א מַחֲזִיר שְׁלִיחַ צִבּוּר הַתְּפִלָּה, וְתוֹקְעִין עַל סֵדֶר הַבְּרָכוֹת לְמַלְכֻיּוֹת תשר"ת פַּעַם אַחַת, וּלְזִכְרוֹנוֹת תש"ת, וּלְשׁוֹפָרוֹת תר"ת; וְעַכְשָׁו נוֹהֲגִים לִתְקֹעַ לְמַלְכֻיּוֹת תשר"ת שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים, לְזִכְרוֹנוֹת תש"ת שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים, וּלְשׁוֹפָרוֹת תר"ת שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁתּוֹקְעִים תשר"ת לְמַלְכֻיוֹת פַּעַם אַחַת, וְכֵן לְזִכְרוֹנוֹת, וְכֵן לְשׁוֹפָרוֹת (טוּר בְּשֵׁם רַבֵּנוּ תָּם וּמִנְהָגִים), וְכֵן הַמִּנְהָג בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ. וְנָהֲגוּ לוֹמַר כָּל פַּעַם אַחַר שֶׁתָּקְעוּ: הַיּוֹם הֲרַת עוֹלָם, וַאֲרֶשֶׁת (מַהֲרִי"ל); וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת שֶׁאֵין תּוֹקְעִין, אוֹמְרִים: הַיּוֹם הֲרַת עוֹלָם, אֲבָל לֹא אֲרֶשֶׁת (מִנְהָגִים).
ב יָחִיד אֵינוֹ מַפְסִיק לִתְקֹעַ בַּבְּרָכוֹת, וַאֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ מִי שֶׁיִּתְקַע לוֹ. הַגָּה: אֶלָּא תּוֹקְעִים לוֹ קֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל מוּסָף, וְאֵין צְרִיכִין לִתְקֹעַ לוֹ שֵׁנִית (כָּל בּוֹ וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם א"ח).
ג לֹא יָשִׂיחַ, לֹא הַתּוֹקֵעַ וְלֹא הַצִּבּוּר, בֵּין תְּקִיעוֹת שֶׁמְיֻשָּׁב לִתְקִיעַת שֶׁמְעֻמָּד מִיהוּ בְּעִנְיָן הַתְּקִיעוֹת וְהַתְּפִלּוֹת אֵין הֶפְסֵק (מָרְדְּכַי וּמַהֲרִי"ל), וְאִם סָח דְּבָרִים בְּטֵלִים אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ (טוּר); וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁלֹּא יָשִׂיחוּ בֵּין בְּרָכָה לַתְּקִיעוֹת, אִם לֹא בְּעִנְיַן הַתְּקִיעוֹת.
ד זֶה שֶׁתּוֹקֵעַ כְּשֶׁהֵן יוֹשְׁבִין, תּוֹקֵעַ עַל סֵדֶר הַבְּרָכוֹת. הַגָּה: וּמִיהוּ אֵינוֹ מְעַכֵּב וְיָכוֹל אַחֵר לִתְקֹעַ, אֶלָּא שֶׁרָאוּי לַעֲשׂוֹת כָּךְ; וּכְבָר כָּתַבְתִּי לְעֵיל סִימָן תקפ "ה.
א סָעִיף א (א) מחזיר ש"ץ התפלה וכו' - יש מקומות שנוהגין לתקוע כשמתפללין בלחש אבל אין לנהוג כן לכתחלה שלא לבלבל המתפללים ומשלימין אותם לאחר התפלה:
ב סָעִיף א (ב) ותוקעין וכו' - ובכל תקיעות של שלשה סדרים הללו צריכין התוקע והשומעים לעמוד בשעת תקיעות ולפיכך נקראין תקיעות דמעומד ובדיעבד אם ישבו יצאו:
ג סָעִיף א (ג) תשר"ת למלכיות פ"א וכו' - הנה כיון שתקנו חז"ל לצאת מידי כל הספיקות שיש להסתפק בתרועה כמ"ש בסימן תק"צ היה מהראוי גם כאן לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת למלכיות וכן לזכרונות וכן לשופרות כדי לצאת כל ספק אלא לפי שאין מטריחין על הצבור אין נוהגין לתקוע אלא תשר"ת לכל אחד שהרי בדרך זה הוא עושה כל הספיקות של התרועה ואין כאן חשש אלא שמא התרועה אינה אלא תרועה לבד או שברים לבד ונמצא הוא מפסיק בין תרועה לפשוטה שלפניה או שלאחריה אין אנו חוששין לזה כיון שכבר יצאנו ידי חובתנו מן התורה בתקיעות מיושב שבתקיעות ההם יצאנו מכל הספיקות כמו שכתבתי בסימן תק"צ:
ד סָעִיף א (ד) וכן המנהג במדינות אלו - ובשל"ה כתב הדרך המובחר לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת למלכיות וכן לזכרונות וכן לשופרות [ואחר אנעים זמירות עוד תשר"ת תש"ת תר"ת כדי להשלים עד מאה קולות] ומ"מ במקום שנוהגין כמנהגנו אין לשנות [פמ"ג]:
ה סָעִיף א (ה) היום הרת עולם - דבתשרי נברא העולם ואפילו למאי דקי"ל כמאן דאמר בניסן נברא העולם עכ"פ בתשרי עלה במחשבה להבראות ולא נברא עד ניסן:
ו סָעִיף ב (ו) ואפילו יש לו מי שיתקע לו - ר"ל ג"כ אינו מפסיק כדי לשומען שלא תקנו לתקוע על הסדר אלא בצבור:
ז סָעִיף ב (ז) אלא תוקעים לו וכו' - ר"ל אם לא שמע התקיעות דמיושב מפי הש"ץ תוקעים בשבילו קודם שיתפלל מוסף כדי לערבב השטן שלא יקטרג עליו בשעת תפלתו ואם אין לו מי שיתקע לו קודם תפלתו יכוין לשומעם אחר תפלתו:
ח סָעִיף ג (ח) לא ישיח וכו' - דהברכה שמברך קודם התקיעות קאי ג"כ על התקיעות דמעומד:
ט סָעִיף ג (ט) ולא הצבור - דהלא יצאו בברכתו והוו כאלו בירכו לעצמן:
י סָעִיף ג (י) בין וכו' - ובשעת התקיעות עצמן פשיטא דאסור לשוח ואפילו לרוק אסור לפי שצריך לשמוע כל התקיעה מראשה לסופה אפילו היא ארוכה הרבה כמ"ש בסימן תק"צ וכ"ש דאסור להשמיע קול בפיהוק או בנחירת הגרון שמבלבל גם האחרים השומעים:
יא סָעִיף ג (יא) לתקיעות שמעומד - וה"ה בין התקיעות שמיושב וכן שמעומד גופא ג"כ אסור להפסיק:
יב סָעִיף ג (יב) והתפילות אין הפסק - ר"ל דבין תקיעות דמיושב למעומד שרי לכתחלה להשיח מענינם. ועיין בדה"ח שדעתו דבין הברכה עד סוף תקיעות דמיושב אסור להפסיק אפילו בתפילות לכן לא יאמר היה"ר הנדפס במחזורים בין התקיעות דמיושב רק יהרהר בלבו ואל יוציא בפיו או שיאמר היה"ר אחר גמר התקיעות דמיושב:
יג סָעִיף ג (יג) אין צריך לחזור ולברך - ולא דמי לסח בין תפילין לתפילין דהתם שתי מצות הן משא"כ הכא דכולה חדא מצוה היא וע"כ אפילו שח דברים בטלים בין תקיעות דמיושב עצמן א"צ לחזור ולברך [מידי דהוי מי שמדבר אחר שטעם מעט מברכת המוציא דא"צ לחזור ולברך דכולה חדא סעודה היא] ומ"מ מצדדים האחרונים דמי ששח בתשר"ת בין שברים לתרועה אף מעניני התקיעה אף שאין צריך לחזור ולברך מ"מ לא יצא וצריך לחזור ולתקוע אותו סדר:
יד סָעִיף ג (יד) בענין התקיעות - ואף דבסימן קס"ז ס"ו פסק דלכתחלה לא יפסיק כלל הכא מיירי שצריך לשוח כגון שאומר להביא שופר או לשכך אותו במים שלא יכול לתקוע וכיוצא בו ופשוט דאם שח בין ברכה לתקיעה מענין תפלה דצריך לחזור ולברך ומה שכתב רמ"א דתפלה לא הוי הפסק היינו בין תקיעה לתקיעה וכנ"ל אבל בין ברכה לתקיעה הוי הפסק ואף השומע אם סח בין ברכה לתקיעה צריך לברך:
טו סָעִיף ד (טו) תוקע על סדר הברכות - דהמתחיל במצוה אומרים לו גמור:
טז סָעִיף ד (טז) אחר לתקוע - ועומד במקומו וא"צ לעמוד על הבימה:
יז סָעִיף ד (יז) שראוי לעשות כן - וכ"ז מיירי בזמניהם שהיו נותנין לו לתקוע בסתמא וא"כ זכה מיד בכל התקיעות אבל עכשיו שנוהגין בקצת מקומות ליתן הסדרים לאחר א"כ מעולם לא זכה בה הראשון ושרי:
א סָעִיף א התוקעין והשומעין צריכין לעמוד [לבוש סי' תקפ"ה] ועסי' קנ"ד סס"ד, יש מקומות שנוהגים לתקוע כשמתפללין בלחש ואין לנהוג כן לכתחלה [כ"ה]: היום הרת עולם. דבתשרי נברא העולם [לבוש] אבל בתו' דר"ה דף כ"ז אית' דקי"ל כר"י דאמ' בניסן נברא העולם, והא דאמרי' זה היום תחלת מעשיך וכו', ע"ש ומסקי דבתשרי עלה במחשבה להבראות ולא נברא עד ניסן ועבב"ח ססי' תקצ"א:
ב סָעִיף ג לא ישיח. ובשעת התקיעות פשיטא דאסור לשוח אפי' לרוק אסור [ע"ה]:
ג סָעִיף ג והתפלות אין הפסק. ואף על גב דבסי' קס"ז ס"ו כ' דלכתל' לא ישיח כלל היינו בין ברכה להמוציא אבל בין תקיעות לתקיעו' שרי לכתחלה להשיח מעניינם:
ד סָעִיף ג א"צ לחזור. ול"ד לסח בין תפילין לתפילין דהת' ב' מצות הן משא"כ הכא דכול' חדא מצוה היא [הרי"ף] וא"כ אפי' שח בין התקיעו' דמיושב עצמן א"צ לחזור ולברך [הגמ"נ ורא"ש] ועמ"ש סי' תק"ץ ס"ח:
ה סָעִיף ג בענין התקיעו'. צ"ע דבסי' קס"ז ס"ו פסק דלכתחלה לא יפסיק כלל ואפש' דהכא מיירי שצריך לשוח כגון שאומר להביא שופר וכיוצא בו ופשוט דאם שח בין ברכה לתקיעה מענין תפלה דצריך לחזור ולברך ול"ד למש"ל דאם שח מצרכי סעודה אף על פי שאינו צורך המוציא א"צ לברך דהתם המוציא נמי צורך סעודה הוא משא"כ כאן דמה ענין תפלה לתקיע' וכ"מ במרדכי ומ"ש רמ"א דהתפלות לא הוי הפסק היינו בין תקיעה לתקיעה אבל בין ברכה לתקיעה הוי הפסק וצריך לחזור ולברך ופשוט דאפי' השומע אם סח בין ברכה לתקיעה צריך לברך ועמ"ש סי' קס"ז ס"ו בהג"ה:
ו סָעִיף ד אחר לתקוע. ועומד במקומו וא"צ לעמוד על הבימה [ד"מ סי' תקפ"ו]:
ז סָעִיף ד שראוי לעשות כן. שאין להעביר המצוה ממנו ועמ"ש ססי' קע"ד, ונ"ל דכל זה מיירי בזמניהם שהיו נותנים לו לתקוע בסתמא ואם כן זכה מיד בכל התקיעות וכמ"ש סימן קע"ד אבל עכשיו שנוהגים בקצת מקומות ליתן הסדרים לאחר א"כ מעולם לא זכה בה הראשון ושרי וזהו מ"ש ויכול אחר לתקוע תדע דהא בתמיד ט' כהנים זכו בו משום ברוב עם וכו':
א סָעִיף א וי"א שתוקעי' תשר"ת כו'. ז"ד ר"ת שהקש' על אותן שאומרי' תשר"ת תש"ת תר"ת דהוי סתרי אהדדי דבזה עושה התרוע' מה שאין עושה בזה והיה מן הראוי לו' על כל פעם תשר"ת תש"ת תר"ת כמו בתקיעות דמיושב אלא דהוה טרחא יתירה ולכן הנהיג ר"ת לו' בכל פעם תשר"ת לפי שבזה יצאנו מידי ספק שמחסר מה דצריך ואע"פ שיש חשש הפסק דהיינו שמא גנוח לבד או יליל לחוד נמצא דהוי השני הפסק מ"מ עדיף לתקן החסרון מתיקון ההפסק כיון שעכ"פ כבר תקנו הכל בתקיעו' דמיושב סמכי ע"ז:
ב סָעִיף ג לא ישיח לא התוקע כו'. בטור כתוב א"צ לחזור ולברך ומיהו יש לגעור במי שמסיח כו' וכ"כ הר"ן בשם ריש מתיבת' שראוי לגעור ותמה הר"ן שהרי אין בשיחה זו הפסק מידי דהוי אמדבר באמצע הסעוד' דא"צ לחזור ולברך המוציא. ולעד"נ לתרץ דזה הוי כמי שלא התחיל עדיין במצו' וכגון שלא אכל עדיין כלל דהא בשעת הברכה מתכוין על עיקר קיום המצו' שהיא על סדר הברכות כמ"ש סי' תקע"ה למה תוקעין כשהן יושבין וחוזרים ותוקעין בשעת מוסף כדי לערבב השטן פי' בתקיע' הראשונ' מתערבב קודם התפל' כדי שלא יקטרג בשעת התפלה כו' הרי שעיקר התקיעה של מצוה היא על סדר הברכות אלא שהתקיעות שמיושב לערבב השטן בעת קיום המצוה שהיא אח"כ ונהי שא"צ לחזור ולברך כיון שעכ"פ התחיל בעשיית מצוה והצורך לה מ"מ כ"ז שהוא לא קיים עדיין העיקר אינו יכול להפסיק ולא עוד אלא שבכל מצוה שהוא עוסק ואינו רשאי להפרד משם עד שיקיי' כולה איסור יש בהפסקתו ובבדיק' חמץ מצינו ג"כ איסור כמ"ש סי' תל"ב. ואין זה דומה למדבר באמצע הסעוד' או בישיבתו בסוכ' דשם אי בעי פסיק והולך לו משא"כ במקום שלא גמר עדיין המצו' וכמו הכא שעיקר המצוה עדיין לפניו פשוט שיש איסור להשיח ומה לי שיחה שבין התקיעות עצמן של מיושב דודאי יש איסור שם להפסיק בשיחה ומה לי אחריהם כל שלא קיים עדיין מה ששייך להמצוה הזאת ובסי' תל"ב כתבתי עוד מזה ע"ש כנלע"ד דיש איסור בהפסק' זו בשיח' מדינא ודוגמא לזה מצינו בפ' ע"פ דף ק"כ לענין ברכת מצה וז"ל ואפי' אם עיקר המצו' באחרונה אין זה תימה אם מברכין על הראשונה כדי לפטור האחרונה כו' עכ"ל ואע"ג דהתם שרי להשיח בין אכילה ראשונ' לאחרונ' התם חד ענין הם אלא שא' מהם עיקר משא"כ כאן ראשונה ואחרונה כל א' מצוה מיוחדת:
א סָעִיף א התפלה. כשהצבור אומרים הוא אלהינו עיין הפסוקים במחזו' אשכנז שי"ל והוא קבלה מר"א רוקח:
ב סָעִיף א על סדר. התוקע והשומעין צריכין לעמוד בתקיעות דמעומד:
ג סָעִיף א תשר"ת. ובשל"ה הדרך המובחר לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת למלכיות וכן לזכרונות וכן לשופרות ואחר אנעים זמירות תשר"ת תש"ת תר"ת. וכן נוהגים ק"ק אשכנזים בירושלים:
ד סָעִיף ג ישיח. ובשעת התקיעות אפי' לרוק אסור ע' סימן תקפ"ז ס"ק ה':
ה סָעִיף ג א"צ. אפי' שח בין תקיעות דמיושב עצמן א"צ לחזור לברך. הגמ"נ מ"א:
ו סָעִיף ג בין. ואם סח בין ברכה לתקיעה אפי' מענין התפילה צריך לחזור ולברך ומ"ש רמ"א דהתפילות לא הוי הפסק היינו בין תקיעה לתקיעה אבל בין ברכה לתקיעה הוי הפסק וצריך לחזור ולברך ופשוט דאפי' השומע אם סח בין ברכה לתקיעה צריך לברך. מגן אברהם:
א סָעִיף א כ' מ"א התוקע והשומע צ"ל לבוש. וכ' שם הלבוש דוקא תקיעות שעל סדר הברכות שהם עיקר המצוה אז צריכים אפי' השומעים לעמוד. אבל תקיעי' דמיושב ניהו דהתוקע צריך לעמוד מפני כבוד הצבור. אבל אין השומעים צרוכים לעמוד. ועמ"ש מ"א ר"ס תקפ"ה בשם הרדב"ז וכ"ה:
ב סָעִיף ג (ס"ק ג) והתפלו' כו' אבל בין תקיעו' לתקיעו' כו' דהוי כמו אחר אכילת המוציא דרשאי לדבר בתוך האכילה אף דברכת המוציא קאי על כל מה שיאכל באותה סעוד': ומה"ט הקשה הר"ן דהיה לנו להתיר בין התקיעו' לדבר אפי' במה שאינו מענין התקיעו' ע"ש עכ"פ במה שהוא מענין התקיעו' מותר לכתחלה:
ג סָעִיף ג (ס"ק ה) בענין כו' לא יפסיק כלל בין ברכ' להמוציא אפילו בדברים שהם צורך המוציא: להביא שופר דא"א לתקוע בלי שופר לכן מותר לומר להביאו משא"כ לעיל סי' קס"ז ניהו דהוי צורך המוציא כגון להביא מלח מ"מ אפשר לברך המוציא בלי מלח. המוציא נמי צורכי סעוד'. א"כ יש לצורכי סעורה שייכות עם המוציא והוי כענין אחד: דאפילו השומע כו'. ניהו דשומע כעונ' והוי כאלו שומע עצמו מברך. אמנם למה יהיה עדיף מן המברך דאלו בירך הוא עצמו ושח צ"ל ולברך. והשתא דשמע ושח לא יהיה צריך לברך כ"כ מ"א לעיל סי' קצ"ז ס"ק ט':
ד סָעִיף ד (ס"ק ז) שראוי כו' ס"ס קע"ד לענין מוגמר. דמתחיל במצוה א"ל גמור וה"ה הכא: וזהו מ"ש ויכול אחר כו' משמע אפי' לכתחלה:
א סָעִיף א ס"א מחזיר כו'. ותוקעין. ר"ה ל"ד ב' וכפי' רב האי דכולהו שפיר בין שברים בין תרועה וע' תוס' ל"ג ב' ונראה שיש קצת ליתן טעם כו' וע' ר"ן: למלכיות כו'. רי"ף ותוס'. והענין כמ"ש רב האי שכול' אמת לדינא ועיין ברא"ש וכ"כ הר"ן ועיין מלחמות שסתר דברו ר"ה גאון: ועכשיו כו'. לכאור' היה נראה בכ"א קשר"ק קש"ק קר"ק כמ"ש תוס' שם וכ"ה מעיקר דינא אלא לפי שכת' ר' יואל דכל שהפסיק בקול אחר הפסיד הכל כמ"ש בססי' תק"צ א"א לעשות כן דא"כ היתה קש"ק קר"ק בין קשר"ק ראשון לשני וקי"ל שצריך לשומען על הסדר וכמש"ל סי' תקפ"ח ס"ב וזהו טעם של הראשונים שלא תקעו אלא סדר א' ולא ג' קשר"ק שלא יהא הפס' ותוס' הנ"ל סוברי' כמ"ש הרמב"ן ובש"ע ס"ס תק"ץ דלא הפסיד: ויש אומרים כו'. כן התקין ר"ת וכשיטתו דאין הפסק קול אחר מפסיד רק השהיה לכתחילה ואע"ג דר' אבוה התקין תשר"ת תש"ת תר"ת לכתחילה אבל בדיעבד יוצאין בתשר"ת דקי"ל כר' יוחנן אפי' בתשע שעות יצא וס"ל דקושיית הגמרא ודלמא ילולי כו' לאו משום הפסק אלא שהיה לכתחילה דדוקא בדיעבד א"ר יוחנן דיצא אבל הפסק אינו פוסל וכגי' בתוספתא כגי' שלנו תקע והריע ותקע והריע ותקע כו' וז"ש בירושלמי והוא שישמע על הסדר לאפוקי כה"ג אבל ראבי"ה והרמב"ן וש"פ ס"ל משום הפסק וע' ר"ן ורא"ש ומ"מ מנהג של ר"ת נכון יותר דלא סתרי אהדדי כמו במנהג הרי"ף וע' בר"ן ור"ת כו' ואמ' מוטב שנחוש לספקות ולא ניחוש להפסקות: ונהגו. ע"ש זה היום תחלת מעשיך שם כ"ז א' ואדה"ר שיצא בדימוס. אגדה כנ"ל ועכ"ז מרמז השופר לכך אומרים אחר השופר ושם ט"ז א' יאמרו לפני בר"ה מלכיות כו' ובשביל זה ג"כ אומריים אחר סיום כל ברכה ומזה הטעם אומרים אפי' בשבת: וארשת. תענית כ"ז ב' ת"ר אנשי משמר כו': ואפילו בשבת. כנ"ל:
ב סָעִיף ב ס"ב יחיד. ר"ה ל"ד ב': אלא. כל בו. ורש"י שם כ' להיפך וראיי' הכל בו אינו מובן ואדרבה מ' להיפך דבציבור נתקן אחר הברכות ויחיד שלא להפסיק אומר אחר כל הברכות אלא יש למצוא טעם ע"פ מ"ש שם ט"ז למה תוקעין כו' כדי לערבב כו' ומזה הטעם ג"כ ביחי' מקודם וא"צ פעם שני כי זהו רק בשביל הסדר:
ג סָעִיף ג ס"ג לא ישיח כו'. רי"ף ורא"ש וכמ"ש שח בין תפלין כו' וכמ"ש ברפ"ב דברכות דאין להפסיק באמצע ההלל והטעם משום דהברכה קאי על כולו וכמ"ש תוס' שם שמזה הוכיח ר"ת דמברכין על ההלל אפי' בימים שאין גומרין את ההלל וע"ש בתוס' ובספר המאור חלק על הרי"ף והביא הר"ן דבריו ע"ש ושם: מיהו. ברכות מ' א': ואם סח. רי"ף ורא"ש שם מגמ' דברכות י"ד א' בהלל כו': וא"צ לומר. ברכות מ' א': אם לא. שם ולצורך גדול דוקא ועמ"א:
ד סָעִיף ד ס"ד זה כו'. כנ"ל:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.