א שַׁחֲרִית, אַחַר חֲזָרַת תְּפִלָּה, נוֹטְלִין הַלּוּלָב וּמְבָרְכִין: עַל נְטִילַת לוּלָב, וְשֶׁהֶחֱיָנוּ; וְגוֹמְרִים הַהַלֵּל; וְכֵן כָּל שְׁמוֹנַת יְמֵי הֶחָג. וּמְבָרְכִים: לִגְמֹר אֶת הַהַלֵּל, בֵּין צִבּוּר בֵּין יָחִיד, וְאֵין מַפְסִיקִין בּוֹ אֶלָּא כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ בִּקְרִיאַת שְׁמַע: בָּאֶמְצַע, שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וּמֵשִׁיב מִפְּנֵי הַכָּבוֹד; בֵּין הַפְּרָקִים, שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכָל אָדָם; וְאִם פָּסַק בָּאֶמְצַע, וְשָׁהָה אֲפִלּוּ כְּדֵי לִגְמֹר אֶת כֻּלּוֹ, אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר אֶלָּא לַמָּקוֹם שֶׁפָּסַק.
ב בְּהַלֵּל אֲפִלּוּ עֲשָׂרָה קוֹרִין כָּאֶחָד.
א סָעִיף א (א) שחרית וכו' - בטור איתא דמשכימין והוא משום דזריזין מקדימין למצוה לקיים מצות לולב [ב"ח]:
ב סָעִיף א (ב) התפלה - א"א אל נא ביום א' דסוכות (כי אומר במקומו אז היתה חניית סוכו שהוא ג"כ שיר ושבח כמו אל נא). במקום שמהפכין הסדר כשחל בשבת יום ראשון אז ראוי לומר אל נא ביום א' ולא ביום ב' והעולם לא נהגו כן לפי שלא ידעו טעמו של דבר:
ג סָעִיף א (ג) על נטילת לולב ושהחיינו - ואח"כ ינענע וכ"מ סימן תרנ"א ס"ה. והנה שהחיינו זה הוא על קיום המצוה וע"כ אף דאתמול בלילה בירך שהחיינו שם היה על מצות סוכה ועל יו"ט וזה הוא על מצות לולב ואם נטל הלולב ביום א' ולא בירך שהחיינו יכול לברך כל ז' אימת שיזכור ובשעת נטילה דוקא ואם בירך ביום א' שוב אין מברך ביום ב' שהחיינו:
ד סָעִיף א (ד) וכן כל שמונת ימי החג - ולא הוי כחוה"מ פסח דמדלגין משום דבסוכות כל יום חשוב כיו"ט בפני עצמו כיון שחלוק קרבנותיו מיום שלפניו:
ה סָעִיף א (ה) ומברכין לגמור - עיין לעיל סימן תפ"ח ס"א בהג"ה שם דבמדינותינו המנהג לברך לקרות ההלל ועיין במ"ב שם:
ו סָעִיף א (ו) בין צבור בין יחיד - ר"ל ולא הוי כמו ר"ח וחוה"מ פסח דלכמה פוסקים אין מברכין אז על ההלל אפילו לצבור ובפרט ליחיד (עיין לעיל בסימן תפ"ח ס"ב ובסימן ת"צ ס"ד) דשם ההלל הוא רק מנהג של כל ישראל אבל בזה דמדינא הוא מברכין לכו"ע בין לצבור בין ליחיד:
ז סָעִיף א (ז) ואין מפסיקין בו וכו' - כתב הח"א כלל קמ"ז שאם הביאו לו לולב באמצע הלל מותר לו להפסיק בין הפרקים דהיינו בין מזמור למזמור לברך:
ח סָעִיף א (ח) אלא כדרך שאמרו בק"ש וכו' - הכל מבואר לעיל בסימן תפ"ח לענין הלל בשני ימים הראשונים של פסח דגומרין בו ההלל ולא כפלו הכא אלא לאשמועינן דבסוכות שוין בזה לדינא כל שמונת הימים ולדידן בחו"ל גם שמחת תורה בכלל זה דגם בו גומרין ההלל דהוא ספק שמיני:
ט סָעִיף א (ט) באמצע שואל וכו' - ביאור כל הדברים האלו עד סוף הסימן מבואר בסימן תפ"ח במ"ב שם:
א כתב מ"א במנהגים כו' וכ"מ סי' תרנ"א ס"ה שכתב וז"ל יברך ענ"ל ושהחיינו קודם שיטול האתרוג כו' עכ"ל הרי דכתב לברך גם שהחיינו אפילו קודם נטילה כ"ש קודם הנענועים: ה"ל כמו שבירך בשעת עשייה כו' דהא ת"ר בסכה דף מ"ז העושה לולב לעצמו אומר שהחיינו כו'. וכתב הרא"ש והאידנא לא נהגו לברך שהחיינו אלא בשעת נטילה כדאמרינן בשהחיינו דסכה דרב כהנא מסדר לברכת שהחיינו אכסא דקידוש. הוא הדין דבלולב מברכים ליה בשעת נטיל' עכ"ל. ומבואר הטעם בהרב"י בסי' תרמ"א בשם המרדכי דהאידנא שאדם א' עושה סכה לכמה ב"א אין נרא' שא' העושה הסכות יברך הרב' פעמים והיושבים בסכה לא יברכו וסמכינן אדרב כהנא. וה"ט שייך גם בלולב. מ"מ אי עביד כדינא דגמרא ובירך בשעת עשייה ודאי דיצא. וא"כ במאי שבירך יצא אפ"ת דיום א' חול הוי דהא כשמברך בשעת עשיה מברך בחול. אע"ג דא"א דיום א' חול לא הוי לא שעת עשיה ולא שעת קידוש. אין בכך כלום וע' בטור: משא"כ בשופר. דמבואר בסי' ת"ר דאמרי' זמן בשופר גם ביום שני. וגם לדעת החולק שם וס"ל דאין אומרים היינו משום דשני ימים של ר"ה קדושה א' הן וכיומא אריכת' דמי. ולולי זה הי' לכ"ע אומר זמן בשני. ולא יצא בזמן שאמר ביום ראשון. משום שמא יום א' חול. ובשופר אין מברכים בשעת עשי' לדינא דגמרא והטעם מבואר במ"א סי' תרמ"א ע"ש. וכן בסכה אומרים זמן בשני. אע"ג שכבר אמר זמן ביום א' משום ספק' שמא יום א' חול הוי. וכיון דבסכה צ"ל זמן משום עשיית הסכה משום הרגל. וא"כ אי הוי ידעינן שיום א' הי' ודאי יום טוב אז יצא באמירת זמן שאמר בראשון בין משום סכה ובין משום רגל ופוטר שניהם כאחת. אמנם משום ספק שמא יום א' חול הי'. ניהו דמ"מ יצא באמירת זמן של יום א' משום סכה דלא גרע מאם בירך בשעת עשיה. אבל משום זמן הבא מחמת הרגל לא יצא שמא יום א' חול הי' ולא חל הרגל עדין ואיך יפטור זמן הבא מחמת הרגל ולכך צ"ל בזמן גם שני: א"א אל נא. ונתן הלבוש כלל בזה שא"א אל נא כי אם במקום שיסד הפייטן לומר חי וקים: ודע דמ"ש בש"ע גומרים הלל. אע"ג דבפסח קורין בדילוג חוץ משני ימים הראשונים מבואר בגמרא הטעם דשאני סוכות הואיל והימים מחולקים בקרבנותיהם זה מזה משא"כ בפסח. וע' לעיל סי' ת"צ בט"ז ס"ק ג' שכתב טעם אחר וכ"ה במנהגים. והם דברי מדרש. וע' בתשו' חו"י סי' רכ"ה מ"ש בש"ע מברך לגמור לא קי"ל הכי כמ"ש רמ"א לעיל סי' תכ"ח סעיף א' אלא מברכים לקרות. שמא ידלג תיבה אחת ע"ש. מיהו אם בירך לגמור אפילו בימים שקורין ההלל בדילוג. א"צ לחזור כמ"ש רמ"א לעיל סי' תכ"ב סעיף ב' דלגמור יש ג"כ לפרש כמו לקרות כדאמרינן בברכות ותיקים היו גומרין אותה (ר"ל ק"ש של שחרית) עם הנץ החמה. ומ"ש בש"ע ואם פסק ושהה כו' אצ"ל אלא למקום שפסק. ע' במ"א לעיל סי' תכ"ב ס"ק ט' דבשהה כ"ל את כולה מחמת אונס יש להחמיר להוציא נפשיה מפלוגת' ולחזור ולקרותה בלא ברכה:
א סָעִיף א ס"א שחרית כו'. דמברכין בשעת ההלל וכמ"ש בפ' ע"פ אפשר ישראל נוטלין כו' והלל הוא אחר שחרית כמ"ש בפ"ד דר"ה: וגומרים כו'. פ"ב דערכין ופ"ב דתענית: ומברכים כו'. תוס' בפ"ב דברכות ופ"ד דסוכה: בין כו'. ר"ל אע"ג דבר"ח מחלוקת ביחיד וציבור לענין הברכה כמש"ל בסי' תכ"ב ס"ב ובתוס' שם: ואין כו'. גמ' שם ורא"ש: ואם פסק כו'. סוף ר"ה וכר' יוחנן ופ"ג דמגילה ע"ש:
ב סָעִיף ב ס"ב בהלל. רפ"ג דמגילה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.