א לוּלָב שֶׁנִּפְרְדוּ עָלָיו זֶה מֵעַל זֶה וְלֹא נִדַּלְדְּלוּ כְּעָלֵי הַחֲרָיוֹת, כָּשֵׁר, אֲפִלּוּ לֹא אֲגָדוֹ. הַגָּה: (מִיהוּ) וּמִכָּל מָקוֹם מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר בְּלוּלָב שֶׁאֵין עָלָיו פְּרוּדוֹת לְגַמְרֵי (הַמַּגִּיד וְרַ"ן פֶּרֶק לוּלָב הַגָּזוּל).
ב נִפְרְצוּ עָלָיו, וְהוּא שֶׁיִּדַּלְדְּלוּ מִשִּׁדְרוֹ שֶׁל לוּלָב כַּעֲלֵי הַחֲרָיוֹת, דְּהַיְנוּ שֶׁאֵינָן עוֹלִים עִם הַשִּׁדְרָה אֶלָּא תְּלוּיִין לְמַטָּה (הַמַּגִּיד פ"ח) פָּסוּל. הַגָּה: וְכָל שֶׁכֵּן אִם נִפְרְצוּ וְנֶעֶקְרוּ לְמַטָּה מִן הַשִּׁדְרָה, דְּפָסוּל אֲפִלּוּ אֲגָדָן (טוּר וְרַ"ן פֶּרֶק לוּלָב הַגָּזוּל), וְכֵן אִם נִתְקַשּׁוּ הֶעָלִין כְּעֵץ וְאֵינָן יְכוֹלִין לְחַבְּרָן אֶל הַשִּׁדְרָה, פָּסוּל (טוּר וּבֵית יוֹסֵף). וְכָל זֶה בְּרֹב עָלִין, אֲבָל אִם מִעוּט עָלָיו נַעֲשׂוּ כָּךְ וּשְׁאָר עָלִין נִשְׁאֲרוּ וַעֲדַיִן הַלּוּלָב נִשְׁאַר מְכֻסֶּה בְּעָלִין, כָּשֵׁר (רַ"ן פֶּרֶק לוּלָב הַגָּזוּל).
ג בְּרִיַּת עָלִין שֶׁל לוּלָב כָּךְ הִיא: כְּשֶׁהֵם גְּדֵלִים, גְּדֵלִים שְׁנַיִם שְׁנַיִם וּדְבוּקִים מִגַּבָּן, וְגַב שֶׁל שְׁנֵי עָלִין הוּא הַנִּקְרָא תִּיֹּמֶת; נֶחְלְקָה הַתִּיֹּמֶת בְּרֹב הֶעָלִין (טוּר וּבֵית יוֹסֵף), פְּסוּלָה; הָיוּ עָלָיו אַחַת אַחַת מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ וְלֹא הָיָה תִּיֹּמֶת, אוֹ שֶׁכָּל עָלָיו כְּפוּלִים מִצִּדּוֹ הָאֶחָד וְצַד הַשֵּׁנִי עָרֹם בְּלֹא עָלִין, פָּסוּל. הַגָּה: וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים לוֹמַר דְּאִם נֶחְלַק הֶעָלֶה הָעֶלְיוֹן הָאֶמְצָעִי שֶׁעַל הַשִּׁדְרָה עַד הַשִּׁדְרָה, מִקְרֵי נֶחְלְקָה הַתִּיֹּמֶת וּפָסוּל; וְהָכֵי נוֹהֲגִין (ת"ה סי' צ"ו). מִיהוּ לְכַתְּחִלָּה, מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר, נוֹהֲגִין לִטֹּל לוּלָב שֶׁלֹּא נֶחְלַק הֶעָלֶה הָעֶלְיוֹן כְּלָל כִּי יֵשׁ מַחְמִירִין אֲפִלּוּ בְּנֶחְלַק קְצָת; וְאִם אוֹתוֹ הֶעָלֶה אֵינוֹ כָּפוּל מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ, פָּסוּל (כָּל בּוֹ).
ד לֹא הָיוּ עָלָיו זֶה עַל גַּב זֶה כְּדֶרֶךְ כָּל הַלּוּלָבִין, אֶלָּא זֶה תַּחַת זֶה, אִם רֹאשׁ זֶה מַגִּיעַ לָעִקָּר שֶׁלְמַעְלָה מִמֶּנּוּ עַד שֶׁנִּמְצָא כָּל שִׁדְרוֹ שֶׁל לוּלָב מְכֻסֶה בְּעָלִין, כָּשֵׁר; וְאִם אֵין רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה מַגִּיעַ לְצַד עִקָּר שֶׁל זֶה, אוֹ שֶׁאֵין לוֹ הַרְבֵּה עָלִין זֶה עַל זֶה אֶלָּא מִכָּל צַד יוֹצֵא אֶחָד לְמַטָּה סָמוּךְ לְעִקָּרוֹ וְעוֹלֶה עַל רֹאשׁוֹ, פָּסוּל.
ה לוּלָב שֶׁיָּבְשׁוּ רֹב עָלָיו אוֹ שִׁדְרָתוֹ (טוּר), פָּסוּל; וְשִׁעוּר הַיַּבְשׁוּת מִשֶּׁיִּכְלֶה מַרְאֵה יַרְקוּת שֶׁבּוֹ וְיַלְבִּינוּ פָּנָיו. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא מִקְרֵי יָבֵשׁ אֶלָּא כְּשֶׁנִּתְפָּרֵךְ בְּצִפֹּרֶן מֵחֲמַת יַבְשׁוּתוֹ (טוּר בְּשֵׁם הַתּוֹסָפוֹת), וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ שֶׁאֵין לוֹלָבִין מְצוּיִין (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק ז').
ו נִקְטַם רֹאשׁוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁנִּקְטְמוּ רֹב הֶעָלִין הָעֶלְיוֹנִים, פָּסוּל. הַגָּה: וְאִם נִקְטַם הֶעָלֶה הָעֶלְיוֹן הָאֶמְצָעִי שֶׁעַל הַשִּׁדְרָה, פָּסוּל (הַמַּגִּיד וְרַ"ן פ' לוּלָב הַגָּזוּל); וְדַוְקָא דְּאִכָּא אַחֵר, אֲבָל לֵיכָּא אַחֵר, מְבָרְכִים עָלָיו. (מָרְדְּכַי פ"ג וּמִנְהָגִים).
ז נִסְדַּק, אִם נִתְרַחֲקוּ שְׁנֵי סְדָקָיו זֶה מִזֶּה עַד שֶׁיֵּרָאוּ כִּשְׁנַיִם, פָּסוּל. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ לֹא נֶחְלְקָה הַתְּיוֹמֶת הַעֶלְיוֹנָה בְּעִנְיָן שֶׁיִּפָּסֵל הַלּוּלָב מִכֹּחַ נֶחְלְקָה הַתְּיוֹמֶת.
ח יֵשׁ לוֹ כְּמִין קוֹצִים בְּשִׁדְרָתוֹ, אוֹ שֶׁנִּצְמַת וְנִכְוַץ, אוֹ שֶׁהוּא עָקֹם לְפָנָיו שֶׁהֲרֵי שִׁדְרוֹ כְּגַב בַּעַל חֲטֹטֶרֶת, פָּסוּל; וְכֵן אִם נֶעֱקַם מֵאֶחָד מִצְּדָדָיו, פָּסוּל; אֲבָל אִם נֶעֱקַם לַאֲחוֹרָיו, כָּשֵׁר, שֶׁזּוֹ הִיא בְּרִיָּתוֹ.
ט אִם כָּפוּף בְּרֹאשׁוֹ, פָּסוּל; וְדַוְקָא כְּשֶׁשִּׁדְרָתוֹ כְּפוּפָה, אֲבָל עָלָיו כְּפוּפִים בְּרֹאשׁוֹ כְּמוֹ שֶׁדֶּרֶךְ לִהְיוֹת הַרְבֵּה לוּלָבִים, כָּשֵׁר.
א סָעִיף א כתיב בתורה ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וכפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל וקבלו חז"ל דפרי עץ הדר זהו אתרוג שטעם עצו ופריו שוה וכתיב הדר שיהיה נאה והדר בתארו וגידולו וע"ד שיתבאר בסימן תרמ"ח ולפי שכל אלו הד' מינים כתובין בפסוק אחד למדין זה מזה וע"כ כל הארבעה מינים צריכים להיות נאים ומהודרים וע"ד שיתבאר לקמן כפות תמרים הן ענפי האילן שגדלין בו תמרים כשיצמחו קודם שיתקשו העלין שלהן ויתרחקו לכאן ולכאן רחוק מן השדרה אלא כשיהיה כמו שרביט והוא הנקרא לולב וענף עץ עבות הוא ההדס שעליו חופין את עצו ופרטיו יתבאר בסימן תרמ"ו וערבי נחל יתבאר בסימן תרמ"ז:
ב סָעִיף א (א) שנפרדו - היינו כמו ענפי השבט שעומדין פרודות ויכולין לאגדן:
ג סָעִיף א (ב) ולא נדלדלו כעלי החריות - דטבע החריות שנפרדו העלין ונתרחקו הרבה ובמקום חבורן נתקשו כעץ ואין יכולין לאגדן יחד:
ד סָעִיף א (ג) פרודות - הט"ז העלה שמה שהחמיר הרב המגיד למצוה מן המובחר הוא דוקא היכי שכל עליו תלויות למטה רק שעולין עם הלולב [ונפרצו עליו שפסול הוא כגון שנתלשו עליו לגמרי מן הלולב או שתלויות למטה וגם אין עולין עם הלולב או שנדלדלו ממקום חיבורן בשדרה ועדיין מעורין במקצת] אבל כל שאין עליו תלויות אלא שקצת נוטה לצדדין אפילו מצוה מן המובחר אין כאן אמנם במאמר מרדכי וכן בבכורי יעקב מפקפקין על דברי הט"ז ודעתם כסתימת הרמ"א דלמצוה מן המובחר יש ליזהר שלא ליטול לכתחלה לולב אא"כ שוכבין עליו זה על זה ולא לצדדין:
ה סָעִיף ב (ד) דהיינו וכו' - ר"ל דגם זה הוא בכלל נדלדלו מאורך השדרה אף שעדיין לא נעקרו מחבורן וה"ה אם נעקרו ממקום חבורן בשדרה ועדיין מעורין במקצת אף שאין תלויות למטה. ואם השדרה בעצמה נשברה ותלויה למטה [והיינו שמעורה במקצת] נ"ל דכשר דדוקא ברוב עלין פסול דדמי לבהמה שנשברו רוב צלעותיה טריפה ונשברה השדרה כשרה אכן יש לאוגדו שם שלא יפול למטה כ"כ המ"א אבל הרבה אחרונים חולקים ע"ז דשאני התם דחוט השדרה קיים ובו תלוי הכשרו שם [דאם נפסק החוט אף שהשדרה קיים טריפה כמבואר שם] משא"כ בענינינו ובספר בגדי ישע כתב דאין כונת המ"א נשברה ממש דא"כ לא עדיף מנקטם ראשו דפסול אלא שר"ל מתמוטט למטה וא"כ שפיר מדמה לנשברה השדרה ולא נפסק החוט וצ"ע:
ו סָעִיף ב (ה) ונעקרו למטה וכו' - ר"ל למטה במקום חבור העלין לשדרה נעקרו שם מן השדרה ואינם מחוברים אלא ע"י אגודה:
ז סָעִיף ב (ו) דפסול אפילו אגדן - וה"ה במה שכתב הג"ה למעלה שפסולין כשהן תלויות למטה שם ג"כ פסול אפילו אגדן וכ"כ הגר"ז:
ח סָעִיף ב (ז) נתקשו העלין כעץ - ואם התחיל להתקשות ועדיין לא נעשה כעץ זהו נקרא בגמרא דומה לחרות וכשר אפילו לא אגדו אכן טבע האילן שבשעה שהעלין התחילו להתקשות נעשו עליהן מפורדות וכבר נתבאר לעיל דמצוה מן המובחר שלא יהיו מפורדות:
ט סָעִיף ב (ח) ברוב עלין - ורוב כל עלה ועלה ורובו ככולו והוי כאלו הוי הלולב בלא עלין. ודוקא אם הוא בתוך שיעור הלולב שהוא ד' טפחים כדלקמן בסימן תר"נ אכן אם נשברו רוב העלין של לולב היותר מכשיעור ונשאר רוב שיעור של לולב שלם יש להסתפק אם אזלינן בתר רוב הלולב ופסול או בתר רוב השיעור וכשר:
י סָעִיף ב (ט) ועדיין הלולב וכו' - דבלא"ה אפילו במיעוטן של העלין שנחסר פסול:
יא סָעִיף ב (י) נשאר מכוסה בעלין - עיין בביאור הלכה:
יב סָעִיף ג (יא) ברוב העלין - ורוב כל עלה ועלה:
יג סָעִיף ג (יב) פסולה - דהוי כאלו ניטלו לגמרי. והנה לדעה זו הראשונה אין שום נ"מ בין שאר העלין לעלה האמצעית ואם נחלקה אפילו כולה כשירה:
יד סָעִיף ג (יג) וצד השני ערום בלא עלין פסול - עיין בחי' הריטב"א דבזה ודאי פסול כל שבעה ימים אבל באחת אחת מתחלת ברייתו מסתפק שם עיי"ש:
טו סָעִיף ג (יד) העלה העליון - שדרכה להיות כפול כשאר עלי הלולב:
טז סָעִיף ג (טו) האמצעי - ואם כלה השדרה בשני עלין יש על שניהם שם תיומת ואם נחלקה אחת מהם פסול:
יז סָעִיף ג (טז) עד השדרה - עיין בביאור הגר"א שהסכים דלדינא יש להחמיר ברובו דבכל פסול רובו ככולו ועל מקצתו אין להחמיר כלל:
יח סָעִיף ג (יז) ופסול - היינו ביום הראשון אבל בשאר הימים כשר:
יט סָעִיף ג (יח) לכתחלה מצוה מן המובחר וכו' - היינו אם יש לו לולב אחר אבל א"צ לברך על לולב של חבירו משום זה:
כ סָעִיף ג (יט) כי יש מחמירין וכו' - וטעמם דע"י הנענועים רגיל להיות בסופו סדוק כולו ועיין בט"ז דלדעתו אין להחמיר בזה רק אם נחלק כשיעור טפח ובח"א כתב דלדעה זו יש להחמיר אפילו במשהו ועיין במה שכתבנו בסקט"ז בשם הגר"א וע"כ אם יש לו לולב אחר יותר טוב לברך עליו משום מהיות טוב וגו' אבל מדינא אין לחוש לזה כלל כ"ז שלא נחלק רובו ועיין לקמיה בס"ז דאם נתרחקו ב' סדקיו זה מזה עד שנראה כשנים פסול:
כא סָעִיף ג (כ) ואם אין וכו' פסול - הטעם בכל זה שאינו הדר:
כב סָעִיף ה (כא) לולב שיבשו וכו' - שאין זה הדר:
כג סָעִיף ה (כב) רוב עליו - ואם יבש העלה העליונה התיומה פוסל הראב"ד:
כד סָעִיף ה (כג) או שדרתו - מיהו הרב ב"י כתב דאין מצוי שיהא שדרתו יבש והעלין לחים וליכא לספוקי בזה:
כה סָעִיף ה (כד) משכלה מראה ירקות שבו - שזהו סימן שכלה הלחלוחית שבו:
כו סָעִיף ה (כה) בצפורן - ורוב הפוסקים לא הסכימו לפירוש זה אלא שרמ"א כתב דעה זו כדי ליישב מנהגם שנהגו כך במקומותיו לסמוך ע"ז לפי שאין לולבין מצויין ע"כ אין להקל בזה כ"ז שיש בעיר לח:
כז סָעִיף ו (כו) רוב העלין העליונים - ועליונים נקרא אותן שגבוהין מן השדרה ולמעלה ושיעור הקיטום לא נזכר בהשו"ע אם דוקא כשנקטם הרוב של כל עלה או אפילו במקצתה ועיין בלבוש שמחמיר דאפילו במקצתן ויש מאחרונים שמפקפקין בזה והנה המחבר לא זכר לחלק בין עלה אמצעי ליתר העלין ועיין בבה"ל:
כח סָעִיף ו (כז) פסול - דאין זה הדר:
כט סָעִיף ו (כח) ואם נקטם וכו' - דעת הט"ז והגר"א דהרמ"א הוסיף בזה להחמיר כדעת הרה"מ והר"ן דהעלה העליון האמצעי שעל השדרה [היינו כשיש ג' עלין שכלה בהם השדרה העלה האמצעי לבדה נקרא ראש הלולב] אם נקטמה פסול ועיין בביאור הגר"א דמשמע מניה שמצדד להורות כן להלכה כהרמ"א ואפילו נקטמה העלה הזאת בכל שהוא פסול:
ל סָעִיף ו (כט) העלה העליון האמצעי וכו' - ואם כלה הלולב בשני תיומות ונקטמה רק אחת מהן אפשר דיש להקל וכן מצדד בספר בכורי יעקב ע"ש:
לא סָעִיף ו (ל) ודוקא דאיכא אחר וכו' - עיין בא"ר דכונת הרמ"א להקל בנקטם עלה העליונה משום דכמה פוסקים מקילין בעיקר הדין ויש לסמוך עלייהו בדליכא אחר אבל לא בנקטמו רוב עלין ואפילו בעלה אמצעי יש אומרים דאין להקל לברוכי עלייהו כ"א בנקטם רק מקצתה אבל לא בנקטם רובה אפילו בשעת הדחק ועיין בבה"ל:
לב סָעִיף ז (לא) אם נתרחקו וכו' - היינו אפילו לא היו כן בתולדה רק אח"כ:
לג סָעִיף ז (לב) ואפילו לא נחלקה התיומת - פי' שלא נסדק העלה האמצעי עד השדרה ואפילו נסדק רק מקצתו שמחמת נחלקה התיומת דעת הרבה אחרונים שאין לפסלו מ"מ כיון שנתרחב הסדק עד שנראה כשנים פסול ויש ליזהר הרבה בזה:
לד סָעִיף ח (לג) או שהוא עקום - כמגל [גמרא]:
לה סָעִיף ח (לד) לפניו - דהיינו הצד שכנגד השדרה ונעשה שדרתו כגב חטוטרות:
לו סָעִיף ח (לה) שהרי שדרו - נקרא בשם זה יען שהוא כשדרו של בהמה שהחוליות והצלעות מחוברות בה מכאן ומכאן ואף זה עליו מכאן ומכאן ואמצעה חלק ועולה כמקל [רש"י]:
לז סָעִיף ח (לו) פסול - שאין זה הדר:
לח סָעִיף ח (לז) לאחוריו - שנעקם ונכפף לצד השדרה:
לט סָעִיף ט (לח) כפוף בראשו - היינו שהיה כפוף כאגמון בין לפניו ובין לאחריו:
מ סָעִיף ט (לט) פסול - שאין זה הדר:
מא סָעִיף ט (מ) כפופים וכו' - והרא"ש כתב אוהב אני יותר לצאת בו שאין העלין נחלקין ותיומתו קיימת וכתב הלבוש ודוקא כשהעלה העליונה לבד כפופה אבל אם כולן או רובן כפופים כל שהוא פסול דודאי זהו שינוי מברייתו ואינו הדר כלל עכ"ל והעתיקו המ"א ודעת הט"ז שאין לחלק בזה ועכ"פ בדאיכא אחר בודאי יש ליזהר שלא לצאת בזה שראשי העלין כולם או רובם כפופים:
מב סָעִיף ט (מא) בראשו - ודוקא בזה שלא נכפף אלא בראשו ונשאר חלק גדול בלי כפיפה אבל אם גוף העלין נכפף הרבה מאוד לאמצעיתן ונראה כמו שנכפף העלין לשנים פסול שאין זה הדר כלל וה"ה אם העלה העליונה האמצעית שהיא התיומה נכפפה לבדה הרבה לאמצעיתה ג"כ פסול [פמ"ג]:
מג סָעִיף ט (מב) כשר - ויש מן הפוסקים שמחמירין בזה אכן המנהג להקל כהשו"ע ועיין בשע"ת: בשע"ת:
א סָעִיף א שנפרדו. היינו כמו ענפי השבט שעומדין פרודו' ויכולין לאגדן:
ב סָעִיף ב נפרצו. אם השדר' בעצמו נפרצ' ונשברה ותלויה למטה נ"ל דכשר דדוקא ברוב עליו פסול דדמי לבהמה שנשברו רוב צלעותי' טרפי' ונשבר' השדר' כשר' וכ"מ ברי"ו דהוי כעין שבירה ומ"מ יש לאגדו שם שלא יפול למטה:
ג סָעִיף ב ברוב עלין. ורוב כל עלה ועלה [ב"י]:
ד סָעִיף ג העלה העליון. שדרכה להיות כפול כשאר עלי הלולב (ד"מ ת"ה):
ה סָעִיף ה או שדרתו. מיהו הרב"י כתב דאין מצוי שיהא שדרתו יבש והעלין לחים וליכא לספוקי בזה ע"ש:
ו סָעִיף ו מברכין עליו. לא דק דהמרדכי כ"כ אהדס דוקא דהא כ"כ בשם ספר יראים ובהדיא איתא בס' יראים אהדס אבל בלולב פסול לכ"ע וכ"מ בגמרא [ב"ח] וכן עיקר למעיין בס' יראים ובעל המנהגים ורמ"א לא עיינו כל הצורך ואיתא בירושלמי נקטם אין זה הדר ואם כן פסול כל ז' וכ"כ רי"ו כל הפסולים פסולים כל ז' מפני שאין לו הדר חוץ מנסדק ונחלקה התיומת דפסולין משום לקיחה תמה כשרים בשני עסי' תרמ"ט:
ז סָעִיף ז לא נחלקה התיומת. רק העלין שאצל התיומת העליונה:
ח סָעִיף ט עליו כפופי'. והרא"ש כתב אוהב אני יותר לצאת בו שאין העלין נחלקין ותיומתו קיימת [ב"י הגהות מנהגים] ואם כולן או רובן כפופים כל שהוא פסול [לבוש]:
א סָעִיף א ולא נדלדלו. פי' ולא נעקרו כמו שהוא בחריות שעלים שלהם נעקרו וז"ש במשנה נפרדו עליו כשר וצריך טעם על מ"ש רמ"א בשם המ"מ ומצוה מן המובחר כו' דכיון דהמשנ' אמרה בפי' כשר מה לנו יותר ונרא' טעמו דאפשר לו' כשר בדיעבד לאפוקי ממ"ש שם נפרצו עליו פסול אפי' בדיעבד ע"כ מצוה מן המובחר לצאת כל החששות ועיין אח"ז בסמוך:
ב סָעִיף א דהיינו שאינם עולים כו'. דלשון נדלדלו פירושו שנתפרקו ממקום שהם שוכבים על השדר' והם תלוים למט' דה' המגיד כ' וז"ל דכל שנדלדלו משדר' של לולב פסול ואפי' לא נדלדלו מעיקר חבוריהן כיון שתלויות למט' פסול אבל כל שעולין עמה מאליהן אע"פ שהן פרודו' כשר עכ"ל הרי דג"ז הוא בכלל ונדלדלו וע"כ כתב דהיינו כו' אחר שכ' בעל הש"ע שידלדלו משדרה כו' ומסיים עוד ה' המגיד וכתבו קצת הגאונים שמצוה מן המובחר ליטול לולב שאין עליו פרודו' עכ"ל פירוש שכל שעליו תלויות למט' אע"פ שעול' עם הלולב פסול אבל כל שאין עליו תלויו' למט' אלא שקצת נוטים לצדדין אפי' מצו' מן המובחר ליכא כאן וע"כ תמיה מ"ש רמ"א בסעיף א' שאין עליו פרודות לגמרי דודאי לא נתכוין המגיד אלא למ"ש ושם לא נזכר האי תיבת לגמרי שזכר רמ"א:
ג סָעִיף ב וכן אם נתקשו. זהו הנקרא בגמ' חרות אבל התחיל להתקשות ועדיין לא נעשה עץ זה נקרא דומה לחרות וכשר:
ד סָעִיף ג ויש מפרשים לומר כו'. בתו' פ' הגוזל קמא מבי' ב"י וז"ל מצא ר"י בתשובת הגאונים אותה הוצא העליון בראש הלולב שאין הוצא למעל' הימנ' והיא כשני הוצים דבוקי' זה בזה ונקראי' תיומת כו' ולדבריהם לא ימצא לנו לולב כשר כי בטורח נמצאי' אותה שיש להם תיומת כזה אפי' א' בת"ק וי"ל שאף לדבריהם אין פסול אלא משום שהי' תחל' כענין זה ונחלק שנשתנ' מברייתו (ובאשר"י בפירקין כ' כאן אבל אם לא הית' התיומת מחוברת מתחל' כשר) ועוד אר"י די"מ שכל עלי הלולב כפולי' א' כפול לשני' ויש בראש הלולב בסוף השדר' ב' עלין יוצאין ממנה שכל א' כפול לב' כשאר עלי הלולב ואותן שני עלין היוצאי' מראש השדרה נקראת יומ' ואהנהו בעי נחלק' התיומ' מהו דהיינו אם נחלקו זע"ז דהיינו קצת מהשדר' ומיהו אין רוב הלולבין נמצאי' בענין זה ומ"מ י"ל דבעי דא' משתכח כה"ג תיומה ונחלקו מהו עכ"ל התוס' וכתב ב"י ע"ז ונרא' דמיירי בלולבים שהם כלים באמצע בשני עלים שכל עלה מהם כפול כשאר עלין שבלולב והם נקראים הוצא ולפי מה שמצא ר"י בתשו' הגאונים צריך השני הוצין אלו שיהיו דבוקים ממש בלי שום פירוד כאלו הם גוף א' וזה דבר שאינו נמצא בארצה אבל אצלינו נמצא הרב' פעמי' בלולב שמצד פניו מחובר שני הוצים אלו ונראה כל ראש הלולב כאלו הוא עץ א' בלי שום פירוד ולפירוש האחרון שכ' ר"י א"צ ששני הוצין אלו יהיו דבוקי' זה בזה כאלו הם גוף א' אבל צריך שיהיו סמוכים זה לזה כמשפטם שהם נראי' כשנים אלא שאין ביניהם חילוק כלל אבל אם נחלק הוצא זה מחבירו דהיינו ע"י שתתחלק קצת מהשדרה פסול ומיהו בחלק מועט מיפסל כו' ומ"ש אין רוב הלולבי' נמצאי' בענין זה דהיינו לו' דהרב' לולבים אינם כלים באמצע בשני הוצין וניחא להו דאע"פ שרוב לולבים אינם נמצאים בענין זה להיותם כלים באמצע בשני הוצין בעי להיכא דמשתכחי עכ"ל משמע שמפרש פי' הגאונים והי"מ של ר"י בענין א' שהשדר' כלה בשני הוצין ועיקר החילוק דלפי' הגאוני' צריך שיהיו דבוקי' כלם ולי"א א"צ דבוק כי אם בשדר' ול"נ כלל דא"כ למה הקשו התו' תחלה שאין החבור נמצא ביניהם בא מת"ק משמע שהם עצמם נמצאי' ואח"כ הקשו על הי"מ שאין לולב כזה נמצא כלל אף בלא החבור ותו למה הוצרכו להאריך בפי' הי"מ בענין התיומת הא כבר מפורש כך לעיל ולא הי' להם לו' אלא י"מ דהפסול תלוי בנחלק השדר' לא בדבוק ההוצין ולשונם בי"מ משמע כאלו הוא פי' אחר ונ"ל פשוט בהבנת דבריהם דשני דרכים יש בלשון תיומא הא' מצד דבוקם והוייתם תמיד יחדו היינו שאין להם לשנים העליוני' מקור א' אלא מקור אחד גבוה מחבירו רק שאותם שהם שכני' זא"ז בראש הלולב הם נדבקי' תמיד ואם נפרד אותו הדבוק הוה נחלק התיומת ופסול וע"ז הקשו דהחבור הזה לא נמצא אפי' בת"ק והדרך השני בפי' תיומת מצד שתולד' שלהם ממקו' א' כמו אחי' תאומי' שאחר שבאו ממקור א' יתפרדו כן שני הוצים שיוצאי' ממקום א' במקום שכל' השדרה ואחר יציאתם מן המקור לא אכפת לן בדבוקם וחבורם ע"כ תליא הפסול בנחלק מקום חבורם בשדרה וע"ז הקש' דזה לא נמצא כלל שיצאו ממקו' א' ותי' דבעי' אם ימצא כך תיומת מה יהי' דינו בנחלק ולעיל שינו לשונם בתירוצם וכתבו שאף לדבריהם אין פסול כו' דשם עיקר החידוש בחיבור שלהם ואזלא הבעי' אם נפרד החבור ההוא כנ"ל ברור בדבריה' ותמהתי על הב"י שהלך מדרך הפשוט הזה לבאר בע"א וכתבו עוד התוס' והרא"ש אחר פי' הגאוני' ה"ג שפירוש נתחלק' התיומא ההיא גבה דהיכא דדבוקי להדדי ההוא דאתמים להו ומשוי להו חד נחלקו מהו כו' ופי' הרא"ש דברי ה"ג כדברי רי"ף דכל הוצא שהוא כפול לשנ' אם נפסק הוא מהו והיינו על חלוקת הדבוק המחבר הכפל של כל הוצא והיינו ברוב של כל עלין בעי וכלשון ש"ע כאן שהוא לשון הרמב"ם ולפ"ז אין פסול לעלה האמצעי יותר מבשאר העלין והך י"מ של רמ"א הוא דעת רש"י בל' א' מביאו בת"ה סי' צו בשם הסמ"ק דעל' האמצעי' שדרכו להיות כפול כשאר עלין אם נחלק הוא לבד פסול והיינו אם נחלק עד למט' מן העלין וכ' הא"ז ע"ז אני סומך הלכ' למעש' וכן ראיתי א' מהגדולי' שהכשיר לובלין שהיו סדוקין בעלה האמצעי שראשיהן כרוחב אצבע ויותר עכ"ל והר"ן הביא פי' זה דעלה האמצעי וכ' ע"ז ומחמיר עוד לומר דכל שנחלק המתאים אפי' במיעוט פסול וכי שרינן נסדק דלא כהימנק היינו בנסדק לרחבו ואין זה במשמע אלא שראני לחוש להחמיר אח"ז הביא פי' דהרי"ף והרמב"ם דלעיל להקל לגמרי בעלה האמצעי' וע"ז כתב רמ"א לכתחלה מצוה מן המובחר כו' ואכתי צריך לבאר האי מיעוט שזכר הר"ן להמחמירים ע"כ לאו מיעוט כל שהוא לגמרי קאמר דא"כ גם בחגירת צפורן יהיה פסול וזה ודאי אינו דא"כ ליחשבי' בהדי ג' פגימות הן בפ"ק דחולין דף יז דחשיב שם רב חסדא אף פגימות סכין וכיון דזה אינו פוסל נרא' דאף בשיעור פחות מטפח אין שום סברא להחמיר דהא איתא שם כמה פגימות המזבח רשב"י אומר טפח ראב"י אומר כזית ומחלקי' שם בין סיד לאבן וא"כ ע"כ אין סבר' לו' כאן בפחו' מטפח או כזית דפוסל בפרט שרוב הפוסקי' ס"ל דאין לעלה האמצעי' חומרא בזה רק בצירוף רוב העלין והיינו ברוב כל עלה ועלה ולמה נחמיר בעל' האמצעית לדיע' זו יותר מדאי כנלע"ד ועי' בסמוך ה"ו:
ה סָעִיף ה אלא כשנתפרך בצפורן. כדי ליישב המנהג כ"כ אבל כבר מבואר שלא הסכימו רוב הפוסקים דא"כ לעולם לא יפסול ע"כ הרוצ' לצאת ידי כל הפוסקים יזהר שלא יטול לולב שכלה כבר כל ירקות שבו לגמרי אם אפשר לו:
ו סָעִיף ו ואם נקטם העל' העליון כו'. לא דק בל' שהי' לו לכתוב וי"א אם נקטם כו' שהרי זה חולק על מ"ש הש"ע רוב העלים כו' דלאותה דיעה אין חומרא בזה באמצעי יותר משאר העלין:
ז סָעִיף ו אבל ליכא אחר כו'. בב"י כ"כ בשם המרדכי בשם רא"ם דפסול דתנן גבי נקטם היינו לכתחלה כדאשכחן במקום אחר דתנן פסול והוא לכתחלה ואי ליכא אחר יברך עליו וכ' ב"י ע"ז ולא ידעת ימי הכריחו לרא"ם לפ' כן ומדברי כל הפוסקים לא משמע הכי עכ"ל ותמהתי ע"ז שהרי הרמב"ם מכשיר בשעת הדחק בלולב היבש וראיה מדאר"י מעשה בבני כרכום שהיו מורישין לולביהם לבני בניהם א"ל אין שעת הדחק ראיה וכתב המגיד וראיתי כתוב שהגאונים סמכו מכאן דיבש ונקטם ראשו וכל הפסולים יוצאין בהן בשעת הדחק אף ביום ראשון עכ"ל ואע"ג דהראב"ד חולק על היתר יבשות בשעת הדחק ואמר שהורישו להם לזכרון בעלמא ולא לברך עליהם כ"כ שם המגיד שהרמב"ן דחה זה וס"ל כרמב"ם והכי מסתבר עכ"ל הרי שהרמב"ם ורמב"ן והמגיד בשם הגאונים כתבו להתיר בשעת הדחק אלא דהטור ס"ל כדעת רמב"ם דלא מהני דחק אלא ביבש ולא בשאר פסולים כמ"ש סוף סימן תרמ"ט וכתב שם ול"נ דמ"ש וכ"ד הרא"ש והיאך כתב ב"י שהוא נגד כל הפוסקים וע"כ יפה פסק רמ"א כאן ועסי' תרמ"ו בדברי המרדכי שזכרנו בזה ובסימן תרמ"ט בסופו ובמנהגים כתוב וז"ל נקטם ראשו כשר וי"א פסול ואי ליכא אחר מברכי' עליו עכ"ל אין מקום לקיים דברים אלו דמשנה מפורשת דנקטם פסול ואי לדחק קאמר מה מסיים אח"כ להכריע באם אין אחר והרי מאן דפוסל פוסל אפי' בדחק ונ"ל שיש ט"ס שם וכצ"ל נקטם פסול וי"א שאם אין אחר מברכין עליו והוא מחלוקת רמב"ם והראב"ד שזכרנו ופסול דנקטם ראשו כתב הר"ן במתני' ראשו בכל שהוא וכן מ"ש בגמ' דקטימא סדוק וכפוף פסול היינו בעלה זו האמצעית לפי שעשו ראשו של לולב כחוטמו של אתרוג דאפי' כל שהוא פוסל בו עכ"ל ונ"ל דלא סיים כן לפסול דומיא דאתרוג אלא בנקטם ראשו דהא בסדוק אמרינן דכל שלא נסדק כהימנק כשר אפי' אם תפרשנו כדעת הדוחקים לפרש דעל רחבו קאי מ"מ הא ע"כ לא פסיל בכל גווני דפוסל באתרוג אלא דלא נקטי' הר"ן שם אלא לענין דגם זה קאי אעלה האמצעי אבל לא לדמותו לאתרוג בזה אפי' את"ל דהר"ן ס"ל בסדוק ג"כ כל דהו וכמו שהבין ממנו הב"י בסוף סי' זה בענין כפוף תקש' לך הא בכפוף ע"כ לא קי"ל כוותי' לאסור כפוף בכל שהוא אלא כהרא"ש החולק דוקא בכפוף בגופו ולא בראשו כמ"ש הש"ע ססי' זה ואין שם מצוה מן המובחר לפסול בראשו בכל שהוא אדרבא כשר טפי ואמאי יפסול בסדוק בכל שהוא הלא בחדא מחתא מחתינהו אלא ודאי כמ"ש הוא עיקר כנ"ל דבר ברור:
ח סָעִיף ז אם נתרחקו כו'. גמרא אר"ח ל"ש אלא נקטם אבל נסדק כשר ונסדק כשר והתניא לולב כפוף סדוק פסול אר"פ דעביד כהימניק פירש"י נסדק נסדקו ראשי העלין א"ר פפא הא דקתני פסול לאו שנסדקו ראשי עלין או שדרה אלא דעביד כהימנק וכתב הטור פי' כל שיש בו שני ראשין ופירש"י שתחלת ברייתו היתה כך שיש לו ב' שדראות מחצית עליו לכאן ומחצית עליו לכאן ולשון נסדק אינו משמע כך דא"כ הל"ל לולב שגדל סדוק כי היכי דאמר לולבא דסליק בחד הוצא אלא מיירי שנסדק באמציעתו עד שנפתח עכ"ל ותמה ב"י דהא רש"י לאו אנסדק קאי אלא אסדוק דברייתא דהא ר"פ אברייתא קאי דקתני סדוק ומשמע מתחילתו כמו כפוף עכ"ל ולכאור' ודאי אין הצלה לדברי הטור מהשגה זו שמפורש כן תו קשה לי על הטור למה לא הקשה עדיפא מזה דהיינו ל"ל לר"פ לחלק בין כהימנק או לו ה"ל לתרץ נסדק מיירי שלא בתולדה וסדוק מיירי בתולדה ומה לו לטור להביא ראיה דנסדק לא מיירי בתולדה הא גם אם אפשר לפ' בתולדה מ"מ ודאי יש אפשר גם שלא בתולדה ככל נסדק דעלמא וא"כ ה"ל לתרץ בקיצור ונ"ל לישב דברי רבינו הטור דלרש"י ודאי העיקר תי' בחילוק בתולד' או לא בתולדה ומ"ה אר"פ דעביד כי הימנק ולא אמר בקיצור כהימנק אלא להורות דנעשה בתולדה כן ולא על צד המקרה אלא שכך היתה ברייתו כמו שעושין כל הימנק ומ"מ פסול מה שאין כן בנסדק מאליו אפשר לתקנו ע"י אגד וכן הביא הר"ן בשם אחרים והוקשה לטור דכיון דאמר המקשן ונסדק מי כשר משמע שרוצה להוכיח דאפי' נסדק פסול ור"פ הסכים לסברא זו דנסדק פסול אלא דיש לחלק איזה נסדק פסול דהיינו כי הימנק זהו הנסדק הפסול דאל"כ הל"ל ש"ה דעביד כהימנק אלא ודאי דגם התם מיירי בנסדק כמ"ש המקשן אלא דבנסדק יש חילוק וכן ברי"ף ורא"ש נקטו נסדק כשר ואי עבד כהימנק פסול משמע דעל נסדק קאי ואמר דאי נסדק ועביד כהימנק ועי"ז הקשה הטור דנסדק א"א לפרשו כנסדק בתולדה דא"כ הל"ל גדל סדוק אלא ודאי דלא מיירי כאן כלל בתולדה אלא אידי ואידי שלא בתולדה אלא דבנסדק באמצע ולא נפתח למעלה כהימנק כשר אבל נסדק ונפתח למעלה פסול כנ"ל בהאי מלתא:
ט סָעִיף ז ואפי' לא נחלק התיומת. פי' שלא נסדק העלה האמצעית עד השדרה מ"מ פסול אם אותו הסדק מרחיב השני ראשי הסדק עד שנראים כשנים והייני כהימנק דאיתא בגמ':
י סָעִיף ט אבל עליו כפופים כו'. הרא"ש כת' על זה ואני אוהב אותו ביותר לצאת בו לפי שאין העלין נחלקין ותיומתו קיימת עכ"ל. וכ' ב"י ע"ז דלא כהר"ן ע"ש ומזה הוכחתי לעיל ס"ו בסופו דא"כ גם בסדוק כל שהוא אין שם פסול ע"ש וכתב בלבוש ונ"ל דוקא עליו העליונים אבל אם כל עליו או רובן כפופים כל שהוא פסול דדודאי זה שינוי מברייתו ואינו הדר כלל עכ"ל ולא נ"ל כן דהא עלה האמצעית היא חמורה טפי משאר עליו ואפ"ה כשר בכפוף בראשה כ"ש בשאר העלים ותו דלדעת הרמב"ם גם בשאר העלין שייך נחלק' התיומת אם נחלקו רובן כמ"ש הש"ע ס"ג א"כ גם שם יש מעלה בכפופה בראשם כמ"ש הרא"ש ומיהו זו נ"ל דהא דמכשיר הרא"ש ואוהב יותר בכפוף היינו במקצת מראש העלין למעלה ונשאר חלק גדול מהעלין בלי כפיפה אבל אם גוף העלין נכפף הרבה מאוד לאמצען ונראה כמו שנכפף העלה פסול ואע"ג דהרא"ש והטור כתבו הפסול בשדרה כפופה לאו דוקא הוא אלא למעוטי ראשי העלין כנ"ל לפסוק בזה:
א סָעִיף א שנפרדו. היינו כמו ענפי שבט שעומדין פרודות ויכולין לאגדן:
ב סָעִיף א לגמרי. ואם קצת נוטין לצדדין אפי' מצוה מן המובחר ליכא. ט"ז ע"ש:
ג סָעִיף ב נפרצו. ואם השדרה בעצמה נשברה ותלויה למטה נ"ל דכשר דדוקא ברוב עלין פסול דדמי לבהמה שנשברה רוב צלעותיה טריפה ונשברה השדרה כשרה ומ"מ יש לאוגדו שם שלא יפול למטה. מ"א:
ד סָעִיף ב עלין. ורוב של כל עלה ועלה. ב"י:
ה סָעִיף ג קצת. דהיינו עד טפח ועיין ט"ז באורך מזה:
ו סָעִיף ה בצפורן. והרוצה לצאת לדעת כל הפוסקים לא יטול לולב שכלה כל ירקות שבו לגמרי אם אפשר לו. ט"ז:
ז סָעִיף ו דאיכא. כתב המ"א דהרמ"א ובעל המנהגים לא עיינו יפה דהמרדכי כ"כ אהדס דוקא אבל בלולב פסול לכ"ע וכן עיקר ואיתא בירושלמי נקטם אין זה הדר וא"כ פסול כל שבעה וכ"כ רי"ו כל הפסולים פסולים כל שבעה מפני שאין הדר חוץ מנסדק ונחלקה התיומת דפסולין משום לקיחה תמה כשרים בשני עיין סימן תרמ"ט עכ"ל:
ח סָעִיף ז התיומת. רק העלין שאצל התיומה העליונה:
ט סָעִיף ט כשר. והיינו אם נשאר חלק גדול מהעלין בלא כפיפה אבל אם גוף העלין נכפפו הרבה ונראה כמו שנכפל העלה פסול. ט"ז ע"ש: כתב בתשובת מהרי"ו לולב אותיות ל"ו ל"ב כלומר ל"ו צדיקים בכל דור ודור וכנגד ל"ו מסכתות ול"ב היינו התורה המתחלת בב' ומסיימת בלמ"ד ולולב גימט' חיים היינו תורה ואתרוג גימט' תר"י עם ג' מינים תרי"ג ששקול נגד תרי"ג מצות ומהרי"ל כתב מי שקונה אתרוג עם לולב יפים זוכה לחיי עוה"ז ולחיי עולם הבא:
א סָעִיף ב (ס"ק ב) נפרצו כו' דדמי לבהמ' שנשתברו ר"צ טריפה. ר"ל דחזינן לענין פסולי אתרוג מדמה הש"ס דף ל"ו ע"א לטריפות הריא' ס"ל למ"א דבלולב ג"כ מדמינן לטרפות בהמה. אולם בספר א"ר חולק חדא מנ"ל לדמות בזה לטרפות שנשברה שדרה. ועוד דגם בנשברה השדרה טרפה אם לא שהחוט קיים. וזה לא שייך בלולב. לכן פסק דבכל ענין פסול:
ב סָעִיף ב (ס"ק ג) ברוב עלין ורוב כל כו'. מצוין בטעות וראוי לציינו בסעיף ג' על מ"ש רמ"א ברוב עלין כי מלבד שאין שייכות לדברי מ"א בסעיף ב'. גם בב"י מבואר שכתב כן כל המבואר בסעיף ג' ע"ש:
ג סָעִיף ג (ס"ק ד) העלה העליון. שדרכה כו' וכתב הב"ח ה"ה אם יוצאים מן השדר' למעל' שני עלין. וכ"א משני העלין הללו הם דבוקים בגבותם כדרך כל עלי הלולב אבל שני העלין הללו אין דבוקים זה עם זה. רק סמוכים זה לזה יש לכ"א מן העלין הללו דין עלה האמצעית ואם נחלק רק אחד מהם אפ"ה פסולה ע"ש והט"ז בס"ק ד' כתב על מ"ש רמ"א מיהו לכתחל' נוהגים ליטול לולב שלא נחלק עלה העליון כלל כו'. והיינו לצאת י"ח הר"ן שכתב די"מ דכל שנחלק המתאים אפילו במיעוט פסול עכ"ל הר"ן. וע"ז כתב הט"ז דע"כ האי מיעוטא שכתב הר"ן אין ר"ל אפילו כ"ש דא"כ דאמרינן בחולין דף י"ז ע"ב א"ר הונא ב"ר קטינא אמר רשב"ל ג' פגומות הן פגימת עצם בפסח. פגימת אזן בבכור. פגימת מום בקדשים. ור"ח אמר אף פגימת סכין של שחיטה. ואידך בחולין לא קמיירי. וכלם כדי פגימת המזבח וכמה פגימת המזבח כדי שתחגור בו הצפורן. מיתיבי כמה פגימת המזבח. רשב"י אומר טפח ראב"י אומר כזית ומשני לא קשיא בסיד' פליגא תנאי. ובאבנא לכ"ע שיעור כדי שתחגור בו צפורן. ומדלא חשיב גם נחלקה התיומת דשיעורו בכ"ש ע"כ דבעינן בלולב טפי מכ"ש. וכיון דאפיקתי' משיעור כ"ש יהיבנ' ליה שעור' בכזית או טפח. כדמצינו בסיד של מזבח שנפגם. ומשמע מדבריו דס"ל דגבי לולב בעינן לדידן שיעור טפח כיון דמדמהו לגמרי לפגימת סיד של מזבח וכמו דפליגי תנאי בסיד מזבח ה"ה דפליגי בלולב. וא"כ כיון דהרמב"ם ספ"ב מהל' בחירה פסק כרשב"י דבסיד מזבח שנפגם בעינן טפח. וע"ש בכ"מ הטעם למה פסק כרשב"י. וא"כ ה"ה לנחלקו תיומת בעינן דוקא טפח. והא דחשיב במ' נדה דכ"ו ה' שיעורם טפח ופריך והאיכא טפי ומסקנת הש"ס דלא חשיב כ"א הני דכתיבי והוי דאורייתא ולא מפורש שעורייהו בקרא ואכתי ה"ל למחשב נחלק תיומת דהוי דאורייתא דבעינן לקיחה תמה כמ"ש מ"א. והשיעור אינו מפורש. וצ"ל כיון דתליא בפלוגתא דלראב"י שיעורו דתיומת כזית ובפלוגתא לא מיירי דהכי משני התם על קושיא אחרת:
ד סָעִיף ה (ס"ק ה) או שדרתו. מיהו הרב"י כתב דאינו מצוי כו' ור"ל דלפ"ז הגהת רמ"א ללא צורך. כיון דיבשה השדרה ודאי יבשו העלין. וביבשו העלין כתב הרב"י דפסול אפילו לא יבשה השדרה:
ה סָעִיף ו (ס"ק ו) מברכים כו' דהמרדכי כתב כן אהדס. ר"ל דהגהת רמ"א נובעת מדברי מרדכי. ובמרדכי לא מצינו שכ' כן כ"א בהדס. אבל בלולב לא דיבר המרדכי ורמ"א העתיקו על לולב ומנ"ל לרמ"א: וכ"מ בגמרא ב"ח. ר"ל דבהדס קטום יש לברך בשעת הדחק אע"ג דתנן בהדס נקטם ראשו פסול מ"מ מדמסקי' הלכה כר"ט דאפילו שלשתן קטומים כשרים. מה"ת נימא דמתני' דלא כהלכתא. ע"כ פסול דקתני במתניתין ר"ל לכתחלה היכי דאפשר בשלם שאינו קטום. ואייתי ראיה דמצינו לפעמים דקתני פסול וע"כ ר"ל דוקא לכתחל'. והיינו דוקא בהדס אע"ג דקתני פסול נצטרך לומר דל"ד ור' ל דוקא לכתחלה מצד הכרח הנ"ל אבל לולב שנקטם ראשו דקתני במתני' פסול מה"ת נוציא לשון פסול מפשטיה דמשמע אפילו דיעבד ונאמר דאין הכוונה כ"א לכתחילה באין הכרח אלא פסול לגמרי אפילו ליכא אחר. מיהו הט"ז בסי' זה ובר"ס תרמ"ו גם היא הבין דדברי מרדכי קאי גם על לולב. ומפרש דבריו ואע"ג דבס' יראים לא כתב כן כ"א אהדס מ"מ המרדכי משוה לולב להדס. כיון דבתרווייהו תנן במתני' פסול. ובהדס ע"כ צ"ל דפסול ר"ל דוקא לכתחל' ה"ה בלולב: ובשיעור הקטימה הביא ט"ז בס"ק ז' דברי הר"ן דשעורו בכ"ש ולענ"ד דהאי כ"ש דוקא ואע"ג דהט"ז כתב בס"ק ד' על נחלקו התיומת שכתב הר"ן דאפילו במיעוט פסול והוכיח ט"ז דע"כ כ"ש כשר. אלא ר"ל טפח או כזית. אינו דומה לדהכא ניהו דבלשון אפילו במיעוט יש לפרש כזית או טפח. אבל לשון כ"ש א"א לפרש אלא כ"ש ממש. ואי תיקשי לפ"ז קושית ט"ז בס"ק ד' דא"כ לחשוב קטימה בכ"ש במס' חולין דף י"ז באמת צריך יישוב. ובלא"ה יש להנדס בט"ז ס"ק ד' דאכתי קשה דהוי ליה לחשוב בחולין פסולי אתרוג בחוטמו דודאי פוסל בכ"ש:
ו סָעִיף ט (ס"ק ח) עליו כו' והרא"ש כ' אוהב כו' (לאפוקי מהר"ן שפוסל כה"ג) אולם הט"ז ס"ק י' כתב דוקא כשרק ראש העלין ונשאר חלק גדול מהעלין בלי כפיפה אבל אם גוף העלין כפופים פסול. ומ"ש בש"ע ודוקא בשדרתו כפופה הוא לאו דוקא עיין שם. ואם כלם כו' פסול לבוש. וט"ז בס"ק יו"ד חולק. מדמכשרינן בעלה האמצעית שבה תלוי הכשר של התיומת כ"ש בשאר עלין. וכתב עוד טעם לדבר ע"ש:
א סָעִיף א ס"א לולב שנפרדו כו'. לשון הרמב"ם וכפי' הרי"ף: ומ"מ. דכשר בדיעבד דוקא מ':
ב סָעִיף ב ס"ב נפרצו כו'. רי"ף ורמב"ם: וכ"ש אם כו'. הוא פירש"י במתני': וכן אם כו'. כן מפרש הטור מש"ש חרות פסול. ב"י: וכ"ז ברוב כו'. תוספתא פ"ב לולב עשוי כמין חרות או שנפרצו רוב עליו פסול וזה מסייע ג"כ לפי' הטור על חרות ולפי' הרי"ף על נפרצו שמדמה אותם בתוספתא וז"ש הרי"ף והרמב"ם וש"ע כעלי החריות ר"ל כעין חרות: ועדיין הלולב כו'. דבלא"ה אפי' במיעוטן פסול כמ"ש בציני הר הברזל ל"ש אלא כו' וכל שאינו מכוסה הוי אופתא ועדיין הלולב כו' ר"ל שיעור הלולב וערשב"א ור"ן שכ' וכן בהדס בעינן שיהא כל שיעורו עבות ואם נשרו מקצת העלין פסול שאין שמו עליו שאין נק' עבות וכן הדין בלולב שאין שמו עליו ונק' אופתא כמ"ש בגמ' כנ"ל וכ' ואין ללמוד באלו מערבה:
ג סָעִיף ג ס"ג בריית כו' נחלקה כו'. כן פי' הרי"ף והרמב"ם מ"ש נחלקה התיומת וברוב העלין כמ"ש הרא"ש והג"ה והירושלמי שם מסייע להם ר' מלוך בשם ריב"ל נחלק המתאים כמו שנפרצו העלין אלמא דבכל העלין מיירי וברוב כמו נפרצו וז"ש בה"ג והביאו הרא"ש בעי ר"פ נחלקו התיומת ההוא גבא דהוצא כו' ההוא דמתאים כו' אי כנפרצו עליו דמי או כו' וכ"כ הרי"ף ה"ה כאילו נפרצו העלין ופסול והוא לשון הירושלמי וכן מ' בגמ' מדקבעינהו אחר נפרצו ונפרדו וכמו נפרצו ברוב ה"ה נחלקו שפיסולן משום נפרצו כנ"ל וכמ"ש הרשב"א שכל הפסולין בעלין הוא ברובן דדייני' כאילו נפרצו וכמ"ש בערבה נפרצה כו' ושנשרו מקצת עליה כשרה וה"ה לכל הד' מינים שכולן שוו בפסולן אלא שמוסיף בכ"א שאין לו ענין בחבירו כגון באתרוג חזזית וכן בכולם ונקיט נשירת מקצת העלין בערבה לפי שהוא שכיח בה יותר וכן כמושה דתני בה ובברייתא תני בכל הד' מינים: היו עליו כו'. זה פי' הרמב"ם מש"ש האי לוליבא דסליק בחד הוצא כו': או שכל כו'. זהו פירש"י על מימרא כנ"ל: וי"מ לומר כו'. הוא דעת רש"י שהביאו הגהת סמ"ק ואינו ברש"י שלפנינו וז"ל סמ"ק שם נחלקה התיומת כו' פירש"י שתי עלין העליונים ששם השדרה כלה וכ' בהג"ה שם האמצעיות אע"פ שכל עלה ועלה שלם בעצמו כמו שאר עלי הלולב שכאו"א כפולה לשתים כו' לפיכך לולבין המצויין בינינו רובן פסולים שרובם אין שתי עלין האמצעיות מחוברין יחד והוא פירש"' שלפנינו וכ' ועוד פי' הקו' פי' אחר נחלקה התיומת דהיינו עלה האמצעית שדרכו להיות כפול כשאר עלין נחלק לשתים לפ"ז לולבין המצויין בינינו רובן כשרים כיון שעלה האמצעי שלם ומיהו יש מקצתן שעלה האמצעי נחלק בראשו ומ"מ יש להכשירן לפי' פי' הקו' דפי' דוקא כשנחלקה עד למטה מן העלין כדפי' בתוס' ר' יהודה עכ"ל והוא כמ"ש ברש"י שלפנינו על פי' הראשון נחלקו זה מזה כו' שלמטה מהם וע"ש ד"ה נחלקה כו'. וכ' בת"ה שאלה נחלקה התיומת רבו בו פתרונים האיך אנו נוהגים בו. תשובה דיש לנהוג כפי' אחר שברש"י כמ"ש בהגהת סמ"ק דעלה האמצעית כו' עד למטה מן העלין ובא"ז הוסיף להקל דבעי נחלק גם השדרה עד העלין שלמטה הימנה וכ' בא"ז דעל פרש"י אני סומך הלכה למעשה. וכ"ה ברש"י שלנו כפי' הראשון ונסדקה השדרה עד כו' ובהג"ה כאן לא העתיק אלא כמ"ש בהגהת סמ"ק: מיהו כו'. כי יש כו'. הוא הרשב"א ור"ן ומ"מ שפי' ג"כ כל' הב' שברש"י והקשה הרשב"א והא אמרי' דוקא דעביד כי המניק וי"ל דהתם שנסדק מיעוטו דהיינו בראשו וכאן דנחלק רובה ועוד י"ל דאפי' מיעוטה פסול דומיא דנקטם וכי אמרי' שם בשנסדק לרחבו דשם כשר במיעוטו עד דעביד כי המניק ולפ"ז ראוי לחוש לארכו אפי' במיעוטו וטעם לפי שמתרבה הסדק בניענועו וכן חוששין בעלי הנפש וכ"כ הר"ן ולעיקר דינא תופסין דוקא שנחלקה רובו וכמ"ש הר"ן על תי' הב' ואין זה במשמע אלא שראוי לחוש ולהחמיר ומ"מ כ' כתי' הראשון ויש מי שפי' נחלקה התיומת העלה האמצעי עליון שבכולם כו' ואין פסול אלא ברוב עלה ולא במיעוטו אלא שהרשב"א והר"ן ומ"מ תופסי' לדינא כפי' הגאונים וש"ע בכל העלין כנ"ל ולכן השמיט בהג"ה דעה זו ברוב עלה לפי שלדעתם אף שתופסים לפירש"י ברוב מ"מ אין סוברין כמותו ולדעת סמ"ק וא"ז דוקא שנחלק כולו אלא שכ' דעת המחמירין לחומרא בעלמא אבל לדינא יש להחמיר כפי' הרשב"א דברובו דבכל פסול רובו ככולו והוא פשוט לדעת הרשב"א ור"ן ומ"מ ועל מקצתו אין להחמיר כלל כמ"ש הר"ן שאין זה במשמע' שפי' סדוק כהימנק על רחבו דאין דרכו ליעבד כהמניק לרחבו וכמ"ש המ"מ כנ"ל: ואם אותו כו'. כ"כ בכל בו מ"ש האי לוליבא דסליק כו'. וכמו שפי' הרמב"ם על התיומות לפי שיטתו:
ד סָעִיף ד ס"ד או שאין לו הרבה כו'. זה פי' רב שר שלום על מ"ש דסליק בחד הוצא כו':
ה סָעִיף ה ס"ה לולב שיבש כו'. כ"כ הרשב"א יבש כל שיבשו רוב עליו אע"פ ששדרתו לח אין זה הדר וכן להיפך ויש שכ' איפכא ויש שכתבו דוקא שיבשו שניהם והראשון נראה נכון ואין מצוי שיהיה שדרה יבש והעלין לחין וכ"כ הר"ן והי"מ השני הוא דעת הראב"ד שהביא הרא"ש וכפי הגי' בפרו' יבשו הוצין מהו כו' ומ' דאיפשטא שם לקולא ודעתו שכל הפסולין כמו נקטם ראשו הוא בגוף הלולב בשדרתו כמו בהדס וחלקו עליו הרשב"א וה רא"ש ור"ן ממש"ש ל"ב ב' אמר וכו' ולולב ארבעה וכו' שדרו של לולב כו' אלמא גוף הלולב אינו שדרתו ואינו דומה להדס וצ"ל כגי' שם בירו' יבשה ציצתו וכו' ור"ל העלה העליונה והוא התיומת העליונה לפרש"י וכי מה בין זה לנקטם ועס"ו וכ' הרא"ש וכיון שנפרצו רוב עליו פסול כ"ש שיבשו רוב עליו ומ' דעיקר יבש דמתני' קאי על השדרה וז"ש הטור לולב שיבש שדרתו או כו' וכאן בהג"ה אבל בש"ע תופס פי' הרשב"א שכל הפסולין דמתני' הכל בעלין והוא הנק' לולב כנ"ל ועוד כמ"ש שיבש שדרה ולא עלין אינו מצוי ולפיכך השמיטו: ושיעור כו' וי"א כו'. כמ"ש באזן בכור ברפ"ו דבכורות וס' הראשונה הקשה עליהם הא רבנן פליגי באזן בכור ודוקא גבי ריאה ס"ל דשיעורה כדי שיהא נפרכת בציפורן משום דלא שליט בה אוירא כמ"ש בפ"ג דחולין וראיה מירו' שאמר לא המתים יהללויה ואע"ג דטעמא משום הדר כמ"ש בגמ' הירו' סימנא בעלמא דנקט והסכימו להראב"ד הרשב"א והרא"ש ור"ן ומ"מ וכל הפוסקים ועט"ז וכ"מ שאמר שאין כו':
ו סָעִיף ו ס"ו נקטם ראשו דהיינו כו'. ואם כו'. תוס' והרא"ש כתבו לכאורה משמע בשני העלין העליונים והקשו דא"כ ל"ל למימר נטלה התיומת פסול וחזרו ופי' רוב עלין העליונים וכ' עוד ב' תי' לקיים פי' הראשון שי"ל נקטם גרע שאינו הדר ועוד נקטם צריך דוקא שניהם וברשב"א ור"ן ומ"מ כ' העלה העליון האמצעי שנקטם וכ' ב"י דאפשר דל"פ שהתו' ורא"ש מיירי בלולבין שכלין בשני עלין ויש לולבין שהם כלין בג' עלין ובהו איירי הרשב"א ור"ן ומ"מ באמצעי שבהם ולפי שנראה לב"י דוחק התירוצים האחרונים של תוס' ורא"ש שנקטם יהא גרע מנטלה וכן התי' השני דדוקא בשניהם דלא היא דיש שנפסלו בא' כנ"ל לכך כ' בש"ע כתי' הראשון אבל הרא"ש כ' שהתי' הראשון הוא דחוק וכ"כ הרשב"א והר"ן ב' הפי' והסכימו לפי' הזה שכתבו כיון שלא אמר נקטמו עליו כמו בנפרצו ואמר ראשו משמע ראשו של הלולב העלה העליון. והמ"מ לא הזכיר אלא הפי' הזה שכ' רבו בו הפי' והנכון שנקטם ראש העלה העליון שבו כלה הלולב וכ' הם שבקטימת כ"ש מיפסיל שי"א דוקא ברוב העלה העליונה כמו שאר הפסולין אבל הסכימו שבנקטם אפי' כ"ש מיפסיל כמו באתרוג מחוטמו ועמ"ש בס"ט: ודוקא כו'. עמ"א ואמת שדברי המרדכי י"ל אהדס אבל במנהגי' ודאי קאי אלולב ע"ש אבל בת"י חולק ג"כ עליהם וכ' דלא כהבנת ב"י ומנהגי' ומור"ם אלא אהדס ע"ש וע"ל סי' תרמ"ו ס"י ומ"ש שם:
ז סָעִיף ז ס"ז ואפי' לא כו'. ר"ל קו' הרשב"א הנ"ל בס"ג דבשלמא לפסק ש"ע שם דמפרש ברוב העלין ל"ק אבל לפימ"ש בהג"ה אמר כאן ואפי' כו' בענין וכמ"ש הרשב"א דנחלקה דוקא ברובו וכאן פי' מקצתו וכ"ש לפירש"י שפי' בכולו ולפי' המחמירין אף במקצתו צ"ל כתי' שנסדקה לרחבו כנ"ל שם:
ח סָעִיף ח ס"ח יש לו כו'. כפירש"י שם: או שנצמת כו'. כפי' תו' ורא"ש שם בש' הערוך. והרשב"א כ' קווץ כפירש"י וי"ג כווץ ובפי' תוס' שניהם פסולין מספיקא והרי"ף גורס שניהם קווץ כווץ. ודוקא כו'. כמ"ש אבל לאחריו ברייתי' וה"ה כאן שדרכן כן וז"ש כמו שדרך כו': אבל הרשב"א כ' שראש העלה העליונה אפי' כפוף כ"ש מיפסיל וכן כל הפסולין יבש וסדוק כי הימנק וכיוצא בהם שעשו אותו כחוטמו של אתרוג שכל הפסולין פוסלין בו במשהו לפי שאינו הדר וכן כאן בראש העלה העליונה וז"ש נקט' ראשו וכנ"ל בס"ו וכ"כ הר"ן וכמש"ל שכל מ"ש בלולב קאי אעלין ולא אשדרה שלא כדעת הראב"ד:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.