א הֲדַס שֵׁנִּקְטַם רֹאשׁוֹ, כָּשֵׁר; נָשְׁרוּ רֹב עָלָיו, אִם נִשְׁתַּיְּרוּ שְׁלֹשָׁה עָלִין בְּקֵן אֶחָד, כָּשֵׁר.
ב הָיוּ עֲנָבָיו מְרֻבּוֹת מֵעָלָיו, אִם יְרֻקּוֹת, כָּשֵׁר; וְאִם אֲדֻמּוֹת אוֹ שְׁחֹרוֹת, פָּסוּל; וְאִם מִעֲטָן, כָּשֵׁר; וְאֵין מְמַעֲטִים אוֹתָם בְּיוֹם טוֹב, לְפִי שֶׁהוּא כִּמְתַקֵּן; עָבַר וְלִקְּטָן, אוֹ שֶׁלִּקְּטָן אֶחָד אֶחָד לַאֲכִילָה, הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. וּמִיּוֹם רִאשׁוֹן וָאֵילָךְ, כָּשֵׁר בְּכָל עִנְיָן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א"ח).
ג עֲנַף עֵץ עָבוֹת הָאָמוּר בַּתּוֹרָה, הוּא הַהֲדַס שֶׁעָלָיו חוֹפִין אֶת עֵצוֹ; כְּגוֹן שְׁלֹשָׁה עָלִין אוֹ יוֹתֵר, בְּגִבְעוֹל אֶחָד; אֲבָל אִם הָיוּ שְׁנֵי הֶעָלִים בְּשָׁוֶה, זֶה כְּנֶגֶד זֶה, וְהֶעָלֶה הַשְּׁלִישִׁי לְמַעְלָה מֵהֶם, אֵין זֶה עָבוֹת אֲבָל נִקְרָא: הֲדַס שׁוֹטֶה. הַגָּה: וּפָסוּל אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת הַדַּחַק; וְאִיכָּא מָאן דְּאָמַר בַּגְּמָרָא דְּכָשֵׁר; וְעַל כֵּן נוֹהֲגִין בְּאֵלּוּ הַמְּדִינוֹת לְכַתְּחִלָּה לָצֵאת בְּאֵלּוּ הַהֲדַסִּים הַמּוּבָאִים וְאֵין ג' עָלִין בְּגִבְעוֹל אֶחָד; וְיֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב דַּהֲדַסִּים שֶׁלָּנוּ אֵין נִקְרָאִים הֲדַס שׁוֹטֶה, הוֹאִיל וְהֵם שְׁנַיִם עַל גַּב שְׁנַיִם וְאֵינָן כַּהֲדַס שׁוֹטֶה הַמֻּזְכָּר בַּגְּמָרָא; וְלָכֵן נָהֲגוּ לְהָקֵל כְּמוֹ שֶׁכָּתַב מַהֲרִ"י קוֹלָן וּמַהֲרִ"י איסרלן זַ"ל בִּתְשׁוּבוֹתֵיהֶם.
ד יָצְאוּ הַרְבֵּה בְּקֵן אֶחָד וְנָשְׁרוּ מֵהֶם עַד שֶׁלֹּא נִשְׁאֲרוּ אֶלָּא שְׁלֹשָׁה בְּקֵן אֶחָד, כָּשֵׁר, אֲפִלּוּ נָשִׁרוּ רֻבָּם כְּגוֹן שֶׁהָיוּ שִׁבְעָה וְנָשְׁרוּ מֵהֶם אַרְבָּעָה וְנִשְׁאֲרוּ שְׁלֹשָׁה.
ה לְמִצְוָה בָּעֵינָן כָּל שִׁעוּר אֹרֶךְ הַהֲדַס שֶׁיְּהֵא עָבוֹת, וּלְעִכּוּבָא בְּרֻבּוֹ וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ בְּרֹאשׁוֹ (טוּר).
ו יָבְשׁוּ עָלָיו, פָּסוּל; כָּמְשׁוּ, כָּשֵׁר.
ז שִׁעוּר הַיַּבְשׁוּת, אֲפִלּוּ אִם נִפְרָךְ בְּצִפֹּרֶן, אִם עֲדַיִן יְרֻקִּים הֵם, כָּשֵׁר; וְאֵינָם נִקְרָאִים יְבֵשִׁים, אֶלָּא כְּשֶׁיַּלְבִּינוּ פְּנֵיהֶם.
ח יָבְשׁוּ רֹב עָלָיו וְנִשְׁתַּיֵּר בְּרֹאשׁ כָּל בַּד מֵהַג' בַּדִין קֵן אֶחָד וּבוֹ ג' עָלִין לַחִין, כָּשֵׁר; וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים שֶׁאֲפִלּוּ אִם מֵהַג' שֶׁבְּחַד קִנָּא יָבְשׁוּ שְׁנַיִם, וְלֹא נִשְׁאַר כִּי אִם אֶחָד לַח, כָּשֵׁר, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הֶעָלֶה שֶׁהוּא מֻרְכָּב עַל שְׁנֵיהֶם.
ט אִם אוֹתָם עָלִים שֶׁלֹּא יָבְשׁוּ הֵם כְּמוּשִׁין, יֵשׁ פּוֹסְלִין וְיֵשׁ מַכְשִׁירִין.
י נִקְטַם רֹאשׁוֹ, כָּשֵׁר, אֲפִלּוּ לֹא עָלְתָה בּוֹ תְּמָרָה; וְהוּא הַדִּין לְיָבַשׁ רֹאשׁוֹ, וְיֵשׁ פּוֹסְלִין בְּנִקְטַם רֹאשׁוֹ. הַגָּה: וְטוֹב לְהַחְמִיר בְּמָקוֹם שֶׁאֶפְשָׁר בְּאַחֵר (הַמַּגִּיד), וְלֹא מִקְרֵי נִקְטַם אֶלָּא אִם נִקְטְמוּ הָעֵצִים (רַ"ן).
יא אִם אֵין לוֹ אֶלָּא הֲדַס שֶׁעֲנָבָיו מְרֻבִּים מֵעָלָיו, בְּיוֹם טוֹב, נוֹטְלוֹ וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ עָלָיו.
א סָעִיף א (א) שנקטם ראשו - היינו העץ אבל בעלה לחוד לא שייך כלל נקטם ראשו וכדלקמן בס"י בהג"ה:
ב סָעִיף א (ב) כשר - עיין לקמן בס"י שמביא מחלוקת בזה לפי ששני סעיפים הראשונים אלו הוא לשון הרמב"ם ומן ס"ג ואילך הוא לשון הטור ונמשך כאן אחר לשון הרמב"ם אגב שאר הדינים:
ג סָעִיף א (ג) נשרו רוב עליו - היינו שהיה בכל קן וקן היוצא ממנו ז' עלין ונשרו מהן ארבעה כיון שנשתייר שלשה עלין עדיין נקרא עץ עבות וכשר וכדלקמן בס"ד:
ד סָעִיף א (ד) בקן אחד - היינו בכל קן וקן ממנו:
ה סָעִיף ב (ה) היו ענביו - דלפעמים גדל על ההדס פרי כמין ענבה:
ו סָעִיף ב (ו) אם ירוקות כשר - דגם ההדס ירוק הוא ואין שינוי מראה מחמת הענבים משא"כ בשחורות וגם אדומות הוו שחורות דאמרינן האי שחור אדום הוא אלא שלקה אבל אדומות או שחורות פסול דלאו הדר הוא. ואם היו שאר גוונים כגון גע"ל או בלא"ה בכפות תמרים מצדד להחמיר ובפמ"ג מסתפק בזה:
ז סָעִיף ב (ז) ואם מיעטן - היינו מעיו"ט ומותר למעט אותן לכתחלה כדי שיהיו עליו מרובות מענביו ואפילו למעטן בתר דאגד הלולב:
ח סָעִיף ב (ח) או שליקטן אחד אחד לאכילה - עיין בט"ז והגר"א שהסכימו דצ"ל או שליקטן אחר לאכילה וכן הסכים המ"א לדינא דדוקא איש אחר שליקטן לאכילה ואינו מתכוין להכשירו מותר אע"ג דפסיק רישא הוא דממילא מוכשר הרי לא ניחא ליה בההכשר ההוא וכיון דלבסוף יהיה תועלת בזה לאדם אחר שיהיה יכול לצאת בהן ידי מצוה לא מחמרינן בזה משא"כ אותו האיש גופא אף אם הוא מכוין לאכילה ולא להכשירו מ"מ אסור דפסיק רישא הוא אם לא דאית ליה הדסים אחרים לצאת בהן וא"צ להן:
ט סָעִיף ב (ט) כשר בכל ענין - ר"ל אפילו לא מיעטן כלל וטעמו דס"ל דכל הפסולין אפילו אותם שפסולין משום הדר ג"כ פסולן הוא רק ביום הראשון ולפ"ז לדידן דפסקינן לקמן בסימן תרמ"ט דפסולין מחמת הדר פסולן כל זיי"ן גם בזה פסולן כל זיי"ן:
י סָעִיף ג (י) בגבעול אחד - ר"ל בכל קן וקן ויהיו סמוכים זה לזה בעיגול אחד שאין אחד נמוך מחבירו אע"פ שכל אחד בעוקצו:
יא סָעִיף ג (יא) למעלה מהם - או למטה מהם:
יב סָעִיף ג (יב) נקרא הדס שוטה - מפני שאין עליו הולכין כסדר אלא משובשין כשוטה:
יג סָעִיף ג (יג) אפילו בשעת הדחק - שאינו בכלל הדס כלל ופסול אפילו בשאר ימים וכן אם היו שנים זה ע"ג זה ג"כ אין זה בכלל עבות האמור בתורה:
יד סָעִיף ג (יד) דכשר וע"כ נוהגין וכו' - ר"ל דסומכין על אותו מ"ד דמכשיר בתרי וחד וה"ה בתרי ע"ג תרי:
טו סָעִיף ג (טו) ולכן נהגו להקל וכו' - עיין בביאור הגר"א ובשארי אחרונים שכולם פקפקו מאוד על המנהג ההוא שאין להם שום יסוד לא בתרי וחד ולא בתרי ע"ג תרי והרמ"א דחק רק לקיים המנהג ולכן הירא לדבר ד' יטרח למצוא עבות כדין דהיינו ג' עלין בשוה בכל קן וקן ועיין לקמיה בס"ה. כתב הח"א דבתוך אלו היבשים שמביאים עם האתרוגים בדוחק נמצא אחד למאה שיש בו ג' בקן אחד ולכן אין להם חזקת כשרות עד שישרם בחמין וירכך אותם ואם לא ימצא יטול בלא ברכה ע"ש:
טז סָעִיף ד (טז) ונשרו מהם עד וכו' - היינו אפילו היה בכל אורך ההדס כן:
יז סָעִיף ד (יז) אפילו נשרו רובן - דכיון דנשאר ג' עדיין עבות קרינא ביה אבל אם נשארו רק שנים פסול דאף דבהדס שיש בו ג' בקן אחד ונשר אחד מכל קן ונשאר רק שנים הסכימו כמה אחרונים להכשיר שם שאני שנשתייר עכ"פ רוב הקן ורובו ככולו משא"כ הכא שנשרו רובם בעינן עכ"פ שישתייר שיעור עבות דעי"ז נוכל להכשירו ונאמר דאף עתה עבות קרינא ביה:
יח סָעִיף ה (יח) ולעיכובא ברובו - היינו שההדס ששיעורו הוא לא יותר מי"ב גודלין כדלקמן בסימן תר"נ אין צריך עבות בכולו רק ז' גודלין יהא עבות דהיינו ג' עלים בכל קן והחמשה גודלין אפילו נחסר לגמרי שנשרו עליו או שלא היו עבות דהיינו שהיו עליו שנים ע"ג שנים או תרי וחד דכיון שרובו היה עבות כשר. ובהדס שהיו בכל שיעור ארכו ג' עלים בכל קן ונשר עלה אחת מכל קן ברוב שיעור אורך ההדס יש בזה פלוגתא בין הראשונים יש מכשירין דכיון דנשאר שנים בכל קן רובו ככולו כי היכי דמכשירין בנשרו מקצת עליו מארכו של ההדס ויש פוסלין דס"ל דעי"ז לא נשאר עליו שם עבות כלל דאין עבות אלא בשלשה. ולענין הלכה נקטינן להקל במקום הדחק שכן הסכימו כמה אחרונים. ודוקא כשנשארו עכ"פ שני עלין בכל קן דהוי רובא עכ"פ אבל אם נשרו שני עלין ברוב שיעור אורך ההדס פסול לכו"ע וא"כ במקום שנוהגין לצאת בהדסים של שנים ע"ג שנים כדלעיל בהג"ה אם נשר עלה אחת מכל קן ברוב שיעור אורך ההדס פסול לכו"ע דלא נשאר רובא:
יט סָעִיף ה (יט) ואפילו אינו בראשו - כגון שמלמטה עד רובו יוצא בכל קן וקן ג' עלין ולמעלה נשרו עליו או שהוא איננו עבות ג"כ כשר ואע"ג דביבשו עליו פסק בס"ח דאינו כשר כ"א כשנשתיירו בכל בד ג' עלין לחין בראשו דוקא שם הטעם משום הדר והדר ניכר כשהוא בראשו אבל כאן משום עבות ודי בכל מקום:
כ סָעִיף ז (כ) כשילבינו פניהם - לאחר שנפרך בצפורן [מ"א] ובאמת אינו מצוי במציאות שילבינו פניו ולא יהיה נפרך בצפורן וא"כ כשנתלבן פניהם ודאי יבש הוא. ומי שאינו בקי בזה השיעור משמע בתמים דעים שיכול לשער ע"י שישרה אותם יום או יומים במים דאם יחזרו לכמות שהיו במשמושן ובמראיהן עדיין לחים הם ואם לאו הם יבשים. כתב הפמ"ג דביבש עץ ההדס אפי' העלים הם עדיין ירוקים פסול ובבכורי יעקב משיג ע"ז ודעתו דביבשות העץ לא שייך פסול כלל ע"ש:
כא סָעִיף ח (כא) ונשתיירו וכו' - דע"י הג' עלין לחין שבראש הבד חל שם הדר על כל ההדס:
כב סָעִיף ח (כב) בראש כל בד מהג' בדין - ולפי המבואר לקמן בסי' תרנ"א דבשעת הדחק סגי בבד הדס אחד גם בענינינו די כשיהיה בראשו קן אחד של ג' עלין לחין [ר"ן]:
כג סָעִיף ח (כג) ויש מפרשים וכו' - הוא דעת הרא"ש ולדידיה לא בעינן שיהיה הקן בראשו דוקא:
כד סָעִיף ח (כד) כשר - עיין ברא"ש דס"ל דצריך שישתייר שלשה קנין ובכל קן עלה אחד לח בראשו ותמהו האחרונים על המחבר שלא הזכיר דבר זה:
כה סָעִיף ח (כה) והוא וכו' - ר"ל מה דמכשרינן בעלה אחד לח בראשו דוקא באופן זה שהוא מורכב על שניהם דאז נראה ההידור יותר אבל אם היה כל שלשה עלין לחין אפילו כולן בשוה כשר:
כו סָעִיף ח (כו) שהוא מורכב על שניהם - אף דבס"ג פסק המחבר דזהו בכלל הדס שוטה אפשר דשם מיירי שהיה כל אורך שיעור ההדס באופן זה ואינו בכלל הדס האמור בתורה אלא הדס שוטה אבל הכא הלא מיירי שהיה כל שיעור ההדס בקנין של ג' עלין בשוה כדין אלא שמחמת שהיו יבשין לא נקרא הדר ולכן אמרינן דאם נמצא ג' קנין ובכל א' עלה אחד שהוא מורכב על שניהן והוא לח נראה וניכר בו ההידור וכשר והלכה כדעה הראשונה:
כז סָעִיף ט (כז) כמושים יש פוסלין - טעמם שאין מציל מידי יבש אלא לח ההדור ויש מכשירין כיון דכמוש כשר יכול להציל כמו לח ממש. ועיין בפמ"ג שפסק דביום הראשון שהוא דאורייתא ראוי להחמיר דהוא ספק תורה ובשאר הימים שהוא דרבנן ספק דרבנן להקל:
כח סָעִיף י (כח) נקטם ראשו - היינו אפילו היו כל שלשה הבדין נקטמו ראשן:
כט סָעִיף י (כט) כשר - ואין דומה ללולב וערבה דנקטם ראשו פסול בהן דבהדס ענפיו חופין ראשו [היינו העלין] ואין קטימתו ניכרת בהן:
ל סָעִיף י (ל) אפילו לא עלתה בו תמרה - הוא כמין תמרה היוצאת בעלי ערבה דבזה בודאי כשר לכו"ע שהתמרה מכסה על הקטימה ואין הקטימה ניכרת:
לא סָעִיף י (לא) ויש פוסלין וכו' - וה"ה ליבש ראשו לדעה זו. ופשוט דלא מקרי יבש ראשו רק בהלבינו פניו מה שאינו מצוי כלל בהדסים שגדלו בשנה זו אבל אם כמוש קצת בלבד ואפילו עד שנפרך בצפורן לא מקרי יבש דהא אפילו בשאר עלין לא מקרי יבש כה"ג וכדלעיל בס"ז:
לב סָעִיף י (לב) בנקטם ראשו - משום דלא הוי הדר. יש לעיין לדעה זו אם דוקא כשהיו כל שלשה בדין קטומי ראשן או אפילו אם בד אחד נקטם ראשו ג"כ פסול ועיין לקמן סימן תרנ"א ס"א בהג"ה:
לג סָעִיף י (לג) וטוב להחמיר וכו' - ומה שרגיל שיוצאים בין הקנים ענפים קטנים וצריך לקטום אותם כדי שלא יפסיקו בין הקנים נקטם זה כשר לכו"ע אפילו אם נמצא כן בכל השלשה בדים כיון שאינו בראשו:
לד סָעִיף י (לד) במקום שאפשר באחר - וב"ח כתב דביבש ראשו והיינו ביבשו העלין העליונים אפילו א"א באחר אין לברך עליו אבל יש תקנה שיסיר העלין העליונים ואז כשר לכתחלה לכו"ע:
לה סָעִיף י (לה) העצים - אבל נקטמו העלים העליונים לבד לא מקרי נקטם:
לו סָעִיף יא (לו) נוטלו ואינו מברך עליו - ופסול אפילו בשאר הימים [ב"י] ולפי דבריו אם נזדמן לו אח"כ הדסים אחרים צריך לברך בשאר הימים ג"כ והא דנוטלו כדי שלא תשתכח תורת לולב ועיין בביאור הלכה:
א סָעִיף ב פסולי דעבות פסול בכל ז' [ת"ד רכ"ו]: ירוקות כשר. דמינא דהדס הוא:
ב סָעִיף ב א' א' לאכילה. ובמיימוני דפוס מהר"מ הא דכ' או שלקטן א' א' לאכילה פי' דאחר שא"צ לזה ההדס מותר ללקטן לכתחלה לאכילה ואף על גב שמתקן ההדס ממילא הוי דבר שאין מתכוין אבל מי שצריך להדס אף על פי שמלקטן לאכילה הוי פסיק רישי' ואסור וכ"ה בגמ' וכ"כ הרב"י ואף להפוסקים בססי' ש"ך דלא כהערוך ע"ש בב"י מ"מ לצורך מצוה שרי באחר (תוס'):
ג סָעִיף ב ואילך כשר. משום דבידו לתקן:
ד סָעִיף ב בכל ענין. ובבד"ה כת' ולא משמע לי הכי אלא כל שלא מיעטן לעולם פסול עכ"ל וכנ"ל דהא"ח ס"ל כהירושלמי שמביא בסי' תרמ"ח דחזזית באתרוג כשר בשאר הימים אבל אנן קי"ל דפסול בכל הימים כמ"ש רמ"א בעצמו בסי' תרמ"ט ס"ד דמנומר פסול בכל ז' א"כ ג"ז פסול דהא איתא בגמרא בהדיא דענוים ה"ל כמנומר ואפשר דס"ל דלמסקנא אין הטעם משום מנומר אלא כשהוא בב' וג' מקומות אבל כשהוא במקום א' אין הטעם משום הדר אבל האמת יורה דרכו דגם במקום א' הטעם משום הדר דאל"כ מאיזה טעם יפסול ודברי רמ"א צ"ע לכן אין להקל:
ה סָעִיף ז ירוקים הם כשר. ול"ד לולב שהתם הלבנ' קודם דלבן הוא בטבעו:
ו סָעִיף ז כשילבינו פניהם. אחר שיפרכו בצפורן (מ"ב סי' י"ז):
ז סָעִיף י כשר אפי' כו'. משום שענפיו חופין ראשו [הרא"ש]:
ח סָעִיף י במקום שאפשר. וב"ח כתב דביבש ראשו אפי' א"א באחר אין לברך עליו, ע"ש:
ט סָעִיף יא נוטלו. ק"ק דבכל הפסולים דינא הכי כמ"ש ססי' תרמ"ט:
א סָעִיף א הדס שנקטם ראשו כשר. בסעיף י' מביא מחלוק' בזה ותלוי בסוגי' הגמ' בסתם מתני' שנינו פסול אלא דאח"כ מייתי מתניתין דס"ל לר"ט אפי' שלשתן קטומי' כשר ופסק שמואל שם הלכה כר"ט ע"כ כתבו רי"ף ורא"ש דלא קי"ל כסתם מתני' דפסול ול"ד ללולב דפסול בנקטם ראשו וכן בערב' דשאני הדס שענפיו חופים את עצו ואין נראה הקטימ'. והראב"ד כתב וז"ל כבר הופיע רוח הקודש בבית מדרשינו מכמה שנים והעלינו שהוא פסול כסתם מתני' ור"ט שאמר שלשתן קטומי' כשר ענין אחר ולא שנקטם ראשו ומקום הניחו לי מן השמים עכ"ל והר"ן הביא פי' של קטומין שאמר ר"ט דכשר דהיינו כדרך ענפי ההדס שיוצאין מצדיהן בדין והם מפסיקין בקני ההדס דלא הוה תלתא בחד קינא וצריך לקטום אותם וע"ז אמר ר"ט אפי' שלשתן קטומין בצדיהן כדי לתקן ההדם כשר ולא הוי הפסק בין התלתא עלין אבל בנקטם ראשו דהיינו מן העץ של ההדס ולא מן העלה אז פסול כסתמא דמתני' וכתב המגיד דעם כל השבח הזה דחה הרמב"ן ראיות הראב"ד ויש קצת מחמירין כדעת הראב"ד וכן ראוי להורות עכ"ל. ובספר יראים כתב הרא"ם לתרץ בע"א סתמא דמתני' עם דברי ר"ט דר"ט מיירי בדיעבד ומתני' דתנא פסול היינו לכתחל' ומצינו פסול לכתחלה ומרדכי ר"פ לולב הגזול כ"כ בשם הרא"ם לענין לולב דנקטם ראשו כשר באין אחר ונראה טעמו כיון דלא מצינו חילוק בין נקטם דלולב להדס במתני' דתנן פסול בתרוייהו ובהדס מוכח דלכתחלה קאמר דהיינו ביש אחר ממילא גם בלולב הוה כך וכמ"ש שם בשם ש"פ וא"כ ודאי מן הראוי להחמיר גם בהדס בנקטם ראשו ויש אחר כיון שהמגיד כתב שכן ראוי להורות:
ב סָעִיף א ג' עלין בקן א'. ז"ל הרמב"ם ופי' בו הטור אפי' אין שם רק פעם א' ג' בחד קן כשר ולפ"ז חולק על מ"ש הראב"ד והרא"ש דבעי' רוב שיעור ההדס שיהי' עבות של ג' בקן כמ"ש בש"ע ס"ה והמגיד פי' ברמב"ם דעל כל קן אמר שיהי' שם ג' וכ"פ ב"י ותמה על הטור שהרי לשון הרמב"ם כמו בגמ' ונראה הוכחת הטור ברמב"ם מדנקט בקן א' ולא אמר בקן סתמא כמ"ש בגמרא תלתא טרפי בקינא ולא אמר בחד קינא אלא דלהכי כתב הרמב"ם בקן א' להורות דל"צ כלל אלא קן א' ותו לא והש"ע אזיל לטעמיה מ"ה הביא כאן דברי רמב"ם ואין סותר בזה מ"ש בסעיף ה' דבעי' רוב לעיכובא דכאן נמי לכל קן א' קאמר:
ג סָעִיף ב ירוקות כשר. דגם ההדס ירוק הוא ואין שינוי מראה מחמת הענבים משא"כ בשחורות וגם אדומות הוו שחורות דאמרי' האי שחור אדום הוא אלא שלקה:
ד סָעִיף ב ואין ממעטין כו'. פי' דקודם י"ט נתלשו והפרי הזה שגדל בהדס הוא גדל אפי' בתלוש כ"פ רש"י:
ה סָעִיף ב א' א' לאכילה. גירסא זו אינה נכונה ברמב"ם דבגמ' אמרינן רשב"א אומר ממעטין בי"ט ופריך והא מתקן מנא דמתחלה היה פסול ומכשירו ומשני רב אשי כגון שלקטן לאכיל' ולא להכשירו ופריך והא פסיק רישא הוא ומשני דאית ליה הושענא אחריתא וקשה על הרמב"ם דמשמע דרוצה להתיר לכתחל' למעט כשמלקט לאכילה וה"ל להזכיר דאית ליה הושענא אחריתא והמגיד גורס או שליקט אחר לאכילה ור"ל אחר שא"צ לתקון זה דמסתמא יש לו אחר שלו והיינו כמו שמשני בגמרא והב"י הסכים גם כן לזה וע"כ תימה דהעתיק כאן גירסא זו א' א' כו' שהיא גירסא אינה נכונה:
ו סָעִיף ב ומיום ראשון ואילך כו'. לא ידעתי שום מעלה בפסול זה דענביו מרובין מעליו יותר משאר פסולים כגון נפרצו עליו ושאר פסולים של הדס דבכל הפסולים אמרי' בסי' תרמ"ט דכשרים מיום ראשון ואילך ובי"ט שני גם כן דינו שוה לשאר הפסולים דניטלין בלא ברכ' כדלקמן שם ולמה הוצרך רמ"א לכותבו כאן ותו ק"ל דלמה יש קולא בזה בשאר ימים והלא יש לו תקנה שיוכל למעטן בח"ה דהא דיחוי מעיקרא יש כאן ואמרינן בהדיא בפ' לולב הגזול (סוכה דף ל"ג) דיש בזה דיחוי דאיתא התם על הא דתנן אם מיעטו כשר דאשחור אימת פי' אימתי נעשו שחורים שפסולים אי אשחור מעי"ט דחוי מעיקרא הוא פירש"י דהא מטא זמן מצוה ולא חזיא ליה וה"ל דיחוי מעיקרא ועדיף מנראה ונדחה וחזר ונראה תפשוט מינה דדיחוי מעיקרא לא הוי דחוי אלא דאשחור ביום טוב נראה ונדחה הוא ש"מ דלא הוי דיחוי לעולם דאשחור מעיקרא ותפשוט דלא הוי דיחוי אבל נראה ונדחה לא תפשוט מכאן וא"כ בזה שהענבים היו מרובים ה"ל דיחוי מעיקרא ולמה לא ימעטה בח"ה ויטלם: ומ"ש בסוגיא זאת דלא נפשט הבעי' בנראה ונדח' דהיינו באשחור בי"ט ואין היתר אלא באשחור בעי"ט ולמה כתבו הרמב"ם והרא"ש והטור סתם אם מיעטן כשר ולא כתבו דוקא באשחור בעי"ט ובאשחור בי"ט ראוי להחמיר כיון דהוה ספיקא דאורייתא דהא בעי' זו היא דבעי ר' ירמיה לעיל בסמוך אם יש דיחוי אצל מצוה אם יש לדמותו לקרבנות דהוה דיחוי מן התור' והב"י תירץ דכיון דבידו לתקן לא הוה דיחוי כדאיתא בזבחים דכל היכא שהוא בידו לא הוה דיחוי והתיקון הוא מאחר שיוכל למעט כדאיתא בגמר' שלוקט לאכילה ויש לו הושענא אחריתא ול"נ לע"ד דבי"ט א"א לתקן כדי שיהי' כשר דהא דמשני בגמ' במלקט לאכיל' והיינו שאין כוונתו אלא לאכילה משא"כ כאן שאתה אומר שיוכל לתקן נמצא שימעט בשביל התיקון וזה אסור בי"ט ותו דאם כן ה"ל להרא"ש להזכיר דמיירי דוקא ביש לו הושענא אחרת כמ"ש בגמרא ותו דא"כ בנרא' ונדחה נמי יהי' מותר וכמ"ש הר"ן וכת' ב"י ע"ז דלפי האמת מותר ואפשטא הבעיא אלא דמעיקרא לא ידעו ההיא סברא וזה לא משמע כלל בסוגיא ונלע"ד דלק"מ דהא איתא שם לעיל בסוגיא דר"פ אמר זאת אומרת אין דיחוי אצל מצוה משמע לגמרי אפי' לקול' ולא הוי דיחוי דמצו' כמו דיחוי דקרבן אלא דר' ירמיה מספקא ליה בהך דיוקא דר"פ אי הוי אפי' לקולא ולא שבקי' פשיטותא דר"פ וניזל בתר ספיקא דר' ירמיה וכדאמרינן כיוצא בזה ריש ב"ק לענין חצי נזק צרורות דמספקא ליה לר"פ ולרבא פשיטא ליה ופסקו הפוסקים שם כרבא דפשיטא ליה ה"נ בזה וע"כ מותר אפי' באשחור בי"ט ואע"ג דהר"ן כתב כאן דאין מותר אלא באשחור בעי"ט הרמב"ם והרא"ש והטור לא ס"ל כן כנלע"ד ברור:
ז סָעִיף ג אבל אם היו שני העלין כו'. בגמרא אמרינן דעבות היינו דקיימי ג' עלין בקינא רב כהנא אמר אפי' תרי וחד פירש"י ב' עלין בעוקץ אחד ועלה א' מלמעלה ועול' ורוכב על השנים רב אחא בריה דרבא מהדר אתרי וחד הואיל ונפק מפומי' דרב כהנא א"ל מר בר אמימר לרב אשי אבא קרי לההיא הדס שוט' וע"כ פסלוהו הפוסקים וטרח רמ"א לקיים מנהגנו שמברכין על הדסים כאלו ונ"ל דיש סמך וראיי' בדרך זה דרב אחא טרח לקיים דברי רב כהנא אע"ג דאינו מצו' מן המובחר דהא קאמר בלשון אפי' אלא משום כבודו דרב כהנא עביד כי וע"ז אמר מר בר אמימר דאבא קרי ליה הדס שוט' כלומר אינו מן המובחר וחולק על מה שמהדר דוקא ע"ז אבל לדינא הוא כשר כנ"ל לבקש סמך למנהג:
ח סָעִיף ד אפי' נשרו רובם כו'. בגמרא ת"ר נשרו רוב עליו ונשתיירו בו מיעוט כשר ובלבד שתהא עבותו קיימת הא גופא קשי' אמרת נשרו רוב עליו כשר והדר אמרת ובלבד שתהא עבותו קיימת כיון דנתרו להו תרי עבות היכי משכחת לה פי' דהא בין הכל אינן אלא ג' אמר אביי משכחת לה באסא מצרי דקיימי ז' בחד קינא דכי נתרו ד' פשו להו ג'. וכתב הר"ן בהדס דעלמ' לא נתפרש דינו ויש מי שאומר שצריך שיהא כולו עבות ואם נשר מכל שיעורו אפי' עלה א' פסול כו' והיינו דאמרי' שתהא עבותו קיימת ואוקימנ' לה שנשתיירו ג' אלמא בפחות מג' לא מקרי עבות אבל הרא"ה סובר הא דאמרי' תלתא בקינ' היינו שהמין יהי כך ואם הוא ממין הזה אלא שנשרו קצת מעליו כל שנשאר רוב בכל קן כשר דשפיר מקרי עבות ודייק לה כו' ואין להקל בכך דאין ראייתו ברור' עכ"ל והרא"ש כתב דמה דקתני בבריית' נשרו רוב עליו היינו היתרים על העבות נפרצו דמתני' היינו שנשר רוב עבות של שיעור הדס ונשתייר המיעוט עכ"ל וכתב בית יוסף ומשמע שר"ל שאם כל שיעור אורך ההדס היה עבות ונשרו רוב העלים כלומר רוב הקינים אפי' לא נפל מכל קן אלא עלה א' פסול וזה כפי דברי הגאונים שסוברים שצריך שיהא בכל שיעור אורך ההדס עבות עכ"ל ולא ידעתי מקום למשמעות שלו דהא הרא"ש מחלק בין נשרו דברייתא דמיירי ביתר על העבות והיינו מן הכשר העבות במקום א' דהיינו בהדס מצרי שיש שם ז' והו' היתר ד' ובענין הזה מיירי נפרצ' דמתני' שנפרצו רוב השיעור במקום א' בהדס דעלמא דשיעורו ג' הוה נפרצו רוב מהם שנים וכ"כ הרא"ש בהדי' גבי ערב' וז"ל ושנה בסיפא נשרו מקצת עליה כשיר' לאשמועי' שנפרצו עליה היינו ברוב ושנאה באחרונ' וה"ה בכולהו וגבי פסול' נקט נפרצו משום דהוה ברוב עכ"ל וזה קאי גם על הדס סתם דכל עליו אינם אלא שלש' ואפ"ה לא נפסל רק בנפרץ הרוב וא"ל מ"ש באמת דלא בעינן כל העבות דהיינו ג' וכמ"ש בברייתא ובלבד שתהא עבותה קיימת י"ל דמתניתין איירי מהדס דעלמא שאין בו אלא שלש' אבל בברייתא איירי בהדס המצרי שהוא שבע ונשרו רובן אז בעינן שישתייר כל שיעור העבות דומה להדס דעלמא שלא מתכשר בנשאר א' כיון שהרוב נשר ממנו אלא צריך שישאר הרוב ממנו הכי נמי במצרי כל שנשר הרוב צריך שישתיירו בו שלש' והוא שיעור עבות וכן כת' הטור שכתב תחל' בהדס המצרי שהוא ז' צריך שישארו ג' ואח"כ כתב ואם נשרו רוב העלין של שיעור העבות פסול מבואר דעל סתם הדס קאמר דשיעורו בג' ומיפסל בנשרו שנים ממנו דוקא ונמצא שאין מי שיחמיר לפסול בנשר א' מן הג' בהדס דעלמא אלא הר"ן בלבד וא"כ לדידן שהדס שלנו שנים ע"ג שנים רק נשר א' מן השיעור ההדס שצ"ל עבות דהיינו ג"ט פסול להר"ן ולהרא"ש אם נפסקו ב' מן רוב שיעור זה אז פסול וצריך ליזהר בזה דהרב' פעמים נושרים הרב' עלים מההדס ואינם משגיחים ע"ז:
ט סָעִיף ה ולעיכובא ברובו. פי' דאם אין הרוב של שיעור הדס מכוס' בעבות פסול ול"ד ליבש דסגי בג' עלין לחין דשם איתנהו לכולהו אע"פ שאינו כ"כ הדר אבל בנשרו העבות בצר להו שיעורא אם לא נשאר הרוב:
י סָעִיף ח ונשתיירו בראש כל בד כו'. ל"ד לס"ה בעבות דלא בעי' שיהא בראשו דכאן הוא משום הדר ואם אין הלח בראשו לא הוה הדר אבל התם עבות הוא דבעינן ואע"ג דאינם בראשו קיים מצות עבות:
יא סָעִיף ט כמושים יש פוסלים. שאין מציל מידי יבש אלא לח ההדור ויש מכשירין כיון דכמוש כשר יכול להציל כמו לח ממש:
יב סָעִיף י נקטם ראשו. זה מבואר בתחילת הסי' ע"ש:
א סָעִיף א שנקטם. היינו מן העץ של ההדס דהיינו הקן של ג' עלין. אבל בעלה לחוד לא שייך נקטם ראשו:
ב סָעִיף א כשר. זהו דעת הרמב"ם. אבל הראב"ד כתב עליו וז"ל וכבר הופיע רוח הקודש בבית מדרשינו מכמה שנים והעלינו שנקטם ראשו פסול ועיין סעיף י' ועט"ז:
ג סָעִיף א בקן. עיין ט"ז אי פירושו אפי' אין שם רק פעם א' ג' בחד קן ופליג על הרא"ש דבעי רוב שיעור הדס שיהא עבות של ג' בקן כמ"ש בש"ע ס"ה ע"ש או פירושו דעל כל קן אמר שיהיה שם ג' עלין עיין שם:
ד סָעִיף ב ירוקות. דמינ' דהדס הוא:
ה סָעִיף ב בי"ט. פי' דקודם י"ט נתלשו והפרי הזה שגדל בהדס הוא גדל אפי' בתלוש כ"כ רש"י:
ו סָעִיף ב שלקטן. גירסא זו אינה נכונה ברמב"ן דבגמרא אמרינן רשב"א אומר ממעטין בי"ט ופריך והא מתקן מנא ומשני רב אשי כגון שלקטן לאכילה ולא להכשירו ופריך והא פסיק ריש' הוא ומשני דאית ליה הושענא אחריתא ע"כ. וקשה על הרמב"ם דמשמע דרוצה להתיר לכתחלה למעט כשמלקט לאכילה וה"ל להזכיר דאית ליה הושענא אחריתא והמגיד גורס או שליקט אחר לאכילה ור"ל אחר שא"צ לתקן זה ט"ז ומ"א. ומ"מ לצורך מצוה שרי. תוס' דף ל"ג ע"א:
ז סָעִיף ב בכל ענין. המ"א העלה שאין להקל ע"ש ועיין ט"ז:
ח סָעִיף ג שוטה. עיין בתשובת חכם צבי קס"א ההדסים הנמצאים באמשטארדם ובהאמבורג תלתא תלתא בחד קינה כשרות ומצוה מן המובחר לקנותם בדמים יקרים ודלא כהשבות יעקב שכתב שהם מורכבות ואותם הבאים מן איטליא הם פסולין עיין שם ועיין בשבות יעקב חלק ב' סימן כ"ח. וכ"פ בתשובת פנים מאירות סימן ט' וכתב הלוקח אצל הדסים הלחים העומדים תלתא בחד קינה עוד הדס יבש המביאים מאיטליא כדי לצאת דעת ספר שבות יעקב עוברים בבל תוסיף ע"ש:
ט סָעִיף ד שלשה. עיין ט"ז שהעלה לדידן שהדס שלנו שנים ע"ג שנים אם נשאר אחד מן שיעור ההדס שצ"ל עבות דהיינו ג"ט פסול להר"ן ולהרא"ש אם נפסקו ב' מן רוב שיעור זה אז פסול וצריך ליזהר בזה דהרבה פעמים נושרים הרבה עלים מההדסים ואינם משגיחים ע"ז עכ"ל. וכתב של"ה דצריך לראות שיהיו דרך גידולם עיין שם:
י סָעִיף ז כשילבינו. אחר שיפרכו בצפורן. מ"ב מ"א:
יא סָעִיף י שאפשר. וב"ח כתב דביבש ראשו אפי' א"א באחר אין לברך עליו ע"ש:
א סָעִיף ב מ"א פסולים כו' דע דמ"ש בש"ע הדס שנקטם כו' בסעיף יו"ד הביא מחלוקת בזה וכמ"ש ט"ז. אלא שגם בסעיף יו"ד דעה א' מכשרת בנקטם. וידוע דרכו של הרב"י שדעה א' היא העיקרת בעיניו וכמו שסתם פה דכשר. ומאי שכפל הרב"י הדין פה ובסעי' יו"ד היינו דהכא העתיק לשון הרמב"ם ובסעיף יו"ד רצה להביא מחלוקת ביבש ראשו. וזה תלוי בדין נקטם ראשו לכן הביא שם שוב דין נקטם והביא מחלוקת הפוסקים וכן דרכו לפעמים בש"ע: וכן מ"ש בש"ע נשרו רוב עליו ונשתיירו ג' כו' הוא דין המוזכר בסעיף ח' ומיירי באסא מצראי שיש בכל קן שבע עלין. אלא שגם בזה העתיק פה לשון הרמב"ם שהעתיק שני הדינים סמוכים זה לזה וכלשון ש"ע: ודע דדין נקטם הוא מדתנן נקטם ראשו פסול. אלא שהרמב"ם והעומדים בשטתו דחו המשנה מהלכה מדתנן אח"ז ר' טרפון מכשיר אפי' שלשתן קטומים. ופסק שם הש"ס כר"ט דאפי' שלשה בדי ההדס קטומים מ"מ כשר אלא שהרז"ה והראב"ד חולקים ומפרשים דנקטם ראשו דמתני' ושלשתן קטומים דר"ט תרי עניני נינהו הביאו הר"ן (ובמלחמות משמע שמפ' בע"א ממ"ש הר"ן) הובא בט"ז ס"ק א'. וז"ל שדרך ענפי הדס שיוצאים מצדיהן בדים וכן מפסיקים בקני הדס דלא הוי תלתא בחד קנא. וצריך לקטום אותם. ועז"א ר' טרפון אפי' שלשתן קטומים בצדיהן כדי לתקן ההדם כשר. ולא הוי הפסק בין תלתא עלין כו' עכ"ל ור"ל אבל נקטם ראש ההדס מודה ר"ט דפסול וניהו דהרב"י פסק כהפוסקי' שמכשירים נקטם ראשו. מדקי"ל הלכה כר"ט. וע"כ לא ניחא ליה לפרש מ"ש ר"ט שלשתן קטומים כפירוש הרז"ה והראב"ד הנ"ל. מ"מ מ"ש הר"ן על שמם לדבר פשוט שהבדים היוצאים מצדיהן והם מפסיקים כו' וצריך לקטום אותם בזה לא מצאנו מי שחולק שעכ"פ צריך לקטום אותן הבדים והיינו כשהן מפסיקים בקני הדס ומפסיקים בין עלה לחבירו. ואפי' אותן בדים היוצאים הן עצמן יש בהן ג' עלין בחד קנא מ"מ מפסיקים בין העלים שבגוף ועיקרי הבדין. ולצאת בהבדים היוצאים מן הצד א"א שאין בהם שיעור אורך הדם. אבל אם אותן בדים יוצאים בין קן לקן לענ"ד כ"ע מודים דא"צ לקוטמן. וכן משמע לשון הר"ן שכתב שיוצאים מצדיהן כו' והן מפסיקים כו' דלא הוו תלתא בחד קינא עכ"ל אולם אם אין באותן הבדים היוצאים מן הצדדים תלת' בחד קנא נסתפקתי אם צריך לקוטמן:
ב סָעִיף ב (ס"ק ב) א' א' כו' ז"ל הרמב"ם כו' או שלקטן אחר לאכילה כצ"ל. והוא דאי' דף ל"ב ת"ר אין ממעטים אותן בי"ט משום ר"א בר"ש אמרו ממעטים אותן בי"ט ופריך הש"ס לר"א בר"ש והא מתקן מנא. אר"א כגון שלקטן לאכילה וס"ל כר"ש דבר שאינו מתכוין מותר ופריך והא מודה ר"ש בפסיק רישיה. ומשני הב"ע דא"ל הושענ' אחריתי. ופירש"י דכה"ג ליכא תיקון כלי (פי' התוס' אביא להבא) והרמב"ם כ' כלשון הש"ע והקשה עליו הרב"י וז"ל ויש לתמוה למה לא כתב שצריך שתהיה לו הושענ' אחריתי. ועוד למה הצריך שילקטם א' א כיון דלאכילה לקטן אפי' כמה ביחד נמי עכ"ל. וכדי ליישב זה הגיה מהר"ם פדווה שתמורת א' א' צ"ל או שלקטן אחר ונתכוין בזה לתי הש"ס כי אותו אחר מסתמ' יש לו הדס ולולב שלו. דבימים הראשונים היה לכ"א לולב וד' מינים לעצמו והיינו תירוץ הש"ס דא"ל הושענ' אחריתי ונקט הרמב"ם אורחא דמילתא דלאדם א' כיון דא"ל הושענא אחריתי ל"ל שנים. אלא נקט אדם אחר ובאמת לפי גירס' זו אפי' הרב' ביחד נמי שרי: ואף להפוסקים כו' הם דברי התו' שם דלא ניחא להו בפירש"י דס"ל דאפי' א"ל הושענא אחריתי מ"מ הוי פ"ר. ולכן כתב הטעם כיון דא"ל הושענא אחריתי הוי פ"ר דלא ניחא וכמ"ש הערוך דפ"ר דלא ניחא ליה שרי וסיימו אפי' להחולקים על הערוך וס"ל דפ"ר דלא נ"ל אסור מ"מ לצורך מצוה שרי: דאפי' להחולקים על הערוך מודים דליכא כ"א איסור דרבנן דהוי מלאכה שא"צ לגופה ולכן מותר לצורך מצוה עכת"ד התו'. ולפ"ז להרמב"ם דפוסק במלאכה שא"צ לגופה חייב וכמ"ש מ"א ס"ס של"ד. צ"ל או דס"ל כהערוך או דס"ל כפירש"י הנ"ל כיון דאית ליה הושענא אחריתי לא הוי תיקון כלי:
ג סָעִיף ב (ס"ק ג) ואילך כשר משום כו'. מצויין בדפוס בטעות וראוי לציינו בדברי מחבר שכתב אם עבר ומיעטן או לקטן לאכילה כשר. ע"ז כתב מ"א הטעם משום דבידו לתקן. והם דברי הרב"י שהקשה דהא מסקי' שם בגמ' כיון דירוקים כשרים ושחורים פסולים לכן אם אשחור מעי"ט דהוי דחוי מעיקר' דהא מיד כשנכנס י"ט הם דחוים לכן אם מיעטן אח"כ כשרים דדיחוי מעיקר' ודאי חוזר ונראה ובהא קא מיבעי להש"ס אי כשנכנס י"ט היו ירוקים והיו ראויים ובי"ט הושחרו ונדחו ואח"כ לקטן אי הוכשרו דנראו ונדחו אם חוזר ונראה או לא. ולא אפשטא וא"כ ה"ל לילך לחומרא. וא"כ קשה על הרמב"ם שסתם ואם עבר ולקטן כשר משמע אפי' הושחרו בי"ט דה"ל נראה ונדחה וכה"ג מספק' ה"ל לפסוק דאינו חוזר ונראה. ותי' הרב"י דע"כ לא נפשט' האיבעיא אלא קודם דאסיק תי' דר"א דבא"ל הושענא אחריתי שרי ללקטן. לכן באשחור הוי דיחוי גמור אבל לבתר דאסיק ר"א דהיכי דאית ליה הושענא אחריתי שרי ללקטן לכתחלה א"כ לא היה עליו מעולם שם דיחוי דבידו לתקן. וכה"ג אמרינן בזבחים דף ל"ד ע"ב. ואפי' ל"ל הושענא אחריתי מ"מ כיון דאילו היה לו הושענא אחריתי היה אפשר לתקן לא חל עליו שם דיחוי דלא כט"ז וגדולה מזה כתבו התוס' בסכה דף ל"ב ע"א סוף ד"ה באשרה דמשה שהקשה אהא דבעי ר"ל בע"ז אשר' שבטלה אי לולבו כשר למצוה דהיינו אם דיחוי מעיקר' הוי דיחוי (דמיירי שנתבטל בי"ט) ולא אפשיטא. וה"ל למפשט מדתנן אין ממעטי' אותו בי"ט ואם עבר ומיעטן כשר. אע"ג דהוי עכ"פ דיחוי מעיקרא. אלמא דיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי. ותי' וז"ל וי"ל שאני התם דבידו לתקן ניהו דאסור למעט מ"מ בידו למעט. (ודמדומי דוגמ' מ"ש במס' שבת דף מ"ג ע"א טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן) אבל גבי ע"ז אין בידו לתקן ולבטל. דאין ישראל מבטל ע"ז של גוי עכ"ל התו' ניהו דהתוס'. כ' כן על דיחוי מעיקר' דהיכי דבידו לתקן אפי' באיסור קליש דיחוי דידים. מ"מ לדידן לר"א דאיכא מציאות דיהיה מתוקן ממילא אם ילקט לאכילה. ויהיה לו הושענא אחרת אפי' נראה ונדחה חוזר ונראה דלא הוי דיחוי גמור (אולם בזבחים שם לא משמע כן קצת ע"ש):
ד סָעִיף ב (ס"ק ד) בכל ענין כו' דחזזית כו' וכפי' הרא"ש את הירושלמי כמ"ש הרב"י בסי' תרמ"ח דחזזית דפסול דהוי כמנומר וליכא הדר. והירושלמי ס"ל דגם הדר לא פסול כ"א ביום א'. ומ"א ס"ל דפסול דענביו מרובים מעליו ג"כ הטעם דהוי כמנומר. וכמו שמוכיח המ"א בס"ק זה. וג"כ הטעם דלא הוי הדר. ולכן הא"ח לשיטתיה מכשיר ענביו מ"מ בשאר הימים: דהא אי' בגמרא דף ל"ג אהא דתנן היו ענביו מרובים מעליו פסול. אר"ח משמיה דרב ל"ש אלא במקום א' אבל בשנים או ג' מקומות כשר. א"ל רבא ב' או ג' מקומות הוי מנומר ופסול. אלא ה"ק ל"ש אלא ענביו שחורות כו' הרי מבואר להדיא דבשנים או ג' מקומות פסולו משום דהוי מנומר וליכא הדר וס"ל למ"א דגם במקום א' הטעם דלא הוי הדר וכדמסיק מ"א אח"ז וא"כ לדידן דלא קי"ל כהירושלמי אלא גם בשאר הימים בעינן הדר וא"כ ליתא לדברי הא"ח. ואע"ג דבחזזית במקום א' כשר מ"מ אם נתפשט ברובו אפי' במקום א' פסול כמ"ש סי' תרמ"ח. והכא כיון דענביו מרובים מעליו דומה לזה: ודע דמ"ש הרב"י בסעיף ג' וז"ל אבל אם היו ב' העלין שוה זה כנגד זה והעלה השלישי למעלה מהן כו' נקרא הדס שוטה. ובסעיף ח' כ' יבשו רוב עליו כו' ולא נשאר כ"א א' לח כשר. והוא שיהיה העלה המורכב על שניהם עכ"ל. והא כה"ג לדעת הרב"י הדס שוטה מיקרי. ועיין בס' כפות תמרים. ומ"ש רמ"א שם בהגה ללמד זכות על היוצאים בהדסים הבאים מאיטלי"א והם תרי ע"ג תרי. עיין בת' ה"ה ח"צ. וכ' של"ה במס' סכה וז"ל יזהר בהדס להתיר אגודתו (דהיינו שישרה אותו תחלה. קצת זמן מה במים כי לולי השרי' ע"י היתר האגודה ישירו העלין וגם לא יניחו זמן רב במים. כי אז ישירו העלין ג"כ) לראות אם מונחים כתיקונם כי הגוי' לפעמים נותנים עוקצו של זה לצד עיקרו של זה ולפעמים גם כופפים ראשן לתווך כו' ואז לא מונחים דרך גדילתן כו' עכ"ל. וכ"ה במנהגי מהרי"ל לשון זה ממש. ודע דעל מ"ש הרב"י בסעיף ד' יצאו הרבה כו' אפי' נשרו רובם ונשארו ג' עכ"ל. כ' הט"ז דבהדסים שאין בהן רק ג' עלין בקן אחד דעת הר"ן דאם לא נשר רק עלה אחת אע"ג דנשאר הרוב דהיינו שני עלין אפ"ה פסול וצריך עכ"פ הרוב משיעור אורך ההדס המבואר בסי' תר"ן שיהיו כל הקנים שלמים ולא יהיה נשור מהן אפי' עלה א'. והרב"י ס"ל דגם דעת הרא"ש כן הוא אבל הב"ח וט"ז שניהם לד"א נתכוונו. דדעת הרא"ש דאם לא נשר כ"א עלה א' כשר כיון שנשתייר הרוב. וכן הסכימו לדינא כיון שגם דעת הרא"ה ורי"ו והטור כן. והר"ן דמחמיר יחיד בד"ז. ואע"ג דבהיה ז' עלין בקן א' בעי' שישתייר ג' עלין. היינו משום דנשרו רובן. משא"כ בהיה תחלה רק ג' עלין. אע"ג שנשר עלה א' והוא המיעוט סגי אם נשתיירו שני עלין. אפי' נשרו מכל קן וקן שבכל אורך ההדס עלה א'. ונשאר בכל קן שני עלין כשר. אבל בהדסים המובאים מאיטלי"א שאין מתחלתן בכל קן כ"א שנים אם לא נשר רק עלה א' פסול. ובט"ז יש כאן ט"ס:
ה סָעִיף ז (ס"ק ה) ירוקים כו' ול"ד ללולב. ר"ל דבלולב משמע דהלבנת פניו קודם לפריכת צפורן כדאיתא סי' תרמ"ה סעיף ה':
ו סָעִיף ז (ס"ק ו) כשילבינו פניהם אחר שיתפרכו כו' אף דע"פ הרוב כשילבין פניו ודאי נפרך בצפורן כמ"ש מ"א בס"ק שלפני זה. מ"מ אם יזדמן שיהיה להיפך שילבינו תחלה כשר עד שיפרוך בצפורן:
ז סָעִיף י (ס"ק ז) כשר משום שענפיו כו' ר"ל דמה"ט קיל מלולב דקי"ל נקטם ראשו פסול:
ח סָעִיף י (ס"ק ח) במקום כו' וב"ח כ' דביבש כו' אין לברך כו' וז"ל דנקטם עדיף טפי כיון דענפי' חופי' את עצו אין קטימתו ניכרת ואינו נראה כ"כ. אבל יבש ראשו דניטל הדרו פסול דכי היכי שראשו של הדם כשהוא לח מציל על הכל. כך כשהוא יבש פוסל את הכל כו' עכ"ל הב"ח:
א סָעִיף א ס"א הדס שנקטם כו'. כמו שפסק שם שמואל כר"ט ולקמן ס"י מביא מחלוקת לפי שב' סעיפים הראשונים אלו הם ל' הרמב"ם ומס"ג הוא ל' הטור נמשך כאן אחר ל' הרמב"ם אגב שאר הדינים: נשרו רוב כו'. ג"כ ל' הרמב"ם כנ"ל. ופי' המ"מ שר"ל בכל קן וקן וכמ"ש בס"ד שלא כדעת הטור בדברי הרמב"ם שכ' דדעת הרמב"ם אפי' בקן א' סגי ותמה עליו הב"י ע"ש:
ב סָעִיף ב ס"ב לפי שהוא כו'. גמ' שם: או שליקטן כו'. אבל גי' המ"מ ברמב"ם שליקטן אחר לאכילה ר"ל מי שא"צ לצאת בו שיש לו אחרת וכמ"ש בגמ' שם ועט"ז ומ"א. והשמיטו הסוגיא דשם דאשחור אימת כו' משום דאמרי' שם ותיפשוט ליה מהא כו' דר"פ גופא כו'. מ' אי אמרי' לחומרא אפי' דחוי מעיקרא הוי דחוי כמו בעי' דר' ירמיה כיון דלחומרא שוה לקדשים ובקדשים אפי' דחוי מעיקרא הוי דחוי כמ"ס בפ"ט דפסחים ובפ"א דקדושין ופ"א דזבחים ופ' בתרא דכריתות ושאר מקומות וכיון דבמסקנא איפשיט דדחוי מעיקרא לא הוי דחוי א"כ ע"כ אפי' לקולא אין דחוי אצל מצות וא"כ ה"ה לנראה ונראה דהא דר"פ נראה ונדחה הוא ועתוס' שם שדחקו בזה: ומיום ראשון כו'. דטעמא דפסול משום הדר שלכן בירוקות כשר ולכן אמרו בב' וג' מקומות מנמר הוא וכמ"ש גבי חזזית ס"ל כמ"ש תוס' בשם ירושלמי דחזזית אינו פסול אלא בי"ט ראשון אבל אנן לא קי"ל כן וכמש"ל סימן תרמ"ט:
ג סָעִיף ג ס"ג ופסול אפילו כו'. כמש"ש י"ב א' הדס שוטה לסוכה וגם בקרא כ' בין עץ שמן לתמרים ועוד מדכ' הדס ועבות אלמא אינו עבות ואמרינן שאינו עבות פסול. מהרי"ק: ואיכא כו'. ואין זה כלום: ויש מי כו'. עיין מהרי"ק שמ"א שדקדק מדברי רש"י שכ' תרי וחד שני עלין בעוקץ א' ועלה א' דמלמטה כו' משמע דוקא בכה"ג הא אם הוא למעלה מן השנים אפשר שהוא כשר לרש"י ועיקר ההיתר שלמד שי"ל כדעת בעל ההשלמה דס"ל דמותר לברך אם חסר לו אחד מן המינים וכתב כ"ז להשואל שכ' להודיעו אל אותן המקומות אם יש ללמד שום היתר עליהן על שמברכין וכ' אפשר שסומכין על בעל השלמה הנ"ל בשעת הדחק או גם כן על דקדוק דברי רש"י הנ"ל עם בעל ההשלמה יחד. ובצירוף שני הטעמים אלו יש לסמוך בשעת הדחק וכמ"ש בפ"ב דחולין באו ונסמוך על דברי ר"ח כו' אלמא דמצרפינן שני סברות אף על פי שאינן שוות וכ"ש בשעת הדחק. אבל כתב ומ"מ כל זה רחוק בעיני וסתר דבריו ממ"ש בפ"ג דמנחות ד' מינים שבלולב כו' ל"ש אלא כו'. וכ' בעל המחבר עצמו לא סמך על דבריו וכתב שם בתחלת דבריו שמאד נבהל על זה ע"ש. ובכתבי מהרא"י ג"כ כתב דקדקתי בכל הספרים ולא מצאתי שום צד היתר אפילו בדיעבד ורוצה לדקדק מדברי הר' אפרים במרדכי פ"ח דברכות והביאו הטור בסימן רצ"ז ומהרי"ק שם סתר דברי האומרים כן וכתב אדרבה מדבריו יש ללמוד להיפך ועב"י בסימן רצ"ז שהביאו בקיצור ואין שום סמך בדבריהם:
ד סָעִיף ה ס"ה למצוה כו'. ממ"ש השתא עבות בת שלשה כו'. ובלא עבות כולו משכח טובא: ולעיכובא כו'. כמו בנשרו מקצתן דכשר כמו בערבה וכמ"ש בתוספתא בלולב וכמש"ל בסימן תרמ"ה ס"ג: ואפי' אינו כו'. ר"ל אע"ג דביבש דוקא בראשו בעינן כמ"ש בס"ח שם הטעם משום הדר אבל כאן משום עבות דהא סתמא אמרינן נשרו מקצת עליה כשירה ואפילו בראשו:
ה סָעִיף ז ס"ז שיעור כו'. כמש"ל בסימן תרמ"ה ס"ה וכאן לא כתב בהג"ה כלום משום דשם לא כתב רק לקיים המנהג שסמכו בשעת הדחק משא"כ כאן ששיעורו של הראב"ד הוא לקולא:
ו סָעִיף ח ס"ח יבשו כו'. כפירש"י שם דעל שלשה הדסים קאי: וי"מ כו'. כפי' הרא"ש שעל הדס א' קאי וצ"ע שלפי פי' צריך שישתייר שלשה קינין ובכ"א עלה א' לח ובראשן. וע' רש"י בב"מ כ"ד א' ד"ה עלה כו' אבל דבריו תמוהין:
ז סָעִיף ט ס"ט יש פוסלין. מדאמר לחין. ויש מכשירין כיון שדינו כלח ול"ק לחין אלא למעוטי יבשין:
ח סָעִיף י ס"י נקטם כו'. דמ"ש שם ועלתה כו' דוקא לת"ק אבל אנן קי"ל כר"ט כנ"ל: ויש פוסלין כו'. שמפ' מ"ש ר"ט קטומין אינו פי' שנקטם ראשו אלא כמ"ש בת"כ פ' אמור ר' ישמעאל אומר פרי עץ הדר כו' ואפילו שתי דליות וא' שאינו קטום ר"ט אומר כו' וכן בירושלמי שם ול"ג במילתיה דר"י ואפילו אלא ושתי דליות כו' ר' אבא בר ממל בעא קמי ר' אמי כמה דר' ישמעאל מרבה בהדס ירבה בשאר כל המינין א"ל מיסבר את סבור על דר"י הדר והא תנינן רט"א אפילו שלכתן קטומין לית ב"נ אמר אפילו אלא דהוא מודה על קדמייתא ר' חגי בעא קמי ר' יוסא מה בא ר"ט להוסיף על דברי ר"י א"ל ר"י לא סבר קטום הדר ור"ט סבר קטום הדר. והענין שר' אבא ור' חגי היו סבורים שקטום הוא לשבח והן הענפים העליונים והרכים של ההדס והן שבח ההדס והן דליות שאר"י וקראן ר"ט קטומים כי כ"ד שנשבר כשהוא רך נקרא קטוף ור"ל הענפים הרכים שנקטו כמ"ש רך אקטוף ואחד שאינה קטומה אלא שנשברת מן הגזע וכ"ד שנשברת בקשה הוא נופל בו שבירה וע"ז השיב לו ר' אמי וכי את סבור למעליותא אם כן מאי אפילו דקאמר ר"ט הא לפ"ז לר"ט דוקא שלשתן קטומין ואינו מודה לר"י וזאת הקושיא הקשה גם כן ר' חגי והשיב ר' ייסא דלגרוע קא' דליות והן שאין הגזע שלם אלא שיקטום פארה מכאן ומכאן ויחשבו כשני הדסין וא' שאינה קטום כל הגזע שלם עם פארותיו וז"ש בגמ' חד ולא קטום לא שכיח שאין שכיח בכה"ג שיהא כולו עבות אבל לדברי המפרשים שכיחי טובא וכ"כ הרז"ה והרמב"ן במלחמות הקשה עליהם דאם כן למה בהדס יותר משאר כל המינין אלא כפירש"י והרי"ף ולפיכך מכשיר ר"ט בהדס שהדרו בעביתו ועוד דקא' בירושלמי משום הדר ואין לגזע הדר מן הבדים ופי' דליות שדרך הכורמים לקוץ ראשן של ענפים גדולים כדי שיוסיפו וכן ת"י ועוברתיה ר"ל שהעבירו ממנה ראשו וכולה סוגיא דשקלי וטריא בנקטם הוא לכתחילה וע"ש ובר"ן ודעת הרא"ם שנקטם דהדס במתני' הוא לכתחילה כמ"של סימן תרמ"ה ס"ו וכמ"ש בפ"ו דפסחים בענין נטמאו שיריה דמסקנא דפסולה לכתחילה: לא מיקרי כו'. ממ"ש ועלתה בו תמרה ותמרה אינה עולה אלא בעץ עצמו ואע"ג דבלולב נקטם ראשו קאי על העלין שם העלין עולין למעלה נקראין ראשו משא"כ בהדס וערבה שלפעמים ראש הבד הוא חלק ראש העץ נקרא ראשו וערא"ש:
ט סָעִיף יא סי"א אם כו'. עמ"א:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.