א עַרְבֵי נַחַל הָאָמוּר בַּתּוֹרָה, הוּא מִין יָדוּעַ הַנִּקְרָא כֵּן; עָלֶה שֶׁלּוֹ מָשׁוּךְ כְּנַחַל, וּפִיו חָלָק, וְקָנֶה שֶׁלּוֹ אָדֹם וַאֲפִלּוּ בְּעוֹדוֹ יָרֹק, כָּשֵׁר (בֵּית יוֹסֵף); וְרֹב מִין זֶה גָּדֵל עַל הַנְּחָלִים, לְכָךְ נִקְרְאוּ עַרְבֵי נַחַל, וַאֲפִלּוּ הָיָה גָּדֵל בַּמִּדְבָּר אוֹ בֶּהָרִים, כָּשֵׁר; וְיֵשׁ מִין אֶחָד דּוֹמֶה לָעֲרָבָה, אֶלָּא שֶׁעָלֶה שֶׁלּוֹ עָגֹל וּפִיו דּוֹמֶה לְמֶסֶר (פֵּרוּשׁ מָגֵרָה סיג"ה בְּלַעַ"ז) וְקָנֶה שֶׁלּוֹ אֵינוֹ אָדֹם, וְזֶהוּ הַנִּקְרָא: צַפְצָפָה, וְהִיא פְּסוּלָה; וְיֵשׁ מִין עֲרָבָה שֶׁאֵין פִּי הֶעָלֶה שֶׁלָּהּ חָלָק וְאֵינוֹ כְּמֶסֶר, אֶלָּא יֵשׁ בּוֹ תְּלָמִים קְטַנִּים עַד מְאֹד כְּמוֹ פִּי מַגָּל קָטָן, וְזֶה כָּשֵׁר.
ב עֲרָבָה שֶׁיָּבְשָׁה אוֹ שֶׁנָּשְׁרוּ רֹב עָלֶיהָ אוֹ שֶׁנִּקְטַם רֹאשָׁהּ, פְּסוּלָה; אֲבָל כְּמוּשָׁה אוֹ שֶׁנָּשְׁרוּ מִקְצָת עָלֶיהָ, כְּשֵׁרָה; וְהָרַמְבָּ"ם מַכְשִׁיר בְּנִקְטַם רֹאשָׁהּ.
א סָעִיף א (א) ופיו חלק - ר"ל חודו:
ב סָעִיף א (ב) ואפילו בעודו ירוק - דכל שאינו לבן ממש אדום מקרי שאע"פ שהוא ירוק מאחר כשהשמש מכה בו הוא נעשה אדום בכלל אדום הוא ועיין בפמ"ג שכתב דכל ג' סימנים בעינן ואם חסר אחד מהם פסול ובבכורי יעקב כתב דאין מצוי זה בלא זה:
ג סָעִיף א (ג) או בהרים כשר - י"א דיותר טוב לכתחלה ליקח מאותן הגדילים על הנחל אכן מדברי הט"ז משמע דאין צריך לדקדק בזה:
ד סָעִיף א (ד) והיא פסולה - מן התורה שאיננה בכלל ערבה כלל:
ה סָעִיף א (ה) ויש מין ערבה שאין פי וכו' - וכל שאר סימנים של ערבה כשרה יש לה:
ו סָעִיף א (ו) וזה כשר - דדרכה ג"כ ליגדל על הנחל כמו שאר ערבות והיא בכלל ערבי נחל. והנה כמה פעמים מלקטין ערבות נערים קטנים שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם וצריך הקונה להשגיח ע"ז:
ז סָעִיף ב (ז) ערבה שיבשה - היינו ברוב עליה:
ח סָעִיף ב (ח) או שנשרו וכו' - ויש לדקדק בזה שלפעמים נושרין ע"י תחיבתן לתוך הלולב וגם ע"י נענוע. ובפרט באתרוג ולולב של הקהל שיד הכל ממשמשין בהן מצוי מאוד שנושרין רוב העלין ע"י נענוע של איזה אנשים וממילא שאר אנשים שמברכין אח"כ לבד שאין יוצאין במצוה גם מברכין ברכה לבטלה ומן הנכון שעכ"פ ביום הראשון שהוא מ"ע דאורייתא יעמידו איש עתי שיפקח ע"ז:
ט סָעִיף ב (ט) רוב עליה - היינו בשיעור ג"ט של ערבה [ב"ח וש"א בסי' תרמ"ו] ואם נדלדלו עליה מהקנה או שנסדקו עליה או שנחלקו כתב הרב המגיד שזה מקרי נפרצו עליה ופסולה וכ"ז היינו אם ברוב עליה הוא כך וכתב המ"א שיש להחמיר כמותו דהערבות מצויות:
י סָעִיף ב (י) או שנקטם ראשה - והיינו שנקטם עצה אבל בנקטם עליה אף שהוא מראשה אין נ"מ בזה ונחשבת כשאר עלין. ודע דיבש ונקטם ראשה הוא מטעם הדר ונשרו רוב עליה דעת הריטב"א הוא משום שעי"ז אין שמו עליו וע"כ דעתו דבזה פסול כל שבעת הימים ומדברי רבינו מנוח משמע דגם זה משום הדר הוא:
יא סָעִיף ב (יא) כשרה - משמע דלכתחלה אין כדאי ליקח אותה [מ"א] והא"ר מכשיר אף לכתחלה. אכן כיון דערבות מצויות טוב להדר לכתחלה גם בזה:
יב סָעִיף ב (יב) מכשיר - ונקטינן כסברא הראשונה:
א סָעִיף א ואפי' בעודו ירוק. דסופו להיות אדום כשיגיע עליו השמש:
ב סָעִיף א ורוב מין זה גדל בנחל. זה כ' הרא"ש לתרץ כיון שרוב הפוסקים ס"ל דטפי מצוה בשל נחל מבשל הרים ולא ראה לרבותיו נזהרי' בזה וע"ז פי' דמין הגדל בנחל קאמר ולא די לנו בזה דעכ"פ היה להם לצאת ידי רוב הפוסקים ולא לסמוך על פי' זה ונ"ל דהוא כענין שמצינו בפ' כ"מ לענין ברכת המוציא דאע"פ שאם אמר מוציא הוא עדיף מ"מ י"ל המוציא ולהראות חידוש כמ"ש הרא"ש בפרק קמא דפסחים לענין ברכת על ביעור חמץ שיש לאדם להראות חידוש בברכותיו וה"נ טפי ניחא להראות חידוש וליקח אפי' שלא מן הנחל:
ג סָעִיף א ויש מין ערבה כו'. בגמ' קרי להו חילפי גילי בתוס' הקשו ל"ל סימנים דצפצפה כיון דגילה לנו סימנים דערבה ותירצו כדי להכשיר חילפי גילי שאין בו ג' סימנים אלו לפיכך תנא סימני צפצפה דדוק' הני וק' לא לנקוט צפצפה וגם סי' דפיו דומה למגל ופיו חלק ואנא ידענא דחילפי גילי כשר דהא אית ליה שאר סימני ערבה וי"ל דה"א דחילפי גילי אסירי אפי' שיש לה שאר סימני ערבה מכח שיש לה שם לווי כדאיתא בגמ' ע"כ נקט צפצפה דדוקא זה פסול וחילפי גילי כשר ואע"ג דמרבינן ליה מערבי מ"מ ה"א דקרא לא בעי אלא לאשמעי' דערבי שתים קמ"ל דג"ז ילפינן מיניה ואכתי קשה לא לימא רק ב' סימנין דהיינו משוך כנחל וקנה אדום ואנא ידענא דחילפי כשר דאל"כ סימני צפצפה ל"ל וי"ל דה"א אדרבה דהתנא מורה לנו לאיסור בחילפי דלא נימא שמרבינן ליה מערבי להכי תנא צפצפה ללמוד ממנו לאיסור בחילפי מ"ה תנא סי' דפיו חלוק ממילא בלא סימני צפצפה תלמוד איסור וע"כ נקט צפצפה לדיוקא דחילפי מותר כנ"ל ועל הפסוק קשה לפי דרשה דערבי נחל שמשוך כנחל למה הזכיר סי' זה ולא סימנים אחרים ואם אין בהם צורך למה הזכיר התנא וי"ל דודאי יש בהם צורך וקרא זה לא אתא לאורויי סימנים להתיר אלא דאתא למעוטי שלא נימא דיתורא דערבי אתא לרבויי צפצפה קמ"ל דלא מרבי' אלא מין הגדל בנחל כנ"ל וא"ל מנ"ל להטור דהך חילפי הוא יש לו ב' סימני ערבה רק באחד הוא דומה לצפצפ' דהיינו בדומה למגל י"ל מדנקט בחד ברייתא דומה למגל כשר משמע שבשאר סימנים הוא דומה לערבה וקמ"ל דבסי' זה של פיו חלוק מצינו הכשר אף באין חלק רק דומה למגל ולא ממעט רק דומ' למסר:
ד סָעִיף ב או שנקטם ראשה. ואף לאותה דיעה שמכשיר בהדס נקטם ראשה בסי' שלפני זה שאני הדס שכל הידורו בעבותו שעליו חופין את ראשו ואין קטיפת הראש ניכר בו משא"כ בשאר מינים ניכר פגימת ההידור בקטימת הרחש והרמב"ם משום ערבה להדס בזה ותימא לי מנליה להרמב"ם להשוות הערב' להדס בזה וכי יש כח לו' כן מסברא לסתור סתם משנם בערבה שאין אחרים מחלוקת משא"כ בהדס ותו דא"כ גבי לולב נמי נימא הכי דלא לפסוק כסתם מתני' ומאי אולמי' דלולב מערבה בזה ונ"ל דלמדו מסידור המשניות דתחל' סידרו דין לולב ואח"כ הדס וערבה ואח"כ חזר לפ' פלוגתא דר"י ור"ט ור"ע לענין הדס בקטימה ואח"כ סידר דין אתרוג בודאי צריך טעם ע"ז דה"ל לרבי' הקדוש לסדר פלוגתא דר"י ור"ט ור"ע אחר המשנה המדבר מהדס או ה"ל לסדר הפלוגתא אחר דיני אתרוג דזה היה ניחא טפי לסדר כמה יהי' כל מין מהם אחר שסידר כל פרט בכל מין אלא הנכון דכוונת התנא אפלוגתא דהדס דמכשיר ר"ט ור"י בקטומין דה"ה בערב' להכי הכניס דין הערב' בין דיני ההדס משא"כ בלולב דלית ביה פלוגתא והכל מודים בו דקטימה פוסלת ומזה נסתייע הרי"ף ורמב"ם והרא"ש דס"ל לעיל בנקטם ראשו דהדס דלא קי"ל כסתם מתני' דנקטם פסול לא כהראב"ד כנ"ל נכון מאד בס"ד:
א סָעִיף א ירוק. דסופו להיות אדום כשיגיע עליו השמש:
ב סָעִיף ב שנשרו. לכן יש ליזהר מלתלוש רוב עלי הערבה שבלולב ועיין סימן תרס"ד סעיף ד'. ויש לדקדק בזה שלפעמים נושרין על ידי תחיבתן לתוך הלולב וגם ע"י נענוע:
ג סָעִיף ב שנקטם. פי' שנקטם עצו ת"ד סי' רל"א. והמ"מ פי' נדלדלו עליה מהקנה או שנסדקו ונחלקו עליה פסולה ויש להחמיר בכולן דערבות מצויות. מ"א ועיין ט"ז:
א סָעִיף ב דע דמ"ש בש"ע סעיף א' ואפי' הית' גדל במדבר כו' הוא דעת הרא"ש ורבותיו. אבל התוס' חולקים והוא מדתני' דף ל"ג ע"ב ערבי נחל. אין לי אלא ערבי נחל של בעל ושל הרים מנין ת"ל ערבי מ"מ: וס"ל להתו' דהא מרבי' של בעל והרים הוא מריבוי דערבי ור"ע ורבנן פליגי ולר"ע בחד ערבה סגי. ולרבנן בעי תרי מדכתיב ערבי לשון רבים: וכיון דקיי"ל כרבנן דבעי' שני ערבות דקרא דערבי שוב אין לדרוש מתיבת ערבי לרבות של בעל ושל הרים דא"א ללמוד מחד ריבוי שני דרשות ולכן ס"ל דשל בעל והרים פסול. אבל הרא"ש כתב כברייתא דס"ל של בעל והרים לא אצטריך קרא דמשמעות קרא מערבי נחל משמע אפי' ליכא ריבוי דה"ה של בעל והרים ומ"ש ערבי נחל ר"ל אותו מין שהרוב גדלים על הנחל למעוטי צפצפה דאותו מין אינו גדל על המים. אבל מין שרובו גדל על המים כשר אפי' גדל במדבר ובהרים ואייתי ערבי לרבות דבעי' שתים. וכתב הט"ז דאכתי קשה על רבותיו של הרא"ש למה לא הקפידו ליקח דוקא מהגדל על הנחל לצאת אליבא דכ"ע דהיינו אפי' לדעת התו' דס"ל דבריית' מרבה של בעל מייתורא דערבי כנ"ל. ותי' שהוא כעין מ"ש בברכות מברכותיו ש"א ניכר אם ת"ח הוא. לכן בסי' קס"ח מבואר דמברכים המוציא לחם מ"ה ולא מוציא אע"ג דאם אמר מוציא כו' יוצא לכ"ע משא"כ בהמוציא איכא פלוגתא דרבנן ור"נ וה"ט כדי ללמד חידוש דגם אם אמר המוציא יוצא: וכן בסי' תל"ב דמברכים על ביעור חמץ. אע"ג דאם אמר לבער לכ"ע יוצא ובעל ביעור איכא פלוגתא אפ"ה מברכים על ביעור מה"ט: וה"ה בגדל על ההרים ג"כ לא הקפידו ללמוד חידוש דאפי' בשל הרים ובעל יוצאים: מ"מ לא הקפידו ליקח דוקא מגדל בהרים ובעל ואם בא לידם מהגדל על הנחל ג"כ היו לוקחים דדי בזה שאין מקפידים בין יהי' של נחל או של בעל: מ"א ס"ק ב' שנקטם. כו' והמ"מ פי' קאי על מ"ש בש"ע נשרו רוב עליו. והוא דעת הרא"ש דמפרש הא דתנן נפרצו עליו פסולה נשרו מקצת עלים כשרה. ופי' הרא"ש דנפרצו ונשרו ענין א'. והיינו שנפרצו ונתלשו העלין מן הקלה אלא דרישא דמיירי שנפרצו רוב העלין קרי לה נפרצו. ובסיפא דמכשיר דמיירי שנפרצו מעוטן קרי לה נשרו והמ"מ כ' י"מ מאי דקתני נפרצו עלי' פסול' ר"ל שנדלדלו עליה מהקנה והיינו כפי' הרא"ש. וי"מ שנסדקו כו' וסיים המ"מ ושני הפי' אמת לדינא:
ב סָעִיף ב (ס"ק ג) כשרה. משמע דלכתחל' כו' ובס' א"ר מכשיר לכתחלה. מ"מ כיון דערבות מצוי' יש להחמיר לכתחלה:
א סָעִיף א א ערבי כו'. כל ס' זה הוא לשון הרמב"ם ור"ל לאו דוקא של נחל אלא שמו הוא ערבי נחל כמש"ו ורוב כו' לכך כו'. וכמ"ש בגמ' הגדילות על הנחל ר"ל מין זה לאפוקי צפצפה שגדילה בהרים כמו שכ' שם והן שמו כו'. וכן ד"א שעלה כו' לאפוקי צפצפה ול"ד שבנחל וזהו שאמרו ואפילו אם היה כו' כמש"ש של בעל כו' ואפילו למ"ד ערבי א' למקדש או כר"י שתים ס"ל בברייתא הראשונה הגדילו' והתורה לסימנא נקטה למעוטי צפצפה כנ"ל: ויש מין ערבה כו'. שם ודלא כפירש"י שחילק בין נוטות לצד א' או לב' צדדין אלא לפי שהן קטנים וזה דומה למגל:
ב סָעִיף ב ב שנשרו. זה נפרצו דהדס וערבה לכל הפירושים: והרמב"ם. כמו בהדס דבשניהם נקטם פי' העץ והדר הוא לר"ט כמו בהדס אבל ס' ראשונה ס"ל דל"ד דהדס שענפיו חופין עצו ואין הקטימה ניכרת בו והדרו בעבותו:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.