א אֶתְרוֹג הַיָּבֵשׁ, פָּסוּל; וְשִׁעוּר הַיַּבְשׁוּת, כְּשֶׁאֵינוֹ מוֹצִיא שׁוּם לֵחָה, וְיִבְדֹּק עַל יְדֵי שֶׁיַּעֲבֹר בּוֹ מַחַט וּבוֹ חוּט, וְאִם יֵשׁ בּוֹ לֵחָה יִרְאֶה בָּחוּט וְאֶתְרוֹג שֶׁהוּא מִשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה, וַדַּאי יָבֵשׁ הוּא וּפָסוּל (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן מַהֲרִי"ל סִימָן ה').
ב אֶתְרוֹג שֶׁנִּקַּב נֶקֶב מְפֻלָּשׁ כָּל שֶׁהוּא, פָּסוּל; וְשֶׁאֵינוֹ מְפֻלָּשׁ, אִם הָיָה כְּאִיסָר, פָּסוּל; וְאִם חָסֵר כָּל שֶׁהוּא, פָּסוּל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּגַם בְּנֶקֶב מְפֻלָּשׁ בָּעֵינָן חִסָרוֹן מַשֶּׁהוּ; וְשֶׁאֵינוֹ מְפֻלָּשׁ, בְּחִסָרוֹן כְּאִיסָר. הַגָּה: וְנָהֲגוּ לְהַכְשִׁיר הַנְּקָבִים שֶׁנַּעֲשׂוּ בָּאִילָן עַל יְדֵי קוֹצִים, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם חִסָּרוֹן, שֶׁזֶּהוּ דֶּרֶךְ גְּדִילָתָן (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סי' צ"ט); מִיהוּ אִם רוֹאֶה שֶׁאֵין הָעוֹר וְהַבָּשָׂר קַיָּם תּוֹךְ הַנֶּקֶב, פָּסוּל לַסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְפֻלָּשׁ; וּבִשְׁעַת הַדַּחַק יֵשׁ לְהָקֵל כַּסְּבָרָא הָאַחֲרוֹנָה, לְהַכְשִׁיר חִסָּרוֹן שֶׁאֵינוֹ כְּאִיסָר וְאֵינוֹ נֶקֶב מְפֻלָּשׁ (דַּעַת עַצְמוֹ).
ג מְפֻלָּשׁ, יֵשׁ מְפָרְשִׁים כִּפְשׁוּטוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁנִּקַּב מִצַּד זֶה לְצַד זֶה; וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים שֶׁכֵּיוָן שֶׁנִּקַּב עַד חַדְרֵי הַזֶּרַע שֶׁהַגַּרְעִינִים בְּתוֹכוֹ, מִקְרֵי מְפֻלָּשׁ.
ד אֶתְרוֹג שֶׁנִּמּוֹחַ כָּל בְּשָׂרוֹ בִּפְנִים, וּקְלִפָּתוֹ הַחִיצוֹנָה קַיֶּמֶת וְחַדְרֵי הַזֶּרַע קַיָּמִים בִּפְנִים, כָּשֵׁר; וְיֵשׁ פּוֹסְלִים.
ה נִסְדַּק כֻּלּוֹ מֵרֹאשׁוֹ לְסוֹפוֹ, אֲפִלּוּ אֵינוֹ חָסֵר כְּלוּם, פָּסוּל; אֲבָל נִשְׁאַר בּוֹ שִׁיּוּר לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא, כָּשֵׁר; וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּדַוְקָא מִלְּמַטָּה, אֲבָל בְּחוֹטְמוֹ אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא, פָּסוּל. הַגָּה: וְיֵשׁ מַחְמִירִים לִפְסֹל בְּנִסְדַּק רֻבּוֹ; וְכָל שֶׁלֹּא נִסְדַּק רֹב קְלִפָּתוֹ הֶעָבָה לֹא מִקְרֵי נִסְדַּק (רַבֵּנוּ נִסִים).
ו נִקְלַף הַקְּלִפָּה הַחִיצוֹנָה שֶׁלּוֹ, שֶׁאֵינוֹ מְחַסְרוֹ אֶלָּא נִשְׁאַר יָרֹק כְּמוֹת שֶׁהוּא בְּרִיָּתוֹ, אִם נִקְלַף כֻּלּוֹ, פָּסוּל; אִם נִשְׁאַר מִמֶּנּוּ כָּל שֶׁהוּא, כָּשֵׁר; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּשְׁתַּיֵּר כְּסֶלַע.
ז נִטַּל דַּדּוֹ, וְהוּא הָרֹאשׁ הַקָּטָן שֶׁשּׁוֹשַׁנְתּוֹ בּוֹ, פָּסוּל. הַגָּה: וְיֵשׁ מַחְמִירִין אִם נִטְּלָה הַשּׁוֹשַׁנְתָּא, דְּהַיְנוּ מַה שֶׁאָנוּ קוֹרִין פִּטְמָא (רַ"ן), וְטוֹב לְהַחְמִיר בְּמָקוֹם שֶׁאֶפְשָׁר, מִיהוּ לְעִנְיַן דִּינָא אֵין לִפְסֹל אֶלָּא אִם כֵּן נִטַּל הַדַּד, דְּהַיְנוּ הָעֵץ שֶׁרֹאשׁ הַפִּטְמָא עָלָיו; וְהָרֹאשׁ נִקְרָא: שׁוֹשַׁנְתָּא (הַמַּגִּיד); וְכָל זֶה דַּוְקָא בְּנִּטְּלָה, אֲבָל אִם לֹא הָיָה לוֹ דַּד מֵעוֹלָם, כָּשֵׁר, וְכֵן רֹב הָאֶתְרוֹגִים שֶׁמְּבִיאִים בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ (הָרֹא"שׁ).
ח נִטַּל הָעֵץ, שֶׁהוּא תָּלוּי בּוֹ בָּאִילָן, מֵעִקַּר הָאֶתְרוֹג, וְנִשְׁאַר מְקוֹמוֹ גּוּמָא, פָּסוּל. הַגָּה: וְאִם יִנָּטֵל קְצָת הָעֵץ וְנִשְׁאַר עֹבִי כָּל שֶׁהוּא שֶׁכָּל רֹחַב הַגּוּמָא מְכֻסֶּה, כָּשֵׁר (טוּר).
ט עָלְתָה חַזָּזִית (פִּי' תַּרְגּוּם אוֹ יַלֶּפֶת אוֹ חַזָּזָן) עָלָיו, אִם בִּשְׁנַיִם אוֹ בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת, פָּסוּל; וְאִם בְּמָקוֹם אֶחָד, אִם עָלָה עַל רֻבּוֹ, פָּסוּל; וְאִם עַל חוֹטְמוֹ, אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא, פָּסוּל. וְחוֹטְמוֹ הַיְנוּ מִמָּקוֹם שֶׁמַּתְחִיל לְהִתְקַצֵּר וּלְהִתְחַדֵּד כְּלַפֵּי רֹאשׁוֹ.
י יֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָא דִּבְב' וּבְג' מְקוֹמוֹת פָּסוּל, הַיְנוּ דַּוְקָא כְּשֶׁנִּתְפַּשֵּׁט הַנִּמּוּר בְּרֻבּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁבְּשֶׁטַח הַחֲבַרְבּוּרוֹת הוּא מִעוּט; אֲבָל בְּמִעוּטוֹ, כְּגוֹן שֶׁכֻּלָּם מִצַּד אֶחָד שֶׁל אֶתְרוֹג, כָּשֵׁר. וְיֵשׁ פּוֹסְלִים אֲפִלּוּ בְּמִעוּטוֹ שֶׁל צַד אֶחָד.
יא אִם הוּא מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה בְּמָקוֹם אֶחָד, יֵשׁ מַכְשִׁירִין וְיֵשׁ פּוֹסְלִים.
יב מֵחוֹטְמוֹ וָאֵילָךְ, דְּהַיְנוּ מִמָּקוֹם שֶׁמַּתְחִיל לְשַׁפֵּעַ עַד הַפִּטְמָא, פּוֹסֵל חַזָּזִית וְכָל שִׁנּוּי מַרְאֶה בְּכָל שֶׁהוּא; וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּהוּא הַדִּין דְּיָבֵשׁ פּוֹסֵל שָׁם בְּכָל שֶׁהוּא.
יג חַזָּזִית הוּא כְּמוֹ אֲבַעְבּוּעוֹת, וְיֵשׁ בּוֹ מַמָּשׁ שֶׁמְּקוֹמוֹ נִכָּר בְּמִשּׁוּשׁ שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ מֵאֶתְרוֹג. הַגָּה: וְלָכֵן יֵשׁ לְהַכְשִׁיר אוֹתוֹ חַזָּזִית שֶׁקּוֹרִין בל"א מוֹ"ל, לְפִי שֶׁאֵינָן גְּבוֹהִים מִשְּׁאָר הָאֶתְרוֹג (מַהֲרִי"ל); וְיֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב דְּיֵשׁ לְהַכְשִׁירָם מִטַּעַם דְּנֶחְשָׁבִים מַרְאֵה אֶתְרוֹג, מֵאַחַר דִּרְגִילִים לִהְיוֹת הַרְבֵּה כָּךְ (ת"ה סי' צ"ט).
יד אִם עָלְתָה בּוֹ חַזָּזִית בְּעִנְיָן שֶׁפָּסוּל, אוֹ שֶׁהוּא מְנֻמָּר, אִם כְּשֶׁקּוֹלְפוֹ חוֹזֵר לְמַרְאֵה הָאֶתְרוֹג, כָּשֵׁר לְאַחַר שֶׁנִּקְלַף וְלֹא חָסֵר כְּלוּם.
טו נָפַל עָלָיו מַיִם, בְּתָלוּשׁ, וְתָפַח אוֹ סָרַח; אוֹ שֶׁהוּא כָּבוּשׁ בְּחֹמֶץ אוֹ מְבֻשָּׁל; אוֹ מְנֻמָּר, פָּסוּל.
טז אִם הוּא שָׁחֹר אוֹ לָבָן בְּמָקוֹם אֶחָד, פּוֹסֵל בְּרֻבּוֹ; בִּשְׁנַיִם אוֹ בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת, דִּינוֹ כְּחַזָּזִית לִפָּסֵל אֲפִלּוּ בְּמִעוּטוֹ.
יז מָקוֹם שֶׁהָאֶתְרוֹגִים שֶׁלָּהֶם כְּעֵין שְׁחֹרוֹת מְעַט, כְּשֵׁרִים; וְאִם הָיוּ שְׁחֹרִים בְּיוֹתֵר כְּאָדָם כּוּשִׁי, הֲרֵי זֶה פָּסוּל בְּכָל מָקוֹם.
יח הֶעָגֹל כְּכַדּוּר, פָּסוּל.
יט גִּדְּלוֹ בַּדְּפוּס וַעֲשָׂאוֹ כְּמִין בְּרִיָּה אַחֶרֶת, פָּסוּל; עֲשָׂאוֹ כְּמוֹ בְּרִיָּתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁעֲשָׂאוֹ דַּפִּין דַּפִּין, כָּשֵׁר.
כ הַתִּיּוֹם, דְּהַיְנוּ שֶׁגָּדַל שְׁנַיִם דְּבוּקִים זֶה בָּזֶה, כָּשֵׁר.
כא הַיָּרֹק שֶׁדּוֹמֶה לְעִשְׂבֵּי הַשָּׂדֶה, פָּסוּל, אֶלָּא אִם כֵּן חוֹזֵר לְמַרְאֵה אֶתְרוֹג כְּשֶׁמַּשְׁהִין אוֹתוֹ.
כב שִׁעוּר אֶתְרוֹג, קָטָן פָּחוֹת מִכַּבֵּיצָה, פָּסוּל; אֲבָל אִם כַּבֵּיצָה, אֲפִלּוּ אִם הוּא בֹּסֶר שֶׁעֲדַיִן לֹא נִגְמַר פִּרְיוֹ, כָּשֵׁר; וְאִם הָיָה גָּדוֹל כָּל שֶׁהוּא, כָּשֵׁר.
א סָעִיף א (א) היבש - ואם הוא יבש רק במקצתו עיין לקמן בסי"ב ובמ"ב שם:
ב סָעִיף א (ב) פסול - דאינו הדר ואם הוא כמוש [שאינו לח ולא יבש] אפילו כמוש בכולו כשר דעדיין יש בו מקצת ליחה ומ"מ כיון שאנו רואין שהוא כמוש דעת המ"א דצריך לבדקו כמ"ש בשו"ע:
ג סָעִיף א (ג) יראה בחוט - הקשו האחרונים דא"כ יהיה נקב מפולש ופסול לדעה ראשונה שבסעיף ב' אפילו בלא חסרון ותירץ המ"א שתוחב המחט קצת במקום עובי שלה דהיינו במקום חור הנקב ועי"ז יכנס קצת מן החוט עמה וכשמוציאה יראה בהחוט ואין כאן נקב מפולש ויש שתירצו דמפולש לא נקרא אלא כשניקב ברוחב האתרוג מעבר לעבר אפילו שלא כנגד חדרי הזרע אבל כשניקב בעובי שלו מצד א' דהיינו לאורך האתרוג מעוקצו כלפי חוטמו ואינו מגיע לחדרי הזרע בזה י"ל דלכו"ע לא מקרי מפולש:
ד סָעִיף א (ד) ודאי יבש הוא - ר"ל דא"א שימצא בו ליחה ולא יצא תועלת ע"י בדיקתו:
ה סָעִיף א (ה) ופסול - עיין בשעה"צ מה שהבאנו בשם תמים דעים:
ו סָעִיף ב (ו) כל שהוא פסול - אפילו אינו חסר מן האתרוג כלל כגון שניקב ע"י מחט:
ז סָעִיף ב (ז) אם היה כאיסר - אפילו אין בו חסרון כגון שתחב בו יתד רחב ואם הנקב מרובע או ארוך רואין אי כד מעגלת לה הוי כאיסר פסול:
ח סָעִיף ב (ח) ואם חסר כל שהוא - ר"ל דאם חסר אז אפילו הנקב הוא קטן ביותר דהוא כל שהוא ג"כ פסול ועיין במאמר מרדכי שהסכים דלענין יו"ט שני ש"ד לברך עליו כל שאינו מפולש ואינו חסר בכאיסר:
ט סָעִיף ב (ט) וי"א וכו' - ס"ל דתרתי לריעותא בעינן מפולש וחסרון דבלא חסרון כשר בכל גווני אלא ביש חסרון יש חילוק דאם הוא מפולש פסול אפילו בחסרון כל שהוא ובאינו מפולש דוקא כשחסר בכאיסר וקי"ל להחמיר זולת בשעת הדחק כמ"ש רמ"א אח"כ:
י סָעִיף ב (י) אע"פ שיש בהם חסרון - ר"ל שנראה לפעמים באתרוג שהיה בו נקב בעודו במחובר אלא שנקרם עליו עור ובשר מלמעלה בזה יש להתיר אבל אם אנו רואים שלא נקרם אלא יש שם נקב וחיסרון אע"פ שנעשה ע"י קוצים בדרך גדילתו פסול וזהו שסיים מיהו אם רואה וכו' והמון עם טועין בכך שסוברין שיש קולא כשנעשה הנקב ע"י קוצים:
יא סָעִיף ב (יא) אם רואה שאין העור והבשר קיים וכו' - ואם יש ספק בזה אם הבשר קיים אזלינן לקולא כיון שהדעה אחרונה ס"ל אפילו בודאי יש חסרון כשר כל שאינו מפולש ואין החסרון בכאיסר שפיר נסמוך ע"ז בספק לכל הפחות ואפילו אם ספק לו שמא הגיע פילוש הנקב עד חדרי הזרע ג"כ יש להכשיר שכל שאינו ברור לנו שהגיע עד חדרי הזרע יש לסמוך על דברי האומרים שאפילו אם הגיע לחדרי הזרע אינו נקרא נקב מפולש ואינו פוסל אא"כ יש בו חסרון:
יב סָעִיף ב (יב) כסברא האחרונה להכשיר - ולברך עליו:
יג סָעִיף ג (יג) שניקב מצד זה לצד זה - שע"ז מורה שם מפולש כמו מבוי המפולש:
יד סָעִיף ג (יד) עד חדרי הזרע וכו' - טעמם שהקליפה העבה המקפת את חדרי הזרע אינה נחשבת עם חדרי הזרע לד"א אלא היא נחשבת לדבר בפ"ע לענין זה וכיון שניקבה כולה מצד א' ה"ז נקב מפולש וע"כ אע"פ שחדרי הזרע וצד השני של האתרוג נשארו שלימים ה"ז פסול. ולענין הלכה יש להחמיר כסברא האחרונה אבל בשעת הדחק שא"א למצוא אתרוג אחר יש לסמוך על סברא הראשונה ומותר לברך על אתרוג זה ובפרט היכי שאינו חסר כלום כגון שניקב ע"י מחט דיש בזה ס"ס שמא הלכה כהי"א הנזכר בס"ב דגם במפולש דוקא כשיש חסרון:
טו סָעִיף ג (טו) מפולש - ואם ניקבה הקליפה העבה מצד זה לצד זה שלא כנגד חדרי הזרע דהיינו במקום שהאתרוג מתקצר למטה זה מקרי מפולש בין לדעה א' ובין לדעה שניה:
טז סָעִיף ד (טז) קיימים - ויוכל להרגיש ד"ז במשמוש היד:
יז סָעִיף ד (יז) ויש פוסלין - ויש להחמיר בד"ז במקום שאפשר:
יח סָעִיף ה (יח) נסדק וכו' - מדסתם המחבר משמע דס"ל דיש להחמיר אפילו בנסדק מצד אחד:
יט סָעִיף ה (יט) כשר - כמו בנסדק הגרגרת בבהמה ביו"ד סימן ל"ד ואפילו נסדק משני צדדיו ע"פ כל ארכו ונשתייר מכל צד משהו למעלה ומשהו למטה:
כ סָעִיף ה (כ) לפסול בנסדק רובו - הט"ז ומ"א השיגו על פסק הרמ"א ודעתם דלא נמצא מי שיחמיר בזה ברובו אבל הגר"א בביאורו הוכיח כהרמ"א דיש מחמירין ברובו והיינו אפילו מצד אחד:
כא סָעִיף ה (כא) וכל שלא נסדק רוב קליפתו - בעומקו והיינו מראש האתרוג לסופו או לדעת ההג"ה בשיעור רובו:
כב סָעִיף ה (כב) העבה - דאלו נסדק כל קליפתו העבה והגיע לחדרי הזרע אפילו במקום אחד פסול דהוי בכלל נקב מפולש:
כג סָעִיף ה (כג) לא מקרי נסדק - אפילו בחוטמו ג"כ דוקא כשנסדק שם רוב קליפתו דאל"ה אינו בכלל נסדק כלל:
כד סָעִיף ו (כד) הקליפה החיצונה - היינו הקליפה הדקה שהיא כמין גליד על האתרוג ואין כאן חסרון בגופו של אתרוג כלל:
כה סָעִיף ו (כה) שאינו מחסרו וכו' - דאם היה נקלף יותר בעומק אפילו במקום אחד ונחסר מגוף האתרוג אפילו משהו פסול מטעם חסר לדעה ראשונה של ס"ב הנ"ל ולדעה שניה אם חסר כאיסר עכ"פ:
כו סָעִיף ו (כו) ירק כמות שהוא ברייתו - ואם מקום הנקלף הוא משונה במראיתו ממראה האתרוג אפילו אם נקלף רק רובו פסול וכ"ז דוקא כשנקלף הכל ביחד אבל אם נקלף בשנים ושלשה מקומות אפילו במיעוט האתרוג אם אינו דומה לשאר האתרוג פסול דהוי כמנומר ואם נקלף במקום חוטמו כשאינו דומה מקום הקילוף לשאר האתרוג אפילו בכל שהוא פסול וכמו לענין חזזית לקמן בס"ט וי"א דאין להחמיר בכל זה רק דוקא כשאם נשתנה מקום הקילוף למראה פסול כגון שחור ולבן אבל אם הוא מראה כשר אין לפסלו ובשעת הדחק יש לסמוך ע"ז ועיין לקמן בסי"ג בהג"ה:
כז סָעִיף ו (כז) אם נקלף כולו פסול - כמו בבהמה כשנקלף כל עורה טרפה דלא הדרא בריא:
כח סָעִיף ו (כח) שישתייר כסלע - וכמו שם לגבי בהמה דצריך שישתייר כסלע וכ"פ הב"ח וא"ר:
כט סָעִיף ז (כט) ניטל דדו - הוא העץ שעל ראש האתרוג כמו חוד הדד ותחוב בתוכו והשושנתא עליו:
ל סָעִיף ז (ל) פסול - דהו"ל כחסר והנה מלשון ניטל הדד משמע דניטל העץ אף מה שתקוע בתוך האתרוג ונעשה שם כמו גומא ולפיכך פסול אבל אם ניטל רק מה שלמעלה מן האתרוג אין להחמיר וכן הסכים הט"ז לדינא אבל יש מן הפוסקים שמצדדים להחמיר אפילו אם לא ניטל רק למעלה מן האתרוג וסוברים דזה הוי בכלל חסר לדידהו ואם נשאר מן העץ למעלה מן האתרוג כל שהוא דעת המ"א דאין להחמיר בזה:
לא סָעִיף ז (לא) במקום שאפשר - היינו שאפשר ליקח יותר מובחר מזה אבל אם הוא המובחר אין להחמיר בשביל השושנתא. ומ"מ נראה דדוקא אם חסר רק השושנתא אבל אם חסר גם מקצת מן העץ אף שיש עוד קצת עץ למעלה מן האתרוג טוב להדר ליקח אחר אם אפשר לו כי יש מחמירין גם בזה:
לב סָעִיף ז (לב) כשר - כיון שכך היא ברייתן וזהו דרך גידולן אין לכנותם בשם חסרים או שאינן הדר וניכרים הם כי יש במקום פטמא כמו גומא מתחלת ברייתו וכתב בבכורי יעקב דזה דוקא רק כשיש גומא מעט שאין כאן פסול רק משום חסר וכיון שמתחלת ברייתו הוא כן ולא נחסר ממנו כלל לא מקרי חסר אבל לפעמים יש גומא עמוקה שחללה עד חדרי הזרע וניכר ע"י שיכניס לתוך החלל מחט או שאר דבר דק בזה נראה דפסול גמור הוא שהרי נקב בתולדה פסול כל היכי דניקב פסול כדאיתא ביו"ד סימן מ"ג בפמ"ג וכיון דניקב עד חדרי הזרע פסול ה"ה בניקב בתולדה:
לג סָעִיף ח (לג) ונשאר מקומו גומא פסול - דהוא בכלל חסר ואם הוא שעת הדחק שאין אחר בעיר העלה בתשובת חכם צבי שיכול לברך עליו אפילו ביום ראשון (כיון שבשעת הדחק איתא בס"ס תרמ"ט שמברכין אפילו על פסולין לגמרי וכ"ש בזה שהיא תלוי בשיטת הראשונים כמבואר בב"י) וה"ה בניטלה פטמתו ונעשה גומא ואין אחר בעיר ג"כ יכול לברך עליו אפילו ביום ראשון:
לד סָעִיף ח (לד) ונשאר עובי כל שהוא שכל רוחב וכו' - ר"ל שנשאר מן עובי העץ בתוך האתרוג שיעור קצר שיוכל עכ"פ למלא כל רוחב הגומא מן עוביו ואף דלמעלה מן הגומא לא נשאר משהו ג"כ כשר דתו לא מקרי חסר:
לה סָעִיף ט (לה) עלתה חזזית - בין בתלוש ובין במחובר אלא בעינן שיהיה גבוה משאר אתרוג:
לו סָעִיף ט (לו) פסול - דמחזי כמנומר [גמרא]:
לז סָעִיף ט (לז) על רובו - היינו רוב כל שטח האתרוג משני הצדדים:
לח סָעִיף ט (לח) פסול - דאינו הדר:
לט סָעִיף ט (לט) אפילו כל שהוא פסול - שנראה שם לעינים יותר משאר מקומות שבו שבאותו שפוע אדם נותן עיניו:
מ סָעִיף י (מ) שבשטח החברבורות וכו' - פי' שמקום החברבורות עצמם היא המיעוט:
מא סָעִיף י (מא) שכולם מצד א' - משמע דאם נתפשט מהם גם לצד השני מקרי רובו דהוי רוב הקיפו אע"פ שאינו רובו של כל האתרוג [מ"א]:
מב סָעִיף י (מב) אפילו במיעוטו - הלבוש וא"ר פסקו כדעה הראשונה וכ"מ גם בפמ"ג שאין פסול עד שיתפשט ברובו מיהו אם נתפשט גם לצד השני של האתרוג כבר ביארנו בס"ק הקודם דמקרי רובו בזה לכו"ע:
מג סָעִיף יא (מג) אם הוא מחצה על מחצה - לא מיירי שהיה חצי האתרוג של צד א' מראשו עד זנבו דהא בראשו לבד פוסל חזזית במעוטו וכנ"ל בס"ט אלא מיירי דהמחצה היא כלפי העוקץ בכל היקף האתרוג:
מד סָעִיף יא (מד) יש מכשירים - ס"ל דאפשר לצמצם והיש פוסלים ס"ל דא"א לצמצם ולדינא יש להחמיר כדעה בתרייתא מדנקט אותה המחבר לבסוף ועיין בפמ"ג שכתב דלא סגי אם ימצא רוב בהכשר ע"י מדידה אלא צריך שיראה לעינים בלא מדידה ובבכורי יעקב חולק ע"ז ע"ש:
מה סָעִיף יב (מה) וכל שינוי מראה - כגון שחור ולבן כמבואר לקמן בסט"ז:
מו סָעִיף יב (מו) בכל שהוא - ודוקא כשנראה לכל אבל אם אין נראה לעין מחמת דקותו וצריך להסתכל אין זה כל שהוא שפוסל:
מז סָעִיף יב (מז) ויש מי שאומר דה"ה דיבש וכו' - וכן פסק הא"ר וש"א ולאו דוקא יבש ה"ה שאר פסולין דמשום הדר:
מח סָעִיף יב (מח) שם בכל שהוא - היינו במקום חוטמו אבל בשאר מקומות האתרוג דינו כחזזית ושינוי מראה שבמקום אחד דינו ברובו ואם בשנים או בשלשה מקומות פוסל אף במיעוטו:
מט סָעִיף יג (מט) אבעבועות - יש אומרים דוקא שתי אבעבועות דבלא"ה אינו בכלל חזזית אבל רבים מהאחרונים חולקין ע"ז ודעתם דאף אבעבוע אחת כל שנראה לכל אדם לעין בלא הסתכלות מקרי חזזית. כתבו הפוסקים דדוקא כשנולד החזזית מעצמות האתרוג אבל מה שנעשה מקומו עקום ואדום מחמת שעוקצים אותה קוצים כשר ועיין בשע"ת ובבה"ל:
נ סָעִיף יג (נ) דנחשבים מראה אתרוג וכו' - ולפי טעם זה אפילו גבוהים משאר אתרוג כשר ואין נ"מ בין אם החזזית הוא בחוטמו או בשאר מקומות. ועיין באחרונים שהסכימו דאין להקל בגבוהים משאר אתרוג כ"א בשעת הדחק:
נא סָעִיף יד (נא) בענין שפסול - בין שהיה ברובו או במיעוטו בכמה מקומות וקלף כל מקומות הפסולין:
נב סָעִיף יד (נב) כשר - ואפילו לכתחלה יש להכשירו ע"י כן:
נג סָעִיף יד (נג) ולא חסר כלום - דהיינו שלא קלף ממנו רק קליפה החיצונה הדקה דאם חיסר ממנו משהו אפילו רק במקום אחד פסול לדעה הראשונה לעיל בס"ב ועיין לקמן סימן תרמ"ט ס"ה בהג"ה ובמה שכתבנו שם במ"ב סקל"ח:
נד סָעִיף טו (נד) כבוש בחומץ - היינו דבזה אפילו לא שהא אלא כדי שירתיח הוי כמבושל וה"ה כששרה במים או בשאר משקין ודבש מע"ל קי"ל דהוי כמבושל:
נה סָעִיף טו (נה) או מנומר - י"א דדוקא אם הוא מנומר בגוונין הפסולין כגון חזזית או שחור או לבן או ירוק כעשבי השדה ודינו כמו שכתוב לקמיה בסט"ז וי"א דאפילו אם הוא מנומר בהרבה מראות כשרות ג"כ עכ"פ אינו בכלל הדר ופסול והטעם בכל זה משום דאינו הדר:
נו סָעִיף טז (נו) בשנים או בשלשה מקומות וכו' - עיין לעיל בס"י:
נז סָעִיף יז (נז) מקום וכו' - אבל בשאר מקומות אפילו בשחור מעט פסול ומשמע אפילו הם סמוכין להן:
נח סָעִיף יז (נח) כשרים - דאורחייהו בכך ולא נפיק מכלל הדר:
נט סָעִיף יח (נט) העגול ככדור פסול - שאין דרכו להיות כן [לבוש]:
ס סָעִיף יט (ס) גדלו בדפוס - היינו שעשה לו דפוס בעודו קטן ומחובר באילן כדי שיגדל לפי מדת הדפוס ותמונתו:
סא סָעִיף יט (סא) אע"פ שעשאו דפין דפין - היינו כעין שעושין גלגל ריחיים של מים אפ"ה חשיב שפיר צורתו:
סב סָעִיף כ (סב) ב' דבוקים זה בזה - בספר הערוך בשם רבינו האי ז"ל התיום שאמרו שני פנים הם שנים דבוקין בברייתן ואחד שהוא שני חצאין חלוקין מלמעלה ומחוברין מלמטה כל שהוא:
סג סָעִיף כ (סג) כשר - כיון שנבראו שנים יחד ודבוקין ומעורין זה בזה שאין אדם יכול להפרידן פרי אחד קרינא ביה ואין בו משום תוספות ועיין בב"י שהסמ"ג פסלו וע"כ יש להחמיר בדאפשר [א"ר]:
סד סָעִיף כא (סד) שדומה לעשבי השדה - משום שבזה ניכר שלא נגמר הפרי עדיין ומשמע דאם לא היה ירוק כ"כ כשר דמסתמא נגמר פריו:
סה סָעִיף כא (סה) אלא א"כ חוזר וכו' - ר"ל היכא דידעינן טבע האתרוגים שבאותו מקום שדרכן לחזור אח"כ למראה אתרוג לאחר ששהו בכלי זמן מרובה אז אפילו בעודו ירוק כשר דכיון שחוזר למראהו ע"כ נגמר פריו ומ"מ הסכימו האחרונים דאין לסמוך ע"ז למעשה ואין לקנות אתרוגים אא"כ התחיל במקצת לשוב למראה אתרוג דשמא יהיה נשאר ירוק. אתרוג המורכב הסכימו הפוסקים שהוא פסול דלא מקרי אתרוג כלל. ומורכב היינו מאתרוג ולומונ"י או פאמראנ"ץ או שום פרי אחרת אפילו אם הבריך ענף מאילן אתרוג לתוך לומונ"י וכ"ש אם הבריך ענף מאילן לומונ"י תוך אילן אתרוג [אבל אם הרכיב משני אילני אתרוג ביחד כגון ענף אילן שפירותיו דקים וקטנים לתוך אילן שפירותיו גסים כשר. א"ר בשם ב"ח]. ויש ג' סימנים שנוכל להכיר אם הוא מורכב או לא א) כי המורכב חלק ולאתרוג בליטות קטנות בכל גופה וגובה להם ב) המורכב העוקץ בולט ובאתרוג העוקץ שוקע ג) כי תוך המורכב רחב והמוהל שלו הוא רב והקליפה הממוצעת (דהיינו בין קליפה עליונה שהיא דקה כגליד ובין התוך שהן חדרי הזרע עם קליפתן) דקה ובאתרוג הוא להיפך כי הקליפה עבה והתוך קצר והוא כמעט יבש [ובעולת שבת כתב עוד סימן שבאתרוג הגרעין זקוף לאורך האתרוג ובמורכב הגרעין מושכב לרוחב האתרוג ובבכורי יעקב כתב שבדק באתרוגים הרגילים אצלנו ושיש להם כל סימני אתרוג כשר שלפעמים הגרעינים שוכבים באורך ולפעמים ברוחב ע"ש וע"כ ע"י סימן זה א"א להבחין כלל] וכתב בתשובת חתם סופר חא"ח סימן קפ"ג אתרוגים שיש להם סימנים שמבחוץ דהיינו העוקץ שקוע ובליטות הרבה אין לחוש שמא ימצא בסימנים הפנימים היפך מזה ומשמע מזה דאם יש לו רק סימן אחד שמורה שהוא אתרוג והסימן השני מורה שהוא מורכב כגון שהוא חלק והעוקץ שלו שוקע יש להחמיר מספיקא וכ"כ במור וקציעה אמנם בסימן ר"ז מפקפק הח"ס מאוד בענין הסימנים אחרי שלא נזכרו בש"ס ודעתו דלמעשה אין לסמוך על סימנים כלל להקל ודינן של אתרוגים כדין עוף טהור דנאכל במסורת דהיינו שאותו המקום יהיה מוחזק מימים קדמונים שאתרוגיהם אינם מורכבים ומסיים שם העולה מזה כל האתרוגים שאינם מייעניווע [וה"ה מקום אחר המוחזק בכשרות מימים קדמונים] אין ליקח בלי כתב הכשר שיודע המעיד שאינם מהמורכבים ואין לסמוך על הסימנים עכ"ל וכעין זה כתב ג"כ בספר שנות חיים בסי' ע"ר ע"ש אך ביו"ט שני שהוא דרבנן יש לסמוך על הסימנים אף למאן דס"ל דגם ביו"ט ב' פסול מורכב ע"ש. אכן באמת אודות כתב ההכשר יש ג"כ הרבה לדקדק א) שצריך למצוא אנשים שיכירו היטב חתימת המעיד או עכ"פ שהסוחר עצמו יכיר כתב ההכשר והוא יהיה מוחזק לנו בכשרות ב) על האתרוגים שאינם מוחזקים מכבר בכשרות להעיד שאינם מורכבים לזה אין להאמין להמעיד רק אם הוא מוחזק בכשרות וצריך שיהיה ירא שמים לדקדק דאולי מטעי קטעי ובפרט במלאכת הנטיעה. גם מצוי עוד כמה רמיות בענין זה שהוא מניח כתב ההכשר על תיבה אחת והסוחר כשמוכר אותו קעסטיל מניח הכתב על קעסטיל אחר וע"כ יש לדקדק לקנות מאיש נאמן ואם מוצא לקנות אתרוג מאיזה מקומות הידועים מעולם ומוחזקים שאינם מורכבים יותר טוב לקנות מהם ועיין בבה"ל מה שכתבנו בשם הבכורי יעקב ולפי המבואר שם נראה דבדיעבד כשכבר קנה או שאין לו מקומות הידועים למוחזקים נראה דיוכל לסמוך על שתי סימנים שמבחוץ ולברך ג"כ וכמ"ש למעלה. ודע שהסכימו האחרונים דיש להחמיר לענין אתרוג המורכב אפילו בשאר ימים. ואם אין לו אחר בעיר יש ליטלו כל שבעה בלא ברכה ויש מחמירין דאפילו ליטלו בלא ברכה ג"כ אין כדאי דילמא אתי למסרך לצאת בו תמיד. ולענין הדסים אם יודע שהם מורכבים אין ליטול אותם דפסולים הם כמו אתרוגים אך בסתמא משמע מאחרונים שאין לחוש דסתמא אינן מורכבים (עיין בפמ"ג בסי' תרמ"ט אות י"א) ומה שרצה השבות יעקב לפסול אותן הגדלים בגנות השרים מפני חשש מורכבים חלקו עליו החכם צבי והפנים מאירות ועיין בבכורי יעקב שכתב שכן פשט המנהג להכשירם:
סו סָעִיף כב (סו) פסול - ואפילו אם אנו משערים שאיננו בוסר שאין סופו להתגדל יותר אפ"ה פחות משיעור זה לא חשיב גמר פירא אבל אם יש בו השיעור חשיב כפירי אף שהוא עדיין בוסר שסופו להתגדל יותר:
סז סָעִיף כב (סז) כל שהוא - היינו אפילו הוא גדול שמביאו על כתיפו ג"כ יצא כיון שהארבעה מינים כשיש לו כולם אין מעכבין זה את זה יכול ליטול הלולב ואח"כ האתרוג:
סח סָעִיף כב (סח) כשר - ובלבד שלא יהא ירוק ככרתי דאז לא חשיב גמר פירא כל שאינו חוזר למראה אתרוג וכנ"ל בסכ"א. כתב הסמ"ג אסור לזלזל אתרוג ושארי מצות שהעכו"ם מוכרים עכ"ל כלומר שצריך ליתן להם מעט יותר מכדי דמיהן (ולא הרבה וכדלעיל בסימן ל"ט ס"ז ע"ש) וכונת הסמ"ג דאין לזלזל דאתה מכשילו לע"ל שלא יביאם בפעם אחרת לקנות מידו [אחרונים]:
א סָעִיף א אפילו כמוש שקורין וועל"ק פסול (תשובת מהרי"ל סי' ה' ד"מ) וכ"כ הרוקח וצ"ע דאי' בהדיא בסוכ' דף ל"א וכולן כמושים כשרים והביאו הרא"ש ורי"ו ובאמ' במרדכי משמע דכמוש פסול שכ' שכשר בשעת הדחק אבל בב"י סוף סי' תרמ"ט כ' הגי' כבוש ע"ש וכ"מ דאי כמוש היאך כתב המרדכי יבש בשעת הדחק ופי' ראבי"ה דה"ה לכמוש וכו' הא בכלל ר' ק' דכיון דיבש כשר כמוש בכלל אלא כמ"ש הב"י עיקר דהגי' הוא כבוש אבל כמוש כשר לעולם ובהג"א פ"ג כ' ע"ש ראבי"ה אתרוג כמוש ומנומר שהוא פסול אם חתך מה שהיה יבש כמוש ומנומר פסול עכ"ל ויש לדקדק דבתחלה כ' כמוש וסיים יבש כמוש אלא ע"כ מיירי שיבש והא דקרי ליה כמוש היינו משום שאינו יבש כולו אלא מקצתו וכ"כ בש"ג חזזית העולה בתלוש אינה אלא מחמת יובש וכמושות וכשר עכ"ל ואפשר לו' דכשנכמשה כולה פסול מקצתו כשר דהא בגמר' מדמי אתרוג לטריפות דריאה ובריאה נמי דינא הכי ומ"מ נ"ל להקל מאחר שכל הפוסקים כתבו דיבש פסול משמע דכמוש כשר ובלבד שיבדקנו: מחט. ויזהר שלא יעשה נקב מפולש דהיינו שיתחב בחזקה המחט עס' ב"ג (ב"ח):
ב סָעִיף ב מפולש. ואם נקבה הקליפה העבה מצד זה לצד זה מקרי מפולש לכ"ע:
ג סָעִיף ב כאיסר. כגון שתחב בו יתד רחב ועבי"ד סימן ל"ד ס"ג בענין שיעור כאיסר: נ"ל דאם הנקב מרובע או ארוך רואין אי כד מעגלת לה הוי כאיסר פסול וכ"ה בי"ד סימן ל"ד לענין גרגרת דלא כמ"ש בכ"ה בשם רדב"ז שדקדק מלשון הרמב"ם להכשיר אם הוא מרובע עד שיכנס לתוכו איסר ע"ש ואין זה כדאי להקל מדקדוק קל דיש לומר דמה דנקט הרמב"ם או יתר לאשמועינן דאף שיתר כשר בשאר הימים:
ד סָעִיף ד שנימוח. ויש לדקדק האיך אנו יודעין שחדרי הזרע קיימים בפנים ואפשר לומר דכשנימוח ונעשה כמים נרא' מבחוץ מעבר לעבר ויראה אם חדרי הזרע קיימים [ב"ח] וזה דבר שהחוש מכחישו ונ"ל דיכול להרגיש במשמוש היד:
ה סָעִיף ה נסדק. משמע דמיירי מצד א':
ו סָעִיף ה בנסדק רובו. משמע אפי' נסדק מצד א' ולא דק דדוקא למ"ד בב' צדדין הוא דפסול ברובו אבל למ"ד מצד א' בעי' כולו [ב"ח] ולי צ"ע דהא מדמי לה לגרגרת ובגרגרת בעינן שנסדק כולו וגירסתנו בר"ן הוא לארכו ברחבו משני צדדין ונ"ל דה"פ בין שנסדק לארכו ובין שנסדק ברחבו בעינן משני צדדין ואף על גב דבגרגרת אם נפסק לרחבו טריפ' ברובו היינו משום דכשהבהמה פושטת צווארה מתקרע משא"כ כאן ואם כן ליכא למ"ד דטריפה ברובו ע"ש ולכן יש להקל:
ז סָעִיף ו ירוק. אבל אם נשתנה מראיתו דינו כמו חזזית בס"ט [טור]:
ח סָעִיף ז ניטל דדו. הוא העץ העל ראש האתרוג והשושנתא עליו:
ט סָעִיף ז אא"כ ניטל הדד. משמע מלשונו דוקא שניטל כולו כמ"ש הר"ן אבל הב"י ולבוש כתבו להחמיר אפי' ניטל מקצתו: ונ"ל דעכ"פ בעי' שינטל עד האתרוג כיון דהטעם משום חסר כמ"ש סי' תרמ"ט ס"ה בהג"ה א"כ בניטל כל שהוא לא מיקרי חסר דאין זה חסרון הניכר ולכן כתבו כל הפוסקים ל' ניטל ועיין בשל"ה:
י סָעִיף ז אם לא היה לו דד. וניכרים הם כי יש במקום פיטמ' כמו גומא מתחלת ברייתו [מבי"ט ח"ג מ"ט ועיין רדב"ז סי' קי"א כ"ה]:
יא סָעִיף ח הגומ' מכוס'. דאל"כ ה"ל חסר:
יב סָעִיף ט על רובו. מדסתם משמע דס"ל רובו משני צדדים כמ"ש הטור:
יג סָעִיף י שכלם מצד א'. משמע דאם נתפשט מהם לצד השני מקרי רובו דהוי רוב היקפו אעפ"י שאינו רובו של כל האתרוג:
יד סָעִיף יא מכשירין. דבידי אדם אפשר לצמצם וה"ל פרוץ כעומד (טור) עסי' תרל"א ס"ח ובתוס' סוכה דף ט"ו ע"ב:
טו סָעִיף יא ויש פוסלין. דבעי' רוב הנראה לעינים וקשה למה כ' בס"י דאם כלם בצד א' כשר הא ה"ל מחצה על מחצה ולכאורה בב' וג' מקומות גרע טפי מבמקום א' וי"ל דהתם מיירי שאינו מחצ' של כל האתרוג רק של היקפו כמש"ל ולכן כשר:
טז סָעִיף יב פוסל חזזית. כמין ב' אבעבועות לפחות והוא שיהיו נראי' לעין כשאוחזו בידו [מבי"ט ח"ג סי' מ"ט]:
יז סָעִיף יב וכל שינוי מרא'. משמע דוקא שינוי מרא' אבל לא שאר פסולים וכ"כ רי"ו נ"ח ח"ג והרא"ש דלא כהר"ן שפוסל גם בנסדק כל שהוא בחוטמו (ד"מ) ועס"ה ולדידיה אם נסדק בחוטמו פסול כל ז' דאין זה הדר כנ"ל וה"ה לכל פסולי האתרוג כ"כ הר"ן וצ"ע על הרב"י שכתב וי"א דה"ה ליבש כיון שכתב בס"ה דנסדק פוסל שם אם כן כל פסולי האתרוג בכלל וכ"ש יבש שפסול משום הדר דבזה אפי' הרא"ש מודה שפסול: ונ"ל דאתא לאפוקי מש"ג דס"ל דאם לא יבש כולו מקרי כמוש וכשר:
יח סָעִיף יב שינוי מראה. דוקא כשנראה להדיא לרוב בני אדם [מבי"ט ח"ג מ"ט]:
יט סָעִיף יג אבעבועות. ודוק' כשהוא נולד מעצמות האתרוג אבל מה שנעשה מקומו עקום ואדום מחמת שעוקצים אותה קוצים כשר (מבי"ט ח"ג מ"ט רדב"ז ח"א קי"א):
כ סָעִיף יג דנחשבים מראה וכו'. וא"כ אפילו גבוהים משאר אתרוג כשר (ת"ה ד"מ):
כא סָעִיף טו ותפח. ר"ל נרקב וסרח פי' שריחו רע מחמת תולעים שאכלוהו [רש"י] משמע דאכילת תולעים לבד לא פסל עס"ב:
כב סָעִיף טו כבוש בחומץ. נרא' דלדידן דקי"ל כששרו במים מע"ל הוי כמבושל ה"נ גבי אתרוג פסול ומה שכתוב הטור ורי"ו בחומץ היינו דבחומץ אפי' לא שהה אלא כדי שירתיח הוי כמבושל עמ"ש סימן תע"ג ותקכ"ז:
כג סָעִיף כא הירוק. ומהרי"ל הי' פוסל הירוק דשמא ישאר באותו צבע אא"כ התחיל להיות מוריק ככרכום עכ"ל מזה משמע דס"ל דהטעם משום דלא נגמר פריו ולכן כשמוריק קצת ככרכום כשר אבל הב"ח כת' דפסול גם משום הדר ולכן בעינן שיחזור כולו למראה אתרוג דלא כמנהג העולם שמכשירים במקצתו עכ"ל, ואפשר שלא עיין במהרי"ל וגם בתוס' ורא"ש משמע שהטעם משום שלא נגמר פריו אבל מ"מ הדר הוא כמסקנא דגמ' וגם י"ל דס"ל למהרי"ל דהתוספות והרא"ש ס"ל דאפי' ירוק ככרתי כשר אי ידעינן שדרכו להוריק וכ"מ מל' התוס' אלא שאין אנו סומכין ע"ז אא"כ התחיל וכ"מ לשון הש"ע שכת' שמשהין אותו ולכן אין לסתור המנהג: אתרוג המורכב מלימו"ני ואתרוג פסול, ויש בו ג' סימנים הא' המורכב חלק ולאתרוג בליטות קטנות בכל גופם וגובה להם הב' המורכב העוקץ בולט ועוקץ האתרוג שוקע, הג' הוא כי תוך המורכב דהיינו המוץ רחב והמוהל שלו רב והקליפה התיכונ' קצרה ובאתרוג הוא להפך כי הקליפ' רחבה והתוך קצר והוא כמעט יבש וסימנים אלו מובהקים לאתרוגים המורכבים הגדלים אצלנו אבל ממחוז פוליי"א באים אתרוגים אשר אנחנו מסופקים בהם אבל לא יוכלו להביא אליכם כי רב מכם הדרך וכו' והמורכב פסול אפי' בשעת הדחק עכ"ל ר"י פדואה בתשובת רמ"א סימן קכ"ו: ובע"ש כתב עוד סימן שהאתרוג הגרעין זקוף לאורך האתרוג ובמורכב הגרעין מושכב לרוחב האתרוג ולבוש כת' אותו שקורין גרסק"י פסול משום שנעבד' בו עביר' כמו בהמת כלאים שפסול' להקרב' עכ"ל וק' דאם כן עז של כלאים יפסל קרנו לשופר וע"ק ל"ל קרא דכלאים פסול לקרבן ת"ל דנעבד' בו עביר' ועיין בב"ק דף ע"ז ע"ב ובחולין דף קט"ו עמ"ש סימן תקפ"ו ול"נ דפסול משום דלא מקרי אתרוג כלל ועיין בתוס' ריש דף ל"ג:
כד סָעִיף כא לא נגמר פריו. ובלבד שלא יהא ירוק ככרתי כמ"ש סכ"א:
א סָעִיף א ע"י שיעביר בו מחט. כ"כ הרא"ש וטור וק' הא יהי' בו נקב מפולש והוא פסול לדעת הרא"ש והטור וכ"פ בש"ע בס"ב לדיע' קמייתא י"ל דאין פוסל מפולש אלא כשניקב מעבר זה לעבר שכנגדו או לחדרי הזרע אבל אם הנקב בחד צד מפולש דהיינו בעובי שלה ודאי אין פוסל. לכ"ע בלא חסרון דהא דיני אתרוג אנו ילפי' מטריפות של בהמה ובטריפות אם יש נקב מפולש בעובי האבר כגון בלב או מעיים ואינו מגיע לחלל ודאי אין טריפות ה"נ כאן באתרוג:
ב סָעִיף א משנה שעברה כו'. משמע בזה לא מהני בדיקת חוט הנזכר וז"ל תשו' מהרי"ל סי' ה' ואתרוג ישן של אשתקד לשנה זו א"א שלא נתייבש דשיעור יבשות פי' הראב"ד שאינו מוציא ליחה ע"י חוט עכ"ל ולפי משמעות לשונו נראה דה"ק דודאי בכלל יבשות הוא דשיעורו שאינו מוציא ליחה וע"כ צריך בדיקה ויש תימה על רמ"א דמשמע דלא מהני בדיקה מדכתב ע"ז ופסול ואיני יודע למה לא מהני בדיקה כיון שיש בו לחלוחית בפנינו ואפשר דרמ"א נמי אמר דאז צריך בדיקה ובגמרא דף ל"א איתא אתרוג הישן פסול ור"י מכשיר והתם טעמא דת"ק משום דלאו הדר הוא מבואר שם והיינו שנתכווין ומפסיד הנוי שלו ולפ"ז אם אנו רואין שנשאר בנוי שלו מהני בו בדיקת חוט וע"ל בסי' זה כתבתי דין אם מקיימין אותו בדבש:
ג סָעִיף ב אם היה כאיסר. אבל פחות מאיסר ואין שם חסרון כגון שנעץ שם יתד כשר ואם חסר כל שהוא אפי' באינו מפולש וי"א הוא הראב"ד ס"ל דתרתי לריעותא בעינן מפולש וחסרון דבלא חסרון כשר בכל גווני אלא ביש חסרון יש חלוק דאם הוא מפולש פסול אפי' בחסרון כל שהוא ובאינו מפולש דוק' כאיסר וקיי"ל להחמיר זולת בשעת הדחק כמ"ש רמ"א אח"כ:
ד סָעִיף ב אע"פ שיש בהם חסרון. שזהו דרך גדילתן. יליף לה בת"ה מטריפות דריאה אם יש ריאה חסירה שיש בה קמט וסדק אם עולה בנפיחה ועור ובשר קיים כשרה והיינו כזה באתרוג הנעש' לו בשעת גידולו עור ובשרו קיים כשרה אבל כל מה שיחסר לו אחר שנתלש א"א שיהיה עורו וגופו קיים עכ"ל מבואר כוונתו דאנו רואים שנקרם עור האתרוג במקום החסרון ההוא רק שיש חסרון וגומא שם בזה התיר אבל אם אנו רואים שלא נקרם אלא יש שם נקב וחסרון אע"פ שנעשה ע"י קוצים בדרך גדילתו פסול וזה שסיים ומיהו אם רואה כו' והנהו קוצים לא מעלין ולא מורידין לענין נקב אלא שזכר אות' בת"ה לפי שאז רגיל להיות שם בנקב עורו קיים והמון עם טועים בכך שסוברים שיש קול' כשנעשה הנקב ע"י קוצים:
ה סָעִיף ב שאין העור והבשר קיים. משמע דאם יש ספק בזה אם הבשר קיים אזלינן לקולא כיון שהדיעה האחרונה שהיא הראב"ד ס"ל אפי' בוודאי יש חסרון כשר כל שאינו מפולש ואין החסרון כאיסר שפיר נסמוך עליה בספק לכל הפחות ומ"ה נ"ל שכתב רמ"א כאן ובשעת הדחק יש להקל כסברא אחרונה ולא כתבו תכף אחר הפלוגתא אלא להורות כאן דאין איסור אלא ברואין שאין הבשר קיים אבל בספק כשר שהרי בשעת הדחק סמכינן אסברא אחרונה אפי' בודאי אין הבשר קיים ונ"ל פשוט דזה מיירי שעל כל פנים לא ניקב עד חדרי הזרע דאל"כ אפי' הבשר קיים יש פסול מטעם נקב מפולש כמו בסמוך ואם יש ספק אם מגיע לחדרי זרע ג"כ כשר כיון שאין חסרון כלל מטעם שזכרתי כיון שלהראב"ד כשר אפי' במפולש כל שאין בו חסרון כלל כנ"ל בזה:
ו סָעִיף ג שניקב מצד זה לצד זה. הוא דעת בה"ג בתוס' שלא מקרי מפולש אלא בכך אבל דעת התוס' דאם ניקב עד חדרי הזרע פסול אף בלא חסר והא דבעי' מפולש היינו שלא כנגד אותן חדרים ואם ניקב במקום החדרים הוה מפולש דאותן החדרים הווין כמו סמפונות בריאה וזהו הי"א שמביא כאן ובר"ן כתו' וז"ל ויש מחמירין ואומרים שהקליפה דבר בפ"ע הוא וכל שניקבה כולה מצד אחד נקב מפולש מקרי ע"כ והיינו דעת התוס' שזכרתי דכל עובי האתרוג עד חדרי הזרע קרוי קליפה וכדאי' שם לעיל מיניה בגמרא לענין תרומה שאין נוטלין אתרוג תרומה שמפסיד' פרש"י שקליפ' החיצונה נמאסת במשמוש הידים ואסור להפסיד תרומה ואמרי' שם אם קרא עליה שם תרומה חוץ מקליפת' החיצונה אז מותר לחד מ"ד היינו עובי האתרוג עד חדרי הזרע הוא קליפ' החיצונ' דהרי אנו רואים שיש קליפ' פנימית שהיא בחדרי הזרע עצמה יש חדר בין כל חלק גרעיני זרע האתרוג לחבירו ואותן החדרים קרוים קליפה פנימית והזרע שוכן בתוכה אבל כל עובי האתרוג עד החדרים מבחוץ קרוי קליפה חיצונה ודוגמא לדבר בקורקבן אמרי' בו עור החיצון והוא כל עובי בשר הקורקבן ה"נ ממש הוא באתרוג ואין לטעות ולומר דקליפה החיצונה קרוי למה שהוא כמין גליד למעלה כמ"ש בשם הר"ן בסמוך גבי נסדק שהוא דק מאוד ואינו בכלל האתרוג שאפי' אם נקלף רובו מהאתרוג כשר כדאי' אח"ז דהיאך יאמרו בזה בגמ' שקרא שם תרומה על האתרוג ולא על אותה הקליפ' הדקה שבודאי בלא"ה אינה בכלל תרומה בזה שנא' שהיא בכלל אכילה ואסור להפסיד תרומה דמה הפסד יש בה שאינה מכלל בשר האתרוג כלל ואית' ברמב"ם פי"א דתרומה דקליפי אתרוג אע"פ שאין בהם אוכל שמשליכים הבעלי בתים מ"מ אסורים לזרים בודאי על קליפי הדקה שזכרנו קאמר דאלו עובי האתרוג מה שהוא בכלל בשר האתרוג ודאי אין משליכים אותם אלא אוכלים אותם שיש בו חריפות כמ"ש בסמוך בשם הר"ן ותו דאם תאמר שקליפה החיצונה דבגמ' באתרוג היא הדק הא אכתי יבוא לידי הפסד תרומה דכיון שנמאס ע"י משמוש מי שרוצה לאכול אח"כ יחתוך קצת בעובו וישליך משם מקום המשמוש ולא די לו במה שיחתוך כחוט השערה וא"כ יבוא לידי הפסד תרומה אלא ודאי דעל עובי האתרוג קאמר דודאי מן בשר אתרוג הוא ואינו קורא שם תרומה עליו ומזה מיירי הר"ן כאן דאם אותו עובי ניקב עד חדרי הזרע נמצא שלשה קליפות שייכים באתרוג. הא' הוא הדק מאוד שהוא כמין גליד למעלה בו אין שום פסול רק אם נקלף כולו כדאיתא אח"כ. הב' הוא קרוי קליפה החיצונה היינו כל עובי האתרוג עד חדרי זרע ויש בו טעם חריפות כשאוכלין אותו בזה אמרינן דאם חסר בו קצת דפסול להרמב"ם אפי' בלא פילוש ולהראב"ד ע"י פילוש וכדלעיל וגם דין נסדק דבסמוך היא בקליפה זו. הג' הוא קליפה פנימי' שהיא בין זרע לזרע בתוך האתרוג עצמו. אבל בקליפה החיצונ' שהוא עובי האתרוג שזכרנו אין בו שום חילוק עוד וכולו חד הוא ומה גבול יש לחלוק שם. כתבתי כל זה לפי שכתב הב"י ע"ד הר"ן ואפשר דכל עובי האתרוג עד חדרי הזרע קרוי קליפה כו' עכ"ל כ' לשון מסופק קצת בזה ומו"ח ז"ל נמשך לו מזה דבאמת יש חילוק בעובי האתרוג בין קליפה לשאר העובי עד חדרי זרע וכתב שלא אפשר לפרש דכל עובי האתרוג עד חדרי זרע קרוי קליפה כמ"ש ב"י דלא משתמע הכי בלשון כלל אלא הקליפה החיצונה היא שיש בה חריפות אם ניקבה כולה מצד אחד הוה מפולש ע"כ ולא דק בזה דכל עובי האתרוג עד חדרי זרע זולת הקליפה הדקה שיש בה חריפות ולא מקרי מפולש אלא עד חדרי זרע וא"צ להאריך מזה עוד כי דבר ברור הוא:
ז סָעִיף ד אתרוג שנימוח כו'. זהו בעי' דרבא בגמ' נולדו בו סימני טרפה מהו ולא נפשט הבעי' ופסק בה לקולא וכתב הרא"ש טעמא דהנך פסולים אין עיקרם אלא מד"ס ולכן לא הביא הרי"ף הבעיא. וכתב הטור יש מחמירין והכי מסתברא כיון דספק דאורייתא הוא עכ"ל:
ח סָעִיף ה נסדק כולו. דאם נשתייר כל שהוא לא מפסיל כמו בנסדק הגרגרת בבהמה בי"ד סי' ל"ד:
ט סָעִיף ה ויש מחמירין כו' בר"ן כתב וז"ל יש שפי' בו לארכו או ברחבו משני צדדין ומיהו דוק' למט' אבל בחוטמו אפילו כל שהוא ויש מחמירין לפסול כל שהוא סדוק מצד א' עד חללו או אפילו אינו מגיע לחללו כל שנסדק רוב הקליפה החיצונ' העב' עכ"ל כ"ה הגי' לפנינו ומבוארת כוונתו דדיעה הראשונ' ס"ל דמפולש לא הוה לענין נקב אלא משני הצדדין של האתרוג והיינו מעבר לעבר והיא דעה הג' שזכרתי. בסמוך וא"ל הא בלא"ה פסול מכח ניקב י"ל דס"ל דאפילו נקב מפולש אין פוסל באין חסרון כדלעיל בשם הראב"ד א"כ ה"ה בנסדק כל האורך דפסול היינו שהסדק ילך ברוחב האתרוג מב' צדדיו אבל יש מחמירי' דהיינו התוס' דלעיל דס"ל דעד חדרי הזרע נקרא פילוש ה"נ בנסדק כל האורך מצד א' עד החלל הוה פסול וא"ל דזה פשיט' פסול מצד ניקב דאלו מחמירין ס"ל ג"כ דניקב אין פוסל אלא ביש חסרון כהראב"ד ולאותן שס"ל פסול בנקב מפולש אפילו בלא חסרון כת' הר"ן לפי דעתם דבנסדק רוב רוחב הקליפ' דיש פסול מכח נסדק והיינו אם נסדק כל האורך כמו בטריפו' הגרגר' כמ"ש כל הפוסקים בזה רק שהר"ן מביא חילוק ברוחב בזה ובב"י הביא הנוסחא של הר"ן בזה הלשון יש שפירש בו לארכו ברובו משני צדדים וע"כ כת' שהר"ן לא ס"ל כרש"י ותוס' דבעי' נסדק כל האורך אלא רוב האורך ועפ"ז כת' רמ"א כאן ויש מחמירין אפי' בנסדק רובו כו' ונרא' ברור שזה שלא בדקדוק ונוסחא מוטעת היתה לפניו בר"ן שכתוב בה ברובו במקום שכתוב בה ברחבו בגי' שלפנינו דאין שום סברא להחמיר באורך באתרוג יותר מבגרגרת וראיה ברור' מדברי התלמוד דבעי רבא נולד באתרוג סימני טריפות מהו ופרכי' אי נסדק תנינא פירש"י שהוא כמין טריפות בגרגרת שנסדקה כולה שלא נשתייר בה חוליא למעלה ולמט' תנינא במתני' דנסדק פסול ובכה"ג שנסדק ע"פ כולהו ואי ס"ד דיש פסול בנסדק האתרוג אפי' בנשאר למעל' ולמטה כל שנסדק רוב האורך הירך אמר ע"ז תנינא דאדרב' הוה הדין דלא כמו בגרגרת ואע"ג דגבי אי ניקב תנינ' פירשו התוספות תנינא דכשר גבי אתרוג אם ניקב בלא חסרון וגבי טריפות פוסל אפילו בלא חסרון זה ניח' דשם אמר שפיר תנינא אע"ג דאין דומה לטריפות כיון שבפי' אמרי' במשנה דדוק' בחסר פסול ואם כן שפיר אמר תנינא לדין זה כאן ואין למדין דין חסר מטריפות אבל בנסדק לא נזכר שום דבר ממשנתינו וא"כ קאי תנינ' על מה ששנינו בטריפות דהיינו נסדק דאתרוג הוה כנסדק דטריפות ואין שום חילוק ביניהם ותו אם היה בזה חילוק בין אתרוג לטריפות ה"ל לגמ' להזכיר החילוק ולמה יש חילוק כמו דמזכיר אח"כ בנימוחו מה שבפנים האתרוג ול"ד לריאה שנשפכ' כקיתון דכשרה דהתם לא שליט בה אויר' הדר בריא אבל באתרוג דשליט בה אויר' מסרח ואמאי לא אמר בנסדק שיש חילוק ותו דאדרב' בנסדק ודאי אין חילוק דהא גם בגרגרת שנסדק' שליט בה אויר' דהא ודאי מיירי שם שאם נפסק גם העור דאין בזה חילוק שם ואפ"ה כשר כל שלא נסדק כולו ופשיט' דגם כאן הוא כן ותו דבמתני' תנן נסדק ונקלף בחדא מחתא ובנקלף אמרי' דאם נשתייר מקצת כשר ממיל' ה"ה בנסדק ואפי' אם היית רוצה לדחוק ולומר דיש מחמירים אלו הם חולקים על רש"י ותוספות והרא"ש והטור דלא היינו שומעים ליחיד המחמי' כ"ש שהר"ן עצמו לא עלת' על דעתו להחמיר בנסדק רוב האתרוג ולא כולו ונוסח' שלהם היתה מוטעת אלא כמו שבנוסח' שלנו הוא האמת כנ"ל להלכה למעשה להכשיר בנסדק האתרוג ולא כולו אלא נשאר קצת למט' וברוחב אין הולך רק עד רוב עובי הקליפ' ולא מגיע עד חדרי הזרע והיינו שלא בחוטמו דבחוטמו פסול בכל שהו כמ"ש הר"ן כנ"ל ברור בס"ד:
י סָעִיף ו נקלף הקליפ' החיצונ'. ז"ל הר"ן פירוש שנקלף כל הקליפה החיצונ' והיא הקליפ' העבה שיש בה חריפות כשאוכלין אות' ול"נ דא"כ בלא"ה תפסל מדין חסר כאיסר ועוד דפרכינן ע"ז בגמ' מדרבה דאמר אתרוג דאגליד כאהינ' סומק' ואם נקלף כל אות' קליפה העבה אינו נשאר כאהינ' סומק' ולפי' נראה דנקלף היינו שהוסר ממנה אות' קליפה דקה כמין גליד שהוא על האתרוג והשת' הוה כאהינ' סומק' ואין כאן חסרון בגופו של אתרוג כלל עכ"ל הרי מוכח גם מזה דכל עובי האתרוג עד חדרי זרע קרוי קליפה חיצונ' דאל"כ מה פריך הר"ן דלא הוה כאהינ' סומק' הא ודאי הוה כאהינ' כיון שנשאר עדיין מבשר האתרוג עד חדרי זרע וכמש"ל:
יא סָעִיף ז ניטל דדו. בגמ' נטל' פטמתו פסול' תנא ריב"א ניטל' בוכנתו פירש"י בוכנתו לפי שהוא חד ועשוי כמין בוכנ' וניטל עוקצו כשר היינו זנבו ז"ל מורי הזקן רבינו יעקב אבל ר"י הלוי היה מפרש פטמתו ועוקצו שניהם בזנב עוקצו שניטל העץ מה שחוץ לגומא שבאתרוג כשר פטמתו שנטלה העוקץ מתוך האתרוג וחסרו לפיכך פסול והיינו דתנא ריב"א ניטל' בוכנתו מה שנכנס בתוך האתרוג כבוכנא הנכנס ומכה באסותא ולשון רבינו יעקב נ"ל עכ"ל ופי' דברי רבינו יעקב נ"ל דכן הוא דהדד של אתרוג הוא חד ודק ועשוי כבוכנ' דהיינו שיש בראשה השושנ' וזהו כמו בוכנ' של אסות' שיש בראש' כמין כפתור עגול שמכה בו וכת' הרא"ש לפי' ר' יעקב אין פסול בעוקץ כלל אפי' נתלש ונשאר מקומו גומא לפי שלא נחסר מגוף האתרוג כלום ולפי' ר"י הלוי אין פסול בפיטמא שבראש האתרוג ור"ת פי' שניהם בראש האתרוג שיוצא מתוך חודו של אתרוג כמין עוקץ בולט וקשה כעץ ונטלה פטמתו היינו בוכנתו כלומר שנטל אותו העוקץ ממקום חבורו ונשאר כמין גומא בראש האתרוג ולפי זה אין פסול בזנב האתרוג ובערוך פי' בשם ר"ח פטמ' היא דד והיא החוטם (בתוס' כתוב של החוטם) ונטל' בוכנתו היינו העץ הניתן באתרוג משמע דפטמתו ובוכנתו תרי מילי נינהו זה בראשו וזה בעוקצו ור' יצחק בא להוסיף על המשנ' לא לפרש וכ"כ הרי"ף והרמב"ם וכן נהיגין לפסול בשניהם כשהיה פיטמא בראש האתרוג וניטלה כו' וכן אם ניטל העוקץ ולא נשאר ממנו כלל באתרוג פסול אבל אם נשאר בו כל דהו כשר עכ"ל וכת' ב"י מדמפליג הרא"ש בעוקץ בין נשאר ממנו באתרוג בין לא נשאר ובפיטמא לא מפליג משמע דכל שניטלה קצת הפיטמא אע"פ שנשאר הגומא מלאה פסול ואיני מכיר משמעות זה דהא כ' הרא"ש וכן אם ניטל העוקץ ולא נשאר ממנו כלל באתרוג פסול אבל אם נשאר בו כל דהו כשר עכ"ל משמע דבנטילת שניהם שוה והא דלא זכר בפיטמא שלא נשאר ממנו כלל באתרוג דלא פסיקא שיש שם גומא דהרבה פעמים אין גומא שם בראש האתרוג אלא משופע וחד ובראשו נדבקת בהדד שהיא הפיטמא וסתם ניטל היינו כולו ותו דבעוקץ יש שם ודאי נטילה בכל אתרוג דהא חותכין אותו שם מן האילן ע"כ הוצרך להזכיר עד היכן פוסלת הנטילה וכן כתב ב"י בשם א"ח בהדיא וז"ל אבל אם ניטלה השושנה לבד או העוקץ לבד או שניהם ושני הבוכנות קיימות כשר וכן ראוי להורות ולעשות מעשה ולא יותר עכ"ל וכ"כ ב"י שמשמע כן מדברי הר"ן וכ"מ דברי הרמב"ם שהוא לשון הש"ע כאן ניטל דדו כו' דסתמא ניטל כולו קאמר וכ"מ לשון המגיד שכתב משמע מלשון רבינו שאינו פסול בנטילת השושנה בלבד אלא בנטילת הדד והוא העץ שהשושנה בו וכן עיקר וכן ראוי להורות כו' עכ"ל משמע דנטילת כל הדד קאמר דאי פסול במקצת הרי יהיה פסול בנטילת השושנה דהא השושנה הוא מגוף הדד ואם נטלה היא הרי נטל מקצת הדד דלמה יהיה חמור יותר נטולה קצת הדד שאחר השושנה מן אותו חלק שבה השושנה אלא ודאי אנטילת כל הדד קאמר דפוסל ולא ניטל מקצתו וכן הוא משמעות דברי רמ"א כאן שפוסל בניטל הדד והיינו כולו כנלע"ד:
יב סָעִיף ז ויש מחמירין שאם ניטל' השושנתא כו'. אין שום דיעה מפורש בזה אלא שהרי"ף כתב פי' פטמתו דד של אתרוג והוא חוטמו כדתנן פטמא של רמון והיא שושנתא עכ"ל וכתב הר"ן שלהרי"ף הוה הפיטמא השושנה עצמה ול"נ וכו' והב"י כתב שגם להרי"ף הפוסל הוא בדד עצמו ולא בשושנה דהא קאמר דד והוא חוטמו ואין השושנה קרויה דד אלא חוטם ע"כ והא דקאמר הרי"ף והיא שושנתו פי' הדד עצמה נקראת שושנתו כיון שיש בה שושנ' קרויה על שמו וכן י"ל לשון הטור שכ' ניטלה פטמתו והוא הפרח שבראשו כו' היינו הדד עצמה קרויה ע"ש הפרח שבראש הדד וכ"מ מלשונו ברמזים שכתב ניטל פטמתו פסול והוא הפרח שבראשו שבולט מראשו של אתרוג כו' ואי אפרח עצמו שהיא השושנה לא הל"ל שבולט מראשו של אתרוג אלא הל"ל שבולט מראש הדד אלא ודאי אדד עצמו קאמר וקראו פרח ונלע"ד דאם יש אתרוג לפנינו מהודר בשאר המעלות רק שאין לו השושנה או שניטל קצת מהדד שלמעלה ואתרוג אחר שאינו מהודר בשאר המעלות רק שיש לו שושנה אין להשגיח בהך שושנה וכ"ש במקום שיש ספק אם היה לו כלל שושנה כיון שכתבו הר"ן והמגיד והב"י בשם א"ח שכן ראוי להורות הלכה למעשה ודאי ראוים הם לסמוך עליהם הלכ' למעשה:
יג סָעִיף ח שכל רוחב הגומ' מכוס'. פירוש שבגומא שם נשאר קצת מהעץ כמו שהיה בתחלה:
יד סָעִיף ט בב' או בג' מקומות. בכ"מ כ' וז"ל מעולם הוקשה לי בין בגמרא בין בפוסקים השתא שנים פסול ג' מבעיא ולא מצאתי לשום מחבר בזה דבר וצ"ע עכ"ל. ולע"ד שהוא דוגמא מה דאמרי' בעלמא אם מתקיימת העדות בשנים למה פרט הכתוב בשלשה אלא מקיש שלשה לשנים כו' ה"נ כן הוא דודאי ביש שני חזזית סמוכים זה לזה אלא שיש קצת מראה אתרוג ביניהם כחוט השערה לא אמרי' דיהי' פסול דבשביל זה אינו נראה כמנומר אלא ביש קצת שיעור ביניהם והיינו באם יש ג' חזזית כפי השיעור שיש בין השנים החיצונים מזה לזה ששם החזזית האמצעי כן הוא באם יש שנים לחוד ויש ביניהם מקום פנוי כשיעור הזה אז מחזי כמנומר כנלע"ד נכון:
טו סָעִיף י שבשטח החברבורות כו'. פירוש שמקום החברבורות עצמ' הוא המיעוט:
טז סָעִיף יא מחצ' על מחצ' כו'. בטור כתוב כתב אחי הר"ר יחיאל וכיון שהוא בידו אפשר לצמצם וכשר אבל הראב"ד כ' כל הפסולים שפוסלין ברובן פסול במחצה על מחצה שא"א לצמצם דבעינן רוב הנראה לעינים עכ"ל ולע"ד נראה לפוסלו מטעם אחר דקשיין הדיוקים אהדדי דתנן עלתה חזזית על רובו פסול על מיעוטו כשר קשי' מריש' דמשמע במחצ' כשר ובסיפא משמע פסול וע"כ אזלי' לחומרא וכעין זה מצינו באשר"י פר' בהמ' המקשה במה דתנן מן הארכובה ולמעל' טריפה וכ' הרא"ש דאיכא לדיוקי מרישא איפכא מדיוקא דסיפא ואזלינן לחומרא ה"נ כאן אזלינן לחומרא ופסול במחצ' על מחצ' כנ"ל נכון:
יז סָעִיף טו כבוש בחומץ כו'. ברש"י כתוב או בחרדל ונלע"ד דה"ה בדבש דודאי הוא בכלל כבוש דפסול ומו"ח ז"ל כ' לעיל בסימן זה ראיתי שטומנין אותו בדבש דבהכי מתקיים בלחלחותו ולי נרא' שאיסור הוא מטעם שכתבתי:
יח סָעִיף כא אא"כ חוזר למרא' כו'. נראה פי' אפי' בעודו ירוק כשר כיון שיוכל לחזור למרא' אתרוג דא"ל שאינו כשר אלא אחר שנעש' כמרא' אתרוג דזה פשיטא דכשר ומאי קמ"ל והלא כל האתרוגים שבעולם הם ירוקים תחל' וכ"מ לשון התו' שכתבו וז"ל ואותם אתרוגים הבאים לפנינו ירוקים ככרתי אפי' לר"י כשחוזרי' למרא' שאר אתרוגים אפי' בתלוש לאחר ששהו בכלי זמן מרוב' דודאי נגמר פריים עכ"ל ואי ס"ד דאין כשר אלא אחר שחזר למרא' הכשר מאי רבותא דזמן מרוב' כיון דהדר הדר אלא ודאי דהכשר הוא תכף אפי' בעודו ירוק כיון שסופם לחזור למרא' אתרוג אפי' לזמן ארוך ובגמרא פרכי' ולא בעי ר"י הדר והתנן הירוק ככרתי ר"מ מכשיר ור"י פוסל לאו משום דבעי הדר לא משום דלא גמר פירא ולכאורה הי' לנו לומר כיון דבגמ' לא פריך אלא לר"י דלא בעי הדר וע"ז מפורש הטעם משום דלא גמר פירא ממילא לדידן דקי"ל בעי' הדר פסול משום דלית בהו הדר ולפ"ז אפי' אם אח"כ חוזר למרא' אתרוג פסול משום דהשת' לאו הדר הוא אא"כ כבר חוזר זה אינו דכבר כ' הר"ן במתניתא ריש פירקין דהכתוב לא פרט כלום אלא סתם ואמר שתהא מצוה זו מהודרת ומסר' לחכמים כו' עכ"ל מ"ה לפי סברת המקשן כאן שהטעם בירוק דפסול לר"י משום הדר היינו תופסים שירוק אינו הדר אבל לפי התרצן דהטעם משום גמר פירא אז אין לנו ראי' לומר שירוק אינו הדר ממיל' אין לנו לפוסלו כל זמן שיש לנו גמר פירא וראי' לזה שהתוספות סיימו דודאי גמר פריי' ולא הזכירו שזה הדר אלא ודאי דעכשיו אין אנו חוששים לגוון ירוק משום הדר כלל דכיון דלא מצינו שחששו חכמים בזה משום הדר אלא משום גמר פירא וע"כ מותר אפי' בעודו ירוק כיון שיש גמר פירא ובזה ניחא לי לשון הטור שכת' אבל אם כשמשהי' אותו כו' וכתב ב"י שלשון זה אינו מדוקדק אלא כך ה"ל לכתוב והא דפסול היינו אפי' כשמשהים אותו כו' ואני אומר שיפה דקדק דאילו כתב כלשון הב"י ה"א דאינו כשר אלא אחר שחזר ע"כ כתב אבל אם הוא ירוק דהיינו אפי' בעודו ירוק כשר כיון שיכול לחזור אח"כ ולא פסלו אא"כ הוא כעשבי השדה שנשאר לעולם ירוק כ"ז נרא' בעיני ברור ופשוט וראיתי למו"ח ז"ל שפירש הדברים דאין הכשר אלא אחר שנעש' כולו מראה אתרוג ולא דק בזה ובמהרי"ל כתב שאסור לקנות הירוקים אא"כ דכבר התחיל במקצת למרא' אתרוג דשמא יהי' נשאר ירוק:
יט סָעִיף כב שעדיין לא נגמר פריו כשר. הטעם כיון שעתה הוא גדול כביצ' חשוב כפירי כיון שסופו להיות גדול יותר:
א סָעִיף א היבש. עיין מ"א שהעלה דאתרוג כמוש שקורין וועל"ק דכשר ובלבד שיבדקנו ע"ש אם יש בידו אתרוג מוכן אין מחויב להמתין שיבא לו אתרוג יותר יפה. שבות יעקב חלק ב' סי' ל"ז וכן הסכים תשובת יד אליהו סי' ע"ב ועיין בתשובת חכם צבי סי' מ"ה:
ב סָעִיף א מחט. קשה הא יהיה בו נקב מפולש והא פסול לדעת הרא"ש והטור וכ"פ בש"ע ס"ב לדיעה קמייתא י"ל דאין פוסל במפולש אלא כשניקב מעבר זה לעבר שכנגדו או לחדרי הזרע אבל אם הנקב בחד צד מפולש דהיינו בעובי שלה ודאי אין פוסל לכ"ע בלא חסרון דהא דיני אתרוג אנן ילפינן מטריפות של בהמה ובטריפות אם יש נקב מפולש בעובי האבר כגון בלב או מעיים ואינו מגיע לחלל ודאי אין טריפות ה"נ באתרוג. ט"ז:
ג סָעִיף א יבש. וכתב הב"ח דלא מהני הכא בדיקת החוט דודאי הוא מסתמא יבש ופסול והט"ז כתב דאם אנו רואין שנשאר בנוי שלו מהני בו בדיקת החוט ע"ש. עוד כתב הב"ח להטומנים אתרוג בדבש כדי שישאר בו לחלוחית אין לסמוך על זה להכשירו בלא בדיקת מחט ובו חוט. אבל הט"ז ס"ק י"ז כתב דפסול הוא דהוי בכלל כבוש ע"ש:
ד סָעִיף ב מפולש. ואם נקבה הקליפה העבה מצד זה לצד זה מקרי מפולש לכ"ע. מ"א:
ה סָעִיף ב כאיסר. אבל פחות מאיסר ואין שם חסרון כגון שנעץ שם יתד כשר ואם חסר כ"ש פסול אפי' באינו מפולש. וי"א הוא הראב"ד דס"ל דתרתי לריעותא בעינן מפולש וחסרון דבלא חסרון כשר בכל גווני אלא דביש חסרון יש חילוק דאם הוא מפולש פסול אפי' בחסרון כ"ש ושאינו מפולש דוקא כאיסר וק"ל להחמיר זולת בשעת הדחק כמ"ש רמ"א. וכתב המ"א ונראה לי דאם הנקב מרובע או ארוך רואין אי כד מעגלת לה הוי כאיסר פסול וכ"ה בי"ד סימן ל"ד לענין גרגרת דלא כמ"ש בכה"ג בשם הרדב"ז ע"ש:
ו סָעִיף ב קיים. משמע דאם יש ספק בזה אם הבשר קיים אזלינן לקולא כיון שהדיעה אחרונה שהוא הראב"ד ס"ל אפי' בודאי יש חסרון כשר כל שאינו מפולש ואין החסרון כאיסר. שפיר נסמך עליה בספק לכל הפחות. ונ"ל פשוט דזה מיירי שעכ"פ לא ניקב עד חדרי הזרע דאל"כ אפי' הבשר קיים יש פסול מטעם נקב מפולש כמו בסמוך ואם יש ספק אם מגיע לחדרי זרע ג"כ כשר כיון שאין חסרון כלל מטעם שזכרתי כיון שלהראב"ד כשר אפי' במפולש כל שאין בו חסרון כלל. ט"ז:
ז סָעִיף ג הזרע. עיין ט"ז שהאריך והעלה שג' קליפות שייכים באתרוג. האחד הוא הדק מאוד שהוא כמין גליד למעלה בו אין שום פסול רק אם נקלף כולו כדאיתא בסעיף ו'. הב' הוא קרוי קליפה החיצונה והיינו כל עובי האתרוג עד חדרי זרע ויש בו טעם חריפות כשאוכלין אותו בזה אמרינן דאם חסר בו קצת פסול להרמב"ם אפי' בלא פילוש. ולהראב"ד ע"י פילוש כמ"ש וגם דין נסדק דבסמוך הוא בקליפה זו: הג' הוא קליפה פנימית שהיא בין זרע לזרע בתוך האתרוג עצמו עיין שם:
ח סָעִיף ד קיימים. ויוכל להרגיש דבר זה במשמוש היד. מ"א ועיין ב"ח:
ט סָעִיף ה רובו. ט"ז העלה להלכה למעשה להכשיר בנסדק האתרוג ולא כולו אלא נשאר קצת למטה וברוחב אין הולך רק עד רוב עובי הקליפה ולא מגיע עד חדרי הזרע והיינו שלא בחוטמו דבחוטמו פוסל בכ"ש עכ"ל. וכ"ד המ"א ע"ש:
י סָעִיף ו ירוק. אבל אם נשתנה מראיתו דינו כמו חזזית בס"ט:
יא סָעִיף ז דדו. היא העץ שעל ראש האתרוג והשושנת' עליו ועיין ט"ז:
יב סָעִיף ז הדד. משמע מלשונו דוקא שניטל כולו. אבל הב"י וב"ח ולבוש כתבו להחמיר אפי' ניטל מקצתו וכהמ"א ונ"ל עכ"פ בעינן שניטל עד האתרוג כיון דהטעם הוא משום חסר כמ"ש סי' תרמ"ט סעיף ה' בהג"ה א"כ בניטל כל שהוא לא מיקרי חסר דאין זה חסרון הניכר ועשל"ה:
יג סָעִיף ז מעולם. וניכרים הם כי יש במקום פיטמא כמו גומא מתחלת ברייתו מבי"ט כנה"ג ועיין רדב"ז סי' קי"א. ועט"ז שהעל' דאם יש אתרוג לפנינו מהודר בשאר המעלות רק שאין לו הלך שושנה או שניטל קצת מהדד של מעלה ואתרוג אחר שאינו מהודר בשאר המעלות רק שיש לו שושנה אין להשגיח בהך שושנה וכ"ש במקום שיש ספק אם היה לו כלל שושנה דאין להחמיר עיין שם:
יד סָעִיף ח העץ. ובשעת הדחק שאין אחר בעיר יש לסמוך ולברך עליו ואפי' ביום ראשון. תשובת חכם צבי סי' ט' ע"ש:
טו סָעִיף ח מכוסה. פי' שבגומא שם נשאר קצת מהעץ כמו שהיה בתחלה. וכתב בת' ב"י סי' קמ"ב הא דכתבו הפוסקים לפסול בניטל העוקץ היינו בניטל ואינו בעולם וא"א לחברו אבל אם אפשר לחברו ע"י מחט או כיוצא בו ואינו ניכר מותר ליטלו ביום שני ולברך אך ביום ראשון יש להחמיר עיין שם:
טז סָעִיף ט רובו. מדסתם משמע דס"ל רובו משני צדדים כמ"ש הטור:
יז סָעִיף י החברבורות. פי' שמקום החברבורות עצמם הוא המיעוט:
יח סָעִיף י מצד אחד. וכתב המ"א משמע דאם נתפשט מהם לצד השני מיקרי רוב דהוי רוב הקיפו אף על פי שאינו רובו של כל האתרוג עכ"ל:
יט סָעִיף י ויש פוסלים. וקשה למה כתב בס"י דאם כולם בצד אחד כשר הא ה"ל מחצה על מחצה וי"ל דהתם מיירי שאינו מחצה על מחצה של כל האתרוג רק של היקפו כמש"ל ולכן כשר. מ"א:
כ סָעִיף יב חזזית. כמין ב' אבעבועות לפחות והוא שיהיו נראים לעין כשאחזו בידו. מבי"ט כנה"ג:
כא סָעִיף יב מראה. ודוקא כשנראה להדיא לרוב בני אדם מבי"ט ודוקא שנשתנה למראה פסול אבל נשתנה למראה כשרה כשר. ב"ח ועיין מגן אברהם:
כב סָעִיף יג אבעבועות. ודוקא כשהוא נולד מעצמות האתרוג אבל מה שנעשה מקומו עקום ואדום מחמת שעוקצים אותם קוצים כשר. מבי"ט כנה"ג רדב"ז סי' קי"א:
כג סָעִיף יג דרגילים. ואם כן אפי' גבוהים משאר אתרוג כשר. ת"ה ד"מ מ"א:
כד סָעִיף טו כבוש בחומץ. אפילו לא שהה אלא כדי שירתיח הוי כמבושל. ונראה דלדידן דקי"ל כששרו במים מעת לעת הוי כמבושל. ה"נ גבי אתרוג פסול. מ"א. וכן בדבש ט"ז ועיין סעיף קטן ג' מש"ש:
כה סָעִיף יח ככדור. ולמצוה מן המובחר אפי' אינו עגול ממש ככדור. עטרת זקנים:
כו סָעִיף כא למראה. כ' הט"ז נראה פירושו אפי' בעודו ירוק כשר כיון שיוכל לחזור למראה אתרוג דאין לומר שאינו כשר אלא אחר שנעשה כמראה אתרוג דזהו פשיטא דכשר ע"ש. ובמהרי"ל כתב שאסור לקנות הירוקים אא"כ דכבר התחיל במקצת למראה אתרוג דשמא יהיה נשאר ירוק ע"ש. והב"ח כתב דאין הכשר אלא אחר שנעשה כולו מרא' אתרוג משום הידור דלא כמנהג העולם שמכשירים במקצתו ע"ש. ומ"א וט"ז חלקו על הב"ח ודעת' כדעת מהרי"ל ולכן אין לסתור המנהג ע"ש:
א סָעִיף א כתב מ"א אפילו כמוש כו' ובהג"א כו' אם חתך כו' הביאו רמ"א לקמן סי' תרמ"ט סעיף ה': והא דק"ל כמוש כו' שאינו יבש כלו אלא מקצתו. ר"ל דפי' כמוש הוא שאינו יבש כולו אלא מקצתו. ואנו קורין כמוש מה שהליחות מן כל האתרוג לא נתייבש לגמרי אלא נשאר בו קצת ליחות והיינו מה שקורין וועל"ק. וה"ה אם לא נתייבש לגמרי כ"א במקום א' ושם הוא יבש לגמרי אלא דבשאר האתרוג הוא לח לגמרי גם זה מיקרי כמוש. דהיינו שכלה מעט ליחות ונשאר בו עדין ליחות: וא"ל כשנכמשה כול' כו' רצה ליישב למהרי"ל ורוקח שלא יהיו דבריהם נגד הש"ס גם שלא לעשות פלוגתא בין הפוסקים. דהא בגמרא מדמ' בדף ל"ז ע"א. ובריאה נמי דינא הכי דקי"ל בי"ד סי' ל"ו סעיף י"ג ריאה שיבש' אפי' מקצתה טרפה. דהיינו כשנפרכת בצפורן. אבל צמקה בידי אדם. יש חילוק אם צמקה כלה טרפה אבל צמק' מקצתה כשרה והטעם דצמק' אינה יבשה לגמרי ואינה נפרכת בצפורן וכמוש ג"כ אינו נפרך בצפורן ודומה לצמק'. ואע"ג דבריאה אם צמק' בידי שמים בכל ענין כשר שם בי"ד. צ"ל דאתרוג כמוש מדמ' לצמק' בידי אדם:
ב סָעִיף ב (ס"ק ב) מפולש כו' מיקרי מפולש לכ"ע. ר"ל דבסעיף ג' מבואר מחלוקת הפוסקים דעה א' ס"ל מפולש היינו מעבר אל עבר. וי"מ דעד חדרי הזרע סגי לקרות מפולש סד"א דלכ"ע בעי' עד חדרי הזרע. אלא דלדע' א' בעי' עד שיגיע עד חדרי הזרע ומשם יעבור כל האתרוג עד שיצא חוץ לאתרוג בצד שכנגדו. ולדעה שניה כשמגיע עד תדרי הזרע סגי אבל אם ניקבה הקליפה העבה שלא כנגד חדרי הזרע אפי' מעבר לעבר לא מיקרי מפולש לכ"ע. לזה כ' מ"א דליתא. ונהפוך הוא דאדרבא כה"ג לכ"ע אפילו לדעה קמייתא נקרא מפולש. כיון דהוא עכ"פ מעבר לעבר אע"ג שאין שם חדרי זרע:
ג סָעִיף ב (ס"ק ג) כאיסר כגון כו' ר"ל משכתת לה נקב גדול כאיסר ואעפ"כ אין בו חסרון: כגון כו'. שדקדק מלשון הרמב"ם שכ' אם יש בו כאיסר או יותר. דתיבת יותר הוא מיותר ופשיטא. אלא ע"כ ר"ל דלפעמים סגי אי הוא כאיסור. דהיינו אם הוא עגול. ולפעמים בעי' יתר מאיסר דהיינו אם הוא ארוך או מרובע דבעי' יהי' תוכו כאיסר ואין האורך או הריבוע מצטרפים לשיעור איסר. וכה"ג הוי יתר מאיסר עם האורך או הרבוע. לאשמעי' דאף כו' כשר ר"ל איזה הלכות אח"ז כ' הרמב"ם כשחסר כשר בשאר הימים ולכן נקט תחלה כאיסר או יתר דעליה קאי מ"ש דבשאר הימים חסר כשר. היינו אפי' יתר מאיסר. ודע דמ"ש רמ"א בשם ת"ה להכשיר הנקבים הנעשים באילן. וסיים מיהו אם רואה כו' פסול פי' הט"ז חילוק בין נעשה באילן בעודו מחובר או מה שנעשה בתלוש. אלא בזה מחלק ת"ה אם למעלה בחוץ העור קיים אלא שהעור נכנס לפנים ונראה כעין גומא כה"ג כשר וזה א"א בתלוש שיהי' העור שלם ויהי' בפנים כעין גומא. כ"א על דרך זרות. לכן נקט ת"ה שנעשה במחובר. דמשכחת לה כה"ג שנתחב קוץ או ענף לתוכו אבל לא נקבו העור וכה"ג כשר. ומ"מ כתב ט"ז אם הוא ספק אם העור ובשר קיים יש לסמוך על דעה שניה דאפי' יש בו. חסרון בעי' דאיכא כאיסר דהא בשעת הדחק מיקל רמ"א לסמוך אדעה שניה אפי' יש בוודאי חסרון. א"כ בספק יש להקל אפי' שלא בשעת הדחק:
ד סָעִיף ד (ס"ק ד) שנימוח וי"ל איך אפשר כו' עמ"ש בע"ה בזה בגמ':
ה סָעִיף ה (ס"ק ה) נסדק כו' משמע כו' אע"ג שבראשונה יש מחלוקת בזה ולדעת קצת פוסקים בעי' נסדק משני צדדים כאשר יתבאר בס"ק שאח"ז. אבל מדסתם בש"ע משמע דס"ל דאפי' נסדק מצד אחד פסול:
ו סָעִיף ה (ס"ק ו) בנסדק רובו כו' ולא דק דדוקא כו' דדין זה נובע מהר"ן. וז"ל הר"ן כפי גרסת הרב"י וב"ח יש שפירש בו לארכו ברובו משני צדדין ומיהו דוקא למטה אבל בחוטמו אפי' כ"ש פסול כו' ויש מחמירין לפסול כ"ש סדוק מצד א' עד חללו. או אפי' אינו מגיע לחללו כל שנסדק רוב הקליפה החיצונה העבה עכ"ל הר"ן וכ' הב"ח דליש מחמירים שבר"ן דסגי בנסדק מצד א'. מ"מ אינו פסול אלא בנסדק כלו. ואעפ"כ קרי להו הר"ן מחמירים דמ"מ מחמירין יותר מדעה א' דבעי' רוב שני צדדים. דרוב שני צדדים הוא שיעור יותר גדול מנסדק צד אחד כולו. אבל נסדק רוב צד א' ליכא למ"ד דפסול. דהא בגמרא מדמ' הש"ס נסדק דאתרוג לנפסק הגרגרת ובגרגרת שנסדק' אם לא נסדק' כלו ונשאר מעט למעלה ומענו למטה כשרה. וה"ה באתרוג עכת"ד הב"ח. ולי צ"ע דהא בגמרא מדמ' כו' ר"ל איך אפשר לו' דלמ"ד בשני צדדים סגי ברוב שני צדדים הא כה"ג בגרגרת שנפסק' משני צדדים ונשאר מעט למעלה ומעט למטה ג"כ כשר ואין חילוק בגרגרת בין צ"א לשני צדדים. וגרסתינו בר"ן לארכו כרחבו משני כו' ר"ל מה שהי' בגרסת הב"ח לארכו ברובו וגירסתנו תמורת תיבת ברובו כתוב ברחבו ותיבת ברובו לא הוזכר כלל בר"ן: ואע"ג דבגרגרת כו' והא לא קשיא אמאי ס"ל לדעה א' דבעי' שני צדדים ובגרגרת סגי בצד א'. דשאני גרגרת שיש בו חלל. א"כ אם נסדק עד החלל הוי מפולש. אבל אתרוג דאין בו חלל ממש לכן לא מיקרי מפולש אלא נסדק משני צדדים דהוי מעבר לעבר. ולכן יש להקל. וכן הסכים הט"ז ובעי' נסדק כלו. אבל בזה יש שני דיעות בר"ן וכאשר הובא בש"ע. אי בעי' משני צדדים או סגי בצד א':
ז סָעִיף ו (ס"ק ז) ירוק. אבל אם נשתנה מראיתו ר"ל שנשתנה ממראה אתרוג אע"פ שהוא מראה כשר אף על פי כן דינו כחזזית. לאפוקי דעת י"א ברא"ש דאינו פסול אא"כ נשתנה למראה פסול:
ח סָעִיף ז (ס"ק ט) אא"כ כו' ונ"ל דעכ"פ בעי' שינטל עד האתרוג. משמע דלדעת הר"ן גם כה"ג כשר אם לא שניטל מה שהוא כבוכנ' באסיתא תוך האתרוג ונרא' שם גומא: ועיין סי' תרמ"ט במ"א ס"ק י"ז:
ט סָעִיף ט (ס"ק יב) על רובו. מדסתם כו' כמ"ש הרא"ש דסתס רובו ר"ל רוב של כל האתרוג:
י סָעִיף י (ס"ק יג) שכלם מצ"א. משמע דאם נתפשט כו' ניהו דפשטות לשון הפוסקים משמע דבין במקום א' ובין בב וג' מקומות. בעי' רוב שטח האתרוג ולא סגי ברוב היקף ולזה חידש מ"א מסברא ומדויק לשון הש"ע שהוא לשון הראב"ד שכתב שכלם מצ"א דמשמע דסגי ברוב היקף ונלע"ד דוקא בב' או ג' מקומות דחמיר. בזה כתב מ"א דסגי ברוב היקף אבל לא במקום א' דקיל מיניה דהא לחד דיעה דבב' וג' מקומות אפי' מיעוטו מצ"א פסול. ובמקום א' עכ"פ לכ"ע בעינן רוב. לכן החמיר מ"א ג"כ דבשני מקומות אפי' למ"ד דבעי' רוב מ"מ סגי ברוב היקף. אבל במקום א' דקיל מודה מ"א דבעינן רוב השטח של האתרוג. וכאשר ציין מ"א דבריו על גוונא דב' וג' מקומות דאל"כ תיקשי דברי מ"א מ"ש לתרץ בסעיף קטן ט"ו שכתב וז"ל וי"ל דהתם מיירי שאינו כו' רק של הקיפו כו' עכ"ל. ואי ס"ד דגם במקום א' סגי ברוב היקף א"כ גם בסעיף ט' ובסעיף י"א מיירי ברוב היקף א"כ לא תי' מ"א כלום. אע"כ במקום א' מודה מ"א דבעינן רוב שטח וא"ש וכ"מ לשון הרא"ש והא דכתב הרא"ש על דברי הראב"ד שהוא דעה א' שבסעיף ט' דבעינן שיתפשט הנימור ברובו וז"ל הרא"ש גבול ושיעור טוב הוא דלא מסתבר למימר שאם הי' באתרוג ב' וג' טיפין של נימור כל דהיא זה בצד זה שיפסל בכך. אבל אין הלשון מורה על פירושו דמשמע דב' וג' מקומות דומיא דמקום א' מה מקום א' במעוטו (ר"ל על מאי דקתני במתני' עלתה חזזית על רובו פסול. אבל על מיעוטו כשר. ועז"א הש"ס הא דעל מיעוטו כשר דוקא במקום א' אבל בשנים וג' מקומות פסול) אף בשני מקומות במיעוטו אם לא שנאמר דבהכי דמי ליה שהחברבורות בב' וג' מקומות הן מיעוט האתרוג כמו במקום א' אבל פיזור הנימור הוא ברוב האתרוג עכ"ל. הרא"ש. וא"א לדברי הנ"ל מאי קשיא להרא"ש הא שפיר הוי ב' וג' מקומות עם מקום א' דומין. דהא במקום א' במעוטו כשר אפי' הוא רוב היקף ודומיא דהכא במיעוטו והוא רוב היקף בב' וג' מקומות פסול. וז"א קושיא דבמקום א אפילו היא רוב היקף נקרא מיעוט וכשר מ"מ האי מיעוט דגבי מקום א' וודאי הוא כולל בין אם הוא רוב היקף ובין אינו רוב היקף ומיעוט ממש. ועלה קאי דבב' וג' מקומות פסול משמע אפי' ליכא רוב היקף רק מיעוט ממש. לכן הוצרך הרא"ש לתירוצו:
יא סָעִיף יא (ס"ק יד) יש מכשירים כו' ע' סי' תרל"א סעיף ח' ובתו' סכה כו' דשם קי"ל בידי אדם אפשר לצמצם. ולפי מאי דקי"ל בסי' תרל"א ס"ח אין ראייה וי"ל אפי' בידי אדם א"א לצמצם:
יב סָעִיף יא (ס"ק טו) ויש פוסלים כו' וי"ל דהתם מיירי כו' ולכן אף שהוא מחצה ההיקף קיל ממחצה השטח ואע"ג דבב' וג' מקומות רוב ההיקף י"ל דין רוב השטח. מ"מ הקילו במע"מ בהיקף יותר. ממחצה ע"מ בשטח. ולכן סתם סעיף ט'. דלכ"ע כשר במחצה ע"מ בהיקף וכשהוא מע"מ בשטח לא הוצרך לבאר בסעיף יו"ד דתליא בפלוגתא דסעיף י"א דסמך על מ"ש בסעיף י"א במקום א' יש פוסלים כ"ש בב' וג' מקומות דחמיר. והא דסתם בסעיף יו"ד דמיירי ברוב היקף וכה"ג לכ"ע במחצה ע"מ כשר כמ"ש מ"א:
יג סָעִיף יב (ס"ק טז) פוסל חזזית. כמין שני אבעבועות כו' ראיתי בס' כפות תמרים שהביא תשו' המבי"ט הלז. וראייתו מלשון רש"י שפי' מאי דקתני מתני' עלתה חזזית. וז"ל כמין אבעבועות דקות עכ"ל רש"י ומדכתב רש"י כמין אבעבועות לשון רבים. עכ"פ בעי' מיעוט רבים שנים. אבל א' ל"מ פסול אבעבוע ואפי' בחוטמו כשר אולם בספר כ"ת הנ"ל חולק עליו דלשון הש"ס משמע דבחוטמו אפי' אבעבוע א' כ"ש פוסל. והא דנקט רש"י לשון רבים. הוא משום דנקט אורחא דמלתא ומשום דרש"י קאי לפרש המשנה ובמשנה מיירי שלא על חוטמו ואז בעי' רובא. וזה אינו מצוי שיהי' חזזית א' מתפשט ברובו לכן נקט רש"י אורחא דמלתא אבעבועות רבות אמנם הם סמוכים מאד זה לזה עד שאעפ"כ הן במקום א. וכתב עוד שם שגם בס' כה"ג כתב ע"ד המבי"ט דאין נ"ל דקדוקו. גם הראי' שהביא המבי"ט מלשון התרגום דחה ע"ש:
יד סָעִיף יב (ס"ק יז) וכל שינוי כו' ולדידי' אם נסדק בחוטמו כו' ר"ל להר"ן דס"ל נסדק בחוטמו אפילו כ"ש פסול. אע"ג דטעמו של נסדק דפסול משום חסר כמ"ש בד"מ בסי' זה. או משום לקיחה תמה כדמשמע מדברי מ"א לעיל סי' תרמ"ה ס"ק וי"ו בלולב. מ"מ הא דפוסל בחוטמו בכ"ש טעמי' בעי הא לא מצינו סברא להחמיר בחוטמו יותר מבמקום אחר. אלא בפסול שהוא משום הדר. וכמ"ש רש"י אהא דחזזית פוסל על חוטמו בכ"ש וז"ל רש"י שם שנראה שם לעינים יותר משאר מקומות שבו שבאותו עובי אדם נותן עיניו עכ"ל רש"י. וא"כ ע"כ צ"ל הא דפוסל נסדק בחוטמו בכ"ש אע"ג דבנסדק אין הטעם משום הדר. אלא משום חסר או דבעינן לקיחה תמה. ובפסולים אלו מה חילוק יש בין חוטמו למקום אחר. ע"כ צ"ל ניהו דבנסדק במקום אחר מ"מ הוי הדר. אבל בנסדק בחוטמו. אזיל הדר דיליה ולא הוי הדר לכן פוסל בכ"ש. דשם תליא עיקר ההדר ושם נראה יותר הסידוק: וה"ה לכל פסולי אתרוג כ"כ הר"ן. ע"כ גם בזה צ"ל הטעם הנ"ל אע"ג דאותן פסולי אתרוג אין פסולים משום הדר דאע"ג דיש להם חסרון מה הפוסלן. מ"מ הדר הוא. אבל כשאותו פסול בחוטמו תו לא הוי הדר ופסול כל ז': וצ"ע על הרב"י כו' כיון שכתב בס"ה דנסדק פוסל (ר"ל כ"ש) כו' וכ"ש יבש כו' ודברי מ"א צ"ב דבסעיף ה' כתב בשם יש מ"ש לפסול נסדק כ"ש בחוטמו. וקמ"ל פה ביבש דאפי' למאן דמכשיר בנסדק בחוטמו בכ"ש. מ"מ יבש בחוטמו כ"ש מודה דפסול וכן תי' באמת בס' א"ר ואע"ג דגם ביבש כתב לשון יש מי שאומר. מ"מ הכונה כך דיבש חמיר מנסדק. ולע"ד י"ל דכוונת מ"א דבגמרא אינו מפורש להדיא דין חוטם כ"א בחזזית דפוסל בחוטמו כ"ש. וחידש הרא"ש כיון דפסול חזזית משום הדר ה"ה כל הפסולין משום הדר פוסלין בחוטמו בכ"ש אבל מה שפסולו משום דבר אחר לא משום הדר גם בחוטמו בעי' השיעור לפוסלו כמו במקום אחר: והר"ן הוסיף דאפילו נסדק פוסל בחוטמו בכ"ש. ניהו בנסדק במקום אחר עדין הדר הוא מ"מ כשנסדק בחוטמו לאו הדר הוא ופוסל בכ"ש. וה"ה לכל הפסולים יהיה טעם הפסול מה שיהיה. מ"מ אם אותו הפסול הוא בחוטמו אזיל ליה ההידור ופוסל בכ"ש. א"כ כיון דכ"ע מודים מה שפסולו משום הדר פוסל בחוטמו בכ"ש. וחזזית האמור בגמרא דפוסל בחוטמו בכ"ש הוא לאו דוקא. אלא בזה חולקים הרא"ש והר"ן בנסדק וכדומה דאין פסולן משום הדר. אי אותו הפסול הוא על חוטמו אם עדין הוא הדר או לאו. דלהר"ן ליכא הדר ולהרא"ש עדין הוי הדר. ולכן קשיא ליה למ"א כיון שכ' בסעיף ה' בשם יש מ"ש שנסדק פוסל בחוטמו בכ"ש והיינו מטעם הר"ן ליכא הדר. עכ"פ מוכח דכל שאינו הדר פוסל בחוטמו בכ"ש וחזזית דפוסל בחוטמו בכ"ש הוא לאו דוקא. וממילא נשמע דכל מה שפסולו במקום אחר משום הדר וודאי לכ"ע פוסל על חוטמו בכ"ש וא"כ מ"ש כאן ביבש די"א דפוסל על חוטמו בכ"ש. הוא מלתא דפשיטא ופסול לכ"ע. דיבש וודאי פסולי משום הדר וכ"ע מודים דפוסל בחוטמו בכ"ש. ונדע זה ממ"ש סעיף ה' דהכא לכ"ע פסול. כיון דכבר נשמע מסעיף ה' דחזזית דנקט הש"ס הוא לאו דוקא: אפי' הרא"ש ר"ל דחולק על הר"ן בנסדק: מיקרי כמוש. וכמ"ש לעיל ר"ס זה. וא"כ איצטריך לאשמועינן דס"ד דוקא מה שעליו שם פסול במקום אחר חוץ מחוטם אלא שצריך שיעור חוטם חמיר ולא בעי שיעור. אבל ביבש מקצת דהיינו כמוש. דבמקום אחר אין עליו שם פסול יבש כלל ונקרא כמוש. ס"ד דגם על החוטם כשר:
טו סָעִיף טו (ס"ק כא) ותפח כו' משמע דאכילת תולעים לבד לא פסל. עס"ב ר"ל דע"כ צ"ל דרש"י ס"ל כי"א שבסעיף ב' דבנקב שאינו מפולש בעי' חסרון כאיסר. דאל"כ באכילת תולעים לבד מלבד הריח פסול משום דניקב ע"י אכילת העכברים:
טז סָעִיף טו (ס"ק כב) כבוש בחומץ כו' דבחומץ אפי' לא שהה אלא כדי שירתיח הוי כמבושל. ע' סי' תע"ג ס"ק י"ד וסי' תקך"ז ס"ק ג' ובספר א"ר כתב וז"ל וצ"ע דהא מסקו הש"ך ופר"ח בי"ד ר"ס ק"ה דאף בחומץ בעי' מעת לעת ושכן ס"ל להטור כו' עכ"ל ולענ"ד אשתמיט מיני' דברי מ"א בסי' תמ"ז ס"ק ך"ח שכתב וז"ל ולכן אם עמד בכלי חמץ כו' כדי שיתנו מים ע"ה וירתיח אסור מדינא כמ"ש בי"ד סי' ק"ה ואף שהש"ך כתב שם דגם בחומץ בעי' מעל"ע. אין להקל נגד הש"ע דהא במשנה כו' ואע"ג דבסי' ק"ד כתב דגם בחומץ בעי' מעל"ע צ"ל דמיירי בחומץ שאינו חזק כ"כ וכ"מ מפירש"י ותו' שם דמיירי בחומץ שכר וה"ה בחומץ יין שאינו חזק כ"כ כו' עכ"ל מ"א. וא"כ א"ש ואזיל מ"א לשיטתיה דהסכים לדעת הש"ע בי"ד סי' ק"ה דלא כש"ך ופר"ח ואע"ג דסתם מ"א פה ולא כתב דמיירי בחומץ יין החזק דוקא. ז"א קושיא. דהא גם בש"ע י"ד סי' ק"ה כתב סתם חומץ. ואפ"ה פירשו מ"א דמיירי בחומץ יין החזק. כי כן הוא סתם חומץ שהזכירו הפוסקים ברוב המקומות: ודע דמטעם איסור כבוש חלק הט"ז בס"ק י"ז על הב"ח שכתב על מ"ש רמ"א בר"ס זה ואתרוג שהוא משנה שעברה וודאי יבש הוא ופסול. ולא מהני בדיקות העברת מחט עם חוט מ"מ ראה הב"ח שטומני' האתרוג בדבש דבהכי מתקיים בו הלחלוחית ואז מהני העברת מחט עם חוט. והט"ז פוסלו מטעם כבוש. וליישב דעת הב"ח צ"ל דמיירי שטומנין בדבש קרוש. ובקרוש לא אמרינן כבוש כמבושל. כמ"ש בי"ד ס"ק ק"ד בעכבר בשומן קרוש:
יז סָעִיף כא (ס"ק כג) הירוק כו' דהטעם שלא נגמר פריו. ר"ל טעם פסול ירוק ממש. הוא משום דלא נגמר פריו. ולכן כשהורק קצת ככרכום זה סי' שנגמר פריו דאל"כ לא היה מוריק כלל אפילו ככרכום. אבל אי הוה ס"ל דירוק פסול משום דלאו הדר הוא. לא הוי מהני מה שמוריק קצת דעדיין אינו הדר עד שיוריק כלו ככרכום: אבל הב"ח כו' וראייתו מדאמרינן דף ל"א אהא דבעי למימר דר' יודא אפי' באתרוג לא בעי הדר. ופריך והתנן אתרוג הירוק ר"מ מכשיר ור"י פוסל מ"ט פסול לר"י מאי לאו משום דלא הדר הוא. ש"מ דמודה ר"י באתרוג דבעי הדר. ומשני ה"ט דר"י פוסל בירוק משום דלאו גמר פירא הוא. אבל לעולם ר"י לא בעי הדר אפילו באתרוג. עכ"פ שמעינן דהמקשן הוי ס"ד דטעמא דר"י בירוק משום דלאו הדר. והתרצן לא מצינו דחולק ע"ז. אלא דלר"י לפי מאי דקיימא לא בעי הדר הוצרך לו' דלא הוי גמ פירי. ואם כן לדידן דבעי' הדר ירוק פסול מלבד דלא הוי גמר פירי אלא משום דלאו הדר הוא. ולפ"ז בעי' שיהיה כלו ירוק ולא מהני מה שמוריק קצת: ואפשר שלא ע' במהרי"ל ר"ל הב"ח שערער על המנהג. אילו עיין במהרי"ל אפשר לא היה מערער כיון שיש למנהג אילן גדול לתלות בו. והוא מהרי"ל: הדר הוא למסקנא דגמרא כצ"ל. ור"ל דמסתבר להו דירוק ככרתי מיקרי הדר. אלא שהמקשן לא ידע פסול אחר. לכן ההכרח דחקו דטעמי' דר"י דפוסל ירוק משום דלאו הדר הוא אבל לדעת המתרץ דאיכא טעמא אחריני לפסול ירוק משום דל"ג פירי הוא. הדרינן לסברא חיצונה דירוק מיקרי הדר: דאפילו ירוק ככרתי כשר. ר"ל אפילו קודם שהתחיל להוריק קצת. אי הוי ידעינן שאחר סוכות ירוק לגמרי שזה סי' שנגמר פריו. דאל"כ לא היה מוריק בתלוש. והדר מיקרי אפי' הוא ירוק ככרתי. אלא שא"א לסמוך ע"ז לצאת בו ולברך עליו כשהוא ירוק ככרתי. דמי יעיד לנו שסופו להוריק: אתרוג המורכב מלוימו"ני ואתרוג וה"ה מראנ"ץ ואתרוג. או שום פרי. בין שהבריך ענף מאילן אתרוג תוך אילן לימו"ני או להיפך שהרכיב ענף מאילן לימו"ני תוך אילן אתרוג כ"ה בתשו' מהר"ם אלשיך: והקליפה תיכונה. לפי שהיא ממוצעת בין קליפה עליונה שהיא דקה מאד כגלי"ד המוזכר לעיל סעיף וי"ו. ובין התוך שהן חדרי הזרע עם קליפתן. לכן נקראת תיכונה. ולבוש כתב אותן שקורין גרטק"י הוא אתרוג המורכב הנ"ל משום שנעבדה ב"ע: והיינו דאיכא למ"ד בן נח מצווה על הרכבת אילן: ועיין בתוס' ריש דף ל"ג. כונתו דלא תימ' על מאי שנתן מ"א טעם לפסול מורכב שאינו נקרא אתרוג. מה בכך וכי אתרוג כתיב בקרא. הלא לא כתיב כ"א פרי עץ הדר וגם המורכב הוא פרי ע"ה אף על גב דבלשון הש"ס קראוהו אתרוג. לא באו למעט המורכב דבעי' ששמו אתרוג. דמנ"ל זה להש"ס ולא בא למעט כ"א שאר מינים דהיינו פריש ורמון וכדומה וע"ז רמז מ"א לעיין במ"ש התוס' ריש דף ל"ג. על מ"ש שם אביי ש"מ אסא מצראי דקיימא שבע עלין בחד קנא כשר ופריך הש"ס פשיטא ומשני ס"ד הואיל וא"ל שם לווי פסול קמ"ל. ופריך ואימא הכי נמי. ומשני עץ עבות אמר רחמנא מ"מ. וכתב התו' ד"ה ואימא ה"נ וז"ל תימא מאי ס"ד למפסליה משום שם לווי. מידי הדס כתיב בקרא הא אפילו הרדף הוי מכשירינן. אי לאו דכתיב דרכיה דרכי נועם עכ"ל: ואע"ג שהתוס' הניחו הדבר בתימה. ע"כ דברי הש"ס צריכים יישוב. וי"ל כמ"ש הרמב"ם בהקדמתו בפי' המשנה לזרעים שוודאי מעולם לא נסתפקו מהו פרי עץ הדר. בפרט שמצוה זו נוהגת כל שנה ושנה. והיה הלמ"מ מסורה בידם שהוא האתרוג. אלא שנחלקו התנאים באיזה תיבה מהפסוק מרומז ההלמ"מ שפירושו אתרוג. ודרש כל חד כדא"ל עכת"ד. וה"ה שי"ל כן בהדס. אע"ג דשקיל וטרי הש"ס בדף ל"ב ע"ב בפי' ענף עץ עבות דלמא מיני אחריני דלאו הדס. עד שהעלו מלשון הכתוב שר"ל הדס. וודאי היתה הל"מ מסור' בידם. שענף עץ עבות ר"ל הדס אלא שבאו לסמכו לקרא כמ"ש הרמב"ם באתרוג כנ"ל. וא"כ כיון שהיתה הל"מ מסור' בידם שנקרא הדס. שפיר ס"ד למיפסל אסא מצראי לפי שי"ל שם לווי. אע"ג דבקרא לא הוזכרה הדס מ"מ היה הלמ"מ כנ"ל. וכן י"ל מה"ט לפסול אתרוג המורכב. משום שלא נקרא אתרוג אע"ג דלא הוזכר בקרא שם אתרוג מ"מ שם זה נמסר בהלמ"מ כו' ויותר מקומות שרמז עליהן מ"א עיין בט"ז בסי' שאח"ז ס"ק ג': ודע דמ"ש בש"ע סעיף י"ב וז"ל מחוטמו ואילך. דהיינו ממקום שמתחיל לשפע עד הפטמ' פסול כו' ד"ז במחלוקת שנוי'. דרש"י כתב חוטמו היינו ר"ל בעובי גבהו שמשפע משם ויורד לצד ראשו כו' שנראה שם לעינים יותר מבשאר מקומות שבו שבאותו עובי אדם נותן עיניו וע"ז כ' הרא"ש משמע מפירש"י שאין כל השיפוע עד הפטמא נקרא חוטם אלא עובי גבהו שממנו משפע ויורד. אבל מדהזכיר הרי"ף ור"ח החוטם אצל הפטמ' משמע שהשפוע נקרא חוטם. וכן עמא דבר שמעובי גבהו עד הפטמ' פוסלים חזזית כ"ש עכ"ל הרא"ש. וכתב ע"ז הרב"י וז"ל ואיכא למידק דמשמע מדברי הרא"ש דעמ' דבר כדברי הרי"ף ור"ח. ולכן מעובי גבהו עד הפטמא פסלו חזזית כ"ש. ותימה דהא אין ללמוד מדבריהם דמיקרי חוטמו אלא השיפוע ולא עובי גבהו. וי"ל דטעמא דעמא דבר לחוש גם לדברי רש"י ולכך פסלו גם בעובי גבהו. א"נ הא דקאמר דעמ' דבר לפסול מעובי גבהו עד הפטמ'. היינו מעובי גבהו ולמעלה ולא עובי גבהו בכלל והיינו כפר"ח והרי"ף עכ"ל הרב"י. מדכ' הרב"י בש"ע פה ממקום שמתחיל לשפע. משמע דפסק הרי"ף ור"ח ממש דאין הגובה עצמו בכלל חוטמו. גם תפס תי' בתרא לעיקר דגם כן הוא עמא דבר. מ"מ נלע"ד כל ב"נ יחמיר לעצמו גם כדעת רש"י וכתי' קמא של הרב"י לפסול גם בעובי עצמו בכ"ש. וכחומרת שניהם רש"י ורי"ף ור"ח. עכ"פ בהדר וודאי פוסל בכ"ש לדעת הרי"ף דקי"ל כוותיה. וכן משמע לשון ש"ע שכתב עד הפטמ' ופטמה מבואר בהגהת רמ"א סעיף ז' שהיא מה שקורין שושנתא. הרי דהדד בכלל חוטמו. וכן מבואר ברמב"ם פ"ח דין ז' וז"ל עלתה חזזית כו' ואם על דדו אפי' כ"ש פסול. ולכן צריך להשגיח ע"ז בדדו. (ועיין בס' כ"ת מ"ש בזה להרי"ף):
א סָעִיף א א ושיעור כו'. דכאן א"א לומר משילבין דהא משיתייבש הוא מתאדם אלא כמ"ש ברפ"ו כל שיתנקב כו' והליחה לפירי כמו הדם לבשר ולא כ' בהג"ה כר"י בן משלם כמש"ל סימן תרמ"ו ס"ז: ויבדוק ע"י כו'. הראב"ד אזיל לשיטתו כמ"ש המ"מ דאין נקב במפולש פוסל אלא בחסרון וע' רש"י במתני' ד"ה ניקב כו' וס"ל כהי"א בס"ב ועמ"א: ואתרוג כו'. דאי אפשר שיהיה בו ליחה שם וראיה ממ"ש באתרוג הישן פסול משום יבש ואמרו בב"ב צ"ח ישן משל אשתקד:
ב סָעִיף ב ס"ב אתרוג שניקב כו'. כפרש"י דאסיפא קאי והביא הרא"ש ראיה מהירושלמי שם ניקב ולא פילש מבפנים כשר כי הא דתנן ניקב ולא חסר כ"ש כשר וכ"ש להמפרשים ברישא ניקב וחסר כ"ש שהן ב' דברים אם כן ניקב בלא חסרון פסול וחסרון כ"ש פסול וראיה ממה שדימו שם פסולים לטריפות ואמרו אי ניקב כו' וניקב קרום של מוח אף בלא חסרון טריפה משום דהקרום לחוד' קאי והוי ניקב בכולו ועוד ראיה ממ"ש ניטלה בוכנתו פסול וכמ"ש בס"ח ומשום חסרון אלמא דחסרון כ"ש פסול אפילו אין מפולש: וי"א דגם כו'. כמ"ש הרשב"א דארישא קאי דמציין הגמ' ארישא ועוד דדוחק גדול הוא שיהא נקב כאיסר ולא יהא חסרון כ"ש ופי' המפ' דניקב וחסר כ"ש הן ב' דברים אי אפשר לומר חדא דאם כן ליתני חסר בלא וא"ו כמו נסדק כו' ועוד דהא ניקב ברישא ובסיפא סתמא קתני ורישא במפולש וסיפא באינו מפולש ולהכי חזר בסיפא ניקב כו' להורות דבכה"ג בכ"ע כשר. ונהגו להכשיר כו'. כמ"ש ל"צ דעבידא דפי דפי ואין חסרון גדול מההפרש שבין הדפין הואיל וברייתו הוא כשר ועוד דמדמינן שם לטריפות והוכיחו תוס' בחולין מ"ז ב' ד"ה אבל דחסרון מבחוץ והעור ובשר קיים כשר וז"ש מיהו כו'. וכ"ז לס' הראשונה:
ג סָעִיף ג ס"ג מפולש י"מ כו'. כמו מבוי המפולש וכ"מ בתוספתא דאפילו בנסדק בעינן מצד זה לצד זה דגרסינן שם בריש אהלות והביאו הר"ש שם פ"ג מתני' ד' אתרוג שנפרץ ותחבו בכוש אינו חיבור שאין חיבורי אדם חיבור כו' אתרוג שנחלק לב' טהור ואינו חושש שמא חסר וכ' הר"ש ונראה דנחלק לא שחלקו לגמרי אלא דלייף כו' ותדע דרישא קתני מפורץ ונפרץ והכא קתני נחלק וכ' וטהור היינו כשר. ומכאן ראיה לסברא אחרונה דס"ב דבעינן חסרון דהא נחלקה לא גרע מניקבה וז"ש ואינו חושש כו' וזה דחשבינן נסדקה ג"כ: וי"מ כו'. דהא מדמינן לטריפות ושם ניקב הלב לבית חללו טריפה ובירושלמי הנ"ל ניקב ולא פילש מבפנים כו' והא דאמר מפולש היינו שלא כנגד החדרים. וסברא הראשונה מפ' הירושלמי אם נקוב מכאן ומכאן ולא פילש מבפנים כשר:
ד סָעִיף ד ס"ד אתרוג שנימוח כו'. פליגי אם הנך פסולין מדאורייתא:
ה סָעִיף ה ס"ה נסדק כו'. ממ"ש אי נסדק כו' משמע דמדמינן לגרגרת: ויש כו'. דכל הפסו' בחוטמו בכ"ש כמו חזזית וס' הראשונה ס"ל דכי פסלינן בחוטמו בכ"ש דוקא אותן הפסולין שפוסלין ברובו כמו חזזית וכמ"ש בירושלמי חוטמו כרובו לפסול: ויש מחמירין כו'. כגי' ב"י בר"ן וכ"ה ברשב"א שכל דברי הר"ן מועתקין ממנו אות באות כמעט וז"ל שם נסדק פי' לארכו ברובו מב' צדדין ולמטה דאלו בחוטמו כו' ויש מחמירין אפילו כשאין הסדק ברובו למטה עובר מב' צדדין אלא שהוא סדוק מצד א' עד חללו ויש מחמירין לפסול אפילו כשאין מגיע לחללו מכיון שעובר כל הקליפה החיצונה העבה או רובה וצ"ל דמדמה לבשר החופה את רוב הכרס ועבי"ד סי' מ"ח ס"ג:
ו סָעִיף ו ס"ו אם ונשאר כו'. כמ"ש הא בכולה: וי"א כו'. דהא לטריפות מדמינן וכמו גלודה:
ז סָעִיף ז ס"ז ניטל דדו. לשון הרמב"ם וכפי' תוס' בשם הערוך: ויש מחמירין כו'. הוא הרי"ף לפי' הר"ן וכמ"ש בירושלמי ניטלה פטמתו המן אמרי' שושנתו רבי יצחק בר מקולא אמר פיקא והוא רבי יצחק בר אלעזר כמ"ש בפ' ע"פ והוא בוכנתו וכמ"ש בס"ח אבל הר"ן סתר דבריו וכ' ב"י שאף דברי הרי"ף יש לפרש כפי' הרמב"ם וכמ"ש שהשושנתא בו וכן הוא פי' הירושלמי: וכל זה כו'. דלהכי קאמר ניטלה וכדעת הרמב"ם בי"ד סימן נ' ס"ב:
ח סָעִיף ח ס"ח ניטל העץ. לשון הרמב"ם וכפי' הערוך דלהוסיף בא. ואם ינטל כו'. מתני' שם ניטל עוקצו כו': שכל רוחב כו'. דאל"כ ה"ל חסר ווזה הטעם על ניטל בוכנתו וכס' הראשונה שבס"ב. מ"מ:
ט סָעִיף ט ס"ט חוטמו כו'. הרא"ש ע"ש:
י סָעִיף י ס"י י"א. כו'. דלהכי חזר ושנה בסיפא עלתה חזזית על מעוטו לאשמועינן דמ"ש ברישא על רובו לאו על רובו ממש במקום אחד אלא על מיעוטו דוקא כשר הא שנתפזר ברובו אפילו שבצירוף הוא מיעוטו פסול וז"ש בגמ' ל"ש כו' אבל על מיעוטו ממש לא גרע משיהא כולו חזזית אחת: ויש כו'. בפשטא דגמ':
יא סָעִיף יא סי"א אם הוא כו'. כמו פרוץ כעומד אע"ג דקי"ל כרבנן דאמרי א"א לצמצם כמ"ש בבכורות י"ז ובגיטין ע"ח ובשבוטות ל"ב ה"מ בידי שמים אבל בידי אדם אפשר לצמצם ממ"ש פרוץ כעומד ובפ"ג דחולין מחצה על מחצה כו'. ואמרינן שם לענין טריפות דמחצה על מחצה אינו כרוב ליטרוף אלא בעינן רוב הנראה לעינים וכאן מדמינן לטריפות ואע"ג דמסקינן בבכורות י"ח א' דלרבנן אפילו בידי אדם אי אפשר לצמצם מכל מקום בידי אדם קיי"ל כריה"ג וע' תוס' שם שהאריכו בזה וברא"ש מסיק שם כמ"ש וע"ש פ"ב ס"ד וע' תוס' ספ"ק דעירובין ובחולין כ"ח ב' ד"ה לפי כו' וביבמות כ"ח א' ד"ה לא כו' וש"מ: ויש פוסלים. דס"ל דרבנן ס"ל אפילו בידי אדם אי אפשר לצמצם כמ"ש בפ"ק דעירובי' מאי אמרת שוו תרווייהו ה"ל ספק כו' מ' דאי אפשר לברר (וס"ל דקיימא לן לגמרי כרבנן אף בידי אדם) וההיא דחולין מסקינן שם דכ"ע מע"מ אינו כרוב משום דבעינן רוב הנראה לעינים והיינו משום דאי אפשר לצמצם וז"ש הראב"ד דא"א לצמצם דבעינן רוב הנראה לעינים וההיא דפרוץ כעומד משום דהכי אגמריה רחמנא כו' שלא תראה רוב הנראה לעינים פרוץ ובזה מתורץ קושית תוס' דחולין שם ד"ה דכ"ע וכן בטריפות דמחצה כשר משום דהכי גמירי דבעינן רוב הנראה לעינים וכן ס"ד בשחיטה דהכי א"ל רחמנא לא תשייר רוב הנראה לעינים כמש"ש:
יב סָעִיף יב סי"ב מחוטמו כו'. כנ"ל מהירושלמי חוטמו כרובו וז"ש וכל שינוי כו'. וע"ל סט"ז: ויש מי כו'. דטעם דבחוטמו פוסל בכ"ש משום דהדרו של אתרוג שם ויבש גם כן פסול משום הדר כמ"ש שם ועיין ברא"ש ס"כ. ומ' בטוש"ע דסברא הראשונה פליג ביבש וסבירא ליה דאין פוסלין בחוטמו אלא אותן הפוסלין ברובו כנ"ל ואע"ג דריאה שיבשה אפילו מקצתה טרפה היינו כשנפרכ' בצפורן אבל צמקה דוקא כולה ועבי"ד סימן ל"ו סי"ג וסי"ד:
יג סָעִיף יג סי"ג ולכן כו'. כמ"ש עלתה כו': ויש מי כו'. כמ"ש הרא"ש דפסול החזזית משום דאינה ממראה האתרוג ולכך נקלף כשר אפילו ברובו הואיל והוא מראה האתרוג אף על פי שאין מראיהן שווין ועסי"ז והני כיון שרגילין הם ממראה האתרוג:
יד סָעִיף יד סי"ד אם עלתה כו'. דטעמא דפסולים אלו משום הדר ואינן פסולים בגופו וכמו ענביו מרובים מעליו שפסולו משום הדר ואם מיעטן כשר וזהו הטעם מ"ש ביבמות ע"ו א' וזהו כו' כיון שאינו מחמת עצמו אלא שאין הזרע יכול לקלח מחמת הנקב למעוטי כו' ששם פסולו בגופו וערא"ש: ולא חסר כו'. עמ"ש בסי' תרמ"ט ס"ה:
טו סָעִיף טו סט"ו כבוש בחומץ. רש"י וכשיטתו שפי' בכ"מ שאמרו כבוש בחומץ ועמ"א ס"ק כ"ב:
טז סָעִיף טז סט"ז אם הוא כו'. שם מנומר ופי' בגוונין הפסולין כגין כושי לבן אבל ממראה האתרוג או כשר כשר ממ"ש בהד' א"ל רבא שנים כו' אלא כו' וערש"י שם ד"ה מיני כו' אלמא ממראיו לא פסיל מנומר ואמר שם אדומות כשחורות דא"ר חנינא כו' ול"ל לטעמא דר' חנינא הא בלא"ה כיון שאינו ממראה ההדס וז"ש הרא"ש דחזזית אינו ממראה האתרוג דאל"כ לא הוי אמרי' אבל בשניה כו' ואם כן הא דתניא כושי לבן דאף במקום א' פסול ברובו וכמו חזזית דבב' ובג' מקומות משום מנומר ובמקום א' ברובו:
יז סָעִיף יז סי"ז מקום כו'. כפי' הרי"ף דומה לכושי שדומה לאדם כושי וכושי הוא כעין שחור מעט הא לן לבני בבל שאתרוגיהם כושיי' הכושי כשר:
יח סָעִיף כא סכ"א אא"כ חוזר כו'. כמש"ש ל"א ב' משום דלא גמר פירא ולאו משום הדר וכיון שחוזר למראהו ע"כ גמר פירא:
יט סָעִיף כב סכ"ב אפילו אם כו'. עתוס' שם ד"ה שיעור עוד יתכן כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.