א פּוּרִים מֻתָּר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה; וּבְמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת, אֵין עוֹשִׂין. הַגָּה: וְהָאִדָּנָא נָהֲגוּ בְּכָל מָקוֹם שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת (כָּל בּוֹ); וְהָעוֹשֶׂה, אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה מֵאוֹתָהּ מְלָאכָה לְעוֹלָם, אֶלָּא אִם הוּא בִּנְיָן שֶׁל שִׂמְחָה, כְּגוֹן: בֵּית חַתְנוּת לִבְנוֹ אוֹ אַבּוּרְנְקִי שֶׁל מְלָכִים, דְּשָׁרֵי. הַגָּה: וּמֻתָּר לַעֲשׂוֹת כָּל מְלֶאכֶת מִצְוָה, כְּגוֹן: לִכְתֹּב פִּסְקֵי הֲלָכוֹת; וְכֵן מֻתָּר לַעֲשׂוֹת אֲפִלּוּ מְלָאכוֹת גְּמוּרוֹת לְצֹרֶךְ פּוּרִים. (ת"ה סִימָן קי"ב).
ב אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ, לֹא נָהֲגוּ אֶלָּא בְּיוֹם מִקְרָא מְגִלָּה בִּלְבַד, אֲבָל לֶאֱסֹר אֶת שֶׁל זֶה בָּזֶה, אֵינוֹ מִנְהָג.
ג יוֹם י"ד וְיוֹם ט"ו אֲסוּרִים בְּהֶסְפֵּד וְתַעֲנִית לְכָל אָדָם בְּכָל מָקוֹם, בֵּין לִבְנֵי כְּרַכִּים שֶׁהֵם עוֹשִׂין ט"ו בִּלְבַד, בֵּין לִבְנֵי עֲיָרוֹת שֶׁהֵם עוֹשִׂים י"ד בִּלְבַד; וְהַנָּשִׁים מְעַנּוֹת בָּהֶם, שֶׁכֻּלָּן עוֹנוֹת כְּאַחַת, וּמְטַפְּחוֹת שֶׁמַּכּוֹת כַּף אֶל כַּף; אֲבָל לֹא מְקוֹנְנוֹת, שֶׁתְּהֵא אַחַת מְדַבֶּרֶת וְכֻלָּן עוֹנוֹת אַחֲרֶיהָ; נִקְבַּר הַמֵּת, לֹא מְעַנּוֹת וְלֹא מְקוֹנְנוֹת.
ד כָּל דִּבְרֵי אֲבֵלוּת נוֹהֲגִים בַּחֲנֻכָּה וּפוּרִים. הַגָּה: וּמִכָּל מָקוֹם יֵלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת לִשְׁמֹעַ הַמְּגִלָּה (תּוֹסָפוֹת פ"ק דְּמוֹעֵד קָטָן). וְאִם יוּכַל לֶאֱסֹף מִנְיָן לְבֵיתוֹ לִקְרוֹת הַמְּגִלָּה, עָדִיף טְפֵי (מַהֲרִי"ל). וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין אֲבֵלוּת נוֹהֵג בְּפוּרִים, לֹא בְּי"ד וְלֹא בְּט"ו (הָרֹא"שׁ וּמִנְהָגִים), וְכֵן נוֹהֲגִין; וַאֲפִלּוּ אֲבֵלוּת יוֹם רִאשׁוֹן נִדְחֶה מִפְּנֵי פּוּרִים (דִּבְרֵי עַצְמוֹ); אֲבָל דְּבָרִים שֶׁבְּצִנְעָה, נוֹהֵג; וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין נוֹהֵג אֲבֵלוּת בְּפוּרִים, עוֹלֶה לוֹ לְמִנְיַן שִׁבְעָה יְמֵי אֲבֵלוּת כְּמוֹ שַׁבָּת, וְכֵן פָּסַק הָרַב בְּעַצְמוֹ בְּטוּר יוֹרֶה דֵּעָה סי' ת"א.
ה אִם חָל פּוּרִים בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת וְהָאָבֵל יוֹשֵׁב בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בְּשַׁבָּת בְּמִנְחָה, לֹא יֵצֵא מִשָּׁם עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל תְּפִלַּת עַרְבִית וְיִשְׁמַע קְרִיאַת מְגִלָּה, וּלְמָחֳרָת לֹא יֵצֵא מִפֶּתַח בֵּיתוֹ.
ו יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁהָאָבֵל חַיָּב לִשְׁלֹח מָנוֹת. הַגָּה: אֲבָל אֵין שׁוֹלְחִין לְאָבֵל כָּל י"ב חֹדֶשׁ (מַהֲרִי"ל), וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּיוֹרֵה דֵּעָה סי' שפ"ה, עַיֵּן שָׁם. וְאִם אֵין בָּעִיר אֶלָּא הָאָבֵל עִם אַחֵר, חַיָּב לִשְׁלֹחַ לָאָבֵל כְּדֵי לְקַיֵּם מִשְׁלֹחַ מָנוֹת, אֶלָּא אִם כֵּן מָחַל הָאָבֵל עַל מְנָתוֹ (מהרי"ב).
ז יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאוֹנֵן מֻתָּר בְּבָשָׂר וְיַיִן, דְּלֹא אָתֵי עֲשֵׂה דְּיָחִיד דַּאֲבֵלוּת וְדָחֵי עֲשֵׂה דְּרַבִּים דְּאוֹרַיְתָא, דְּלִשְׂמֹחַ בְּפוּרִים דִבְרֵי קַבָּלָה נִינְהוּ שֶׁהֵם כְּדִבְרֵי תּוֹרָה. הַגָּה: וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁחַיָּב בְּמִקְרָא מְגִלָּה וּתְפִלָּה וּקְרִיאַת שְׁמַע; וְנ"ל דְּדַוְקָא בַּלַּיְלָה, אַף עַל פִּי שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו; אֲבָל בַּיּוֹם, שֶׁרוֹצֶה לְקָבְרוֹ, קְבוּרַת מֵתוֹ קוֹדֵם כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סי' תרפ"ז ס"ב, וְלָכֵן קוֹרֵא וּמִתְפַּלֵּל אַחַר כָּךְ, דְּלֹא עָדִיף מִיּוֹם טוֹב וְשַׁבָּת, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן ע"א כֵּן נִרְאֶה לִי.
ח מֻתָּר לִשָּׂא אִשָּׁה בְּפוּרִים. הַגָּה: בֵּין בְּי"ד בֵּין בְּט"ו, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁמֻּתָּר לַעֲשׂוֹת פִּדְיוֹן הַבֵּן (תוס' פ"ק דמ"ק). וּמַה שֶּׁנָּהֲגוּ לִלְבֹּשׁ פַּרְצוּפִים בְּפוּרִים, וְגֶבֶר לוֹבֵשׁ שִׂמְלַת אִשָּׁה וְאִשָּׁה כְּלִי גֶּבֶר, אֵין אִסּוּר בַּדָּבָר מֵאַחֵר שֶׁאֵין מְכַוְּנִין אֶלָּא לְשִׂמְחָה בְּעָלְמָא; וְכֵן בִּלְבִישַׁת כִּלְאַיִם דְּרַבָּנָן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאָסוּר, אֲבָל הַמִּנְהָג כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה. וְכֵן בְּנֵי אָדָם הַחוֹטְפִים זֶה מִזֶּה דֶּרֶךְ שִׂמְחָה, אֵין בָּזֶה מִשּׁוּם לֹא תִגְזֹל (וַיִּקְרָא יט, יג) וְנָהֲגוּ כָּךְ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֵעָשֶׂה דָּבָר שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן עַל פִּי טוֹבֵי הָעִיר (תְּשׁוּבַת מַהֲרִ"י מִינְץ סִימָן ט"ז).
א סָעִיף א (א) מותר בעשיית מלאכה - דאע"ג דכתיב משתה ושמחה ויו"ט מ"מ לא קיבלו עליהם לעשותו יו"ט אכן אח"ז נהגו מעצמן באיזה מקומות שלא לעשות:
ב סָעִיף א (ב) אין עושין - וע"י עכו"ם שרי:
ג סָעִיף א (ג) בכל מקום שלא לעשות - ופרקמטיא מותר ששמחה היא לו:
ד סָעִיף א (ד) סימן ברכה - כגון אם זורע איזה דבר אינו מצמיח [ב"י] אבל הרא"ם כתב שאינו מרויח אבל אינו מפסיד ג"כ [מ"א]:
ה סָעִיף א (ה) או אבורנקי של מלכים - שנוטעים לצל להסתופף בצלו:
ו סָעִיף א (ו) פסקי הלכות - ופשטי המקרא ואגרת שלום ומזכרת חובותיו וכן כל דבר שא"צ עיון גדול. וכתב בסי' עמודי שמים דמ"מ יש לראות שלא ימשוך בה ויתבטל משמחת פורים. מגילה מותר לכתוב בפורים:
ז סָעִיף ב (ז) אינו מנהג - ויש מחמירין בזה ונראה דתלוי במנהג אותו המקום:
ח סָעִיף ג (ח) בהספד - ומקום שנהגו שביום ז' הולכים על הקבר לקונן אסור בפורים אלא האבל לבדו ילך לשם עם חזן אחד ויאמר לו השכבה ואפילו בערב פורים לא ילך לשם שלא יחשבו העולם שהאבילות נפסק בפורים:
ט סָעִיף ג (ט) ותענית - ולענין ת"ח עיין לעיל בסימן תרצ"ה ס"ב בהג"ה ובמ"ב שם. ודין ת"ח בפניו עיין ביו"ד סימן ת"א:
י סָעִיף ד (י) ילך לבהכ"נ לשמוע וכו' - ומה שכתב בסעיף ה' בסופו דלמחרת לא יצא מפתח ביתו מיירי כשיש לו מנין בביתו אף דבעלמא קריאה בצבור עדיף טפי:
יא סָעִיף ד (יא) המגילה - אבל תפלת מעריב יתפלל בביתו:
יב סָעִיף ד (יב) וי"א שאין וכו' וכן נוהגין - אף שהב"ח ועוד אחרונים כתבו שבמקומם היה המנהג להתאבל אבל כבר כתב בשע"ת בשם כמה אחרונים להקל ושכן פשט המנהג במדינות אלו ובפרט בענין חליצת מנעלים וישיבה ע"ג קרקע בודאי אין להחמיר ומ"מ יראה למעט במיני שמחה שעושין. כתב בתשובת בנין עולם סי' ל"ה לענין לקרות האבל המגילה בביהכ"נ אם אין שם אחר שיודע לקרות כ"כ בנקודות ובטעמים ובדקדוק האותיות טוב יותר שיקראנה האבל כמ"ש ביו"ד לענין להתפלל בשבתות ויו"ט:
יג סָעִיף ד (יג) דברים שבצנעה נוהג - הנה ט"ז כתב דהליכה מביתו לתפלה אסור גם לדעה זו ולא מקרי זה בפרהסיא דלא מינכר שעושה כן משום אבילות ובמ"א כתב דמשמע בטור דבשחרית הולך לבהכ"נ להתפלל ועיין בפמ"ג שכתב דהמיקל להתנהג כן לא הפסיד וכ"כ בדה"ח דשחרית הולך לתפלה בבהכ"נ:
יד סָעִיף ד (יד) עולה לו למנין שבעה - אפילו מת בפורים:
טו סָעִיף ה (טו) לא יצא משם וכו' - דין זה כתבו הרוקח ובמקומו היו אוכלין סעודה שלישית קודם מנחה לכן קאמר דבבואו להתפלל מנחה לא יצא משם אבל לדידן צריך לילך לביתו אחר מנחה לאכול סעודה שלישית ובלילה יתפלל מעריב ויקרא המגילה בביתו אם יש לו מנין וא"ל ילך לבהכנ"ס בעוד יום ויהיה שם לתפלה וקריאת המגילה:
טז סָעִיף ה (טז) מפתח ביתו - ורק לשמוע מקרא מגילה אם אין לו מנין בביתו וכנ"ל. והנה המחבר שהעתיק דברי הרוקח אזיל לשיטתו בס"ד דאבילות נוהג בפורים אבל כבר כתב הרמ"א לעיל דאנן נוהגין כהפוסקים דאין אבילות נוהג בפורים. ולפ"ז אפילו אם יש לו מנין בביתו הולך לבהכ"נ לשמוע מקרא מגילה בצבור [ולצאת מפתח ביתו לעניני רשות משמע מפמ"ג שיש להחמיר] וכ"ז ביום דימי משתה ושמחה כתיב אבל בלילה אם יש לו מנין יתפלל ויקרא המגילה בביתו ואם אין לו מנין יתפלל בביתו וילך לשמוע מקרא מגילה בבהכ"נ ולבד הקריאה לא יצא מפתח ביתו. ועיין בדה"ח דביום ט"ו לא ילך מביתו לביהכ"נ אפי' להתפלל שחרית ומ"מ לענין חליצת מנעלים וישיבה ע"ג קרקע משמע מן הפוסקים דאפילו ביום ט"ו א"צ. כתב הלבוש א"א צידוק הדין ולא קדיש אלא לחכם בפניו אחר שדורשין עליו ואע"פ שא"א צ"ה אומרים קדיש:
יז סָעִיף ו (יז) שהאבל וכו' - אפילו תוך שבעה דהא חייב בכל מצות האמורות בתורה וכ"ש דחייב במתנות לאביונים:
יח סָעִיף ו (יח) חייב לשלוח מנות - אכן כל דבר שמחה לא ישלח וז"ל ס"ח מי שמת אביו בפורים לשנה הבאה ישלח מנות (אף דהוא יא"צ) ובאותו שנה ישלח מעות או בשר לעניים רק לא תפנוקים העשויים לשמחה:
יט סָעִיף ו (יט) אבל אין שולחין לאבל - אפילו דבר שאינו של שמחה. ואם האבל הוא עני מותר לשלוח לו מעות אפילו תוך ז' דלא גרע מצדקה:
כ סָעִיף ו (כ) כל י"ב חודש - היינו לאביו ואמו [ולשאר קרובים תוך ל'] והטעם כדין שאילת שלום שאסור י"ב חודש:
כא סָעִיף ו (כא) וכמו שיתבאר ביו"ד סימן שפ"ה - כונתו להורות דבמקום שנהגו להקל לשאול בשלומם מותר לשלוח להם מנות ג"כ בתוך י"ב חודש [אבל לא בתוך שלשים] אבל לא ישלחו לו מיני שמחה:
כב סָעִיף ו (כב) אא"כ מחל האבל וכו' - דאין נותנין לאדם מתנה על כרחו:
כג סָעִיף ז (כג) שאונן וכו' - אונן נקרא כ"ז שלא נקבר המת:
כד סָעִיף ז (כד) מותר בבשר ויין - אף דדעת המחבר לעיל דאבלות נוהג בפורים מ"מ אנינות ס"ל דאינו נוהג וכמו שכתב הטעם ועיין במ"א שהעלה דדוקא ביום שחל מצות שמחת פורים דימי משתה ושמחה כתיב אבל לא בלילה אפילו בלילה ראשונה. וכ"ש בלילה שניה ומש"כ אח"כ ונ"ל דוקא בלילה לא קאי רק לענין מגילה ותפלה וק"ש:
כה סָעִיף ז (כה) וכ"ש שחייב במקרא וכו' - ר"ל דכשם שבשביל מצות שמחת היום דחינן את העשה דאבילות והתרנוהו בבשר ויין בודאי אין ראוי לפטרו בלילה ממקרא מגילה ושאר מצות כיון שאין דרך לקברו אז ודומה לאונן בליל יו"ט שני דהרבה פוסקים חייבוהו במצות מטעם זה אבל יש לפקפק ע"ז אחד דליל יו"ט שני גופא יש דיעות בפוסקים ועוד דשם עכ"פ יו"ט הוא ולכך אין חל האנינות מחמת שאין דרך לקברו בלילה משא"כ בפורים דעיקר שמחה ביום הוא ובלילה דומה לשאר לילה של חול דבודאי חל אנינות אף שאין דרך לקברו אז ולכן כתב בדה"ח דבליל י"ד ישמע קריאת המגילה מאחר:
כו סָעִיף ז (כו) קבורת מתו קודם כמו שנתבאר וכו' - ר"ל דשם מוכח דלאו דוקא מת מצוה קודם לקריאת המגילה דה"ה כל מת שאין לו קוברין כדי צרכו הפוגע בו קוברו תחלה ואח"כ קורא. והנה באמת כבר כתב שם המ"א דהרבה פוסקים חולקין ע"ז וס"ל דבכל מת קריאת המגילה קודם לקבורתו וכן נוהגין לקברו אחר יציאת בהכ"נ והקשה המ"א דהא תינח באנשים אחרים אבל האונן איך הוא חייב בקריאת המגילה הלא הוא פטור מכל המצות ואיך יצא במה ששמע בצבור אחרי שאז לא היה חייב כלל וע"כ מסיק המ"א דאע"פ ששמע הקריאה בצבור יקראנה שנית אחר שנקבר המת. ולענין ק"ש ותפלה הוא כשאר אונן בימות החול דקודם הקבורה הוא פטור ולאחר הקבורה עיין לעיל בסימן ע"א במ"ב סק"ד שם מבואר כל הפרטים. ולענין תפילין דעת כמה אחרונים דלא יניח וכדלעיל בסימן ל"ח ס"ה:
כז סָעִיף ז (כז) אחר כך - ר"ל אבל קודם הקבורה הוא פטור מזה ולזה מסיים דלא עדיף משבת ויו"ט והיינו ביו"ט שני כשקוברו וכן בשבת כשמחשיך על התחום לצרכי הקבורה הוא פטור אז מכל המצות וכ"ש כאן:
כח סָעִיף ח (כח) מותר לישא וכו' - ולא דמי לחג דכתיב ושמחת בחגיך ולא באשתך משא"כ בפורים והמ"א כתב דיעשה החופה ביום י"ג והסעודה בערב ועיין בשע"ת שכתב שבמדינות אלו פשט המנהג להיתר כדעת הש"ע ובחמד משה כתב שנכון יותר לעשות החופה בסוף יום י"ד וסעודת פורים יעשה מקודם:
כט סָעִיף ח (כט) פדיון הבן - וברית מילה דבזה אין שמחה כ"כ דיהיה שייך בהו לומר אין מערבין שמחה בשמחה:
ל סָעִיף ח (ל) הראשונה - עיין ביו"ד סימן קפ"ב שכתב שם הט"ז בשם הב"ח שיש לבטל מנהג זה הן בפורים או בשמחת נישואין וכ"כ באה"ג שם ואם כל המלבושים של איש רק מלבוש א' של אשה וניכרים הם אפשר שאין למחות בהם [פמ"ג] ועיין בכנה"ג ובשל"ה שהזהירו להרחיק מזה:
לא סָעִיף ח (לא) משום לא תגזול - ולפ"ז מותר לברך על מה שחוטפין מיהו כתב בשל"ה לאו משנת חסידים היא ושומר נפשו ירחק ממלבושים דכלאים ולחטוף מחבירו [א"ר]:
לב סָעִיף ח (לב) ונהגו כך - היינו מעת קריאת המגילה עד ליל סעודת פורים שהם שני לילות ויום אחד [א"ר]:
א סָעִיף א בכ"מ. ערסי' תרס"ח דע"י עכו"ם מותר ועיין סי' תקנ"ד סכ"ב:
ב סָעִיף א אינו רואה. עיין ברמב"ם דמשמע דאפי' במקום שנהגו לעשות, וכ"כ הרא"ם בשמו בביאורי סמ"ג, אבל בב"י משמע דדוקא במקום שנהגו שלא לעשות:
ג סָעִיף א סי' ברכה. כגון אם זורע איזה דבר אינו מצמיח (ב"י), אבל הרא"ם כתב שאינו מרויח אבל אינו מפסיד ג"כ ומשמע שם שגירסא אחרת הי' לו בגמ':
ד סָעִיף א פסקי הלכות. ופשטי המקרא ואגרת שלום ומזכרת חובותיו וכן כל דבר שא"צ עיון גדול (מט"מ ב"י א"ח):
ה סָעִיף ג אסורים בהספד. ומקום שנהגו שביום ז' הולכין על הקבר לקונן אסורים בפורים אלא האבל לבדו ילך שם עם חזן א' ויאמר לו השכב' ואפי' בערב פורים אסור לילך שם שלא יחשבו העולם שאבילו' נפסק מחמת פורים (ר"ש לוי י"ג כ"ה):
ו סָעִיף ד ומ"מ ילך לבה"כ. צ"ע דהא הרב"י פסק בס"ה שלא יצא מפתח ביתו א"כ ה"ל לכתו' בל' י"א וכו':
ז סָעִיף ד וי"א שאין אבילו' וכו'. ב"ח ורש"ל ופרישה העידו שהמנהג להתאבל וכ"כ מהרי"ל ועכשיו גרירי עלמא בתר דברי רמ"א, ונ"ל דיזהר בכולם חוץ מנעילת הסנדל וישיבה ע"ג קרקע מפני הבריות ומכ"ש שאסור לראות כל מיני שמחה:
ח סָעִיף ד דברים שבצנעא וכו'. ויתפלל בביתו ואח"כ ילך לבה"כ לשמוע מגילה (טו' וכ"מ בלבוש) מיהו משמע בטור דבשחרית הולך לבה"כ לתפלת עבי"ד סי' שצ"ג:
ט סָעִיף ד עול' לו למנין. ואפי' מת בפורים וכמ"ש סי' תקמ"ח ס"ב:
י סָעִיף ה לא יצא משם. נ"ל דבמקום הרוקח היו אוכלין סעוד' שלישית קודם מנחה אבל לדידן צריך לילך לביתו לאכול סעודה שלישית ואיתא במהרי"ל כשהיה אבל באמצע השנה הלך במ"ש לבה"כ ועמד בפתח בה"כ עד שאמר ברכו ואח"כ חזר לביתו עכ"ל ש"מ שמותר לילך לבה"כ כ"ש בפורים די"א דאין אבילו' נוהג כ' הלבוש א"א צידוק הדין אלא לחכם בפניו (בניו) [אחר] שדורשין עליו אומרים קדיש:
יא סָעִיף ו שאבל חייב לשלוח. כתוב במהרי"ל כל דבר שמח' לא ישלח ולא ישלחו לו וכ"כ בס"ח, ומט"מ כ' שהמנהג שאין שולחין לאבל אפי' דבר שאינו עשוי לשמוח וכ"מ מדברי רמ"א, וז"ל ס"ח מי שמת אביו בפורי' לשנה הבא' ישלח מנות ובאותו שנה ישלח מעות או בשר לעניים רק לא תפנוקים העשוים לשמחה וכל דבר של שמחה לא ישלח ולא ישלחו לו עכ"ל סי' תשי"ג ופשוט דאם האבל הוא עני דמותר לשלוח לו מעות דלא גרע מצדק':
יב סָעִיף ו ביורה דעה סי' שפ"ה ע"ש. נ"ל שכוונתו להורות דבמקום שאין נוהגין אבילות בפורים כמ"ש ס"ד א"כ דינו כשבת ומותר לשלוח במקום שנהגו לשאול בשלומו ע"ש:
יג סָעִיף ז עשה דיחיד. וי"א דאפי' עשה דרבי' כמ"ש סי' תקמ"ח ס"ג:
יד סָעִיף ז וכ"ש שחייב. דברי רמ"א צ"ע גדול דבשלמא בבשר ויין מות' משום שמחת פורי' אבל ק"ש ותפל' הטעם דפטו' שיהא פנוי לצורכי המת א"כ מ"ש פורים מימות החול ואף כי י"ל דס"ל דבליל' חייב בק"ש שדינו כמו בי"ט שני וכמ"ש סי' תקמ"ח ס"ה מ"מ קשה איך נלמד זה במכ"ש דבשר ויין דמה ענין זה לזה וצ"ע:
טו סָעִיף ז דדוקא בלילה. צ"ע למה יהא מותר בליל' בבשר ויין והלא אין חיוב כלל לאכול בלילה כמ"ש רסי' תרצ"ה וא"כ היאך כ' עשה דרבי' וכו' וע"ק דבי"ד סי' שמ"א פסק דאפי' בשבת אם ירצה שלא לאכול בשר הרשות בידו וכמ"ש תר"י וז"ל שאינו מחוייב שיאכל בשר ויין וכו' ומה שאסרו בחול היינו משום שאם ימשך אחר תענוגי' יתבטל מקבורת המת עכ"ל (ועסי' תקנ"ב ס"י דכשנמנע משום אבילו' אסור) וא"כ ליכא עשה כלל אפי' ביום ואפשר לו' דפורים שאני דכתיב ביה שמחה ואין שמח' אלא בבשר ומ"מ קשה דהא י"ט נמי שמחה כתיב ביה ואין חיוב לאכול בשר רק בזמן שב"ה קיים עסי' תקכ"ט לכן נ"ל בלילה עכ"פ לא יאכל בשר דהא בלא"ה יש נמנעי' כמ"ש סי' תרצ"ה ס"ב בהג"ה ומ"ש ונ"ל דוק' בליל' קאי אמגיל':
טז סָעִיף ז קבור' מתו קודם. עמ"ש סי' תרפ"ז דיש חולקין וכן נוהגין לקברו אחר יציא' בה"כ, וקשה דאיך חייב בקריאת מגילה כיון דפטור מכל מצות וי"ל דטעמא דפטור משום שיהא עוסק בצרכי המת והכא אסור לקוברו עד שיקרא תחלה א"כ חייב אפי' בתפלה וק"ש דומיא דפסח שחייב אף על פי שהוא אונן וכמ"ש הרא"ש בשם הר"מ והמרדכי דאפילו עבוד' מבטלין לשמוע קריאת מגילה בצבור כ"ש אבילות א"כ ה"ה אונן ועוד דהא אין איסור באונן לילך לבה"כ כמ"ש בי"ד סימן שמ"א ומ"מ נ"ל דפטור מתפלה וק"ש, וגם נ"ל דאע"פ ששמע המגילה בצבור יקראנה שנית אחר שנקבר המת כי תלמוד ערוך הוא דאונן פטור מכל המצות, ואף על גב דאמרינן מקרא מגילה קודם היינו באחר אבל האונן פטור עד שיקברנו מיהו לפי מ"ש בסי' ע"א דאם רצה להחמיר רשאי א"כ יוצא במה ששמע בצבור דהא עיקר דמקרא מגילה קודם להמת וא"כ חייב במקרא מגילה ונ"ל דמ"מ לא יניח תפילין דאקרי פאר וערסי' ע"א:
יז סָעִיף ז דלא עדיף משבת וי"ט. כלומר בי"ט שני כשקוברו ובשבת שמחשיך על התחום פטור מכולן כ"ש כאן ועמש"ל:
יח סָעִיף ח מותר לישא. דבחג כתיב ושמחת בחגך ולא באשתך ולא בפורים ועוד דהוי ליה חד יומא ומשום חד יומא לא משהי אינש נפשיה וכמ"ד משום ביטול פריה ורביה (ב"י בשם הרשב"א) לכאורה משמע דה"פ דבשלמא ברגל גזרינן שמא ישהא עד הרגל כדי להשתכר שיצאו שבעת ימי המשתה בז' ימי החג אבל בפורים משום יום א' לא ישהא וצריך עיון דהא אמרינן בגמרא דמותר לישא ערב הרגל דמשום חד יומא לא משהי אינש נפשיה (פירש"י ור"ן כיון דאי משהו תו לא מצי עביד במועד) וא"כ לא יעמיד הנשואין בערב הרגל וזה לא שייך גבי פורים ואפשר דהרשב"א סברא דנפשיה קאמר אלא שתפס לשון הגמרא, ומ"מ קשה מנ"ל הא ואפשר שהוכחתו מדמותר לישא ערב עצרת ולא חיישינן שישהא הנישואין כי שם אינו חושש אם ידחה עד אחר עצרת דאינו אלא יום א' אלא ע"כ כיון דאינו אלא יום א' לא איכפת לו בזה לשהות דהא מ"מ יצטרך לעשות שבעת ימי המשתה: וכתב הלבוש לפי מה שכתבתי סימן תרפ"ח ס"ו דאין לעשות סעודת פורים בשבת אם כן הכי נמי אסור לעשות סעודת נשואין בי"ד ע"כ ול"נ דלא דמי דהתם הטעם דאם כן לא תהא סעודת פורים ניכרת אבל הכא מה בכך אם לא תהא סעודת הנישואין ניכרת, ועיין מה שכתבתי שם, אלא אי קשיא הא קשיא דהא קיי"ל אין מערבין שמחה בשמחה כמו שכתבתי ריש סימן תקמ"ו וילפינן לה מקרא א"כ היאך מותר לערב שמחת הנשואין בשמחת פורים, ויש לומ' דמש"ה סיים הרשב"א ודברים אלו מדרבנן הם והולכין להקל כלומר דלמאן דאמר אין מערבין באמת אסור, אבל כיון דלאידך שרי הולכין להקל, וא"כ לפי מה שכתבתי ריש סימן תקמ"ו דקיימא לן כמאן דאמר אין מערבין שמחה בשמחה גם הכא אסור לכן נ"ל שיעשה החופה ביום י"ג כנ"ל:
א סָעִיף א בכ"מ שלא לעשות. נראה דפרקמטיא מותר כיון ששמחה היא לו ודומה לו מ"ש ב"י בשם א"ח דמותר לכתוב אגרת שאלת שלום ומזכרת חובותיו ואע"ג דלענין ט"ב הוי פרקמטיא אסורה כמ"ש סי' תקנ"ד הכא שאני דיש לו לעשת כל מה שהוא שמחה לו:
ב סָעִיף ד וי"א שאין אבילות נוהג כו'. ולכאורה משמע שי"א זה חולק על מ"ש תחלה דילך לב"ה לשמוע המגילה הא בשעת התפלה לא ילך שם ע"ז חולק הי"א וס"ל דיכול לילך לבה"כ אף בשעת התפלה וזה אינו דהא הי"א הוא הר"מ מרוטנבורג שהביא בטור וכ' שם שיתפלל בבית ואח"כ ילך לשמוע מ"מ וא"כ האי הי"א אינו חולק אלא על מ"ש שנוהג אבילות בפורים דהיינו שעושה מעשה אבילות בפרהסיא בזה ס"ל דלא יעשה כן והליכה לתפלה אסור' ולא מקרי זה פרהסיא דלא ניכר שעוש' כן משו' אבילות. ונ"ל כיון דאין אבילות בפורים בפרהסיא אין לקרות בבית הכנסת בע"ש קודם ברכו לילך נגד האבל דאין להזכיר שם אבל בפרהסיא אלא ילך לבה"כ בלא קריא':
ג סָעִיף ו וכמ"ש בי"ד. וכיון שכ' שם רמ"א דמנהגנו להקל בשאלת שלום מותר לשלוח לו מנות ג"כ אבל אין נראה לסמוך ע"ז אם לא שהאבל עני:
ד סָעִיף ח מותר לישא אשה בפורים. דל"ד לחג דכתיב ושמחת בחגך ולא באשתך:
ה סָעִיף ח אבל המנהג כסברא הראשונה. ועיין בדברינו בי"ד סימן קפ"ב:
א סָעִיף א אין עושין. וע"י עכו"ם שרי ערסי' תס"ח מ"א. וכתב הט"ז נראה דפרקמטי' מותר כיון ששמח' היא לו ע"ש:
ב סָעִיף א לכתוב. ופשטי המקרא ואגרת שלום ומזכרת חובותיו וכן כל דבר שא"צ עיון גדול. מט"מ ב"י א"ח:
ג סָעִיף ב אינו מנהג. ובמהרי"ל ואבודרהם משמע דיש לנהוג כן:
ד סָעִיף ג בהספד. ומקום שנהגו שביום ז' הולכין על הקבר לקונן אסור בפורים אלא האבל לבדו ילך שם עם חזן א' ויאמר לו השכבה. ואפי' בערב פורים אסור לילך שם שלא יחשבו העולם שהאבילות נפסק מחמת פורים. ר"ש הלוי סי' י"ג כנה"ג:
ה סָעִיף ד לשמוע. צ"ע דהא הרב"י פסק בס"ה שלא יצא מפתח ביתו ואם כן ה"ל לכתוב בלשון י"א וכו'. מ"א:
ו סָעִיף ד אבילות. ב"ח ורש"ל ופרישה העידו שהמנהג להתאבל וכ"כ מהרי"ל ועכשיו גרירי עלמא בתר דברי רמ"א ונ"ל דיזהר בכולם חוץ מנעילת הסנדל וישיבה ע"ג קרקע מפני הבריות ומכ"ש שאסור לראות כל מיני שמחה. מ"א:
ז סָעִיף ד שבצנעה. ויתפלל בביתו ואחר כך ילך לבה"כ לשמוע מגילה טור וכ"מ בלבוש מיהו משמע בטור דבשחרית הולך לבה"כ לתפילה עבי"ד סי' שצ"ג מ"א וכתב הט"ז ונ"ל כיון דאין אבילות בפורים בפרהסי' אין לקרות בבית הכנסת בע"ש קודם ברכו לילך נגד האבל דאין להזכיר שם אבל בפרהסי' אלא ילך לבה"כ בלא קריאה עכ"ל:
ח סָעִיף ד למנין. אפי' מת בפורים. מ"א:
ט סָעִיף ו מנות. אפי' תוך שבעה מיהו לא ישלח מיני תפנוקים שהם עשוים לשמחה ס"ח תשי"ג. ומט"מ כתב שאין שולחין לאבל אפי' דבר שאינו לשמחה וכ"מ מדברי רמ"א ובשכנה"ג כתב דאבל פטור משלוח מנות תוך שבעה ואחר שבעה ישלח בצינעה לא' מקרוביו או לאחד מהעניים ופשוט הוא דאם האבל הוא עני דמותר לשלוח לו מעות דלא גרע מצדקה. מ"א ע"ש:
י סָעִיף ז בלילה. עיין מ"א שהעל' דבלילה עכ"פ לא יאכל בשר ומ"ש ונראה לי דוקא בלילה וכו' קאי אמגילה ע"ש:
יא סָעִיף ז קודם. עמ"ש סי' תרפ"ז ס"ק ד' דיש חולקין וכן נוהגין לקוברו אחר יציאת בה"כ. ומ"מ נ"ל דלא יניח תפילין דאקרי פאר. מ"א ע"ש:
יב סָעִיף ח לישא. ולפי מ"ש ר"ס תקמ"ו דקי"ל כמ"ד אין מערבין שמחה בשמחה גם הכא אסור לעשות לכן יעשה החופה ביום י"ג מ"א ע"ש ועיין בספר גופי הלכות ועמ"ש באה"ע סי' ס"ב ס"ק י':
יג סָעִיף ח לא תגזול. ולפ"ז מותר לברך על מה שחוטפין א"ז. וכתב של"ה לאו משנת חסידים היא ושומר נפשו ירחיק ממלבושים דכלאים ולחטוף מחבירו ועיין ט"ז וב"ח בי"ד סי' קפ"ב להחמיר בזה באורך וכן הכנה"ג הורה לאסור הפרצופים בפורים ע"ש ועיין בתשו' דברי שמואל סי' רמ"ז ולכן הירא את דבר ה' ירחיק את בניו ובני ביתו מכל כי האי איסור' ופריצותא ועיין עוד בדבר שמואל סי' קנ"ג תוכחת מגולה על הלומדים ספר מסכת שיכורים ע"ש:
א סָעִיף א (ס"ק א) בכ"מ ער"ס תס"ח דע"י גוי מותר בער"פ כ"ש בפורים דקיל. דהא העושה מלאכה בער"פ משמתין אותו. והעושה בפורים אין משמתין אותו:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) אינו כו' עיין ברמב"ם דמשמע כו' שכתב וז"ל ומותר בעשיית מלאכה ואעפ"כ אין ראוי לעשות בו מלאכה. אמרו חכמים כל העושה כו' א"ר סי' כו' משמע דקאי אדסמוך ליה ונתן טעם על מ"ש שאין רואה וגם לא הזכיר כלל שם ממנהג: אבל בב"י משמע כו' שכתב דראיית הרמב"ם הוא מעובדא דרב דחזי להאי גברא דזרע פשתן בפורים. ולטיי' ולא צמח הפשתן הרי נראה דאינו רואה ס"ב. א"כ אין ראיה כ"א למקום שנהגו איסור דפריך הש"ס התם למאי דמסיק שם דאיסור מלאכה לא קבלו ומותר מצד הדין. א"כ אמאי קלל רב להאי גברא. ומשני משום דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור. א"כ ע"כ במקום דזרע האי גברא הי' מקו' שנהגו בו איסור ומקום שלא נהגו איסור אין ראיה שאינו רואה ס"ב:
ג סָעִיף א (ס"ק ג) סי' כו' אינו מצמיח. וא"כ מפסיד אפי' הזרע דהא כתב הרב"י דראיית הרמב"ם מה"ג דזרע פשתן כנ"ל דלא צמח. ומשמע שם שגרסא אחרת היה לו. דלגרסתינו הא מוכח דהפסיד הזרע:
ד סָעִיף ד (ס"ק ח) דברים כו' מיהו משמע בטור כו' שכתב ולאחר שיתפלל בבית האבל בליל פורים ילך לבהכ"נ לשמוע מ"מ עכ"ל. ומדכתב בליל פורים משמע דוקא בלילה שקודם התפלה עדיין לא חל פורים כ"ה אבל ביום מותר לילך לבהכ"נ להתפלל:
ה סָעִיף ד (ס"ק ט) עולה כו' אפי' מת כו' לא ידעתי מאי אפי. וקצת איפכא מסתברא ועיין לעיל סי' תקמ"ח. ואפשר נדפס בטעות וצריך לציין על מ"ש רמ"א וי"א שאין אבילות כו' עז"ק אפי' מת בפורים דהוי לי"א דאורייתא אפי' אינו נוהג בפורים דקי"ל דיום קבורה דרבנן כדלעיל סי' תקמ"ח סעיף ג'. ועיין בי"ד בש"ך ס"ס ת"א:
ו סָעִיף ו (ס"ק יב) בי"ד סי' שפ"ה. נ"ל כו' שכ' שם רמ"א לשלוח מנות לאבל בשבת. תליא במנהגא אי נהגו לשאול בשלום האבל בשבת שרי לשלוח מנות:
ז סָעִיף ז (ס"ק יג) עשה דיחיד. וי"א אפי' עשה דרבים. ר"ל אפי' הוי אבילות עשה דרבים. מ"מ לא דחה עשה דפורים דהא איסור אכילת בשר לאונן אינו אלא מדרבנן. ופורים הוא דברי קבלה דהוי כדאורייתא ולא אתי דרבנן ודחי דאורייתא. ומה"ט איתא לעיל סי' תקמ"ח דלמ"ד אבילות יום ראשון דאורייתא אם מת לו מת ונקבר בי"ט שני צריך לנהוג אבילות די"ט שני דרבנן ואתי דאוריי' ודחי דרבנן. ולשון י"א שכ' מ"א שלא בדקדוק:
ח סָעִיף ח (ס"ק יח) מותר כו' בגמ' איכא ג' טעמים. א' משום דאין מערבים שמחה בשמחה. ב' דכ' ושמחת בחגך ולא באשתך. ג' משום ביטול פריה ורביה. גזירה שמא ישהה הנשואין עד הרגל כדי להרויח הוצאות סעודת הנשואין. דברגל בלא"ה יוציא להוצאות סעודת הרגל. ורשב"א התיר פה לב' טעמים האחרונים. וטעם א' משום מערבים כו' יבאר מ"א אח"ז ואפשר שהוכחתו כו' אע"כ כיון דאינו אלא יום אחד לא איכפת ליה כו' והא דלמ"ד משום ביטול פו"ר אין נושאים בעצרת גופיה אע"פ שאינו רק יום א. צ"ל משום לא פלוג. משום דכבר אסרו בכל הרגלים משא"כ ערב הרגל שלא נאסר בשום י"ט:
א סָעִיף א ס"א והעושה. פסחים נ' ב' ובכ"מ שיש נדנוד עבירה: ומותר לעשות כל מלאכת מצוה. בפ"ק דשקלים בט"ו קורין כו' ומתקנין כו' ואפי' בכרכים מפני שהוא מצוה כמש"ש בגמרא ומכין שאם לא כו': כגון לכתוב. מתניתין י"ז א' היה כותבה. ואע"ג דבירושלמי מוכח משם דמותר בעשיית מלאכה היינו דלא קבלו עלייהו י"ט ממש אבל משום המנהג מותר כמ"ש בגמ' ה' ב' ואב"א לעולם נהוג ורבי נטיעה כו' משמע אבל אי הוי י"ט אף של שמחה אסור: וכן מותר. כנ"ל נטיעה של שמחה וכן פסקי הלכות מטעם זה פקודי כו':
ב סָעִיף ד ס"ד כל. שלא אמרו בפ"ג דמ"ק אלא שבת ורגלים ומדמי למענות ומטפחות: ומ"מ. חולק על ש"ע בסעיף ה'. וטעמו מדאמרינן שם ג' שמבטלין עבודה שהיא דאורייתא כ"ש אבילות ידרבנן שהיא דוחה ואע"ג דבסי' תרפ"ז ס"ב כת' דוקא להקדים אבל לדחות לא הא כת' שם מצוה דאורייתא: מניין כו'. כיון שיכול לקיים שתיהן וכמ"ש בפ"ג דמ"ק שבת ראשון כו': וי"א שאין. שנאמר בהן משתה ושמחה ואמרו ה' ב' ימי הפורים כו' לא נצרכה אלא לאסור בהספד ומדמי למקוננות. וז"ש שם ג' ב' ודיחיד קל כו' כ"ש כו'. ולכאורה אינו מובן וע' תוס' שם ד"ה כ"ש כו' שדחקו בזה ודבריהם דחוקים דלא הוזכר כלל מגילה שם וגם לא שייך כ"ש דאין ענין לו ועוד הא קאמר חנוכה אלא כפשטיה לענין הספד קאמר שאע"פ שכ' בו משתה ושמחה ופריך דכי היכי דמבטלין עשיה מפני ת"ת ה"נ לזכירה דהא איתקש להדדי ועיקרו עשיה וכמש"ש ב' ב' ובפסוק הזה של משפחה ומשפחה נזכרים ונעשים כתי' וכמו שמבטלים לזכירה ה"ה לעשייה וכמש"ש ז' ב' נגה ולא אתו רבנן כו' אלא דלא שייך לומר שמבטלין עבודה דכל היום זמנה של עשייה משא"כ בקריאה דזריזין כו' אלמא דלא אידחי משתה ושמחה של פורים אלא מפני ת"ח בפניו וכמש"ש כבוד תורה מפני כבוד תורה לבד: ואפי'. כדעת תוס' שאף יום ראשון הוא מדרבנן שלא אמרו אנינות יום א' דאורייתא אלא בקדשים ומעשר והביאו ראיה מפ"ק דכתובות ד' א' שדוחין האבלוית מפני החופה ובבכורות מ"ט ולענין כו' דקי"ל הלכה כו' ואפי' יום ראשון וע"ל סי' תקמ"ח ס"ג וי"ד סי' שצ"ט סי"ג: אבל דברים. שאף בי"ט נוהג כמ"ש בפ"ק דכתובות: ואע"פ כו'. כמ"ש בפ"ג דמ"ק ולכן לא חשיב עם רגלים:
ג סָעִיף ה ס"ה אם חל. כנ"ל:
ד סָעִיף ו ס"ו יש מי. כמ"ש בפ"ב דסוכה אבל חייב בכל מצות האמורות בתורה: אבל אין. מדין שאילת שלום שאסור עד י"ב חדש כמ"ש בפ"ג דמ"ק: אא"כ מחל. דאין נותנין לאדם בע"כ. שם:
ה סָעִיף ז ס"ז דלא אתי עשה כו'. ריש פ"ג דמ"ק ומ"ש בס"ה ולמחרת כו' היינו שיקרא בביתו: וכ"ש' כו'. ונ"ל דדוקא כו' ולכן. עמ"א וצ"ע:
ו סָעִיף ח מותר לישא. שלא אמרו אלא מועד ויליף שם מקרא ושמחת בחגך כו' ואף למ"ד שאין מערבין ל"פ עליו לדינא. ד"מ: וכ"ש שמותר. דאף במועד מותר כמ"ש תוס' שם ד"ה מפני ביטול דקי"ל כרב אשי דדריש בפ"ק דחגיגה בחגך ולא באשתך כו' ועי"ל דלא חשיבי שמחה כי אם סעודת נישואין לבד: מה שנהגו כו' וכן. כמ"ש בפרק הגוזל בתרא דמותר ללבוש כלאים להעביר כו' כיון שאין מתכוין להנא' לבישה וכ"ש למפרשים שם כדי להתנכר שיסברו שהוא נכרי ולמדו מדברי תוס' דסוכה הנ"ל וז"ש וכן ב"א כו': וי"א דאסור. שכת' דבשלמא ממון אתיהיב למחילה משא"כ איסורא וגם בלבישה להעביר כו' הרמב"ם וש"ע י"ד סי' ש"א ס"ה אוסר וע"ש ושם ס"ו בהג"ה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.