א חַיָּב לִתֵּן לַכֹּהֵן הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה שֶׁל שׁוֹר וָשֶׂה.
ב הַזְּרוֹעַ, דַּוְקָא שֶׁל יָמִין, וְהוּא מִפֶּרֶק אַרְכֻּבָּה הַנִּמְכֶּרֶת עִם הָרֹאשׁ עַד כַּף הַיָּד שֶׁקּוֹרִין אישפאלד"ה, וְהֵם שְׁנֵי פְּרָקִים.
ג הַלְּחָיַיִם הֵם מִפֶּרֶק שֶׁל לֶחִי עַד פִּיקָא שֶׁל גַּרְגֶּרֶת שֶׁהִיא טַבַּעַת הַגְּדוֹלָה עִם הַלָּשׁוֹן שֶׁבֵּינֵיהֶם, וְצָרִיךְ לִתְּנוֹ עִם הָעוֹר וְעִם הַצֶּמֶר שֶׁבְּרָאשֵׁי כְּבָשִׂים וְהַשֵּׂעָר שֶׁבְּרָאשֵׁי תְּיָשִׁים שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי לְמָלְגָם (פי' לְהַרְתִּיחָם בְּחַמִּים לְהַעֲבִיר הַשֵּׂעָר) וְלֹא לְהַפְשִׁיט הָעוֹר קֹדֶם שֶׁיִּתְּנֶנּוּ לַכֹּהֵן.
ד הַקֵּבָה צָרִיךְ לִתְּנָהּ לַכֹּהֵן עִם כָּל חֶלְבָּהּ פְּנִימִי וְחִיצוֹן, אֶלָּא אִם כֵּן נָהֲגוּ הַכֹּהֲנִים לְהַנִּיחַ הַחֵלֶב לַבְּעָלִים.
ה אַף עַל גַּב שֶׁמֻּתָּר לֶאֱכֹל מִבְּשַׂר הַבְּהֵמָה קֹדֶם שֶׁיַּפְרִישׁ הַמַּתָּנוֹת, מִצְוָה לְהַפְרִישָׁם מִיָּד.
ו אֲפִלּוּ אֵינוֹ שׁוֹחֵט לְצֹרֶךְ אֲכִילָה, אֶלָּא לִכְלָבִים אוֹ לִרְפוּאָה, חַיָּב בְּמַתָּנוֹת. אֲבָל שָׁחַט וּמָצָא טְרֵפָה, פָּטוּר.
ז יִתְּנֵם לְכֹהֵן חָבֵר, וְאִם אֵין שָׁם חָבֵר, יִתְּנֵם לְעַם הָאָרֶץ. וְכֵן אִם הֶחָבֵר אֵינוֹ רוֹצֶה לְקַבְּלָן, נוֹתְנָן לְעַם הָאָרֶץ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת).
ח נוֹתְנִים אוֹתָם לְכֹהֶנֶת, אֲפִלּוּ הִיא נְשׂוּאָה לְיִשְׂרָאֵל. וְהַנּוֹתְנָם לְבַעֲלָהּ יִשְׂרָאֵל קִיֵּם מִצְוַת נְתִינָה. וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁבַּעֲלָהּ יִשְׂרָאֵל פָּטוּר מִן הַמַתָּנוֹת.
ט לֹא יְחַלְּקֵם לְהַרְבֵּה כֹּהֲנִים, שֶׁצָּרִיךְ לָתֵת לְכָל אֶחָד דָּבָר חָשׁוּב כְּדֵי נְתִינָה, אֶלָּא נוֹתֵן זְרוֹעַ לְאֶחָד, וְקֵבָה לְאֶחָד, וּלְחָיַיִם לִשְׁנַיִם. וּבְשׁוֹר הַגָּדוֹל יָכוֹל לְחַלֵּק הַזְּרוֹעַ לִשְׁנַיִם, לְכָל אֶחָד פֶּרֶק אֶחָד.
י אִם אֵין שָׁם כֹּהֵן, יָשׁוּם הַמַתָּנוֹת בְּדָמִים וְאוֹכְלָם, וְנוֹתֵן הַדָּמִים לַכֹּהֵן.
יא אֵין לוֹ, לַכֹּהֵן, לַחֲטֹף הַמַתָּנוֹת, וַאֲפִלּוּ לִשְׁאֹל אוֹתָם בַּפֶּה, אֶלָּא אִם יִתְּנֵם לוֹ דֶּרֶךְ כָּבוֹד, יִטְּלֵם. וּבִזְמַן שֶׁהֵם כֹּהֲנִים רַבִּים בַּמִּטְבָּחַיִם, הַצְּנוּעִים מוֹשְׁכִין יְדֵיהֶם וְהַגַּרְגְּרָנִים נוֹטְלִים. וְאִם הָיָה צָנוּעַ זֶה, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין שֶׁהוּא כֹּהֵן, יִטֹּל כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ שֶׁהוּא כֹּהֵן.
יב הַכֹּהֵן יָכוֹל לְאָכְלָם בְּכָל עִנְיָן שֶׁעָרֵב עָלָיו יוֹתֵר, וְאִם כָּל הַמַּטְעַמִּים שָׁוִים אֶצְלוֹ יֹאכְלֵם צָלִי וּבְחַרְדָּל.
יג יָכוֹל לְהַאֲכִילָם לִכְלָבִים, וּלְמָכְרָם וְלִתְּנֵם לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים.
יד כֹּהֵן שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַכִּירִין שֶׁרְגִילִים לִתֵּן לוֹ מַתְּנוֹתֵיהֶם, יָכוֹל לְזַכּוֹתָם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיְּקַבְּלֵם מִיַּד מַכִּירָיו. וְדַוְקָא שֶׁהַזּוֹכֶה תַּלְמִיד חָכָם וְהַשָּׁעָה דְּחוּקָה לוֹ, וְשֶׁלֹּא יְהֵא כֹּהֵן הַמְזַכֶּה מְשָׁרֵת בְּבַיִת זֶה שֶׁמְּזַכֶּה לוֹ הַמַּתָּנוֹת, שֶׁמָּא יְזַכֶּה בְּעַל כָּרְחוֹ (רַמְבַּ"ם בפ"ט מהל' בִּכּוּרִים). וְהוּא הַדִּין אִם הַכֹּהֵן מְשָׁרֵת בְּבֵית בַּעַל הַבַּיִת וּמְזַכֶּה לְאוֹרֵחַ תַּלְמִיד חָכָם שֶׁמִּתְאָרֵחַ בְּבֵית רַבּוֹ בַּמַּתָּנוֹת שֶׁרָגִיל לִתֵּן לוֹ רַבּוֹ, אָסוּר (רַשִׁ"י וְטוּר).
טו לֹא נָתַן הַמַתָּנוֹת לַכֹּהֵן אֶלָּא אֲכָלָן אוֹ הִפְסִידָן, פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם, אֶלָּא כְּדֵי לָצֵאת יְדֵי שָׁמַיִם צָרִיךְ לִפְרֹעַ דְּמֵיהֶם.
טז יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁלַח לַחֲבֵרוֹ בָּשָׂר וְהַמַּתָּנוֹת בּוֹ, מֻתָּר לְאָכְלָן.
יז מַתָּנוֹת אֵינָן נוֹהֲגוֹת אֶלָּא בְּשׁוֹר וָשֶׂה וְלֹא בְּחַיָּה וָעוֹף, וְנוֹהֲגוֹת בְּכִלְאַיִם הַבָּא מִן עֵז וְרָחֵל, וְכֵן בְּכוֹי.
יח צְבִי הַבָּא עַל עֵז, וְיָלְדָה, הַוָּלָד חַיָּב בַּחֲצִי הַמַּתָּנוֹת. אֲבָל תַּיִשׁ הַבָּא עַל הַצְּבִיָּה, הַוָּלָד פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת.
יט אֵין נוֹהֲגוֹת בָּקֳדָשִׁים, וְלֹא בִּבְכוֹר.
כ בְּכוֹר, קֹדֶם שֶׁבָּא לְיַד כֹּהֵן, שֶׁנִּתְעָרֵב בִּבְהֵמוֹת אֲחֵרוֹת, חַיָּב לִתֵּן מֵהֶם הַמַּתָּנוֹת, שֶׁיֹּאמַר הַכֹּהֵן עַל כָּל אַחַת: תֵּן לִי מַתְּנוֹתֶיהָ, וְאִם אַתָּה אוֹמֵר שֶׁהוּא בְּכוֹר תֵּן לִי כֻּלָּהּ. אֲבָל בְּכוֹר שֶׁנִּתַּן לַכֹּהֵן בְּמוּמוֹ וּמְכָרוֹ לְיִשְׂרָאֵל וְנִתְעָרֵב בִּבְהֵמוֹת אֲחֵרוֹת, אִם רַבִּים שׁוֹחֲטִים אוֹתָם כֻּלָּם פְּטוּרִים, שֶׁכָּל אֶחָד יֹאמַר: שֶׁלִּי הוּא הַבְּכוֹר; וְאִם אֶחָד שׁוֹחֵט אֶת כֻּלָּם, אֵין פּוֹטְרִים לוֹ אֶלָּא אֶחָד מֵהֶם.
כא מַתָּנוֹת נוֹהֲגוֹת בְּכָל מָקוֹם, בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ, בֵּין בִּפְנֵי הַבַּיִת (פי' בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם) בֵּין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵינָן נוֹהֲגוֹת בְּחוּצָה לָאָרֶץ, וְכֵן נָהֲגוּ (וְעַיֵּן בְּסֵפֶר הַחִנּוּךְ להרא"ה מִצְוָה תק"ו).
כב כֹּהֲנִים פְּטוּרִים מִמַּתָּנוֹת.
כג לְוִיִּים, סָפֵק אִם חַיָבִים בְּמַתָּנוֹת, הִלְכָּךְ פְּטוּרִים. וְאִם נְטָלָן הַכֹּהֵן מִיָּדוֹ, אֵין צָרִיךְ לְהַחֲזִירָם לוֹ. וְיֵשׁ חוֹלְקִין דְּאֲפִלּוּ נְטָלָן הַכֹּהֵן, מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הר"ן).
כד בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁכֹּהֵן פָּטוּר, כְּשֶשּׁוֹחֵט לְעַצְמוֹ; אֲבָל אִם שׁוֹחֵט לִמְכֹּר, אִם הוּא קָבוּעַ לִמְכֹּר בְּבֵית הַמִּטְבָּחַיִם חַיָּב לִתֵּן מִיָּד, וְאִם אֵינוֹ קָבוּעַ לִמְכֹּר בְּבֵית הַמִּטְבָּחַיִם, שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ שַׁבָּתוֹת פָּטוּר; מִכָּאן וָאֵילָךְ חַיָּב, וּמְנַדִּין אוֹתוֹ אִם לֹא יִתֵּן.
כה הַשּׁוֹחֵט לְכֹהֵן וּלְנָכְרִי, פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת; וְהַמִּשְׁתַּתֵּף עִמָּהֶם צָרִיךְ שֶׁיִּרְשׁוֹם. וּבְגוֹי, אִם יוֹשֵׁב עִמּוֹ בַּמִּטְבָּחַיִם אֵין צָרִיךְ לִרְשֹׁם. הַגָּה: בְּמָקוֹם שֶׁנּוֹהֲגִין לִשְׁחֹט אֵצֶל גּוֹיִים אִם נִמְצָא טְרֵפָה נִשְׁאַר לָהֶם וְאִם נִמְצָא כְּשֵׁרָה לוֹקְחוֹ הַיִּשְׂרָאֵל, פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת (מָרְדְּכַי בְּשֵׁם ראבי"ה).
כו בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁשֻּׁתָּפוּת הַכֹּהֵן וְהָגוֹי פּוֹטֵר, בַּשֻּׁתָּף בְּכֻלָּהּ אֲפִלּוּ בְּכָל שֶׁהוּא; אֲבָל אִם אֵין הַכֹּהֵן וְהַגּוֹי שֻׁתָּף עִמּוֹ אֶלָּא בָּרֹאשׁ, אֵינוֹ פּוֹטֵר אֶלָּא מֵהַלְּחָיַיִם; וְאִם הוּא שֻׁתָּף עִמּוֹ בַּיָּד, אֵינוֹ פּוֹטֵר אֶלָּא מֵהַזְּרוֹעַ; וְאִם הוּא שֻׁתָּף עִמּוֹ בִּבְנֵי מֵעַיִם, אֵינוֹ פּוֹטֵר אֶלָּא מֵהַקֵּבָה.
כז אִם יֵשׁ בְּהֵמָה לַכֹּהֵן וּמוֹכֵר רֹאשָׁהּ לְיִשְׂרָאֵל וְשִׁיֵּר כָּל הַגּוּף לְעַצְמוֹ, חַיָּב בִּלְחָיַיִם.
כח הַשּׁוֹחֵט בֶּהֱמַת יִשְׂרָאֵל חֲבֵרוֹ, חוֹבָה עַל הַשּׁוֹחֵט לִתֵּן מַתְּנוֹתֶיהָ לַכֹּהֵן; וְאִם שָׁחַט בֶּהֱמַת כֹּהֵן אוֹ גוֹי, פָּטוּר. הַגָּה: מִיהוּ טוֹבַת הֲנָאָה לַבְּעָלִים וְהוּא יָכוֹל לִתְּנָם לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הר"ן) וְאָסוּר לַבְּעָלִים לִקַּח דִּינָר מִכֹּהֵן לִתֵּן לוֹ הַמַּתָּנוֹת, וְכֵן מִיִּשְׂרָאֵל לִתֵּן הַמַּתָּנוֹת לְבֵן בִּתּוֹ הַכֹּהֵן. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם ר"י וּבְפֶרֶק עַד כַּמָּה).
כט כֹּהֵן שֶׁמָּכַר פָּרָה לְיִשְׂרָאֵל וְאָמַר לוֹ: אֲנִי מוֹכֵר לְךָ פָּרָה זוֹ חוּץ מִמַּתְּנוֹתֶיהָ, הָוֵי תְּנַאי וְצָרִיךְ לִתְּנָם לַמּוֹכֵר. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: עַל מְנַת שֶׁהַמַּתָּנוֹת שֶׁלִּי, אֵינוֹ תְּנַאי וְהַמִּקָּח קַיָּם וְיָכֹל לִתְּנָם לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה.
ל יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּכַר פָּרָה לַחֲבֵרוֹ וְשִׁיֵּר הַמַּתָּנוֹת, חַיָּב הַלּוֹקֵחַ לִתְּנָם; אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁאֲרוּ לַמּוֹכֵר, מִכָּל מָקוֹם הַחוֹבָה עַל הַטַּבָּח שֶׁהוּא הַלּוֹקֵחַ.
לא הַמַּתָּנוֹת עַצְמָם אָסוּר לְיִשְׂרָאֵל לְאָכְלָם אֶלָּא בִּרְשׁוּת כֹּהֵן. עָבַר וַאֲכָלָן, אוֹ הִזִּיקָן, אוֹ מְכָרָן אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לוֹ תּוֹבְעִים יְדוּעִים. וְהַקּוֹנֶה אוֹתָם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי, הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְאָכְלָן מִפְּנֵי שֶׁמַּתְּנוֹת כְּהֻנָּה נִגְזָלוֹת.
לב אָמַר לַטַּבָּח: מְכֹר לִי בְּנֵי מֵעֶיהָ שֶׁל פָּרָה זוֹ, נוֹתְנָם לַכֹּהֵן וְאֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים. לְקָחוֹ מִמֶּנּוּ בְּמִשְׁקָל, נוֹתְנָם לַכֹּהֵן וּמְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים.
לג גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר וְהָיְתָה לוֹ פָּרָה, נִשְׁחֲטָה עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּיֵּר, פָּטוּר. מִשֶּׁנִתְגַּיֵּר, חַיָּב. אִם סָפֵק, פָּטוּר, שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָּה.
א סָעִיף א של שור ושה. וכל בהמות טהורות לאפוקי חיה כדלקמן סעי' י"ז:
ב סָעִיף ה קודם שיפריש כו'. כתב הר"ן דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ואי אתייא בהמה שלימה ליד כהן זכה במתנותיה ואי אכלן אחר בתר הכי חייב ודוקא דאתיא שחוטה ליד כהן אבל בחייה לא דאכתי לא חל חיובא עליה דה"ל כמפריש חלתו קמח דאינו חלה וגזל ביד כהן וכ"פ מהרש"ל פרק הזרוע סי' ד':
ג סָעִיף ו ומצא טרפה פטור. ומשמע בפוסקים דאפילו ספק טרפה פטור מטעם דמצי אמר לכהן זיל אייתי ראיה דלאו טריפה היא ואתן לך והמוציא מחבירו עליו הראי' כדלקמן סעיף קטן ט' וס"ק י"א:
ד סָעִיף יב יאכלם צלי ובחרדל. דרך גדולה משום דכתיב למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים ש"ס:
ה סָעִיף יג יכול כו'. שאין בהם שום קדושה וכתב מהרש"ל שם ס"ס י"א נראה דוקא היכא שאינם ראוים לאכילה כגון שהסריחו או שבאו מבהמות כחושים ורע בשר יכול להאכילם לכלבים או למכרן לעובד כוכבים כו':
ו סָעִיף טו פטור מדיני אדם. דממון שאין לו תובעים הוא דיכול לומר לכל כהן לא לך הייתי נותנם אלא לאחר:
ז סָעִיף טז מותר לאכלן. ואינו חושש שמא גזלה המשלח. טור. כלומר ומש"ה מותר לקבלן אפילו לכתחלה אבל ודאי דאפילו גזלן מותר לאכלן דמתנות כהונה נגזלות כדלקמן סעיף ל"א וכן פי' הב"ח:
ח סָעִיף יז וכן בכוי. עיין בב"י:
ט סָעִיף יח בחצי המתנות. דודאי חוששין לזרע האם ויש כאן מקצת שה עכ"פ ודרשינן שה אפי' מקצת שה:
י סָעִיף יח פטור מן המתנות. דספוקי מספקא לן אי חוששין לזרע האב והלכך מצי האיך למימר זיל אייתי ראיה דחוששין ואתן לך ומה שקשה ע"ז מסי' ט"ז סעיף ח' כבר התבאר שם ע"ש:
יא סָעִיף כ אבל בכור כו'. וכן אם נסתפק בשנים ולקח הכהן אחד הרי השני פטור מן המתנות שעשאוהו כמי שזכה בו הכהן ונתנו במומו לבעליו עכ"ל הרמב"ם והוא מש"ס דבכורות כמ"ש ב"י וכ"פ הברטנורה פרק ב' דבכורות וכ"פ מהרש"ל שם סי' ט':
יב סָעִיף כג ספק אם הם חייבים. דמספקא לן משום דכתיב מאת העם אי לוים איקרי עם או לא ונ"ל מוכח מהש"ס ומשמעות הפוסקים דדוקא מליתן פטורין מה"ט דשמא לא איקרי עם אבל פשיטא דאם תפס לוי מתנו' מישראל דמוציאין מידו דקרא כתיב וזה יהיה משפט הכהני' וגו' ולוי' לאו כהני' איקרו והב"ח סעיף י"ז פסק דאין מוציאין מידו וכן העט"ז נסתפק בזה ולפענ"ד ברור כמ"ש:
יג סָעִיף כג א"צ להחזירם לו כו'. כ"כ הטור והרמב"ם וכן בספק בכור כתב ג"כ הרמב"ם פ"ה מהל' בכורות ומביאו הטור לקמן סי' שט"ו דאין מוציאין מידו ולא אוכל לירד לסוף דעת הב"ח שהקשה מנ"ל להרמב"ם לחלק בכך אכן הטור איכא לאקשויי אהדדי דבסי' שט"ו פסק דמוציאין מידו ואין לתרץ כמ"ש הב"ח להרמב"ם דהתם הספק הוא לכל העולם משא"כ הכא דהספק הוא אי קיימא לן כהך תנא דאיקרי עם או לא דבפרק בית כור ובפרק השואל גבי מרחץ ששכרו בדינר זהב לחודש כו' מוכח דא"א לחלק בהכי ע"ש וכן משמע בהדיא באשר"י פ"ק דמציעא גבי הא דמדמה התם דין מרחץ לתקפו כהן דבתרווייהו לא מהני תפיס' ע"ש ונ"ל לחלק דדוקא בספק בכור שהספק הוא בגוף הענין שנחלקו עליו והלכך מספק אין לכהן שייכות בו דאמרינן ליה אייתי ראי' דבכור הוא ושקיל וכל כמה דלא מייתי ראיה מוקמינן ליה אחזקת מרא קמא ואחזקת דרוב בהמות אינם בכורים משא"כ כאן שהספק הוא אם לויים חייבים או לאו ובגוף הענין אין כאן ספק אלא שהספק הוא מצד אחר מצי הכהן לומר להלוי כל כמה דלא מייתית ראיה דלא איקרי עם המתנות שלי וחילוק זה מבואר במשמרת הבית להרשב"א דף ס"ו ע"א אלא שביארתיו יותר וכן נראה דעת הר"ב לחלק בין הך דהכא לבכור דכאן כתב רק ויש חולקי' ובסי' שט"ו סיים וכן הלכתא וזהו דעת העט"ז שכאן לא הביא אלא סברת המחבר ובסי' שט"ו כתב דהלכתא דמוציאין מידו ובספר ל"ח דף רמ"א סוף ע"א השיג עליו והנלפע"ד כתבתי ועי' בים של שלמה פ' הזרוע סי' ה' ופרק כיצד הרגל סי' ה':
יד סָעִיף כה א"צ לרשום. דסתם עובד כוכבי' מרבה דברים ומודיע לכל:
טו סָעִיף כה פטור מן המתנות. דכיון דאינו מחייב משעת זביחה וההיא שעתא לית ליה ברירה דתיהוי דידי' הגהת מרדכי שם ועיין בים של שלמה פ' ה' דב"ק סי' ל"ב ובדיני ברירה פ' שני:
טז סָעִיף כח ואסור לבעלים ליקח. עי' סי' של"א:
יז סָעִיף כט הוי תנאי. כלומר תנאי גמור דחוץ שיורא הוי:
יח סָעִיף כט ע"מ שהמתנות שלי כו'. וכ' הרא"ש דה"ה במוכר שדה ואמר לו ע"מ שהמעשר שלי דינא הכי דקי"ל ע"מ תנאי הוי ולא שיורא וא"כ הוי מתנה על מה שכתוב בתורה שהרי מן התורה יכול ליתנם לכל כהן שירצה ותנאו בטל אבל הרמב"ם אע"פ שבהלכות בכורים פ"ט דין י"א פסק דבעל מנת נותנם לכל כהן שירצה מ"מ בהלכות מעשר דין י"ט כתב הרי הן שלו כיון שאמר ע"מ נעשה כמו ששייר מקום המעשר עכ"ל נראה דס"ל דכיון דסתמא דש"ס קאמר בריש פ' המוכר את הבית גבי מוכר שדה כיון דאמר ע"מ שיורא שייריה למקום מעשר אלמא הכי הלכתא ודוקא גבי מתנות כיון דנתן כל הבהמה ליד ישראל לא אמרינן שיורא שיירי משא"כ בשדה דקרקע בחזקת בעליה עדיין עומדת ועיין בחדושי הרמב"ן פרק המוכר את הבית דף נ"ד ריש ע"ג:
יט סָעִיף לא מפני שאין לו תובעים כו'. ומ"מ לצאת ידי שמים חייב כדלעיל סעיף ט"ו:
א סָעִיף ב של ימין. ילפינן לה מדכתיב הזרוע בה"א משמע המיומן שבזרוע:
ב סָעִיף ב מפרק ארכובה. פי' מסוף פרק:
ג סָעִיף ב שקורין אישפלד"א. ובל"א קורין ריע"ר. עד כף היד פי' הרוחב של כתף. רש"י:
ד סָעִיף ג מפרק של לחי. פירש רש"י אצל הצדעים וחותך כלפי מטה עד שיפוי כובע כו':
ה סָעִיף ג שאינו רשאי למלגם. דזה מרבינן מה"א דהלחיים:
ו סָעִיף ד עם כל חלבה. זה מרבינן מה"א דהקיבה ופנימי וחיצון היינו אקשתא ואיתרא:
ז סָעִיף ד אלא א"כ נהגו כו'. הא דכתבו בזה דתלוי במנהג לפי שאמרו בגמ' דהכי הוה כבר שהכהנים נהגו בזה עין יפה ולפי זה אם נהגו עין יפה בצמר ועור בלחיים הוה נמי כן:
ח סָעִיף ו טריפה פטור. דדרשינן מאת זובחי הזבח פרט לטרפה:
ט סָעִיף ח לכהנת כו'. דונתן לכהן היינו אפילו כהנת:
י סָעִיף ח והנותנם לבעלה ישראל כו'. זהו תלמוד ערוך וילפו הפוסקים האי כ"ש שבעלה פטור דכיון דיהבי ליה אחריני כ"ש שהוא פטור מליתי ותימה על הטור שכתב ולא עוד אלא שבעלה פטור בשבילה ולא כתב עיקר הרבותא דהוא מקבל מאחריני בשבילה ורבים דוחקים לתרץ זה ולא נייח לי ונראה דהאי פטור דנקט הטור צ"ל פוטר והשתא ניחא דקמ"ל דיכול לפטור אחרים כשמקבל מהם בשבילה:
יא סָעִיף י ישום המתנות בדמים. כי אין שום קדושה במתנות רק שהם ממון כהן:
יב סָעִיף יא לחטוף המתנות. דכתיב ונתן ולא שיטול מעצמו. ואפילו לשאול בפה דכתיב אצל בני שמואל ויטו אחרי הבצע פירוש חלקם שאלו בפיהם:
יג סָעִיף יא שהם כהנים רבים. פי' שעד הנה דבר שיש די מתנות לכהנים דלשם וע"כ ימתינו עד שיתן אותם הטבח וכאן מיירי שיש רוב כהנים ולא סגי להם מתנות וה"א כיון דלא די לכל אחד אם ימתין טפי עדיף שימציא עצמו ליטול משום חבובא מצוה קמ"ל דהצנועין מושכין ידיהם ולמדו זה מלחם הפנים שקודם הקללה היה די לכל אחד בשיעור כפול ואחר הקללה הצנועין מושכין ידיהם ליטול כיון שאין מגיע לכל אחד דיו ה"נ במתנות כהונה מועטים ורבים כהנים:
יד סָעִיף יא במקום שאין מכירין אותו. זה נלמד ממ"ש בגמ' על אביי שאמר שעכ"פ בכל עי"כ שכהנים רבים מתאספים יחד בא גם הוא ליטול שלא ישתכח ממנו שם כהונה ופרכינן והא יהיה מוחזק ע"י הדוכן לכהן ומשנינן אנסי ליה עידני' ופירשו הרי"ף והרא"ש חולי מעיים הוה ולא היה יכול להשהות נקביו לפיכך לא עלה לדוכן ורש"י פי' שקבע עתים לתלמידיו והיו טורדים אותו מלישא כפיו בעת שהצבור נאספים לבית הכנסת והטור כלל כל זה במ"ש במקום שאין מכירין אותו פי' בכל ענין שיהיה שאין חזקת כהונתו נכרת לכל אז יטול המתנות ובזה נתיישב מה שהוקשה לקצת מדברי הטור נגד הגמרא ונכנסו לדחוקים:
טו סָעִיף יב צלי ובחרדל. שהוא דרך גדולה שנאמר למשחה בהם כדרך שהמלכים אוכלים:
טז סָעִיף יד משרת בבית זה שמזכה כו'. מבואר דתרתי איסורי יש בזה דבגמרא איתא רק חדא מילתא דהיינו שאין לשמש לזכות לאורח חשוב של הבעל הבית שלו דאינו עוש' בלב שלם ולמדו מזה כל שכן אם המזכה מזכה לבעל הבית עצמו שהוא משרת אצלו ונמצאו דברי הש"ע כאן דרך לאזו אף זו ובטור כתוב ולא יהיה כהן המזכה משרת בבית ישראל שרגיל ליתן לו מתנות והוא תמוה דמה יזיק זה שהוא משרת אצל מי שרגיל ליתן לו והא עיקר האיסור משום שהוא משרת אצל אותו שהוא מזכה לו. ותו דהטור מסיים אבל אם אין כו' או כהן המשרת בבית ישראל ומזכה לאורח ת"ח כו' הרי לא רישיה סיפיה דברישא לא הזכיר כלל אורח. וראיתי בזה רבים פירושים לא מצאתי נייח בהם ויש עוד גירסא שכתוב בדרישה שראה בנוסח ישן של קלף בלשון זה אבל אם אין הזוכה ת"ח או שאין השעה דחוקה לו או כהן המשרת בבית ישראל או מזכה לאורח ת"ח כו' אסורים עכ"ל וגירסא זו ג"כ היא אינה נכונה וגם אינה מכוונת ממש עם דברי הש"ע ע"כ נראה דמה שכתב הטור ולא יהיה הכהן המזכה משרת בבית ישראל שהאי תיבת בבית הוא מיותר והיה לו לומר משרת לישראל אלא האי בבית קאי על מזכה ר"ל שלא יהיה המזכה מזכה למי שהוא בביתו של אותו הישראל וא"כ הוה שפיר סיפא היפוך דרישא:
יז סָעִיף טו פטור מדיני אדם. משום שהוא ממון שאין לו תובעין שהרי יכול ליתן לכל מי שירצה אבל מ"מ אם הם עדיין בעין ב"ד כופין אותו משום מצות הפרשה. ב"י:
יח סָעִיף טז מותר לאכלן. שבודאי לקחן ממנו:
יט סָעִיף יז וכן בכוי. הוא בריה בפני עצמו ועיין בב"י לדבריהרמב"ם:
כ סָעִיף יח בחצי המתנות. דכתיב אם שה ודרשינן אפי' מקצת שה ומצד אביו פטור דצבי הוא ושמא חוששין לזרע האב ע"כ חייב במחצה ופטור ממחצה אבל הטור הבין מדעת הרא"ש בזה דחייב בכל המתנות מטעם זה דלחצי פשיטא דחייב דהא בהמה היא ולמה לי קרא אלא ודאי דמרבה כל המתנות וחלק הטור על הרמב"ם שכתב כוי הבא מבהמה כו' מפרישין ממנו כל המתנות בכל גווני היינו מדנקט לשון מפרישין רצה לומר הפרשה בעלמא עושין בכל גווני ובזה השיג עליו דהבא מבהמה וחיה אפי' הפרשה אין צריך והב"י כתב דרמב"ם סובר דכוי בריה בפני עצמו הוא ובזה מודי כולי עלמא. ורש"ל כתב שהגירסא הנכונה בטור בלשון זה ובענין מתנות כוי או הבא מבהמה וחיה כו' נמצא דכוי שנקט הרמב"ם הוא בריה בפני עצמו ואפילו הכי השיג הטור עליו דל"ל ההפרשה כיון שאין נותנין:
כא סָעִיף יט בקדשים ולא בבכור. במתני' פרש"י לפי שאין קדושה חלה על קדושה וקשה לי הא אמרינן יכול להאכילם לכלבים מטעם שאין בהם קדושה וכן איתא בסעיף י' וצ"ל דקדושת המצוה קאמר שאינה כאן אבל לא קדושת מתנות שהרי אין בהם קדושה:
כב סָעִיף כ בכור קודם שבא כו'. כדי להבין סעיף זה נעתיק הגמ' והתוס' והנמשך מהם בפ' הזרוע (חולין דף קל"ב) שנינו בכור שנתערב במאה בזמן שמאה בני אדם שוחטין הבהמות כולן פוטרין את כולן ממתנות דיכול כל אחד לומר לכהן הבכור שלי ואם אחד שוחט את כולן אין פוטרין לו אלא אחד ופרכינן ארישא אמאי פוטרין את כולן יבא עליו משני צדדין ולימא ליה אי בכור הוא כולו דידי הוא אי לאו בכור הוא הב לי מתנות אמר רב אושעיא בבא ליד כהן במומו ומכרו לישראל וא"א לומר אי בכור הוא כולו שלי ובפרק שני דבכורות (דף י"ח) איתא במשנה רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים ויצאו שני ראשיהן כאחת אחד לו ואחד לכהן כו' והשני פירוש מה שהוא שלו ירעה עד שיסתאב ויאכלנו במומו וחייב במתנות וסתם משנה היא זו ורבי מאיר היא כ"כ התוספות פרק הזרוע ורבי יוסי פוטר ואמרינן בגמרא מאי טעמא דרבי מאיר דקתני חייב במתנות אמר ר' יוחנן הואיל וכהן בא עליו משני צדדין אי בכור הוא הב לי כולו ופירש רש"י והא דשקל אנא הוה חולין ומהדרנא לך ניהליה ושקילנא מתנות מיניה ואי לא תן לי מתנות ורבי יוסי מאי טעמא אמר רבא עשו שאינו זוכה כזוכה ואע"ג דלא מטא לידיה כמאן דמטיא לידיה וזבני לישראל במומיה פירש"י דהוי לי' כאילו מטא לידיה דכהן לשם בכורה והדר זבין לישראל במומיה ושקיל לאידך חילופיה ובכור שמכרו כהן לישראל פטור ממתנות נראה כוונתו כיון שעכ"פ צריך הישראל ליתן לכהן בהמה אחת כמו שאמרו במשנה א' לכהן. וז"ל התוספות שם בפ' הזרוע דהא דפרכינן שם יבא עליו הכהן מב' צדדין לא מיבעיא לר"מ פשיטא דפריך שפיר שהרי אפילו במקום שלוקח הכהן אחד מהם ס"ל דבא הכהן משני צדדים אלא אפילו לר' יוסי דפליג התם בבכורות היינו משום דלא מצי אמר אי בכור הוא כולו דידי שכבר לקח אחד אבל הכא מודה כו' עכ"ל. מבואר כוונתם דודאי לר' יוסי כל היכא שהכהן נוטל אחד מהם אין לו זכות על השאר מחמת מתנות וזהו עיקר טעם דר' יוסי אלא דהכא ברישא שכל אחד שוחט בפני עצמו ממילא אין לכהן שום אחד מחמת בכורה כי כל אחד דוחיהו אצל חבירו אצלו הבכור וע"כ פרכינן שפיר אפילו לר' יוסי יאמר אי בכור הוא כולו שלי ומוכרח לתרץ דאיירי במכרו לישראל במומו אבל באמת אם לא בא ליד ישראל מכהן במומו אלא נתערב אצל ישראל בתמותו או שנעשה בו מום ולא מכרו לו ונתערב בין בהמות ישראל אפי' כולם ביד א' ממילא צריך עכ"פ ליתן א' לכהן ופטור אחד מן השאר ממתנות לר' יוסי מכח שיכול לומר עליו זהו הבכור והתם במתניתין דאין שם אלא שנים ולקח הכהן אחד בשביל בכורה ונשאר א' הוא פטור ממתנות אבל באמת אם היו שנים עוד בידו לא היה פטור רק ממתנות של אחד והא דמשני רב אושעיא בבא ליד כהן ומכרו לישראל זה א"צ אלא לר' מאיר אבל לרבי יוסי דס"ל כל שחייב ליתן אחד לכהן מחמת הבכורה עשאוהו כזוכה וכאילו מכרו במומו דמי א"צ כאן לומר שמכרו לישראל אלא תיכף שנעשה בו מום ונתערב בין בהמות של ישראלים הרבה חייבים בין הכל ליתן לו אחד מהם מחמת שיש לו עכ"פ ממונו ביניהם והנשאר להם פטור כל אחד ממתנות שיאמר שלי הבכור וכבר נפטרנו מחמת חיוב הבכורה ואם הכל של ישראל אחד מועיל לו לפטור אחד מהנשארים לו. והרמב"ם כתב בזה בהמת קדשים שנפסלה במומה ואינה חייבת במתנות שנתערבה בבהמות כו' כמו שהעתיק ב"י לשונו ולא זכר הרמב"ם כלל ממכירה לישראל הוא מטעם שהוא פסק כר' יוסי והורה בזה שכאן א"צ מכירה באמת אליבא דהלכתא וזהו כוונת הר"ן שכתב מדברי הרמב"ם נראה שהוא מפרש דכיון שבכור זה נתערב בבהמות של ישראל ולקח הכהן האחד מן הספק הרי הוא כמו שזכה בו הכהן ונתנו לבעליו במומו עכ"ל הורו בזה שהרמב"ם לא הביא להך אוקימתא דרב אושעיא כלל שהרי לא הזכיר מכירה אלא זכר טעמו של ר' יוסי כמו שזכרנו. והב"י הבין שהר"ן בא לפרש דברי רבי אושעיא אליבא דהרמב"ם ומכח זה תמה עליו ולפום חורפיה לא עיין יפה דמבואר הוא כמ"ש. אבל הטור אזיל לשיטתו שפסק בסימן שי"ח כר"מ ע"כ הוצרך להזכיר שמכרו לישראל במומו וכאוקימתא דרב אושעיא והב"י לא נחית כאן לזה שיש חילוק בין הטור להרמב"ם בפסק הלכה כר"מ או כר' יוסי ומשום הכי לא כתב כאן רק לשון הטור ולא הביא דעת רמב"ם כלל מה שאין דרכו בזה בכל המקומות ובפרישה כתב על מ"ש הטור תן לי כולה ואין הישראל יכול לומר הלא נתתי אחת מהן בשביל הבכור דמסתבר לומר דצריך לסלק הכהן ליתן לו ממונו בעד הבכור דלא גרע מתרומה שנתבטלה בק"א של חולין ואפ"ה צריך ליתן אחד לכהן משום גזל הכהן מכל מקום יאמר לו הכהן אין לזה דין בכור כיון שסילקת ממנו דין בכורה וצריך אתה ליתן מתנות א"נ יאמר תן לי כולה ואחזיר אותה שנתת לי וצריך אתה ליתן מתנות ממנה ע"כ הנה מ"ש תחילה להוכיח מסברא דצריך ליתן לכהן אחת אשתמיטתיה מתני' דבכורות שכתוב בה בהדיא דצריך ליתן אחד לכהן והיינו רישא דכאן ומ"ש בתירוצו הראשון שכבר סילק ממנה דין בכור תמוה הוא דא"כ יאמר לכהן תחזיר מה שלקחת בעד הבכורה ומ"ש א"נ כו' הוא מפרש"י והוא עיקר:
כג סָעִיף כב כהנים פטורים. דכתיב מאת העם ולא מאת הכהנים ולויים מספקא לן בגמרא אי הוויין בכלל עם:
כד סָעִיף כג אין צריך להחזירם. דסבירא ליה בספיקא דדינא אי תפיס לא מפקינן מיני' כמו שכתבתי בשמו בח"מ סי' ר"ב ושס"ב ומה שהקשה הר"ן מתקפו כהן מוציאין מידו מבואר בסי' שט"ו לקמן דהרמב"ם לא סבירא ליה כן גם שם:
כה סָעִיף כה צריך שירשום. א"ל מ"ש מחייב בחצי מתנות בצבי הבא על התיישה ה"נ חציו של ישראל לחייב י"ל דהתם כל שיות שבו חייב דבכהאי גוונא מיקרי כל שה אבל הכא דמקצת שה פטור כה"ג לא אמר רחמנא כן כ' הר"ן והתוס':
כו סָעִיף כה אין צריך לרשום. דסתם עובד כוכבים מרבה דברים ומודיע לכל שהוא שותף:
כז סָעִיף כה נשאר לעובד כוכבים. דהא עיקר החיוב הוא בשעת זביחה ובההיא שעתא לית לי' ברירה דתיהוי דידיה אע"ג דרוב כשרים הם הא קיי"ל כשמואל דבממונא לא אזלינן בתר רובא. ועוד דטריפת הריאה שכיח כו':
כח סָעִיף כו בכל שהוא. פירוש אפי' בחלק אחד מאלף יש בו בבהמה:
כט סָעִיף כח חובה על השוחט. דכתיב מאת זובחי הזבח שהזובח אינו יכול לומ' הבעל יתן לך:
ל סָעִיף כט הוי תנאי. פי' בזה מועיל התנאי כיון דהוה חוץ לשון שיור ששייר לעצמו המתנות משא"כ בסיפא שאומר ע"מ לא הוי לשון שיור אלא תנאי בעלמא ואינו מועיל דמתנה ע"מ שכתוב בתורה הוי והוה כאלו לא הי' תנאי כלל ועיין בח"מ סי' רי"ב סעיף ב' והקשיתי דברי הטור והש"ע אהדדי והיותר תימא על הרמב"ם שכ' כאן ג"כ בהדיא בלשון זה שהאומר ע"מ לא שייר לו במתנות כלום כו' ובפ"ז דהלכות מעשר כ' בהדיא כהן שמכר שדה לישראל וא"ל ע"מ שהמעשר שלי לעולם הרי היא שלו כיון שאמר על מנת נעשה כמי ששייר מקום המעשר כו' עכ"ל והוא מסוגיא דהמוכר את הבית ובהדיא כתבו התוס' והרא"ש דהסוגיא דהזרוע ודהמוכר את הבית פליגי בזה אי הוה ע"מ לשון שיור או לא ותימא על הרמב"ם שפסק כשתיהן והקשיתי תמיה זאת לפני רבים וגדולים ולא היה סיפוק בידם לתרצה:
לא סָעִיף לב לקחו ממנו במשקל. פירוש והלוקח שקלן והרי הגזלה אצלו אבל שקלן המוכר יש לכהן הברירה או ליקח מן המוכר או מן הלוקח וכ"כ הטור:
לב סָעִיף לג ספק פטור. אבל לענין איסור חלה כתב בסי' ש"ל דחייב מספק:
א סָעִיף א ושה. וכל בהמות טהורות לאפוקי חיה:
ב סָעִיף ב מפרק. פי' מסוף הפרק. אישפלד"ה ובל"א קורין ריע"ר:
ג סָעִיף ד נהגו. כתב הט"ז והוא הדין אם נהגו עין יפה בצמר ועור בלחיים הוה נמי כן:
ד סָעִיף ה שיפריש. ואי אתא ליד כהן בהמה שלימה זכה במתנותיה ואי אכלן אחר בתר הכי חייב ודוקא דאתיא שחוטה אבל בחייה לא. ש"ך בשם הר"ן:
ה סָעִיף ו טריפה. כתב הש"ך דמשמע בפוסקים דה"ה ספק טריפה פטור דהמע"ה:
ו סָעִיף י בדמים. שאין שום קדושה במתנות רק שהם ממון כהן. ט"ז:
ז סָעִיף יב צלי. דרך גדולה דכתיב למשח' לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים:
ח סָעִיף יג לכלבים. כתב מהרש"ל דוקא היכא שאין ראוים לאכילה כגון שהסריחו או שבאו מבהמות כחושים ורע בשר (אבל בלא"ה לא):
ט סָעִיף טו אדם. דממון שאין לו תובעים הוא דיכול לומר לכהן אחר הייתי נותנם:
י סָעִיף טז לאכלן. בטור כתב ואינו חושש שמא גזלן המשלח ופי' הש"ך דר"ל אפילו לכתחילה יכול לקבלן אבל ודאי אפילו גזלן מותר לאכלן דמתנות כהונה נגזלות כדלקמן סעיף ל"א וכן פי' הב"ח:
יא סָעִיף יח בחצי. דשה אפילו מקצת שה דחוששין בודאי לזרע האם אבל תייש הבא על הצביה פטור דמספקא לן אי חוששין לזרע האב והמע"ה וע"ל סימן ט"ז ס"ח:
יב סָעִיף כג פטורים. כתב הש"ך דמוכח מש"ס ופוסקים דדוקא מליתן פטורים אבל אם תפס לוי מתנות מישראל מוציאין מידו דלא כהב"ח:
יג סָעִיף כג חולקים. כתב הש"ך ול"ד לסעיף שט"ו גבי ספק בכור דפסק רמ"א בפשיטות דמוציאין מיד כהן וסיים וכן הילכתא וכאן לא כתב רק ויש חולקים דשאני התם שהספק הוא בגוף הענין שנחלקו בו הלכך מספק אין לכהן שייכות בו דכל כמה דלא מייתי ראיה אוקמי' אחזקת מרא קמא וחזקת רוב בהמות דאינן בכורים משא"כ כאן שהספק הוא אם לוים חייבים מצי הכהן לומר כל כמה דלא אייתית ראיה דלא איקרי עם המתנות שלי:
יד סָעִיף כה והמשתתף. כתב הט"ז וא"ל מ"ש מצבי הבא על התיישה דחייב בחצי מתנות ה"נ חציו של ישראל לחייב י"ל דהתם כל שיות שבו חייב דבכה"ג מיקרי כל שה אבל הכא דמקצת שה פטור כה"ג לא אמר רחמנא הר"ן ותוס':
טו סָעִיף כה ובעובד כוכבים. דסתם עובד כוכבים מרבה דברים ומודיע לכל שהוא שותף:
טז סָעִיף כה פטור. דכיון דאינו מחייב משעת זביחה וההיא שעתא לית ברירה אע"ג דרוב בהמות כשרות הן לא אזלינן בממון אחר הרוב גם טריפות הריאה שכיח. ט"ז:
יז סָעִיף כו שהוא. אפילו חלק א' מאלף:
יח סָעִיף כח דינר. ע"ל סימן של"א:
יט סָעִיף כט ע"מ. כ' הט"ז דצ"ע דבח"מ סי' רי"ב פסק המחבר דאם אמר על מנת הוי שיור והש"ך מחלק דשאני התם שהקרקע בחזקת בעליה עומדת עדיין ע"ש:
כ סָעִיף טו לשלם. ומ"מ לצאת ידי שמים חייב כדלעיל סט"ו:
כא סָעִיף לב במשקל. כתב הט"ז פי' הלוקח שקלן והרי הגזלה אצלו אבל שקלן המוכר יש לכהן הברירה אם ליקח מהמוכר או מהלוקח:
כב סָעִיף לג ספק. אבל לענין איסור חלה בסימן ש"ל חייב מספק:
א סָעִיף א ליתן לכהן. עי' בשער המלך פ"ג מהלכות אישות הלכה ה' שהביא דהרב בעל פר"ח בספרו מים חיים סימן ד' נסתפק אי גבי פדיון הבן ושאר מתנות כהונה אמרינן נתינה בע"כ שמה נתינה וכיון שהישראל נתן לכהן אף שהכהן לא רצה לקבלם יצא י"ח נתינה או לא ופשיט ליה דנתינה בע"כ שמה נתינה אף לגבי פה"ב ושאר מתנות כהונה ובספר קול יעקב בלשונות הרמב"ם ד' נ"ז הקשה עליו והוא ז"ל כתב לתרץ קושייתו עיין שם:
ב סָעִיף ז שם חבר. עיין בתשובת בית יעקב סוף סי' קמ"ב דאפילו אם הכהן חבר הוא במקום קרוב אין להמתין עד שיבא ע"ש:
ג סָעִיף ח לכהנת. עי' במהרש"ל ביש"ש פרק הזרוע סימן ו' שכתב דאפילו איכא כהן גמור יכול ליתן לכהנת ואם יש כהן ע"ה והיא אשת חבר טוב ליתן לאשת חבר ואם יש כהן חבר שקולים הם וה"ה כהן ע"ה כה"ג עכ"ד ע"ש:
ד סָעִיף י אם אין שם כהן. עי' בתשובות רדב"ז החדשות סימן ש"מ שכתב דדוקא אם אין שם כהן מש"ה מעלה אותן בדמים הא יש שם כהן הן ולא דמיהן. ודוקא מעלה אותן בדמים כלומר לשום אותם בשוויים דלשון מעלה בכל דוכתא הכי הוא אבל פחות מכאן איכא גזל השבט. ודוקא נמי לשום אותם תחלה ואח"כ לאוכלם אבל לאכול אותם ואח"כ לשום אותם בדמים לא. ע"ש באריכות:
ה סָעִיף יד שיקבלם מיד מכיריו. עי' בתשובת רדב"ז החדשות שם שכתב אפשר דדוקא כשמוציא אותם הטבח מתחת ידו ונותן אותם לאחר דהיינו לצורבא מרבנן דדחיקא ליה דאז ישראל במקום כהן עומד. וקרינן ביה ונתן לכהן כיון שהטבח נתן וצורבא מרבנן מכח הכהן הוא זוכה אבל נשאר ביד הטבח אם הוא צורבא מרבנן ודחיקא ליה ואפילו אם הכהן מתרצה בכך אין לנו ע"ש:
ו סָעִיף יט בקדשים. עט"ז מה שהקשה על רש"י ועיין בספר נחלת עזריאל בחולין דף ק"ל שתמה עליו בזה:
ז סָעִיף כא שאינן נוהגות בח"ל. עי' בתשובת רדב"ז ח"ב סי' תרנ"ט מה שכתב בזה באורך:
ח סָעִיף כא וכן נהגו. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל. ועיין בספר לחם הפנים שכתב בשם מהר"ם בתשובה דמאן דבעי למיהב מצי יהיב ולא מחזי כיהורא ע"ש. [ועי' בתשובת ח"ס סי' ש"א שהוא ז"ל היה רגיל ליתן והיה דרכו בכל י"ט לשחוט בהמה ולהפריש ממנה מתנות. וכן ראשית הגז וכן עבד עובדא בפלתי ע"ש]:
ט סָעִיף כג ויש חולקין. עבה"ט בשם ש"ך ועי' בתפל"מ שכתב דהכא מיירי שנטלם לדעת הלוי והלוי לא ידע שהוא פטור לכך א"צ להחזיר דהמע"ה אבל בסימן שט"ו דאיירי בתקפו כהן צריך להחזיר להטור משום דטובת הנאה לבעלים ליתן למי שירצה כו' ע"ש היטב:
י סָעִיף כט על מנת. עט"ז וש"ך מה שהקשו על הרמב"ם ועי' מה שתירץ ע"ז בתשובת מקום שמואל סי' פ"ח. [ובתשובת משכנות יעקב סימן כ"ה] ועי' בספר מרכבת המשנה פרק ו' מהלכות מעשר דין י"ט מ"ש בזה:
יא סָעִיף כט שהמתנות שלי אינו תנאי. עי' בספר פתח הבית מהגאון מהרר"א טיקטין ז"ל סימן ב' בסוף ענף י"ד בשם בנו הרב מהר"ז נר"ו שנסתפק באומר אני מוכר לך פרה זו ע"מ שאם תרצה לקיים מצות נתינה במתנות תתנם לי אם התנאי קיים ע"ש טעם הספק:
יב סָעִיף לא או מכרן. עי' בספר פתח הבית הנ"ל סימן י"ט בד"ה היוצא:
יג סָעִיף לא אינו חייב לשלם. עי' ש"ך לעיל סק"ב בשם הר"ן דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ואי אתיא בהמה שלימה ליד כהן זכה במתנותיה ואי אכלן אחר בתר הכי חייב ודוקא דאתיא שחוטה ליד כהן כו'. אכן הרב כנה"ג בהגהת ב"י אות י"ט כתב דכיון שהשמיטוהו הטור וש"ע מבואר דסבירא להו דמתנות שלא הורמו לאו כמו שהורמו דמי ע"ש ועי' בשער המלך פ"ה מהלכות אישות סוף הלכה ו' שכתב דאישתמיט מיניה דברי הטור וש"ע בהלכות נחלות שפסקו בהדיא דכמו שהורמו דמיין ולעיקר קושייתו אפשר שסמכו על מ"ש בהלכות נחלות דבכור נוטל פי שנים במתנות שלא הורמו משום דאיקרי מוחזק וכיון שכן ממילא משתמע שחייב לשלם ע"ש:
יד סָעִיף לא והקונה אותם. עי' בתשובת זכרון יוסף חלק יו"ד סי' ח':
טו סָעִיף לג אם ספק. [עי' בספר כו"פ ועי' בתשובת ח"ס סימן ש"א מ"ש בזה]:
א סָעִיף א חייב כו'. מפורש בתורה ועבמתני' ק"ל א' קל"ה א':
ב סָעִיף ב והם כו'. שם ד"ה וכנגדן כו':
ג סָעִיף ג שהיא כו'. ע' גמ' שם והתניא נוטלה כו':
ד סָעִיף ג עם כו'. קל"ג א' א"ל רבא לשמעיה כו':
ה סָעִיף ג שאינו רשאי כו'. שם וכגי' הרי"ף מקום שנהגו למלוג בעגלים לא ימלוג את הזרוע להפשיט כו' וכן הגי' בתוספתא:
ו סָעִיף ה מצוה כו'. כמ"ש בפ"ב (ל"ז ב') ובפ"ג שם ובפ"ד דמגילה:
ז סָעִיף ו אבל שחט כו'. קל"ו ב' ועבה"ג:
ח סָעִיף ז ואם אין כו' וכן כו'. ממ"ש בסוף הלה ואלו ניתנין כו' ואמרו בירושלמי דיש מהן לאנשי משמר ויש לכל כהן וע"כ לכל כהן דמתני' אף לע"ה והיינו בכה"ג. תוס':
ט סָעִיף ח אפילו היא כו'. כמש"ו והנותנם כו' ועבה"ג:
י סָעִיף ח וכ"ש כו'. קל"א א':
יא סָעִיף יא ובזמן כו'. כמ"ש ביומא ל"ט א' בלחם הפנים נשתלחה כו':
יב סָעִיף יב הכהן כו'. מהא דזבחים ובכולן רשאים הכהנים כו' מ"ט למשחה כו'. תוס' ד"ה אין:
יג סָעִיף יג יכול כו'. תוספתא פ"ט מתנות אין בהן משום קדושה אפי' מוכרן לעובד כוכבים אפי' נותנן לפני כלבו אין בהן אלא מצות כהונת בלבד:
יד סָעִיף יד ושלא יהא כו'. כפי' הרמב"ם:
טו סָעִיף יד וה"ח כו'. כפי' רש"י וכ"כ הטור.
טז סָעִיף יז מתנות כו'. קל"ב א':
יז סָעִיף יז וכן בכוי. כר' יוחנן שם דחייב בכל המתנות מריבוייא דקרא ופוסק הרמב"ם כר' יוסי שם פ' א' דכוי בריה בפ"ע הוא דכן ס"ל ר' יוחנן ע"כ דאל"כ קשה אצטריך קרא למעוטי ספיקא וכמ"ש ביומא ע"ד אבל הבא מן התייש והצבייה דלא נפיק מקרא מודה ר' יוחנן להסוגיא שם וז"ש בסי"ח צבי כו' אבל כו' (ע"כ):
יח סָעִיף יח צבי כו'. שם ובפ"ה פ' א':
יט סָעִיף יט ולא בבכור. כמ"ש בש"ך:
כ סָעִיף כא ויש מי כו'. רש"י ותוס' קל"ו ב' ורש"י בפ"א דשבת (יו"ד ב') דחד טעמא לראשית הגז ומתנות דיליף נתינה מתרומה כמ"ש קל"ו א'. וסברא ראשונה ס"ל דהא מנהגא הוא ובהא נהגו ובהא לא וע' הטעם בר"ן וראי' דרנב"י עצמו קניס גלימא וכן כלהו אמוראי נהגו במתנות כמש"ש ועתוס' הנ"ל וערש"י ותוס' קל"ח ב' ד"ה לבד כו' אבל הר"מ הקשה ל"ל בראשית הגז ת"ל ממתנות אלא דע"כ לא דמי למתנות וס"ד דכאן הלכה כר' אלעאי וכן עיקר: (ליקוט) ע' במרדכי פ' הזרוע והג"א שם ס"ו ד"ה שאלו לרש"י כו' והשיב כו' וכל הנותן תבא עליו ברכה כו' (ע"כ):
כא סָעִיף כג נטלן כו'. רמב"ם וכשיטתו כמ"ש בריש סי' שט"ו. והרשב"א כ' דאף לדעת דתקפו מוציאין מידו שם הספק בגוף הענין כו' עש"ך:
כב סָעִיף כג ויש חולקין כו'. כשיטתם בסי' שט"ו ועוד כתב הר"ן כיון דטובת הנאה לבעלים וכמ"ש בסכ"ה א"כ מוציאין מידו ועתוס' קל"א א' ד"ה יש כו'. ומיהו כתב הר"ן דוקא למ"ד טובת הנאה ממון. אבל הרמב"ם הולך לשיטתו שפסק בפ"ה מה' אישות ובפ"ב מה' גניבה דטובת הנאה אינה ממון וכ"פ בח"מ בסי' ר"ג ס"א בהג"ה ע"ש:
כג סָעִיף כד והיו מנדין כו'. שם:
כד סָעִיף כה אם יושב כו'. כאב"א שם:
כה סָעִיף כה במקום כו'. דחיובא בשעת זביחה כמ"ש במתני' קל"ד א' וההיא שעתא לא הוברר דדידיה הוא והממע"ה כמש"ש וא"ל דרוב כשרות נינהו כמ"ש ברפ"ו דב"ב ושמואל א"ל כי אזלינן כו':
כו סָעִיף כח מיהו כו' ואסור כו' וכן כו'. בכורות כ"ז א' ובכולן יש כו' ותנא מ"ט כו':
כז סָעִיף כח והוא יכול כו'. חולין ק"ל ב'. וצ"ע דזה אינה תולה בטובת הנאה דהא פריך שם ת"ש בע"ה העובר כו' והא לקט שכחה ופאה אין בהן טובת הנאה כמש"ש קל"א א' ועבר"ן ובתוס' שם ד"ה יש כו' ומיהו כו':
כח סָעִיף כט כהן כו' אבל כו'. עמ"ש בח"מ סי' ר"ט ס"ה:
כט סָעִיף ל ישראל כו'. ערש"י קל"ד א' ד"ה חוץ כו':
ל סָעִיף לא המתנות כו'. משום גזל כמש"ו:
לא סָעִיף לא והקונה כו'. לשון רמב"ם ומפרש מ"ש קל"ד א' א"ר ל"ש אלא כו' דאז חייב הלוקח ליתנן לכהן ואסור לאכלן אבל כו' מותר לאכלן וז"ש לעיל המתנות עצמם כו'. ר"ן:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.