Shulchan Aruch, Yoreh De'ah 60 — שולחן ערוך, יורה דעה ס
א אֲחוּזַת דָּם וְהַמְעֻשֶּׁנֶת וְהַמְצֻנֶּנֶת, אוֹ שֶׁאָכְלָה סַם הַמָּוֶת שֶׁהוֹרֵג הַבְּהֵמָה, אוֹ שֶׁשָּׁתְתָה מַיִם הָרָעִים, הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת. הַגָּה: בְּהֵמָה שֶׁנִּתְפַּטְּמָה בִּדְבָרִים אֲסוּרִים, מֻתֶּרֶת (מָרְדְּכַי דִּיבָמוֹת פ' אַלְמָנָה לכ"ג) אֲבָל אִם לֹא נִתְפַּטְּמָה כָּל יָמֶיהָ רַק בִּדְבָרִים אֲסוּרִים, אֲסוּרָה (תּוֹסָפוֹת דִּתְמוּרָה פ' כָּל הָאֲסוּרִים).
ב אָכְלָה סַם הַמָּוֶת שֶׁל אָדָם, אוֹ הִכִּישָׁהּ נָחָשׁ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, מֻתֶּרֶת מִשּׁוּם טְרֵפָה וַאֲסוּרָה מִשּׁוּם סַכָּנַת נְפָשׁוֹת.
ג בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה שֶׁנִּפְסְקוּ רַגְלֶיהָ, לֹא יֹאכְלוּ מִמֶּנָּהּ אֶלָּא עַל יְדֵי בְּדִיקָה, שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא נְשָׁכָהּ נָחָשׁ. וְזוֹ בְּדִיקָתָהּ, שֶּׁלֹּא יֹאכְלוּהָ אֶלָּא צָלִי, וְאִם הִיא נְשׁוּכַת נָחָשׁ תִּתְפָּרֵק וְתִפֹּל חֲתִיכוֹת חֲתִיכוֹת. הַגָּה: וּלְדִידָן דְּלָא חַיְשִׁינָן לְגִלּוּי (מַיִם) הוֹאִיל וְאֵין נְחָשִׁים מְצוּיִין, לָכֵן אֵין לָחוּשׁ לְנָחָשׁ, וְאִם הוּא בְּדֶרֶךְ שֶׁלֹּא נֶעֶשְׂתָה טְרֵפָה, מֻּתָּר בְּלֹא בְּדִיקָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַבֵּינוּ יְרוּחָם וְכֵן כָּתַב א"ו הָאָרֹךְ).
ש״ך Shach
סָעִיף א
א אחוזת דם. שאחזה דם וחלתה רש"י ור"ן. והרמב"ם בפי' המשנה פי' שגבר עליה הדם עד שחנקה: ש"ע סָעִיף א
ב והמעושנת . שנכנס עשן בגופה רש"י ור"ן. והרמב"ם פי' שגברה עליה המרה שחורה: ש"ע סָעִיף א
ג והמצוננת. חולי מחמת צנה רש"י והר"ן. והרמב"ם פי' שגברה עליה הליחה הלבנה עד שנתבטלו חושיה וכ' ולא זכרו תגבורת המרה האדומה לפי שהיא בבהמה מועטת ביותר כמו שנתבאר בספרי רפואות הבהמות ע"כ: ש"ע סָעִיף א
ד מים הרעים. בפרש"י והר"ן ור' ירוחם מים מגולים ועיין לקמן סימן קי"ו: ש"ע סָעִיף א
ה בהמה שנתפטמה כו'. כתוב בתורת חטאת כלל ס"ה דין י' בשם או"ה דלכתחלה אסור לקנות בהמה מן העובד כוכבים שינקה מחלב טמאה ומשמע שם אפילו לא ינקה כל ימיה אסור לקנות לכתחלה ע"ש ובסימנים ולפ"ז כ"ש דאסור לכתחלה להאכילה דברים האסורים וכ"נ ממאי דקי"ל לקמן סי' קמ"ב סעיף י"א דפרה שפטמה בכרשיני עבודת כוכבים מותרת דוקא דיעבד משום זה וזה גורם אבל לכתחלה אסור אבל במרדכי פרק אלמנה לכ"ג משמע דאפילו לכתחלה מותר להאכילה דברים האסורים ע"ש ונראה דס"ל להמרדכי דאפי' נתפטמה כל ימיה מותרת דל"ד לפרה שפטמה בכרשיני עבודת כוכבים דאיתא בש"ס פרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מ"ט ע"א) דשרי דוקא מטעמא דזה וזה גורם דהתם כרשיני עבודת כוכבים אסורים בהנאה משא"כ באיסורי אכילה שהרי אינו אוכל האיסור עצמו וכן משמע בתוספות בעבודת כוכבים שם ד"ה שאם נטע כו' לחלק כן וכ"נ דעת האו"ה סוף כלל מ"ז דאפילו היכא דעיקר גדילתה היתה מן הבהמה טמאה שרי מטעם דמעוכל הוי כשרוף וא"כ ה"ה נתגדלה כל ימיה רק בדברים האסורים דמותר (ועיין בש"ס ורש"י ותוספות שם) דפשוט הוא דמ"ש הרב בשם התוס' דאם נתפטמה הוא לאו דוקא דה"ה אכלה ולא נתפטמה כדמוכח בתוס' דתמורה וגם פשוט דכל ימיה הוא לאו דוקא אלא ר"ל שעיקר גדילתה מהם וה"ה אם אכלה דברים האסורים כל ימיה משחרית לשחרית אפילו אכלה בינתיים דברים המותרים דינא הכי כדאיתא בש"ס ורש"י ותוס' שם וכן משמע לכאורה בת"ח שם שכן דעת המרדכי ואו"ה וגם התוס' שם נראים כמסתפקים בדבר ע"ש ועי"ל דהתוס' קאי דוקא אכרשיני עבודת כוכבים שהזכירו שם דבהא גם המרדכי מודה וכמ"ש לעיל והא דכתבו ולפום ריהטא כו' ולא כתבו בפשיטות דאסור כדמוכח בש"ס בעבודת כוכבים (דף מ"ט) דאי הוי חד גורם הוי אסור משום די"ל דוקא אכלה כל ימיה כרשיני עבודת כוכבים אבל משחרית לשחרית ואוכלה שאר דברים בנתיים לא וכן משמע באגור ס"פ כל האסורים שכתב וז"ל שינקה חלב רותח משחרית לשחרית הואיל וכל גידולה מטרפות אסור ופי' בתוס' ה"ה להדיוט אסור בהמה שכל גידולה מאיסור כגון מכרשיני עבודת כוכבים וכיוצא בזה עכ"ל דמדפתח בטרפות וסיים בכרשיני עבודת כוכבים אלמא דלהדיוט לא אסור אלא כשנתגדלה מכרשיני עבודת כוכבים דאסירי בהנאה אבל למזבח אסור אפילו דלאו אסורי הנאה כדאיתא בש"ס בעבודת כוכבים (סוף דף מ"ו) וברש"י שם ועי"ל דהא התוס' כתבו כן לר' חנינא בן אנטיגנוס והרי הרמב"ם בפי' המשניות והברטנור' שם כתבו דלית הלכתא כרחב"א וצריך עיון: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ו ולדידן דלא חיישינן לגלוי. כדלקמן סי' קי"ו ובספר באר שבע סוף דף ק' כתב דמשמע מדברי הטור ושאר מחברים שכתבו דין זה בהלכותיהם דשאני גלוי דלא אתיליד ריעותא במשקין כ"כ כמו בבהמה שנמצאה שנפסקו רגליה כי קרוב הדבר לומר שנתגלו המשקין ע"י אדם ששכח לכסותן והואיל ואם היינו חוששין שמא שתה מהן נחש אז היו אסורים לגמרי שהרי אין יכולין לעמוד עליו משום הכי אין אנו חוששין אבל הכא איכא ריעותא גדולה לפניך שנפסקו רגליה ואיכא לברורי הלכך חוששין וצריך בדיקה כן נ"ל עכ"ל וכך נראה דעת המחבר שאע"פ שהביא בספרו ב"י דברי ר' ירוחם שלמד כן מדין גלוי שאינו נוהג בזמן הזה כתב כאן דין זה ולקמן ר"ס קי"ו כתב דאין גלוי נוהג בינינו אלמא ס"ל לחלק: ש"ע סָעִיף ג
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך Siftei Da’at — Pri Megadim on the Shach
סָעִיף א
א אחוזת הדם רש"י פי' שאחזה דם וחלתה וכן פי' הר"ן והר"מ ז"ל פי' שגבר הדם עליה עד שחנקה ש"ך ואין נ"מ בזה כל שאין נראה מעשה בגופה כשירה: ש"ע סָעִיף א
ב והמעושנת. רש"י ור"ן פירש שנכנס עשן בגופה והר"מ ז"ל פי' שגברה עליה מרה שחורה ש"ך: ש"ע סָעִיף א
ג והמצוננת. עש"ך הביא ב' פירושים ואין נ"מ כמ"ש: ש"ע סָעִיף א
ד מים הרעים. עש"ך ויש לחלק בין היכא שראינו שחלתה כמ"ש בט"ז או היכא דאפשר בבדיקה בדקינן כמ"ש הש"ך אח"ז: ש"ע סָעִיף א
ה בהמה. עש"ך ותוכן כוונתו להוכיח דאין כ"ע מודים דאם לא נתפטמה כל ימיה אלא באיסור דאסורה. דלכאורה הר"ב משוה דברי המרדכי עם תוס' תמורה דהמרדכי מיירי דאכלה שאר דברים ג"כ והתוס' מיירי כל ימיה ולז"א שזה אינו שהרי או"ה כתב דלכתחלה אסור לקנותו משום מראית העין והדין עמו דהוה זוז"ג דאסור לכתחלה כמו הפרה בכרשיני עבודת כוכבים ואפילו לא נתפטמה כל ימיה אסור וא"כ אמאי מתיר המרדכי לכתחלה אי הוה סובר נתפטמה כל ימיה אסור דיעבד א"כ נתפטמה קצת לכתחלה מיהא אסור דהוה זוז"ג אלא המרדכי חולק אתוס' ואפילו כל ימיה שרי דלאו איסורי הנאה הוה ואין איסור בעין דמעכל ובאיסורי הנאה הוא דכל ימיה אסור ובזוז"ג לכתחלה אסור ומה שהביא הש"ך ראיה מתוס' ע"ז ד"ה נטע אבאר לקמן. ומאו"ה כלל מ"ז בסופו מוכח דאף בכל עיקר גדילתה מטומאה וכ"ש משחרית לשחרית דשרי דיעבד דהוה כמעוכל ומה שאוסר לכתחלה משום מ"ע לחוד שיאמרו זוז"ג שרי לכתחלה וכ"ש כל ימיה שיאמרו שאוכל איסור ודיעבד שרי ואין סובר כתוס'. והמרדכי לכאורה סובר כוותיה בחדא דהוה כמעוכל ופליג עליה בחדא דאף לכתחלה שרי ולא חייש למ"ע. ובאיסור הנאה כל ימיה אסור דיעבד ואם אכלה דברים אחרים ג"כ בדיעבד שרי דהוה זוז"ג ולכתחלה אסור וכ"ת דהתוס' מיירי כל ימיה ומרדכי ואו"ה מיירי משחרית לשחרית ז"א דמתוס' משמע דאין לחלק שכתבו לרחב"א ואיהו מיירי משחרית לשחרית וכן הוא בד"מ דהתוס' חולקין על המרדכי וז"ל בת"ה כלל ס"ה דין יו"ד כתב או"ה בהמה שינקה מטמאה מותרת כמו תרנגולת שנתפטמה משרצים ולכתחלה אסור אם הוא דבר ידוע משום מ"ע. ומ"ש נתפטמה מותרת כן הוא במרדכי פרק אלמנה לכה"ג אמנם תוס' תמורה דאם נתפטמה כל ימיה אסורה וה"ה כשירה שינקה מטמאה הרי דסברין דחלוקין התוס' עם או"ה והמרדכי ועוד האריך הש"ך דהתוס' מסופקים לא ודאי ועוד דהתוס' אכרשיני אסורי הנאה קאי דאל"כ מה זה שכתבו התוס' תמורה ל"א א ד"ה ינקה דה"ה כרשיני פשיטא אם אסורי אכילה בכ"ש איסורי הנאה אלא לסמוך לזה דה"ה להדיוט אפשר אסור הא איסורי אכילה לא. וברש"י שם ד"ה הכי צריך להגיה דאיסור מוקצה הוא דאסור באכילת כרשיני לעיל כ"ט א' דמוקצה אין אסור עד שיאכלוהו הא לא"ה אין אסור יע"ש. הרי דלאו מוקצה שרי בהאכילוהו כרשיני עבודת כוכבים והנה מדאמר מעל המזבח מכלל דלהדיוט שרי דאין לומר להודיעך כח חכמים דלא הוזכרו כלל במשנה ובוולד טריפה דלא הוזכר במשנה הוזכר בברייתא ויש ספרים שגרסו במשנה עיין פי' המשניות להר"מ ז"ל ור"ש ז"ל משא"כ כאן. וכ"מ באגור דנקיט כרשיני עבודת כוכבים והתוס' שכתבו לפום ריהטא הא בע"ז מוכח בבירור דאסור י"ל דהתם כל ימיה וכאן משחרית לשחרית ומש"ה מסתפקין הואיל ועיקר גדילתה מכרשיני דהוה איסורי הנאה ולסוף הניח הש"ך זה בצ"ע. והמ"י כלל ס"ה אות י"ז הסכים לש"ך וכתב שלשונו מגומגם וצריך תיקון ולפמ"ש נתבאר פירושו. סוף דבר הכל נשמע באיסורי אכילה אפשר כ"ע מודים דשרי דיעבד כל ימיה ולכתחלה אם דבר ידוע אסור לקנות משום מ"ע וה"ה להאכיל בעצמו לעוף דברים אסורים. ואיסורי הנאה אם כל ימיה אסור דיעבד כדמוכח מעבודת כוכבים בכרשיני ומשחרית לשחרית נסתפקו התוס'. ומיהו אם ינקה מפרה שניסך לה בין קרניה דאף הפרש אסור כיון דעיקר גדילתה ממנה אף שנתגדלה ואכלה שאר דברים אפשר דאסור כמו שאבאר. ומיהו בר אווזות שאוכלין תולעים במים ואפ"ה קונין לכתחלה דאין זוז"ג בשביל זה וכן ישראל שרי לפעמים לעשות כן: וראיתי להכה"ג בהגהות ב"י אות יו"ד האריך בעוף שקורין פאט"ה שכל מאכלו מטחולי טריפות אצל העובדי כוכבים שאסור לישראל לקנות והעלה דלאחר שהוא ביד ישראל מעל"ע שרי והביא פי' המשניות להר"מ ז"ל שפי' כן דברי רחב"א דאף לגבוה שרי והרע"ב בפי' המשניות פ"ו דתמורה יע"ש וכתב דאו"ה מיירי לאחר מעל"ע והתוס' תוך מעל"ע ולא הבינותי כלל דאם נתפטמה כל ימיה מאיסור מה מהני שהייה מעל"ע והר"מ והרע"ב מפרשים לרחב"א דינקה רק אותו יום אוסר למזבח דגנאי הוא ולהדיוט שרי אפשר אף באותו יום. ומפרשים מ"ש בגמרא שהניקה חלב רותח משחרית לשחרית לא כרש"י אלא מעל"ע משחרית לשחרית אסור כיון שיכולה לעמוד באותה אכילה אבל כל ימיה לא מהני שהייה מעל"ע. ואני מתפלא עליו ז"ל איך לא ראה מ"ש בעבודת כוכבים מ"ט א' פרה תרזה אלמא דלא מהני מעל"ע ואם נאמר דיש לחלק בין איסורי אכילה להנאה הא איהו ז"ל לא סובר כן יע"ש. ועיין בר"מ ז"ל הלכות איסורי מזבח פ"ג הי"ד דמותר בכרשיני עבודת כוכבים דנשתנו. ולא הבינותי זה הטעם וכתב דה"ה המשתחוה לקמת חטים דנשתנו התם י"ל דאין נאסר במחובר אלא מטעם נעבד וכל שנשתנו שרי משא"כ בכרשיני עבודת כוכבים דלאו כל ימיה אין טעם זה דשינוי לחוד מספיק גם מדסתם משמע דזוז"ג שרי והא לכתחלה אסור וצ"ע: ודע דסבור הייתי לומר דאיסורי הנאה שכתב הש"ך היינו שהן בקבורה כמו עבודת כוכבים ומש"ה עפרן אסור ולפ"ז חמץ בפסח אין לשתות חלב מבהמות עובדי כוכבים שאוכלין הבהמות חמץ איסורי הנאה ולאחר שהיות מעל"ע יש להקל דלאו מאיסורי הנאה בא החלב ובתוך מעל"ע נמי כיון דהוה זוז"ג ומדרבנן אסור לכתחלה ויש פלוגתא אי חמץ מנקברין או מנשרפין הוה ספק ולקולא שוב ראיתי שזה ליתא מההיא דכרשיני תרומה. ובסימן רצ"ד סי"ב אסור ליטע פרי של ערלה אף דנשרפין ועפר' בעלמא הוא אפ"ה הוה זוז"ג ואסור לכתחלה. ובענין היתר מכירת בהמה לעובד כוכבים והעובד כוכבים מאכיל חמב"פ אוסר הבכור שור בחדושיו למס' פסחים (הוא בעל תב"ש) ואי"ה שם אבאר. הכלל העולה כל שאכלה דברים האסורים בהנאה פ"א אז מותר לקנות ולאכול בו ביום וא"צ שהייה מעל"ע דהתוס' שאוסרים הא מפרשים כרש"י שהאכילה כל ימיה משחרית לשחרית דעיקר גדילתם מהם. ולהר"מ והרע"ב שפירש פ"א הא כתב אין הלכה כרחב"א ואף רחב"א יודה להדיוט שרי ואנו קונים בר אווזות ואוכלין תולעים בקיץ ממים ושוחטים בו ביום. ואם אכלה כל ימיה דברים המותרים ואסורים לתוס' אסור לכתחלה ולאו"ה משום מ"ע ולמרדכי שרי ואם כל ימיה או משחרית לשחרית או ינקה בקטנותם מטמאה להתוס' דיעבד אסור ועיין בע"ז מ"ט א' ד"ה שאם נטע כתבו דל"ד לגידולי טבל ותרומה דאיסורי אכילה משא"כ ערלה יע"ש. והנה ערלה בשריפה ואפשר דמיירי באגוז דהוה בעין כה"ג והתוס' כתבו דלא הוה זוז"ג אלא כששניהם ענין אחד לא פירות וקרקע ועיין פסחים גבי תנור שהסיקוהו דהוה תנור ועצי היתר יע"ש ואין כאן מקומו. ולהמרדכי לכתחלה שרי ולאו"ה לכתחלה אסור מכ"ש דזוז"ג. ואם איסורי הנאה דעפרן אסור כהאי דכל הצלמים דווקא זוז"ג הא כל גדילתה אסור. וה"ה עיקר גדילתה ובנשרפין יש לעיין ועיין מרדכי דטבל ותרומה בהנאה של כלוי אי אסור לישראל עיין פי"א דתרומות ✍: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ו ולדידן. עש"ך בשם ב"ש אף שאין מצוי נחשים בינינו הואיל ואיכא ריעותא שנפסקו רגליה (וה"ה נפסק הבשר לחוד כ"כ ז"ל) ואיכא לברורי מבררינן וכן הסכים הש"ך דכ"מ מהמחבר דכאן פסק כן ובקי"ו כתב דאין לחוש לגילוי אלא כאן איכא הוכחה. והפר"ח כתב דפסוקת רגלים אין הוכחה דאימור שגרונא אבל פסוקת בשר הוה הוכחה ויש להחמיר כיון דאיכא לברירי אף בתר רובא לא אזלינן: סליק הלכות טריפות ש"ע סָעִיף ג
ט״ז Taz
סָעִיף א
א שאכלה סם המות. עיין מ"ש מזה סימן קי"ו בסופו: ש"ע סָעִיף א
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א שאכלה. הט"ז הראה מקום לסי' קי"ו אות ו' דאכלה סם המות דבהמה דינה כמסוכנת ואין לאכול ממנה כמ"ש המחבר שם דגדולי ישראל לא היו אוכלין ממנה. וסם המות דאדם אסור משום סכנה. ושתתה מים הרעים דהיינו מים מגולים אם היתה בריאה אח"כ זמן מה ודאי כשרה משא"כ לשוחטה מיד אסור. ועתה שאין הנחשים מצויין שרי. ומיהו כל שחלתה מיד יש ריעותא ואין שרי אלא ע"י בדיקה כיון דאיכא לברורי: ודע דכל הני דחשיב הכא דינם כדין מסוכנת אם אינה יכולה לעמוד ובעי פרכוס ול"ד לאכלה חלתית דאסורה דנוקב בני מעיים ואפילו שחטה מיד דכל העומד לינקב כנקוב דמי משא"כ אכלה סם המות אף שודאי תמות אח"כ מ"מ אין סופה ליחסר בגופה דבר מה אלא שהמזגיים שלה יתקלקלו ולאו בכלל טריפה הוה אלא דין מסוכנת יש לה אם נראו בה סימני מסוכנת וצריכה פרכוס הא לא"ה אפילו פרכוס אין צריכה: ש"ע סָעִיף א
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א דם. פי' שאחזה דם וחלתה והרמב"ם בפי' המשנה פי' שגבר עלי' הדם עד שחנקה. ומעושנת פי' הרמב"ם שגבר עליה המרה שחורה. ומצוננת שגבר עליה הליחה הלבנה עד שנתבטלו חושיה וכתב ולא זכרו תגבורת המרה אדומה לפי שהוא בבהמה מועטת ביותר כמו שנתבאר בספרי רפואות הבהמות ע"כ: ש"ע סָעִיף א
ב הרעים. פי' מים מגולים: ש"ע סָעִיף א
ג ימיה. כתב הש"ך בשם ת"ח דלכתחלה אסור לקנות בהמה מן העובד כוכבים שינקה מחלב טמאה ומשמע שם אפילו לא ינקה כל ימיה אסור לקנות לכתחלה ולפ"ז כ"ש דאסור לכתחלה להאכילה דברים האסורים וע"ל סי' קמ"ב סי"א אבל דעת המרדכי דמותר להאכילה דברים אסורים ואפילו אם נתפטמה כל ימיה ג"כ מותר' דלא דמי לכרשיני עבודת כוכבים דאיסורי הנאה נינהו וצ"ע (ובבי"ע סי' א' כ' בהמה שאכלה דבר איסור לכתחילה אסור לשחטה עד שתשהה מעל"ע ע"ש עי' כ"ג ובש"ך ובפר"ח. וכתב לה"פ דמותר לפטם עופות בקמח שהתליע שקורין מילבי"ן עי' סימן פ"ד): ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ד ולדידן. והש"ך כתב בשם באר שבע שאף שבגילוי אין חוששין הטעם דלא איתליד ריעותא במשקין משא"כ הכא דאיכא ריעותא גדולה שנפסקו רגליה לכך חוששין וצריך בדיקה וכן נראה דעת המחבר שאף שבסימן קט"ז כתב שאין דין גילוי נוהג בינינו מ"מ כתב כאן דין זה אלמא ס"ל דיש לחלק עכ"ל הש"ך: ש"ע סָעִיף ג
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה Pitchei Teshuva
סָעִיף א
א סם המות. עי' בתשובת בגדי כהונה חלק יו"ד סי' ג' שנשאל ע"ד שחיטת הבהמות בעת ששכיח הדבר בבהמות ואין שוחטין שום בהמה רק אם יש אטעסט עליה שקנו אותה מכפר נקי אם רשאים להתיר לשחוט אף בלי אטעסט אלא שיראו אותה מבינים ויאמרו שהיא בריאה והשיב שמצד הדין אף אם בודאי שלט החולי בבהמה מותר לאכלה דזה הדבר הוא מארס הממית את הבהמות ולא לאדם חו"ש ולא גרע מאכלה סם המות ההורג את הבהמה שהיא כשירה אלא דמ"מ יש לאסור מצד המנהג שכתב מהרש"ל הביאו הט"ז לקמן סוף סימן קט"ז. אך כל זה ביש חשש שכבר פגע חולאת בבהמה אבל אם יראו אותה בקיאים ויאמרו שלא נגע בה החולאת אין חשש לאסור וכתב שכן נהגו בעירו אלא שהשוחט הוסיף מדעתו לראות אחר המרה ואם היתה מליאה וגדושה וכן אם היתה המרה מתרוקן מכל וכל הטריף אותה כי זה סימן שנפל בה החולי ע"ש באורך. ועי' בתשובת שבות יעקב חלק ב' סי' נ"ז שנשאל ג"כ על ענין זה וגם אודות החלב שחלבו מהם ואח"כ מתו אי מותר החלב וכתב היכא דיש נגע יש לאסור כדעת מהרש"ל אבל היכא דליכא נגע למראות עינינו רק חולי יש להכשיר דהבו דלא לוסיף עלה מ"מ אם ימצא השוחט עוד ריעותא בריאה אע"ג דעפ"י הדין יהיה כשר מ"מ ע"י חולי כזו דיינינן לה כתרתי לריעותא ויש להטריף. והחלב אין לאסור כלל רק אם היתה חולה בשעה שחלבה ואחר שעה מתה יש לאסור מחמת חשש סכנה אבל מדינא ליכא איסור ע"ש: ש"ע סָעִיף א
ב כל ימיה. עבה"ט מ"ש בשם בי"ע. ושם מבואר דדוקא אם אכלם כשיעור שיכולה לעמוד מעת לעת בלא אכילה אחרת אבל משום דבר מועט אין לאסור לכתחלה לשוחטה ומש"ה אין נזהרים לשחוט תרנגולים המנקרים באשפה ואוכלים תולעים ודברים אסורים לשהותן מעל"ע ע"ש. [עי' בספר לבושי שרד אות פ"א שכתב דנ"ל דגם מאן דאוסר נתפטמה כל ימיה באיסור אפילו דיעבד היינו אם שחטה כך מיד אבל אם ב' או ג' ימים אח"כ מאכילה היתר שוב אין לאוסרה דמה לי אם אכלה כל ימיה היתר ואיסור דשרי מה לי בכה"ג שאכלה תחלה כל ימיה דברים האסורים ועתה שאכלה היתר אל תזכרו ראשונות ואפילו נימא דאסור לקנותה לכתחלה אדעתא דהכי להאכילה אח"כ היתר מ"מ בדיעבד נ"ל מסברא דשרי ומ"מ אינו מחליט דבר זה ע"ש]: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ג ולדידן. עבה"ט בשם ש"ך ועי' בתשובת שבות יעקב ח"א סימן כ"ג באמצע התשובה שכתב דעכ"פ מהני מה דלא שכיחי נחשים לענין דמותר לצלותם ביו"ט ולא חיישינן שמא היא נשוכת נחש והוי טירחא שלא לצורך אוכל נפש ביו"ט כיון דלא שכיחי נחשים ע"ש: ש"ע סָעִיף ג
ד לכן אין לחוש לנחש. עי' בתשובת שבות יעקב ח"ב סימן ס"ג בדבר צייד אחד שצד עוף שאינו שכיח בישוב וקבלה שהוא עוף טהור ונפסק רגלו מן הארכובה ולמטה וכתב דאף לדעת הרמ"א דבזמה"ז אין לחוש דוקא בעוף המצוי בישוב והמדינה לפי שהנחש אין מצוי בינינו משא"כ עוף זה שאינו מצוי בישוב רק שהוא ממקום רחוק ואולי באותן מקומות שכיחי ג"כ נחשים ולפי שאין אנו בקיאין בבדיקה יש לאסור ע"ש. ולא ידעתי אמאי לא כתב האי תקנה דלא יאכלוה אלא צלי דודאי גם בעוף מהני האי תקנה. [ומנ"ל להחמיר לומר שאין אנו בקיאין בבדיקה זו דצלי כעת ראיתי שכן מבואר באו"ה כלל נ' דין ט' דאם נחשים מצויים אין אנו בקיאין בבדיקה זו ע"ש. והרמ"א לא הוצרך להזכיר זה מאחר שכתב דלדידן א"צ בדיקה וגם הש"ך שחולק עליו וס"ל דצריך בדיקה לא הזכיר דברי או"ה הנ"ל להחמיר עוד ולומר שאין אנו בקיאין כיון דבאמת אין נחשים מצויים בינינו ורק משום שיש ריעותא די להחמיר להצריך בדיקה משא"כ בנדון דשבו"י הנ"ל]: ש"ע סָעִיף ג
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א בהמה כו' אבל כו'. ע"ז מ"ט א' ומסקנא שם אלא לעולם כו' ודוקא בזוז"ג. ובתמורה ל"א א' מ"ט כו' אלא כו' ועתוס' שם ד"ה שינקה כו' ונסתפקו תוס' בזה משום דלכאורה משמע ממתני' דלהדיוט מותר מדאצטריך לפסול לגבוה וע"ש כ"ט א' והיינו משום דבינתיים אכלה דבר אחד אבל אם לא נתפטמה רק בדבר איסור ודאי אסור כמ"ש בע"ז שם וז"ש בגמ' משחרית לשחרית ול"ק שינקה כל ימיה וז"ש כאן אבל אם לא כו': (ליקוט) בהמה כו' אבל כו'. עתוס' שם שנסתפקו בזה (עש"ך) אבל בספרי פ' ראה על פ' שור שה כשבים כו' ועדיין לא ארבה ולד טרפה כו' ועדיין לא ארבה ולד טרפה שינקה מבהמה טמאה עם הטהורה משמע דוקא עם הטהורה (ע"כ): ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ב ולדידן כו'. עתוס' דפ"א די"ט ו' א' ד"ה האידנא ועכשיו כו' ובע"ז ל"ה א' ד"ה חדא. ואנו כו': ש"ע סָעִיף ג
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.