Shulchan Aruch, Yoreh De'ah 59 — שולחן ערוך, יורה דעה נט
א הַגְּלוּדָה אֲסוּרָה, וְהִיא שֶׁנִּפְשַׁט עוֹרָהּ בֵּין בִּידֵי אָדָם בֵּין בִּידֵי חֹלִי, טְרֵפָה. וְאִם נִשְׁתַּיֵּר מִן הָעוֹר רֹחַב סֶלַע עַל פְּנֵי כָּל הַשִּׁדְרָה וְרֹחַב סֶלַע עַל הַטַּבּוּר וְרֹחַב סֶלַע עַל רָאשֵׁי אֵיבָרֶיהָ, הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת (רַמְבַּ"ם וְרַשְׁבָּ"א וְר"ן וְרֹב הַפּוֹסְקִים). וְאִם נִטַּל כְּרֹחַב סֶלַע מֵעַל כָּל גַּבֵּי הַשִּׁדְרָה אוֹ מֵעַל הַטַּבּוּר אוֹ מֵעַל רָאשֵׁי אֵבָרִים, וּשְׁאָר כָּל הָעוֹר קַיָּם, כְּשֵׁרָה. הַגָּה: אֲבָל אִם נִטְּלָה מִשְּׁלָשְׁתָּם וּשְׁאָר כָּל הָעוֹר קַיָּם, טְרֵפָה (ד"ע).
ב הָעוֹף שֶׁנִּטְּלָה נוֹצָתוֹ, כָּשֵׁר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רֹב הַפּוֹסְקִים וכ"פ מַהַרְשַׁ"ל פא"ט סִימָן ק"ט). הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹסְרִים (ר"ז הַלֵּוִי וְכָל בּוֹ). וְטוֹב לְהַחְמִיר אִם נָפְלוּ כֻּלָּם. מִיהוּ אִם נָפְלוּ נוֹצוֹתָיו מֵרֹב שֻׁמָּן, אַף עַל פִּי שֶׁנָּפְלוּ כֻּלָּם וְנִשְׁאַר עָרֹם, מִכָּל מָקוֹם כָּשֵׁר דְּהוֹאִיל וְנַעֲשָׂה מֵרֹב שֻׁמָּנוֹ, כָּשֵׁר. (ת"ה סִימָן קפ"א בְּשֵׁם אוֹר זָרוּעַ).
ש״ך Shach
סָעִיף א
א ואם ניטל כו'. כ' מהרש"ל פא"ט ס"ס צ"א נראה דוקא ניטל ברוחב סלע ע"פ כל אורך השדרה וכן ברוחב סלע על כל שאר המקומות אבל בציר מרוחב סלע באותן המקומות לית קפידא אע"ג דבעינן כל רוחב סלע באותן המקומות היינו שניטל כל העור ובאותן מקומות באנו להציל הוא דבעינן שישאר כל רוחב סלע כדי להציל מגלודה אבל היכא שלא ניטל עורה אלא מאותן מקומות [לא] בעינן כל רוחב סלע וכן פסק הרשב"א עכ"ל ולא נהירא דזה ל' הרשב"א (בחידושיו דף נ"ט ע"א ומביאו ב"י) ומיהו ודאי נראה דלכ"ע שאם ניטל העור מעל מקצת השדרה וכל העור קיים או מעל מקצת ראשי הפרקים וכל העור קיים שמותרת אבל אם ניטל כל העור בעינן שישתייר רוחב סלע ע"פ כל השדר' ממש (או רוחב) [צ"ל ברוחב] סלע על כל פרק ופרק מראשי פרקי' ממש מפני שאין שם עור אחר שיציל זולתי זה אבל ביש עור אחר מצטרף להציל כגון זו שכל שאר עור הגוף קיים אין הדעת נותנת בשנטל מקום חוליא אחת או שתים שבשדרה שתטרף או בנטילת מקום אחד או שנים מראשי הפרקים כ"א בכולן או ברובן והכי מסתברא מדבעי רבי ישמעאל ניטל מקום כל השדרה נטלו ראשי הפרקים אלמא בשניטל כל מקום השדרה או בנטלו כל ראשי הפרקים הוא שנסתפק ולא במקצתן ורובן ככולן עכ"ל ומשמע דלא מכשר אלא כשניטל קצת מן החוליא או קצת ראשי הפרקים ניטלו אבל עכ"פ הרוב מהחוליות והראשי פרקים לא נטלו כלל משום הכי אין הדעת נותנת כלל להטריף משום ניטל חוליא אחת או שתים או אחד מראשי פרקים או שתים אבל כשניטלו כל החוליות וכל ראשי הפרקים מקצתן ולא נשתייר רוחב סלע כלל ודאי הדעת נותנת להטריף כיון שבכל אורך השדרה וכל ראשי הפרקים ליכא רוחב סלע כלל כן נ"ל: ש"ע סָעִיף א
ב כשרה. והרשב"א אוסר בזה וכן דעת רבינו ירוחם ריש נתיב ט"ו וגם בטור ובשלטי הגבורים הביאו סברא זו וכ"פ מהרש"ל פא"ט סימן צ"א וכן פסק הבית חדש ע"ש: ש"ע סָעִיף א
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך Siftei Da’at — Pri Megadim on the Shach
סָעִיף א
א ואם. עש"ך מה שהשיג על מהרש"ל במה שמשמע מדבריו דאם ניטל רצועה באורך בל השדרה ולא נשאר ע"פ כל אורך סלע ברוחב אפ"ה כשירה כיון שכל העור קיים ואין טריפה כ"א שלא נשאר כלל העור ע"פ השדרה לז"א דמרשב"א לא משמע כן אלא כל שלא יש ע"פ כל אורך השדרה במקום אחר רוחב סלע טריפה מספק ולא עוד דבעינן עכ"פ רוב אורך השדרה מכוסה בעור רוחב טפח זהו תוכן כוונתו ועיין פר"ח אות ג' ומינה נמי על פי הטבור ור"פ נמי בעינן שיהא רוב אורך מכוסח ברוחב סלע: ודע שזה שאמרו ע"פ אורך השדרה בעינן שישתייר רוחב כסלע וכל שניטל במקום א' משהו ואין רוחב סלע טריפה כשכל העיר ניטל וכמבואר לא ידענא שיעור של אורך הזה מאימתי מתחיל. ומקום שכלה. אם נאמר הטעם משום חוט השדרה שהוא מעמיד ומציב הגוף והלכך למטה מבין הפרשות אין מזיק אם ניטל העור ויתחיל מסוף הפולין דשם מתחיל טריפות דחוט ומקודם העצם מנין. ואין לי הכרע כעת זולת מ"ש הרשב"א בחדושיו דודאי כל העור קיים וניטל רק מחוליא א' אין להטריף מדנקיט חוליא משמע דקפידא הוא משום חוליות ואף למטה מחוט וחוליות הם ח"י. עש"ך סימן נ"ד אות ג' ואין הכרע וצ"ע. ✍עיין בנה"ך שטעות נפל בדפוס אות א' צריך להתחיל ואם ניטלה משלשתן וכל העור קיים טריפה ואות ב' הוא אות א' בהמחבר כשירה כו': ש"ע סָעִיף א
ב כשירה. הש"ך הביא כמה פוסקים לאסור דלא כהמחבר בניטל א' משלשתן וכל העור קיים דספיקא דאורייתא לחומרא. ולפי זה משמע הטעם דספק בעיא אין נכנס בגדר הספק ומיהו בסי' ק"י יתבאר דמיקרי שפיר ספק. ועיין בל"י אות א' ב' הביא ב"פ דין א' ועכר"ו אות א' בשעת הדחק אם נשאר על השדרה לחוד או טבור שרי ש"ך ופר"ח. מ"ש ש"ך אין זכר בש"ך כלל וגם אין לנו אלא דברי המחבר דכל שכל העור ניטל וא' ממקומות הללו אף שכל השדרה וטבור קיים טריפה והרשב"א גופא בארוך פסק כן ומיהו ספיקא הוה לא ודאי וכדאמרן: מה שכתב המחבר ורמ"א בניטלה הנוצה רטוב להחמיר היינו נוצה קטנה שעל גופו לא הגדולה כה"ג. ועיין בל"י שב"י מחמיר אם ניטלה מרוב שומן וכתב שיש"ש פוסק כן ועי' ביש"ש בא"ט סי' צ"ד הביא המשנה ר"י אומר אם ניטלה הנוצה פסולה. כתב הג"א בשם א"ז אין לאכול העוף עד שיגדלו הנוצה הגדולה עליו הביאו הש"ך בסי' ט"ז אות ב' והוא רק משום מיאוס: כתב הר"מ בפי' המשניות נוצה הוא עור הדק שעל הזפק עם הנוצה ר"י אומר טריפה ואין הלכה כרבי יהודה והפ"ת הביאו דאפי' ניטל העור שם ואין שם בשר על הזפק כשירה. ובתנאי ע"י חולי. וכאמור: ש"ע סָעִיף א
ט״ז Taz
סָעִיף א
א ניטלה משלשתן כו'. דדוקא שלשתן ביחד מצילין ומגינים בגלודה ואם הן שלשתן סופו להתגדל אבל אם ניטל אחד משלשתן אין סופו להתגדל וגם לא מגין ומציל על כן היא טרפה): ש"ע סָעִיף א
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א ניטלה. עט"ז ולעיל הוה ליה לציין דהמחבר פסק כהר"מ ז"ל דספוקי מספקא ליה הלכה כמאן אי ע"ג שדרה או ר"פ או על הטבור ופסק בכולהו לחומרא וניטל א' מהמקומות הוה ספק טרפה ומש"ה אם כל העור קיים הוה ס"ס שמא הלכה כמ"ד בא' ממקומות הללו סגי ושמא נשאר כל העור כשירה עב"י והפר"ח אות ב' כתב דספק בעיא אין נכנס בגדר ס"ס ובק"י אבאר בעז"ה לדידן עכ"פ בה"מ יש לסמוך ע"ז ועמ"י בקונטריס הספיקות. עוד כתב הפר"ח באות א' בשעת הדחק אם נשאר על הטבור סגי כרשב"א בארוך א' ב' או בשדרה כרי"ף והר"מ בפי' המשניות. והפ"ת חולק דהר"מ חזר בו בס' היד והרשב"א והרא"ש חולקים יע"ש. הנה מה שפסק על הטבור באמת אינו דרשב"א גופא בארוך פסק כר"מ ז"ל וכ"כ הפ"ת. ומה שכתב הפ"ת דרא"ש חולק לא ידענא דלהרא"ש כל העור מציל דפסק כר' יוחנן וכ"כ הפר"ח בפירוש דהרא"ש יסכים לזה ומ"ש הפר"ח אות ב' דהמחבר הכשיר משום דנשאר שדרה או טבור וסניף עשה הס"ס וכוונתו דטבור כרשב"א ושדרה כרי"ף ולפ"ז בנטלו אלו ב' שדרה וטבור ונשאר ר"פ טריפה אף כל העור קיים והר"ב אינו אומר כן אם ניטל משלשתן משמע הא א' נשאר כשירה וזה שהלבוש ס"א אפי' ניטל מב' מקומות כשירה שלל זה דאפילו ניטל שדרה וטבור כו' וסבור הייתי שזה שנרשם ד"ע לומר דמכל הג' בעינן זה ד"ע דרב ראיתי שהב"י כתב ואם ניטל מג' מקומות משמע מב' אין טרפה ובד"מ לא נזכר מזה כלום וצ"ל דעת הב"י: ודע שיש לראות כפי הכלל שכתב הב"י בהקדמתו כל ששני הפוסקים מהשלשה המה הרי"ף והר"מ והרא"ש מסכימים לדעת א' הכי נקטינן (לדעתו) אם כן אמאי לא פסק כאן כרי"ף ועכ"פ שדרה כשירה דלהרא"ש נמי הכין הוא דכל העור מציל ואולי דהכלל לא נאמר אלא היכא ששניהם מחד טעמא משא"כ כאן דהרי"ף פוסק כשמואל והרא"ש כרבי יוחנן ומש"ה אין הכרע וכאמור. ולפ"ז מ"ש הכה"ג בהגהות ב"י אות כ"ב דמשום הכי פסק באיבעיא לקולא דהר"מ ורא"ש מתירין ולא ידענא אם ר"ל דלהרא"ש לא שייך איבעיא דכל העור מציל א"כ לפסוק בניטל העור ושדרה קיים כרי"ף ורא"ש✍: עוד אבאר לך דמשמע גלודה אין טרפה אלא ע"י חולי ושחין או בידי אדם וכ"כ רש"י והר"מ ה"ש פ"ט והטור ומשמע הא נברא כן בלא עור כשירה ויש לעיין ועש"ך סכ"ט אות ה' לרש"י גלודה בכלל נטולה ולהר"מ כל שניטל טריפה אם נברא חסר כשירה ולהכ"מ הוה בכלל קרועה ועפר"ח סימן נ"א יעוין שם: ש"ע סָעִיף א
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א כשרה. כתב הש"ך דהרשב"א אוסר בזה וכן דעת הב"ח ומהרש"ל. וכתב עוד רש"ל דוקא אם ניטל רוחב סלע ע"פ כל אורך השדרה וכן ברוחב סלע על כל שאר המקומות אבל בציר מרוחב סלע באותן המקומות לית קפידא אף על גב דבעינן כל רוחב סלע באותן מקומות היינו שניטל כל העור ובאותן מקומות באנו להציל מגלודה אבל היכא שלא ניטל עורה אלא מאותן מקומות בעינן כל רוחב סלע והש"ך חולק עליו ומסיק דאין הדעת נותנת להטריף רק כשניטלו כל החוליות וכל ראשי הפרקים מקצתן ולא נשתייר רוחב סלע כלל אז טריפה כיון שבכל אורך השדרה וכל ראשי הפרקים ליכא רוחב סלע *): ש"ע סָעִיף א
ב משלשתם. ובט"ז מטריף אף אם ניטל א' משלשתן (ולא דק עיין בב"י ובכסף משנה): ש"ע סָעִיף א
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה Pitchei Teshuva
סָעִיף ב
א מיהו אם נפלו נוצתיו. עיין בתשובות רדב"ז החדשות סימן קמ"ה שם משמע דיותר יש מקום להטריף בנפל מחמת שומן אלא שהוא מכשיר בכל גוונא ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א (ליקוט) ואם נשתייר כו'. אבל הרא"ש פסק כר' יוחנן דרב ס"ל כוותיה ול"פ אלא בבית הפרסות והלכה כר' יוחנן וכן ס"ל לרבא בפ"ד ע"ז א'. ובעל הלכות ובע"ה פסקו כרב ונראה שטעמם משום דשקלא וטריא כולה נמ' בפ"ט שם אמתני' וליתא דר' יוחנן גופא מפרש למתני' כ"ז שיונק וגם ל"ק יחידאה אלא אפרסות ועגל הרך כמ"ש הרמב"ם (ועמ"ש בא"ח סי' ל"כ סל"ז) ת"ש שם וכל שמנו חכמים כו' ר"ל דבהנך אף ת"ק מודה ודלא כרש"י שם וא"כ שאר שקלא וטריא אליבא דהלכתא הוא ודברי הרא"ש נראין (ע"כ): (ליקוט) ע"פ כל כו'. הרמב"ם. אבל הרי"ף פסק כשמואל ע"ש. ובה"ג ובע"ח פסקו כרב. והרא"ש פסק כר' יוחנן. ובת"ה כ' דיש לפסוק כר' ינאי (ע"כ): ש"ע סָעִיף א
ב (ליקוט) ואם ניטל כרוחב כו'. הרמב"ם אזיל לשיטתו (וכ"כ הכ"מ בתי' הראשון) שכתב שספק בטריפה לבד דרוסה להקל וצ"ע מאי פריך שם מ"ג ב' ולעולא מ"ש מספק דרוסה ואפשר ז"ש שיש בהן ספיקות להקל וכן פ' דלא כעולא. וצ"ע מ"ש (ע"כ): ש"ע סָעִיף א
ג אבל אם כו'. דתיקו לחומרא ועבה"ג ס"ק ה': ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד העוף כו'. דלא כר"י דיחידאה הוא וכמש"ש (נ"ז ב') בעובדא דר"ש ב"ח: ש"ע סָעִיף ב
ה ויש כו'. כד"י כיון דת"ק ל"ק אלא כנפיה: ש"ע סָעִיף ב
ו מיהו כו'. כמש"ש נ"ז ב' א"כ במידי כו' וה"ה איפכא: ש"ע סָעִיף ב
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.