א נְפוּלָה, אֲסוּרָה. כֵּיצַד, בְּהֵמָה שֶׁנָּפְלָה, אִם הָיְתָה עוֹמֶדֶת עַל רַגְלֶיהָ כְּשֶׁנָּפְלָה, אִם יֵשׁ מִכְּרֵסָהּ עַד הַמָּקוֹם שֶׁנָּפְלָה שָׁם עֲשָׂרָה טְפָחִים, חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא נִתְרַסְקוּ אֵיבָרֶיהָ. וְאִם הָיְתָה שׁוֹכֶבֶת וְנִתְגַּלְגְּלָה וְנָפְלָה, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה גֹבַהּ הַמָּקוֹם עֲשָׂרָה טְפָחִים. וְהָא דִּבְעֵינָן גֹּבַהּ י' טְפָחִים, דַּוְקָא בְּנָפְלָה מֵעַצְמָהּ (ד"ע בבֵּית יוֹסֵף) אוֹ הִפִּילוּהָ אֲחֵרִים וְיָדְעָה שֶׁרוֹצִים לְהַפִּילָהּ, אֲבָל אִם הִפִּילוּהָ אֲחֵרִים שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ, אוֹ אֲפִלּוּ יָדְעָה בְּכָךְ אֶלָּא שֶׁהִפִּילוּהָ בְּבַת אַחַת, אֲפִלּוּ בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים חוֹשְׁשִׁין לָהּ. וְאֵין חִלּוּק בָּזֶה בֵּין בְּהֵמָה לְעוֹף, דִּבְעוֹף נָמֵי דִּינָא הָכֵי (טוּר וּבַיִת יוֹסֵף וְכֵן מַשְׁמָעוּת הַפּוֹסְקִים).
ב הָעוֹף שֶׁדְּרָסוֹ אָדָם בְּרַגְלָיו אוֹ טְרָפוֹ לַכֹּתֶל, אוֹ שֶׁרְצָצַתּוּ בְּהֵמָה, אוֹ שֶׁנֶּחְבַּט עַל דָּבָר קָשֶׁה, חוֹשְׁשִׁין לוֹ. הַגָּה: וְכֵן אִם נָפַל אֶבֶן אוֹ דָּבָר קָשֶׁה עַל גּוּפוֹ, וְכֵן בִּבְהֵמָה אִם הוּא בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ בִּבְהֵמָה (כָּל בּוֹ וא"ו הָאָרֹךְ טוּר וּבֵית יוֹסֵף וְר"ן וְרַשְׁבָּ"א וְר' יְרוּחָם).
ג נְפוּלָה שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁחוֹשְׁשִׁין לָהּ, אִם לֹא עָמְדָה, אָסוּר לִשְׁחֹט אוֹתָהּ עַד שֶׁתִּשְׁהֶה מֵעֵת לְעֵת, וְאִם שְׁחָטָהּ בְּתוֹךְ זְמַן זֶה, אֲפִלּוּ בְּדָקוּהָ וּמָצְאוּ אוֹתָהּ שְׁלֵמָה מִכָּל אֵיבָרֶיהָ, טְרֵפָה. וְאִם שָׁהֲתָה מֵעֵת לְעֵת וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטָהּ, צָרִיךְ לְבָדְקָהּ כְּנֶגֶד כָּל הֶחָלָל כֻּלּוֹ, מִקָּדְקֹד הָרֹאשׁ עַד הַיָּרֵךְ, אִם יִמְצָא בָּהּ טְרֵפוּת מֵהַטְּרֵפוֹת שֶׁמָּנוּ חֲכָמִים, אוֹ שֶׁנִּתְרַסֵק אֵבֶר מֵהָאֵבָרִים שֶׁבִּפְנִים וְנִפְסְדָה צוּרָתוֹ, הֲרֵי זוֹ טְרֵפָה. אֲפִלּוּ נִתְרַסֵק אֵבֶר מֵהָאֵבָרִים שֶׁאִם נִטְּלוּ כְּשֵׁרָה, כְּגוֹן טְחוֹל וּכְלָיוֹת, הֲרֵי זֶה טְרֵפָה, חוּץ מִבֵּית הַרֶחֶם שֶׁאִם נִתְרַסֵק הֲרֵי זֶה מֻתֶּרֶת. וְהַסִימָנִים אֵינָם צְרִיכִים בְּדִיקָה, שֶׁאֵין הַנְּפִילָה מְמַעֶכֶת אוֹתָם. הַגָּה: וְאִם הֻכְּתָה בְּאֶבֶן בְּמָקוֹם אֶחָד אֵינָהּ צְרִיכָה בְּדִיקָה רַק נֶגֶד הַמָּקוֹם שֶׁהֻכְּתָה שָׁם וְלֹא בִּשְׁאָר אֵיבָרִים (כָּל בּוֹ וְכֵן מַשְׁמָע מִלְּשׁוֹן הַטּוּר).
ד אִם עָמְדָה תּוֹךְ מֵעֵת לְעֵת דַּי לָהּ בִּבְדִיקָה וְדַוְקָא שֶׁעָמְדָה מֵעַצְמָהּ, אֲבָל הֶעֱמִידוּהָ לָאו כְּלוּם הוּא (הר"ן פא"ט).
ה יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁכָּל שֶׁעָמְדָה וְהָלְכָה, אֲפִלּוּ נִמְצָא שִׁנּוּי בְּאֵבָרֶיהָ, אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ כָּל שֶׁאֵין הַשִּׁנּוּי מַטְרִיף בִּשְׁאָר בְּהֵמָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"א).
ו הָלְכָה, כְּשֵׁרָה וְאֵינָהּ צְרִיכָה בְּדִיקָה, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁהֲתָה מֵעֵת לְעֵת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהָלְכָה הִלּוּךְ יָפֶה כְּדַרְכָּהּ, אֲבָל הָלְכָה וְהִיא צוֹלְעָה, צְרִיכָה בְּדִיקָה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַנָּן הָאִדָּנָא לֹא קִים לָן בִּבְדִיקָה וְאֵין לְהַתִּיר רַק בְּהָלְכָה (בה"ג וְטוּר בְּשֵׁם ב"ה וְכָל הָאַחֲרוֹנִים) וְהָכֵי נָהוּג. וְלֹא נִקְרָא הָלְכָה רַק כְּשֶׁהָלְכָה ד' אַמּוֹת הִלּוּךְ יָפֶה כְּמוֹ שֶׁהָלְכָה קֹדֶם שֶׁנָּפְלָה אוֹ כִּשְׁאָר בְּהֵמָה (רַשְׁבָּ"א וְהָרַמְבַּ"ן וְר"ן וְא"ו הָאָרֹךְ) וְאִם הָלְכָה וְאַחַר כָּךְ אֵינָהּ יְכוֹלָה לֵילֵךְ, דִּינָה כִּשְׁאָר מְסֻכֶּנֶת. (מהרי"ק שֹׁרֶשׁ ס"א).
ז עוֹף שֶׁנֶּחְבַּט עַל פְּנֵי הַמַּיִם, אִם שָׁט מְלֹא קוֹמָתוֹ מִמַּטָּה לְמַעְלָה לְעֻמַּת הַמַּיִם אֵין חוֹשְׁשִׁין לוֹ. אֲבָל אִם שָׁט מִמַעְלָה לְמַטָּה עִם הִלּוּךְ הַמַּיִם, חוֹשְׁשִׁין לוֹ וְצָרִיךְ בְּדִיקָה. וְאִם קָדַם לַתֶּבֶן אוֹ קַשׁ שֶׁמְּהַלְּכִים עַל גַּב הַמַּיִם בְּשָׁוֶה לוֹ, הֲרֵי זֶה שָׁט מֵחֲמַת עַצְמוֹ וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לוֹ.
ח דָּבְקוּ כְּנָפָיו בְּדֶבֶק בִּשְׁעַת צֵידָה וְנֶחְבַּט, אִם שְׁנֵי כְּנָפָיו נִדְבְּקוּ בַּדַּף שֶׁצָּדִין אוֹתוֹ בּוֹ, חוֹשְׁשִׁין וְצָרִיךְ בְּדִיקָה. וְאִם לֹא נִדְבַּק בּוֹ אֶלָּא אֶחָד מֵהֶם, אֵין חוֹשְׁשִׁין, שֶׁהוּא פּוֹרֵח מְעַט בַּכָּנָף הַשֵּׁנִי.
ט זְכָרִים הַמְנַגְּחִים זֶה אֶת זֶה וְנָפְלוּ לָאָרֶץ, חוֹשְׁשִׁין לָהֶם.
י שׁוֹר שֶׁהִרְבִּיצוּהוּ לִשְׁחִיטָה, אַף עַל פִּי שֶׁנָּפַל נְפִילָה גְּדוֹלָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ קוֹל בְּעֵת שֶׁמַּפִּילִים אוֹתוֹ, אֵין חוֹשְׁשִׁין לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁנּוֹעֵץ צִפָּרְנָיו וּמִתְחַזֵּק עַד שֶׁמַּגִּיעַ לָאָרֶץ. (לָשׁוֹן רַמְבַּ"ם שָׁם דִּין י"ב). הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁלֹּא קָשְׁרוּ כָּל רַגְלָיו כְּשֶׁהִפִּילוּהוּ, אֲבָל אִם כָּל רַגְלָיו קְשׁוּרִים בְּשָׁעָה שֶׁמַפִּילִין אוֹתוֹ, חוֹשְׁשִׁין לוֹ. (מָרְדְּכַי פא"ט בְּשֵׁם ראבי"ה וּמַשְׁמָעוּת שְׁעָרִים שַׁעַר ל"ד וְלֹא כאו"ה).
יא קָפְצָה מִדַּעְתָּהּ, אֲפִלּוּ מִמָּקוֹם גָּבוֹהַּ הַרְבֵּה, אַף עַל פִּי שֶׁאָנוּ רוֹאִים שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לֵילֵךְ, אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ, לֹא שְׁנָא קָפְצָה מֵחַלּוֹן שֶׁבַּכֹּתֶל לֹא שְׁנָא מֵאֲרֻבָּה שֶׁבְּאֶמְצַע הַגַּג. לְפִיכָךְ, אִם הִנִּיחָהּ לְמַעְלָה וּבָא וּמְצָאָהּ לְמַטָּה, אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ.
יב גַּנָּבִים שֶׁגָּנְבוּ בְּהֵמָה מֵהַדִּיר, אֲפִלּוּ הִשְׁלִיכוּהוּ מֵעֵבֶר לַגָּדֵר שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ מְאֹד, אֵין חוֹשְׁשִׁין, מִפְּנֵי שֶׁהֵם מְכַוְּנִים לְהַפִּילָהּ עַל מָתְנֶיהָ כְּדֵי שֶׁתּוּכַל לָרוּץ לִפְנֵיהֶם. וְכֵן בְּשָׁעָה שֶׁמַּחֲזִירִין אוֹתָהּ, אִם מֵחֲמַת תְּשׁוּבָה מַחֲזִירִים אוֹתָהּ מֻתֶּרֶת, מִפְּנֵי שֶׁמְכַוְּנִים לְהַפִּילָהּ בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יַפְסִידוּהָ, אֲבָל אִם לֹא הֶחֱזִירוּהָ אֶלָּא מֵחֲמַת יִרְאָה, חוֹשְׁשִׁין לָהּ.
א סָעִיף א או הפילוה אחרים בו'. כן כתב ג"כ בב"י וקשה דהא כתב הרשב"א והר"ן אהא דבית המטבחיים אין בו משום ריסוק אברים (דבסעיף י') דאע"פ שגבוה י' טפחים ואע"פ שמפילים אותה בכח ומביאה ב"י גופיה לקמן בסימן זה ד"ה ומ"ש ואם ידעה תחלה כו' בסתם ונראה דדעת המחבר דדוקא בבית המטבחיים שרי וכדיהבי הרשב"א והר"ן טעמא דאמודי אמיד נפשיה ונועץ צפרניו בקרקע עד שמגיע לארץ אלמא דוקא כששייך לומר שנועץ צפרניו שרי כגון דאית לי' מידי למסרך במקום שמפילים אותו וכן משמע בפרישה סוף סעיף ב' דדוקא באפשר לי' לאחוז בצפרניו ולמיסרך שרי וכאן מיירי המחבר דלית ליה מידי למסרך א"כ לא שייך לומר צפרניו נועץ ומכל מקום לא הוי הנפיל' בבת אחת אלא היא מתאמצת עצמה בכל כחה כשרוצים להפילה בכח והלכך בפחות מי' שרי אבל בבת אחת היינו בבת אחת ממש כגון שמפילין אותה פתאום או שקשרו רגליה והפילוה וכה"ג ודו"ק:
ב סָעִיף ב וכן אם נפל בו'. כלומר דבאבן אין חילוק בין נפל על הבהמה בפחות מי' או גבוה י' אלא הכל הוא לפי האבן אם יש בו כדי להמית וכדעת הכל בו שמחלק דדוקא כשהבהמה נופלת י"ל החי נושא א"ע משא"כ באבן וכ"כ בד"מ וכ"פ מהרש"ל פא"ט סי' ס"ב ודלא כהב"ח.
ג סָעִיף ב וכן בבהמה כו'. אכולה מלתא דלעיל קאי:
ד סָעִיף ג במקום אחד כו'. ואם הוכה עוף נגד ריאה שלו נראה שצריך בדיקה בריאה וכ"נ דעת האחרוני') והלכך לדידן דאין אנו בקיאין טרפה:
ה סָעִיף ד אם עמדה כו'. ופסקו ב"י וד"מ דאפי' עמדה ושהתה מע"ל צריכה בדיקה וכ"כ האו"ה כלל נ"ו דין ה' בשם הא"ז וסמ"ק וכן משמע בדברי הר"ב בהג"ה סעיף ו' ושאר אחרונים דלדידן דאין אנו בקיאין בבדיקה לא מהני עמדה וגם שהתה רק הלכה:
ו סָעִיף ה שכל שעמדה והלכה. פי' הב"ח סעיף ט' במסקנא דלא נקרא הלכה אלא כשעמדה מעצמה והלכה אבל העמידוה והלכה לא יצאה מחזקת נפולה אע"פ שהלכה ד' אמות הלוך יפה עכ"ל ולא נהירא וכ"כ בספר ל"ח סוף דף קס"ג דבהלכה א"צ בדיקה אפילו העמידוה אחרים והכי מוכח בש"ס דזבחים סוף דף ע"ד ע"ש ודוק אלא העיקר כמ"ש הב"ח מתחלה והל"ח שם דעמדה אורחא דמילתא נקט ומ"ש העט"ז דאפילו בעמדה לחוד אין שינוי מראה באיברים פוסל הוא טעות וכבר השיגו הל"ח שם ע"ש:
ז סָעִיף ה אפילו נמצא שינוי כו'. והב"ח חולק ואוסר בזה ואין דבריו נראין וכ"פ מהרש"ל פא"ט ס"ס ס"ה כהמחבר (ובספר אפי רברבי כתב שהמחמיר בזה לעצמו תע"ב) מיהו היינו דוקא כשנמצא שינוי שאינו מטריף בשאר בהמה (הפוסל אפילו) שלא מחמת נפילה כמ"ש הרשב"א בתשובה והר"ב בהג"ה אבל נמצא שינוי הפוסל אפילו שלא מחמת נפילה פשיטא דטרפה ולא ניתן ליכתב מרוב פשיטתו ולכן לא ביאר המחבר זה (דלא כדמשמע קצת מדברי הב"ח הפך זה):
ח סָעִיף ו והיא צולעה כו'. ודוקא שנפלה וצולעת אבל צולעת ולא נודע שנפלה אמרינן שגרונא (קרמפ"א) היא דנקטה וא"צ בדיקה כדלעיל ס"ס ל"ב:
ט סָעִיף ו דינה בשאר מסוכנת. ונתבאר לעיל בסי' י"ז:
י סָעִיף ז ממעלה למטה. ואיתא בש"ס ואי מיא קיימא הוא לית לן בה ופרש"י והר"ן כגון אגמים אפילו מלמעלה למטה שפיר דמי וכ"כ האו"ה שם דין ט"ז ועי' ב"י וב"ח:
יא סָעִיף ט חוששין להם. אפילו בפחות מי' מחמת חבטה שחבטה ונפלה לארץ כ"כ הפוסקים:
יב סָעִיף י מפני שנועץ צפרניו. ול"ד לזכרים המנגחים זה את זה דהכא כיון שמרגיש שרוצים להפילו נועץ צפרניו משא"כ התם דאדרבה כ"א רוצה להפיל חבירו ב"י ומהרש"ל פא"ט סי' ס"ד והב"ח:
יג סָעִיף י כל רגליו כו'. משמע אפילו שלש רגליו קשורים אין חוששין וכ"כ הב"ח וכ"כ מהרש"ל שם שכן עושין קצת מקומות:
יד סָעִיף י כל רגליו קשורים כו'. וכתב האו"ה ודוקא כשעומדת על רגליה ומחליקה ומפילה אבל אם נשא הטבח כבש על צוארו ומשליכו לארץ ודאי חוששין דהוי גבוה יותר מי"ט וה"מ שלא אחז רגלי הבהמה בידו כשנפלה אבל אחז רגלי הבהמה אפילו לא אחז רק השני רגלים האחרונים ומכובד הבהמה נחבטה לארץ כשרה עכ"ל ומביאו הב"ח והשיג עליו דהלא אף כשאחז רגלי הבהמה בידו עדיין הוי גבוה יותר מי"ט שהרי בפרק המצניע איתא בהדיא דעד כתפו של אדם הוי ג' אמות דהוא י"ח טפחים וכו' ולא אבין דבריו דהרי האו"ה נמי קאמר דגבוה מכתפיו יותר מי"ט אלא טעמו דכשאוחז הרגלים ומכובד נתחבטה לארץ א"כ החי נושא את עצמו ולא חשבי' אלא במקו' אחיזה בידיו ולא מכתפי' דהאי:
טו סָעִיף י חוששין לו. אפילו בפחות מי' כיון שהפילוהו אחרים וכ"כ האו"ה כלל נ"ו דין ו' בשם רא"מ עי' בס"ק א':
טז סָעִיף יא אע"פ שאנו רואים כו'. והר"ן כתב כן אהניח למעלה ומצא למטה כו' וכ"ש הכא:
יז סָעִיף יא מארובה שבאמצע הגג. דלית לה מידי למסרך אפ"ה אין חוששין. ש"ס:
יח סָעִיף יב מפני שמכוונים כו'. משמע הא מספיקא אסור דשמא או מסתמא הפילה על צלעותיה וכן מסיק הרוקח סימן שפ"ז לאסור בכהאי גוונא וכן משמעות הש"ס והפוסקים מיהו הטעם שכ' הרוקח שם דבנפלה פתאום חוששין דאפילו נפלה על מתניה צריכה בדיקה צריך עיון דמשמעות הש"ס והפוסקים לא משמע לכאורה הכי:
א סָעִיף א אם יש מכריסה כו'. מדנקט כריסה משמע דבבהמה עומדת ונופלת מיירי דאז מודדין הי' טפחים מכריסה דהיינו עד לארץ יש ד' טפחים ואם יש בבור ו' טפחים טרפה וכן איתא בגמרא שמביא ב"י דלא הוצרכו בור עמוק י' טפחים אלא א"כ שהשור מונח ומתגלגל לארץ דאז הבטן של שור והארץ שוים והב"י תמה למה לא כ' הטור כן ובמ"ש ניחא אלא שיש להקשות למה כתב הטור בח"מ סימן ת"י לענין ניזקין שפטור המזיק אא"כ יש עשרה טפתים בבור ולא חשבינן מכריסה עד ארעא כבר תירץ רש"ל פרק הפרה דבצירוף י' עם רגליה אין המיתה מצויה כל כך וכן אם מת חשיב ליה כאונס לענין תשלומין וזהו הטעם שפטור במיתת השור בפחות מי' וכן כתב הרמב"ם להדיא אבל לענין טריפות אין חילוק בזה ומכל מקו' פחות מי' עם הצירוף לא שייך ביה צד מיתה וא"כ כל זמן שלא מתה לא מטרפינן אף שלא עמדה עד כאן לשונו ודבריו נכונים ובפרישה ומו"ח ז"ל כתבו דיש בזה ספק להטור איזה תירוץ עיקר בגמרא ואין צריך לזה כלל ויש כאן תימה גדולה בדברי ב"י וז"ל ודע דהא דבעינן שתפול ממקום גבוה עשרה טפחים היינו דוקא בנפלה מעצמה או שהפילוה אחרים ויודעת שרוצים להפילה אבל אם הפילוה אחרים שלא מדעתה או אפילו יודעת בכך אלא שהפילוה בבת אחת אפילו בפחות מעשרה טפחים חוששין לה וכמו שביאר רבינו בסימן זה לקמן עכ"ל הך רישא וסיפא אין להם ביאור דמה שכתב ברישא ביודעת שרוצים להפילה דחוששין בעשרה טפחי' דבר זה אינו שהוא עצמו כ' בשם רשב"א ור"ן אפילו בגבוה עשרה טפחים מותר ובסיפא כ' בהפילוה בבת אחת אפילו בפחות מעשרה טפחים חוששין וב"י כתב לקמן בשם רשב"א ור"ן דאפילו בכח מותר דנועץ ציפרניו כו' ואת"ל דיש חילוק בין בכח לבבת אחת מ"מ אין נכון מ"ש ב"י וכמו שביאר רבינו כו' ובאמת לא זכר מזה כלום. וכמדומה שטעות נזדקרה לפני קולמוס הרב בזה מילתא:
ב סָעִיף ב נפל אבן כו'. כתב ב"י בשם כל בו דבזה לא צריך גבוה י' טפחים אלא הכל לפי האבן אם הוא גדול או קטן ולא כהראב"ד בזה וכ"כ רש"ל דיפה כתב הכלבו שלא הזכירו המחברים י' טפחים אלא בנפל מגובה אבל לא בנפל עליו וכ"כ בד"מ דשאני אם השור נופל דחי נושא עצמו וכ"כ באו"ה:
ג סָעִיף ג אפי' בדקוה כו'. ב"י בשם הר"ן כתב דמתחלה חיישינן שמא נתרסקו איבריה וזה לא ניכר עדיין ע"כ צריך שתשהה מעל"ע או עמדה ועדיין יש לחוש שמא נקרע או נפסק א' מאיברים ע"כ צריך בדיקה ולרמב"ם הבדיקה היא ג"כ משום ריסוק איברים דהיינו אם נפסד צורתו וכמ"ש כאן בש"ע ונ"ל ברור דאע"ג דהפסד אבר הוא בכלל ריסוק להרמב"ם מ"מ אין חוששין לו כל זמן שלא ראינו שנפלה הבהמה אלא תלינן זה בדבר אחר ואע"ג דבסי' נ"ב ס"ו כתב נמצא שינוי באיברים אלו טריפה אפילו באין ידוע לנו שנפל לאור והיינו לפי גירסת הרי"ף ורמב"ם כמ"ש שם ב"י אינו דומה לכאן דהתם קאי אירוקין שהאדימו או אדומין שהוריקו שזה אינו מצוי כי אם בנפילה לאור משא"כ כאן שבדבר קל כגון חולי קטן נפסד צורת אבר דאלת"ה הא קי"ל בלקתה הכוליא כשר כל שלא הגיע הליקוי עד הלובן ואמאי לא נימא כיון דנלקה ונפסד צורתו ודאי נפלה הבהמה ונתרסקה הכוליא דהא יש טריפות בריסוק הכוליא כמ"ש בסעיף זה אלא פשוט שאין חשש ריסוק איברים מחמת הפסד צורה אא"כ ידוע שנפלה בענין שיש איסור מצד הנפילה וכן מבואר בלשון רשב"א שמביא רמ"א בסעיף ה' כל שאין השינוי מטריף בשאר בהמות כו' ש"מ שהשינוי לחוד אינו אוסר כאן וכ"ש להיש מכשירין שמביא רמ"א בסי' נ"ב שם וכתב שכן עיקר דאין להחמיר כאן והרוצה להחמיר בזה יש בו דעת המתמיהין:
ד סָעִיף ג כגון טחול וכליות. פשוט שכ"ש הכבד אפילו שלא במקום מרה וחיותה דאמרינן במכה של ריסוק כאן בנפלה ממקום גבוה י' טפחים שהיזק הנפילה שלט בכולה אלא שלא נגלה רק במקצת אבל גבי נפלה לאור בסי' נ"ב אין איסור אלא אם יש שינוי במקום שעושה טרפה דהתם לא אמרינן כן דאילו שלטה המכה טפי היה נראה כמו במקום זה כיון דחד אבר הוא אבל בב' אברים אסרינן גם שם דהא בהוריקה כבד נגד מעיים אסור וכמ"ש שם סעיף א':
ה סָעִיף ג והסימנים אין צריכין בדיקה. בטור כתוב המוח והסימני' כו':
ו סָעִיף ד אם עמדה. בטור כתוב אפי' פשטה ידה לעמוד והקשה בדרישה ממה שאמרו גבי מסוכנת בסי' י"ז דלא סגי בפשט' ידה אלא צריך שתכוף ידה ונכנס לתירוצים בשביל זה ואין כאן אפי' ריח קושיא דפשטה ידה אין בו חשש אלא שהוא הוצאת נפש וכל שאינה הוצאת נפש הוי סי' וא"כ אין משם קשיא דהתם מתה באותו פעם משא"כ כאן שחיה אח"כ:
ז סָעִיף ה אין חוששין לה. מסיים בב"י וברשב"א בתשובה וז"ל דכל שהלכה בידוע שאין לה ריסוק גדול המביא לידי טריפות אלא חוזר לבריאותו עכ"ל משמע דבהלכה דוקא תליא מילתא וא"כ מה דנקט ברישא עמדה והלכה הוא חד מלתא שעמדה והלכה ואריכות לישנא הוא והיה לו די לומר הלכה לחוד וסיים שם והמחמי' בדין זה תע"ב:
ח סָעִיף ה כל שאין השינוי מטריף כו'. קשה מאי קמ"ל בזה וי"ל דה"א דשינוי כשר כאן דתלינן אותו מחמת הנפילה ונפיל' דכאן אינה מזקת כיון שהלכה דומיא דמצינו גבי ריאה במראה טרפה דאין איסור אם יש לתלות במוגלא וכדאיתא בסימן ל"ח ס"ג:
ט סָעִיף ט חוששין להם. אף על פי שכתב בסעיף י' שאם יודע שיפילוהו נועץ צפורניו כו' שאני הכא שכל א' חושב שהוא ינצח חברו ויפילו:
י סָעִיף י מפני שנועץ. לפי שיודע שיפילוהו:
יא סָעִיף י אבל אם כל רגליו וכו'. תמהתי על שבקצת המקומות ראיתי שקושרים כל רגלי השור בשעת שחיטה והשור נופל על צדו לא על מתניו ורש"ל כתב דיש מקומות שקושרים רק ג' רגלים לחוד ולא הרביעי ואף בזה לא יצאו ידי חובתם ע"כ. על כן תמהתי על המנהג שראיתי בקהלות שקושרין כל הרגלים ולית דימחה בהו ונראה שההיתר הוא דעושין בענין שאין החבל מקשר הרגלים אלא בשעה שהשור נופל לארץ ובשעת נפילתו ממש הרגלים נתהדקו זה לזה ונתקשרו ולא אסרו אלא אם קשרן להדדי קודם שיתחיל לנפול כנ"ל ללמד זכות אבל ראיתי בקהלות אחרות שאין קושרין רק ב' רגלים ודוחפין אותה עד שתפול וכן ראוי לעשות:
יב סָעִיף יא קפצה מדעתה. הטעם בזה דכל שקופצת מדעת אמדה נפשה תחילה שלא תתרסק ואפילו אנו רואין שאין יכולה לילך אין חשש כ"כ ר"ן:
א סָעִיף א מכריסה. כתב הט"ז דאף אם הבור אינו רק ו' טפחים מ"מ איכא למיחש כיון שמכריסה עד לארץ הוי ד' טפחים. אבל אם השור מונח על ארעא ומתגלגל לבור צריך שיהיה בבור י"ט (פוסקים) וה"ה כשמוליכין על העגלה אל יזרוק מן העגלה בכח מה"ט. והקשה מהרש"ל למה כתב הטור בח"מ סי' ת"י לענין נזיקין שפטור המזיק אא"כ יש י' טפחים בבור ולא חשבינן מכריסה עד ארעא ותירץ דבצירוף י' עם רגליה אין המיתה מצויה כ"כ ואף אם מת חשבינן ליה כאונס לענין תשלומין וזהו הטעם שפטור במיתת השור בפחות מי' אבל לענין טריפות אין חילוק בזה עכ"ל:
ב סָעִיף א בפחות. והקשו הט"ז וש"ך דבסעיף י' כתב המחבר גבי בית המטבחים אין בו משום ריסוק אברים אע"פ שנפל נפילה גדולה והנה הט"ז כתב כמדומה שאיזה טעות נזדקר לפני קולמס הרב בזה אבל הש"ך תירץ דדוקא בבית המטבחים שרי וטעמא דאמודי אמיד נפשיה ונועץ צפרניו בקרקע וכגון דאית לה מידי למיסרך וכאן מיירי המחבר דלית לה מידי למיסרך א"כ לא שייך נועץ צפרניו ומ"מ לא הוי הנפילה בבת אחת אלא היא מתאמצת עצמה בכל כחה כשרוצים להפילה בכח הלכך בפחות מי' שרי אבל בבת אחת ממש דהיינו שמפילין אותה פתאום או שקשרו רגליה והפילוה חוששין אפילו בפחות מי':
ג סָעִיף ב אבן. כתב הש"ך דבאבן אין חילוק בין נפל בפחות מי' על הבהמה או גבוה עשרה דדוקא בנפלה מגבוה לא בנפל עליה אלא הכל הוא לפי האבן אם יש בו כדי להמית ודלא כהב"ח:
ד סָעִיף ג טחול. כ' הט"ז דכ"ש הכבד אפילו שלא במקום מרה וחיותא:
ה סָעִיף ג ואם הוכתה. כ' הש"ך ואם הוכה עוף נגד הריאה שלו נראה שצריך בדיקה בריאה והלכך לדידן דאין אנו בקיאין טריפה:
ו סָעִיף ד עמדה. כ' הש"ך לדידן דאין אנו בקיאין לא מהני עמדה וגם שהתה רק הלכה:
ז סָעִיף ה והלכה. כ' הש"ך דבכל הפוסקים משמע דהעיקר תלוי אם הלכה אפי' לא עמדה מעצמה רק שהעמידוה וכ' הט"ז דזה פשוט דשינוי באיברים שאינו מטריף בשאר בהמה אין חוששין לומר שנפלה כל זמן שלא ראינו ותלינן השינוי בדבר אחר ול"ד לדלעיל סי' נ"ב גבי ירוקים שהאדימו שזה אינו מצוי כ"א בנפילה לאור משא"כ כאן והמחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהין עכ"ל:
ח סָעִיף ו צולעה. כ' הש"ך ודוקא שנפלה וצולעה אבל צולעה ולא נודע שנפלה אמרינן שגרונא הוא דנקטה ואין צריך בדיקה כדלעיל סוף סימן ל"ב:
ט סָעִיף י שנועץ. (לפי שיודע שיפילוהו) כ' הש"ך ול"ד לזכרים המנגחים זא"ז דהכא כיון שמרגישים שרוצים להפילו נועץ צפרניו משא"כ התם דאדרבה כל אחד רוצה להפיל חבירו:
י סָעִיף י רגליו. כתב הש"ך משמע אפילו ג' רגלים קשורים אין חוששין וכן עושין בקצת מקומות ומהרש"ל וט"ז כתבו דנכון לעשות לקשור רק ב' הראשונים ולדחוף אותו עד שתפול ע"ש. טבח שנושא כבש על צווארו ומשליכו לארץ חוששין (ואם אחז רגלי הבהמה אף רק ב' אחרונים כשרה כיון שרגלים הראשונים אינם מקושרים ומיד כשהניח הטבח ב' רגלים הראשונים יוכל לנעוץ בקרקע עיין ש"ך ופר"ח) עוד כ' בשם או"ה דדוקא כשעומדת על רגליה ומחליקה ומפילה אבל אם נשא הטבח כבש על צוארו ומשליכו לארץ ודאי חוששין דהוי גבוה יותר מי' טפחים והנ"מ שלא אחז רגלי הבהמה בידו כשנפלה אבל אחז רגלי הבהמה אפי' לא אחז רק ב' רגלים האחרונים ומכובד הבהמה נחבטה לארץ כשרה ודלא כב"ח שהשיג ע"ז ובט"ז קורא תגר על מקצת מקומות שנוהגין לקשור כל הרגלים והשור נופל על צדו לא על מתניו ונכון שלא יהיו קושרים רק ב' רגלים ולדחוף אותו עד שיפול וכן ראוי לעשות:
יא סָעִיף יא מדעתה. והטעם שכל שקפצה מדעתה אמדה נפשה תחלה שלא תתרסק:
יב סָעִיף יב יראה. כתב הש"ך משמע ומספיקא נמי אסור דשמא אז מסתמא הפילה על צלעותיה וכן מסיק הרוקח מיהו הטעם שכתב שם דבנפלה פתאום חוששין דאפילו נפלה על מתניה צריכה בדיקה צ"ע דמשמעות הש"ס והפוסקים לא משמע לכאורה הכי עכ"ל:
א סָעִיף א מכריסה. עבה"ט מ"ש מכריסה עד ארעא ד"ט ועי' בספר דמשק אליעזר אשר בסוף שו"ת השיב ר"א מ"ש בזה:
ב סָעִיף א אפילו בפחות מעשרה. [עבה"ט ועיין בתשובת ח"ס סימן ס"ו אודות ההוא תורא דערק לאגמא והשיגוהו רודפיו והביאוהו לעיר קשור בד' רגליו מונח על השליטי"ן והרודפים אומרים כי מתחילה ברדיפתם אותו נפל לארץ וע"י זה השיגוהו ועמד או העמידוהו והמתינו כמו שעה עד שהביאו השליטי"ן מהעיר והובילוהו לבית המטבחים והשוחטים לא נמלכו במורה הוראה ושחטוהו ואסר המורה את הבשר מטעם חשש נפילה א' נפילה ראשונה שנפל מעצמו שמא היה מגבוה י"ט והב' מה שהפילוהו על השליטי"ן קשור בד' רגליו ובהפילוהו אחרים אסור אפילו פחות מיו"ד. והוא ז"ל האריך בזה ומסיק הנה אמת נכון הדבר אם מצאנו בהמה נפולה פשיטא דליכא למיחש כלל שנפלה בדרך שנאסרה אך מה שראינוהו מונח על השליטי"ן ורגליו אסורות וכבולות ודוחק לתלות ולומר שמצאו הנכרים את הבהמה מונח על הארץ וגררוהו כך על השליטי"ן מבלי שהפילוהו אחרים זה קצת אינו מצוי ויותר לתלות במצוי שהם הפילוהו בכח על השליטי"ן וכיון שכל רגליו כבולות ולית ליה מידי למיסרך הוא חששא דאורייתא ובעינן בדיקה (ר"ל אם יכולה להלוך הילוך יפה) וכיון ששחטוהו כן בלא בדיקה יפה הורה לאיסור אך מ"מי יש לדון בזה דבס' פרי תואר כתב בפשיטות דאפילו בהפילוהו אחרים נהי די' טפחים לא בעינן מ"מ ד' טפחים בעינן. ובפמ"ג כתב שלא ידע מנ"ל זה. ולדעתי הוציא כן מאו"ה שהובא בד"מ שכתב דמשום חשש נפילה נוהגים להשליך הבהמה על השראגי"ן כו' וא"כ ה"נ דהפילוהו על השליטי"ן דגבוה קצת מן הארץ הסומך על האו"ה ופ"ת לא הפסיד בשגם די"ל לתלות נמי שלא הפילוהו כלל רק גררוהו כך ממקום שכיבתו על הארץ (ואפילו הפילוהו שמא אז לא היו עדיין רגליו קשורות והפילוהו מדעתו שלא בב"א) אף על גב שסברא רחוקה היא מ"מ מצי לאצטרופי באופן שאין להאשים השוחטים בזה ומ"מ המורה שהחמיר תע"ב ע"ש]:
ג סָעִיף ג שחטה צריך לבודקה. [עפמ"ג בענין אם הבדיקה היא מן התורה או מדרבנן ובשם תשובת שאגת אריה סי' ס"ד כתב דהבדיקה דרבנן ע"ש. ועי' בתשובת חתם סופר סי' ס"ו שפלפל בזה ומסיק דבדיקת נפולה דבהמה אפילו שהתה היא מחמת ספק דאורייתא. וע"ש עוד בענין המבואר בא"ח סימן תצ"ח ס"ח עוף שנדרס מותר לשוחטו ביו"ט. היינו דווקא בעוף דחיותו מועט וכיון שכבר שהה מעל"ע קרוב לודאי שלא נתרסקו אבריו וכבר יצא מה"ת מספק ריסוק אבל בבהמה שיש בה חשש ריסוק י"ל דבאמת אין שוחטים בי"ט ובזה מיושב הסתירה מעגל שנולד ביו"ט בס"ה שם עיין שם]:
ד סָעִיף ג הוכתה באבן. עבה"ט בשם ש"ך. ומשמע דגם הילוך לא מהני כיון שאין הריעותא רק באבר א' אבל עיין מה שכתבתי לעיל ס"ס ל"ב. דגמ"ר:
ה סָעִיף ד העמידוה לאו כלום הוא. כתב בספר חמודי דניאל כ"י אם העמידוה אחרים אחר נפילתה ושכבה ואח"כ עמדה מעצמה לא מהני וגבי נפלה לא מהני ע"י גערה או במקל ע"ש בר"ן ע"כ:
ו סָעִיף ו רק בהלכה. עש"ך סק"ה שפסק דאפילו עמדה ושהתה מעל"ע לא מהני ועיין בספר נה"כ בהג"ה של בן המחבר שהביא דברי רבינו ירוחם שפסק להתיר בלא בדיקה והביא ראיות לדבריו ומסיק להקל בהפסד מרובה ועי' בשו"ת מאיר נתיבים סי' נ"ב שהאריך ומסיק כדעת הש"ך ולא מיבעיא שלא לאכשורי בלא בדיקה כדעת ר"י הנ"ל אלא אף בבדיקה לא מהני לדידן שאין אנו בקיאין ע"ש:
ז סָעִיף ו כמו שהלכה קודם שנפלה. עי' בתשובת מאור הגולה רבינו עקיבא איגר נ"ע סוף סימן פ"ג בשור שהיה כחו חזק בהלוכו יותר מסתם שוורים ונפל ואח"כ הולך רק כדרך שאר שוורים אף דמדברי הרמ"א משמע דדוקא כשהולך כמקדם מכל מקום משמעות הפוסקים דכל שאינו צולע מקרי הילוך יפה ואו"ה יחידאי בזה ואם כן בהפ"מ יש לסמוך על כל פנים על בדיקתנו ע"ש:
א סָעִיף א דוקא כו'. מהא דזכרים כו' נפל כו':
ב סָעִיף א או הפילוה כו'. עבה"ג וכמ"ש הר"ן שם בשם הירושלמי אינו דומה נופל מדעת לנופל שלא מדעת ביומוי דר' פנחס חבטין כו'.
ג סָעִיף א או אפילו כו'. ב"י ור"ל כמ"ש בס"י בהג"ה ודוקא שלא כו' וכמ"ש בגמ' צפרניו נועץ כו'. ש"ך.
ד סָעִיף א ואין חילוק כו'. ר"ל דגם בעוף בעינן י"ט ועבד"מ וכמ"ש בב"ק שם אין חבט כו':
ה סָעִיף ב או שנחבט כו'. גמ' שם:
ו סָעִיף ב (ליקוט) וכן בבהמה כו'. עש"ך וכן תניא בתוספתא גבי בהמה נפלה מן הגג או שדרסה וטרפה בכותל או שרצצתה בהמה טרפה. ת"ה מ"ו א' (ע"כ):
ז סָעִיף ג אפילו בדקוה כו'. כ"ה בגמ' שם נ"א ב' נ"ו ב' ובב"ק שם בעובדא דשם:
ח סָעִיף ג כנגד כל כו'. גמ' שם:
ט סָעִיף ג מקדקד כו'. רמב"ם ודייק מדבעי סימנין מאי כו' ואם כדברי תוס' שם נ"ד א' ד"ה אילימא הא ל"ק אלא בחלל הגוף:
י סָעִיף ג או שנתרסק כו'. רמב"ם ולכך חשיב נפולה בח' מיני טרפות שהוא טריפה בפ"ע בלא הנך ולכך בעינן מעל"ע שאין הריסוק ניכר מקודם וזה מ"ש בכל הסוגיא ריסוק אברים:
יא סָעִיף ג אפילו כו'. עבה"ג:
יב סָעִיף ג חוץ מבית הרחם כו'. גמ' שם לפי פירושו והטעם מפני רכותו אינו נרסק וה"ה שאינו מרסק כמש"ש גלימא מתיח כו' עוף ומעופף כו' וז"ש שם תניא דמסייע לך תינוק כו' ת"ש עגל כו' דהלידה הוא כמו דרסה כו' או שריצצתה כו' אלא משום רכותו של בית הרחם. ריב"ש סי' ק"צ.
יג סָעִיף ד ודוקא כו'. דעמדה איתמר וזה שהצריכו לומר (ל"ז ב') אצל מסוכנת כל שמעמידין כו' ול"ק כל שאינה עומדת:
יד סָעִיף ה יש מי כו'. שיצאה מכלל ריסוק:
טו סָעִיף ו הלכה כו'. ואע"ג דר"ל פליג שם אינהו ה"ל רבים ועוד דר' ינאי הוא רביה דר"ל ופ' דלא כר' ירמיה בר אחא ורב חסדא דלגירסת רש"י ותוס' פ' בגמ' והלכתא היכא כו' ובה"ג גורס שם א' ההיא אימרתא דהוה בי ר"ה דנפלה מאיגרא כו' ואשכחו כרב יימר ואפ"ה הלכתא כרבינא כו' אלמא דבעינן הילוך יפה וז"ש בד"א כו' ואף לפי גירסתינו שם משום דלא נפלה וז"ש חוט השדרה לא שכיח אבל בנפלה שכיח ושכיח יותר משנרונא וע"ל ס"ס ל"ב: (ליקוט) הלכה כר"י משום דר' ינאי ור' ירמיה בזבחים ס"ל כוותיה ואע"ג דר"ל פליג עלייהו חדא דרבים נינהו ועוד דאפי' ר' יוחנן ור"ל הלכה כר"י וכ"ש ר' ינאי דהוא רביה דר"י. ת"ה ובספרים כ' והלכתא כו' ועל אותה גירסא סמכו התוס' לפסוק דוקא עמדה והלכה אבל תוספות הוא מבעלי פסקים ולא נמצא בנוסחאות הישנות ומ"מ פסק הרי"ף ג"כ כדבריהם מההיא אימרתא אע"ג דפסיק הוט השדרה שלה הלכה קצת אלמא דאפשר להלך קצת כ"כ הרמב"ן וז"ש בד"א כשהלכה כו' (ע"כ):
טז סָעִיף ו וי"א כו'. כמש"ל סי' נ"ז סי"ח:
יז סָעִיף ו רק כשהלכה ד"א. ואע"ג דבגמ' אמרינן עקרה רגלה כו' ואף ר"י דמצריך הלכה מ"מ משמע דא"צ ד"א היינו דמסתמא ראויה להלך יותר אבל היכא דחזינן דא"י להלך יותר אז בעינן ד"א ואף שא"י להלך עוד ה"ה כשאר מסוכנת כמ"ש למטה וראיה ממ"ש שם אר"י א"ר עמדה כו' הלכה א"צ בדיקה והלכתא היכא כו' הלכה אפי' בדיקה לית לה כן הני' בספרים מדוייקים ושינה כאן הלשון ואמר בדיקה ל"ל ור"ל אפי' א"י להלך עוד דה"ה כמו שלא נפלה ורישא דקאמר א"צ בדיקה מיירי שלא הלכה ד"א. מהרי"ק כן פי' דברי הסמ"ק שהצריך ד"א אבל בד"מ בשם או"ה כ' דלעולם בעינן ד"א כמ"ש בהג"ה כאן:
יח סָעִיף ו הלוך יפה. כנ"ל בש"ע:
יט סָעִיף ו ואם הלכה כו'. כנ"ל וכמש"ל בס"ה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.