Shulchan Aruch, Yoreh De'ah 61 — שולחן ערוך, יורה דעה סא
א חַיָּב לִתֵּן לַכֹּהֵן הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה שֶׁל שׁוֹר וָשֶׂה.
ב הַזְּרוֹעַ, דַּוְקָא שֶׁל יָמִין, וְהוּא מִפֶּרֶק אַרְכֻּבָּה הַנִּמְכֶּרֶת עִם הָרֹאשׁ עַד כַּף הַיָּד שֶׁקּוֹרִין אישפאלד"ה, וְהֵם שְׁנֵי פְּרָקִים.
ג הַלְּחָיַיִם הֵם מִפֶּרֶק שֶׁל לֶחִי עַד פִּיקָא שֶׁל גַּרְגֶּרֶת שֶׁהִיא טַבַּעַת הַגְּדוֹלָה עִם הַלָּשׁוֹן שֶׁבֵּינֵיהֶם, וְצָרִיךְ לִתְּנוֹ עִם הָעוֹר וְעִם הַצֶּמֶר שֶׁבְּרָאשֵׁי כְּבָשִׂים וְהַשֵּׂעָר שֶׁבְּרָאשֵׁי תְּיָשִׁים שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי לְמָלְגָם (פי' לְהַרְתִּיחָם בְּחַמִּים לְהַעֲבִיר הַשֵּׂעָר) וְלֹא לְהַפְשִׁיט הָעוֹר קֹדֶם שֶׁיִּתְּנֶנּוּ לַכֹּהֵן.
ד הַקֵּבָה צָרִיךְ לִתְּנָהּ לַכֹּהֵן עִם כָּל חֶלְבָּהּ פְּנִימִי וְחִיצוֹן, אֶלָּא אִם כֵּן נָהֲגוּ הַכֹּהֲנִים לְהַנִּיחַ הַחֵלֶב לַבְּעָלִים.
ה אַף עַל גַּב שֶׁמֻּתָּר לֶאֱכֹל מִבְּשַׂר הַבְּהֵמָה קֹדֶם שֶׁיַּפְרִישׁ הַמַּתָּנוֹת, מִצְוָה לְהַפְרִישָׁם מִיָּד.
ו אֲפִלּוּ אֵינוֹ שׁוֹחֵט לְצֹרֶךְ אֲכִילָה, אֶלָּא לִכְלָבִים אוֹ לִרְפוּאָה, חַיָּב בְּמַתָּנוֹת. אֲבָל שָׁחַט וּמָצָא טְרֵפָה, פָּטוּר.
ז יִתְּנֵם לְכֹהֵן חָבֵר, וְאִם אֵין שָׁם חָבֵר, יִתְּנֵם לְעַם הָאָרֶץ. וְכֵן אִם הֶחָבֵר אֵינוֹ רוֹצֶה לְקַבְּלָן, נוֹתְנָן לְעַם הָאָרֶץ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת).
ח נוֹתְנִים אוֹתָם לְכֹהֶנֶת, אֲפִלּוּ הִיא נְשׂוּאָה לְיִשְׂרָאֵל. וְהַנּוֹתְנָם לְבַעֲלָהּ יִשְׂרָאֵל קִיֵּם מִצְוַת נְתִינָה. וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁבַּעֲלָהּ יִשְׂרָאֵל פָּטוּר מִן הַמַתָּנוֹת.
ט לֹא יְחַלְּקֵם לְהַרְבֵּה כֹּהֲנִים, שֶׁצָּרִיךְ לָתֵת לְכָל אֶחָד דָּבָר חָשׁוּב כְּדֵי נְתִינָה, אֶלָּא נוֹתֵן זְרוֹעַ לְאֶחָד, וְקֵבָה לְאֶחָד, וּלְחָיַיִם לִשְׁנַיִם. וּבְשׁוֹר הַגָּדוֹל יָכוֹל לְחַלֵּק הַזְּרוֹעַ לִשְׁנַיִם, לְכָל אֶחָד פֶּרֶק אֶחָד.
י אִם אֵין שָׁם כֹּהֵן, יָשׁוּם הַמַתָּנוֹת בְּדָמִים וְאוֹכְלָם, וְנוֹתֵן הַדָּמִים לַכֹּהֵן.
יא אֵין לוֹ, לַכֹּהֵן, לַחֲטֹף הַמַתָּנוֹת, וַאֲפִלּוּ לִשְׁאֹל אוֹתָם בַּפֶּה, אֶלָּא אִם יִתְּנֵם לוֹ דֶּרֶךְ כָּבוֹד, יִטְּלֵם. וּבִזְמַן שֶׁהֵם כֹּהֲנִים רַבִּים בַּמִּטְבָּחַיִם, הַצְּנוּעִים מוֹשְׁכִין יְדֵיהֶם וְהַגַּרְגְּרָנִים נוֹטְלִים. וְאִם הָיָה צָנוּעַ זֶה, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין שֶׁהוּא כֹּהֵן, יִטֹּל כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ שֶׁהוּא כֹּהֵן.
יב הַכֹּהֵן יָכוֹל לְאָכְלָם בְּכָל עִנְיָן שֶׁעָרֵב עָלָיו יוֹתֵר, וְאִם כָּל הַמַּטְעַמִּים שָׁוִים אֶצְלוֹ יֹאכְלֵם צָלִי וּבְחַרְדָּל.
יג יָכוֹל לְהַאֲכִילָם לִכְלָבִים, וּלְמָכְרָם וְלִתְּנֵם לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים.
יד כֹּהֵן שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַכִּירִין שֶׁרְגִילִים לִתֵּן לוֹ מַתְּנוֹתֵיהֶם, יָכוֹל לְזַכּוֹתָם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיְּקַבְּלֵם מִיַּד מַכִּירָיו. וְדַוְקָא שֶׁהַזּוֹכֶה תַּלְמִיד חָכָם וְהַשָּׁעָה דְּחוּקָה לוֹ, וְשֶׁלֹּא יְהֵא כֹּהֵן הַמְזַכֶּה מְשָׁרֵת בְּבַיִת זֶה שֶׁמְּזַכֶּה לוֹ הַמַּתָּנוֹת, שֶׁמָּא יְזַכֶּה בְּעַל כָּרְחוֹ (רַמְבַּ"ם בפ"ט מהל' בִּכּוּרִים). וְהוּא הַדִּין אִם הַכֹּהֵן מְשָׁרֵת בְּבֵית בַּעַל הַבַּיִת וּמְזַכֶּה לְאוֹרֵחַ תַּלְמִיד חָכָם שֶׁמִּתְאָרֵחַ בְּבֵית רַבּוֹ בַּמַּתָּנוֹת שֶׁרָגִיל לִתֵּן לוֹ רַבּוֹ, אָסוּר (רַשִׁ"י וְטוּר).
טו לֹא נָתַן הַמַתָּנוֹת לַכֹּהֵן אֶלָּא אֲכָלָן אוֹ הִפְסִידָן, פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם, אֶלָּא כְּדֵי לָצֵאת יְדֵי שָׁמַיִם צָרִיךְ לִפְרֹעַ דְּמֵיהֶם.
טז יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁלַח לַחֲבֵרוֹ בָּשָׂר וְהַמַּתָּנוֹת בּוֹ, מֻתָּר לְאָכְלָן.
יז מַתָּנוֹת אֵינָן נוֹהֲגוֹת אֶלָּא בְּשׁוֹר וָשֶׂה וְלֹא בְּחַיָּה וָעוֹף, וְנוֹהֲגוֹת בְּכִלְאַיִם הַבָּא מִן עֵז וְרָחֵל, וְכֵן בְּכוֹי.
יח צְבִי הַבָּא עַל עֵז, וְיָלְדָה, הַוָּלָד חַיָּב בַּחֲצִי הַמַּתָּנוֹת. אֲבָל תַּיִשׁ הַבָּא עַל הַצְּבִיָּה, הַוָּלָד פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת.
יט אֵין נוֹהֲגוֹת בָּקֳדָשִׁים, וְלֹא בִּבְכוֹר.
כ בְּכוֹר, קֹדֶם שֶׁבָּא לְיַד כֹּהֵן, שֶׁנִּתְעָרֵב בִּבְהֵמוֹת אֲחֵרוֹת, חַיָּב לִתֵּן מֵהֶם הַמַּתָּנוֹת, שֶׁיֹּאמַר הַכֹּהֵן עַל כָּל אַחַת: תֵּן לִי מַתְּנוֹתֶיהָ, וְאִם אַתָּה אוֹמֵר שֶׁהוּא בְּכוֹר תֵּן לִי כֻּלָּהּ. אֲבָל בְּכוֹר שֶׁנִּתַּן לַכֹּהֵן בְּמוּמוֹ וּמְכָרוֹ לְיִשְׂרָאֵל וְנִתְעָרֵב בִּבְהֵמוֹת אֲחֵרוֹת, אִם רַבִּים שׁוֹחֲטִים אוֹתָם כֻּלָּם פְּטוּרִים, שֶׁכָּל אֶחָד יֹאמַר: שֶׁלִּי הוּא הַבְּכוֹר; וְאִם אֶחָד שׁוֹחֵט אֶת כֻּלָּם, אֵין פּוֹטְרִים לוֹ אֶלָּא אֶחָד מֵהֶם.
כא מַתָּנוֹת נוֹהֲגוֹת בְּכָל מָקוֹם, בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ, בֵּין בִּפְנֵי הַבַּיִת (פי' בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם) בֵּין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵינָן נוֹהֲגוֹת בְּחוּצָה לָאָרֶץ, וְכֵן נָהֲגוּ (וְעַיֵּן בְּסֵפֶר הַחִנּוּךְ להרא"ה מִצְוָה תק"ו).
כב כֹּהֲנִים פְּטוּרִים מִמַּתָּנוֹת.
כג לְוִיִּים, סָפֵק אִם חַיָבִים בְּמַתָּנוֹת, הִלְכָּךְ פְּטוּרִים. וְאִם נְטָלָן הַכֹּהֵן מִיָּדוֹ, אֵין צָרִיךְ לְהַחֲזִירָם לוֹ. וְיֵשׁ חוֹלְקִין דְּאֲפִלּוּ נְטָלָן הַכֹּהֵן, מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הר"ן).
כד בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁכֹּהֵן פָּטוּר, כְּשֶשּׁוֹחֵט לְעַצְמוֹ; אֲבָל אִם שׁוֹחֵט לִמְכֹּר, אִם הוּא קָבוּעַ לִמְכֹּר בְּבֵית הַמִּטְבָּחַיִם חַיָּב לִתֵּן מִיָּד, וְאִם אֵינוֹ קָבוּעַ לִמְכֹּר בְּבֵית הַמִּטְבָּחַיִם, שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ שַׁבָּתוֹת פָּטוּר; מִכָּאן וָאֵילָךְ חַיָּב, וּמְנַדִּין אוֹתוֹ אִם לֹא יִתֵּן.
כה הַשּׁוֹחֵט לְכֹהֵן וּלְנָכְרִי, פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת; וְהַמִּשְׁתַּתֵּף עִמָּהֶם צָרִיךְ שֶׁיִּרְשׁוֹם. וּבְגוֹי, אִם יוֹשֵׁב עִמּוֹ בַּמִּטְבָּחַיִם אֵין צָרִיךְ לִרְשֹׁם. הַגָּה: בְּמָקוֹם שֶׁנּוֹהֲגִין לִשְׁחֹט אֵצֶל גּוֹיִים אִם נִמְצָא טְרֵפָה נִשְׁאַר לָהֶם וְאִם נִמְצָא כְּשֵׁרָה לוֹקְחוֹ הַיִּשְׂרָאֵל, פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת (מָרְדְּכַי בְּשֵׁם ראבי"ה).
כו בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁשֻּׁתָּפוּת הַכֹּהֵן וְהָגוֹי פּוֹטֵר, בַּשֻּׁתָּף בְּכֻלָּהּ אֲפִלּוּ בְּכָל שֶׁהוּא; אֲבָל אִם אֵין הַכֹּהֵן וְהַגּוֹי שֻׁתָּף עִמּוֹ אֶלָּא בָּרֹאשׁ, אֵינוֹ פּוֹטֵר אֶלָּא מֵהַלְּחָיַיִם; וְאִם הוּא שֻׁתָּף עִמּוֹ בַּיָּד, אֵינוֹ פּוֹטֵר אֶלָּא מֵהַזְּרוֹעַ; וְאִם הוּא שֻׁתָּף עִמּוֹ בִּבְנֵי מֵעַיִם, אֵינוֹ פּוֹטֵר אֶלָּא מֵהַקֵּבָה.
כז אִם יֵשׁ בְּהֵמָה לַכֹּהֵן וּמוֹכֵר רֹאשָׁהּ לְיִשְׂרָאֵל וְשִׁיֵּר כָּל הַגּוּף לְעַצְמוֹ, חַיָּב בִּלְחָיַיִם.
כח הַשּׁוֹחֵט בֶּהֱמַת יִשְׂרָאֵל חֲבֵרוֹ, חוֹבָה עַל הַשּׁוֹחֵט לִתֵּן מַתְּנוֹתֶיהָ לַכֹּהֵן; וְאִם שָׁחַט בֶּהֱמַת כֹּהֵן אוֹ גוֹי, פָּטוּר. הַגָּה: מִיהוּ טוֹבַת הֲנָאָה לַבְּעָלִים וְהוּא יָכוֹל לִתְּנָם לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הר"ן) וְאָסוּר לַבְּעָלִים לִקַּח דִּינָר מִכֹּהֵן לִתֵּן לוֹ הַמַּתָּנוֹת, וְכֵן מִיִּשְׂרָאֵל לִתֵּן הַמַּתָּנוֹת לְבֵן בִּתּוֹ הַכֹּהֵן. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם ר"י וּבְפֶרֶק עַד כַּמָּה).
כט כֹּהֵן שֶׁמָּכַר פָּרָה לְיִשְׂרָאֵל וְאָמַר לוֹ: אֲנִי מוֹכֵר לְךָ פָּרָה זוֹ חוּץ מִמַּתְּנוֹתֶיהָ, הָוֵי תְּנַאי וְצָרִיךְ לִתְּנָם לַמּוֹכֵר. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: עַל מְנַת שֶׁהַמַּתָּנוֹת שֶׁלִּי, אֵינוֹ תְּנַאי וְהַמִּקָּח קַיָּם וְיָכֹל לִתְּנָם לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה.
ל יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּכַר פָּרָה לַחֲבֵרוֹ וְשִׁיֵּר הַמַּתָּנוֹת, חַיָּב הַלּוֹקֵחַ לִתְּנָם; אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁאֲרוּ לַמּוֹכֵר, מִכָּל מָקוֹם הַחוֹבָה עַל הַטַּבָּח שֶׁהוּא הַלּוֹקֵחַ.
לא הַמַּתָּנוֹת עַצְמָם אָסוּר לְיִשְׂרָאֵל לְאָכְלָם אֶלָּא בִּרְשׁוּת כֹּהֵן. עָבַר וַאֲכָלָן, אוֹ הִזִּיקָן, אוֹ מְכָרָן אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לוֹ תּוֹבְעִים יְדוּעִים. וְהַקּוֹנֶה אוֹתָם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי, הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְאָכְלָן מִפְּנֵי שֶׁמַּתְּנוֹת כְּהֻנָּה נִגְזָלוֹת.
לב אָמַר לַטַּבָּח: מְכֹר לִי בְּנֵי מֵעֶיהָ שֶׁל פָּרָה זוֹ, נוֹתְנָם לַכֹּהֵן וְאֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים. לְקָחוֹ מִמֶּנּוּ בְּמִשְׁקָל, נוֹתְנָם לַכֹּהֵן וּמְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים.
לג גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר וְהָיְתָה לוֹ פָּרָה, נִשְׁחֲטָה עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּיֵּר, פָּטוּר. מִשֶּׁנִתְגַּיֵּר, חַיָּב. אִם סָפֵק, פָּטוּר, שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָּה.
ש״ך Shach
סָעִיף א
א של שור ושה. וכל בהמות טהורות לאפוקי חיה כדלקמן סעי' י"ז: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ה
ב קודם שיפריש כו'. כתב הר"ן דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ואי אתייא בהמה שלימה ליד כהן זכה במתנותיה ואי אכלן אחר בתר הכי חייב ודוקא דאתיא שחוטה ליד כהן אבל בחייה לא דאכתי לא חל חיובא עליה דה"ל כמפריש חלתו קמח דאינו חלה וגזל ביד כהן וכ"פ מהרש"ל פרק הזרוע סי' ד': ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ג ומצא טרפה פטור. ומשמע בפוסקים דאפילו ספק טרפה פטור מטעם דמצי אמר לכהן זיל אייתי ראיה דלאו טריפה היא ואתן לך והמוציא מחבירו עליו הראי' כדלקמן סעיף קטן ט' וס"ק י"א: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף יב
ד יאכלם צלי ובחרדל. דרך גדולה משום דכתיב למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים ש"ס: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
ה יכול כו'. שאין בהם שום קדושה וכתב מהרש"ל שם ס"ס י"א נראה דוקא היכא שאינם ראוים לאכילה כגון שהסריחו או שבאו מבהמות כחושים ורע בשר יכול להאכילם לכלבים או למכרן לעובד כוכבים כו': ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף טו
ו פטור מדיני אדם. דממון שאין לו תובעים הוא דיכול לומר לכל כהן לא לך הייתי נותנם אלא לאחר: ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף טז
ז מותר לאכלן. ואינו חושש שמא גזלה המשלח. טור. כלומר ומש"ה מותר לקבלן אפילו לכתחלה אבל ודאי דאפילו גזלן מותר לאכלן דמתנות כהונה נגזלות כדלקמן סעיף ל"א וכן פי' הב"ח: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יז
ח וכן בכוי. עיין בב"י: ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף יח
ט בחצי המתנות. דודאי חוששין לזרע האם ויש כאן מקצת שה עכ"פ ודרשינן שה אפי' מקצת שה: ש"ע סָעִיף יח
י פטור מן המתנות. דספוקי מספקא לן אי חוששין לזרע האב והלכך מצי האיך למימר זיל אייתי ראיה דחוששין ואתן לך ומה שקשה ע"ז מסי' ט"ז סעיף ח' כבר התבאר שם ע"ש: ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף כ
יא אבל בכור כו'. וכן אם נסתפק בשנים ולקח הכהן אחד הרי השני פטור מן המתנות שעשאוהו כמי שזכה בו הכהן ונתנו במומו לבעליו עכ"ל הרמב"ם והוא מש"ס דבכורות כמ"ש ב"י וכ"פ הברטנורה פרק ב' דבכורות וכ"פ מהרש"ל שם סי' ט': ש"ע סָעִיף כ
סָעִיף כג
יב ספק אם הם חייבים. דמספקא לן משום דכתיב מאת העם אי לוים איקרי עם או לא ונ"ל מוכח מהש"ס ומשמעות הפוסקים דדוקא מליתן פטורין מה"ט דשמא לא איקרי עם אבל פשיטא דאם תפס לוי מתנו' מישראל דמוציאין מידו דקרא כתיב וזה יהיה משפט הכהני' וגו' ולוי' לאו כהני' איקרו והב"ח סעיף י"ז פסק דאין מוציאין מידו וכן העט"ז נסתפק בזה ולפענ"ד ברור כמ"ש: ש"ע סָעִיף כג
יג א"צ להחזירם לו כו'. כ"כ הטור והרמב"ם וכן בספק בכור כתב ג"כ הרמב"ם פ"ה מהל' בכורות ומביאו הטור לקמן סי' שט"ו דאין מוציאין מידו ולא אוכל לירד לסוף דעת הב"ח שהקשה מנ"ל להרמב"ם לחלק בכך אכן הטור איכא לאקשויי אהדדי דבסי' שט"ו פסק דמוציאין מידו ואין לתרץ כמ"ש הב"ח להרמב"ם דהתם הספק הוא לכל העולם משא"כ הכא דהספק הוא אי קיימא לן כהך תנא דאיקרי עם או לא דבפרק בית כור ובפרק השואל גבי מרחץ ששכרו בדינר זהב לחודש כו' מוכח דא"א לחלק בהכי ע"ש וכן משמע בהדיא באשר"י פ"ק דמציעא גבי הא דמדמה התם דין מרחץ לתקפו כהן דבתרווייהו לא מהני תפיס' ע"ש ונ"ל לחלק דדוקא בספק בכור שהספק הוא בגוף הענין שנחלקו עליו והלכך מספק אין לכהן שייכות בו דאמרינן ליה אייתי ראי' דבכור הוא ושקיל וכל כמה דלא מייתי ראיה מוקמינן ליה אחזקת מרא קמא ואחזקת דרוב בהמות אינם בכורים משא"כ כאן שהספק הוא אם לויים חייבים או לאו ובגוף הענין אין כאן ספק אלא שהספק הוא מצד אחר מצי הכהן לומר להלוי כל כמה דלא מייתית ראיה דלא איקרי עם המתנות שלי וחילוק זה מבואר במשמרת הבית להרשב"א דף ס"ו ע"א אלא שביארתיו יותר וכן נראה דעת הר"ב לחלק בין הך דהכא לבכור דכאן כתב רק ויש חולקי' ובסי' שט"ו סיים וכן הלכתא וזהו דעת העט"ז שכאן לא הביא אלא סברת המחבר ובסי' שט"ו כתב דהלכתא דמוציאין מידו ובספר ל"ח דף רמ"א סוף ע"א השיג עליו והנלפע"ד כתבתי ועי' בים של שלמה פ' הזרוע סי' ה' ופרק כיצד הרגל סי' ה': ש"ע סָעִיף כג
סָעִיף כה
יד א"צ לרשום. דסתם עובד כוכבי' מרבה דברים ומודיע לכל: ש"ע סָעִיף כה
טו פטור מן המתנות. דכיון דאינו מחייב משעת זביחה וההיא שעתא לית ליה ברירה דתיהוי דידי' הגהת מרדכי שם ועיין בים של שלמה פ' ה' דב"ק סי' ל"ב ובדיני ברירה פ' שני: ש"ע סָעִיף כה
סָעִיף כח
טז ואסור לבעלים ליקח. עי' סי' של"א: ש"ע סָעִיף כח
סָעִיף כט
יז הוי תנאי. כלומר תנאי גמור דחוץ שיורא הוי: ש"ע סָעִיף כט
יח ע"מ שהמתנות שלי כו'. וכ' הרא"ש דה"ה במוכר שדה ואמר לו ע"מ שהמעשר שלי דינא הכי דקי"ל ע"מ תנאי הוי ולא שיורא וא"כ הוי מתנה על מה שכתוב בתורה שהרי מן התורה יכול ליתנם לכל כהן שירצה ותנאו בטל אבל הרמב"ם אע"פ שבהלכות בכורים פ"ט דין י"א פסק דבעל מנת נותנם לכל כהן שירצה מ"מ בהלכות מעשר דין י"ט כתב הרי הן שלו כיון שאמר ע"מ נעשה כמו ששייר מקום המעשר עכ"ל נראה דס"ל דכיון דסתמא דש"ס קאמר בריש פ' המוכר את הבית גבי מוכר שדה כיון דאמר ע"מ שיורא שייריה למקום מעשר אלמא הכי הלכתא ודוקא גבי מתנות כיון דנתן כל הבהמה ליד ישראל לא אמרינן שיורא שיירי משא"כ בשדה דקרקע בחזקת בעליה עדיין עומדת ועיין בחדושי הרמב"ן פרק המוכר את הבית דף נ"ד ריש ע"ג: ש"ע סָעִיף כט
סָעִיף לא
יט מפני שאין לו תובעים כו'. ומ"מ לצאת ידי שמים חייב כדלעיל סעיף ט"ו: ש"ע סָעִיף לא
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך Siftei Da’at — Pri Megadim on the Shach
סָעִיף א
א של. עש"ך ירצה דווקא חיה ועוף לא הא שאר בהמות נוהג ומיהו ליכא כי אם שלשה מיני בהמות וז' מיני חיה המבואר בקרא בכלל שה תרי הוה שה כשבים ושה עזים ושם הכולל צאן. ושור הבר מין בהמה ועיזי דבאלא וכוי שהוא בריה בפ"ע להמחבר מתנות נוהגין בו מ"ה מריבויא וז"ש וה"ה שאר בהמות טהורות: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ה
ב קודם. עש"ך בשם הר"ן אע"פ שמתנות כהונה אכלן או הפסידן פטור דממון שאין לו תובעים הוא אם בא ליד כהן הבהמה שחוטה מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וזכה בהן הכהן ואם אכלן אחר חייב לשלם דממוניה דכהן הוא: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ג ומצא. עש"ך ויראה דמה שהיא חומרא דרבנן מחויב ליתן לכהן דלא אימעט מנתן לכהן לעצמו ולא לכלבו דאל"כ למה ליה המע"ה אלא דווקא ספק טריפה דמ"ה ספיקא לחומרא ולהר"מ נמי מלאו דלא תסור וכדאמרן ומיהו אפי' באיסור גמור דרבנן נמי להר"מ פטור ואי"ה במקום אחר אבאר: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף יב
ד יאכל כו'. ולשון למשחה הוא לשון גדולה: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
ה יכול. עש"ך ולאו משום דלא יהיו מצות בזויות עליו דאין בהם שום קדושה ומנתו ופרנסתו הוא אלא דכתיב למשחה כדרך שהמלכים אוכלין ובנותן לכלבו אין זה דרך גדולה ולכן אין רשאי אלא כשהם סרוחים או מבהמה כחושה עיין יש"ש שם: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף טו
ו פטור. עש"ך ואפילו אין שם כהן אלא הוא או ע"ה וחבר יאמר אשום דמיהן ואתן לכהן הבא אח"כ: ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף טז
ז ומותר. עש"ך ור"ל דמותר לקבלן לכתחלה דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן ומסתמא לקחן מכהן אבל פשיטא דא"נ נזלן מותר ללוקח לאכול דמתנות כהונה נגזלות כמבואר לקמן ואף קודם יאוש אלא כדאמרן: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יז
ח וכן בכוי. עב"י ש"ך ור"ל דהמחבר סובר דמ"ש הר"מ ז"ל כוי מפרישין כל המתנות בכוי שהוא בריה בפ"ע ולגבי מתנות איתרבי מקרא אם שה דחייב ואם שור מרבי כלאים מעז ורחל דל"ת כדרבא כ"מ שנאמר שור ושה א"א להוציא כלאים מביניהם (דבהמה דקה מגסה אין מתעברת) ומ"מ קשיא על מ"ש הר"מ בפ"ט מהלכות בכורים ה"ה צבי שבא על התיישה חייב בחצי מתנות שנאמר אם שה מקצת שה והא לרבות כוי שהוא בריה בפ"ע אתא ועוד אי לרבות צבי הבא על התיישה בכולהו ליחייב כפירש"י ועיין ר"ן דלחצי לא צריך ואם לרבות כוי שהוא בריה וצ"ע ✍: ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף יח
ט בחצי כו'. דוודאי חוששין לזרע האם ושה אפילו מקצת שה ומ"ש הש"ך דרשינן הוא לאו דווקא דשה משמע נמי מקצת ואם לרבות כוי כו': ש"ע סָעִיף יח
י פטור. עש"ך דמספיקא אין מוציאין דלמא אין חוששין לזרע האב והוה כולו היה ובסי' ט"ז האריך הש"ך בקושיא יע"ש: ודע בספק טריפה או צבי הבא על התיישה ותפס הכהן חצי השני או תייש על הצביה ותפס חצי להמחבר סכ"ג שכתב אי תפס כהן מלוי לא מפקינן מיניה והר"ב אודי ליה מדלא כתב והכין הלכתא כמ"ש בסימן שט"ו א"כ ה"ה בזה אין מוציאין מידו. שוב ראיתי שז"א אלא לתירוץ הב"ח לקמן דיכול לומר קים לי כמ"ד כו' א"כ בצבי ותיישה מהני תפיסה דיכול לומר קים לי כמ"ד חוששין או אין חוששין וספק טריפה לא מהני תפיסה כמו בספק בכור. ולתי' הש"ך אות י"ג נמי כיון דהספק בגוף הענין א"כ יאמר הב"ח לכהן אדרבה כו'. שוב ראיתי במשמרת הבית ס"ו א' כתב בפירוש דספק בכור וה"ה כוי מתיישה וצבייה לא מהני תפיסה ✍: עוד אבאר לך אפילו להב"ח כל דאיכא ספיקא דדינא אי תפס לא מפקינן מיניה דיכול לומר קים לי וכפי הנראה שזה שיטת הט"ז אות כ"ד אפ"ה אי כוי שהוא בריה בפ"ע בא על צביה וילדה ותפס הכהן חצי מוציאין מידו דהוה ס"ס להוציא שמא אין חוששין לזרע אב ושמא הלכה כוי אינו בהמה לשיטת הטור דלא כהר"מ ז"ל דכוי היינו הבא מצבי ותייש ומרבינן לכל המתנות אבל כוי שהוא בריה לא מרבינן. ואף למאן דסובר בממון לא מהני ס"ס להוציא ה"ט דאין הולכין בממון אחר הרוב וסמוך מיעוטא לחזקה משא"כ כאן דאין לכהן חזקה אלא דיכול לומר קים לי ונגד ס"ס והרוב דז' מיני חיות וג' בהמות טהורות אין יכול לומר קים לי. ומיהו בלא"ה אין יכול לומר קים לי בכוי שהוא בריה בפ"ע ועיקר דינים אלו אי יכול לומר קים לי נגד ס"ס והרוב שייכים לח"מ לכן אין להאריך כאן ✍: ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף כ
יא אבל. עש"ך וממרוצת דבריו נראה דהמחבר פוסק כר' יוסי דעשו שאינו זוכה כזוכה ובסי" שי"ח ב"כ ואזל לשיטתיה כאן וזה דלא כט"ז באות כ"ב דהמחבר פוסק כר' מאיר: ש"ע סָעִיף כ
סָעִיף כג
יב ספק. הש"ך השיג על הב"ח ולבוש דאם תפס לוי וודאי מוציאין מידו דנהי דלאו עם מיקרי מ"מ אינם בכלל כהנים. ובחולין קל"א ההיא ליואה דהוה חטיף אמר רב מסתי' דלא שקלינן מיניה אלא מיחטף חטיף ולא מצינו שהוציא מידו אין ראיה דאה"נ דהוציא מידו. ומ"ש שכ"מ בש"ס ופוסקים היינו מדאמר אי לא איקרי עם רחמנא פטריה וכפירש"י דמה טיבותא דלא שקלינן מינייהו ולא פריך ליתיב להו. האמנם בהרא"ה ז"ל בב"ח ס"ז א' כתב הלכך לא יהבינן להו ולא שקלינן מינייהו משמע אי לאו בכלל עם הוה יהבינן להו. הן אמת שבתה"א לא כתב כלל לא יהבינן להו והוספה הוא מדברי הרא"ה ז"ל הואי ועיין בפ"ט מהל' בכורים ה"ה מ"ש המשנה למלך וליתא להדין פירושא דזה יהיה משפט הכהנים חיסר לשון יש ורוצה להשיג דאין נותנין להם דזה יהיה משפט הכהנים כתיב. ועיין בתה"ק ב"ג ש"ב אין נותנין ללוי ואין לוקחין מהם מספק מלת מספק קאי אאין לוקחין ולא אאין נותנין וכדאמרן: נסתפקתי בחלל כהן אי חייב במתנות אי לאו מי אמרינן דחלל דין ישראל יש לו א"ד דאכתי לאו בכלל עם הוה ודינו כלוי מיהת עכ"פ. וראיתי הא דאמרינן בכורות מ"ז א' אמר רב אדא ובתוס' ד"ה אלא דלויה שנתעבדה מעובד כוכבים בנה פטור מפדיון וכהנת בנה חייבת דגרועה מלויה שנתחללה ודין ישראל יש לו וכן פסק הש"ע לקמן סי' ש"ה סח"י דהתם כיון שנתחללה יצאה מכלל כהונה ובפסוק (שמות י"ג) בבני ישראל כתיב והאי נמי בני ישראל מיקרי ומיהו אפשר דלא הוה בכלל עם אף שהוא חלל אי שבט לוי לא איקרי עם הלכך מספיקא אין לו ליתן מתנות. ומיהו בעל מום פטור ממתנות ומישקל נמי שקיל ובכלל כהנים הוא אלא דאין עובד ואוכל בקדשים ✍: ש"ע סָעִיף כג
יג א"צ. עש"ך מה שכתב הר"ב שם והכין הלכתא וכאן לא הכריע והוה קולא לנתבע ככל ספיקא דדינא ואין מוציאין מיד הכהן ותי' לחלק בשם מ"ה והטעים דבריו דכאן רוב אין בכורות וחזקת מריה קמא אפשר בהיותו במעי אמו לא היה קדושת בכור עליו משא"כ התם מש"ה מכריע שם הר"ב דמוציאין ועמ"ש בזה לעיל: ש"ע סָעִיף כג
סָעִיף כה
יד א"צ כו'. דסתם עובד כוכבים מרבה דברים כאב"א ואפ"ה דווקא יושב במטבחים וכל"ק דיושב אמסחת' ודלא כהר"מ ז"ל אלא כרא"ש וטור: ש"ע סָעִיף כה
טו ופטור כו' דלא אמרינן הוברר הדבר להוציא ממון ועט"ז אות כ"ו ולפ"ז גדיים וטלאים רובן כשר משא"כ להש"ך: ש"ע סָעִיף כה
סָעִיף כח
טז ואסור כו' וכן אסור לכהן לסייע בבית בהפשטת העור וכדומה עי' סי' של"א ועש"ך: ש"ע סָעִיף כח
סָעִיף כט
יז הוה. עש"ך ר"ל דלא הוה מתנה עמ"ש בתורה דחוץ שיורא הוא: ש"ע סָעִיף כט
יח ע"מ. עש"ך מה שיישב דברי הר"מ ז"ל ומה שהקשה הט"ז אות למ"ד: ש"ע סָעִיף כט
סָעִיף לא
יט מפני שאין לו תובעים ולצאת י"ש חייב ש"ך ועי' גמרא אי מזה ממעט ליה: ש"ע סָעִיף לא
ט״ז Taz
סָעִיף ב
א של ימין. ילפינן לה מדכתיב הזרוע בה"א משמע המיומן שבזרוע: ש"ע סָעִיף ב
ב מפרק ארכובה. פי' מסוף פרק: ש"ע סָעִיף ב
ג שקורין אישפלד"א. ובל"א קורין ריע"ר. עד כף היד פי' הרוחב של כתף. רש"י: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד מפרק של לחי. פירש רש"י אצל הצדעים וחותך כלפי מטה עד שיפוי כובע כו': ש"ע סָעִיף ג
ה שאינו רשאי למלגם. דזה מרבינן מה"א דהלחיים: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ו עם כל חלבה. זה מרבינן מה"א דהקיבה ופנימי וחיצון היינו אקשתא ואיתרא: ש"ע סָעִיף ד
ז אלא א"כ נהגו כו'. הא דכתבו בזה דתלוי במנהג לפי שאמרו בגמ' דהכי הוה כבר שהכהנים נהגו בזה עין יפה ולפי זה אם נהגו עין יפה בצמר ועור בלחיים הוה נמי כן: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
ח טריפה פטור. דדרשינן מאת זובחי הזבח פרט לטרפה: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ח
ט לכהנת כו'. דונתן לכהן היינו אפילו כהנת: ש"ע סָעִיף ח
י והנותנם לבעלה ישראל כו'. זהו תלמוד ערוך וילפו הפוסקים האי כ"ש שבעלה פטור דכיון דיהבי ליה אחריני כ"ש שהוא פטור מליתי ותימה על הטור שכתב ולא עוד אלא שבעלה פטור בשבילה ולא כתב עיקר הרבותא דהוא מקבל מאחריני בשבילה ורבים דוחקים לתרץ זה ולא נייח לי ונראה דהאי פטור דנקט הטור צ"ל פוטר והשתא ניחא דקמ"ל דיכול לפטור אחרים כשמקבל מהם בשבילה: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף י
יא ישום המתנות בדמים. כי אין שום קדושה במתנות רק שהם ממון כהן: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
יב לחטוף המתנות. דכתיב ונתן ולא שיטול מעצמו. ואפילו לשאול בפה דכתיב אצל בני שמואל ויטו אחרי הבצע פירוש חלקם שאלו בפיהם: ש"ע סָעִיף יא
יג שהם כהנים רבים. פי' שעד הנה דבר שיש די מתנות לכהנים דלשם וע"כ ימתינו עד שיתן אותם הטבח וכאן מיירי שיש רוב כהנים ולא סגי להם מתנות וה"א כיון דלא די לכל אחד אם ימתין טפי עדיף שימציא עצמו ליטול משום חבובא מצוה קמ"ל דהצנועין מושכין ידיהם ולמדו זה מלחם הפנים שקודם הקללה היה די לכל אחד בשיעור כפול ואחר הקללה הצנועין מושכין ידיהם ליטול כיון שאין מגיע לכל אחד דיו ה"נ במתנות כהונה מועטים ורבים כהנים: ש"ע סָעִיף יא
יד במקום שאין מכירין אותו. זה נלמד ממ"ש בגמ' על אביי שאמר שעכ"פ בכל עי"כ שכהנים רבים מתאספים יחד בא גם הוא ליטול שלא ישתכח ממנו שם כהונה ופרכינן והא יהיה מוחזק ע"י הדוכן לכהן ומשנינן אנסי ליה עידני' ופירשו הרי"ף והרא"ש חולי מעיים הוה ולא היה יכול להשהות נקביו לפיכך לא עלה לדוכן ורש"י פי' שקבע עתים לתלמידיו והיו טורדים אותו מלישא כפיו בעת שהצבור נאספים לבית הכנסת והטור כלל כל זה במ"ש במקום שאין מכירין אותו פי' בכל ענין שיהיה שאין חזקת כהונתו נכרת לכל אז יטול המתנות ובזה נתיישב מה שהוקשה לקצת מדברי הטור נגד הגמרא ונכנסו לדחוקים: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
טו צלי ובחרדל. שהוא דרך גדולה שנאמר למשחה בהם כדרך שהמלכים אוכלים: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יד
טז משרת בבית זה שמזכה כו'. מבואר דתרתי איסורי יש בזה דבגמרא איתא רק חדא מילתא דהיינו שאין לשמש לזכות לאורח חשוב של הבעל הבית שלו דאינו עוש' בלב שלם ולמדו מזה כל שכן אם המזכה מזכה לבעל הבית עצמו שהוא משרת אצלו ונמצאו דברי הש"ע כאן דרך לאזו אף זו ובטור כתוב ולא יהיה כהן המזכה משרת בבית ישראל שרגיל ליתן לו מתנות והוא תמוה דמה יזיק זה שהוא משרת אצל מי שרגיל ליתן לו והא עיקר האיסור משום שהוא משרת אצל אותו שהוא מזכה לו. ותו דהטור מסיים אבל אם אין כו' או כהן המשרת בבית ישראל ומזכה לאורח ת"ח כו' הרי לא רישיה סיפיה דברישא לא הזכיר כלל אורח. וראיתי בזה רבים פירושים לא מצאתי נייח בהם ויש עוד גירסא שכתוב בדרישה שראה בנוסח ישן של קלף בלשון זה אבל אם אין הזוכה ת"ח או שאין השעה דחוקה לו או כהן המשרת בבית ישראל או מזכה לאורח ת"ח כו' אסורים עכ"ל וגירסא זו ג"כ היא אינה נכונה וגם אינה מכוונת ממש עם דברי הש"ע ע"כ נראה דמה שכתב הטור ולא יהיה הכהן המזכה משרת בבית ישראל שהאי תיבת בבית הוא מיותר והיה לו לומר משרת לישראל אלא האי בבית קאי על מזכה ר"ל שלא יהיה המזכה מזכה למי שהוא בביתו של אותו הישראל וא"כ הוה שפיר סיפא היפוך דרישא: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טו
יז פטור מדיני אדם. משום שהוא ממון שאין לו תובעין שהרי יכול ליתן לכל מי שירצה אבל מ"מ אם הם עדיין בעין ב"ד כופין אותו משום מצות הפרשה. ב"י: ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף טז
יח מותר לאכלן. שבודאי לקחן ממנו: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יז
יט וכן בכוי. הוא בריה בפני עצמו ועיין בב"י לדבריהרמב"ם: ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף יח
כ בחצי המתנות. דכתיב אם שה ודרשינן אפי' מקצת שה ומצד אביו פטור דצבי הוא ושמא חוששין לזרע האב ע"כ חייב במחצה ופטור ממחצה אבל הטור הבין מדעת הרא"ש בזה דחייב בכל המתנות מטעם זה דלחצי פשיטא דחייב דהא בהמה היא ולמה לי קרא אלא ודאי דמרבה כל המתנות וחלק הטור על הרמב"ם שכתב כוי הבא מבהמה כו' מפרישין ממנו כל המתנות בכל גווני היינו מדנקט לשון מפרישין רצה לומר הפרשה בעלמא עושין בכל גווני ובזה השיג עליו דהבא מבהמה וחיה אפי' הפרשה אין צריך והב"י כתב דרמב"ם סובר דכוי בריה בפני עצמו הוא ובזה מודי כולי עלמא. ורש"ל כתב שהגירסא הנכונה בטור בלשון זה ובענין מתנות כוי או הבא מבהמה וחיה כו' נמצא דכוי שנקט הרמב"ם הוא בריה בפני עצמו ואפילו הכי השיג הטור עליו דל"ל ההפרשה כיון שאין נותנין: ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף יט
כא בקדשים ולא בבכור. במתני' פרש"י לפי שאין קדושה חלה על קדושה וקשה לי הא אמרינן יכול להאכילם לכלבים מטעם שאין בהם קדושה וכן איתא בסעיף י' וצ"ל דקדושת המצוה קאמר שאינה כאן אבל לא קדושת מתנות שהרי אין בהם קדושה: ש"ע סָעִיף יט
סָעִיף כ
כב בכור קודם שבא כו'. כדי להבין סעיף זה נעתיק הגמ' והתוס' והנמשך מהם בפ' הזרוע (חולין דף קל"ב) שנינו בכור שנתערב במאה בזמן שמאה בני אדם שוחטין הבהמות כולן פוטרין את כולן ממתנות דיכול כל אחד לומר לכהן הבכור שלי ואם אחד שוחט את כולן אין פוטרין לו אלא אחד ופרכינן ארישא אמאי פוטרין את כולן יבא עליו משני צדדין ולימא ליה אי בכור הוא כולו דידי הוא אי לאו בכור הוא הב לי מתנות אמר רב אושעיא בבא ליד כהן במומו ומכרו לישראל וא"א לומר אי בכור הוא כולו שלי ובפרק שני דבכורות (דף י"ח) איתא במשנה רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים ויצאו שני ראשיהן כאחת אחד לו ואחד לכהן כו' והשני פירוש מה שהוא שלו ירעה עד שיסתאב ויאכלנו במומו וחייב במתנות וסתם משנה היא זו ורבי מאיר היא כ"כ התוספות פרק הזרוע ורבי יוסי פוטר ואמרינן בגמרא מאי טעמא דרבי מאיר דקתני חייב במתנות אמר ר' יוחנן הואיל וכהן בא עליו משני צדדין אי בכור הוא הב לי כולו ופירש רש"י והא דשקל אנא הוה חולין ומהדרנא לך ניהליה ושקילנא מתנות מיניה ואי לא תן לי מתנות ורבי יוסי מאי טעמא אמר רבא עשו שאינו זוכה כזוכה ואע"ג דלא מטא לידיה כמאן דמטיא לידיה וזבני לישראל במומיה פירש"י דהוי לי' כאילו מטא לידיה דכהן לשם בכורה והדר זבין לישראל במומיה ושקיל לאידך חילופיה ובכור שמכרו כהן לישראל פטור ממתנות נראה כוונתו כיון שעכ"פ צריך הישראל ליתן לכהן בהמה אחת כמו שאמרו במשנה א' לכהן. וז"ל התוספות שם בפ' הזרוע דהא דפרכינן שם יבא עליו הכהן מב' צדדין לא מיבעיא לר"מ פשיטא דפריך שפיר שהרי אפילו במקום שלוקח הכהן אחד מהם ס"ל דבא הכהן משני צדדים אלא אפילו לר' יוסי דפליג התם בבכורות היינו משום דלא מצי אמר אי בכור הוא כולו דידי שכבר לקח אחד אבל הכא מודה כו' עכ"ל. מבואר כוונתם דודאי לר' יוסי כל היכא שהכהן נוטל אחד מהם אין לו זכות על השאר מחמת מתנות וזהו עיקר טעם דר' יוסי אלא דהכא ברישא שכל אחד שוחט בפני עצמו ממילא אין לכהן שום אחד מחמת בכורה כי כל אחד דוחיהו אצל חבירו אצלו הבכור וע"כ פרכינן שפיר אפילו לר' יוסי יאמר אי בכור הוא כולו שלי ומוכרח לתרץ דאיירי במכרו לישראל במומו אבל באמת אם לא בא ליד ישראל מכהן במומו אלא נתערב אצל ישראל בתמותו או שנעשה בו מום ולא מכרו לו ונתערב בין בהמות ישראל אפי' כולם ביד א' ממילא צריך עכ"פ ליתן א' לכהן ופטור אחד מן השאר ממתנות לר' יוסי מכח שיכול לומר עליו זהו הבכור והתם במתניתין דאין שם אלא שנים ולקח הכהן אחד בשביל בכורה ונשאר א' הוא פטור ממתנות אבל באמת אם היו שנים עוד בידו לא היה פטור רק ממתנות של אחד והא דמשני רב אושעיא בבא ליד כהן ומכרו לישראל זה א"צ אלא לר' מאיר אבל לרבי יוסי דס"ל כל שחייב ליתן אחד לכהן מחמת הבכורה עשאוהו כזוכה וכאילו מכרו במומו דמי א"צ כאן לומר שמכרו לישראל אלא תיכף שנעשה בו מום ונתערב בין בהמות של ישראלים הרבה חייבים בין הכל ליתן לו אחד מהם מחמת שיש לו עכ"פ ממונו ביניהם והנשאר להם פטור כל אחד ממתנות שיאמר שלי הבכור וכבר נפטרנו מחמת חיוב הבכורה ואם הכל של ישראל אחד מועיל לו לפטור אחד מהנשארים לו. והרמב"ם כתב בזה בהמת קדשים שנפסלה במומה ואינה חייבת במתנות שנתערבה בבהמות כו' כמו שהעתיק ב"י לשונו ולא זכר הרמב"ם כלל ממכירה לישראל הוא מטעם שהוא פסק כר' יוסי והורה בזה שכאן א"צ מכירה באמת אליבא דהלכתא וזהו כוונת הר"ן שכתב מדברי הרמב"ם נראה שהוא מפרש דכיון שבכור זה נתערב בבהמות של ישראל ולקח הכהן האחד מן הספק הרי הוא כמו שזכה בו הכהן ונתנו לבעליו במומו עכ"ל הורו בזה שהרמב"ם לא הביא להך אוקימתא דרב אושעיא כלל שהרי לא הזכיר מכירה אלא זכר טעמו של ר' יוסי כמו שזכרנו. והב"י הבין שהר"ן בא לפרש דברי רבי אושעיא אליבא דהרמב"ם ומכח זה תמה עליו ולפום חורפיה לא עיין יפה דמבואר הוא כמ"ש. אבל הטור אזיל לשיטתו שפסק בסימן שי"ח כר"מ ע"כ הוצרך להזכיר שמכרו לישראל במומו וכאוקימתא דרב אושעיא והב"י לא נחית כאן לזה שיש חילוק בין הטור להרמב"ם בפסק הלכה כר"מ או כר' יוסי ומשום הכי לא כתב כאן רק לשון הטור ולא הביא דעת רמב"ם כלל מה שאין דרכו בזה בכל המקומות ובפרישה כתב על מ"ש הטור תן לי כולה ואין הישראל יכול לומר הלא נתתי אחת מהן בשביל הבכור דמסתבר לומר דצריך לסלק הכהן ליתן לו ממונו בעד הבכור דלא גרע מתרומה שנתבטלה בק"א של חולין ואפ"ה צריך ליתן אחד לכהן משום גזל הכהן מכל מקום יאמר לו הכהן אין לזה דין בכור כיון שסילקת ממנו דין בכורה וצריך אתה ליתן מתנות א"נ יאמר תן לי כולה ואחזיר אותה שנתת לי וצריך אתה ליתן מתנות ממנה ע"כ הנה מ"ש תחילה להוכיח מסברא דצריך ליתן לכהן אחת אשתמיטתיה מתני' דבכורות שכתוב בה בהדיא דצריך ליתן אחד לכהן והיינו רישא דכאן ומ"ש בתירוצו הראשון שכבר סילק ממנה דין בכור תמוה הוא דא"כ יאמר לכהן תחזיר מה שלקחת בעד הבכורה ומ"ש א"נ כו' הוא מפרש"י והוא עיקר: ש"ע סָעִיף כ
סָעִיף כב
כג כהנים פטורים. דכתיב מאת העם ולא מאת הכהנים ולויים מספקא לן בגמרא אי הוויין בכלל עם: ש"ע סָעִיף כב
סָעִיף כג
כד אין צריך להחזירם. דסבירא ליה בספיקא דדינא אי תפיס לא מפקינן מיני' כמו שכתבתי בשמו בח"מ סי' ר"ב ושס"ב ומה שהקשה הר"ן מתקפו כהן מוציאין מידו מבואר בסי' שט"ו לקמן דהרמב"ם לא סבירא ליה כן גם שם: ש"ע סָעִיף כג
סָעִיף כה
כה צריך שירשום. א"ל מ"ש מחייב בחצי מתנות בצבי הבא על התיישה ה"נ חציו של ישראל לחייב י"ל דהתם כל שיות שבו חייב דבכהאי גוונא מיקרי כל שה אבל הכא דמקצת שה פטור כה"ג לא אמר רחמנא כן כ' הר"ן והתוס': ש"ע סָעִיף כה
כו אין צריך לרשום. דסתם עובד כוכבים מרבה דברים ומודיע לכל שהוא שותף: ש"ע סָעִיף כה
כז נשאר לעובד כוכבים. דהא עיקר החיוב הוא בשעת זביחה ובההיא שעתא לית לי' ברירה דתיהוי דידיה אע"ג דרוב כשרים הם הא קיי"ל כשמואל דבממונא לא אזלינן בתר רובא. ועוד דטריפת הריאה שכיח כו': ש"ע סָעִיף כה
סָעִיף כו
כח בכל שהוא. פירוש אפי' בחלק אחד מאלף יש בו בבהמה: ש"ע סָעִיף כו
סָעִיף כח
כט חובה על השוחט. דכתיב מאת זובחי הזבח שהזובח אינו יכול לומ' הבעל יתן לך: ש"ע סָעִיף כח
סָעִיף כט
ל הוי תנאי. פי' בזה מועיל התנאי כיון דהוה חוץ לשון שיור ששייר לעצמו המתנות משא"כ בסיפא שאומר ע"מ לא הוי לשון שיור אלא תנאי בעלמא ואינו מועיל דמתנה ע"מ שכתוב בתורה הוי והוה כאלו לא הי' תנאי כלל ועיין בח"מ סי' רי"ב סעיף ב' והקשיתי דברי הטור והש"ע אהדדי והיותר תימא על הרמב"ם שכ' כאן ג"כ בהדיא בלשון זה שהאומר ע"מ לא שייר לו במתנות כלום כו' ובפ"ז דהלכות מעשר כ' בהדיא כהן שמכר שדה לישראל וא"ל ע"מ שהמעשר שלי לעולם הרי היא שלו כיון שאמר על מנת נעשה כמי ששייר מקום המעשר כו' עכ"ל והוא מסוגיא דהמוכר את הבית ובהדיא כתבו התוס' והרא"ש דהסוגיא דהזרוע ודהמוכר את הבית פליגי בזה אי הוה ע"מ לשון שיור או לא ותימא על הרמב"ם שפסק כשתיהן והקשיתי תמיה זאת לפני רבים וגדולים ולא היה סיפוק בידם לתרצה: ש"ע סָעִיף כט
סָעִיף לב
לא לקחו ממנו במשקל. פירוש והלוקח שקלן והרי הגזלה אצלו אבל שקלן המוכר יש לכהן הברירה או ליקח מן המוכר או מן הלוקח וכ"כ הטור: ש"ע סָעִיף לב
סָעִיף לג
לב ספק פטור. אבל לענין איסור חלה כתב בסי' ש"ל דחייב מספק: ש"ע סָעִיף לג
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף ב
א של ימין מה"א דהזרוע ט"ז והוא מבואר בגמרא ודכוותיה הירך המיומן כו' והטור של הזרוע נמי מחויב ליתן עיין לבוש ס"ד ור"ן ופר"ח: ש"ע סָעִיף ב
ב מפרק ארכובה. פי' מסוף הפרק ט"ז והם ביד ימין שני פרקים הזרוע כנגדו ברגל נקרא שוק ופרק הב' המחובר לגוף ועד בכלל עם הרוחב צריך ליתן לכהן ומשמע רכובה גופא הנקרא טשי"ך אין לכהן כ"א ב' פרקים בלבד: ש"ע סָעִיף ב
ג שקורין אישפל"דא. עט"ז וכבר כתבנו דהיינו עם רוחב היד הכל לכהן: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד מפרק של לחי עד שיפוי כובע ט"ז והלשון שביניהם לכהן כמבואר בגמ' אמר רבא לשמעי' זכה לי מתנות דבעינן למיכל לישנא בחרדלא: ש"ע סָעִיף ג
ה שאין רשאי למולגם מרבינן מה"א דהלחיים ט"ז ועב"י בשם הר"ן דמשמע לגי' אחת אם רוצה למלוג וליתן לו הצמר בפ"ע או להפשיט העור וליתן לו בפ"ע כיון דיש מולגין שמא ניחא לכהן למלוג ושמא ניחא ליה בעור ומ"ה אין רשאי בפ"ע משא"כ זרוע רשאי להפשיט וליתן לו במקום שנהגו להפשיט וא"י למה כתב הט"ז מקרא וכאמור: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ו עם כל חלבה מרבינן מה"א דהקיבה דאייתרא ואקשתא ועט"ז: ש"ע סָעִיף ד
ז אא"כ נהגו. עט"ז ור"ל דה"ה צמר שבלחי ועור שבזרוע אם נהגו הכהנים לתתן לבעלים בעין יפה כן הוא והמחבר שכתב בחלב משום דכבר מיוסד המנהג הזה בימי חכמי הגמרא ואה"נ אם נהגו כן בעור וצמר: ודע בזה"ז בח"ל אין נוהגין מתנות כמ"ש המחבר סכ"א ומיהו בא"י וודאי נוהג מדרבנן כמו תרומה בסימן של"א ס"ב דסתם רמ"א דלא הוה מ"ה ה"ה מתנות דחד טעמא הוא דיליף נתינה מתרומה ועפר"ח בקו"א. ואין מברכין על נתינת מתנות לכהן דמשולחן גבוה זכו ולא משל בעלים הרשב"א בתשובה סי' ח"י הביאו הפר"ח אות א' והכה"ג בהגהות הטור אות ב'. ומה שכתב הכה"ג על הדמש"א שסובר שמברכין על הפרשה כמו תרומה שלא ראה דברי הרשב"א לא ידענא דהרשב"א בנתינה מיירי ומיהו וודאי דאין מברכין על הפרשה דלאו מצוה הוא שיכול לאכול קודם שיפריש דאין טובלים דלא כתוס' כמו שיתבאר משא"כ תרומה דמצוה בפ"ע להפרישה וכאן לא שייך הפרשה דמובדלין וניכרים הם: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
ח טריפה כטור דדרשינן מאת זובחי הזבח פרט לטריפה ט"ז והוא מספרי ור"ל זבח הראוי לאכילה וספק נמי פטור כמ"ש הש"ך אות ג'. ואיסור דרבנן כתב הפר"ח אות י"א דאין נותן לכהן דלאו זבח הראוי לאכילה הוא והפ"ת אות ד' כתב בפשיטות דלא מפקי רבנן זכותיה דכהן והכה"ג בהגהות הטור ע"ש וא"י דבכיסוי הדם (סי' כ"ח) אות ל"ב פוסק הפר"ח דחומרת אחרונים מכסה בברכה ואף שהפר"ח סיים זבח הראוי לאכילת כהן ולא לכלבו ולאו מזובחי זבח הראוי לאכילה משמע אלא דהתורה לא חייבה אלא מה שראוי לכהן ולא לכלבו וכאן א"א לו לאכול ומ"מ הנכון כפ"ת: עוד כתב הפר"ח שם דהפריס ע"ג קרקע אין חייב במתנות מדרבנן דטעמא משום דלא לאיחלופי ובמתנות יאמרו דמכר לו הכהן. ומיהו הכה"ג בהגהות הטור אות ה' מסופק בזה אי תפס הכהן אי מוציאין יע"ש: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ח
ט לכהנת דנתן לכהן אפילו כהנת משמע ט"ז וכל התורה בלשון זכר מלבד היכא דכתיב בני ממעטינן נקבה. כתב הר"מ בפ"ט מהלכות ביכורים חללה אין נותנין לה הביאו הפר"ח אות י"ב והכה"ג אות כ' וכ"א כהן נושא נשים בעבירה או מטמא למתים אין נותנים לו ולאו דווקא חללה ה"ה כהן חלל כו'. כ' ר"א מזרחי פ' אמור דכהנים אפילו בנות משמע מדר"י אמר רב השוה הכתוב לכל עונשין כו' ולא ידענא דכאן אמר עולא ונתן לכהן אפילו כהנת ומדר"י אמר רב לא משמע בטומאה דאין שווין בכל אין משוה אשה לאיש עיין יבמות פ' אלמנה לכ"ג ובמקום אחר יבואר: ש"ע סָעִיף ח
י והנותנם. עט"ז דהמחבר שינה מלשון הטור וכתב דכהנת נמי נוטלת והנותן לבעלה קיים מצות נתינה זהו מבואר בגמרא והפוסקים למדוהו מכ"ש שבעלה פטור וא"צ להפריש כלל כמו כהן בשלו והיינו רבותא דיחזקאל או בע"א עיין פרישה אות י"ד. והטור כתב נותן לכהנת ולא עוד אלא שבעלה פטור בשבילה והשמיט הדין דאחר רשאי ליתן לבעלה ויוצא י"ח והט"ז גורס בטור "פוטר ור"ל דהבעל פוטר אחרים והשמיט הדין דבעלה פטור דכ"ש הוא. כתב הפר"ח אות י"ג דע"י שלוחו של כהן יוצא ידי נתינה ובספרי דאמר ונתן לכהן לעצמו פי' ולא לשלוחו כדאיתא בפסיקתא היינו היכא דסתמא אבל אי שלח הכהן שלוחו ש"ד. והכין מסתבר ומיהו ממה שיוצא ע"י נתינת הבעל אין כ"כ ראיה דאשתו כגופו ומלקמן דמזכה לת"ח ע"י אחר משמע כן דלא ככר"ו שחולק באות ט' על פר"ח דלקמן מבואר שיוצא ע"י שליח. ומיהו אם גלתה האשה דעתה שאין רוצה ליתן לבעל אין יי"ח אחרונים: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף י
יא ישום וב"ה אוכלן כי אין שום קדושה במתנות ט"ז ואפילו להשליך לכלבים רשאי כמו שיתבאר לקמן וחללה שאין אוכלת היינו שאין נוטלת ואין יוצא י"ח אבל אין בהם קדושה: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
יב לחטוף. וה"ה לשאול ונפיק מקרא דויטו אחר הבצע עט"ז: ש"ע סָעִיף יא
יג שהם. עט"ז ור"ל קושית הדרישה אות ט"ו ומה גם בגמרא לא נזכר כהנים רבים לכן אמר המשך הלשון דל"מ אם די מתנות לכ"א דלא ישאל בפה אלא אפילו כהנים רבים ולא יבוא לכ"א כדי נתינה וה"א חביבה מצוה וישאל בפה לז"א דאדרבה כשאין מגיעין די נתינה הצנועין אם יתנו להם מושכין ידיהם זולת במקום שאין מכירין: ש"ע סָעִיף יא
יד במקום. עט"ז וכוונתו לתרץ קושית הדרישה והב"ח דהא די בפרישת כפיו דאביי אנסי ליה עידניה משא"כ בשאר ב"א ותי' דאביי מוחזק היה לכהן ושלא ישתכח היה די בפריסת כפיו משא"כ למי שא"מ כלל והט"ז תי' דמ"ש א"מ היינו נמי למי שאנסי ליה כו': ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
טו צלי כו'. ולמשחה היינו שררה וגדולה ט"ז: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יד
טז משרת. עט"ז הנה בש"ע תרתי קאמר ולא יהיה משרת בבית זה שמזכה לו והוא נלמוד מכ"ש בדין המוזכר בגמרא דלא יזכה לאורח שבע"ה שמא יזכה לו בע"כ כ"ש לבע"ה עצמו ולא זו אף זו נקיט והטור כתב ולא יהיה משרת בבית שרגיל ליתן לו המתנות אבל אם משרת בבית ישראל והאורח ת"ח אסור ליתן המתנות והוא דין דגמ' והשמיט הכ"ש והיינו לב"ה עצמו. והקשה הט"ז דלא רישא סיפא דלא זכר כלל ברישא מאורח ואף אם תפרשהו בב"ה שמזכה לו. ועוד דאיך תפרש על ב"ה דאם כן מה איריא שרגיל אפילו באקראי אסור לזכות לב"ה שמא יזכה לו בע"כ. ואי קאי אכהן שלא יהיה משרת בבית ישראל שרגיל ליתן לו המתנות דמה בכך כיון שהוא מזכה לאיש אחר. וע"כ כתב הדרישה על קושיא א' דגרסינן אבל אם משרת בבית ישראל והיינו רישא או לאורח וזה דין דגמ' וא"ש ומ"מ קושיא שניה לא מיושב שפיר. והט"ז תי' דה"ק שלא יהיה כהן המזכה משרת בבית ישראל שרגיל ליתן לו המתנות דתי' בבית מיותר והל"ל משרת לישראל אלא דבבית דבוק הוא עם מזכה וכאלו אמר ולא יהיה כהן המשרת מזכה בבית ישראל שרגיל ליתן המתנות והיינו שרבו רגיל ליתן לו המתנות אסור לזכות לאורח ישראל וזהו דין דגמרא ממש שאם רבו רגיל ליתן מתנות לעבדו כהן אסור למשרת לזכות לאורח ב"ה באקראי ורגיל אורחא דמלתא עיין פרישה וסיפא הפוכו דרישה ומכוון עם דברי הש"ע. ומיהו אם כבר באו ליד משרת יוכל ליתן לאורח תלמיד חכם או לרבו דאחר כבר יצא ידי נתינה כ"כ ז"ל: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טו
יז פטור. עט"ז ועב"י ואף אם אין אלא כהן א' בעיר לא הוה תובעין דאומר אמתין עד שיבוא אחר וכדומה: ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף טז
יח מותר. עט"ז ור"ל דמותר לקבל ומיהו אפילו גזלן ונתן לאחר וקיבל דרשאי תו לאכול כמבואר לקמן: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יז
יט ופן. עט"ז וזה כפי הבנת ב"י בדברי הר"מ ומרבוי' דקרא לא כמו שהבין הטור בר"מ דמיירי מכלאים עיין אות כ': ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף יח
כ בחצי. עט"ז הטור כתב כוי הבא מבהמה וחיה כתב הרמב"ם ז"ל כוי מפרישין ממנו כל המתנות צבי שבא על העז חייב בחצי מתנות תייש הבא על הצביה פטור ואיני מבין כיון שפטור למה מפריש ולפי גירס' זו כוי שזכר הר"מ היינו מבהמה וחיה והשיג עליו הטור מדנקיט הפרשה בעלמא וע"כ בתיש הבא על הצביה דאי בצבי על התיישה חייב ליתן חצי וע"כ הוקשה לו שפיר כיון שאין חייב כלל למה מפריש שאין טובלין והב"י כתב דכוי שזכר הר"מ הוא בריה בפ"ע וחייב להפריש וליתן ובזה כ"ע גם הטור מודה דחייב להפריש וליתן. ורש"ל גורס בטור כוי וכן הבא מבהמה וחיה ואפ"ה השיג הטור וחילק בכוי בריה בפ"ע שאין נותן לכהן והמחבר שהשמיט דעת הטור דאזיל לשיטתיה דגורס בטור כוי הבא מבהמה וחיה כדאמרן. ומ"מ איני מבין במ"ש והפרשה משמע רק הפרשה בעלמא בכל גווני והיינו תיש על הצביה והוקשה לטור דכה"ג אין צורך להפריש כיון שאין נותן לכהן כלום הא בצבי הבא על התיישה נמי קשיא למה להפריש הכל כיון שאין טובלין ואין נותן לכהן אלא מחצה להר"מ דלא כהרא"ש עפ"י הבנת הטור. ואולי כיון שנותן מחצה אהני אם שה להר"מ דמ"מ מפריש הכל אף שאין טובלין מ"מ מצוה להפריש הכל אלא מדנקיט סתמא משמע אף בתיש על הצביה ושם ליכא ריבוי' דקרא. שוב ראיתי שז"א אלא ה"פ דהר"מ ז"ל כתב כוי מפרישין כל המתנות צבי שבא על העז חייב חצי ולהיפך פטור והוקשה להטור דע"כ כוי שזכר הר"מ היינו אמה דסמוך אבהמה וחיה קאי דאי בריה בפ"ע איך אמר הפרשה בעלמא והא אתי מריבויה וז"ש בכל גווני היינו אף מבהמה וחיה. ומ"ש כוי הבא מבהמה וחיה לשון הר"מ אינו כן אלא כוי מפרישין אלא דהוכיח דקאי אבהמה וחיה. והראשון מתיישב יותר. גם יש ליישב הקישור למ"ש בפירוש הא' ועיין: ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף יט
כא בקדשים. עט"ז דלאו משום דאין קדושה חל על קדושה דמתנות אין קדוש אלא דהמצוה אין נוהגת בהם: ש"ע סָעִיף יט
סָעִיף כ
כב בכור. הט"ז האריך ואבאר במשנה דבכורות יצאו ב' ראשין כא' א' לכהן והב' ירעה (דא"א לצמצם) והב' חייב במתנות דר"מ ור"י פוטר ואמרינן מ"ט דר"מ דכהן בא מב' צדדין ור"י פוטר דעשו שאינו זוכה כזוכה אף דלא מטי לידיה. ומפירש"י יראה דבתרתי פליגי דלר"מ אף דמטי ליד כהן יאמר מהדרינה לך ותן לי מתנות ור"י פליג אף דלא מטי ליד כהן כיון דע"כ נתן לו א' עשו שאינו זוכה כזוכה כדמסיק להדיא שם. ולר"מ אין הדבר מבואר דאפשר דלא פליג אלא בלא מטי עדיין לכהן הא מטי לא מצי למימר מהדרינא אלא דמסתימת המשנה משמע דר"מ אף במטי חולק ובחולין פ' הזרוע משנה בכור שנתערב במאה בזמן שכולן שוחטין כולן פטורים ואם א' שוחט פטור מא' ופריך יבוא עליו מב' צדדין (ופירש"י ואמאי כולן פטורין וארישא קאי) ומשני בבא ליד כהן ומכרו לישראל דפטור ממתנות וכתבו התוספות דקושית המקשן אף לר"י דבכורות. דהתם לקח אחד מהם מה שאין כן כאן. והנה מ"ש דלקח לאו דווקא דא"נ לא לקח כיון שיש לו א' עכ"פ עשו שאינו זוכה כזוכה משא"כ כאן דמאה שוחטין ובספק בכור אין לכהן כלום כמו זכר ונקיבה וה"ה כאן דכ"א יאמר אצל חבירו הבכור וזה שפירש"י ארישא ואמאי לא אסיפא דאפילו מא' אין ראוי לפטור ממ"נ למה דלא ידע לאוקמיה בבא ליד כהן אלא דאיכא לאוקמיה כר"י ומש"ה פטור מא' דממוניה גביה וצריך ליתן לו א' ואף שלא בא ליד כהן מעולם ומיהו יותר מא' אין לפטור דבכור א' פוטר בהמה א' דיאמר זה הבכור ואתה לקחת חליפין והוה כבכור שלקח ישראל מיד כהן דפטור ממתנות והתם בבכורות דפוטר ר"י הב' ממתנות היינו נמי א' הא יותר צריך ליתן לכהן וכאמור משא"כ ארישא פריך שפיר דמאה בעלים ולא בא עדיין ליד כהן א"צ ליתן כ"א משלו כלום פריך שפיר ליתי ממ"נ והגמרא דמשני ל"צ דבא ליד כהן ומכרו לישראל היינו לתרץ אליביה דר"מ דסתם מתני' כוותיה אבל לר"י א"צ לומר כ"א בא ליד כהן ולא בא לישראל ומאה בעלים כולן פטורים כיון דע"כ יתנו לו א' דממוניה גבייהו הוא ונשאר צ"ט כ"א פטור דעשו שאינו זוכה כזוכה ויאמר כ"א לכהן הבכור שלי ואתה לקחת חליפיו. משא"כ לר"מ יאמר לכ"א אי זה הבכור אני אקח כו' ומהדרינא לך מה שבידי ותן מתנות כו'. נמצא למאן דפסק כר"י הדין כן הוא בכור שלא בא ליד כהן מעולם ונתערב בק' של אדם א' נותן לו א' לשם בכור וא' פטור ממתנות ומצ"ח יתן מתנות. ואם של מאה אז א"צ ליתן לו כולם בשותפות א' לשם בכור ולא מצי אמר גבייכו ממוני כיון שלא בא ליד כהן מעולם ומתנות כולם נותנים ממ"נ ומב' צדדים בא עליהם. ואם בא ליד כהן פ"א ונתערב בין של אדם א' או של מאה צריכין ליתן לו א' לשם בכור דממוני' גבייהו ונשאר צ"ט ואף הם של א' פוטר א' ממתנות וצ"ח נותן מתנות אבל של מאה כולם הצ"ט פטורים ממתנות דכ"א יאמר שלי הבכור ונטלת חליפיו זהו לר"י אבל לר"מ הדין כך במאה בעלים ולא בא ליד כהן א"צ ליתן לו לשם בכור כלום ומתנות נותנים לו ואם הם של א' צריך ליתן לו א' לשם בכור ומצ"ט מתנות ובבא ליד כהן אף מאה בעלים צריכים ליתן א' בשותפות לבכור ומצ"ט מתנות ואם מכר במומו לישראל אם אדם א' פוטר א' וצ"ט חייבין ומאה כולם פטורים. ומ"ש המחבר הוא לר"מ דאלו לר"י עשו שאינו זוכה כזוכה וכדאמרן. ולקמן סי' שי"ח לא הזכיר כלל אם השני חייב במתנות והט"ז שם אות ב' העתיק דברי הטור דחייב במתנות ויפה עשה דאזיל לשיטתיה כאן דהמחבר פוסק כר"מ וכטור והש"ך פסק שם דפטור ממתנות כר"י ואני תמה איך מזכה שטרא לבי תרי הא כאן כתב דווקא בא ליד כהן ומכרו הא לא"ה לא הנה הוא יורה כר"מ ולא כר"י ומרישא נמי מוכח דבכור קודם שבא ליד כהן לא חילק בין של א' ומאה בעלים ולר"י של אדם א' כיון דע"כ נותן א' לכהן פטור א' ממתנות. שוב ראיתי דלק"מ דהש"ך כאן לשיטתיה אות י"א דהמחבר כר"י דלאו דווקא מכרו לישראל וה"ה יצאו ב' ראשים וכדומה דהב' פטור והוא לשון הר"מ ז"ל בפ"ט מהל' בכורים ולאו דוקא שלקחו אלא ה"ה כה"ג ורישא קשה אמאי בלא בא ליד כהן אמאי חייב ליתן המתנות אם של אדם א' פטור א' מהם ואפשר דה"ק חייב ליתן המתנות אף שהם מאה בעלים והבן וצ"ע: ועיין פרישה שכתב אף שמסתמא צריך ליתן א' לכהן כמו תרומה מ"מ כיון שסלקת מן זה דין בכורה תן מתנות ועוד אחזיר לך כו'. והט"ז השיגו מ"ש ראיה מתרומה הא משנה שלימה ב' זכרים א' לכהן ומ"ש כיון שסלקת מבכורה א"כ יאמר תחזיר מה שלקחת בעד הבכורה. ויש לעי' קצת. ומ"ש דהוא משנה שלימה אפשר דרישא מיירי במאה בעלים אלא דא"כ א"צ ליתן כלל דאיכא גזל השבט דכ"א מדחה וע"כ של א' ומקשה הט"ז שפיר: והנה יש לראות בש"ע דהתחיל בכור קודם שבא ליד כהן הא בא ליד כהן דין אחר יש לו ואח"כ כתב מכרו לישראל משמע דג' דינין הוה ואולי דה"ק קודם שבא ליד כהן פעמים שאין נותנין אלא מתנות ולא א' לשם בכור במאה שוחטין ואם בא ליד כהן צריך ליתנו א' לשם בכור משותפות כולם ומשאר מתנות באדם א' ובמאה פטורים להש"ך ולהט"ז א"ש טפי וצ"ע. ובדברי הר"מ ז"ל יש לעיין דפתח בבכור והוא משנה בבכורות וסיים אח"כ בהמת קדשים שנפסלה ולא העתיק משנה דחולין בכור שנתערב לו יהיה כשבא ליד כהן ולא מכרה ובהמות קדשים שנפסלה אין ענינו לבכור וצ"ע בזה. והיה נראה לומר דהר"מ כר"מ פסק מדכתב ולקח אחד מהן דמשמע הא כ"ז דלא לקח דלא מטי ליד כהן לא דלא עשו שאינו זוכה כזוכה ור"מ דווקא בלא לקח פליג עם ר"י דלא כפירש"י בבכורות ואין להאריך: ש"ע סָעִיף כ
סָעִיף כב
כג כהנים כו'. דלא מיקרי עם ולוים ספיקא הוא ואין להוציא ואי תפס עש"ך: ש"ע סָעִיף כב
סָעִיף כג
כד אין צריך. דהמחבר סובר ספיקא דדינא אי תפס לא מפקינן ט"ז ועיין סימן שט"ו ועש"ך כאן: ש"ע סָעִיף כג
סָעִיף כה
כה צריך. עט"ז בשם הר"ן דל"ק אמאי לא חייב הישראל בחצי מתנות כמו בצבי על התיישה דהתם כל מקצת שיות חייב משא"כ כאן כיון דיש לכהן או לעובד כוכבים שותפות פטור ממתנות: ש"ע סָעִיף כה
כו א"צ. עט"ז והוא מגמרא ואבע"א שאני עובד כוכבים דיתיב אמסחתא דמפעא פעה: ש"ע סָעִיף כה
כז נשאר. עט"ז ופשוט דאם משתתף עם הכהן או עובד כוכבי' לאחר שחיטה דאין פטור ממתנות. כ' הפר"ח אות מ"א ה"ה איפכא שוחט אצל ישראל אם כשירה יקח ישראל ואם טריפה יקח העובד כוכבים חייב במתנות הריק"ש. ואף שיש לעיין קצת מ"מ הדין אמת. וכתב עוד בכל מלכות תוגרמה חוק למלך פשוט א' מכל ליטרא אין דומה לבהמת ארנונא שמחיים אית ליה שותפות משא"כ כאן דלאחר שחיטה שמוכר הבשר כו' לא מיקרי שותף וזה ברור: ש"ע סָעִיף כה
סָעִיף כו
כח בכל כו'. משא"כ כשיש לו שותפות באבר ידוע ול"ד לארנונא דהתם אף באבר ידוע פוטר: ש"ע סָעִיף כו
סָעִיף כח
כט חובה. עט"ז ור"ל דאין השוחט יכול לדחות לכהן שילך לבע"ה ולאו בעל דברים דידי את אלא השוחט מחויב לטפל בעצמו לילך לבעלים לישאל אם רוצה ליתן לכהן זה או לאחר ול"ד לדלעיל בזמן שמאה שוחטין דאין לו חוב על השוחט עיין כה"ג: ש"ע סָעִיף כח
סָעִיף כט
ל הוה. עט"ז דמתנה ע"מ שכתוב בתורה שיוכל ליתן לכהן שירצה והוא מתנה ליתן לו דווקא אבל חוץ הוה שיורא ששייר ולא מכרן כלל. ומה שהקשה דברי הר"מ אהדדי עש"ך אות ח"י תי' לזה: ש"ע סָעִיף כט
סָעִיף לב
לא לקחו. עט"ז הנה שקלן הלוקח והמוכר לא נגע בהן הוה הלוקח הגזלן מש"ה דין של כהן עם הלוקח משא"כ אם שקלן המוכר במשקל נעשה המוכר גזלן אם רצה הכהן דן עם הלוקח וכן הוא בטור והיינו כשאין שם כהן אלא הוא. או להחרים. וא"י אמאי לא הביא דברי הר"מ הביאו הב"י דה"ק שקלן המוכר אין הדין עם הלוקח ופטור מכלום דמתנות כהונה נגזלות כמ"ש המחבר סל"א. אם גזל ומכר אין הלוקח חייב וה"ה כאן וצ"ע: ש"ע סָעִיף לב
סָעִיף לג
לב ספק. עט"ז דהתם איסורא וכאן ממונא ומ"מ מצוה להפרישם ומוכר לכהן וה"ה בחלה יעסי' ק"י מזה: ש"ע סָעִיף לג
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א ושה. וכל בהמות טהורות לאפוקי חיה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב מפרק. פי' מסוף הפרק. אישפלד"ה ובל"א קורין ריע"ר: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ג נהגו. כתב הט"ז והוא הדין אם נהגו עין יפה בצמר ועור בלחיים הוה נמי כן: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ד שיפריש. ואי אתא ליד כהן בהמה שלימה זכה במתנותיה ואי אכלן אחר בתר הכי חייב ודוקא דאתיא שחוטה אבל בחייה לא. ש"ך בשם הר"ן: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ה טריפה. כתב הש"ך דמשמע בפוסקים דה"ה ספק טריפה פטור דהמע"ה: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף י
ו בדמים. שאין שום קדושה במתנות רק שהם ממון כהן. ט"ז: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יב
ז צלי. דרך גדולה דכתיב למשח' לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
ח לכלבים. כתב מהרש"ל דוקא היכא שאין ראוים לאכילה כגון שהסריחו או שבאו מבהמות כחושים ורע בשר (אבל בלא"ה לא): ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף טו
ט אדם. דממון שאין לו תובעים הוא דיכול לומר לכהן אחר הייתי נותנם: ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף טז
י לאכלן. בטור כתב ואינו חושש שמא גזלן המשלח ופי' הש"ך דר"ל אפילו לכתחילה יכול לקבלן אבל ודאי אפילו גזלן מותר לאכלן דמתנות כהונה נגזלות כדלקמן סעיף ל"א וכן פי' הב"ח: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יח
יא בחצי. דשה אפילו מקצת שה דחוששין בודאי לזרע האם אבל תייש הבא על הצביה פטור דמספקא לן אי חוששין לזרע האב והמע"ה וע"ל סימן ט"ז ס"ח: ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף כג
יב פטורים. כתב הש"ך דמוכח מש"ס ופוסקים דדוקא מליתן פטורים אבל אם תפס לוי מתנות מישראל מוציאין מידו דלא כהב"ח: ש"ע סָעִיף כג
יג חולקים. כתב הש"ך ול"ד לסעיף שט"ו גבי ספק בכור דפסק רמ"א בפשיטות דמוציאין מיד כהן וסיים וכן הילכתא וכאן לא כתב רק ויש חולקים דשאני התם שהספק הוא בגוף הענין שנחלקו בו הלכך מספק אין לכהן שייכות בו דכל כמה דלא מייתי ראיה אוקמי' אחזקת מרא קמא וחזקת רוב בהמות דאינן בכורים משא"כ כאן שהספק הוא אם לוים חייבים מצי הכהן לומר כל כמה דלא אייתית ראיה דלא איקרי עם המתנות שלי: ש"ע סָעִיף כג
סָעִיף כה
יד והמשתתף. כתב הט"ז וא"ל מ"ש מצבי הבא על התיישה דחייב בחצי מתנות ה"נ חציו של ישראל לחייב י"ל דהתם כל שיות שבו חייב דבכה"ג מיקרי כל שה אבל הכא דמקצת שה פטור כה"ג לא אמר רחמנא הר"ן ותוס': ש"ע סָעִיף כה
טו ובעובד כוכבים. דסתם עובד כוכבים מרבה דברים ומודיע לכל שהוא שותף: ש"ע סָעִיף כה
טז פטור. דכיון דאינו מחייב משעת זביחה וההיא שעתא לית ברירה אע"ג דרוב בהמות כשרות הן לא אזלינן בממון אחר הרוב גם טריפות הריאה שכיח. ט"ז: ש"ע סָעִיף כה
סָעִיף כו
יז שהוא. אפילו חלק א' מאלף: ש"ע סָעִיף כו
סָעִיף כח
יח דינר. ע"ל סימן של"א: ש"ע סָעִיף כח
סָעִיף כט
יט ע"מ. כ' הט"ז דצ"ע דבח"מ סי' רי"ב פסק המחבר דאם אמר על מנת הוי שיור והש"ך מחלק דשאני התם שהקרקע בחזקת בעליה עומדת עדיין ע"ש: ש"ע סָעִיף כט
סָעִיף טו
כ לשלם. ומ"מ לצאת ידי שמים חייב כדלעיל סט"ו: ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף לב
כא במשקל. כתב הט"ז פי' הלוקח שקלן והרי הגזלה אצלו אבל שקלן המוכר יש לכהן הברירה אם ליקח מהמוכר או מהלוקח: ש"ע סָעִיף לב
סָעִיף לג
כב ספק. אבל לענין איסור חלה בסימן ש"ל חייב מספק: ש"ע סָעִיף לג
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה Pitchei Teshuva
סָעִיף א
א ליתן לכהן. עי' בשער המלך פ"ג מהלכות אישות הלכה ה' שהביא דהרב בעל פר"ח בספרו מים חיים סימן ד' נסתפק אי גבי פדיון הבן ושאר מתנות כהונה אמרינן נתינה בע"כ שמה נתינה וכיון שהישראל נתן לכהן אף שהכהן לא רצה לקבלם יצא י"ח נתינה או לא ופשיט ליה דנתינה בע"כ שמה נתינה אף לגבי פה"ב ושאר מתנות כהונה ובספר קול יעקב בלשונות הרמב"ם ד' נ"ז הקשה עליו והוא ז"ל כתב לתרץ קושייתו עיין שם: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ז
ב שם חבר. עיין בתשובת בית יעקב סוף סי' קמ"ב דאפילו אם הכהן חבר הוא במקום קרוב אין להמתין עד שיבא ע"ש: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ג לכהנת. עי' במהרש"ל ביש"ש פרק הזרוע סימן ו' שכתב דאפילו איכא כהן גמור יכול ליתן לכהנת ואם יש כהן ע"ה והיא אשת חבר טוב ליתן לאשת חבר ואם יש כהן חבר שקולים הם וה"ה כהן ע"ה כה"ג עכ"ד ע"ש: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף י
ד אם אין שם כהן. עי' בתשובות רדב"ז החדשות סימן ש"מ שכתב דדוקא אם אין שם כהן מש"ה מעלה אותן בדמים הא יש שם כהן הן ולא דמיהן. ודוקא מעלה אותן בדמים כלומר לשום אותם בשוויים דלשון מעלה בכל דוכתא הכי הוא אבל פחות מכאן איכא גזל השבט. ודוקא נמי לשום אותם תחלה ואח"כ לאוכלם אבל לאכול אותם ואח"כ לשום אותם בדמים לא. ע"ש באריכות: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יד
ה שיקבלם מיד מכיריו. עי' בתשובת רדב"ז החדשות שם שכתב אפשר דדוקא כשמוציא אותם הטבח מתחת ידו ונותן אותם לאחר דהיינו לצורבא מרבנן דדחיקא ליה דאז ישראל במקום כהן עומד. וקרינן ביה ונתן לכהן כיון שהטבח נתן וצורבא מרבנן מכח הכהן הוא זוכה אבל נשאר ביד הטבח אם הוא צורבא מרבנן ודחיקא ליה ואפילו אם הכהן מתרצה בכך אין לנו ע"ש: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף יט
ו בקדשים. עט"ז מה שהקשה על רש"י ועיין בספר נחלת עזריאל בחולין דף ק"ל שתמה עליו בזה: ש"ע סָעִיף יט
סָעִיף כא
ז שאינן נוהגות בח"ל. עי' בתשובת רדב"ז ח"ב סי' תרנ"ט מה שכתב בזה באורך: ש"ע סָעִיף כא
ח וכן נהגו. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל. ועיין בספר לחם הפנים שכתב בשם מהר"ם בתשובה דמאן דבעי למיהב מצי יהיב ולא מחזי כיהורא ע"ש. [ועי' בתשובת ח"ס סי' ש"א שהוא ז"ל היה רגיל ליתן והיה דרכו בכל י"ט לשחוט בהמה ולהפריש ממנה מתנות. וכן ראשית הגז וכן עבד עובדא בפלתי ע"ש]: ש"ע סָעִיף כא
סָעִיף כג
ט ויש חולקין. עבה"ט בשם ש"ך ועי' בתפל"מ שכתב דהכא מיירי שנטלם לדעת הלוי והלוי לא ידע שהוא פטור לכך א"צ להחזיר דהמע"ה אבל בסימן שט"ו דאיירי בתקפו כהן צריך להחזיר להטור משום דטובת הנאה לבעלים ליתן למי שירצה כו' ע"ש היטב: ש"ע סָעִיף כג
סָעִיף כט
י על מנת. עט"ז וש"ך מה שהקשו על הרמב"ם ועי' מה שתירץ ע"ז בתשובת מקום שמואל סי' פ"ח. [ובתשובת משכנות יעקב סימן כ"ה] ועי' בספר מרכבת המשנה פרק ו' מהלכות מעשר דין י"ט מ"ש בזה: ש"ע סָעִיף כט
יא שהמתנות שלי אינו תנאי. עי' בספר פתח הבית מהגאון מהרר"א טיקטין ז"ל סימן ב' בסוף ענף י"ד בשם בנו הרב מהר"ז נר"ו שנסתפק באומר אני מוכר לך פרה זו ע"מ שאם תרצה לקיים מצות נתינה במתנות תתנם לי אם התנאי קיים ע"ש טעם הספק: ש"ע סָעִיף כט
סָעִיף לא
יב או מכרן. עי' בספר פתח הבית הנ"ל סימן י"ט בד"ה היוצא: ש"ע סָעִיף לא
יג אינו חייב לשלם. עי' ש"ך לעיל סק"ב בשם הר"ן דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ואי אתיא בהמה שלימה ליד כהן זכה במתנותיה ואי אכלן אחר בתר הכי חייב ודוקא דאתיא שחוטה ליד כהן כו'. אכן הרב כנה"ג בהגהת ב"י אות י"ט כתב דכיון שהשמיטוהו הטור וש"ע מבואר דסבירא להו דמתנות שלא הורמו לאו כמו שהורמו דמי ע"ש ועי' בשער המלך פ"ה מהלכות אישות סוף הלכה ו' שכתב דאישתמיט מיניה דברי הטור וש"ע בהלכות נחלות שפסקו בהדיא דכמו שהורמו דמיין ולעיקר קושייתו אפשר שסמכו על מ"ש בהלכות נחלות דבכור נוטל פי שנים במתנות שלא הורמו משום דאיקרי מוחזק וכיון שכן ממילא משתמע שחייב לשלם ע"ש: ש"ע סָעִיף לא
יד והקונה אותם. עי' בתשובת זכרון יוסף חלק יו"ד סי' ח': ש"ע סָעִיף לא
סָעִיף לג
טו אם ספק. [עי' בספר כו"פ ועי' בתשובת ח"ס סימן ש"א מ"ש בזה]: ש"ע סָעִיף לג
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א חייב כו'. מפורש בתורה ועבמתני' ק"ל א' קל"ה א': ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב והם כו'. שם ד"ה וכנגדן כו': ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג שהיא כו'. ע' גמ' שם והתניא נוטלה כו': ש"ע סָעִיף ג
ד עם כו'. קל"ג א' א"ל רבא לשמעיה כו': ש"ע סָעִיף ג
ה שאינו רשאי כו'. שם וכגי' הרי"ף מקום שנהגו למלוג בעגלים לא ימלוג את הזרוע להפשיט כו' וכן הגי' בתוספתא: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
ו מצוה כו'. כמ"ש בפ"ב (ל"ז ב') ובפ"ג שם ובפ"ד דמגילה: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ז אבל שחט כו'. קל"ו ב' ועבה"ג: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ח ואם אין כו' וכן כו'. ממ"ש בסוף הלה ואלו ניתנין כו' ואמרו בירושלמי דיש מהן לאנשי משמר ויש לכל כהן וע"כ לכל כהן דמתני' אף לע"ה והיינו בכה"ג. תוס': ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ט אפילו היא כו'. כמש"ו והנותנם כו' ועבה"ג: ש"ע סָעִיף ח
י וכ"ש כו'. קל"א א': ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף יא
יא ובזמן כו'. כמ"ש ביומא ל"ט א' בלחם הפנים נשתלחה כו': ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
יב הכהן כו'. מהא דזבחים ובכולן רשאים הכהנים כו' מ"ט למשחה כו'. תוס' ד"ה אין: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
יג יכול כו'. תוספתא פ"ט מתנות אין בהן משום קדושה אפי' מוכרן לעובד כוכבים אפי' נותנן לפני כלבו אין בהן אלא מצות כהונת בלבד: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
יד ושלא יהא כו'. כפי' הרמב"ם: ש"ע סָעִיף יד
טו וה"ח כו'. כפי' רש"י וכ"כ הטור. ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף יז
טז מתנות כו'. קל"ב א': ש"ע סָעִיף יז
יז וכן בכוי. כר' יוחנן שם דחייב בכל המתנות מריבוייא דקרא ופוסק הרמב"ם כר' יוסי שם פ' א' דכוי בריה בפ"ע הוא דכן ס"ל ר' יוחנן ע"כ דאל"כ קשה אצטריך קרא למעוטי ספיקא וכמ"ש ביומא ע"ד אבל הבא מן התייש והצבייה דלא נפיק מקרא מודה ר' יוחנן להסוגיא שם וז"ש בסי"ח צבי כו' אבל כו' (ע"כ): ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף יח
יח צבי כו'. שם ובפ"ה פ' א': ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף יט
יט ולא בבכור. כמ"ש בש"ך: ש"ע סָעִיף יט
סָעִיף כא
כ ויש מי כו'. רש"י ותוס' קל"ו ב' ורש"י בפ"א דשבת (יו"ד ב') דחד טעמא לראשית הגז ומתנות דיליף נתינה מתרומה כמ"ש קל"ו א'. וסברא ראשונה ס"ל דהא מנהגא הוא ובהא נהגו ובהא לא וע' הטעם בר"ן וראי' דרנב"י עצמו קניס גלימא וכן כלהו אמוראי נהגו במתנות כמש"ש ועתוס' הנ"ל וערש"י ותוס' קל"ח ב' ד"ה לבד כו' אבל הר"מ הקשה ל"ל בראשית הגז ת"ל ממתנות אלא דע"כ לא דמי למתנות וס"ד דכאן הלכה כר' אלעאי וכן עיקר: (ליקוט) ע' במרדכי פ' הזרוע והג"א שם ס"ו ד"ה שאלו לרש"י כו' והשיב כו' וכל הנותן תבא עליו ברכה כו' (ע"כ): ש"ע סָעִיף כא
סָעִיף כג
כא נטלן כו'. רמב"ם וכשיטתו כמ"ש בריש סי' שט"ו. והרשב"א כ' דאף לדעת דתקפו מוציאין מידו שם הספק בגוף הענין כו' עש"ך: ש"ע סָעִיף כג
כב ויש חולקין כו'. כשיטתם בסי' שט"ו ועוד כתב הר"ן כיון דטובת הנאה לבעלים וכמ"ש בסכ"ה א"כ מוציאין מידו ועתוס' קל"א א' ד"ה יש כו'. ומיהו כתב הר"ן דוקא למ"ד טובת הנאה ממון. אבל הרמב"ם הולך לשיטתו שפסק בפ"ה מה' אישות ובפ"ב מה' גניבה דטובת הנאה אינה ממון וכ"פ בח"מ בסי' ר"ג ס"א בהג"ה ע"ש: ש"ע סָעִיף כג
סָעִיף כד
כג והיו מנדין כו'. שם: ש"ע סָעִיף כד
סָעִיף כה
כד אם יושב כו'. כאב"א שם: ש"ע סָעִיף כה
כה במקום כו'. דחיובא בשעת זביחה כמ"ש במתני' קל"ד א' וההיא שעתא לא הוברר דדידיה הוא והממע"ה כמש"ש וא"ל דרוב כשרות נינהו כמ"ש ברפ"ו דב"ב ושמואל א"ל כי אזלינן כו': ש"ע סָעִיף כה
סָעִיף כח
כו מיהו כו' ואסור כו' וכן כו'. בכורות כ"ז א' ובכולן יש כו' ותנא מ"ט כו': ש"ע סָעִיף כח
כז והוא יכול כו'. חולין ק"ל ב'. וצ"ע דזה אינה תולה בטובת הנאה דהא פריך שם ת"ש בע"ה העובר כו' והא לקט שכחה ופאה אין בהן טובת הנאה כמש"ש קל"א א' ועבר"ן ובתוס' שם ד"ה יש כו' ומיהו כו': ש"ע סָעִיף כח
סָעִיף כט
כח כהן כו' אבל כו'. עמ"ש בח"מ סי' ר"ט ס"ה: ש"ע סָעִיף כט
סָעִיף ל
כט ישראל כו'. ערש"י קל"ד א' ד"ה חוץ כו': ש"ע סָעִיף ל
סָעִיף לא
ל המתנות כו'. משום גזל כמש"ו: ש"ע סָעִיף לא
לא והקונה כו'. לשון רמב"ם ומפרש מ"ש קל"ד א' א"ר ל"ש אלא כו' דאז חייב הלוקח ליתנן לכהן ואסור לאכלן אבל כו' מותר לאכלן וז"ש לעיל המתנות עצמם כו'. ר"ן: ש"ע סָעִיף לא
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.