Shulchan Aruch, Yoreh De'ah 73 — שולחן ערוך, יורה דעה עג
א הַכָּבֵד, יֵשׁ בּוֹ רִבּוּי דָּם. לְפִיכָךְ לְכַתְּחִלָּה אֵין לוֹ תַּקָּנָה לְבַשְּׁלוֹ עַל יְדֵי מְלִיחָה, אֶלָּא קוֹרְעוֹ שְׁתִי וָעֵרֶב וּמַנִּיחַ חִתּוּכוֹ לְמַטָּה, וְצוֹלֶהוּ שֶׁיְּהֵא רָאוּי לַאֲכִילָה (או"ה נתיב ט"ו), וְאַחַר כָּךְ יָכוֹל לְבַשְּׁלוֹ. הַגָּה: וְאִם מְנַקְּבָהּ הַרְבֵּה פְּעָמִים בְּסַכִּין הָוֵי כִּקְרִיעָה שְׁתִי וָעֵרֶב (אָרֹךְ). וְכֵן אִם נָטַל מִשָּׁם הַמָּרָה וַחֲתִיכַת בָּשָׂר מִן הַכָּבֵד, דְּאֶפְשָׁר לַדָּם לָזוּב מִשָּׁם (הַגָּהַת ש"ד). וּמִכָּל מָקוֹם אִם לֹא עָשָׂה כֵן נוֹטֵל הַסִּמְפּוֹנוֹת לְאַחַר צְלִיָּה, וּמְבַשְּׁלָהּ (אָרֹךְ). וְכָל זֶה בְּכָבֵד שְׁלֵמָה, אֲבָל כְּשֶׁהִיא חֲתוּכָה אֵין צָרִיךְ כְּלוּם (ר' יְרוּחָם בתא"ו). וּכְשֶׁבָּא לְבַשְּׁלָהּ אַחַר הַצְּלִיָּה, יְדִיחֶנָּה תְּחִלָּה אַחַר הַצְּלִיָּה, קֹדֶם הַבִּשּׁוּל (דִּקְדּוּק בֵּית יוֹסֵף מִמָּרְדְּכַי פכ"ה וּבְאָרֹךְ). מִיהוּ אִם לֹא הֱדִיחָהּ וּבִשְּׁלָהּ כָּךְ, מֻתָּר (ראבי"ה ואו"ה שָׁם). וּבְדִיעֲבַד מֻתָּר אִם נִתְבַּשֵּׁל לְבַדּוֹ בַּקְּדֵרָה (בְּלֹא צְלִיָּה), אֲבָל הַקְּדֵרָה אֲסוּרָה, שֶׁפּוֹלֶטֶת וְאֵינָהּ בּוֹלַעַת. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר. הַגָּה: וְכֵן נוֹהֲגִין לֶאֱסֹר הַכֹּל (הַגָּהַת סמ"ק וּמהרא"י בְּהַגָּהַת ש"ד), אֲפִלּוּ נִמְלְחָה הַכָּבֵד קֹדֶם בִּשּׁוּלָהּ (דַּעַת רַשִׁ"י לַאֲפוּקֵי רַבֵּנוּ תָּם).
ב אִם חֲלָטוֹ בְּחֹמֶץ אוֹ בְּרוֹתְחִין, וְנִקֵּב וְהוֹצִיא מִזְרְקֵי הַדָּם שֶׁבְּתוֹכוֹ, מִן הַדִּין מֻתָּר לְבַשְּׁלוֹ, אֶלָּא שֶׁהַגְּאוֹנִים אָסְרוּ לַעֲשׂוֹת כֵּן, וּבְדִיעֲבַד מֻתָּר.
ג לִצְלִי צָרִיךְ חֲתִיכָה מִשּׁוּם דָּם שֶׁבַּסִמְפּוֹנוֹת, וְאִם לֹא קְרָעוֹ קֹדֶם צְלִיָּה יִקְרְעֶנּוּ אַחַר כָּךְ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין צָרִיךְ לַצְּלִי שׁוּם חֲתִיכָה כְּלָל (טוּר בְּשֵׁם ר"י סמ"ק ואו"ה וּשְׁאָר פּוֹסְקִים), וְכֵן נוֹהֲגִין אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה.
ד אִם צְלָאוֹ עִם בָּשָׂר בַּתַּנּוּרִים שֶׁבִּימֵי חַכְמֵי הַגְּמָרָא, שֶׁפִּיהֶם לְמַעְלָה, יִהְיֶה הַכָּבֵד לְמַטָּה וְלֹא לְמַעְלָה. וּבְדִיעֲבַד, מֻתָּר. וּבַשִּׁפּוּדִים שֶׁצּוֹלִים אֵצֶל הָאֵשׁ, אָסוּר לִצְלוֹתָן עִם הַבָּשָׂר, לְכַתְּחִלָּה, אֲפִלּוּ כָּבֵד לְמַטָּה. הַגָּה: מִיהוּ אִם נִמְלְחָה הַכָּבֵד כְּבָר, מֻתָּר לִצְלוֹתָהּ עִם בָּשָׂר, אֲפִלּוּ עַל גַּבֵּי בִּשְׂרָא, דִּכְבָר נִתְמַעֵט דָּמוֹ וְהָוֵי כְּבָשָׂר עַל גַּבֵּי בָּשָׂר. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת ר"פ כ"צ וְהַגָּהוֹת ש"ד וּמָרְדְּכַי פ' כ"ה).
ה לא יִמְלְחֶנּוּ לְכַתְּחִלָּה עַל גַּבֵּי הַבָּשָׂר, אֶלָּא מִתַּחְתָּיו. הַגָּה: וְנָהֲגוּ שֶׁלֹּא לִמְלֹחַ כָּבֵד כְּלָל, אֲפִלּוּ לְבַדָּהּ, וְאֵין לְשַׁנּוֹת רַק יֵשׁ לְמָלְחָהּ קְצָת כְּשֶׁהִיא תְּחוּבָה בְּשִׁפּוּד, אוֹ מֻנַּחַת עַל הָאֵשׁ לִצְלוֹתָהּ (הגהת ש"ד ואגור בשם אגודה). וּמִיהוּ, אִם אִיתָא שֶׁמָּלַח כָּבֵד, בֵּין שֶׁמְּלָחָהּ לְבַדָּהּ אוֹ עִם בָּשָׂר, אֲפִלּוּ עַל גַּבֵּי בִּשְׂרָא, הַכֹּל מֻתָּר (טוּר וש"ד וְאָרֹךְ). וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ לִקְלֹף מְעַט סְבִיב הַכָּבֵד, אִם הִיא דְּבֻקָּה בָּעוֹף, וְאֵינוֹ אֶלָּא חֻמְרָא בְּעָלְמָא (מָרְדְּכַי פכ"ה וּבְאָרֹךְ). נָהֲגוּ לְהָדִיחַ כָּל כָּבֵד אַחַר צְלִיָּתָהּ, מִשּׁוּם דָּם הַדָּבוּק בָּהּ (אָגוּר בְּשֵׁם ר"י מוּלִין). מִיהוּ אִם לֹא הֱדִיחָהּ, מֻתֶּרֶת.
ו נִמְצָא כָּבֵד בְּעוֹף צָלִי, מֻתָּר. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים לִקְלֹף מְעַט סְבִיב הַכָּבֵד, וְאֵינוֹ אֶלָּא חֻמְרָא בְּעָלְמָא (מָרְדְּכַי בְּשֵׁם ריב"ן וְש"ד וְאו"ה). וְאִם הוּא מְבֻשָּׁל, צָרִיךְ ס' כְּנֶגֶד הַכָּבֵד. הַגָּה: וְאֵין לְךָ עוֹף שֶׁהוּא ס' נֶגֶד הַכָּבֵד, כְּשֶׁהִיא שְׁלֵמָה (ש"ד וּמָרְדְּכַי בְּשֵׁם ראבי"ה וּמהרא"י וּבְאָרֹךְ כְּלָל י"ו), וְלָכֵן אִם הַכָּבֵד שְׁלֵמָה וּדְבוּקָה בָּעוֹף, נַעֲשֶׂה הָעוֹף חֲתִיכַת נְבֵלָה וּבָעֵינָן ס' מִשְּׁאָר דְּבָרִים שֶׁבַּקְּדֵרָה נֶגֶד כָּל הָעוֹף. וְהוּא הַדִּין אִם דָּבוּק חֲתִיכַת כָּבֵד בַּחֲתִיכַת עוֹף, וְאֵין ס' כְּנֶגְדּוֹ, (שָׁם) דְּאַנָּן קַיְמָא לָן בְּכָל הָאִסּוּרִים חֲתִיכָה נַעֲשֵׂית נְבֵלָה, כְּדִלְקַמָּן סִימָן צ"ב. וְאִם אֵין הַכָּבֵד דְּבוּקָה, מִצְטָרֵף כָּל מַה שֶּׁבַּקְּדֵרָה לְבַטֵּל הַכָּבֵד, וְאִם יֵשׁ שִׁשִּׁים בַּכֹּל, הַכֹּל מֻתָּר. מִיהוּ הַכָּבֵד עַצְמָהּ אֲסוּרָה כְּמוֹ בַּלֵּב (תא"ו נט"ו), כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן ע"ב. עוֹף שֶׁמִּלְּאוּהוּ בְּבֵיצִים וְנִמְצָא בּוֹ לֵב אוֹ כָּבֵד, דִּינוֹ כִּמְבֻשָּׁל וּבָעֵינָן ס' מִן הָעוֹף בְּלֹא הַמִּלּוּי, וְאִם לָאו, הַכֹּל אָסוּר. וְאִם מִלְּאוּהוּ בְּבָשָׂר וְאֵין שָׁם בֵּיצִים הַנִּקְרָשִׁים וּמְעַכְּבִים הַדָּם, דִּינוֹ כְּצָלִי. (אָרֹךְ בְּשֵׁם אֲגֻדָּה וּבִנְיָמִין זְאֵב סִימָן שי"ז).
ש״ך Shach
סָעִיף א
א לפיכך לכתחלה אין לו תקנה לבשלו ע"י מליחה. אפילו רוצה לאסור הכלי כ"כ בת"ח כלל כ"ד ד"א וכן כתב הב"ח: ש"ע סָעִיף א
ב שיהא ראוי לאכילה. ע"ל סימן ע"ו ס"ב וה' בהג"ה דנתבאר דבחצי צלייתו מיקרי ראוי לאכילה ומשמע דה"ה כאן וכן כתב באו"ה סוף כלל ח' בהדיא: ש"ע סָעִיף א
ג ואם מנקבה הרבה פעמים כו' הוי כקריעת שתי וערב. היינו בדיעבד אחר שצלאה ע"י שנקבה תחלה הרבה פעמים בסכין אבל לכתחלה אין מועיל נקיבה בסכין הרבה פעמים אם רוצה לבשלו אח"כ כ"פ בת"ח שם ד"ו: ש"ע סָעִיף א
ד וכן אם נטל משם המרה כו'. כלומר שחתך ממנה הגידים והקנוקנות באותו צד שהמרה תלויה בו וחתך מעט מבשר הכבד עמהן וכן מבואר בתורת חטאת שם ובזה אפילו לכתחלה מותר כשרוצה לבשלה אח"כ כדמוכח בת"ח שם ע"ש: ש"ע סָעִיף א
ה ידיחנה תחלה. הטעם מפני המלח הנדבק בו ויש ג"כ למיחש משום מראית העין שיתאדם הבשר וכן בשר שנצלה בשפוד ורוצים לבשלו צריך להדיחו ג"כ מטעס זה עכ"ל ב"י וכ"כ הר"ב בסי' ע"ו סוף ס"ב ע"ש: ש"ע סָעִיף א
ו ובדיעבד מותר כו'. כלומר בדיעבד מותר אם נתבשל אפילו בלא מליחה לבדה בלא בשר שאם נתבשל עם בשר אז הבשר אסור כמו הקדרה לפי שהכבד פולטת דם שבה ואינה בולעת אפילו ע"י הבישול מחמת שהיא טרודה לפלוט דם הרבה: ש"ע סָעִיף א
ז בלא צלייה. פשטא דמילתא נקט הר"ב אבל אין לומר דבא לפרש דאף המתירין בדיעבד היינו דוקא בלא צלייה אבל לא בלא מליחה דזה אינו במשמע בלשונו ועוד דהא לפי הטעם דפולטת ואינה בולעת אפי' בלא מליחה שרי וכן מוכח מדברי הפוסקים: ש"ע סָעִיף א
ח וכן נוהגין כו'. הטעם מבואר בהג"ה סמ"ק סימן ר"ה ובהגהת מהרא"י ובאו"ה כלל ט"ו ד"ב ובת"ח שם ד"ב ובשאר אחרונים משום דאיכא מ"ד בש"ס דשלוקה נאסרה ואנן לא בקיאינן מהו שלוק ומהו מבושל וכתוב בת"ח שם בשם או"ה אבל הקערה שאכלו בה הכבד כשרה ע"כ: ש"ע סָעִיף א
ט אפילו נמלחה הכבד כו'. כלומר אפילו נמלחה כשיעור מליחה לקדרה והודחה כדין קודם הבישול לפי שהיא מרובה בדמים ואין מועיל לה מליחה אפי' על ידי קריעה שתי וערב וחתוכה לתחת כדמוכח בת"ח שם ד"ג ע"ש ונתבאר שם בת"ח דאם אירע שהורה המורה להתיר אחר שנמלחה הכבד ע"י קריעה שתי וערב וחתוכה לתחת ונתבשלה וכר"ת דס"ל דלאחר מליחה הרי היא כשאר בשר לא מהדרינן עובדא ושרי הכל בין הכבד בין הבשר שנתבשל עמה ומוכח שם דאם לא היתה חתוכה שתי וערב וחתוכה לתחת בשעת מליח' מהדרינן עובדא ואסו' אפילו הכבד ע"ש ודו"ק. ומסקנת מהרש"ל באיסור והיתר שלו סוף סימן כ"ז וזה לשונו כבד שנתבשל בלא מליחה שרי בדיעבד דפולטת ואינה בולעת אבל אם אין בתבשיל ששים כנגד הכבד אף הכבד אסורה אפילו נמלחה וכמו שחלקתי בספרי דכיון שנאסר התבשיל מדם הכבד אז נעשית נבילה ונאסרה הכבד משמנונית התבשיל עד כאן לשונו וכן כתב בסימנים בספרו פרק כל הבשר סימן נ"ד ותימה דהא קיימא לן בכל דוכתא דאין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שהאיסור עצמו יכול לילך שם וגם הוא בעצמו כ' בספרו שם בפנים דאין הכבד נאסר מהאי טעמא ע"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
י ובדיעבד מותר. אפי' להיש מי שאוסר שבסוף סעיף א' דשאני הכא כיון שכבר נחלטה שוב אין דם יוצא ממנה כן משמע דעת המחבר וכן מבואר ברמב"ם שם להדיא ובבית יוסף ולפי זה אפי' נתבשל אחר החליטה עם בשר מותר הבשר וכן מוכח להדיא בדברי הפוסקים והרב בתורת חטאת שם ד"ה פסק דאף בדיעבד לא מהני חליטה ותימה שלא הגיה כאן כלום וגם דבריו בת"ח צריכין ביאור שכתב שם וז"ל כתב הטור שאין אנו בקיאין בחליטה הלכך אין להתירו בחליטה אבל אם נעשה בדיעבד שרי שפולטת ואינה בולעת ולפי מה שכתוב לעיל דנוהגין לאסור הכבד כשנתבשל ה"ה הכא דנחלטה מעיקרא ונתבשלה אסרוה כן נראה לי עד כאן לשונו בקצת תוספת ביאור ודבריו לכאורה תמוהים דבשלמא מה שנוהגים לאסור הבישול היינו משום דאין אנו בקיאין איזהו שלוק ואיזהו מבושל ואולי כשנתבשלה בולעת אבל בהחלטה כיון שנחלטה שוב אין בה דם ולמה תהא אסורה בדיעבד וכן הרמב"ם והמחבר אסרוה אפילו בדיעבד בבישול והתירוה בחליטה והטור באמת לא נתן טעם לחליטה דשרי משום דפולטת ואינה בולעת וכמו שהעתיק הר"ב אלא לשון הטור כך הוא הלכך אין להתירה בחליטה אבל אם נעשה בדיעבד או אפילו נתבשלה לבדו בקדירה שרי בדיעבד שפולטת ואינה בולעת עד כאן לשונו וקאי טעם זה אסיפא כשנתבשל בלא חליטה וזה פשוט וצריך ליישב דה"ק הר"ב ולפי מ"ש לעיל דנוהגים לאסור הכבד כשנתבשל משום דאין אנו בקיאין איזהו שלוק ולכך אסרינן אפילו דיעבד ה"נ מה"ט דאין אנו בקיאין בחליטה אפילו דיעבד אסור אלא שקשה לפי זה דהא כתב הר"ב לעיל סוף סימן ס"ז שאין אנו בקיאין בזמן הזה בחליטת בשר ובדיעבד מותר ויש לומר דשאני כבד דנפיש דמיה. עי"ל דהר"ב משוה מדותיו וס"ל דכיון דאין אנו בקיאין בחליטה אם כן לענין דיעבד מוקמינן לה אחזקתה קמא כאילו לא נחלטה כלל והלכך בס"ס ס"ז גבי בשר דאי לא נחלט מותר לקדרה ע"י מליחה כתב דבדיעבד מותר (ור"ל ע"י מליחה לקדרה) וגבי כבד דאפילו בלא חליטה אסור אפילו דיעבד לקדרה הלכך החליטה לא משוי ליה לשבח דהא אין אנו בקיאין בחליטה ותירוץ זה נכון: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
יא יקרענו אחר כך. ואי משום דם שבסמפונות כבולעו כך פולטו: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יב ובדיעבד מותר. הטעם איתא בש"ס פכ"ה (דף קי"א ע"ב) דדם מישרק שריק בצלייה והקשו התוס' שם ד"ה דמא כו' דאמאי לא שרינן אפי' לכתחלה משום דכבכ"פ ואי משום דפעמים נצלה הבשר שלמטה מן הכבד תחלה והכבד עדיין פולטת ונופל על הבשר וכשמסירין (מן) הבשר הרי בלע ולא היה לו שהות לפלוט אם כן בישרא עלוי בישרא נמי ליתסר מה"ט כשהתחתון נצלה קודם ומסירין אותו מן השפוד וי"ל דכבד שיש בו שפע דם לא אמרינן כבולעו כך פולטו והא דאמרינן (לעיל ר"ס ע"ב) דלב קורעו אחר צלייתו משום דכבכ"פ אע"פ שיש בו שפע דם דם הלב מתבשל ומתייבש במקומו בחלל הלב עכ"ל והעתקתי דבריהם מפני העט"ז שכתב וז"ל אסור לצלות כבד על בשר שהכבד כולה דם ופולט כל זמן שהוא אצל האש והבשר לאחר שנצלה קצת פוסק מלפלוט ויזוב הדם מן הכבד על הבשר ויבלע הבשר מדם הכבד ובדיעבד מותר דכבכ"פ בצלייה ע"כ לשונו והרי בש"ס התירו להדיא מטעמא דמישרק שריק וגם מ"ש והבשר לאחר שנצלה קצת כו' לכאורה נגד התוספות ועי' [סי' ע"ו] ס"ק י"ג וכ"ב: ש"ע סָעִיף ד
יג ובשפודים שצולין אצל האש כו'. שפעמים מגביהין השפוד ונהפך העליון לתחתון: ש"ע סָעִיף ד
יד אפי' על גבי בישרא. משמע דכ"ש תותי בישרא וכן משמע בתוספות ר"פ כיצד צולין ד"ה כבכ"פ להדיא שכתבו ליישב הא דצולין את הפסח עם הכבד דנותן כרעיו ובני מעיו לתוכו אפילו לכתחלה אליבא דמאן דאמר כבדא עלוי בישרא אפילו דיעבד אסור (אבל למאן דאמר כבדא עלוי בישרא דלכתחלה הוא דאסור כתבו שם דגבי פסח לא החמירו ושרי לכתחלה) דהוא יעמיד כגון שמלח הבני מעיים מליחה גמורה דאפי' לקדרה התירו ר"ת על ידי מליחה גמורה ואפי' לפי מנהגינו שאין מבשלים כבד ע"י שום מליחה מ"מ כיון דנמלח במליחת קדירה נתמעט דמו ולא אסר טפי משאר בשר שלא נמלח ובישרא ע"ג בישרא שרי לכתחלה לכ"ע עכ"ל (וכל זה כ' ג"כ המרדכי פכ"ה) וא"כ אף שנמלח הכבד והיתה למטה שהרי היתה מונחת בתוך הפסח שרי לכתחלה ולפ"ז מוכח דגם לר"ת שרי בכה"ג אפילו לכתחלה והדרישה כתב בסי"א וז"ל צ"ל דמ"ש התוס' שמותר היינו דוקא כשהכבד למעלה דהא קי"ל להלכתא כר"ת שכבד שנמלח אפילו לבשלו עם בשר מותר שדינה כבשר מלוח רק שאין נוהגין כן ואם כן הוא יש לתמוה על רמ"א שכתב אפילו ע"ג בישרא דמשמע כ"ש תותי בישרא וז"א כמ"ש וצ"ע וצ"ל דרמ"א איירי בשכבר נמלח הכבד אבל לא הודח ופולט עדיין ציר עכ"ל וגם הב"ח כתב כן קצת מזה והא ודאי ליתא כדפי' דאפי' לר"ת שרי לכתחלה והיינו מטעם כבכ"פ ובכבדא עלוי בישרא לא מהני הך טעמא דכבכ"פ אלא בדיעבד כיון שיש בה רבוי דם אלא דא"צ להך טעמא דבלא"ה אינו נבלע כלל דמישרק שריק כדמוכח להדיא כל זה בתוס' שם ע"ש (ובתוס' פכ"ה שהבאתי בס"ק י"ב מוכח דאפי' דיעבד לא הוי שרי בכבדא עילוי בישרא מטעמא דכבכ"פ ודוק) ומ"ש הדרישה דרמ"א איירי שפולט עדיין ציר הוא דחוק ורחוק מכמה טעמים ואין להאריך ועוד דמעולם לא שמענו בצלי חילוק בין שהוא פולט ציר או לא וכן כתב הרא"ה בס' ב"ה דף ע"א ע"א דבצלי לא שייך לחלק בזה וגם הרשב"א במ"ה שם משמע דלא נחלק עליו בזה ע"ש אלא הברור כדפי' דמטעם כבכ"פ שרי לכתחלה אבל ק"ק דהא כתב הר"ב לקמן ס"ס ע"ז דלכתחלה אסור לצלות בשר שנמלח עם בשר שלא נמלח וי"ל דהא ודאי דמדינא שרי אפי' לכתחלה מטעמא דכבכ"פ אלא דהר"ב חשש שם להחמיר וכאן כיון דהרבה פוסקים ס"ל דאפילו אחר מליחה יש הרבה דם בכבד אוקמא אדינא: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
טו לא ימלחנו לכתחילה כו'. פי' כשמלח שניהם הוא דלכתחלה אסור ובדיעבד מותר אפי' הכבד למעלה וכדכתב נמי הר"ב אבל אם הבשר כבר נמלח והודח אסור אפי' דיעבד אם הכבד למעלה דודאי לא גרע משאר בשר שלא נמלח שנמלח ע"ג בשר שנמלח כבר והודח דנתבאר לעיל ס"ס ע' דאסור וכן מוכח להדיא בתה"א שם דמיירי כשמולח שניהם: ש"ע סָעִיף ה
טז ונהגו שלא למלוח כו'. משום היכירה דאינו דומה לשאר בשר שלא יבואו לבשל עם בשר או"ה שם וא"נ משום דהאור חוזר ומבליע הדם אגור בשם מהרי"ל ולפ"ז נראה דאם אירע שמלחה ידיחנה קודם הצלייה וכדלעיל סי' ס"ט סס"כ ע"ש ועיין בתשובת מהרי"ל סימן קל"ד: ש"ע סָעִיף ה
יז אם היא דבוקה בעוף. מל' זה וגם מדנקט הר"ב עוף משמע דאתא לאשמועינן דבבהמה שאין דרך להיות הכבד דבוקה בה בשעת מליחה פשיטא דליכא מ"ד דבעי קליפה אבל נמצא בתוכה כשאינה דבוקה לא וכ"כ באו"ה שם בהדיא ופסקו בת"ח שם סוף דין י' דלא כדמשמע בעט"ז דאפי' אינה דבוקה בו בעי קליפה ועיין בס"ק י"ט: ש"ע סָעִיף ה
יח נהגו להדיח כו'. כלומר אפי' רוצה לאכלה כך צלויה וק"ל: ש"ע סָעִיף ה
יט מיהו אם לא הדיחה כו'. כלומר אם לא הדיחה כלל אפי' קודם צלייה ובישלה כך מותר וכ"כ בד"מ בשם או"ה כלל ט"ז וכן משמע בת"ח שם דין י' והטעם איתא שם דדם כבד דרבנן אבל אם לא הדיחה אחר הצלייה כבר כתבו הר"ב בסעיף א' מיהו מסיק בת"ח שם דלכתחלה נהגו להדיח גם קודם צלייה ומשמע שם אפילו לאכלה כך צלויה וע"ש: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
כ וי"א לקלוף כו'. משמע אפילו אינו דבוק מצריכין קליפה בצלי וכ"כ בד"מ ובת"ח ריש כלל כ"ו בשם או"ה: ש"ע סָעִיף ו
כא ואינו אלא חומרא בעלמא. וסיים בת"ח שם ולכן אם לא קלפוה ונתבשל כך אין לחוש כלל עכ"ל ונ"ל דאפי' קליפה א"צ אחר הבישול משא"כ גבי לב לעיל סי' ע"ב וע"ש ס"ק ח': ש"ע סָעִיף ו
כב ואם הוא מבושל צריך ס' כנגד הכבד כו'. המחבר סתם הדברים דבכל גוונא דאיכא ס' נגד הכבד הכל שרי דס"ל לקמן סי' צ"ב דלא אמרי' חנ"נ רק בבשר בחלב ולא בשאר איסורין וע"ל סי' ע"ב ס"ק ט"ו: ש"ע סָעִיף ו
כג מיהו הכבד עצמה אסורה. מפשט דברי הר"ב משמע דאפי' נמלחה קודם אסורה דהא ארישא קאי דאיירי בנמלחה שהרי היא דבוקה בעוף וכן משמע להדיא בסימני ת"ח כלל כ"ד ד"ג וכ"כ הב"ח אמנם צ"ע בעיקר דין זה לפי שהרב בת"ח שם שכתב שנ"ל להתי' הכבד אפי' לא נמלחה מקודם כשיש ס' מטעם דבשר שנתבשל בלא מליחה דאסו' אפי' יש ס' גופי' חומרא בעלמא הוא וכדלעיל סי' ס"ט סי"א והלכך גבי כבד דבלא"ה רוב הפוסקים הסכימו דאין הכבד נאסר אין להחמיר עכ"ד אלא שכתב אח"כ אבל מצאתי שכ' ר' ירוחם נט"ו דאפילו איכא ס' נגד הכבד מ"מ הכבד אסור כמו גבי לב עכ"ל ואין לזוז מדבריו כי בטלה דעתי נגד דבריו עכ"ל הרב וברבי' ירוחם נתיב ט"ו (אות ח') לא נמצא דבר ואדרבה כתב לשם שמשערינן בכל הכבד כיון שא"א יודעים כמה דם יצא ממנו אע"פ שהכבד מותר כמ"ש שאינו נאסר דומיא דלב (שבשלו) [שמלחו] בלא קריעה שמשערינן בכל הלב אע"פ שהלב מותר כמ"ש בדיני הלב עכ"ל אלא שכתב לשם בסוף האות דתרנגולת שנצלה עם הכבד שלה הכבד אסור ותרנגולת מותרת כי יש בה יותר מס' עכ"ל וא"א לומר שהרב כוון לזה שהרי העתיק לשונו כמו גבי לב ועוד דע"כ אין ראייה מזה דבלא"ה קשה דהא ס"ל לרי"ו דהכבד מותרת שפולטת ואינו בולעת אלא צ"ל דס"ל לרי"ו דבצלי שאני שפולטת דם הרבה וכנוס תחתיה בחלל התרנגולת וחוזר ונבלע בכבד וגם ס"ל כתוס' דפרק כ"ה שהבאתי בס"ק י"ב דלא אמרינן כבולעו כך פולטו בדם כבד (מיהו אנן לא קי"ל כרי"ו בהא אלא כמ"ש הפוסקים והטור בס"ו דנמצא כבד בעוף צלי מותר מטעם דכבכ"פ וכ"כ הב"י בס' ב"ה גם במה שמשמע מדברי רי"ו דתרנגולת יש בה ס' נגד כבדה לא קי"ל כוותיה) וגם ס"ל לרי"ו דלא אמרינן דם מישרק שריק אלא בכבד אע"ג בישרא משא"כ בחלל התרנגולת דלא שריק דלא עדיף מאלו יש גומות בבשר דלא אמרינן מישרק שריק וכמ"ש בס"ס ע"ה בשם הגה"מ ושאר פוסקים וא"כ אין ראיה לדין דהכא וצ"ע: ש"ע סָעִיף ו
כד ונמצא בו לב. לכאורה היה נראה מדכתב הר"ב ונמצא בו וכן מדהוצרך לכתוב ובעינן ס' מן העוף בלא המלוי דאיירי אפילו כשאינו דבוק הלב או הכבד בעוף ואפ"ה אינו מצטרף המלוי לבטל בששים וכדעת מהרש"ל וכך הבין העט"ז אבל פשטא דלישנא דדינו כמבושל שכ' הר"ב לא משמע הכי אלא משמע דהוי כנתבשל הכל ביחד וכן משמע באו"ה כלל ט"ז ד"ח ובת"ח כלל כ"ו ד"ב שלא הזכירו שם דבעינן ס' מן העוף בלא המלוי וכן משמע מדברי הר"ב לקמן סי' ע"ז וכמו שיתבאר שם בס"ד וכן בכבד הנמצא בפשטיד"א כתב הר"ב בת"ח כלל כ"ח ד"ב ובהג"ה ס"ס ע"ח דיש לה דין בישול לקדרה בין לקולא בין לחומרא והיינו דאם יש ס' בפשטיד"א הכל שרי מלבד החתיכה שהאיסור דבוק בה וכמו שנתבאר שם ופשטיד"א דומה למילוי ביצים ואדרבה הסמ"ג לאוין קל"ז דף מ"ח ע"ג מחמיר טפי בפשטיד"א מבמלוי ביצים דס"ל התם דבפשטיד"א לא אמרינן כבולעו כך פולטו ובביצים אמרינן כבכ"פ וכן מהרש"ל באו"ש ובספרו דימה דין קמח לביצים (וכן מביא הב"ח על שמו בר"ס ע"ו) וא"כ ה"ה בביצים דאם אין האיסור דבוק מצטרף המלוי ג"כ לבטל וכן בדין דכיון דאמרינן דהביצים כיון שהם נקרשים גורמין דהוי כבישול למה לא יצטרפו גם כן לבטל וכן משמע דעת הב"ח בס"ס ע"ב בזה אלא הר"ב מיירי כאן שנמצא הלב או הכבד דבוק בעוף (וכן נ"ל מוכח מדברי האגודה פכ"ה סי' קכ"א ומדברי המרדכי שם ע"ש תשובת רש"י ומא"ו של מהרי"ל דמיירי בדבוק ולא כמהרש"ל באו"ש ובספרו ע"ש) ולכן בעינן ס' מן העוף בלא המלוי ולא בא הר"ב אלא לאשמועינן דל"ת דבכל צלייה אמרינן כבכ"פ אפילו במלוי ביצים (וכדעת הרמב"ם פ"ו מהמ"א וסמ"ג שם) אלא כיון דמלאוהו בביצים שהם נקרשים לא שייך כבולעו כך פולטו והוי כאלו נתבשל הכל יחד ואגב זה נקט נמי דבעינן ס' מן העוף בלא המלוי כלומר כשהאיסור דבוק בו כדין שאר בישול א"נ אתא לאשמועינן דל"ת כיון דהמלוי גורם דהוי כבישול אם כן נבלע אדרבה מתחלה במלוי ואם כן אף שהאיסור דבוק בעוף יצטרף המלוי קמ"ל: ש"ע סָעִיף ו
כה ובעינן ששים מן העוף כו'. אע"ג דאין עוף שהוא ס' נגד הכבד שלו י"ל דמיירי כשהכבד אינה שלימה וכן מ"ש ואם לאו הכל אסור ר"ל דאם אין העוף שלם דאז אפשר דאין בו ס' נגד לבו דאל"כ הא כבר נתבאר בס"ס ע"ב דאין לך עוף שלא יהא בו ס' נגד לבו וק"ל. ונראה מדברי הר"ב דבדאיכא ס' גם המלוי מותר וכן משמע דעתו בת"ח שם להדיא וכן משמע פשטא דמילתא באגודה שם וכן במהרי"ל ובאו"ה שם ואע"פ שדעת מהרש"ל והב"ח אינו כן מ"מ הא בלא"ה הרמב"ם והסמ"ג ס"ל דבביצים נמי אמרינן כבכ"פ: ש"ע סָעִיף ו
כו ואם מלאוהו בבשר ואין שם ביצים הנקרשים כו'. משמע דעת הר"ב דאם יש שם ביצים אע"פ שיש שם בשר שלא נמלח לא אמרינן כבכ"פ וכן יתבאר עוד דעת הר"ב בזה בסי' ע"ו: ש"ע סָעִיף ו
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך Siftei Da’at — Pri Megadim on the Shach
סָעִיף א
א לפיכך. כתב הש"ך בשם ת"ח כלל כ"ד ד"א שאם רוצה לאסור הכלי אפ"ה אסור דאינה בולעת לא שרי אלא דיעבד. ומיהו לדידן אין נ"מ דאפילו דיעבד אסור כמ"ש באות ט' וע"ש מסקנת רש"ל: ש"ע סָעִיף א
ב שיהא. עש"ך דבחצי צלייתו אף כבד דמרובה בדמים אפ"ה שרי וכ"ה באו"ה סוף כלל ה' דם הכבד דרבנן שרי בחצי צלייתו. דע דכבד כולה דם כמבואר. ובלבוש ס"א כתב דמש"ה כבדא מותר דעל הארץ תשפכנו דם הנשפך כמים אסרה תורה לא דם הכבד שקרוש ועומד ומ"מ מה שפירש הוה דם האיברים שפירש ואסור. הנה נתן טעם מה שכבד מותר ויראה מדבריו שמה שפי' מן התורה אסור ולקמן אבאר דם הכבד אף מה שפי' לרוב הפוסקים הוה דרבנן. ובחצי צלייתו וודאי אין כל הדם יוצא ממנה דכולה דם ובלבוש ס"א כתב הטעם דנתקשה ולא יצא עוד. וסיים שם שיהא ראוי לאכילה ועמ"ש בסי' ס"ט בט"ז אות נ"ד דאף בשאר בשר ראוי ליזהר כן. כתב הלבוש אפילו כבד מלובנת של אווזא יש בה ריבוי דם ולא מהני מליחה ופשוט הוא: ש"ע סָעִיף א
ג ואם. עש"ך ומשמע דכן הלכה דלכתחלה לבישול אחר צליה לא מהני נקיבת הסכין אלא צריך לקורעה ש"ו ועמ"י ועמ"ש באות ד': ש"ע סָעִיף א
ד וכן. עש"ך דבעי להתוך קצת מבשר הכבד עמו ואז אפילו לכתחלה שרי לבשל אחר צליה ועדיף מנקיבת הסכין דאין שרי לכתחלה: ש"ע סָעִיף א
ה ידיחנה. עש"ך ועמ"י שם אות ט"ז דצריך הדחה ג"פ. אמנם יש להקשות דכאן כתב הר"ב אם רוצה לבשלו אח"כ משמע הא לאכול צלי א"צ הדחה והטעם דבבישול יתאדם התבשיל. ויש מ"ע משא"כ בלא בישול ולקמן סימן ע"ו ס"ב בהג"ה כתב סתם בשר אחר צליה צריך הדחה משום דם הדבוק עליו משמע אף שאין רוצה לבשלו אח"כ וכ"כ בת"ח בהדיא כלל ט' די"ג ועמ"י שם דבאו"ה כלל ה' ד"ט מבואר דאם אינו דוצה לבשלו א"צ הדחה יע"ש וגם באו"ה כלל ט"ז מבואר כן ולדינא לכתחלה יש ליזהר להדיח ג"פ כמ"ש הת"ח כלל ט': ש"ע סָעִיף א
ו ובדיעבד. עש"ך עשה כלומר דלישנא דהמחבר משמע דיעבד מותר ע"י מליחה ואינו דלבדה אף בלא מליחה שרי להמחבר דפולטת ואינה בולעת כסתם מתני' בתרומות וע"י מליחה יתבאר לקמן: ש"ע סָעִיף א
ז בלא. כתב הש"ך ה"ה בלא מליחה כבר נתבאר באות הקודם ומיהו לדידן אף נמלחה ולבדה אסורה אף דיעבד אם לא שהורה המורה כמ"ש באות ט': ש"ע סָעִיף א
ח וכן. כתב הש"ך טעם לזה דא"א בקיאין בין מבושל לשלוק ולא הוה ס"ס דהוה חסרון ידיעה. כתב עוד דאם אכלו בקערה אין לאסור הקערה ועמ"י שם אות ג' תמה ע"ז דעירוי מבשל כ"ק א"כ אמאי אין הקערה אסורה אם לא בנמלח תחלה יש להתיר כיון דר"ת מתיר ע"ש. ואפשר הש"ך מיירי בלא עירוי דבסי' ק"ה אות ו' צידד להחמיר בכ"ש בדבר גוש וכאן מתיר כה"ג: ש"ע סָעִיף א
ט אפילו. עש"ך ואפילו נמלחה לבדה אסורה אם לא שהורה המורה לאחר שנתבשלה להתיר והיינו שקרעו תחלה ש"ו לא מהדרינן עובדא. ומה שתמה על יש"ש דאין הנאסר כו' י"ל דדמי לדגים ועופות שי"א העופות דע"י רוב שמנונית נבלע קצת דם ה"ה כאן ושוב מצאתי בכר"ו אות א' כ"כ ומיהו במים אין שייך דנ"נ ויבלע בכבד דפעם כבד במים אין נבלע בכבד משא"כ שמנונית דאיסורא עם מעט דם הוא נבלע נראה לי ✍: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
י ובדיעבד. עש"ך תמה על הר"ב בת"ה דכתב דברי הטור שפולטת ואינה בולעת ומשמע דקאי אחליטה וז"א דלא קאי כ"א אלבדה בלא חליטה ותי' דה"ק דהטור כתב שא"א בקיאין בחליטה ודיעבד שרי שפולטת כו' העתיק דברי הטור וקאי אלבדה וכתב הת"ח דלפי מה שהתבאר דלבדה אסורה אף דיעבד מטעם שא"א בקיאין בין שלוק ה"ה בהליטה דאסור דיעבד דא"א בקיאין בחליטה. ומ"מ כאן לא הגיה על המחבר דיעבד אסור. והש"ך הקשה דבסי' ס"ז כתב בפי' דיעבד מותר ודוחק לומר שחזר כאן ממ"ש בת"ה וע"ז תי' ב' תירוצים. א' כבד נפיש דמיה אסור ע"י חליטה אף דיעבד ולעיל בבשר מותר משמע אף לבשלו אח"כ בלא מליחה דחליטה מהני אם בישלו דיעבד הרי קולא וחומרא בכבד דאם חלטו איפשר אף לצלי אסור דא"א בקיאין ושמא פירש ונבלע ואין יוצא ע"י צלייה ולתירוץ הב' בבשר אין שרי אלא ע"י מליחה וכבד לקדירה אסור הא לצלי שרי כמו קודם חליטה וכ"כ המ"י תי' הב': כתב המ"י כלל כ"ד אות כ"ב כבד שנכבש מעל"ע או כשיעור על האש יש לאסור כמ"ש הצ"צ סי' קכ"א ופר"ח וכר"ו מתירין לעת הצורך יע"ש. ומ"ש ע"ש נפלה לציר כתבנו בט"ז מזה ומיהו לאכול הכבד חי נמי יש לאסור דלא שייך פולטת כו': ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
יא יקרענו. עש"ך ומבואר הוא דאפילו דם שבסמפונות מיחשב לענין זה דם פליטה וכ"ש לגבי כבד דיש לומר דפולטת ואינה בולעת: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יב ודיעבד. עש"ך בשם התוס' דבשאר בשר שייך ככ"פ ולא בכבד אלא משום מישרק שריק ונ"מ שא"צ לשהות התחתון שנצלה כבד כמו העליון שעדיין לא נצלה ואלו לטעם הלבוש דככ"פ היה צריך לשהות התחתון כמו העליון עס"י ע' *): ש"ע סָעִיף ד
יג ובשפודין. עש"ך וכתב הל"ח הביאו האחרונים דבריו דשפודין שמתגלגלין מעצמם אף האידנא שרי דמונחין הם בשוה ואין מתהפכין ואפילו נמלח יש להתיר לכ"ע כה"ג עט"ז: ש"ע סָעִיף ד
יד אפילו. עש"ך האריך להוכיח דאפילו נמלחה הכבד אפ"ה שרי תותי בשרא מתו' דבקושייתם הקשו למ"ד דיעבד אסור כבדא עלוי בישרא היאך צולין הפסח אבל למ"ד לכתחלה אסור יש לומר בפסח לא החמירו ותירצו דמיירי דנמלחה הכבד ושרי לר"ת וה"ה לדידן הוה כבישרא על בישרא ושרי לכתחלה אלמא לכתחלה שרי וכ"ת דלדידן כתבו התוס' כן אבל לר"ת לכתחלה אסור כמ"ש הר"ב לקמן סי' ע"ז דבשר שנמלח אסור לצלות לכתחלה עם בשר שלא נמלח ובפסח התירו כמו בקושייתם וא"כ אכתי לדידן דעיקר כר"ת קשיא לזה יש לומר דאם כן אמאי כתבו ובשרא ע"ג כו' שרי לכתחלה כיון דלר"ת ע"כ מוכרחין לומר דבפסח לא החמירו ע"כ משמע אף לר"ת שרי לכתחלה. ולבסוף מסיק אף דלקמן אוסר הר"ב לכתחלה מ"מ כאן איכא כמה דעות דלא כר"ת שרי לכתחלה. ומיהו מתוס' מוכח אף לר"ת שרי לכתחלה ואין סוברים חומרא זו שכתב הר"ב בסי' ע"ז ואם נמלחו הכבד ובשר נמי מתירין לצלותו לכתחלה כיון דר"ת מתיר בנמלחה הכבד ובסי' ע"ז דאין צולין בשר מלוח עם בשר שלא נמלח הוה גופא חומרא מש"ה מתירין כאן לכתחלה כ"כ בנו של הש"ך בנה"כ הביאו המ"י כלל כ"ד יע"ש: והנה דם הכבד שפי' חי אי הוה ד"ת או דרבנן במחלוקת שנויה עפר"ח אות ט"ז בשם התוספות רשב"א ור"ן דהוה דאורייתא מהא דחולין קי"א דם דאורייתא ועיין ל"ה שם פי' דם עיקרו דאורייתא משא"כ שם חלב שחוטה. דרבנן. ועיין או"ה כלל ה' ד"י וכלל ט' רי"א וכלל ט"ז די"ב דם הכבד דרבנן וכ"כ הת"ה כלל כ"ד ד"י וכ"כ הש"ך אות ח"י ושם יבואר וכ"ד רש"ל בתשובה ועי' בשער אפרים סי' נ"ט דמ"מ דם שבסמפונות הוה ד"ת וכן משמע מרא"ש בפכ"ה שם בכבדא עילוי בשרא. ועוד דעיקר כר"ת דאי הורה לא מהדרינן עובדא להתיר ע"י מליחה וע"כ איבעיא קודם מליחה וע"כ דם הכבד דרבנן וכאמור. והפר"ח באות א' צידד לומר דלא כר"ת מש"ה דחה זה מהלכה משא"כ לדידן ואף אי נימא דבעל איבעיא מסופק אי דם הכבד מ"ה ואסור פי' או מדרבנן ולא אסור כ"ז שאין בעיניה מ"מ כיון דבעיין לא נפשטא מידי ספיקא לא נפקא. ולפ"ז כבד שנמצאת במים או במשקה וא"י אם שהה מעל"ע אף בבשר כה"ג יתבאר בסימן ק"ה דאסור דדם היוצא ע"י כבישה הוה ד"ת ול"ד לדם שמלחו דנשתנה מכמות שהיה הוה דרבנן. מ"מ דם הכבד כה"ג הוה ספק דרבנן ולהקל ועוד דהוה ס"ס שמא דם הכבד מ"ה מותר ושמא לא שהה שיעור כבישה ובדרבנן חדא ספיקא מהני כמו שיתבאר בקונטרס הספיקות. וגם הכבד יש להתיר בפשיטות שמא הלכה כפוסקים דאין לאסור כבד בכבוש שאין בולעת ושמא לא שהתה מעל"ע ומיהו נגד דם שבסמפונות צריך ס' ובסי' ק"ה יבואר עוד עמ"ש כאן בפתיחה ✍: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
טו לא. עש"ך דבמולח שניהם לכתחלה אסור ודיעבד מותר וה"ה הבשר תפל מישתרי במליחה אח"כ ככ"פ ובהודח באחרונה דנסתמין נקבי הפליטה אסור ול"ת כבד קיל משאר בשר דהוה דרבנן או כמ"ש הראב"ן הביאו המ"י כלל כ"ז אות כ' דמליחה אין פועלת בכבד קמ"ל דלא אלא נאסר הבשר. ויש להסתפק היכא דנמלח הכבד ושהה כשיעור ואח"כ מלחו מחדש פ"ש והניחו אצל בשר שנמלח והודח אי אסור דכבד לעולם פולטת דם א"ד דלר"ת לאחר שיעור מליחה הוה כשאר בשר ובהודח דנסתמין הוא פלוגתא יש להקל ולמעשה צ"ע ומיהו אם לא מלחו מחדש כיון דבסי' ס"ט פסק לאחר שיעור מליחה לא מחשב כרותח יש להקל בצירוף דלא נסתמין ואף באין ה"מ דפלוגתא הוא ויש מאחרונים סוברים דאין נסתמין ✍נראה לי: כתב המ"י שם אות כ' דאם לא הודח הכבד בראשונה ונמלח ושהה כשיעור יש להתיר לצלי בצירוף הטעם דאין בולעת ולמעשה הניח בצ"ע יע"ש: ש"ע סָעִיף ה
טז ונהגו. עש"ך ועמ"ש בט"ז אות ז': ש"ע סָעִיף ה
יז אם. עש"ך דבכבד קיל מלב דאלו התם אפילו אין דבוק כתב בסי' ע"ב אות י"א דבעינן קליפה משום דם הלב דהוה בעין משא"כ כבד כשאין דבוק א"צ קליפה: ש"ע סָעִיף ה
יח ונהגו. עש"ך והיינו דלעיל ס"א בהג"ה כתב דמדינא יש לכתחלה להדיח אחר הצליה אם רוצה לבשלו מפני מ"ע שלא יתאדם התבשיל ודיעבד שרי וכאן אשמעינן דמנהג הא אפילו בלא בישול נוהגין להדיח וכמ"ש סי' ע"ו בשאר בשר ובזה ל"ק מה שהקשינו בש"ך אות ה' יע"ש: ש"ע סָעִיף ה
יט מיהו. עש"ך דקאי אהדחה א' דאי אחרונה הא אפילו כשרוצה לבשלו אין מעכב דיעבד כמ"ש ס"א כ"ש לאכלו צלוי. אמנם מ"ש הטעם דם הכבד דרבנן לא הבינותי דהא שאר בשר נמי מבואר סימן ע"ז ס"ב בהג"ה דמותר ובאו"ה כלל ט"ז כתב דלא גרע משאר בשר ובת"ח כלל כ"ד ד"י דכ"ש משאר בשר דהוה ד"ת כ"ש כבד דרבנן ואם כן הלשון מגומגם דכתב הטעם דם הכבד דרבנן ולדינא בין כבד ושאר בשר נוהגין לכתחלה להדיח קודם: ודע שממ"ש או"ה כלל מ"ז דאם לא הודח בראשונה שרי דלא גרע משאר בשר דאורייתא יש לפשוט הספק של המ"י כלל כ"ד אות כ' דאם לא הודח ונמלח ושהה שיעור מליחה דאסור דהא יליף לה בק"ו משאר בשר משמע דדין שאר בשר יש לה דבלא הודח בראשונה אסור דאל"כ אמאי לא כתב הטעם דפולטת ואינה בולעת דהוה נמי הטעם לנמלח בלא הדחה א' עיין אות ט"ו ✍: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
כ וי"א. עש"ך דבצליה אפילו אין דבוק צריך קליפה משא"כ במליחה עמש"ל: ש"ע סָעִיף ו
כא ואינו. עש"ך דאם נתבשל א"צ לקלוף אחר הבישול והטעם כיון דלפעמים ליכא ס' נגד הקליפה ושלא יבואו להתיר אף במקום שהקליפה נאסר מדינא ועס"י ע"ב בלב באות י"א דשם י"א דהוה דם בעין ומש"ה לא הוה חומרא בעלמא משא"כ כבד: ש"ע סָעִיף ו
כב ואם. עש"ך דהמחבר לית ליה חנ"נ ולא דבוק כמ"ש סימן ק"ו ומש"ה כל מת שבקדירה מצטרף ולדידן בעינן באותו עוף ס' אם אין הכבד שלימה. כתב המ"י כלל כ"ה אות א' דאם חתיכת כבד גדול רק כמו הלב של אותו עוף מסתמא יש ס' יע"ש ולא ידענא הא מנא ליה דבלב בא הקבלה דשיערו חז"ל דיש ס' נגד דם הכנוס והמובלע בבשר משא"כ כבד דכולה דם אימא דליכא ס' ולמעשה צ"ע ✍: ש"ע סָעִיף ו
כג מיהו. הש"ך האריך ועמ"י כלל כ"ד אות ו' דט"ס הוא מהרי"ו וצ"ל מהרי"ל ואין לזוז מפסק הר"ב דאף בנמלחה מ"מ אסור הכבד ומ"מ מ"ש הש"ך דבנמלחו מיירי דהא דבוקה בעוף אין דאיה די"ל דנמלחה מצ"א והכבד לא נמלחה כלל ובה"מ אלא מסתימת לשונו משמע אף בנמלחה אפ"ה הכבד אסורה ובנכבשה במים ויש ס' במים התיר במ"י שם אף הכבד ואפשר אף לבישול אחר הצליה יע"ש: ש"ע סָעִיף ו
כד ונמצא. עש"ך וכתב דל"ת דעת הר"ב כיש"ש הביאו הט"ז ס"ס ע"ב דמילוי ביצים הוה לחומרא כבישול ולא לקולא ואף אין דבוק בעינן ס' מן העוף וגם מדכתב הר"ב ונמצא מורה דלא היה דבוק גם מדאמר בעינן ס' מהעוף אכתי לא שמעינן איסור דבוק לז"א דאינו כן דהר"ב חולק איש"ש ופוסק בין לקולא ולחומרא הוה כבישול ואם אין דבוק גם המילוי מצטרף. והיה נראה לומר דהר"ב קמ"ל דל"ת טעמא דאיסור דבוק שמא פ"א חוץ לרוטב וכאן לא שייך זה דהלב נחבא תוך המילוי קמ"ל הטעם דממהר לבלוע לעוף שהוא דבוק בתולדה ומה שקשה לזה ממ"ש הר"ב בת"ה כלל כ"ו ול"ח במליחה ובתשובה סי' צ"ה דמשמע עיקר הטעם של איסור דבוק שמא היה פ"א חוץ לרוטב אבאר בסי' צ"ב בט"ז אות י"ב באורך. ומ"ש הש"ך שכ"מ מאו"ה ות"ה דלא הזכירו דבעי' ס' בלא המילוי וירצה דהתם מיירי בלא דבוק ולא ידענא דבת"ח כלל כ"ו ד"ב כתב בהדיא בעינן ס' בלא ביצים ואולי ט"ס הוא שם ובאו"ה כלל ט"ז ד"ח כתב בכבד אסור ובלב מותר ויש לפרש בכבד יש במציאות לאסור כשאין בין הכל ס' וצ"ע: ש"ע סָעִיף ו
כה ובעינן. עש"ך דהיקל אפילו במילוי ביצים שאין איסור אפילו במילוי והט"ז ס"ס ע"ב כתב למאן דבעי להחמיר במילוי יע"ש ורש"ל חולק עם הט"ז וש"ך בתרתי דלדידיה כל שאין דבוק והמילוי בין עור לבשר אפ"ה בעינן מהעוף לחוד ס' וכל שהמילוי בתוך החלל בביצים אף שיש ס' בעוף אפ"ה בעינן ס' נגד כל המלוי והמילוי נ"נ כי הוא איסור דבוק שהלב נחבא בין הביצים הנקרשים כמבואר פכ"ה סי' נ' ולט"ז וש"ך כל שאין דבוק ואף המילוי בחלל העוף המילוי והעוף מצטרפין ובדבוק צריך בעוף גופא ס' כשאין הכבד שלימה: ש"ע סָעִיף ו
כו ואם. עש"ך ועמ"ש בסי' ע"ז. כתב הט"ז סי' ס"ה דמותר לצלות כבד בנייר מוכרך ועמ"ש שם ועמ"ש בסי' ע"ז: ש"ע סָעִיף ו
ט״ז Taz
סָעִיף א
א הכבד יש בו ריבוי דם. פי' בגמרא אמרינן א"ל אביי לרב ספרא בעי מינייהו כבדא מה אתון ביה אמר ר' זריקא אנא שלקי ליה לר' אמי ואכל אמר אביי למיסר נפשה לא קא מיבעיא לי כי קא מיבעיא לי למיסר חברתה כו' ולא נפשטה הבעיא ופרש"י דבעיא זו קאי אפילו אחר מליחה אי שרי לבשלה עם שאר בשר מפני שפולטת דם ואע"פ שכולה דם מכל מקום לאחר שפירש אוסרה או לא אבל היא אינה נאסרת מפני שפולטת דם וטרודה לבלוע דם אבל שמנונית וציר מקבלת) ממה שנתבשל עמה ור"ת פירש דלאחר מליחה פשיטא דנחשבת כצלייה ומותרת לבשלה עם בשר רק הבעיא בגמרא קאי אקודם מליחה אם מותרת לבשלה עם בשר כיון דכולה דם והתורה התירה ופסקו כר"ת דאחר מליחה מותר לבשלה אפילו עם בשר רק שאין נוהגין כן לכתחלה אלא בדיעבד שרי וכ' הגהת ש"ד בשם מהרא"י קבלתי שאף בדיעבד אסור ודוקא אי אשתלי ופסק כר"ת לא מהדרינן עובדא ע"כ והביאו דבריו רמ"א בת"ח כלל כ"ד ורש"ל פכ"ה סימן נ"ד אבל בישלו בלא מליחה עם בשר אסור לכ"ע הבשר והקדרה עד שיש ס' נגד הכבד כתוב בטור ומיהו בדיעבד שרי וקשה הא כתב אחר כך דבדיעבד שרי בקדרה לבדו ואפילו בלא נמלחה כמו שכתב בית יוסף ונראה לי דכאן בפלוגתא דר"ת סבירא ליה באמת כן להלכה רק שלא נהגו כן לפסוק בזה כמותו ובזה אם אירע שרב אחד פסק כמותו אע"פ שלא נעשה עדיין יכולים לסמוך עליו ולעשות כן משא"כ למטה אין היתר אלא אם כן נעשה כבר המעשה ובסמוך יתבאר דין בישול בלא בשר: ש"ע סָעִיף א
ב ואם מנקבה כו'. כתב רש"ל זהו לאותן שסוברים דלצלי אין צריך קריעה שתי וערב אלא מצד החומרא לחוד אבל לבה"ג ודעימיה דס"ל מדינא בעי קריעה שתי וערב אף לצלי אין לשנות ממשמעות הלכה דבעינן קריעה שתי וערב ע"כ וראוי להחמיר עכ"פ לעשות נקבים גם בכבד של עוף כמ"ש הפוסקים בשם הר"ר יונה שצריך לחתוך כל חלק ממנו שתי וערב. ובטור כתוב בשם בעל עיטור דבכבד של עוף קיל טפי לפי המנהג נראה לטעם זה דדי בזה בחתיכה שחותכין המרה משא"כ בבהמה שיש שיעור גדול בין חתיכות המרה לשאר הכבד וכתב דיפה לנקוב בסכין לחומרא האי לחומרא הוא מיותר ונראה דכוון בזה דדוקא במקום שאין הכרח לחתוך שתי וערב שנזכר בגמרא דזה דוקא בצולה ע"מ לבשלו כמ"ש ב"י בסימן זה בשם התוס' ורא"ש אבל באכל צלי א"צ לזה ע"ז אמר דמ"מ יפה לנקבו בסכין שאינו אלא לחומרא משא"כ בצולה לבשלו שמן הדין צריך חתיכה שתי וערב בזה לא מהני נקיבת סכין כדי לפוטרו מחתיכה שתי וערב כנ"ל ברור ונכון כוונתו: ש"ע סָעִיף א
ג ובדיעבד מותר אם נתבשל לבדו. אבל לא לכתחלה הטעם בסמ"ק דבגמרא ס"ל לחד תנא דאסור כשמבושלת הרבה ואנן אין בקיאין בזה: ש"ע סָעִיף א
ד ויש מי שאוסר. הרמב"ם ס"ל כן דפוסק כרבנן דר"י בן נורי דהכבד בולעת ג"כ ורוב הפוסקים לא ס"ל כן אלא כר"י בן נורי דאינה בולעת אלא דנוהגין להחמיר כמ"ש רמ"א אחר כך ורש"ל כתב להקל בזה כיון שאין שם בשר רק שצריך להדיח הכבד כיון שהרוטב נאסר ואין אחר המנהג שהעיד עליו רמ"א כלום לשנות אותו ומ"מ נלמד קולא מזה בסעיף ו' ע"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ה וכן נוהגין כו'. קשה הא לעיל סעיף א' כתב המחבר וצולהו וע"ז כתב רמ"א דיני נקיבת הכבד וחיתוכה משמע דגם בצלי צריך חיתוך וא"ל דהתם מיירי שבא לבשלה אח"כ וכאן מיירי שאוכלה צלי וכן יש חילוק זה בדברי ב"י על מ"ש הטור ולצלותו כו' דהא כתב רמ"א לעיל וכשבא לבשלה אח"כ כו' משמע דקוד' לזה לא איירי מבישול אחר צלייה ותו דא"כ היה לו לרמ"א לכתוב כאן הכי נוהגין לכתחלה אם [אינו] רוצה לבשלה אח"כ ולא לכתוב סתם וצ"ל דלעיל כתב אליבא דדעה ראשונה דהכא דבעי חתיכה אף לצלי ועיין מה שכתבתי שם בשם רש"ל: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ו אפי' ע"ג בישרא. ולכאורה משמע וכ"ש תחת הבשר וקשה הא תחת הבשר ודאי אסור כיון שמיירי כאן בבשר שלא נמלח כמו שסיים והוי כבשר ע"ג בשר וא"כ יהיה אסור לצלות הכבד שנמלח תחת הבשר שלא נמלח דהא לר"ת הוי הכבד שנמלח כמו בשר שנמלח כמ"ש בסעיף א' וכן עיקר להלכה אלא שאנו מחמירין דלא כוותיה וכאן אמאי יהיה מותר. ובדרישה כ' ע"ז דרמ"א מיירי שהכבד נמלח ולא הודח דעדיין פולט ציר ע"כ ולא נראה להקל גם בזה ולצלותו תחת הבשר שלא נמלח דלא מהני זה אלא במליחה משא"כ בצלייה שיבלע ע"י האש מן האיסור לכתחילה ונראה פשוט דרמ"א לא התיר תחת הבשר אלא מעיקרא אמר שמותר לצלותו עם בשר בשוה ר"ל בשפודין שלנו שאצל האש וע"ז אמר אפי' ע"ג הבשר נמי אבל תחת הבשר פשיטא שאסור: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ז שלא למלוח כבד אפי' לבדה. בת"ח הטע' בשם מהר"י מולין דהאור חוזר ומבליע הדם שפלט.) ועוד טעם משו' היכירא דאינו דומה לשאר בשר שלא יבואו לבשלו עם בשר: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ח מיהו הכבד עצמה אסורה. בת"ח כתב דנראה לו להתיר גם הכבד ואע"ג דקי"ל בסי' ס"ט בבשר שלא נמלח ונתבשל עם שאר בשר אע"ג דאיכא ס' נגד אותה חתיכה אסורה מ"מ בכה"ג הכבד שרי דהרי רוב הפוסקים הסכימו דאין הכבד בולעת אלא שאנו מחמירין ותו דאף בשאר חתיכת בשר שלא נמלח ונתבשל חומרא בעלמא הוא לאסור אותה בדאיכא ס' ע"כ בכה"ג יש להתיר גם הכבד כיון דאיכ' ס' אלא שרבינו ירוחם אוסר גם הכבד ע"כ מבטל דעתו נגד רבינו ירוחם ע"כ וכיון שכתבתי בסעיף א' שרש"ל מתיר להלכה למעשה הכבד שנתבשלה לבדה יש לסמוך עליו בזה לכל הפחו' דאין הכבד חוזרת ואוסרת אח"כ דברים אחרים בנתינת טעם דהיא עצמה אינה אסורה כלל מן הדין אלא מצד חומרא והיינו בנתבשלה בלא בשר אבל עם בשר פשיטא שאין לסמוך להקל בזה כנלע"ד: ש"ע סָעִיף ו
ט עוף שמלאוהו כו'. עיין מ"ש מדין זה בסוף סימן ע"ב: ש"ע סָעִיף ו
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א הכבד. עט"ז הביא פירש"י ור"ת והמעיין בדבריו יראה דמפרש דשיטת רש"י הוא דמבעיא בין קודם מליחה או אח"כ וז"ש אפי' אחר מליחה והיינו דמסופק הואיל וכולה דם והתירה התורה שמא אף פירש שרי ור"ת סובר לאחר מליחה וודאי שרי ומבעיא קודם מליחה. ומיהו י"ל לרש"י מיבעיא אי פי' מ"ה אסור או לאו ולר"ת מ"ה מותר. והרא"ש כתב דרש"י כתו' בתי' הב' דאיבעיא לאחר מליחה והמעיין ברש"י יראה דמיבעיא כמ"ש וכבר כתבנו מזה בס' ראש יוסף באורך עתה ראיתי בפר"ח אות א' הרגיש בזה יע"ש. ומ"ש דשמנונית דאיסורא בולע הוא דעת עצמו ושאר אחרונים כמו שאבאר ומרש"י במ"ש דלמא כבדא דאיסורא פירוש ואינה נאסרת אם בישלה עם טריפה הרי אדרבה לפי מה דדחה אף שמנונית אין בולעת ולקמן אבאר וצריך להגיה בעי מינייהו ולא "מרב "ספרא. ומ"ש דפסקו כר"ת היינו הטור פסק כר"ת דלאחר מליחה דיעבד שרי וכ"כ בת"ח כלל כ"ד ד"ג ומ"ש דאי הורה המורה כר"ת לא מהדרינן עובדא עש"ך אות ט' וכ"ה בת"ח שם דווקא ע"י קריעה ש"ו וחתיכה לתחת על ידי מליחה הוא דלא מהדרינן עובדא הא בלא קריעה מהדרינן ויראה לפרש הא דלא מהדרינן היינו בנתבשלה כך אבל לא נתבשלה אף שהורה מהדרינן עובדא. והקשה הט"ז על הטור מ"ש תחלה ודיעבד מותר ולא הזכיר עם בשר אחר שכן כתב ור"ת מתיר לבשלו כו' עיין פרישה אות ב' וא"כ מה איריא ע"י מליחה אפילו בלא מליחה שרי כמתני' דכבד אינה נאסרת והעיקר חסר דאפילו עם בשר אחר. ותי' דכאן דיעבד היינו שהורה המורה אף שעדיין לא נתבשל שרי כר"ת ולסמוך על מתני' דכבד אינה נאסרת דוקא בנתבשלה כו' ולדידן דוקא נתבשלה ע"י קריעה ומליחה והורה המורה לא מהדרינן. ומ"ש בנתבשלה עם בשר אחר בלי מליחה לכ"ע אסור פשוט דבלא בשר יש דיעות דהיא מותרת דאין בולעת אבל בשר אחר אסור ובת"ח שם ד"ג יש שם חסרון הניכר וצ"ל לר"ת שרי ע"י מליחה יע"ש: ודע דכבד אי בולעת שמנונית או לאו יש דעות עיין פירש"י ור"ן ותה"א ושאר פוסקים. אמנם הכר"ו אות ב' הביא ירושלמי ר' זירא בעי שלקו בחלב מהו ולא איפשטא ולחומרא אלמא ספיקא הוה. ולפ"ז שפיר כתיבנא בסי' ס"ט נ"ט זיתים של היתר וכזית כבד חי וכזית חלב נפלו לתוכן התבשיל אסור מספיקא כי שמא הכבד אין בולעת אף שמנונית וליכא ס' זיתים וכאמור ומיהו אי ספק אי נפל דבר איסור על כבד חי אצל האש אין להתיר מס"ס בזה ודע אם נפל כבד לאחר מליחה והודח דנסתמין נקבי הפליטה לכלי ציר ודם י"ל דאסור ולא מהני צליה דהעיקר כר"ת דמליחה מהני כמבואר וא"כ אזלינן לחומרא. וכן קודם מליחה אם נפל דם בעין עליו בעודו על האש י"ל נהי דאין בולעת דם פליטה מ"מ דם בעין בולעת ומצינו חילוק כזה וראיתי להמ"י כלל כ"ד אות ב' כתב דנמלחה הכבד ונפלה לציר פולטת ואינה בולעת ואפילו דם בעין ולא ידענא מנא ליה הא דכר"ת קיי"ל לחומרא דנמלח ע"י קריעה הוה כשאר בשר ובלא נמלחה וודאי ככ"פ דלא גרע משאר בשר והוא פשוט ועמ"ש בש"ך אות ט' ובסימן ס"ט ✍: ש"ע סָעִיף א
ב ואם. עט"ז ומ"מ המנהג כרמ"א דאף לבשלו אחר צליה די בנטילת המרה משם משא"כ כבד של בהמה וודאי אין די בנטילת המרה ומיהו אם צולין חתיכת כבד א"צ כלום ודווקא כבד שלימה כמ"ש הר"ב: ש"ע סָעִיף א
ג ובדיעבד. עט"ז דא"א בקיאין בין כבוש לשלוק. ואמנם הפוסקים כתבו טעם אחר או דמתני' אינה נאסרת היינו דיעבד ולא לכתחלה או הטעם משום הכלי או כמ"ש המ"י שם אות א' דרוטב נאסר ובעי הכבד הדחה ודילמא מישתלי ואף אי יש ס' במים נגד הכבד אפ"ה הרוטב אסור דאין מבטלין איסור לכתחלה וא"כ הכבד בעי הדחה ועב"י באורך מזה: ש"ע סָעִיף א
ד ויש. עט"ז הוא הר"מ ז"ל וכפי הנראה כמ"ש הר"ן וכמ"ש הר"מ בפי' המשניות פ"י דתרומות דריב"נ סובר כן ורבנן פליגי דכבד נאסרת אבל רוב הפוסקים סוברין כפי' הב"י דר"י בנו של ריב"ב סבר שלוקה נאסרת וא"א בקיאין ונ"מ בנכבשה במים מעל"ע או בציר כדי שירתיח וכמ"ש בש"ך אות ח': ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ה וכן. נרשם בטעות בס"א ומקומו ס"ג עמ"ש רמ"א וכן נוהגין הקשה הט"ז דלעיל ס"א בהג"ה כתב הר"ב ואם בא לבשלה אחר צליה ידיחנו משמע עד עכשיו מיירי לצלי בלא בישול ואפילו הכי כתב לעיל דבעי חיתוך או מנקבה וכאן כתב דא"צ ועוד דאי כאן איירי לצלי בלא לבשל אח"כ היל"ל ולצלי אבל לבשלה כו' וע"כ העלה דלעיל כתב לדין א' שבכאן. והפר"ח אות י"א כתב דעת המחבר לצלי בלא בישול א"צ קריעה כ"א משום דם שבסמפונות די בשתי או בערב ולבישול אח"כ יש חששא דשמא נשאר דם בכבד גופא ע"כ צריך ש"ו יע"ש ומיהו אנן קיי"ל דלצלי א"צ כלל קריעה ולבשלו אח"כ צריך ובעוף די בנטילת המרה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ו אפילו. הט"ז החמיר בנמלח הכבד לצלות תותי בשרא אפילו בלא הודח עדיין דלא כפרישה ועמ"ש בסי' ע"ז ס"א בהג"ה. ומלת אפילו פי' דה"ק לא מבעיא בשוה אלא אפילו למעלה מותר ותותי בשרא אסור ובשוה מותר דא"נ נתהפך הוה דיעבד ושרי ואף לכתחלה אינו אלא חומרא בעלמא ועש"ך אות י"ד ופר"ח: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ז שלא. עט"ז הטעם דשמא יבליע לתוכו ועוד משום היכרא שלא יבואו להתיר על ידי מליחה לקדירה ועל השפוד מולחין קצת כשהיא תחובה כמ"ש הר"ב: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ח מיהו. עט"ז בת"ח ד"ג שם צידד להתיר הכבד כשיש ס' אף באין ה"מ מתרי טעמי אחד דרוב הפוסקים סוברים דכבד אינה נאסרת דאינה בולעת ועוד דבשר גופא חומרא הוא (ושם מתירין בה"מ כמ"ש בסימן ס"ט) אלא שביטל דעתו מפני שמהרי"ל אוסר (כן הגיה שם המ"י אות ו') ויש לראות טעם בשר שאסור מפני שפירש ממקום למקום האי טעמא שייך ג"כ בכבד ונהי שאינה בולעת מחוצה לה מ"מ פי' ממקום למקום ולזה י"ל דא"כ מתני' הכבד אינה נאסרת לפי הס"ד משום דם איך מתורצת אלא ע"כ דם הכבד עיקרו דרבנן לא גזרו פי' ממקום למקום או כיון שמרובה בדמים מה שפירש נופל לחוץ. ואמנם מ"ש הט"ז להתיר שאין אוסרת דברים אחרים יראה דה"ק דבשר שנתבשל בלי מליחה ויש נגדו ס' דאסורה אותה החתיכה ואם נפלה לקדירה אחרת כשאין ס' אבל כבד אין להחמיר כולי האי ונהי שהיא אסורה מ"מ אינה אוסרת אחרים וזה אינו דוודאי עצמה יותר מסתבר להיות מותר דאין בולעת משא"כ אחרים ומה זה שסיים ואם נתבשלה עם בשר יש לאסור ולא ידענא כוונתו כאן. ובמ"י אות הנ"ל כתב דהט"ז אות ה' מתיר בנתבשלה במים ויש ס'. ט"ס הוא וצ"ל אות ח' ומפרש דמיקל כת"ח ולא ידענא דהא כתב שאין אוסרת דברים אחרים וצ"ע: ש"ע סָעִיף ו
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א תקנה. פי' אפילו רוצה לאסור הכלים: ש"ע סָעִיף א
ב לאכילה. כתב הש"ך נראה דבחצי צלייתו מקרי ראוי לאכילה: ש"ע סָעִיף א
ג מנקבה. כתב הש"ך היינו דוקא בדיעבד אחר שצלאה ע"י שנקבה תחלה הרבה פעמים בסכין אבל לכתחלה אינו מועיל נקיבה בסכין הרבה פעמים אם רוצה לבשלה אח"כ: ש"ע סָעִיף א
ד המרה. כ' הש"ך פי' שחתך ג"כ הגידין והקנוקנות בצד המרה ומעט בשר עמה ובזה אפילו לכתחילה מותר כשרוצה לבשלה אח"כ: ש"ע סָעִיף א
ה לבדו. פי' אפילו בלא מליחה לפי שהכבד פולטת דם שבה ואינה בולעת אפילו על ידי בישול מחמת שהיא טרודה לפלוט דם הרבה. ש"ך: ש"ע סָעִיף א
ו נמלחה. כתב הש"ך אפילו נמלחה כשיעור מליחה לקדירה והודחה כדין קודם הבישול לפי שהיא מרובה בדמים ואין מועיל לה מליחה אפילו ע"י קריעה ש"ו וחתוכה לתחת וכתב בת"ח אם אירע שהורה המורה להתיר ע"י קריעה ש"ו וחתוכה לתחת ונמלחה ונתבשלה לא מהדרינן עובדא ושרי הכל בין הכבד בין הבשר שנתבשל ומוכח שם דאם לא היתה חתוכה ש"ו וחתוכה לתחת בשעת מליחה מהדרינן עובדא ואסור אפילו הכבד. והטעם דנוהגין לאסור הכל משום דאיכא מ"ד בש"ס דשלוקה נאסרה ואנן לא בקיאין מהו שלוק ומהו מבושל מיהו הקערה שאכלו בה הכבד כשרה עכ"ל ובט"ז כתב הטעם דרמ"א חייש לסברת הרמב"ם דס"ל דהכבד בולעת ע"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ז מותר. כתב הש"ך לפ"ז אפילו נתבשלה אחר החליטה עם בשר מותר הבשר והרב בת"ח פסק דאף בדיעבד לא מהני חליטה ותימה שלא הגיה כאן כלום: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ח יקרענו. ואי משום דם שבסמפונות כבכ"פ: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף א
ט נוהגין. הקשה בט"ז הא בס"א כתב המחבר וצולהו וע"ז כתב רמ"א דיני נקיבת הכבד וחיתוכה משמע דגם בצלי צריך חיתוך וא"ל דלעיל מיירי שמבשלה אח"כ וכאן מיירי שאוכלה צלי דהא כתב רמ"א לעיל וכשבא לבשלה אח"כ וכו' משמע דקודם לזה לא מיירי מבישול אחר צליה וצ"ל דלעיל כ' אליבא דדעה ראשונה דהכא דבעי חתיכה אף לצלי עכ"ל: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ד
י מותר. דדם מישריק שריק בצליה: ש"ע סָעִיף ד
יא למטה. שלפעמים מגביהין השפוד ונהפך העליון לתחתון: ש"ע סָעִיף ד
יב אפי'. כ' הט"ז לכאורה משמע דכ"ש תחת הבשר שמותר וקשה הא תחת הבשר ודאי אסור כיון דמיירי כאן בבשר שלא נמלח וא"כ יהיה אסור לצלות הכבד שנמלח תחת הבשר שלא נמלח ובדרישה כתב דרמ"א מיירי שהכבד נמלח ולא הודח דעדיין פולט ציר ולא נראה להקל גם בזה דלא מהני זה אלא במליחה לא בצלייה לכך נראה פשוט דרמ"א לא התיר תחת הבשר אלא מעיקרא אמר שמותר לצלותו עם בשר בשוה ר"ל בשפודין שלנו אצל האש וע"ז אמר אפילו ע"ג בשר נמי אבל תחת הבשר פשיטא שאסור עכ"ל אבל הש"ך מביא ראיה מתוס' דאפי' לכתחלה שרי מטעם דכבכ"פ. ואע"ג דכתב הר"ב בס"ס ע"ז דלכתחלה אסור לצלות בשר שנמלח עם בשר שלא נמלח שם חשש להחמיר דהא מדינא ודאי שרי אפי' לכתחלה דכבכ"פ אבל כאן כיון דהרבה פוסקים ס"ל דאפי' אחר מליחה יש הרבה דם בכבד אוקמא אדינא (ולענין הלכה מנהג העולם שלא לצלות כבד עם בשר לא תחת בישרא ולא עילוי בישרא לא בנמלח ולא בלא נמלח וכ"כ בה"ג): ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יג גבי. פי' כשמלח שניהם הוא דבדיעבד מותר אבל אם הבשר כבר נמלח והודח אסור אפי' דיעבד אם הכבד למעלה: ש"ע סָעִיף ה
יד לבדה. הטעם משום היכירא (דאינו דומה לשאר בשר שלא יבואו לבשלו עם בשר) א"נ משום דהאור חוזר ומבליע הדם ולפ"ז נראה דאם מלחה ידיחנה קודם הצלייה: ש"ע סָעִיף ה
טו בעוף. כתב הש"ך משמע דבהמה שאין דרך להיות הכבד דבוקה בה בשעת מליחה פשיטא דליכא מ"ד דבעי קליפה אבל נמצא בתוכה כשאינה דבוקה אף בעוף א"צ קליפה: ש"ע סָעִיף ה
טז צלייתה. כלומר אפי' רוצה לאכלה כך צלוייה: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף א
יז הדיחה. ופי' הש"ך דלא (מיירי בהדחה שאחר הצליה שזה כבר כתב בסעי' א' אלא ה"ק אם לא) הדיחה כלל אפי' קודם צליה ובישלה כך מותר מיהו לכתחלה נהגו להדיח גם קודם צליה ואפילו לאכלה כך צלוייה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ו
יח לקלוף. משמע אפי' אינו דבוק מצריכין קליפה בצלי: ש"ע סָעִיף ו
יט חומרא. כתב הש"ך בשם ת"ח ולכן אם לא קלפוה ונתבשל כך אין לחוש כלל ונ"ל אפי' קליפה א"צ אחר הבשול משא"כ גבי לב בסימן ע"ב: ש"ע סָעִיף ו
כ עצמה. כ' הש"ך משמע דאפי' נמלחה מקודם אפ"ה אסורה אבל צ"ע בעיקר דין זה שהרב בת"ח מביא דין זה בשם רבי' ירוחם ולא נמצא שם כך ואדרבה משמע שם להיפך לכן צ"ע לדינא ע"ש באריכות והט"ז כתב למעשה סמכינן עכ"פ בזה דאין הכבד חוזרת ואוסרת אח"כ דברים אחרים בנתינת טעם דהיא עצמה אינה אסורה אלא מצד חומרא והיינו בנתבשלה בלא בשר אבל עם בשר פשיטא דאין לסמוך להקל בזה עכ"ל ופר"ח חולק ע"ש: ש"ע סָעִיף ו
כא המילוי. כ' הש"ך ודוקא אם הלב או הכבד דבוק בעוף אבל אם אינו דבוק אף המילוי מצטרף לבטלו דלא כמהרש"ל גם משמע מדברי הר"ב דאם יש ס' גם המילוי מותר אע"פ שדעת מהרש'ל וב"ח אינו כן מ"מ הא בלא"ה הרבה פוסקים ס"ל דבביצים נמי אמרינן כבכ"פ: ש"ע סָעִיף ו
כב ביצים. כ' הש"ך משמע דאם יש שם ביצים אע"פ שיש שם בשר שלא נמלח לא אמרינן כבכ"פ וכת' בט"ז ס"ס ע"ב נראה דהעיקר כדברי רמ"א דכל מילוי ביצים נחשב כבישול ממש ומהני במקום ששאר בשר מהני לבטל אם אין דבוק בעוף אלא מונח בתוכו ואם היה דבוק צריך בעוף עצמו ס' ואז הכל שרי ומי שלבו נוקפו להחמיר יחמיר דוקא במילוי ביצים בתוך החלל לאסור אותם לחוד אף בדאיכא ס' אבל לא העוף כי די לנו בחומרא זו עכ"ל: ש"ע סָעִיף ו
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה Pitchei Teshuva
סָעִיף א
א וצולהו. עי' בשו"ת הר הכרמל חיו"ד סימן י"ד באמצע התשובה שכתב דנוהגין היתר לצלות כבד בתוך התנור האופה בשעה שבוער רחוק מהאש ואין חוששין לא משום שנתבשל הכבד בדם הזב תחתיו ולא להכשיר מקום זה בתנור והכל מטעם לפי שהאש שואבו ואין מניחו להבליע ומכלהו ומייבשו עכ"ד ולע"ד היתר זה קלוש מאד. ומכלהו ומייבשו לא שייך אלא בדבר מועט כגון טיפה כמ"ש לקמן סימן צ"ב סעיף ו' והכא עינינו רואות שפולט דם הרבה בב"א. שוב ראיתי בצל"ח בפסחים ר"פ כיצד צולין שכתב שכמה פעמים בא לידו שאלה הנ"ל ואסר וכתב ג"כ הטעם כי אין מקום לדם לזוב ודמו כפולטו אח"כ נבלע בתוכו כו' וכתב עוד שנלמד מדין האסכלא שס שגם בדבר שהוחם באור טבעו להוציא דם וא"כ אם הסיק התנור וגרף כל הגחלים ותלה באויר התנור הכבד או בשר לצלות באופן שאינו נוגע למטה בחרסו של תנור שפיר מקרי צלי ושרי ושוב פקפק גם ע"ז ועי' בט"ז לעיל סימן ס"ה שכתב דמותר לצלות כבד על הנייר והביא ראייה מדמותר לצלות המוח בקרומו על האש ועי' בשו"ת תשובה מאהבה ח' א' סימן פ"ד ובתשובת הגאון בעל נו"ב ז"ל שם שהשיגו על הט"ז גם בספר בינת אדם שער או"ה סימן מ"א פסק לאסור אף בדיעבד ע"ש: ש"ע סָעִיף א
ב נוטל הסמפונות. עי' בתשובות נו"ב תניינא ח' יו"ד סימן מ"ם: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ד
ג צלאו עם בשר. עי' תשובת הר הכרמל ח' יו"ד סימן י"ד שכתב בכבד שצלאוהו ע"ג גחלים על הכירה ונגע בשעת הצליה בקצה א' בקדרה כ"ח של תבשיל רותח העומד שם אצל האש ואין ס' בקדרה נגד הכבד דהכל אסור הקדרה והתבשיל שבתוכה אך אם הקדרה היתה ריקנית י"ל אפילו בשל חרס שרי דאמרינן כבולעו כך פולטו ע"ש הרבה טעמים לזה ויש נ"מ בין הטעמים שלו לענין אם הקדרה היתה כלי מתכות וכן אם הקדרה צוננת וגם יש חילוק בין אם מיד שהניחו הכבד על האש נגע בקדרה לאם נגע אח"כ ע"ש היטב: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ד שלא למלוח. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל מ"ש לענין כבד שנשרה במים מעת לעת ועיין בתשובת חו"י סכ"ז שדעתו לאסור ע"ש ובתשובת מקום שמואל סכ"ט האריך בזה והעלה להתיר ועי' בתשובת מעיל צדקה סימן ל"ה שחולק ג"כ על האחרונים האוסרים והעלה כדעת הפר"ח להתיר אמנם אם לא הדיח הכבד מתחלה ואין במים ס' נגד הדם בעין שעליו יש לאוסרו אבל אם הודח מתחלה או שיש ס' נגד אותו הדם לבד יש לסמוך להקל והכלי שבו נכבש יש לאסור אם אין ס' במים נגד כל הכבד ע"ש: ש"ע סָעִיף ה
ה עם בשר. עיין בשו"ת הרדב"ז ח"ב סימן תרפ"ט שכתב דכבד שנמלח עם בני מעים דאיכא תרתי לריעותא חדא דכבד מרובה בדמים ותו דאין מחזיקין דם בבני מעיים יש לחוש ולאסור הבני מעיים ע"ש: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ו נעשה העוף חתיכת נבלה. [ע' בתשובת שבו"י ח"ג סי' ס"ב במעשה בסעודה גדולה של נישואין שבשלו הרבה קדירות עם תרנגולים ובשר הרבה ומצאו תוך תרנגולת אחת הכבד והלב מחובר וידעו באיזה קדרה שבשלו זאת התרנגולת אך לא ידעו שאר התרנגולים ובשר איזה נתבשל עם תרנגולת זאת והשיב דזה ודאי אם בצירוף יחד כל הבשר והתרנגולים יש ששים נגד זאת התרנגולת פשיטא דהכל מותר במקום הפסד כיון דכל מה שנכנם בספק מצטרף לבטל כדאיתא בש"ע סי' קי"א ס"ז אלא אפילו ליכא ס' נגד התרנגולת שהלב והכבד דבוק בו אין לאסור רק אותו תרנגולת במקום הפ"מ וסעודת מצוה כיון דהא דחתיכה נ"נ בשאר איסורים הוא רק מדרבנן גם איסור דם הכבד והלב שבשלו הוא רק מדרבנן גם נתבטל חד בתרי בקדרות. אין להחמיר כלל עכ"ד וצ"ע בזה אמנם היכא שסילקו זאת התרנגולת מהקדרה קודם שנודע או דנצטנן הקדרה קודם שנודע יש לסמוך להקל] עמ"ש לקמן סי' צ"ט סק"ו בשם רבינו עקיבא איגר: ש"ע סָעִיף ו
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א ע"י מליחה. כפירש"י דכבר גרע משאר בשר וכן פי' הר"ן דכולה שמעתא אפילו בכבד שנמלח דמליחה בכבד לא מעלה ולא מורדת שמתוך שהיא מרובה בדמים אין המליחה מוציאתו מידי דמו שלא כדברי ר"ת דכתב דבלא נמלחה מיירי דבנמלח לא גרע משאר בשר עבתוס' ד"ה כבדא כו'. דלפי' ר"ת קשה מה מייתי ראיה מקניא בקופיא דלמא נמלחא דהא הלב והריאה היו עמה וכן רב בר שבא דלא אכל מנ"ל דלא נמלחה וכן דאמר שם וה"מ כברא כו' וכי הטחול מותר בלא מליחה הא דם הטחול בלאו כמ"ש בכריתות ועבתוס' שדחקו עצמן בכל זה ומאי דקאסר דלמא בכבדא דאיסורא ול"ק בכבד שלא נמלחה משום דמליחה לא מעלה ולא מוריד כנ"ל. וגם מ"ש התוס' דדם כבר מותר מר"ת ליתא כמש"ש קי"א א' מ"ט חלב כו' וא"א לומר דם דעלמא דא"כ חלב דעלמא נמי (ועתוס' שם ד"ה דם כו' ומיהו קשה כו' וברשב"א): ש"ע סָעִיף א
ב אלא קרעו כו'. עבה"ג וכפירש"י שם דבצליה מיירי דלא כמשמעות דברי רי"ף ורמב"ם דבחליטה מיירי: ש"ע סָעִיף א
ג שיהא כו'. שכן הוא שיעור צליה כמ"ש בסי' ע"ו ס"ו: ש"ע סָעִיף א
ד ואח"כ כו'. עתוס' ד"ה וחתוכיה כו' ואף לפי' בה"ג דמיירי גם לצלי לבד מ"מ גם לקדירה מיירי כמ"ש שם וה"מ כבדא אבל טחלא כו' ובטחול אף לקדירה מותר כמ"ש שם כי הא כו': ש"ע סָעִיף א
ה ואם כו'. כמש"ו דאפשר לדם כו' ת"ש ג"כ וכ"ז בכבד כו': ש"ע סָעִיף א
ו ומ"מ אם לא כו'. כמ"ש בס"ג ואם לא קרעו כו': ש"ע סָעִיף א
ז וכשבא לבשלה כו'. ואף בשאר בשר עסי' ע"ו ס"ב בהג"ה י"א דכל צלי כו': ש"ע סָעִיף א
ח מיהו כו'. כמ"ש בפ' כ"צ (ע"ד ב') ובס' ג"ה דנורא מישב שייב ומה שיש אחר צלייה ע"פ הבשר אינו אלא חמר בשר כמ"ש בפ' כ"ה קי"ב א' ועסי' ע"ו ס"ב בהג"ה מיהו כו' ופר"ח שם: ש"ע סָעִיף א
ט ובדיעבד כו'. עבה"ג ודוקא דיעבד אבל לכתחלה כנ"ל לפיכך לכתחילה כו' דשדרוהו ממתיבתא דלא שרו למיכל כבדא שליקא כו'. ת"ה וכמ"ש הרי"ף: ש"ע סָעִיף א
י אם נתבשל לבדו כו' אבל כו'. כריב"נ דאמר אוסרת כו' ואע"ג דשני בכבדא דאיסודא דיחוייא בעלמא הוא וכמ"ש במסקנא דד"ה חלטו ליה כו' ור"נ כו' אלמא אפילו התירא אוסרת: ש"ע סָעִיף א
יא ויש מי כו'. עבה"ג וכ"כ בפי' בפ' עשירי דתרומות דכל התנאים דמתני' שם פליגי את"ק במתני' שקדם דלא התיר אלא כבישה והלכה כת"ק וסובר הא דר"ה ור"נ חלטו ליה אפילו לבשלו לבדו וכן עובדא דרב בר שבא אחר חליטה היה ואעפ"כ לא רצה לאכול ומ"ש כתנאי קאי אאביי דמיפשיט ליה דאינה נאסרת כמתני' דתרומות ור"ה ור"נ דחלטו אפי' לבשלו לבדו כמאן דאסר ופסק הרמב"ם כרב הונא ור"נ וכת"ק דתרומות והיה יכול לומר כתנאי ממתני' דתרומות רק שאינו מפורש בת"ק שם: ש"ע סָעִיף א
יב וכן נוהגין כו'. לא לחוש לדברי רמב"ם שפסק כת"ק דמתני' דאסר בכ"ע אלא לחוש לדברי ר"י בנו של ריב"ב ואנן לא בקיאינן בין שלוק למבושל וכפי' המפרשים דכתנאי קאי על ר"נ ורב בר שבא: (ליקוט) ערש"י שם קי"א א' ד"ה שלוקה הרבה כו'. ונדחק בזה דאל"כ אמאי שלוקה אוסרת ונאסרת אבל זה אינו דהא מפורש בירושלמי דתרומות פ"י מתני' י' כל הנכבשים כו' וז"ל אר"י לית כאן נכבשים אלא נשלקים מליח כרותח כבוש כמבושל. הרי מוכח דשלוק פחות אפי' מכבוש. אבל האמת בזה נראה דשלוק בכ"מ הוא פחות מבישול וט"ס שם בגמ' וכן צ"ל שם ר"א אומר הכבד אוסרת ונאסרת מפני שפולטת ובולעת דהא דאוסרת ואינה נאסרת היינו דריב"נ דמתני' הנ"ל. ובר"י בנו של ריב"ב צ"ל שלוקה אוסרת ואינה נאסרת וכ"ה להדיא בתוספתא דתרומות פ"ט רא"א כבד אוסרת ונאסרת ר"י כו' שלוקה אוסרת ואינה נאסרת כו'. נם נראה דמ"ש בדברי ר"י בנו של ריב"ב מתובלת צ"ל מבושלת ולפ"ז יש בזה ג' דעות דריב"נ דמתני' ס"ל דכבד לעולם אוסרת ואינה נאסרת ור"א דתוספתא ס"ל דלעולם אוסרת ונאסרת ור"י בנו של ריב"ב מכריע דשלוקה אוסרת ואינה נאסרת ומבושלת אוסרת ונאסרת (ע"כ): ש"ע סָעִיף א
יג אפי' כו'. כנ"ל: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
יד ונקב כו'. שאין החליטה מועיל לדם המכונס בתוכם. טור בשם הרשב"א: ש"ע סָעִיף ב
טו מותר לבשלו. כמש"ש א"נ מיחלט כו' והתם בקדירה הוה כמש"ש ודלמא פי קנה כו': ש"ע סָעִיף ב
טז אלא שהגאונים. רי"ף: ש"ע סָעִיף ב
יז ובדיעבד מותר. דגאונים לא גזרו אלא לכתחלה. הרשב"א: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
יח לצלי כו'. כפי' בה"ג דהא דרבר"ה לצלי לחודה נמי קאמר: ש"ע סָעִיף ג
יט וי"א תוס' שם ד"ה וחתוכיה דלבשלו אח"כ קאמר דלצלי לבדו א"א לומר ומשום סמפונות דא"כ מאי קאמר אבל טחלא כו' אי איכא סמפונות אמאי לא ואי ליכא מאי קמ"ל ומשום דם דידיה א"צ כמ"ש בריש סי' ע"ו דנורא מישב שייב ומה שלא פירש מותר דדם האיברים שלא פירש מותר: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
כ מיהו אם כו'. תוס' בר"פ כ"צ ד"ה כבולעו. א"נ הוא כו' ואפילו לפי כו': ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
כא לא ימלחנו כו'. כמו בצליה כמ"ש בפג"ה (צ"ז ב') דמליח כרותח דצלי וכאן לא שייך חששא דרש"י דס"ד: (ליקוט) לא כו'. משום שהכבד מרובה דם ופולט בשפע וטרדת הבשר לפלוט הוא מועט ומטעם זה אסרו בצליה אע"ג דשאר בשר מותר דהא אפילו מולייתא שרי ומ"מ בדיעבד מותר דלא עדיף מצליה (ע"כ): ש"ע סָעִיף ה
כב ונהגו כו'. עש"ך וכ"ה בב"י: ש"ע סָעִיף ה
כג ומיהו אם כו' ואינו כו'. דהא דיעבד אף בצליה מותר כמ"ש בס"ד: ש"ע סָעִיף ה
כד נהגו כו' מיהו כו'. ע"ל ס"א בהג"ה וכשבא כו': ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
כה נמצא כו' ואינו כו'. כנ"ל ס"ה בהג"ה ומיהו כו' והטעם דקי"ל כבכ"פ וז"ש ואם הוא מבושל כו': ש"ע סָעִיף ו
כו ולכן כו' וה"ה כו'. דחיישינן שמא פ"א היתה כולה חוץ לרוטב או האיסור נשאר לבדו בקדירה. ד"מ סי' צ"ב ס"ק א' בשם או"ה [וז"ש בפג"ה (צ"ו ב') ירך שנתבשל כו' אם יש בה כו' דוקא בה ואין מצטרף ד"א עמה. ש"ד]: ש"ע סָעִיף ו
כז מיהו כו'. עסי' ע"ב שם: ש"ע סָעִיף ו
כח עוף שמלאוהו כו'. כמ"ש בפ' כ"צ (ע"ד) דמולייתא שרי מטעם כבכ"פ ועסי' ע"ז ובהג"ה שם: ש"ע סָעִיף ו
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.