א כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לִמְכֹּר סְתָם יֵינָם וְלֵהָנוֹת בּוֹ, כָּךְ אָסוּר לְהִשְׂתַּכֵּר בּוֹ. לְפִיכָךְ, יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשְׂכַּר לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים לַעֲשׂוֹת לוֹ מְלָאכָה, אֲפִלּוּ בִּסְתָם יֵינָם, אוֹ שֶׁהִשְׂכִּיר לוֹ חֲמוֹרוֹ אוֹ סְפִינָתוֹ לְהוֹלִיכוֹ בוֹ, אוֹ מַרְתְּפוֹ לְהַנִּיחוֹ בוֹ, שְׂכָרוֹ אָסוּר בַּהֲנָאָה. וְאִם נָטַל מִמֶּנּוּ מָעוֹת בִּשְׂכָרוֹ, שׁוֹחֵק וְזוֹרֶה לָרוּחַ אוֹ מֵטִיל לַיָּם. נָתַן לוֹ פֵּרוֹת, יוֹלִיכֵם לְיַם הַמֶּלַח, אוֹ יִשְׂרְפֵם וְיִקְבֹּר הֶעָפָר בְּבֵית הַקְּבָרוֹת. אֲפִלּוּ לָקַח בִּשְׂכָרוֹ קַרְקַע אוֹ בְּהֵמָה שֶׁאֵינָם נֶאֱסָרִים בְּהִשְׁתַּחֲוָה לָהֶם וַעֲבָדָן, הֶחֱמִירוּ בָּהֶם לְאָסְרָם בַּהֲנָאָה. הַגָּה: וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קכ"ג דְּבַזְּמַן הַזֶּה מְקִלִּין לְעִנְיַן הֶתֵּר הֲנָאָה מִסְּתָם יֵינָם, וְלָכֵן אֵין לְהַחְמִיר בְּאֵלּוּ הַדִּינִים רַק בְּיַיִן נֶסֶךְ גָּמוּר.
ב הִשְׂכִּיר לוֹ חֲמוֹרוֹ לִרְכֹּב עָלָיו, אַף עַל פִּי שֶׁהִנִּיחַ לָגִינוֹ שֶׁל יַיִן עָלָיו; אוֹ שֶׁהִשְׂכִּיר לוֹ סְפִינָתוֹ לְהוֹלִיךְ בָּהּ סְחוֹרָתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹתֵן בָּהּ גַּם מַאֲכָלָיו וּמַשְׁקָיו, שְׂכָרוֹ מֻתָּר, כֵּיוָן שֶׁעִקַּר הַשְּׂכִירוּת לֹא הָיָה בִּשְׁבִיל יַיִן נֶסֶךְ.
ג עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁשָּׂכַר אֶת הַפּוֹעֵל, וְאָמַר לוֹ: הַעֲבֵר לִי מֵאָה חָבִיּוֹת שֶׁל שֵׁכָר בְּמֵאָה פְּרוּטוֹת, וְנִמְצֵאת אַחַת מֵהֶן יַיִן, שְׂכָרוֹ כֻּלּוֹ אָסוּר, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ בֵּינֵיהֶם שְׁוֵה פְּרוּטָה מִשְּׂכַר הַיַּיִן נֶסֶךְ. שֶׁאִם הָיָה פָּחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה, מֻתָּר בְּדִיעֲבַד. וְאִם אָמַר לוֹ: הַעֲבֵר לִי כָּל חָבִית בִּפְרוּטָה, וְנִמְצָא בֵּינֵיהֶם חָבִית שֶׁל יַיִן שְׂכַר חָבִית שֶׁל יַיִן אָסוּר, וְהַשְּׁאָר שְׂכָרוֹ מֻתָּר. וּלְכַתְּחִלָּה אָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן.
ד הָיָה עוֹשֶׂה עִמּוֹ בְּיַיִן בְּחִנָּם, מְמַשְׁכְּנִים מִנְּכָסָיו כְּנֶגֶד שְׂכָרוֹ.
ה לֹא יְהֵא יִשְׂרָאֵל מְשַׁמֵּשׁ וּמוֹזֵג לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּיַיִן נֶסֶךְ. וְכֵן אָסוּר לִהְיוֹת תֻּרְגְּמָן לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים לִמְכֹּר יַיִן נֶסֶךְ. וְכֵן אָסוּר לִתֵּן יַיִן בִּכְלִי בְּיַד עוֹבֵד כּוֹכָבִים הַמַּכְרִיז לְהַטְעִימוֹ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁנָּגַע בּוֹ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים נַעֲשָׂה יַיִן נֶסֶךְ, וּכְשֶׁמַּכְרִיזוֹ וּמַטְעִימוֹ (ס"א וּמַרְאֶהוּ וְכֵן הוּא בְּבֵּית יוֹסֵף וּבְכָל בּוֹ) נֶהֱנֶה הַיִּשְׂרָאֵל מִיַּיִן נֶסֶךְ.
ו אֲפִלּוּ אָמַר לוֹ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים: שְׁמֹר בְּחִנָּם חָבִית זוֹ שֶׁל יֵין נֶסֶךְ, אַף עַל פִּי שֶׁפָּטוּר אִם נִשְׁבְּרָה אוֹ נֶאֶבְדָה, מִכָּל מָקוֹם מֵיצֵר הוּא אִם תִּשָּׁבֵר אוֹ תֹּאבַד מִתּוֹךְ שְׁמִירָתוֹ וְרוֹצֶה הוּא בְּקִיּוּמוֹ וְאָסוּר.
ז יִשְׂרָאֵל שֶׁשְּׂכָרוֹ עוֹבֵד כּוֹכָבִים לְשַׁבֵּר לוֹ חָבִית שֶׁל יַיִן נֶסֶךְ, אַף עַל פִּי שֶׁרוֹצֶה בְּקִיּוּמָם שֶׁלֹּא יִשְׁתַּבְּרוּ מֵאֲלֵיהֶם עַד שֶׁיִּשְׁבְּרֵם הוּא וְיִטֹּל שְׂכָרָם, שְׂכָרוֹ מֻתָּר וְתָבֹא עָלָיו בְּרָכָה מִפְּנֵי שֶׁמְּמַעֵט בְּתִפְלָה.
א סָעִיף א כשם כו'. כלומר דל"ת כדקס"ד מעיקרא דש"ס ר"פ בתרא דעבודת כוכבים דהוי בעי למימר דיי"נ דמי לשביעית דמכירה אסור ושכרו מותר אלא לא דמי לשביעית אלא משום קנס החמירו ביי"נ דשכרו ג"כ אסור כדמסיק ש"ס התם וזה פשוט ודלא כהב"ח שנדחק מאד בביאור הש"ס ומתוך כך פי' דאם נטל שכרו קודם המלאכה שכרו מותר לאחרים ע"ש:
ב סָעִיף א שוחק כו'. ע"ל סימן קמ"ו סעיף י"ד:
ג סָעִיף א שאינן נאסרין בהשתחוה כו'. כדלקמן סימן קמ"ה:
ד סָעִיף א ולכן אין להחמיר כו'. מיהו לכתחלה ודאי אין להשכיר עצמו או ביתו וכליו לסתם יינם וכן כתב ב"י בשם א"ח בשם מהר"מ ע"ש:
ה סָעִיף ב כיון שעיקר כו'. אע"ג דמן הדין יכול להניח עליו לגינו אפ"ה הואיל שאם לא הניח עליו לגינו אינו יכול לומר לו נכה לי משכר הלגין הרי הוא כאלו לא שכרו לכך. ש"ס:
ו סָעִיף ג כולו אסור. ולא מהני הולכת הנאה לים המלח כדלקמן סימן קל"ד דהכא כיון שקבלנות היא כולי אגרא אחדא וחדא יהיב ליה וגם אפשר שאלו הודיעו מתחלה שאין מעביר לו אותו חבית שמא לא היה שוכרו כלל כן הסכימו רוב הפוסקים וכ"פ ב"י והאחרונים:
ז סָעִיף ג שאם היה פחות מש"פ כו'. זה למד מהרשב"א מעבודת כוכבים (בש"ס די"ט ע"ב) גבי מכוש אחרון לית ביה ש"פ ולפי מה שכתבו התוס' שם אין ראייה ואדרבה משמע מדבריהם דאפי' פחות משוה פרוטה אסור בעבודת כוכבים אלא דהתם היינו טעמא דעובד כוכבים אינו מקפיד אמכוש אחרון וע"ש וע"ל סי' קמ"ג ס"ק ד':
ח סָעִיף ג ולכתחלה אסור לעשות כן. אפילו אין ביניהם ש"פ. ב"י בשם הרשב"א:
א סָעִיף א או מטיל לים. פי' שוחק ומטיל לים וסתם ים משמע כל ים ואין צריכין ים המלח כמו דצריך גבי פירות לפי שהפירות הם בעין ובסתם ים הולכין ספינות ושמא ימצאם אחד ויהנה מהם:
ב סָעִיף א בבית הקברות. דשם אין עשוי לזרוע כן כתב ב"י טעם למה הצריכו בית הקברות ותמוה לי למה לא כתב כמו שכתבו התוס' שם דיבור המתחיל ולקברינהו כו' וז"ל ונראה שצריך לקוברן מעט בעומק פן יבוא לחטט אחריהם ולאחר שנעשה עפרא אין לחוש שמא יקחם לזבל דאין דרך לחטט אחר הקברים משום זבל עד כאן לשונו נ"ל פירוש דבריהם דמתחלה אמר פן יבא לחטט אחריהם דהאפר עצמו יש בו צורך לכמה דברים וע"כ חשו שמא יבא ליקח האפר לאיזה דבר ואחר כך הוקשה להם דהא יש לחוש שמא יקח מן העפר אפילו כשהוא בעומק והיינו לאחר שנעשה עפר דאלו כל זמן שהוא אפר אינו מצמיח כמ"ש בסימן כ"ח ע"כ כתבו התוספות דלאחר שנעשה עפר דהיינו כשמונח זמן רב שב הכל לעפר ואז מצמיח ויקחם לזבל לזה תירצו כיון שמונחת בבי קברי אין דרך לחטט בקברים פירוש במקום קברים אחר הזבל משא"כ אם הי' מונח במקו' אחר שפיר יש לחוש שמא יקח ממנו לזבל כנ"ל פירוש דבריהם וקשה לי על הב"י למה לא הלך ג"כ בדרך זה ולמה לו לחפש טעם מלבו והוצרך לומר אח"כ דאם נמצא אפר בבור לא יקחוהו דמוכחא מילתא דהוא מאיסור אין שייך בזה דאינשי גנבו וחפרו וכל זה ללא צורך דכבר נתבאר בתוס' שזכרנו הטעם לזה:
ג סָעִיף א ולכן אין להחמיר באלו הדינים כו'. בתשובת מהר"ם פדווא"ה סי' ע"ו מביא הגהות מרדכי שאסור להשכיר מרתף שלו לעובד כוכבים להשים בו יין נסך ואין חילוק בין בזמן הזה לזמן חכמי התלמוד אלא לענין ליקח יין נסך בחובו ולמזוג לעובד כוכבים יין נסך אסור אבל מיין שלנו מותר למזוג להם ודין הראשון מביא ג"כ ב"י בשם א"ח בשם הר"ם ורבינו ירוחם:
ד סָעִיף ב שהניח לגינו. הטעם דאם לא יניח הלגין שם לא ינכה משכירתו בשביל זה:
ה סָעִיף ג שכרו כולו אסור. בטור כתוב בשם הראב"ד מיהו יש לו תקנה על ידי שיוליך הנאה לים המלח שכר אותו חבית וכתב בפרישה בשם רש"ל דהיינו אם כבר קבלם משמע דכל שלא קבל עדיין אין שייך תקנה זו יאסור לקבלם ומו"ח ז"ל כתב אף אם לא קבלם עדיין יש תקנה זו דיוליך אותו הנאת חבית לים המלח והשאר מותר לקבל ומביא ראייה ממה שכ' סעיף ד' דממשכנין כנגד שכרו דש"מ דאף קודם שיעשה לו העובד כוכבים טובת הנאה כנגד קבלת שכרו מהני הא דממשכנין כנגד שכרו ע"כ ולע"ד נראה לא כדברי זה ולא כדברי זה דעיקר הטעם הוא כמ"ש ת"ה הארוך דקי"ל כר' אליעזר דאמר פרק כל הצלמים יוליך הנאה לים המלח והיינו אפילו בחבית שנתערבה בין החביות ואם כן כל שכבר נעשה התערובות למה לא יועיל הולכת הנאתו לים המלח דמה בכך שהמעות עדיין ביד העובד כוכבים אלא דקודם הקבלה גם כן אין שייך לומר שיוליך משלו לים המלח דאם יקבל אח"כ כל השכר יקבלנו באיסור ומה מועיל מה שכבר הוליך משלו אלא יקבלנו כולו מן העובד כוכבים ואח"כ יוליך אחד מהם לים המלח או האחד שקיבל תחילה מהעובד כוכבים ואף אם לא יוליך אחד מהם ממש אלא ממה שיש לו כבר משלו די בכך כיון שכבר יש בידו אחד של איסור ולא יהנה מאותו סך ששוה האיסור משא"כ בקודם לו:
ו סָעִיף ג פחות משוה פרוטה מותר בדיעבד. צריך עיון למה לא חשיב התנא במשנה פ' הזהב דחשיב שם חמשה פרוטות הם היה לו לחשוב גם דבר זה דשכר יין נסך אינו אוסר בפחות משוה פרוטה:
ז סָעִיף ג שכר חבית של יין אסור. בזה אין צריכין לים המלח אלא יניחנו אצל העובד כוכבים ויקבל השאר משא"כ ברישא דכבר נקרא שם איסור על הכל בתערובות:
ח סָעִיף ד ממשכנים. פירוש הב"ד יקחו ממנו משכון בעבור הנאתו שיחזיק לו העובד כוכבים טובה על זה וכתב רש"ל קנסא בעלמא הוא:
ט סָעִיף ו מ"מ מיצר הוא אם תשבר וכו'. והא דלא אמר הטעם שיחזיק לו טובה על זה כמ"ש סעיף ד' נ"ל דעובד כוכבים אומר לו בפירוש מתחילה שלא יחזיק לו טובה בשביל זה ומ"ה כתב הטור בזה ואפילו א"ל העובד כוכבים שמור לי בחנם כו' דלכאורה הוא לשון מיותר אלא היה לו לכתוב ואפילו בחנם לא ישמור לו אלא להורות על מה שזכרתי שהעובד כוכבים א"ל בפירוש כן אפ"ה אסור מטעם רוצה בקיומו:
א סָעִיף א לים. (פי' שוחק ומטיל לים) וכתב הט"ז (וסתם ים משמע כל ים) וא"צ ים המלח כמו דצריך גבי פירות לפי שהפירות הם בעין ובסתם ים הולכין ספינות ושמא ימצאם א' ויהנה מהם:
ב סָעִיף א הקברות. דשם אין עשוי לזרוע כ"כ ב"י הטעם והב"ח פסק דאם נטל שכרו קודם המלאכה שכרו מותר לאחרים והשיג עליו הש"ך ע"ש:
ג סָעִיף א להחמיר. מיהו לכתחילה ודאי אין להשכיר עצמו או ביתו וכליו לסתם יינם כ"כ הב"י (בשם א"ח):
ד סָעִיף ב שעיקר. אע"ג דמן הדין יכול להניח עליו לגינו אפ"ה הואיל שאם לא הניח עליו לגינו אינו יכול לומר לו נכה לי משכר הלגין הרי הוא כאילו לא שכרו לכך. ש"ס:
ה סָעִיף ג כולו. כתב הש"ך ולא מהני הולכת הנאה לים המלח כדלקמן סימן קל"ד דאפשר שאילו הודיעו מתחילה שאינו רוצה להעביר לו אותו חבית שמא לא היה שוכרו כלל:
ו סָעִיף ג פרוטה. כתב הט"ז צ"ע שלא חשיב התנא במשנה פ' הזהב דחשיב שם ה' פרוטות הם היה לו לחשוב גם דבר זה דיין נסך אינו אוסר בפחות משוה פרוטה (ובנה"כ תירץ דתנא ושייר ע"ש):
ז סָעִיף ג חבית. כתב הט"ז בזה א"צ לים המלח אלא יניחנו אצל העובד כוכבים ויקבל השאר משא"כ ברישא דכבר נקרא שם איסור הכל בתערובות:
ח סָעִיף ג ולכתחלה. אפי' אין ביניהם שוה פרוטה. ב"י בשם הרשב"א:
ט סָעִיף ד ממשכנים. פי' הב"ד יקחו ממנו משכון בעבור הנאתו שיחזיק לו העובד כוכבים טובה על זה וכתב רש"ל קנסא בעלמא הוא עכ"ל הט"ז:
י סָעִיף ו מיצר. ואף אם העובד כוכבים אומר לו בפירוש שלא יחזיק לו בשביל זה טובה כלל אפ"ה אסור מטעם שרוצה הוא בקיומו עכ"ל הט"ז:
א סָעִיף א לפיכך ישראל כו'. שם במתני':
ב סָעִיף א או שהשכיר כו'. שם:
ג סָעִיף א או מרתיפו. א"ח בשם הר"מ והגמ"ר והביאו מהרמ"פ סי' ע"ו. מהנ"ל:
ד סָעִיף א שוחק כו'. עבה"ג וכמ"ש בסי' קמ"ו סי"ד:
ה סָעִיף א נתן לו פירות כו' או כו'. גמ' שם ועתוס' שם ד"ה אתי לזבולי וא"ת כו' והר"ן תירץ דע"כ לא שרי ר"י זוז"ג אלא דיעבד כמש"ש מ"ח ב' ואין נוטעין כו' והא דקאמר שוחק כו' משום דקאזיל לאיבוד וספק מזבלי וספק לא מזבלי ואת"ל מזבלי ה"ל זוז"ג ושרי אבל הכא דודאי מזבלי ואסור לכתחלה והוא בגי' תוס' שם אתי לזבולי וע"כ ל"פ רבנן אלא בזורה לרוח אבל במטיל לים ל"פ וז"ש יוליכם כו' ובמעות שוחק כו':
ו סָעִיף א אפילו לקח כו'. ירושלמי נתן לו קרקע בשכרו בכל אתר איתמר אין קרקע נאסר וכאן איתמר נאסר נתן לו בהמה בשכרו בכל אתר איתמר אין דבר שיש בו רוח חיים נאסר וכאן אתמר דבר שיש בו רוח חיים נאסר הכל אסור אינו אסור אלא כדי שכרו היה עושה בטובת הנאה אתה ממשכנו מנכסיו עד כדי שכרו:
ז סָעִיף ג (ליקוט) שאם היה פחות כו'. עבה"ג דהתם ג"כ אי לאו מכוש אחרון לא ה"ל אגרא כלל אלא משום דאין משפט השכר בפחות מש"פ. הרשב"א והר"נ (ע"כ):
ח סָעִיף ג ולכתחלה כו'. דרוצה בקיומו כמש"ש ס"ג ב' ואפילו בחנם כמ"ש בתוספתא השוכר את הפועל ולעתותי ערב א"ל הולך את הלגין במקום פלוני אע"פ שאין הישראל רשאי לעשות כן שכרו מותר ולעתותי ערב טובת הנאה בעלמא הוא וערש"י ס"ה א' ד"ה ולעתותי כו' ובירושלמי הנ"ל היה עושה עמו כו' וז"ש בסדה"ו היה כו' לא כו' אפילו כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.