א יַיִן שֶׁנִּתְנַסֵךְ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁנִּתְעָרֵב בְּיַיִן שֶׁל הֶתֵּר, אוֹסֵר בַּהֲנָאָה בְּכָל שֶׁהוּא. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהוּרַק הַיַּיִן הַמֻּתָּר עַל טִפָּה שֶׁל יַיִן נֶסֶךְ, אֲבָל אִם עֵרָה יַיִן נֶסֶךְ מִצַּרְצוּר קָטָן (פי' פַּךְ קָטָן) לְתוֹךְ הַבּוֹר שֶׁל יַיִן, אֲפִלּוּ עֵרָה כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ, רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן בָּטֵל. עֵרָה מֵהֶחָבִית, בֵּין שֶׁעֵרָה מֵהַמֻּתָּר לָאִסוּר אוֹ מֵהָאִסוּר לַמֻּתָּר, הַכֹּל אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהָעַמּוּד הַיּוֹרֵד מִפִּי הֶחָבִית גָּדוֹל.
ב יַיִן שֶׁאֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בִּשְׁתִיָּה, אֵינוֹ אוֹסֵר אֶלָּא בְּשִׁשִּׁים. נִתְעָרֵב סְתָם יֵינָם בְּיַיִן מֻתָּר, הֲרֵי זֶה אוֹסֵר בְּכָל שֶׁהוּא בִּשְׁתִיָּה, וְיִמְכֹּר כֻּלּוֹ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְלוֹקֵחַ דְּמֵי הַיַּיִן הָאָסוּר שֶׁבּוֹ וּמַשְׁלִיכוֹ לְיַם הַמֶּלַח, וְיֵהָנֶה בִּשְׁאָר הַמָּעוֹת. וְכֵן אִם נִתְעָרְבָה חָבִית שֶׁל יַיִן נֶסֶךְ בֵּין הֶחָבִיּוֹת, הַכֹּל אֲסוּרִים בִּשְׁתִיָּה וּמֻתָּרִים בַּהֲנָאָה, וְיוֹלִיךְ דְּמֵי אוֹתָהּ חָבִית לְיַם הַמֶּלַח כְּשֶׁיִּמְכֹּר הַכֹּל לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים. וְכֵן בְּחָבִיּוֹת שֶׁל סְתָם יֵינָם. הַגָּה: הָא דְּחָבִית שֶׁל יַיִן נֶסֶךְ אוֹסֵר כָּל הֶחָבִיּוֹת שֶׁנִּתְעָרְבָה בָּהֶן, הַיְנוּ דַּוְקָא בְּחָבִיּוֹת גְּדוֹלוֹת שֶׁחֲשׁוּבוֹת וְאֵינָן בְּטֵלוֹת, אֲבָל אִם הֵם קְטַנִּים וְאֵינָם חֲשׁוּבִים, חַד בִּתְרֵי בָּטִיל, כְּמוֹ בִּשְׁאָר אִסּוּרִים (תא"ו נ' י"ז). וַאֲפִלּוּ בִּגְדוֹלוֹת, אִם נָפַל אֶחָד מִן הַתַּעֲרֹבֶת לַיָּם אוֹ נִשְׂרַף, הָאֲחֵרִים כֻּלָּם מֻתָּרִים כְּמוֹ בִּשְׁאָר אִסּוּרִים. (ג"ז שָׁם) וְע"ל סִימָן ק"י. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל סְתָם יֵינָם בַּזְּמַן הַזֶּה בָּטֵל בְּשִׁשִּׁים, (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָל כ"ט וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק הַשּׂוֹכֵר וּבְאָרֹךְ כְּלָל ט"ז דִּין י"ד וְר"ש סוֹף תְּרוּמוֹת וְעוֹד פּוֹסְקִים), וְכֵן נוֹהֲגִין לְהָקֵל. וּבְמָקוֹם דְּנִתְעָרֵב עַל יְדֵי נִצּוֹק חִבּוּר כְּדִלְעֵיל סִימָן קכ"ו, אֵין הַיַּיִן הָעֶלְיוֹן מוֹעִיל לַיַּיִן הַתַּחְתּוֹן לְבַטֵּל הָאִסּוּר (בֵּית יוֹסֵף).
ג מַיִם שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְּיַיִן, אוֹ יַיִן בְּמַיִם, בְּנוֹתֵן טַעַם; מִפְּנֵי שֶׁהֵם מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁנָּפַל הַמַּשְׁקֶה הַמֻּתָּר לְתוֹךְ הַמַּשְׁקֶה הָאָסוּר. אֲבָל אִם נָפַל הַמַּשְׁקֶה הָאָסוּר לְתוֹךְ הַמַּשְׁקֶה הַמֻּתָּר, רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן בָּטֵל. וְהוּא שֶׁיִּזָּרֵק מִצַּרְצוּר קָטָן שֶׁהָיָה מֵרִיק וְיוֹרֵד מְעַט מְעַט. וְאִם נִתְרַבָּה הַמַּשְׁקֶה הָאָסוּר עַד שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּדֵי לִתֵּן טַעַם, אוֹסֵר. וְהֵיאַךְ יִהְיוּ הַמַּיִם אֲסוּרִים, כְּגוֹן שֶׁהָיוּ נֶעֱבָדִים אוֹ תִּקְרֹבֶת לֶאֱלִילִים. הַגָּה: דְּבָרָיו בְּכָאן סוֹתְרִים זֶה אֶת זֶה דְּכָתַב דְּאִם נָפַל הַמַּשְׁקֶה הָאָסוּר לַהֶתֵּר רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן בָּטֵל, וְאַחַר כָּךְ כָּתַב דְּאִם נִתְרַבָּה הָאָסוּר חוֹזֵר וְאוֹסֵר, וְהוּא מַחֲלֹקֶת בֵּין הַפּוֹסְקִים. וּלְעִנְיַן דִּינָא סְבָרָא אַחֲרוֹנָה הִיא עִקָּר.
ד בּוֹר שֶׁל יַיִן שֶׁנָּפַל בְּתוֹכוֹ קִיתוֹן שֶׁל מַיִם תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ נָפַל לְתוֹכוֹ יַיִן נֶסֶךְ, רוֹאִין אֶת יֵין הַהֶתֵּר כְּאִלּוּ אֵינוֹ, וְהַמַּיִם שֶׁנָּפְלוּ מְשַׁעֲרִים אִם יֵשׁ בָּהֶם כְּדֵי לְבַטֵּל טַעַם אוֹתוֹ יַיִן נֶסֶךְ, הֲרֵי הַמַּיִם רַבִּים עָלָיו וּמְבַטְּלִים אוֹתוֹ וְיִהְיֶה הַכֹּל מֻתָּר. וְאִם סְתָם יֵינָם נִתְעָרֵב בְּיַיִן שֶׁל הֶתֵּר, אֲפִלּוּ לֹא נָפַל לְתוֹכוֹ קִיתוֹן שֶׁל מַיִם אֶלָּא לְבַסוֹף, אִם יֵשׁ בַּמַּיִם כְּדֵי לְבַטֵּל טַעַם הַיַּיִן הָאָסוּר, מֻתָּר.
ה כַּמָּה יְהֵא בַּמַּיִם וִיהֵא בָּהֶם כְּדֵי לְבַטֵּל טַעַם הַיַּיִן, שִׁשָּׁה חֲלָקִים כְּנֶגְדּוֹ. וְכָל שֶׁיֵּשׁ בַּמַּיִם כַּשִּׁעוּר הַזֶּה, מֻתָּר אֲפִלּוּ בִּשְׁתִיָּה. הַגָּה: וְאִם אֵין בַּמַּיִם כַּשִּׁעוּר הַזֶּה, מוֹכֵר הַכֹּל לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים חוּץ מִדְּמֵי יַיִן נֶסֶךְ שֶׁבּוֹ. (הָרַשְׁבָּ"א הִסְכִּים בָּזֶה לְדַעַת רַבּוֹתָיו וּדְלֹא כְּהָרַ"ן פֶּרֶק הַשּׂוֹכֵר). מִיהוּ לֹא יִמְכֹּר לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים הַרְבֵּה בְּיַחַד, שֶׁמָּא יַחֲזֹר וְיִמְכֹּר הַמַּיִם לְיִשְׂרָאֵל (דַּעַת הַתּוֹסָפוֹת). וְהוּא הַדִּין בְּכָל דָּבָר שֶׁנֶּאֱסַר בְּמַשֶּׁהוּ וְנִקַּח מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, דִּינָא הָכֵי. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַ"ן שֶׁכֵּן כָּתַב בְּשֵׁם הָרַאֲבָ"ד) וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קל"ז אִם נָתַן יַיִן בְּכֵלִים אֲסוּרִים מֵחֲמַת יַיִן נֶסֶךְ, כֵּיצַד מְשַׁעֲרִים לְבַטְּלוֹ.
ו חֹמֶץ (שֶׁל) עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ יַיִן שֶׁל הֶתֵּר, אוֹ יַיִן (שֶׁל) עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁנָּפַל לְחֹמֶץ (שֶׁל) הֶתֵּר, בְּנוֹתֵן טַעַם.
ז חֹמֶץ שֶׁל יַיִן שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ חֹמֶץ שֵׁכָר, אוֹסֵר בְּכָל שֶׁהוּא, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּמִינוֹ, שֶׁשְּׁנֵיהֶם חֹמֶץ הֵם.
ח יַיִן (שֶׁל) עוֹבֵד כּוֹכָבִים, בֵּין יָשָׁן בֵּין חָדָשׁ, שֶׁנָּפַל עַל עֲנָבִים, אִם הֵם שְׁלֵמוֹת יְדִיחֵם וְהֵם מֻתָּרִים בַּאֲכִילָה. וְאִם הֵם מְבֻקָּעוֹת אוֹ שֶׁנִּטַּל עֻקְצָן, אִם יֵשׁ בּוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם, אֲסוּרוֹת בַּאֲכִילָה וְיַעַצְרֵם וְיִמְכְּרֵם לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים חוּץ מִדְּמֵי יַיִן נֶסֶךְ שֶׁבָּהֶן, אֲבָל לֹא יִמְכְּרֵם כְּמוֹ שֶׁהֵן, שֶׁמָּא יַחֲזֹר וְיִמְכְּרֵם לְיִשְׂרָאֵל. וְאִם אֵין בּוֹ כְּדֵי לִתֵּן טַעַם, מֻתָּרוֹת בַּאֲכִילָה.
ט יַיִן (שֶׁל) עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁנָּפַל עַל גַּבֵּי תְּאֵנִים, מֻתָּרִים, מִפְּנֵי שֶׁהַיַּיִן פּוֹגֵם בְּטַעַם הַתְּאֵנִים.
י נָפַל עַל עֲדָשִׁים וּשְׂעוֹרִים וְכַיּוֹצֵא בָהֶם, יְדִיחֵם וְהֵם מֻתָּרִים. וְאִם עָבַר עֲלֵיהֶם זְמַן רַב, וַדַּאי בָּלְעוּ וְאֵין לָהֶם הֶתֵּר בַּהֲדָחָה, וּמְשַׁעֲרִים אוֹתָם בְּנוֹתֵן טַעַם.
יא נָפַל עַל גַּבֵּי חִטִּים, אֵין לָהֶם הֶתֵּר בַּהֲדָחָה, מִפְּנֵי שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם סֶדֶק, הַיַּיִן נִבְלַע בָּהֶם. לְפִיכָךְ אִם יֵשׁ בַּיַּיִן כְּדֵי לִתֵּן טַעַם, אֲסוּרוֹת בַּאֲכִילָה. וְלֹא יִמְכְּרֵם לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, שֶׁמָּא יַחֲזֹר וְיִמְכְּרֵם לְיִשְׂרָאֵל. אֶלָּא כֵּיצַד עוֹשֶׂה, טוֹחֵן אוֹתָם וְעוֹשֶׂה מֵהֶם פַּת, וּמוֹכְרָהּ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁלֹּא בִּפְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְאִם הוּא בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לֶאֱכֹל פַּת עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אֵין לָהֶם תַּקָּנָה לְמָכְרָם לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, כִּי אִם בִּפְרוּסוֹת, שֶׁאָסוּר לִקְנוֹת מֵעוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּכָל מָקוֹם (כָּל בּוֹ) כְּדִלְעֵיל סִימָן קי"ב.
יב חֹמֶץ יַיִן שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ גְּרִיסִין רוֹתְחִין, פּוֹגְמִין וּמֻתָּרִים. אֲבָל לְתוֹךְ צוֹנְנִים מַשְׁבִּיחִים וַאֲסוּרִים, אֲפִלּוּ הִרְתִּיחָן אַחַר כָּךְ וְחָזְרוּ לִהְיוֹת טַעַם לִפְגָם. הַגָּה: וּבְשָׂמִים הַבְּלוּעִים מִיַּיִן נֶסֶךְ וּנְתָנָם לְתַבְשִׁיל, אִם יֵשׁ שִׁשִּׁים נֶגֶד יַיִן הַבָּלוּעַ בָּהֶן, הַכֹּל שָׁרֵי, אַף עַל גַּב דְּהַבְּשָׂמִים לְטַעֲמָא עֲבִידֵי, הוֹאִיל וְאֵין אֲסוּרִים מֵחֲמַת עַצְמָן, בָּטִילֵי. וְאִם הַיַּיִן שֶׁבָּהֶן הָוֵי לִפְגָם בַּתַּבְשִׁיל, אֲפִלּוּ ס' אֵינוֹ צָרִיךְ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א).
יג כָּל הַמַּשְׁקִים שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שֶׁדַּרְכָּם לְעָרֵב בָּהֶם יַיִן אוֹ חֹמֶץ, אֲסוּרִים. הַגָּה: וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קי"ד. וְכָל זֶה בְּמַשְׁקִים שֶׁהַיַּיִן וְהַחֹמֶץ הוּא בָּהֶם לְשֶׁבַח, אוֹ שֶׁאֵינוֹ פּוֹגֵם, אֲבָל אִם הוּא לִפְגָם, כְּגוֹן צֶבַע שֶׁנָּתְנוּ בָּהֶם חֹמֶץ אוֹ מֶלַח שֶׁמְּבַשְּׁלִים עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְנוֹתְנִים בּוֹ יַיִן אוֹ דָּם לְלַבְּנוֹ (מָרְדְּכַי פא"מ), אוֹ דְּיוֹ שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים (ר"ת), מֻתָּר, דְּכָל זֶה הָוֵי לִפְגָם. וְהוּא הַדִּין בְּכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְיֵשׁ מַחְמִירִים בִּדְיוֹ שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, מִפְּנֵי שֶׁלִּפְעָמִים נוֹתֵן קוּלְמֻסוֹ לְתוֹךְ פִּיו וְהַדְּיוֹ עָלָיו (ת"ה סִימָן קכ"ט כָּל בּוֹ בְּשֵׁם הר"ף). וְעַיִּןִ לְעֵיל סִימָן קכ"ג דְּנוֹהֲגִין הֶתֵּר בְּדָבָר שֶׁנּוֹתְנִין בּוֹ חֹמֶץ, הוֹאִיל וְהָוֵי לִפְגָם, וְנִרְאֶה דְּהוּא הַדִּין בִּדְיוֹ, אֲפִלּוּ הָיָה בּוֹ וַדַּאי יַיִן נֶסֶךְ אֵינוֹ אֶלָּא פְּגָם וְשָׁרֵי כֵּן נִרְאֶה לִי.
א סָעִיף א כשהורק היין המותר כו'. ואפילו היין המותר נפל בפעם אחת הרבה על הטפה של יי"נ עד שיש ס' אפ"ה אסור וכ"כ הר"ן וז"ל וטעמא דמלתא שאותו דבר שעומד במקומו חשוב יותר מן הבא עליו ולפיכך כשהאיסור עומד במקומו אפילו משהו אוסר היין שבא עליו ואפילו חבית גדולה בבת א' משום חומרא דיי"נ אבל כשההיתר עומד במקומו והאיסור בא עליו ההיתר מבטל האיסו' אא"כ נופל בבת אחת כדי נ"ט וכ"נ מדברי הרמב"ם עכ"ל וכן עיקר בש"ס ועוד דהא הרבה פוסקים ס"ל דאפילו באיסור לתוך היתר אוסר במשהו ומיהו בהפסד מרובה וכה"ג יש לסמוך אהרמב"ן והרא"ש וטור דס"ל דבהית' לתוך איסור נמי אם נפל בבת אחת ויש ס' מותר אלא כשנפל מעט אמרי' ראשון ראשון בטיל ואפילו ניתוסף אח"כ היתר ונתרבה עד ס' אין חוזר וניעור אע"ג דבשאר איסורין וכן יין במים היה חוזר וניעור (ע"ל ס"ק י"ב) ביי"נ מין במינו החמירו וע"ש (ובעט"ז עירבב הדברים שפתח בדברי המחבר שהן דברי הרמב"ם וסיים בדברי הטור) מיהו כל זה בודאי יינם אבל בסתם יינם בזמן הזה קי"ל דבכל ענין בטיל בששים וכמו שיתבאר:
ב סָעִיף א מצרצור. פרש"י והר"ן פך קטן:
ג סָעִיף א ראשון ראשון בטל. כתב הר"ן אע"ג דקי"ל ניצוק חיבור שאין הניצוק חיבור אלא לומר שאותו היין שלמעלה דינו כאותו היין שנתערב למטה והרי הוא כמוהו וכיון שאותו שנופל למטה נתבטל ונעשה היתר היאך יאסור היין שלמעלה ודלא כהראב"ד דמפרש דמיירי שמקטף קטופי ע"כ ומביאו ב"י וד"מ בקצרה וכ"כ הרא"ש פרק בתרא דעבודת כוכבים גבי מחלוקת רש"י ור"ת בניצוק חיבור וז"ל דאע"ג דניצוק חיבור הכא לא הוי חבור כיון דאפילו שותת כל היום כולו בזה הענין ונתערב כולו הוי ראשון ראשון בטל ואין סברא להחמיר בניצוק יותר ממעורב ע"כ וע"ל ס"ק ט"ז:
ד סָעִיף א בטל. משמע אפילו ליכא ס' כדלקמן סעיף ג' והיינו דעת הרמב"ם מיהו אנן לא קי"ל הכי אלא בעינן ס' כנגד כל מה שנפל דאל"כ חוזר וניעור ונאסר כדלקמן ס"ק י"ח:
ה סָעִיף א מהחבית כו'. כתב הר"ן ולא ידעתי באיזה דבר החילוק שבין צרצור קטן לחבית דהיאך נתן דבריו לשיעורים בכיוצא בזה ונ"ל דהכי תריצתא דמילתא שמפני שנהגו לערות יין לבור על ידי חבית גדולה כיון שסוף היין שבחבית לירד על ידי כלי זה ודרכו בכך א"א לומר בו ראשון ראשון בטל שכל שעומד ליפול ולהתערב חשיבנא ליה כמעורב כבר משא"כ בצרצור קטן שמפני שאין דרך לערות בכלי כיוצא בו לבור אין אנו רואים כנפל וכמעורב אלא מה שירד כבר מש"ה אמרי' בכל כלי כיוצא בו ראשון ראשון בטל ע"כ:
ו סָעִיף א מפני שהעמוד היורד כו'. משמע מדברי הר"ן שם להדיא דדוקא כשלא נפסק הקילוח [אבל נפסק הקילוח] אין היין שבחבית חבור ליין שבבור וכיון שבאותו שנפל לבדו ליכא כדי נ"ט בטל כמו בצרצור וע"ש:
ז סָעִיף ב בשתייה וימכר כו'. כלומר אבל בהנאה אית ליה תקנתא דימכר כו' אבל ודאי כל שלא הוליך הנאה לים המלח אסור כולו בהנאה:
ח סָעִיף ב וימכר כולו כו'. ולפ"ז היכא שאין בו ממשות האיסור כגון שנתן יין בקנקנים של עובד כוכבים הכל מותר בהנאה שאין כאן דמי האיסור. טור וע"ל סי' קל"ז:
ט סָעִיף ב ולוקח דמי כו'. ה"ה כשמוכר לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבו מותר דשוה בכל מילי להולכת הנאה לים המלח כדאיתא בסק"י ובפוסקים וכ"פ ב"י והאחרונים. וכתב הטור בשם הרשב"א שאפילו מוכרו סתם שרי ואצ"ל לעובד כוכבים בשעת מכירה הריני מוכרו לך חוץ מדמי יי"נ:
י סָעִיף ב לים המלח. או ישרפנו ויקברנו כדלעיל סי' קל"ג ס"א וכן הוא באגודה ר"פ בתרא דעבודת כוכבים ופשוט הוא ונראה דה"ה לכל מקום שהוא אבוד כגון נהר עמוק וכיוצא בו כדלעיל סי' ק"י ס"ק מ"ב:
יא סָעִיף ב חבית של יין נסך. ודאי אבל אם נתערב גוף ודאי יינם ביין לא מהני לא הולכת הנאה לים המלח ולא מכירה לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבו כדאיתא בטור ופוסקים וכ"פ ב"י ואחרונים:
יב סָעִיף ב כשימכור הכל לעובד כוכבים. אבל כשמוכר לעובד כוכבים חוץ מדמי חבית א' שרי וא"צ שוב הולכ' לים המלח וכמו שנתבאר וע"ל סעיף ח':
יג סָעִיף ב בחביות גדולות כו'. ע"ל סי' ק"י ס"ק ה':
יד סָעִיף ב אם נפל כו'. ע"ל סי' ק"י סעיף ז' ובמ"ש שם:
טו סָעִיף ב בטל בס'. וא"צ הולכת הנאה ליה"מ או למכרו לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבו. ב"ח. ואני חוכך בזה דהא במקום שאין הפסד קי"ל דאין חילוק בין זמן זה לזמן הש"ס וכדלעיל סי' קכ"ג וקכ"ד וקכ"ח וכמה דוכתי וא"כ הכא דמדינא סתם יינם אינו בטל בס' א"כ בזמן הזה הא דבטל ומותר אפילו בשתיי' היינו משום הפסד אבל איך יהנה לכתחלה מהיין נסך שנפל לשם אלא יוליך הנאה לים המלח ומותר בשתייה נ"ל:
טז סָעִיף ג בנ"ט כו'. ואם נפלו המים לתוך היין אפי' מעט מעט כיון שנתרבו המים עד שאין היין נותן בהם טעם מותר עכ"ל טור ונ"ל שכן מוכח מתוספות והרא"ש והרמב"ן שהביא הר"ן (דביין במים לעולם אזלינן בתר נ"ט ולא אמרינן ראשון ראשון בטל בשום ענין) למאי דאוקי ש"ס לרב דימי כולה מתני' בנפל היתירה לגו איסורא (ופסק הרא"ש כרב דימי) דלא כהב"ח ס"ה שנדחק לומר דלמסקנא ליתא להך אוקימתא: מיהו קשה אמאי לא אמרי' חתיכה נעשה נבילה ולהר"ן שם ניחא דכ' וה"ט דלא אמרינן חנ"נ אלא בדברים המתבשלים כבשר בחלב דדרך בישול אסרה תורה א"נ צונן לתוך חם שאף הוא דרך בישול אבל בגוונא אחרינא לא וה"נ משום דחתיכה נ"נ בשאר איסורים הוא מדרבנן בעלמא משום לתא דבשר בחלב ומש"ה לא אמרינן אלא דומיא דבשר בחלב עכ"ד וכן להפוסקים דלא אמרינן חנ"נ בלח בלח (וקי"ל הכי במקום הפסד גדול כמו שכ' הרב בסי' צ"ב ס"ד) ניחא אבל להרא"ש שכ' דהא דאמרי' (בסעיף ד') בנפל שם קיתון של מים לבסוף דמותר ולא אמרי' חנ"נ היינו משום שלא נפל מן היין האסור כדי נ"ט בהיתר אלא במשהו נאסר (ומיירי בנפל מן הגיגית לבור דאל"כ ס"ל להרא"ש התם ראשון ראשון בטל כיון דליכא נ"ט ודוק) (וכן כתב האו"ה כלל כ"ד דין ג' דדבר הנאסר במשהו לא אמרינן חנ"נ כשאין ס' וע"ש) (ור"ל כיון שמתחלה לא היה בכדי נ"ט כגון חתיכה וכה"ג שנאסר במשהו מחמת חמץ בפסח או דשיל"מ ונפלה אחר כך לקדרה אע"פ שאילו נפל האיסור מתחלה לקדרה היה אוסר במשהו מכל מקום עכשיו שרי כיון שאין כאן גוף איסור משהו בעין וכן משמע להדיא בסה"ת ובתוספות והרא"ש פרק ג"ה בשם ר"ת דלא כנראה מהדרישה סימן צ"ב דאוסר אחר כך גם כן במשהו כאילו נפל האיסור עצמו שאוסר במשהו שם ולא אמרינן דלא נ"נ במשהו אלא לענין אם האיסור משהו לא היה אוסר בתערובות ב' אף אילו נפל שם בעין וליתא אלא כדפי') וכל דבר שנאסר במשהו לא אמרינן חנ"נ עד כאן לשונו אלמא דאף בצונן אמרינן חנ"נ כל שאינו נאסר במשהו והכא במים ביין נאסר בכדי נ"ט ונראה דהרא"ש אזיל לטעמיה דס"ל דלא אמרינן חנ"נ רק בבשר בחלב וכדלעיל סי' צ"ב והא דהוצרך כאן לתרץ שנאסר במשהו היינו כמו שכתב בפרישה ס"ס י"א דביי"נ החמור שאוסר במשהו אי לאו ה"ט דכיון דנאסר במשהו לא אמרינן חנ"נ הוי חנ"נ אבל מים ביין אינו אוסר רק כדי נ"ט לאיסור אין חנ"נ דדמי לשאר איסורים אי נמי לרווחא דמלתא כתב כן הרא"ש לתרץ אפילו למ"ד חנ"נ בכל האיסורים:
יז סָעִיף ג דבריו בכאן כו'. והאחרונים כתבו ליישב דברי המחבר ולפי שדבריהם דחוקים לא הבאתי דבריהם ונ"ל לתרץ דמה שכתב ואם נתרבה המשקה האסור כו' היינו שנתרבה אח"כ כ"כ בפעם אחת עד שיש בו לבדו כדי ליתן טעם בהיתר אוסר ואשמעינן דל"ת דאפ"ה תשתרי דנימא דגם האיסור שנפל בתחלה יצטרף עם ההיתר וכסברת הראב"ד שהביאו הרשב"א והר"ן קמ"ל ויותר נראה דטעות נפל בספרים וצ"ל וי"א אם נתרבה המשקה האסור כו':
יח סָעִיף ג סברא האחרונה היא עיקר. כי כן הסכימו התוס' והרא"ש וטור והרמב"ן והרשב"א והר"ן דלעולם טעמא לא בטיל ואפילו במין במינו ואפי' בשאר איסורים כל שיש בו בכדי שיתן טעם בכנגדו בשאינו מינו לא בטיל וחוזר וניעור ובעט"ז כ' ויש להחמיר ולא נהירא דלא מטעם חומרא קי"ל הכי אלא דכך עיקר לענין הדין כמבואר בדברי הפוסקים וכן לעיל סוף מן צ"ט קיי"ל בפשיטות (וכן כתב העט"ז גופיה שם) דאיסור שנתבשל ואחר כך חזר ונפל עד שכשנצטרף עם השני אין ס' חוזר וניעור אפי' מין במינו ומבואר בדברי כל הפוסקים דיי"נ שלא במינו שוה לשאר איסורים עיין שם:
יט סָעִיף ד שנפל בתוכו קיתון כו'. ע"ל סימן קל"ז ס"ק ו' באיזה ענין מותר ליתן קיתון של מים אפילו לכתחלה:
כ סָעִיף ד ואם סתם יינם כו'. דהוי מדרבנן מקלינן טפי וע"ל ס"ק ט"ו אמאי לא אמרינן חנ"נ:
כא סָעִיף ה ששה חלקים. כתב האו"ה כלל כ"ג סוף דין ט"ו דוקא יין נסך במים אבל ביין או בתבשיל שמשביחו ודאי אסור הכל עד ששים ע"כ ופשוט הוא:
כב סָעִיף ה מוכר הכל לעובד כובבים כו'. כלומר אע"פ שהיין מכשירין המים בזה וכן בכל מקום שמכשירין האוכל מותר למכרו חוץ מדמי איסור שם:
כג סָעִיף ה חוץ מדמי יי"נ. משמע דמיירי גם בסתם יינם ואע"ג דסתם יינם בזמן הזה שרי בהנאה כדלעיל ר"ס קכ"ג היינו דוקא במקום הפסד ולפי זה אם היה הסתם יינם של ישראל מותר למכרו כולו אפי' גם דמי יי"נ שבו שהרי אפילו היה בעין היה מותר למכרו וק"ל:
כד סָעִיף ה הנאסר במשהו. כלומר שנאסר מחמת מיעוט האיסור שנפל לתוכו ואינו ניכר וה"ה נאסר מחמת שאין ס' וק"ל וע"ל סימן פ"ד ס"ק י"ח וס"ס פ"ו:
כה סָעִיף ז שהוא במינו. דבתר שמא אזלינן מיהו לדידן בזמן הזה בטל בס' דלא גרע מסתם יינם כדלעיל ס"ג בהג"ה:
כו סָעִיף ח ידיחם כו'. והוא שלא שהו זמן רב כדלקמן סעיף י':
כז סָעִיף י זמן רב. נראה דמעת לעת בעינן כמ"ש לעיל סימן ק"ה ס"ק ב' וע"ש:
כח סָעִיף יב בטילי. כדלעיל ס"ס צ"ח וס"ס ק"ה וע"ש:
כט סָעִיף יב בתבשיל. אבל אי הוה לשבח בתבשיל אף על גב דהיה נותן טעם לפגם בתבלין אסור דהא השתא נותנין טעם לשבח בתבשיל כדלעיל סי' ק"ג ס"ב בהג"ה אבל אם היין נ"ט לפגם בתבלין וגם בתבשיל התבלין מותרין באכילה ומותר אפי' לכתחלה ליתנן בתבשיל כן הוא בתשובות הרשב"א שהיא בב"י ופשוט הוא:
א סָעִיף ג מים שנתערבו כו'. רמ"א הקשה דדבריו סותרין זה את זה כו' ולע"ד נראה דדברי הש"ע נכונים ואילו לא כתבן ראויין הן עדיין להכתב דעיקר הקושיא היא מדכתב תחילה בנ"ט ועל זה אמר אבל אם נפל כו' דמשמע שבא להקל אפילו בנ"ט ועוד יש להקשות לכאורה מדכתב אם נפל האיסור להמותר ראשון ראשון בטל והיינו אפילו נתערב אח"כ יותר מכדי נתינת טעם דווקא דאי בפחות מכדי נתינת טעם אמאי כתב דדוקא שיזרוק מצרצור קטן כו' הא מצרצור גדול אסור אפילו בפחות מנתינת טעם והא בכל האיסורים הוה בנתינת טעם דוקא וכאן נמי הוה בכדי נתינת טעם כיון דמין באינו מינו הוא ואף על גב דבב"י בשם ר"ת הביא דבנפל איסור להיתר לא אמרינן קמא קמא בטל כשהקילוח גדול אפילו כשיש בהיתר לבטל הקילוח וזה הביא גם בדרישה אבל אין מזה ראייה דר"ת מיירי שם מיי"נ שנפל ליין דהוה מין במינו דאוסר בכל שהוא משא"כ באינו מינו דהוה בנ"ט אלא ודאי דהאי ראשון בטל היינו אם יש אפי' יותר מנ"ט וא"כ סותר מ"ש אח"כ ואם נתרבה וכו' ומו"ח ז"ל פירש דהאי ואם נתרבה פי' שמערה מכלי גדול שקילוחו גדול ואין זה במשמעות הלשון כלל ותו דאם הקילוח מצרצור קטן אינו אוסר אפי' ביותר מכדי נ"ט בהיתר למה יאסור קילוח גדול בכדי נ"ט דוקא דאי יש איסור מכח נ"ט למה יהיה מותר בקילוח קטן הא מ"מ נ"ט יש לפנינו תיתי מהיכי תיתי מ"מ הטעם שוה בזה ובזה ונלע"ד דהכל נכון דהסעיף הראשון הוא כולו לשון הרמב"ם פ' ט"ז דמ"א וכן הסעיף הזה עד מעט מעט הוא ג"כ ל' הרמב"ם והש"ע הוסיף עליו ואם נתרבה כו' והוא מוכרח דהוקשה לו בדברי הרמב"ם למה כתב בסעיף א' אפילו עירה כל היום ראשון ראשון בטל וכאן לא הזכיר לשון כל היום אלא ודאי דחילוק יש בדבר דאע"ג דבמין במינו באיסור להיתר בטל אפילו האיסור סך גדול היינו לפי שאין הטעם נשתנה וע"כ מועיל הביטול ראשון ראשון אבל באינו מינו היאך נתיר ביש בו נתינת טעם וכמו שכ' התוס' בפ' השוכר (ד' ע"ג) וז"ל ותדע שכן הוא דאי לא תימא הכי וכי אם אדם מערב חלב בקדרה של היתר מעט מעט בסירוגין עד שנתרבה לסוף שיש בנ"ט לקדרה וכי ס"ד שיהיה מותר מטעם קמא קמא בטיל אלא ודאי לא אמרי' קמא קמא בטיל כיון שיש מן האיסור בסוף בנתינת טעם עכ"ל וה"נ ס"ל לרמב"ם והיינו במין במינו יש בצד אחד חומרא מבאינו מינו ובצד אחד יש בו קולא מאינו מינו דהיינו במין במינו בהיתר לאיסור חמור מאד דאסור אפילו בכל שהוא איסור והיתר הרבה אבל באינו מינו אסור בנותן טעם דוקא ובאיסור לתוך היתר במינו יש קולא גדולה דהיינו בקילוח קטן אין אוסר אפי' עירה כל היום כיון שאין הטעם משתנה ואין איסור אלא מצד גזירת הכתוב מ"ה כיון שהראשון בטיל אין כאן גזירת הכתוב אבל באינו מינו שהאיסור מכח נ"ט אם נתרבה עד שיש כדי נ"ט בהיתר ודאי אסור אף על פי שבא לתוכו מעט מעט ומכל מקום בקילוח גדול שוין הן מין במינו עם מין באינו מינו כשהאיסור נפל לתוך היתר דהיינו כמו שאוסר במינו אפילו בפחות מכדי נ"ט ה"נ באינו מינו ואע"ג דבכל איסורין שבתורה אמרינן שאין האיסור בפחות מכדי נ"ט באינו מינו מכל מקום כאן שהאיסור משום עבודת כוכבים חמיר טפי ואוסר אפילו באינו מינו אפילו בפחות מכדי נ"ט כיון שהקילוח גדול דכמו שקילוח גדול יש לו חומרא במינו שמשוה יחד היתר לאיסור ואיסור להיתר ואסור בשניהם בכל שהוא ולא מהני ביטול ואפילו במקום ששייך בו ביטול ה"נ גורם הקילוח גדול באיסור עבודת כוכבים דאף באינו מינו אוסר בפחות מכדי נ"ט בהיתר והמשך דברי הסעיף הזה הם על נכון בדרך זה מים שנתערבו כו' יש כאן קולא דאינו אוסר רק בנ"ט בד"א שיש קולא כאן בהיתר לאיסור אבל מאיסור להיתר בדבר אחד יש כאן חומרא כמו במין במינו דהיינו דראשון בטיל דדוקא בצרצור קטן אמרינן כן כמו לעיל ונקט ראשון בטל לאשמועינן דוקא צרצור קטן כמו שכתב הרא"ש בשם ר"ת הביאו ב"י לענין חבית דהוי כמו צרצור לר"ת דהיתר שלו עד כדי נ"ט ואפ"ה אמר ראשון ראשון בטל אבל בקילוח גדול לא בטל כמו לעיל ואוסר אפילו בפחות מנ"ט ע"כ לא הוצרך להזכירו פה בפי' אלא שיש כאן באינו מינו חומרא אחת דכל שנתרבה ובא לידי נ"ט בהיתר אסור כאן אפילו בקילוח קטן ולא מהני לזה ראשון בטל משא"כ במינו לעיל מהני ראשון בטל אפילו באיסור שנתרבה הרבה מאד נמצא לפי זה גם מסקנת הש"ע כהרמ"א רק שבאינו מינו החמיר בקילוח גדול אפי' בפחות מכדי נ"ט בהיתר כיון שהוא עבודת כוכבים ואיסור עבודת כוכבים יש לו שני חומרות משאר איסורים האחד כשאיסור עבודת כוכבים למטה ונפל היתר אפי' הרבה מאד אין מבטלו עד שיבוא עליו היתר מאינו מינו ויבטל טעמו והשני אפילו במקום שיוכל להבטל דהיינו שהיתר למטה מ"מ אם הקילוח גדול אינו בטל וזהו אפילו באינו מינו ששייך בו ביטול באינו נ"ט בהיתר מ"מ הקילוח גדול מונע הביטול וקורא אני בזה על הש"ע סוד ה' ליראיו:
ב סָעִיף ג שנפל המשקה המותר לתוך כו'. פירוש בין אם נפל בפעם אחת ההיתר הרבה שאין באיסור נ"ט בהיתר ובין שנפל מעט מעט ונתרבה אח"כ כ"כ הטור באינו מינו:
ג סָעִיף ג והיאך יהיו המים אסורין. זה לשון רמב"ם ומורה על הכוונה שכתבתי דיש כאן חומרא אפילו באינו מינו בקילוח גדול וע"כ מפרש הרמב"ם דהיינו דוקא בנאסרו מכח עבודת כוכבים אבל אם נאסרו משאר איסור אפילו קילוח גדול נתבטל אם אינו נ"ט בהיתר:
ד סָעִיף ד ואם סתם יינם נתערב כו'. זה חילק מסברא דנפשיה כי הרמב"ם מחמיר ובעי מים תחילה והרא"ש מקיל ומתיר אף בסוף והכריע הש"ע לחלק כן ודע שהרא"ש כתב והא דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה ויצטרך לבטל היין דהיתר ודאיסור היינו לפי שלא נפל יין ההיתר אלא משהו וכל שנאסר במשהו לא אמרי' חתיכה עצמה נעשית נבילה עכ"ל ולפי זה לדידן דמקילין בסתם יינם דאינו אוסר אלא בס' אם נתערב בשל איסור ואין ס' נגדו ודאי אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה וצריך ס' נגד הכל נמצא שמקולא שלנו נמשך חומרא אבל מ"מ יש קולא אחרת לדידן דגם היין של היתר מועיל לבטל האיסור:
ה סָעִיף ה ששה חלקים כנגדו. הכי מצינו בגמרא פרק השוכר בשני כוסות א' של חולין ואחד של תרומה ונמזגו כל א' במים פירוש בג' חלקים מים דקיי"ל כל חמרא דלא דרי על חד תלת מיא לאו חמרא הוא רואין היין של חולין כאילו אינו ונמצא נשארו ששה חלקים מים מן היין של תרומה ומבטלין אותו כן פירש הראב"ד ור"י. ויש נותנים טעם לזה דחלק אחד יין שקול כנגד ג' חלקים מים ממילא בששה חלקים מים בטל היין שהוא חלק אחד ברוב ואין זה כלום דלא אמרו אלא שאין יין בפחות מזה דלא לידרי ג' חלקים מים אבל ודאי יש יינות שנושאים הרבה מים מזה אלא העיקר כיון דבגמרא מצינו כשיעור זה אין לנו להקל ולומר לבטל אף בפחות מזה:
ו סָעִיף ה הרבה ביחד שמא כו'. כצ"ל ופירושו שלא ימכרם אלא מעט מעט וכדאיתא לענין חמץ בא"ח סי' תס"ז סעיף א':
ז סָעִיף ה אם נתן יין בכלים אסורים כו'. בב"י הביא תשובת רשב"א דאם נתן יין כשר שמעורב בו כבר מים לכלי של עובד כוכבים האסור מחמת יי"נ דמים שביין כשר מבטלין הבליעה של האיסור דהיינו כדי קליפה מהכלי אבל לכתחלה לא דאין מבטלין איסור לכתחלה והב"י כ' על זה וצ"ע שהרי כבר נתן המים וכו' ול"נ דע"כ לא התיר ר"ת לשפוך מים לתוך הגיגית בשעת הבציר להתיר אם יפול אחר כך יין אסור אלא ספק אם יפול אבל כאן שודאי יוריק אותו לכלי איסור זה ודאי אסור לכתחלה ותו דאפילו לא היה יודע מתחלה שיוריק אותו לכלי איסור מ"מ עכשיו שמוריק וסומך שיהא בטיל מחמת המים שבו ומבטל האיסור שבכלי ואין מבטלין איסור לכתחלה ועמ"ש סי' קל"ו ס"ב. ולדידן אפי' אין שם מים היין כשר עצמו מבטל הקליפה כדלעיל סעיף ב' דנוהגין להקל אלא דאם מבטלו במים סגי בששה חלקים ואם מבטלו ביין כשר צריך ס' נגד האיסור דהיינו הקליפה:
ח סָעִיף ו שנפל לתוך יין. א"ל הא חומץ נ"ט לפגם ביין דאיכא דניחא ליה טפי בחלא. רשב"א:
ט סָעִיף ח ויעצרם וימכרם כו'. היינו בסתם יינם אבל ודאי יינם אין לו תקנה. רש"ל:
י סָעִיף י זמן רב כו'. לכאורה אין פי' להאי זמן רב כמה הוא אלא דבטור כתב דוקא שהדיחם מיד או לזמן מועט כו' משמע דזמן מועט הוא מועט דומיא דמיד וכל שיש שהות יותר מזה מקרי מרובה:
יא סָעִיף יא במקום שנהגו לאכול פת של עובד כוכבים כו'. ואין למכרו לבע"ה עובד כוכבים דאין קונין ממנו כמ"ש סי' קי"ב דהא שם בסעיף ה' מבואר דיש לפעמים היתר אף בשל בע"ה. ובפרישה תירץ שמא יחזור הבע"ה וימכרנו לפלטר ואינו נכון דא"כ יהי' איסור לקנות שום פת מן הפלטר מחשש שמא קנאו מב"ה:
א סָעִיף א כשהורק. כתב הש"ך ואפי' היין המותר נפל בפעם א' הרבה על הטפה של יי"נ עד שיש ס' אפ"ה אסור וטעמא דמילתא שאותו דבר שעומד במקומו חשיב יותר מן הבא עליו אבל כשההיתר עומד במקומו והאיסור בא עליו ההיתר מבטל האיסור אלא א"כ נופל בבת א' כדי נ"ט ומיהו בהפסד מרובה וכה"ג יש לסמוך אפוסקים דס"ל דבהיתר לתוך איסור נמי אם נפל בבת א' ויש ס' מותר אלא דכשנפל מעט אמרי' ראשון ראשון בטל ואפי' ניתוסף אחר כך היתר ונתרבה עד ס' אין חוזר וניעור אף על גב דבשאר איסורים וכן ביין במים היה חוזר וניעור ביין נסך מין במינו החמירו מיהו כל זה בודאי יינם אבל בסתם יינם בזה"ז קי"ל דבכל ענין בטל בששים:
ב סָעִיף א בטל. משמע אפילו ליכא ס' והיינו דעת הרמב"ם אבל אנן לא קי"ל הכי אלא בעינן ס' כנגד כל מה שנפל דאל"כ חוזר וניעור ונאסר ש"ך וכ' הר"ן ואע"ג דקי"ל ניצוק חיבור שאין הניצוק חיבור אלא לומר שאותו היין שלמעלה דינו כאותו היין שנתערב למטה והרי הוא כמוהו וכיון שאותו שנפל למטה נתבטל ונעשה היתר היאך יאסור היין שלמעלה:
ג סָעִיף א שהעמוד. משמע מדברי הר"ן דדוקא כשלא נפסק הקילוח אבל אם נפסק הקילוח אין היין שבחבית חיבור ליין שבבור וכיון שבאותו שנפל לבדו ליכא כדי נ"ט בטל כמו בצרצור והטעם דגבי חבית נהגו לערות בכלי כיוצא בו לבור וכיון שסוף היין שבחבית לירד על ידי כלי זה ודרכו בכך א"א לומר בו ראשון ראשון בטל שכל שעומד ליפול ולהתערב חשבינן ליה כמעורב כבר משא"כ בצרצור קטן שאין דרך לערות בכלי כיוצא בו לבור אין אנו רואים כנפל וכמעורב עכ"ל הש"ך:
ד סָעִיף ב ומשליכו. או ישרפנו ויקברנו ונראה דה"ה לכל מקום שהוא אבוד כנון נהר עמוק וכיוצא בו או ימכרנו לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבו ואפילו מוכרו סתם שרי ואצ"ל לעובד כוכבים בשעת מכירה הריני מוכרו לך חוץ מדמי יין נסך שבו אבל כל זמן שלא הוליך הנאה לים המלח אסור כולו בהנאה ומיהו היכא שאין בו ממשות האיסור כגון שנתן יין בקנקנים של עובד כוכבים הכל מותר בהנאה שאין כאן דמי האיסור עכ"ל הש"ך וע"ל סי' קל"ז:
ה סָעִיף ב דמי. וכשמוכר לעובד כוכבים חוץ מדמי חבית א' שרי וא"צ שוב הולכה לים המלח. ש"ך:
ו סָעִיף ב בששים. וא"צ הולכת הנאה לים המלח או למכרו לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבו כ"כ הב"ח אבל הש"ך חוכך בזה להחמיר דהא דבטל בזה"ז ומותר אפילו בשתיה היינו משום הפסד אבל איך יהנה לכתחלה מהיין נסך שנפל לשם אלא מוליך הנאה וכו' ומותר בשתיה עכ"ל:
ז סָעִיף ג טעם. כ' הש"ך ואם נפלו המים לתוך היין אפי' מעט מעט כיון שנתרבו המים עד שאין היין נותן בהם טעם מותר מיהו קשה אמאי לא אמרינן חנ"נ בשלמא להפוסקים דס"ל דלא אמרינן חנ"נ בצונן ניחא אבל לדעת הרא"ש דס"ל דאף בצונן אמרינן חנ"נ כל שאינו נאסר במשהו והכא במים ביין נאסר בכדי נ"ט למה לא אמרינן חנ"נ ונראה דהרא"ש אזיל לטעמיה דס"ל דלא אמרינן חנ"נ אלא בבשר וחלב עכ"ל:
ח סָעִיף א סותרים. הנה בט"ז רוצה לתרץ דברי המחבר מאריך מאד בביאור דבריו ובנה"כ השיג עליו ודעתו נוטה כמ"ש בש"ך דנראה דטעות נפל בספרים וצ"ל וי"א אם נתרבה המשקה וכו' וסברא זו עיקר דלעולם טעמא לא בטיל אפילו מין במינו ואפילו בשאר איסורים כל שיש בו בכדי שיתן טעם בכנגדו בשאינו מינו לא בטיל וחוזר וניעור ש"ך [ול"נ דמ"ש המחבר ואם נתרבה המשקה כו' ר"ל שלא זרק מצרצור קטן אלא מחביות שהעמוד היורד מפי החביות גדול כמו בסעיף א' וכ"כ ב"ח ועי' ט"ז]:
ט סָעִיף ד לבסוף. כ' הרא"ש והא דלא אמרינן חנ"נ ויצטרך לבטל היין דהיתר ודאיסור היינו כיון שנאסר במשהו לא אמרינן ביה חנ"נ עכ"ל ולפ"ז לדידן דמקילין בסתם יינם דאינו אוסר אלא בס' אם נתערב בשל איסור ואין בו ס' נגדו ודאי אמרינן חנ"נ וצריך ס' נגד הכל נמצא שמקולא שלנו נמשך חומרא אבל מ"מ יש קולא אחרת לדידן דגם היין של היתר מועיל לבטל האיסור ט"ז וע' בס"ק ז' מ"ש בשם הש"ך:
י סָעִיף ה חלקים. כתב או"ה דווקא יין נסך במים אבל ביין או בתבשיל שמשביחו ודאי אסור הכל עד ס':
יא סָעִיף ה חוץ. כתב הש"ך דזה הוא אפילו בסתם יינם בזה"ז אע"ג דשרי בהנאה היינו דוקא במקום הפסד מרובה ולפ"ז אם היה הסתם יינם של ישראל מותר למכרו כולו אפילו גם דמי יין נסך שבו שהרי אפילו היה בעין היה מותר למכרו:
יב סָעִיף ו טעם. א"ל הא חומץ נ"ט לפגם ביין דאיכא דניחא ליה טפי בחלא. הרשב"א:
יג סָעִיף ז במינו. דבתר שמא אזלינן מיהו לדידן בזה"ז בטל בס' דלא גרע מסתם יינם כדלעיל ס"ב בהג"ה ש"ך:
יד סָעִיף ח ידיחם. והוא שלא שהו זמן רב:
טו סָעִיף י רב. כ' הט"ז דזמן מועט הוא מועט ממש דומיא דמיד וכל שיש שהות יותר מזה מיקרי מרובה עכ"ל (ובנה"כ חולק ע"ז וכתב דלמה יאסר בפחות מע"ל דהא צונן בצונן הוא ואפילו בדבר מאכל שנפל לחומץ בעינן מע"ל כמ"ש לעיל סי' ק"ד וק"ה וכ"ש הכא עכ"ל):
טז סָעִיף יא תקנה. ואין למכרו לבע"ה עובד כוכבים דאין קונין ממנו כמ"ש סי' קי"ב דהא שם בס"ה מבואר דיש לפעמים היתר אף בשל בעה"ב ובפרישה תירץ שמא יחזור הבע"ה וימכרנו לפלטר ואינו נכון דא"כ יהיה אסור לקנות שום פת מן הפלטר מחשש שמא קנאו מבעה"ב עכ"ל הט"ז:
יז סָעִיף יב בתבשיל. כ' הש"ך אבל אם הוא לשבח בתבשיל אע"ג דהיה נטל"פ בתבלין אסור דהא השתא נותן טעם בתבשיל כדלעיל סי' ק"ג ס"ב בהג"ה אבל אם היין נטל"פ בתבלין וגם בתבשיל התבלין מותרין באכילה ומותר אפילו לכתחלה ליתנן בתבשיל כן הוא בתשובת הרשב"א ופשוט הוא וע"ל ס"ס צ"ט וס"ס ק"ה עכ"ל:
א סָעִיף א ראשון ראשון בטל. עיין בספר תפארת ישראל על משניות פאה פ"ז משנה ח' שכתב דדוקא בלח בלח אמרינן קמא קמא בטיל מדמתערב מיד בכולו דבלח יש בילה משא"כ בלח ביבש ע"ש:
ב סָעִיף ב אבל אם הם קטנים. עיין פר"ח לעיל סי' ק"י סק"ד שכתב דהרמ"א לא כיון בזה להלכה דהעיקר כהרשב"א בת"ה ד' ק"ז שאין יבש ביבש בטל ברוב כ"א באיסור שהולכין אחר נתינת טעם כו' ע"ש ועי' בתשובת כנסת יחזקאל ר"ס ל"א שחולק עליו דמלבד שי"ל מאחר דהרא"ש חולק אהאי סברא כמבואר בא"ח סי' תמ"ז ע"כ פסק להקל בי"נ כדאיתא בירושלמי פרק אד"מ א"ר יהודה אין מדקדקין בי"נ. אף גם זאת האריך להוכיח דגם הרשב"א מודה בי"נ דבטל ע"ש ועי' בכו"פ ופמ"ג לעיל ר"ס ק"י:
ג סָעִיף ב בזה"ז בטל בששים. עי' בתשובת כנסת יחזקאל סי' ל"א שכתב דבחביות גדולות של י"נ שאינו בטל חד בתרי נוהג גם בזה"ז וע"ש:
ד סָעִיף ב בששים. עבה"ט בשם ש"ך ועי' בת' נו"ב תניינא פי"ד סימן ס"ח שכתב ליישב דעת הב"ח דכל היכא שאסור בזמן הש"ס וכל הפוסקים אז לא סמכינן בזה"ז על סברא דעובדי כוכבים בזה"ז לאו עובדי עבודת כוכבים הן רק במקום הפסד אבל לענין סתם יינם דלדעת ר"ת אפילו בזה"ז בטל בס' מצרפינן דעתו לסברא דעובד כוכבים בזה"ז כו' ושרינן אפילו שלא במקום הפסד וכתב דמ"מ מי יחלוק על הש"ך במקום שאין הפסד כלל. אבל אם אירע שאיזה מורה היה מתירו בלא הפסד לא הייתי סותר הוראתו. וכתב עוד שאם נתנו יין האסור לחביות בכדים קטנים שאין פיהם רחב כ"כ כמו גיגית גדולה יש להתיר אף בלי הפסד כלל דיש לצרף דעת הרא"ש שפסק כרב דימי שאם נפל איסורא לגו התירא אפילו מחבית לבור מותר ע"ש:
ה סָעִיף ג דבריו בכאן סותרים. עיין בשו"ת כנסת יחזקאל סימן ל"א:
ו סָעִיף ה הרבה ביחד. עיין במג"א סי' תס"ז סק"ב ובתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ג סימן ל"ה:
ז סָעִיף י זמן רב. עבה"ט ועי' בתשובו' מקום שמואל סימן ל"ט:
ח סָעִיף יג המשקים. עיין בתשובת נו"ב תניינא תי"ד סימן נ"ו שנשאל אודות עושי יין שרף שקורין קראמבאמבולי פערסקי ודומיהם ונותנים בתוך היורה בשר נבלה או שחוטה בלא מליחה והדחה בשעת הבישול כדי להעביר קוטרא וחריפת היי"ש אם מותר ליהודי לעשות כן ומה דין היי"ש הנעשה אצל עובד כוכבים והעלה דישראל אסור לכתחלה לעשות ע"י בשר נבלה או שחוטה שלא נמלח אף אם יש ביורה תיכף ס' אין מבטלין איסור לכתחלה וא"ל שאין כוונתם רק לעבורי קוטרא ולא מקרי מבטל איסור דכבר בארתי בנו"ב סימן כ"ו דזה דוקא היכא שכבר מעורב אלא שלא נתבטל (עמש"ל סימן פ"ד ס"ק ט' מזה) ולכן היהודי ימלח תחלה הבשר וידיחנו ואין לחוש שמא ישתה ממנו עם חלב דלא שכיח אך יש לחוש שדרך לשרות ביי"ש מעשה אופה שנילוש עם חמאה לכן יראה שיהיה ס' נגד הבשר ואפילו אם לא יהיה בתחלה רק אח"כ כשמוסיף עליו מותר. ויי"ש של עובד כוכבים אם ידוע שיש בו ס' אפילו לבסוף כל מה שנעשה אצל עובד כוכבים דיעבד הוא ובטל בס' ואם אין ס' אם רוב אומנים או מחצה על מחצה מערבין אסור אבל אם הרוב אין מערבין אז אסור לקנות מהם בבתיהם דהוי קבוע אבל מה שהחנונים קונים מהם ומוליכים למכור מותר מטעם כל דפריש מר"פ ע"ש. ועיין בב"י שמביא בשם הרשב"א בתשובה שכל דבר שעיקרו כך לא בטיל כו' ע"ש ובמג"א סימן תמ"ב סק"ה ועיין בתשובת נו"ב סימן הנ"ל שהביא דעת גדולי הראשונים דלית להו הך סברא וכתב דיש לסמוך להקל מאחר דאפילו להרשב"א אין זה רק מדרבנן עיין שם:
א סָעִיף א (ליקוט) יין כו'. הכל לשון הרמב"ם (ע"כ):
ב סָעִיף א בד"א כו'. ערש"י שם ד"ה א"ל ר"ד כו' וכ"פ תוס' שם ד"ה רואין כו' וכ"פ הראב"ד והרז"ה והרמב"ן והרשב"א וכן הוא דעת הרי"ף שהשמיט כ"ז אבל הרא"ש כ' דרבין ל"פ דאיירי במערה מגיגית או שנפל בלא עירוי ועתוס' שם ד"ה כי. וי"ל דנפל כו' וד"ה ודוקא כו' וכ"פ הרמב"ם והטור:
ג סָעִיף א עירה מהחבית כו'. כר' יצחק שם. הרמב"ם אבל הרא"ש והטור פ' כר"ד דבשל סופרים כו':
ד סָעִיף ב יין כו'. ממש"ש ב' בשלמא יי"נ משום כו' משא"כ בכה"ג דלית ביה משום לתא דעבודת כוכבים ועתוס' כ"ט ב' ד"ה יין כו'. הר"ן וריב"ש:
ה סָעִיף ב נתערב כו'. הרשב"א ור"ן וש"פ דלא כר"ת ועבה"ג (ראית הפוסקים) ועתוס' שם א' ד"ה יין ביין כו' (וברא"ש שם ועברמב"ן ור"ן וריטב"א) ושם ע"א ב' ד"ה הב"ע כו' ושם נ"ו ב' סד"ה אבל כו' וז"ש בהג"ה וי"א כו' (וכן נוהגין להקל. ומדסתם משמע כדברי הב"ח דלא כהש"ך בס"ק ט"ו. והיינו משום דמצרפין גם דעת ר"ת): (ליקוט) נתערב סתם יינם כו' כשימכור כו' וכן כו'. גם זה הכל לשון הרמב"ם וכדרך הרי"ף ומפ' דרשב"ג ודר"א דקאמר יוליך הנאה כו' חדא הוא אלא דמר נקיט רישא דמילתא ומר נקיט סיפא דמילתא. כ"מ וב"י וכ"כ הרמב"ם בפי' לספ"ג והלכה כר"א בכל ואפילו חבית כו' ומותר לו למכור כו' וכן בפ"ה על מתני' אלו אסורין כו' ימכר הכל לעובדי כוכבים כו' וזהו פירוש יוליך הנייה כו' וכ"כ תי"ט (ע"כ):
ו סָעִיף ב ולוקח כו'. שם אמרינן רשבג"א כו' חוץ כו' וכ"כ הטור וכ' או מוכרו כולו לעובד כוכבים ולוקח כו' והוא כמש"ש מ"ט ב' ועבת"ה בזה כמה שיטות: (ליקוט) ולוקח כו' וכן כו'. כדעת הרי"ף דס"ל דפדיון ביי"נ שוה למכירה ועמ"ש בליקוטים בסי' קמ"ב ס"ד (בס"ק ח') (ע"כ):
ז סָעִיף ב וכן אם כו'. ר"ל כמש"ש אר"נ הלכה למעשה כו':
ח סָעִיף ב הא דחבית כו'. ערש"י ע"ד א' ד"ה יי"נ כו' וד"ה וע"ז כו' וכ"כ בתוס' שם ד"ה אלו כו' וכמש"ש בגמ' דמתני בדבר שבמנין איירי ועתוס' דיבמות פ"א ב' ד"ה ר' יוחנן כו' אבל הר"ן כ' דכל שהוא משום לתא דעבודת כוכבים אפילו אינו דבר שבמנין כמ"ש בירושלמי יי"נ ועבודת כוכבים ועורות לבובין משום שנאמר לא ידבק בידך מאומה מן החרם ועתוס' דזבחים ע"ב א' ד"ה אלא כו' ועוד כ' הר"ן ראיה ממש"ש במתני' יי"נ שנפל לבור כו' אלמא אע"ג שאינו בעין אוסר ולא קי"ל כרב דימי ורב יצחק. אבל לפי מה שפסק בטוש"ע כרב יצחק א"כ ע"כ איבטיל ליה טעמא דירושלמי והירושלמי ס"ל דלא כר"ד ור"י: (ליקוט) הא דחבית כו'. עתוס' דזבחים ע"ב א' בד"ה אלא כו' ובר"ש פ"ג דערלה שנסתפקו בזה אבל בעבודת כוכבים ע"ד א' בד"ה הא ס"ל כמ"ש כאן שכתבו וא"ת ויי"נ כו' וצ"ל כו' וכ"מ בגמ' דקאמר דלא חשיב כי אם דבר כו' אע"ג דיש לדחוק ודעת הרמב"ם כסברת הר"נ וכמ"ש בירושלמי שלכך לא חשיב בפט"ז מהמ"א לשלש ראשונות יי"נ ועבודת כוכבים ועורות לבובין (כנ"ל בר"ס ק"י בליקוט) (ע"כ):
ט סָעִיף ב ואפילו בגדולות כו'. ת"ה ור"ן וכמ"ש בטבעת של ע"ז בזבחים ע"ד א':
י סָעִיף ג בד"א כו'. גמ' שם ת"ש יין במים כו':
יא סָעִיף ג ואם נתרבה כו'. תוס' שם ד"ה כי כו' וש"מ והרא"ש והטור: (ליקוט) ואם נתרבה כו'. ה"ה בס"א ביין ביין כמ"ש תוס' ורא"ש שם אבל דברי המחבר עיקר דוקא במין בשא"מ אבל במינו דוקא עד רובו וכמ"ש ביבמות פ"ב ב' ועתוס' שם ד"ה אמר ועמ"ש בסי' צ"ט ס"ו בהג"ה (ע"כ):
יב סָעִיף ג כגון כו'. שם מ"ז א' וש"מ:
יג סָעִיף ג או כו'. שם נ"א ב' וש"מ:
יד סָעִיף ג דבריו כו'. עתוס' שם ד"ה ת"ש כו':
טו סָעִיף ג והוא מחלוקת כו'. דמ"ש בתחלה בד"א כו' הוא לשון הרמב"ם ולא ס"ל כדעת התוס':
טז סָעִיף ד בור כו'. הרמב"ם פסק כלישנא קמא שם אבל הרשב"א והרא"ש פסקו כלישנא בתרא דלא בעי תחלה דבשל סופרים כו' וכ"פ בב"י ובש"ע כאן פסק ביי"נ גמור כיון שהוא מדאורייתא כלישנא קמא:
יז סָעִיף ה כמה כו'. עמש"ל סי' קכ"ג ס"ח:
יח סָעִיף ה ואם אין כו'. כמו יין ביין וכנ"ל ס"ב. הרשב"א וכתב דהראב"ד כ' דאם נתערב כדי שיהיו המים ראוי לשתיה ע"י בתורת יין אפילו ע"י הדחק אסור למכור כמש"ש ל"ח ב' וכבשין כו' אמר חזקיה ל"ש כו' וה"ה ביין ביין בסתם יינם אם נתערב כשיעור שכנגדו במים ראוין לשתיה כו' ויש סעד לזה בירושלמי גבי פלוגתא דרשב"ג וחכמים א"ר יוסי חד מן רבנן נפיק מבי וועדא ואמר אתפלגון ר"י ור"ל מר אמר הלכה כרשב"ג ומר אמר אין הלכה כרשב"ג ומורה רשב"ג ביין לתבשיל שהוא אסור אלמא בכל מכשירי אוכל מורה וסתר דבריו הרשב"א במ"ש אפי' יין ביין מדקאמר מודה רשב"ג כו' משמע דביין ביין אפי' בכה"ג חולק רשב"ג ועוד מדקא' בגמ' הלכה כו' יין ביין אבל כו' משמע דומיא דחבית כו' ומשמע מדבריו דביין במים מודה הרשב"א אע"ג שראייתו מכבשין דחה שם דחזקיה מתני' מפרש ודלא כרשב"ג מ"מ מהירושלמי הנ"ל מוכח כדבריו וכ"כ הר"ן וכתב וכ"ד הרשב"א אבל בב"י סי' קי"ד כתב דבת"ה הקצר פסק שלא כדברי הראב"ד וכ"פ שם בהג"ה ס"י:
יט סָעִיף ה מיהו לא כו'. כמש"ש פ"ה ב' וכמ"ש בס"ח ועתוס' שם מ"ט ב' ד"ה ארג כו' וביבמות פ"א ב' ובזבחים ע"ב ב' סד"ה נתערבו וס"ל דה"ה ביין במים אבל מעט מעט מותר כמ"ש בא"ח סי' תס"ז ס"א ועמ"א שם ס"ק ב' שהשיג ע"ז:
כ סָעִיף ח או כו'. תוס' שם ד"ה ואם כו' בשם ירושלמי והג"א שם וש"פ:
כא סָעִיף ח ואם אין כו'. פלוגתא דאביי ורבא שם ושם תנן יי"נ כו' וז"ש למעלה בין חדש:
כב סָעִיף ט (ליקוט) יין של כו'. עתוס' שם ד"ה ה"ג כו' וכ"ה גי' רי"ף ורא"ש וש"פ ודלא כספרים דגרסי נפל כו' וכ"ה גי' רש"י ע"ש בר"ה מעשה לסתור כו' ולדבריהם קשה מאי פריך בגמ' הא מדקתני סיפא זה הכלל כו' די"ל דלא קאי אלא אתאנים או תמרים (ע"כ):
כג סָעִיף י נפל כו'. כמש"ש תנן יי"נ כו' שאין כו' שאני חיטי כו' משא"כ בשעורין ועדשין: (ליקוט) נפל על עדשים כו'. היינו בצונן וכמ"ש ידיחם כו' ואם כו' אבל ברותח מותר לגמרי כמש"ש ס"ח א' ב' יין שנפל כו' (ע"כ): (ליקוט) על עדשים ושעורים כו'. הן דברי הרשב"א וכ' הר"נ ג"כ שם ולא כ' שם ושם אלא שעורין בלבד (ע"כ):
כד סָעִיף י ואם עבר כו'. כמ"ש בפסחים מ' א' ורבא אמר אסור כו' לא מבעיא כו' וכ"ש בנישורו זמן רב ואפי' לפי מאי דמסיק שם דמותר ללתות היינו משום דעסיק בלתיתה: (ליקוט) ואם עבר כו'. דאפי' בלתיתה חיישינן להו לענין חמץ בפכ"ש (מ' א') דתניא שם אין לותתין כו' וכ"ש אם נשורו זמן מרובה. רשב"א ור"נ (ע"כ):
כה סָעִיף יא לפיכך אם כו'. כמו בענבים. הרשב"א וטור דלא כהרמב"ם שאוסר בכ"ע:
כו סָעִיף יא ואם הוא כו'. וכ"כ בהג"א שם ד"ה והשתא כו':
כז סָעִיף יא כי אם כו'. כמש"ל סי' קי"ב סי"א:
כח סָעִיף יב ובשמים כו'. כמש"ל ס"ס ק"ה:
כט סָעִיף יב ואם היין כו'. ג"כ מטעם זה:
ל סָעִיף יג כל המשקין כו'. כמ"ש במתני' ל"ה ב' וכבשין כו' ושם ל"ב א' ועתוס' שם ד"ה האי כו':
לא סָעִיף יג או מלח כו'. עתוס' ל"ג א' ד"ה האי כו':
לב סָעִיף יג או דיו כו' ויש מחמירים כו'. עבא"ח סי' תמ"ב ס"י מש"ש:
לג סָעִיף יג וע"ל כו'. שם סכ"ה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.