א כֵּלִים שֶׁאֵין מַכְנִיסִין לְקִיּוּם, בֵּין שֶׁהֵם שֶׁל עוֹר, בֵּין שֶׁהֵם שֶׁל עֵץ וְשֶׁל זְכוּכִית וְשֶׁל אֶבֶן וְשֶׁל מַתֶּכֶת, אִם אֵינָן מְזֻפָּתִין מְשַׁכְשְׁכָן הֵיטֵב בְּמַיִם, וּמֻתָּרִים, בֵּין שֶׁהָיָה תְּחִלַּת תַּשְׁמִישָׁן בְּיַד עוֹבֵד כּוֹכָבִים, בֵּין בְּיַד יִשְׂרָאֵל. הָיוּ מְזֻפָּתִין וַחֲדָשִׁים, אִם דַּרְכָּן לָשׂוּם בָּהֶם יַיִן בִּשְׁעַת זְפִיתָה, וְכָל שֶׁכֵּן אִם הֵם יְשָׁנִים, שֶׁנִּתְיַּשְּׁנוּ בְּיַד עוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּתַשְׁמִישׁ יַיִן, קוֹלֵף אֶת הַזֶּפֶת וּמְשַׁכְשְׁכָן, וּמֻתָּרִים. לֹא רָצָה לִקְלֹף, מְמַלְּאָן וּמְעָרָן ג' יָמִים. וְהוּא הַדִּין לְכֵלִים שֶׁלָּנוּ שֶׁנָּגַע בָּהֶם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּעוֹד הַיַּיִן טוֹפֵחַ עֲלֵיהֶם. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְכֵלִים שֶׁלָּנוּ שֶׁהָיָה מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ עֲלֵיהֶם וְנָגַע בָּהֶן עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אִם הֵם שֶׁל עֵץ וָאֶבֶן אוֹ מַתֶּכֶת וְשִׁכְשְׁכָן, אֲפִלּוּ הֵם זְפוּתִים וְעָבַר וְנָתַן בָּהֶם יַיִן, אֵין לֶאֱסֹר בְּדִיעֲבַד (טוּר בְּשֵׁם רַבֵּנוּ תָּם וּבַעַל הַתְּרוּמָה וְהָרֹא"שׁ). וּבְהֶפְסֵד מְרֻבֶּה יֵשׁ לְהָקֵל.
ב כְּלִי שֶׁנִּקַּב וּסְתָמוֹ בְּזֶפֶת אֵינוֹ נִדּוֹן כִּכְלִי מְזֻפָּף. וּלְפִי זֶה מַשְׁפֵּךְ שֶׁהוּא מְזֻפָּף מְעַט סְבִיב הַבַּרְזֶל, אֵין לוֹ דִּין כְּלִי מְזֻפָּף.
ג כְּלִי שֶׁהוּא שׁוֹעַ (פֵּרוּשׁ שֶׁהֶחְלִיקוֹ וְטָחוֹ) בְּשַׁעֲוָה, אֵין דִּינוֹ כִּמְזֻפָּף, דְּשַׁעֲוָה לֹא בָּלְעָה.
ד כְּלֵי חֶרֶס, אִם נִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא שָׂבְעוּ לִבְלֹעַ, צְרִיכִים מִלּוּי וְעֵרוּי אֲפִלּוּ אֵינָם זְפוּתִין. וּמֵאֵימָתַי שָׂבְעוּ, מִפַּעַם שְׁנִיָּה וְאֵילֵךְ. לְפִיכָךְ, אִם נִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה, צָרִיךְ מִלּוּי וְעֵרוּי. (טוּר) וְאִם נָתַן בָּהֶם מַיִם שְׁלשָׁה פְּעָמִים, וְאַחַר כָּךְ נָתַן בָּהֶם יַיִן, וְנָגַע בּוֹ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, מֻתָּר בְּשִׁכְשׁוּךְ. אֲבָל אִם לֹא נָתַן בָּהֶם מַיִם אֶלָּא ב' פְּעָמִים, וְאַחַר כָּךְ נָתַן בָּהֶם יַיִן וְנָגַע בּוֹ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ עֵרוּי. וְאִם נָתַן בָּהֶם מַיִם פַּעַם אַחַת וְשָׁהוּ בָּהֶם שָׁעָה גְּדוֹלָה כְּמוֹ רְבִיעַ הַיּוֹם, הֲווּ בְּלוּעִים מִמַּיִם כְּמוֹ נָתַן בָּהֶם מַיִם שָׁלשׁ פְּעָמִים. וְאִם הֵם זְפוּתִים, צְרִיכִים לִקְלֹף הַזֶּפֶת אוֹ מִלּוּי וְעֵרוּי, אֲפִלּוּ בְּשֶׁלָּנוּ, שֶׁנָּגַע בָּהֶם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּעוֹד מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ עֲלֵיהֶם. ובְּדִיעֲבַד דִּינָן כִּכְלֵי אֶבֶן וְעֵץ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר (כָּךְ מִפְרָשׁ הַבֵּית יוֹסֵף ל' הַטּוּר).
ה כְּלֵי נֶתֶר וְהֵם הָעֲשׂוּיִם מִמַּחְפֹּרֶת שֶׁל צָרִיף (פי' קַרְקַע שֶׁחוֹפְרִין מִשָּׁם צְרִיף בְּלַעַ"ז אלו"ם וּבִלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַ"ז בייס"א רַשִׁ"י) בּוֹלְעִים הַרְבֵּה בְּיוֹתֵר וְאֵין לָהֶם טָהֳרָה עוֹלָמִית אֲפִלּוּ בְּיִשּׁוּן י"ב חֹדֶשׁ, וַאֲפִלּוּ בְּאֵין מַכְנִיסִין (בָּהֶם) לְקִיּוּם, וְאֲפִלּוּ הָיָה תְּחִלַּת תַּשְׁמִישָׁן בְּיַד יִשְׂרָאֵל.
ו כְּלֵי חֶרֶס הַמְצֻפִּים בַּאֲבָר אוּ בְּרִתּוּכֵי זְכוּכִית (פֵּרוּשׁ מִמִּין כְּלֵי זְכוּכִית שֶׁלֹּא נִתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ וְהוּא מִן הַחוֹל, תּוֹסָפוֹת), אִם הֵם יְרֻקִּים דִּינָם כִּכְלֵי נֶתֶר, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קַרְקַע מֵחֲפִירַת צָרִיף. אֲבָל לְבָנִים אוֹ שְׁחֹרִים, אִם הֵם חֲלָקִים שֶׁאֵין בָּהֶם בְּקָעִים, דִּינָם כִּכְלֵי מַתָּכוֹת. וְאִם יֵשׁ בָּהֶם בְּקָעִים, דִּינָם כִּשְׁאָר כְּלֵי חֶרֶס שֶׁאֵינָם שׁוֹעִים. הַגָּה: וְהָא דִּכְלֵי חֶרֶס מְהַנֵּי לֵהּ עֵרוּי הַיְנוּ בִּדְלֹא נִשְׁתַּמְּשׁוּ בּוֹ יַיִן נֶסֶךְ רַק בְּצוֹנֵן, אֲבָל אִם הִשְׁתַּמְּשׁוּ בּוֹ בְּחַמִּין כְּלִי חֶרֶס, אֵין לוֹ תַּקָּנָה, וּבִשְׁאָר כֵּלִים צְרִיכִים הַגְעָלָה כְּמוֹ בִּשְׁאָר אִסּוּרִים (מָרְדְּכַי פֶּרֶק ב' דַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בְּשֵׁם ראבי"ה).
ז כֵּלִים שֶׁמַּכְנִיסִים בָּהֶם יַיִן לְקִיּוּם, צְרִיכִים עֵרוּי, בֵּין שֶׁלְּקָחָם יְשָׁנִים מֵהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, בֵּין שֶׁהֵם שֶׁלָּנוּ וְנִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים אֲפִלּוּ לְפִי שָׁעָה. וּמִיהוּ בְּעֵרוּי סָגֵי לְהוּ, אֲפִלּוּ הֵם זְפוּתִים.
ח יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁלֹּא הֶחְמִירוּ בִּשְׁבִיל שֶׁמַּכְנִיסוֹ לְקִיּוּם אֶלָּא בִּכְלֵי חֶרֶס בִּלְבַד. וְיֵשׁ מוֹסִיפִים שֶׁל עֵץ וְשֶׁל עוֹר. וְיֵשׁ מִי שֶׁמּוֹסִיף שֶׁל אֶבֶן וְשֶׁל מַתֶּכֶת, וְכֵן רָאוּי לִנְהֹג. אֲבָל שֶׁל זְכוּכִית, לְדִבְרֵי הַכֹּל אֵין מַחְמִירִים בּוֹ בִּשְׁבִיל שֶׁמַּכְנִיסוֹ לְקִיּוּם.
ט נוֹדוֹת, אֵין חֲשׁוּבִין מַכְנִיסָן לְקִיּוּם, שֶׁהֲרֵי אֵינָם עֲשׂוּיִם אֶלָּא לְהוֹלִיךְ בָּהֶם יַיִן מֵהַגַּת לֶחָבִית. אֲבָל חֵמֶת שֶׁל טַיָּעִים, כֵּיוָן שֶׁהַיַּיִן נָתוּן בּוֹ תָּמִיד, שֶׁמִּיָּד שֶׁמְּעָרִין זֶה חוֹזְרִין וּמְמַלְּאִים אוֹתוֹ, דִּינוֹ כְּמַכְנִיסוֹ לְקִיּוּם. אֲבָל כּוֹסוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁשּׁוֹתִים בָּהֶם תָּדִיר, מִכָּל מָקוֹם אֵין הַיַּיִן שׁוֹהֶה בָּהֶם תָּמִיד אֶלָּא מְמַלְּאָן לְפִי שָׁעָה וְשׁוֹתֶה וּמְעָרֶה, וְהִלְכָּךְ אֵין לָהֶם דִּין מַכְנִיסָן לְקִיּוּם. כְּלִי שֶׁמַּכְנִיסִין בּוֹ יַיִן לַעֲמֹד בּוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים, מִקְרֵי מַכְנִיסוֹ לְקִיּוּם וְלָכֵן הָעֵרוּי גַּם כֵּן הוּא שְׁלֹשָׁה יָמִים (מָרְדְּכַי פא"מ וּבְכָל בּוֹ וּבְאָרֹךְ כְּלָל כ"ח דִּין ס"ט).
י כְּלִי עוֹר הַצָּרִיךְ מִלּוּי וְעֵרוּי, צָרִיךְ שֶׁיּוֹסִיף עוֹר וְכַיּוֹצֵא בּוֹ עַל פִּיו כְּעֵין גְּדַנְפָא, כְּדֵי שֶׁיַּעֲלוּ הַמַּיִם עַל פִּיו, אוֹ יַהַפְכֶנּוּ עַל פִּיו בְּתוֹךְ כְּלִי מָלֵא מַיִם, ג' יָמִים אֲחֵרִים.
יא כָּל מָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁצָּרִיךְ שִׁכְשׁוּךְ צָרִיךְ לַהֲדִיחוֹ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בְּמַיִם, אֲבָל לֹא בְּיַיִן, אֲפִלּוּ רוֹצֶה לֶאֱסֹר יַיִן שֶׁמְּשַׁכְשֵׁךְ (טוּר וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ן). וְיֵשׁ מְקִלִּין בְּדִיעֲבַד (בא"ח בְּשֵׁם י"א).
יב כָּל מָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ עֵרוּי, צָרִיךְ לְמַלְּאוֹתוֹ מַיִם עַל כָּל גְּדוֹתָיו, וְיַנִּיחֵם בּוֹ כ"ד שָׁעוֹת מֵעֵת לְעֵת וּלְסוֹף כ"ד שָׁעוֹת יִשְׁפְּכֵם וְהַמַּיִם מֻתָּרִים, וְיֵשׁ אוֹסְרִים הַמַּיִם (מָרְדְּכַי פא"מ וּבְאָרֹךְ וַאֲגֻדָּה בְּשֵׁם ראבי"ה). וְיִתֵּן בּוֹ מַיִם שְׁנִיִּים וְיַנִּיחֶם בּוֹ כ"ד שָׁעוֹת, וְכֵן יַעֲשֶׂה פַּעַם שְׁלִישִׁית, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיוּ ג' יָמִים אֵלּוּ רְצוּפִים אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. וְאִם עָמְדוּ בּוֹ הַמַּיִם כַּמָּה יָמִים וְלֹא שְׁפָכָם, לֹא עָלוּ לוֹ אֶלָּא לְיוֹם אֶחָד. וְאִם שָׁפַךְ הַמַּיִם קֹדֶם שֶׁעָמְדוּ בּוֹ כ"ד שָׁעוֹת, לֹא עָלוּ לוֹ אוֹתָם הַמַּיִם. מֵי מֶלַח חֲזָקִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן שְׁלִישׁ מֶלַח וּב' שְׁלִישִׁים מַיִם, מוֹעִילִים בְּמֵעֵת לְעֵת (טוּר בְּשֵׁם הָרמ"ה) כְּמוֹ עֵרוּי ג' יָמִים (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ).
יג אֲפִלּוּ בְּמַכְנִיסוֹ לְקִיּוּם אֵינוֹ בּוֹלֵעַ יוֹתֵר מִכְּדֵי קְלִפָּה. לְפִיכָךְ אִם הֶעֱבִיר עֲלֵיהֶם מַלְקֵט וְרָהִיטָנִי, אוֹ קִלְּפָם בְּקַרְדֹּם, הֻכְשְׁרוּ. אֲבָל קְלִפַּת הַזֶּפֶת לֹא מְהַנֵי בְּכֵלִים הַמַּכְנִיסִים לְקִיּוּם (כָּךְ מַשְׁמָע מִתְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ).
יד כְּלֵי חֶרֶס שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם יַיִן נֶסֶךְ, אִם הֶחֱזִירָן לַכִּבְשָׁן וְהִסִיקָן מִבַּחוּץ וְנִתְלַבְּנוּ, אֲפִלּוּ לֹא הִשְׁהָם בְּתוֹכוֹ עַד שֶׁנָּשַׁר הַזֶּפֶת אֶלָּא שֶׁנִּרְפָּה, שָׁרֵי. אֲבָל אִם הִסִיקָן מִבִּפְנִים, לֹא מְהָנֵי אֶלָּא אִם כֵּן הִסִיקָן כָּל כָּךְ עַד שֶׁעָבַר חֻמָּם לְצַד חוּץ כָּל כָּךְ שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בּוֹ.
טו כְּלֵי עֵץ וּכְלֵי עוֹר וּכְלֵי חֶרֶס, אֲפִלּוּ מְזֻפָּתִים וַאֲפִלּוּ מַכְנִיסָן לְקִיּוּם, נִתָּרִים בְּהַגְעָלָה בִּכְלִי רִאשׁוֹן. הַגָּה: וְיֵשׁ מַתִּירִין אֲפִלּוּ עַל יְדֵי עֵרוּי שֶׁמְּעָרֶה בָּהֶן רוֹתְחִין וּלְגַלְגְּלָן (טוּר בְּשֵׁם ר"ח וּבִתְשׁוּבַת הָרֹא"שׁ). וְיֵשׁ לִסְמֹךְ עַל זֶה בְּדִיעֲבַד (בֵּית יוֹסֵף). וַאֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה נוֹהֲגִים לִתֵּן אֲבָנִים קְטַנִּים מְלֻבָּנִים תּוֹךְ הֶחָבִית אוֹ גְּדוֹלִים, וְנוֹתְנָן עַל הַמַּשְׁפֵּךְ וְשׁוֹפֵךְ עֲלֵיהֶם רוֹתְחִים וְיוֹרְדִים לְתוֹךְ הֶחָבִית וּמְגַלְגְּלוֹ, וּמְחַשְּׁבִים זֶה לִכְלִי רִאשׁוֹן (אָרֹךְ כְּלָל נ"ח).
טז כָּל הַכֵּלִים שֶׁיֶּשְׁנָן י"ב חֹדֶשׁ, שָׁרֵי, שֶׁבְּוַדַּאי כַּלָּה כָּל לַחְלוּחִית יַיִן שֶׁבָּהֶם, וַאֲפִלּוּ נָתַן לְתוֹכָם מַיִם תּוֹךְ י"ב חֹדֶשׁ, אֵין בְּכָךְ כְּלוּם.
א סָעִיף א שאין מכניסין וכו'. דאלו מכניסין בהם לקיום צריך עירוי כדלקמן סימן זה:
ב סָעִיף א בין שהיה כו'. חוץ מכלי הגת שצריך ניגוב לפי שמשתמשין בהם יין בשפע כדלקמן סי' קל"ח:
ג סָעִיף א בין ביד ישראל. לשון הטור בין שלנו שנגע בו עובד כוכבים בעוד משקה טופח עליהם:
ד סָעִיף א שנתיישנו ביד עובד כוכבים בתשמיש כו'. וכתב הטור והפוסקים בשם ר"י דאם אין דרכם לתת בהם יין בשעת הזפיתה ומראיתם צהוב ניכר שלא נשתמש בהן אחר הזפיתה דאם היה נותן בהם יין היה ניכר וכ"כ הטור לקמן בשם הרשב"א גבי כלי חרס זפותים במקום שאין דרכם לתת יין בשעת זפיתה ומראיהם צהוב מותר לקנותם מהם ע"כ:
ה סָעִיף א דבכלים שלנו כו'. אע"פ שראינו שהיה בו יין לפנינו וכ"ש כלי עובד כוכבים דאינו יודע כן משמע בטור ובפוסקים וכ"כ בפרישה ס"ט ופשוט הוא:
ו סָעִיף א טופח ע"מ להטפיח מהרש"ל וכ"כ ב"י לקמן סי' קל"ח בשם הרשב"א דלא כדרישה שכתב דצ"ע:
ז סָעִיף א אם הם של עץ כו'. לאפוקי של עור שהן רכים והזפת מבליע בהן היין ולכ"ע צריך עירוי:
ח סָעִיף א אין לאסור. דל"ד לכלי הגת דלקמן סי' קל"ח לפי שהן תדירין ביין:
ט סָעִיף א ובהפסד מרובה יש להקל. ומותר בשתיה והיינו לדין הש"ס אי נמי מיירי כשאין ס' אבל יש ס' פשיטא דבכל ענין שרי לדידן דקי"ל סתם יינם בס' ומסתמא יש ס' נגד קליפת הכלי שלא נאסר אלא כדי קליפה וכדלקמן סימן קל"ז ע"ש:
י סָעִיף ב אינו נידון בכלי מזופף. הלכך סגי ליה בהדחה ככלי עצמו או ניגוב אם הוא כלי שצריך ניגוב ולפי זה המשפך שלנו שמזופף מעט סביב הברזל סגי ליה בניגוב כמו המשפך עצמו (לקמן סי' קל"ח סעיף ה') שם:
יא סָעִיף ד כלי חרס כו'. אפי' אין מכניסו לקיום וכן הוא מסקנת רוב הפוסקים וכן הוא בעט"ז:
יב סָעִיף ד מילוי ועירוי. ואע"ג דלענין הגעלה קיימא לן דאין כלי חרס יוצא מידי דפיו לעולם (כדלעיל סימן קכ"א ובא"ח סימן תנ"א) שאני הכא גבי הכשירו מיין נסך שתשמישו על ידי צונן עירוי המים מקלישין טעם היין עד כאן לשון עט"ז וע"ל סימן קכ"ח ס"ק ט"ו:
יג סָעִיף ד אם נשתמש בהם כו'. דוקא בשלא היה בו יי"נ מע"ל אבל היה בו מע"ל אין חילוק בין שבעו ללא שבעו אלא לעולם צריך מילוי ועירוי כדלעיל סי' צ"ג ס"ק ו':
יד סָעִיף ד יש אומרים שצריך כו'. קשה דהא כתב בתחלה לשון הטור דמפעם שניה ואילך שבעו ובב"י כתב דהסה"ת והגהמ"י שהם הי"א מפרשים בע"א והכי הל"ל וי"א שאם לא נתן בו מים אלא ב' פעמים כו' צריך עירוי ונ"ל דסבירא ליה דגם הטור מודה דבמים לא שבעו מב' פעמים דדוקא ביין שבעו מב"פ ולא במים. ומ"ש בב"י דסה"ת והגמ"יי מפרשים בע"א היינו פי' דשמעתא אבל לענין דינא אפשר דלא פליגי דלא כד"מ שכתב בשם ב"י דפליגי לענין דינא ע"ש אלא שלפי דמפשט דברי הטור והפוסקים לא משמע לחלק בהכי כתב המחבר דברי סה"ת והגמ"יי בשם י"א והיינו דכתב דברי הי"א במים ואי הוי ס"ל דאין חילוק בין מים ליין הל"ל בפשיטות דלא סגי בב"פ זה נ"ל בדעת המחבר:
טו סָעִיף ד ושהו בהם כו'. וכב"י דדוקא באין מכניסו לקיום אבל במכניסו לקיום אפילו לא נתן בהם העובד כוכבים יין אלא לפי שעה צריך עירוי כדלקמן אבל הב"ח כתב דבכלי חרס אפילו מכניסו לקיום היכא דכבר שבע לבלוע ביד ישראל א"צ עירוי כשנשתמש בו עובד כוכבים אח"כ אלא סגי ליה בשכשוך ולק' כלי עץ ואבן שאני דאינם שבעים לעולם וכן בכלי חרס כל זמן שאינו שבע לבלוע ביד ישראל אם היה מכניסו לקיום אע"פ שלא נשתמש בהן עובד כוכבים אלא לפי שעה נמי צריך עירוי דאלו בשאין מכניסו לקיום א"צ עירוי בכלי חרס אפילו לא שבע לבלוע אלא א"כ דנשתמש בו ונשתהה בו יין של איסור קצת אבל בנשתמש בו לפי שעה סגי בשכשוך עכ"ל ולענד"נ דבכלי חרס שלא שבעו לבלוע אפילו לא נשתמש בו העובד כוכבים אלא לפי שעה צריך עירוי וכן משמע מדברי הרשב"א שבטור:
טז סָעִיף ד אפילו בשלנו שנגע בהם העובד כוכבים כו'. היינו לפי מה שפירש בב"י דברי הטור אבל מהרש"ל השיג עליו ופירש דברי הטור דאפי' לכתחלה נוהגין להתיר לשתות בו ול"ד לכלי עץ דבסעיף א' דכלי חרס הואיל ושבעים כבר לא בלעי ומביאו הדרישה וכ"כ הב"ח:
יז סָעִיף ה כלי נתר כו'. כתבו התוספות [בעבודת כוכבים דף ל"ג ע"ב] דתרי גווני נתר וזה אינו דפ"ק דשבת דקאמר כלי נתר וכלי חרס טומאתן שוה ויש עוד נתר שלישי שאין עושין ממנו כלים אלא מכבסים בו כלים עיין שם:
יח סָעִיף ה ממחפורת של צריף. שקורין אלו"ין עט"ז ופרישה וכ"כ הריב"ש סימן ת"ן והברטנורה רפ"ב דכלים שהוא הנקרא אלו"ם אבל הרמב"ם שם סתר בארוכה דברי האומרים כן ופי' שהוא הנקרא טפל בל' ערבי וע"ל סי' קנ"ט ס"ב:
יט סָעִיף ו ככלי מתכות. בסעיף א' ובסעיף ח':
כ סָעִיף ו כשאר כלי חרס. בסעיף ד':
כא סָעִיף ז כלים שמכניסים כו'. כלומר שדרך להכניס בהן יין לקיום וכו':
כב סָעִיף ז לפי שעה. דוקא בנשתמש בהן אבל אם נגע בהם בשעת טפיחה לא נאסר דגזרו משום שמא ישתמש בהם העובד כוכבים ויכניס בהן לקיום ויהיה כבוש כו' פרישה סעיף כ"ג וע"ל סימן קל"ו:
כג סָעִיף ח אבל של זכוכית כו'. דשועים וקשים הם ובליעתם מועטת מכל הכלים. ר"ן:
כד סָעִיף ט כלי שמכניסין כו'. כלומר כל שדרך להכניס בו אבל אם ידוע שעמד בהן יין ג' ימים לא מהני ליה עירוי דה"ל כבוש כמבושל כדלקמן ס"ק ל"ג ובעט"ז משמע דאפילו ידוע שעמד בו יין ב' ימים זה אח"ז סגי בעירוי:
כה סָעִיף י כלי עור כו'. וה"ה כל הכלים וכן משמע ברשב"א שם:
כו סָעִיף יא בדיעבד. ובמרדכי כתב כלי יי"נ ששכשכו ביין כשר מותר לכתחלה ונראה דר"ל אם שכשכו מותר לכתחלה לשתות בו ואין צריך שכשוך אחר מיהו לכתחלה אסור לשכשכו ביין והרב אמר דבדיעבד אם שכשכו מקילין לשתות בו:
כז סָעִיף יב מים. ואם ירצה לעשות עירוי ביין אינו כלום. טור וכן הביא ב"י הא"ח שכתב כן בשם הרמב"ן וכתב בדרכי משה שאפשר דבשכשך כ"ע מודו דיש להקל ומשמע דגבי עירוי הודה הרב דלא סגי ביין ודלא כהעט"ז שכתב להקל בדיעבד להתיר על ידי שכשוך או עירוי ביין כשר כו' מיהו היינו דוקא מדינא דיין ביין אוסר בכל שהוא א"נ לדידן וכשאין ס' ביין נגד קליפת הכלי א"נ יש ס' ואפי' הכי לכתחלה אסור ליתן בו יין אבל אם יש ביין ס' ואחר כך נתנו בכלי יין פעם אחרת היין מותר בדיעבד שכבר נתבטל טעם הכלי ביין הראשון וכדלקמן סי' קל"ז סעיף ה' ס"ק י"ח:
כח סָעִיף יב כ"ד שעות. וכב"י בשם תשובת הרא"ש ואם לא יוכל לצמצם ברגע א' לא ניתנה התורה למלאכי השרת אבל אם מיהר לערות בא' מג' ימים בב' שעות אותו היום לא עלה לו כלל כו' ונראה דב' שעות הוא ל"ד דה"ה חצי שעה או פחות כל שידוע בודאי שלא עמדו כ"ד שעות ומכל מקום ק"ל מ"ש ואם לא יכול לצמצם דשרי דלא נתנה תורה למלאכי השרת והלא אפשר לצמצם כפשוטו שישהה המים בתוכה יותר מכ"ד שעות:
כט סָעִיף יב ויש אוסרין המים. נראה דוקא מים הואיל ואינן מאכל אלא מים גרידא מחמירין לכתחלה וכמ"ש בסי' צ"ד ס"ק י"ט כה"ג אבל משקה אחר כגון שכר ודבש וכה"ג שרי וכדאיתא בש"ס ופוסקים ואף במים משמע במרדכי שם דאינם אסורים אלא כשנתנן בכלי להכשירו ומטעמא דכיון העושה כן לכתחלה אם היה שותה המים היה עובר על אין מבטלין איסור לכתחלה וה"ה דלכתחלה אין לשומן בתבשיל עד כאן לשונו אבל אם אירע במקרה שנתנו מים בכלי ועמדו שם זמן רב מותרים ולפי זה שכר וכה"ג בלא"ה שרי דאין מכשירין בשכר ובזה מיושב מה שהביא מהר"ם מטיקטי"ן בגליון המרדכי בצ"ע ולפי זה מה שכתב הב"י בשם סה"ת ותוספות דמי העירוי מותרין ליתא דהם לא כתבו אלא אמאי דאמרי' בש"ס דמותר לתת שכר בכלי היין דה"ה מים ושאר משקין וי"ל דמיירי כשנותן בהם מים שלא להכשיר הכלים וכ"נ דעת הרב שכ' כאן בהג"ה דיש אוסרים המים ולקמן סי' קל"ז ס"ד סתם כדברי הט"ו דמותר לתת בהן מים ושאר משקין אלא ודאי כדפרישית:
ל סָעִיף יב אין בכך כלום. ואפילו לכתחלה יכול לעשות ג' ימים מפוזרים. טור ורשב"א:
לא סָעִיף יב לא עלו לו אותן המים. בב"י כתב בשם תשובת הרשב"א דגם אותו יום עלה לו אלא שמשלים ביום של אחריו אותן [שעות] שחסרו וכתב דגם תשובת הרא"ש מודה לזה אבל הדרישה כתב דהרא"ש וטור חולקים וכ"כ הב"ח דסבירא ליה דאותו יום לא עלה לו כלל דשמא שעה כ"ד גורם פליטת האיסור וכתב עוד הב"ח והכי נקטינן לחומרא וכן משמע בש"ע שחזר בו עד כאן ודלא כהעט"ז שכ' כהרשב"א:
לב סָעִיף יב מי מלח כו'. וכתב הטור ורשב"א דשאר כל המשקין אינם מועילין להכשיר במע"ל חוץ מציר ומורייס והמחבר והרב השמיטו הכשר ציר ומורייס משום דלא שכיח בינינו:
לג סָעִיף יג אינו בולע יותר מכדי קליפה. נראה דהיינו מסתמא אמרינן הכי משום שאינו ידוע שנכבש היין בתוכו יום שלם אבל אם היה ידוע שהיה יי"נ בתוכו יום שלם ה"ל כבוש וכבישה אוסר כל הכלי וכמ"ש לקמן סי' קל"ז ס"ק ט' ונראה עוד דבכל הסי' ובכל מקום דאמרינן בכלי היין נכשרין במילוי ועירוי וכה"ג היינו מסתמא אבל אם ידוע שעמד בו יי"נ יום שלם פשיטא דצריך הגעלה גמורה כל חד לפי דינו שנתבאר בסי' קכ"א כאלו נשתמש בו חמין דהא קי"ל כבוש הרי הוא כמבושל ואף להרמב"ן דס"ל דמילוי ועירוי עדיף מהגעלה דמילוי ועירוי מהני בכלי חרס ולא הגעלה וא"כ היה נראה דכמו דהגעלה מהני בשאר כלים שנחסרו ע"י כבוש כ"ש עירוי היינו מסתמא ומטעמא דאם איתא דנבלע בו לא מהני הגעלה לכלי חרס דאינו יוצא מידי דפיו לעולם א"נ מטעמא דכתב הב"ח דכדי שלא יבוא לטעות להגעיל כלי חרס אף בשאר איסורין אבל עירוי קי"ל לחז"ל הואיל ולא נבלע אלא בצונן כבכ"פ אבל אם ידוע דעמד בה מע"ל לא מהני לכ"ע לכלי חרס לא מילוי ועירוי ולא הגעלה וכן מילוי ועירוי לא מהני בשאר כלים מיהו עדיין צ"ע שאפשר לומר שאפי' ידוע שעמד בו מעת לעת וכדמשמע מסתימת פשט' דברי הפוסקים מכל מקום כיון דלא נאסר אלא על ידי צונן אמרינן ביה כבכ"פ ומהני ליה מילוי ועירוי וגם י"ל דקים להו לחז"ל דע"י מילוי ועירוי נקלש טעם היין שנבלע ע"י צונן וצ"ע ומכל מקום נראה דשאר איסורין שנבלעו בצונן ע"י כבישה לא מהני הכשר מילוי ועירוי ולא אמרו כן אלא ביין שהמים שממלאין ומערין בכלי מקלישים טעם היין משא"כ בשאר איסורין והיינו שלא הוזכר בשום מקום בש"ס ופוסקים הכשר מילוי ועירוי בשאר איסורין אלא שקשה מ"ש הטא"ח סי' תנ"א בשם ראבי"ה וב"י שם בשם יש פוסקים וכ"כ בש"ע שם סכ"א דחבית של חרס שנתנו בהם שכר שעורים מותרין בהגעלה או בעירוי ג' ימים ואפשר לא הקילו אלא כשאינם ב"י דתו ליכא איסורא דאורייתא וכה"ג כתב בעל העיטור ומביאו הטור סימן קכ"א דכלי חרס שאינה ב"י כיון דליכא אלא איסורא דרבנן מהני ליה הגעלה אף על גב דאינו יוצא מידי דפיו לעולם ואף להחולקים עליו אפשר דמודה בחבית שתשמישה בצונן וכדמשמע להדיא מדברי ראבי"ה שם דמחלק בהכי אבל בבן יומו לא מהני עירוי ובכלי יין לא שייך לפלוגי בין ב"י לאינן ב"י כדלקמן סימן קל"ז גם י"ל דבחמץ יש להקל טפי בהגעלה משום דהיתרא בלע וכה"ג אמרינן לעיל סי' צ"ג ס"ק ג':
לד סָעִיף טו על ידי עירוי. ואפילו למ"ד עירוי אינו ככלי ראשון שרי הכא כיון דתשמישו בצונן תוס' ופוסקים ומה"ט הקילו נמי הפוסקים הכא בהכשר שכתב הרב:
לה סָעִיף טז שרו. וא"צ להתיר הקשרים הרשב"א ופוסקים וכ"פ ב"י ומ"ש הטור בשם הרא"ש דצריך להתיר הקשרים צ"ע דאפילו יהא כמ"ש הב"י דמדכתב הרא"ש כהווייתו משמע דס"ל דקאי גם איישון מ"מ יש לחלק כמו שחילק הרשב"א וע"ל סי' קל"ח סעיף ט':
לו סָעִיף טז מים. ואפי' יין כן הוא בתשו' הרא"ש ומביאו ב"י וע"ל סי' קל"ז ס"ק י"ח:
א סָעִיף א כלים שאין כו'. בסימן זה לא נכללו כלי הגת שהם חמירי טפי אע"פ שאין מכניסין יין שם לקיום דטרידי ביין ודינם מבואר בסי' קל"ח כ"כ ב"י והוא מוזכר בכל הפוסקים דכלי גת חמירי משאר כלים:
ב סָעִיף א היו מזופתין. שהזפת מבליע היין לא שהאיסור משום היין שהם נותנים בשעת הזפיתה שאותו היין הוה כמשליך לאיבוד אלא שאח"כ נותנים בהם יין ואינו ניכר כ"כ ב"י בשם התוספות וכתב הטור בשם ר"י דוקא בימיהם שהיו רגילין ליתן יין בזפת שאז אינו ניכר אם נתן בהם יין אחר הזפת אבל האידנא שאין רגילין ליתן בהם יין בשעת זפיתה כל זמן שהם חדשים מראיתן צהוב עד שיתנו בהם יין לפיכך יכול לקנותן מהם כל זמן שהם צהובין עכ"ל. ועיקר האיסור בימיהם הוא כשנתן יין בשעת זפיתה משום שאחר כך לא יהא ניכר באם נתן בו יין וכלי שהוא מזופף מבליע בכלי טפי:
ג סָעִיף א ממלאן ומערן כו'. נ"ל דנקט הכשר זה לפי שהוא מועיל בכולן אפי' בכלי עץ אבל באמת בכלי אבן מועיל ניגוב הנזכר בסימן קל"ח סעיף א' לענין גת וכ"ש בשאר כלים אם שייך בהו ניגוב והטור והש"ע שלא זכרו כאן אלא עירוי גרירי בתר הגמרא פ' א"מ (דף ל"ג) בר אדא טייעא אנס נודות מישראל ורמא בהו חמרא והורו בי מדרשא דמערן ג' ימים והיינו בשל עור או חרס המבליע אפילו טפי מכלי עץ אבל בכלים שאין מכניסין לקיום לא מיירי בגמרא והפוסקים כללו אותם עם כלי עץ לענין דלא סגי בשכשוך ונקטו בהם הכשר א' המועיל לכולן ולא נחתו כאן לחילוק בין ניגוב לעירוי דבזה סמכו על סי' קל"ח גם בפרישה סי' קל"ח מחלק בין אבן לעץ בזה אלא שדחק לומר דכאן בהכשר העירוי לא קאי אשל אבן והוא ללא צורך ועוד בקש שם בעל הפרישה חילוקים להחמיר בשאר כלים יותר מכלי גת והם דברים תמוהים דפשוט הוא בכל הפוסקים דכלים שבגת חמירי שטרודים ביין כמו שכתבו התוספות בפרק אין מעמידין:
ד סָעִיף א וה"ה לכלים שלנו. פי' שיש חילוק בין זפותים לאינם זפותים:
ה סָעִיף א בעוד היין טופח. פירוש על מנת להטפיח כ"כ רש"ל ובלאו הכי אין בו כח לאסור וכמ"ש סימן קכ"ג סעיף י"ז לענין החרצנים:
ו סָעִיף א אם הם של עץ ואבן כו'. לא אתי לאפוקי אלא של עור שהן רכים והזפת מבליע בהם את היין כ"כ הטור בשם ר"ת:
ז סָעִיף ד ובדיעבד דינם ככלי עץ. זהו לפי מה שכתב הטור ואין נוהגין כן על דין כלי חרס שהוא מזופף ופירש ב"י דאין נוהגין לאסור בדיעבד דאי לכתחלה הא כבר מסיק הטור בכלי עץ מזופף דבעי עירוי לכתחלה ורש"ל פירש דמותר אפילו לכתחלה בכלי חרס שלנו הואיל ושבעים כבר עכ"ל והיינו ע"פ החילוק שכתב הטור בשם הרא"ש בכלי חרס בין שבעים ללא שבעים ואם כן יהיו הכלי חרס השבעים עדיפי מכלי עץ ולע"ד א"א לפרש כן דברי הטור דהא בשכתב הטור דין כלי חרס שהוא בזפת קאי על מקום האוסר דהיינו אינו שבע ועל זה כתב דנראה לדמותו לכלי עור דבעי עירוי ועל זה כתב דאין נוהגין כן משמע בההוא גווני דמיירי לפני זה והיאך נאמר דאין נוהגין קאי על כלי חרס שלנו דוקא בשבע לבלוע ע"כ נראה עיקר כפי' ב"י דאדיעבד קאמר דוקא דאין נוהגין לאוסרו:
ח סָעִיף ו כלי חרס כו'. משמע סתם כלי חרס שלנו ולא כמו שמביא הטור דעת הרא"ש דכתב שהוא מין אדמה כו' ולפי זה צריך ליזהר בהנהו כדים של חרס שפיהם קצר מלמעלה ומיוחדים ליין על הרוב שאין לשתות בהם יין של היתר אם הם של עובד כוכבים דתחלה נשתמש בו עובד כוכבים ביין ולא מועיל הדחה אבל באותן שממלאין בהן גם מים הוי ספק דרבנן שמא נשתמש בו תחלה במים ומותרים בהדחה. כן נ"ל:
ט סָעִיף ז ונשתמש בהם העובד כוכבים אפילו לפי שעה. תוב בפרישה דדוקא בנשתמש בהן אבל אם נגע בשעת טפיחה לא נאסר דגזרו משום שמא ישתמש העובד כוכבים ויכניס בו לקיום ובסימן קל"ח סעיף א' מבואר גבי גת דאין חילוק בין זפתה עובד כוכבים או ישראל ונגע בו עובד כוכבים וכתב שם בפרישה לחלק דהכא גבי שאר כלים דפסק דבעינן עירוי לא גזרו על הנגיעה אבל שם בסי' קל"ח דמיירי להצריך ניגוב גזרו גם על הנגיעה עכ"ל ודבריו תמוהים מכל צידי צדדים חדא דמנין לנו לחלק בזה הא אין לנו רמז בתלמוד מזה דהא שם כתב הש"ע ושל עץ אם זפתה העובד כוכבים כו' או שזפתה ישראל ונגע העובד כוכבים כו' בעי עירוי בלא קליפה כו' הרי דבדין עירוי כתב בש"ע ג"כ דגזרו על הנגיעה וכן איתא סוף סימן קל"ח בטור בשם סה"ת דבשלנו ונגע בהו עובד כוכבים נסתפק אי צריך הגעלה כו' שמע מיניה דלא כדבריו דכתב דוקא בניגוב גזרו. ותו דהא כתב בת"ה מביאו ב"י בסי' קל"ח גבי גת וז"ל והא דקתני שזיפתה עובד כוכבים ה"ה אם זיפתה ישראל ונגע בו העובד כוכבים כשיש בו כדי להטפיח כו' והטעם לזה דגת כיון שאם היה תחילת תשמישה ביד עובד כוכבים היה צריך ניגוב אף הוא גזרו עליו לפי שעה וכמו שאמרנו נמי במכניסו לקיום שאפילו לפי שעה גזרו בו רבנן עכ"ל הרי לפניך דלמד דין גת מדין כלי שמכניסו לקיום לענין זה דנגיעת עובד כוכבים אוסרת גם מ"ש דכאן לא מיירי מניגוב אלא מעירוי הוא תמוה דודאי גם כאן סגי בניגוב בכלי אבן וכמו שכתבתי בסעיף א' והוא פשוט. ותו דהא אפי' באין מכניסין לקיום והן מזופתין אמרינן ר"ס זה דאוסר בנגיעת עובד כוכבים ק"ו במכניסן לקיום אפי' אין מזופתין שהרי כתב ב"י דדין מכניסין לקיום אנו למדין מדין מזופף באין מכניסין לקיום. ועל פי זה אסרתי במי שמכר יינו ונשאר החבית ריקם רק שמרים נשארו בו ומוכרם לעובד כוכבים שלא יקח העובד כוכבים השמרים משם כיון שהחבית יש בו טופח על מנת להטפיח וגם בין השמרים עצמם נשאר קצת יין צלול נמצא שאוסר העובד כוכבים את החבית דהא מכניסין בו יין לקיום ויצטרך החבית להגעלה או עירוי על כן צריך שיוציא ישראל את השמרים ועובד כוכבים לא יגע בו ע"כ נראה דגם כאן אע"פ דנקטו לישנא דנשתמש העובד כוכבים בה ה"ה נגע דחד דינא אית להו בכל גווני דהא גבי גת לקמן סימן קל"ח אסרינן מגע עובד כוכבים אע"פ דבגמרא לא אמרו אלא זפתה עובד כוכבים אלא דחדא מילת' היא ומסברא פשוטה אמרינן כן כמו שכתב שם ב"י וה"נ כן הוא ואין לנו לבדות חילוקים ודינים מלבנו בפרט להקל כנלע"ד והרב בעל הפרישה לא דק כאן כל הצורך גם מו"ח ז"ל חולק עליו בזה:
י סָעִיף ח אלא בכלי חרס. א"ל הא בכלי חרס אפי' אין מכניסו לקיום אסור כמ"ש בסעיף ד' תירץ בתה"א דקא משמע לן דאפילו בחרס דאיכא תרתי לריעותא מועיל עירוי ובפרישה הרבה בתירוצים אחרים ע"ז ללא צורך:
יא סָעִיף ח אבל של זכוכית. לפי שהוא חלק מאד ולא בלע כלל:
יב סָעִיף ט נודות כו'. בטור כתוב י"א שחשובין מכניסין לקיום כו' נראה ביאור דבריו שדרך העולם להחזיק פעמים איזה ימים יין בנוד וע"כ י"א שהוי כמכניסו לקיום וחולק הטור עליהם וס"ל דלא הוי מכניסו לקיום אלא במידי דעשוי לכך מתחלה משא"כ במידי דאינו עשוי לכך רק שדרך מקרה מכניסין בו לקיום לא גזרו בו לפי שעה אם משתמש בו העובד כוכבים ביין ועל זה מביא הטור מתשובת הרא"ש בנודות שמחזיקין אותם להוליך יין מגת לחבית והתירן הרא"ש בהדחה ולא חשש שמא אירע מילתא והחזיק בו יין איזה ימים ומביא ראיה ממעשים בכל יום בכלי חרס דסגי בהדחה פירוש דמעשה בכל יום שהעובד כוכבים שותה יין בבית ישראל בכלי חרס של ישראל ומדיחין אותו אחר כך ולא אמרינן כיון שדרך לפעמים להחזיק בהם יין איזה ימים דהוה מכניסו לקיום ולא סגי בהדחה אלא כדפרישית שלא גזרו בזה. ובזה מתורץ מה שהקשה ב"י על הטור אבל תמה אני על מה שהתיר הרא"ש הנודות שמוליכין בהם מגת לחבית בהדחה שהרי כלי גת הם כמו מחץ ומשפך בסי' קל"ח וצריך ניגוב כמ"ש שם ע"כ נראה דלא נתכוין הרא"ש באלו נודות רק שא"צ עירוי כמכניסין לקיום ועל זה מביא ראיה מכלי חרס כל השנה דאין צריך רק הדחה ה"ה בזה אבל ניגוב מכל מקום צריך עם הדחה:
יג סָעִיף ט כלי שמכניסין בו יין לעמוד בו ג' ימים כו'. פי' שמתחלה ייחדו לכך כדפרישית בסמוך לפני זה אבל לא דרך מקרה שהיה שם יין ג' ימים:
יד סָעִיף יא צריך להדיחו ג' פעמים. כן פירש ר"ת מה שאמרו בגמרא כסי בפעם ראשון ושני אסור דקאי על ההדחה שלא הדיחו רק ב' פעמים ואם כן בדיעבד אסור אי לא הדיחו ג' פעמים כיון דנקט בגמ' לשון אסור ואף החולקים על ר"ת בפירוש הפשט מודים לו לדינא כמו שהביא ב"י אלא דאפשר דוקא לכתחלה אסורים אבל דיעבד אפשר דמותר אפי' בלא הדחה כלל ביבש כמו שנזכיר בסי' קל"ז בסעיף א' וגם לפי' ר"ת אפשר דלשון אסור בגמרא היינו דוקא לכתחלה וע"ל סי' קל"ז ומלשון רמ"א כאן משמע אם לא הדיח כלל דאסור אפי' דיעבד ולא מצינו כאן איסור בדיעבד לפי דעת רמ"א אלא אס החזיק יין כשר בכלי של איסור מעת לעת כמ"ש סי' קל"ז כיון שאין מכניסו לקיום וגם אין ס' ביין כשר נגד הטיחה של יין האיסור שעל פני הכלי שלא הודח עדיין ובדרך זה כתב גם רמ"א בסמוך ויש מקילין בדיעבד דמשמע דבלא הדחה כלל אסור בדיעבד היינו בדרך שזכרתי ומכל מקום נראה לי דאין לאסור בדיעבד וכמו שכתבתי בסי' קל"ז סעיף א':
טו סָעִיף יב לא עלו לו אותן המים. זה דברי הרא"ש והטור סיים על זה וצריך שלשה פעמים חוץ מאלו משמע דלא מהני אפי' אם ירצה לצרף מים אחרים עם זה השיעור שהיו מים אלו לא מהני והב"י הביא תשובת רשב"א שכתב ולא עוד אלא אפי' מילא יום אחד שש שעות ויום שני מילאום שש שעות מים חדשים וכן בפיזור עד תשלום שיעור שלשה ימים מותר עכ"ל. וכתב ב"י ליישב דברי הרא"ש עם הרשב"א דהרא"ש לא בא למעט אלא שלא נחשוב אותו ליום שלם אע"פ שלא נחסר ממנו רק שעה אחת וכן נראה לי עיקר דהא מייתי ראייה ממקוה חסר קורטוב ואם היתה כוונת הרא"ש שלא לצרף כלל אותו השיעור אין לו ראייה ממקוה וזו היא הראייה עצמה שהביא גם הרשב"א על הדין דפחות משעה אחת לא מהני ולשון הטור הוא חולק עם הרשב"א וכתב הב"י דנקטינן להלכה כרשב"א ובש"ע לא זכר מזה דרשב"א משמע שפוסק להחמיר כהטור ונראה לע"ד דבדיעבד אם עשה ההכשר כהרשב"א ונשתמש בו אחר כך בהיתר לא אסרינן ליה דבאמת איני יודע טעם לחומרא זו של הטור דאם נאמר שההפסקה שהפסיק בעירוי של יום אחד גורמת שחזר הלחלוחית שהתחיל לצאת ונתבלע לתוכו ע"כ צריך שיהא מלוחלח כ"ד שעות אף אנו נאמר מטעם זה דבעינן רצופים כל הג' ימים דהא בגמרא לא מצינו בפירוש היתר במפוזרין ומנא לן להקל אלא פשוט שאין זה סברא כלל דכל שנפלט אפי' מעט מהני לצירוף למה שיפלוט אח"כ הכי נמי ביום ראשון דאין שום חילוק בפיזור של יום אחד מחבירו ובין פיזור של השעות עצמן של יום אחד וכיון שאנו מתירין מסברא פיזור הימים למה לא נתיר גם פיזור השעות ואפשר שטעם הטור בזה משום מראית עין שהרואה יסבור שזה עולה ליום שלם על כן נראה דבדיעבד פשיטא דמהני לצירוף אבל ביום אחד גופיה שמערה ונותן מים אחרים תיכף פשיטא דזה יותר טוב ואפי' לכתחלה רק שיכוין שיהא קצת יותר מן מעת לעת כדי למלאות אותו הזמן הקצר שבין עירוי מים אלו לנתינת מים אחרים ואולי אפי' זה אין צריך כי כבר הביא הב"י בשם הרא"ש בתשובה ואפי' אם לא יוכל לצמצם ברגע אחת לא נתנה תורה למלאכי השרת כו' אלא דאפשר דהתם אנוס הוא במה שא"א לצמצם משא"כ כאן דלכתחלה עושה קצת שהייה בין מים למים ע"כ צריך שישהה אח"כ קצת יותר מן מע"ל ואז אין חשש כלל נראה לי:
טז סָעִיף יג אבל קליפת הזפת לא מהני. שהזפת מבליע היין בכלי ומכל מקום כל שעושה מילוי ועירוי א"צ לקלוף הזפת כ"כ הטור ועיין מה שכתבתי בסימן צ"ט ס"ז במה ששייך לסעיף זה:
יז סָעִיף יד אלא שנרפה שרי. דהא נתחמם החרס יפה והוה כהגעלה:
יח סָעִיף טו ויש מתירים אפי' על ידי עירוי כו'. זה לשון הטור ור"ת התיר לשפוך בה רותחין ולגלגלה עד שיעברו על פני כולה וכתב א"א ז"ל אף לדבריו אין להתיר כה"ג אלא כשאינו מזופף אבל במזופף לא מהני הגעלה גרועה כזאת ומשמע מדבריו דהגעלה טובה מהני בלא קליפת הזפת ור"י היה מצריך להגעיל כל נסר לבדו שיכניס כלי לתוך היורה כשהיא רותחת וישפוך על כל נסר כו' עכ"ל מ"ש בדעת ר"ת לשפוך רותחין לכאורה משמע אפי' רותחין דכלי שני קאמר מדנקט סתם רותחין ובדברי ר"י אמר שיכניס כלי לתוך היורה כו' ואינו כן דבהדיא אית' בתשו' הרא"ש כלל י"ט סי' י"א וז"ל והחבית התיר ר"ת שיקח יורה מליאה מים רותחין וישפכם לחבית כו' ואף על פי שאין זה כלי ראשון כיון שאין המים מגיעין בכולם אלא ע"י גלגול אפ"ה כיון שהבליעה ע"י צונן היה מקיל כו' הרי דאף לר"ת צריך שישפוך מכלי ראשון דוקא ואע"ג דבגלגול החבית מהני אפי' מנסר אחד להרבה נסרים מכל מקום צריך שיבוא עיקר החמימות לתוך החבית מן כלי ראשון דוקא והא דנקט בדברי ר"י אחר כך שיכניס כלי לתוך היורה לאו לאפוקי מדברי ר"ת בזה אתא אלא דקמשמע לן קולא דל"ת כיון שר"י מחמיר לשפוך על כל נסר לבד ולא מועיל הגלגול מנסר לנסר א"כ לא יועיל השפיכה אפי' מאותו כלי עצמו כיון שפסקה הרתיחה מאחר שמעבירה מהאש קמשמע לן דאכתי מיקרי כלי ראשון וכן מבואר להדיא בדברי התוס' הביאם הב"י ומה שכתב הטור בשם הרא"ש דבמזופף לא מהני הגעלה גרוע כזאת לא תטעה לומר דוקא כהאי גוונא שהיה ע"י גלגול אבל אם שופך עלכל נסר לבד מהני אפי' על ידי עירוי מן כלי ראשון בלא קליפת זפת וזהו הגעלה טובה שזכר אח"כ דהיינו שפיכה על כל החבית לא על ידי גלגול דמהני אפי' בלא קליפה זה אינו דמבואר בתשובת הרא"ש סי' זה וזה לשונו ומה שהקיל ר"ת לשפוך כו' היינו דוקא בחבית של עץ שאינו מזופף אבל מזופף בלעי טפי כדאיתא בגמרא אם היו מזופפות אסורין ואחרי כתבי זה נ"ל מתוך דבריך ששאלת במה יוכשרו אחרי קליפת הזפת זה דבר פשוט דדי להם בשפיכת מים רותחין לתוכה מתוך כלי גדול ולא יצטרך שימלא מים ג' ימים ומה שאמרת שאינן יכולין כי הזפת אינו נדבק יפה אחר המים לזה לא ידעתי תקנה עכ"ל. הרי לפניך שהצריכו לקלוף הזפת דוקא ואע"ג דלא ידע לו תקנה ויתקלקל הכלי ולא אמר דישפוך המים מכלי גדול בכל מקום מהחבית באופן שלא יצטרך לגלגול אלא ברור דכל שהוא מזופף אין לו תקנה כלל בשום שפיכה רק צריך להכניסו לכלי ראשון שעל האש וזהו א"א והגעלה טובה דנקיט הטור היינו סתם הגעלה דבכל דוכתי שמכניס הנגעל לתוך היורה היכא שאפשר להכניסו שם ושם לא צריכין להסיר הזפת וכן משמע מפי' הב"י שכתב הגעלה טובה כלומר מכלי ראשון מהני בלא קליפת זפת ופשוט הוא עכ"ל ולא תטעה במה שכתב ב"י מכלי ראשון היינו דרך עירוי מכלי ראשון דעל זה לא היה כותב שהוא פשוט שהרי כמעט רוב הפוסקים סברי להו דעירוי לא מהני כלל אלא צריך שיכניסנו לתוך היורה וכמ"ש כאן הש"ע ניתרים בהגעלה בכלי ראשון אלא הב"י נתכוין שההגעלה באה מכלי ראשון שהכניסו לתוכו וזה הלשון כתב רשב"א בת"ה הקצר הביאו ב"י סי' קל"ח דבור המתחיל כתב הרשב"א שכלי הגת כו' וזה לשונו ויש מגדולי המורים שהורו שאין כלי הגת נכשרים אלא מכלי ראשון כו' והתם קאי שיכניסנו לכלי ראשון ע"כ. כתבתי כל זה לפי שראיתי בפרישה שכתב שלדעת ר"ת אין צריכין שיערה מכלי ראשון לחבית וכבר הוכחתי שאינו כן ועוד כתב שבהגעלה טובה דנקיט הטור היינו שישפוך על כל נסר בלי גלגול וזה מותר אפי' במזופף לישנא דטור בשם הרא"ש אטעיתיה שכתב הגעלה גרועה כזאת הוא סבר דכזאת דוקא הוא ובאמת בתשובת הרא"ש כלל י"ט סי' ח' לא כתב האי תיבת כזאת אלא סתם לא מהני הגעלה גרועה וכבר הוכחנו דבמזופף לא מהני שום דבר רק קליפת הזפת ולהכשירו אח"כ אם אי אפשר שיכניסנו לכלי ראשון ואי לא עביד הכי אפילו דיעבד אסור ובזה תבין דברי רמ"א שכתב להתיר ע"י עירוי שמגלגלין כו' בפרטי הדינים שזכרנו בסיעתא דשמיא:
יט סָעִיף טו אבנים קטנים מלובנים תוך החבית או גדולים וניתנין על כו'. כצ"ל ומ"ש אח"כ ושופך עליהם רותחין נראה דוקא מכלי ראשון דכל מה שאפשר לקרב לנו לעיקר הדין כן עבדינן לכתחלה במס' עבודת כוכבים (דף ל"ד) כתבו התוספות דאין שום כלי שלא יהא ניתר בעירוי והקשה ב"י בסי' זה דהא אמרי' בגמ' שם גולפי בתר י"ב חודש שריין וגולפי הוא כלי ולא סגי בעירוי ולא קשה מידי דאדרבה קשה ל"ל בגולפי דהיינו חביות י"ב חודש הא אמרינן בברייתא דקנקנים סגי בעירוי. אלא ברור הוא דלא בעי שם בגמרא למעט גולפי מתקנת עירוי אלא בא לומר אם לא עשה עירוי ושהה י"ב חודש שרי גם כן וכ"כ הרמב"ם פרק י"א דהלכות מאכלות אסורות דקנקנים של העובדי כוכבים מותר בישן י"ב חודש ובעירוי ולא הוצרך למנקט כלל עירוי שהוא שנוי כבר משא"כ אבטי דטייעא שם לא נזכר בשום מקום שיהא דינו בעירוי א"כ הא דנקט בגמרא דשרי אחר י"ב חודש היינו דוקא ולא סגי בעירוי ע"כ אין לפרש כפר"ת):
א סָעִיף א כלים. כתבו הט"ז וש"ך שבסי' זה לא נכללו כלי הגת שהם חמירי טפי אע"פ שאין מכניסין בהם יין לקיום לפי שמשתמשין בהם יין בשפע כדלקמן סי' קל"ח:
ב סָעִיף א דרכן. וכ' הטור דאם אין דרכן לתת בהם יין בשעת הזפיתה ומראיתם צהוב. ניכר שלא נשתמש בהם אחר הזפיתה דאם היה נותן בהם יין היה ניכר:
ג סָעִיף א שלנו. פי' הט"ז שיש חילוק בין זפותים לאינם זפותים וטופח פי' ע"מ להטפיח כ"כ רש"ל ובלא"ה אין בו כח לאסור וכמ"ש סי' קכ"ג סי"ז לענין החרצנים:
ד סָעִיף א להקל. כ' הש"ך ומותר בשתיה והיינו לדין הש"ס א"נ מיירי כשאין ס' אבל יש ס' פשיטא דבכל ענין שרי לדידן דקי"ל סתס יינם בס' ומסתמא יש ס' כנגד קליפת הכלי שלא נאסר אלא כדי קליפה וכדלקמן סי' קל"ז וכל זה בכלים של עץ וכו' לאפוקי של עור שהן רכים והזפת מבליע בהן היין לכ"ע צריך עירוי:
ה סָעִיף ב משפך. וסגי ליה בהדחה בכלי עצמו או ניגוב אם הוא כלי שצריך ניגוב. ש"ך:
ו סָעִיף ד זפותין. אפילו אין מכניסו לקיום ואע"ג דלענין הגעלה קי"ל דאין כלי חרס יוצא מידי דפיו לעולם כדלעיל סי' קכ"א שאני הכא גבי הכשירו מיין נסך שתשמישו על ידי צונן עירוי המים מקלישין טעם היין עכ"ל הלבוש:
ז סָעִיף ד נשתמש. כ' הש"ך ודוקא כשלא היה בו יין נסך מע"ל אבל היה בו יין נסך מעל"ע אין חילוק בין שבעו ללא שבעו כדלעיל סי' צ"ג:
ח סָעִיף ד עירוי. כ' הש"ך קשה הא מתחלה כ' דמפעם ב' ואילך שבעו ונ"ל דס"ל דדוקא ביין שבעו מב' פעמים ולא במים:
ט סָעִיף ד גדולה. כב"י דדוקא באין מכניסו לקיום אבל במכניסו לקיום אפילו לא נתן בהם העובד כוכבים יין אלא לפי שעה צריך עירוי אבל הב"ח כ' דבכלי חרס אפילו במכניסו לקיום היכא דכבר שבע לבלוע ביד ישראל א"צ עירוי כשנשתמש בו עובד כוכבים אח"כ אלא סגי ליה בשכשוך וכל זמן שאינו שבע לבלוע ביד ישראל אפילו לא נשתמש בו העובד כוכבים אלא לפי שעה נמי צריך עירוי:
י סָעִיף א ובדיעבד. והרש"ל כתב דאפילו לכתחלה נוהגין להתיר לשתות בו ול"ד לכלי עץ דבס"א דכלי חרס הואיל ושבעים כבר לא בלעי והט"ז פוסק כהרמ"א דדוקא דיעבד ודלא כמהרש"ל:
יא סָעִיף ה אלו"ם. והרמב"ם כ' שהוא הנקרא טפל בל' ערבי וע"ל סי' קצ"ט ס"ב:
יב סָעִיף ו המצופים. כתב הט"ז דצריך ליזהר בהנהו כדים של חרס שפיהם קצר מלמעלה ומיוחדים ליין על הרוב שאין לשתות בהן יין של היתר אם הם של עובד כוכבים דתחלה נשתמש בו עובד כוכבים ביין ולא מועיל הדחה אבל באותן שממלאים בה גם מים הוי ספק דרבנן שמא נשתמש בו תחלה במים ומותרים בהדחה:
יג סָעִיף ז ונשתמש. כתב בפרישה דדוקא כשנשתמש בהן אבל אם נגע בשעת טפיחה לא נאסר והט"ז חולק עליו מכמה ראיות שהביא ופסק דאוסר בנגיעה ג"כ ועפ"ז אסור במי שמכר יינו ונשאר החביות ריקם רק שמרים נשארו בו ומוכרם לעובד כוכבים שלא יקח העובד כוכבים השמרים משם כיון שהחבית יש בו טופח ע"מ להטפיח וגם בין השמרים עצמם נשאר קצת יין צלול נמצא שאוסר העובד כוכבים את החבית דהא מכניסין בו יין לקיום ויצטרך החבית להגעלה או עירוי ע"כ צריך שיוציא ישראל את השמרים ועובד כוכבים לא יגע בו וע"כ נראה דגם כאן אע"ג דנקטו לישנא דנשתמש ה"ה נגע דחד דינא אית להו עכ"ל (ובנה"כ מסכים לדעת הפרישה בכאן מטעם כיון דאינו מזופף לא גזרו בנגיעה כולי האי להחמיר להצריכו עירוי ע"ש):
יד סָעִיף ח חרס. כתב הט"ז א"ל הא בכלי חרס אפילו אין מכניסו לקיום אסור כמ"ש בס"ד תירץ בתה"ה דקמ"ל דאפילו בחרס דאיכא תרתי לריעותא מועיל עירוי:
טו סָעִיף ח זכוכית. לפי שהוא חלק מאד ולא בלע כלל:
טז סָעִיף ט שמכניסין. פי' שמתחלה ייחדו לכך אבל לא דרך מקרה שהיה בו יין ג' ימים. ט"ז. והש"ך כ' באם ידוע שעמד בהן יין ג' ימים לא מהני ליה עירוי דה"ל כבוש כמבושל ובלבוש משמע דאפילו ידוע שעמד בו יין ג"י זה אחר זה סגי בעירוי:
יז סָעִיף י עור. וה"ה כל הכלים. כן משמע ברשב"א:
יח סָעִיף יב מעת לעת. כב"י בשם תשובת הרא"ש ואם לא יוכל לצמצם ישהה המים בתוכו יותר מכ"ד שעות. עכ"ל הש"ך:
יט סָעִיף יב אוסרים. כ' הש"ך נראה דוקא מים גרידא מחמירים לכתחלה אבל משקה אחר כגון שכר ודבש וכה"ג שרי ואף במים משמע במרדכי דאינם אסורים אלא כשנתנן בכלי להכשירו דכיון שעושה כן לכתחלה אם היה שותת המים היה עובר על אין מבטלין איסור לכתחלה וה"ה דלכתחלה אין לשומן בתבשיל אבל אם אירע במקרה שנתנו מים בכלי ועמדו שם זמן רב מותרים ולפ"ז שכר וכה"ג בלא"ה שרי דאין מכשירין בשכר ובזה מיושב דלקמן סי' קל"ז ס"ד כ' הרב דמותר לתת בהם מים ושאר משקים וכאן כ' דיש אוסרין המים אלא ודאי יש לחלק בין אם נותן שם להכשיר הכלים או לא:
כ סָעִיף יב רצופין. ואפילו לכתחלה יכול לעשות ג' ימים מפוזרין. טור ורשב"א:
כא סָעִיף יב עלו. בב"י כ' בשם תשובת הרשב"א דגם אותו יום עלה לו אלא שמשלים ביום שלאחריו אותן שעות שחסרו אבל כל הפוסקים אחרונים חלקו על זה וסבירא להו דאותו היום לא עלה לו כלל והכי נקטינן לחומרא והט"ז כ' דבדיעבד אם עשה ההכשר כהרשב"א ונשתמש בו אח"כ בהיתר לא אסרינן ליה דבאמת איני יודע טעם לחומרא זו עכ"ל (ובנה"כ כ' דהטעם כשוט הוא דכבוש לא הוי במעל"ע בסירוג ומטעם זה לא בעינן ג' מעל"ע רצופים אלא ג' פליטות זה אחר זה מיהו בלא"ה מותר בדיעבד ולאו דוקא הכא אלא בכל כלי היין שנשתמשו בהן בדיעבד בלי הכשר כלל משום דמסתמא איכא ס' נגד הקליפה ושרי לדידן כדלקמן סי' קל"ז עכ"ל):
כב סָעִיף יב שליש. והש"ך כ' בנה"כ שט"ס הוא וצ"ל ב' שלישים מלח ושליש מים וכן איתא בש"ס שבת דף ק"ח ע"ב וכ"כ המחבר בא"ח סי' שכ"א ס"ב עכ"ל:
כג סָעִיף יג קליפה. ב' הש"ך נראה דהיינו מסתמא שאינו ידוע אם נכבש היין בתוכו יום שלם אבל אם ידוע שהיה יי"נ בתוכו יום שלם ה"ל כבוש וכבישה אוסר כל הכלי ונראה עוד דבכל הסי' ובכל מקום דאמרינן בכלי היין נכשרים במילוי ועירוי וכה"ג היינו מסתמא אבל אם ידוע שעמד בו יי"נ יום שלם פשיטא דצריך הגעלה גמורה כל חד לפי דינו כאלו משתמש בו חמין דהא קי"ל כבוש הוי כמבושל ובכלי חרס לא מהני הגעלה וצריך שבירה מיהו עדיין צ"ע שאפשר לומר שאפילו ידוע שעמד בו מע"ל מ"מ כיון דלא נאסר אלא על ידי צונן אמרינן ביה כבכ"פ ומהני ליה מילוי ועירוי ומ"מ נראה דשאר איסורים שנבלעו בצונן ע"י כבישה לא מהני הכשר מילוי ועירוי ולא אמרו כן אלא ביין שהמים מקלישין טעם היין משא"כ שאר איסורים ומ"ש בא"ח סי' תנ"א סכ"א דחבית של חרס שנתנו בו שכר שעורים מותר בהגעלה או בעירוי ג' ימים אפשר דלא הקילו אלא כשאינו ב"י דתו ליכא איסורא דאורייתא אבל בבן יומו לא מהני עירוי ובכלי יין לא שייך לפלוגי בין ב"י לאינו ב"י כדלקמן סי' קל"ז גם י"ל דבחמץ יש להקל טפי בהגעלה משום דהיתרא בלע וכ' עוד ואם ירצה לעשות עירוי ביין אינו כלום מיהו היינו דוקא מדינא דיין ביין אוסר בכל שהו א"נ לדידן וכשאין ס' ביין גנד קליפת הכלי א"נ יש ס' ואפ"ה לכתחלה אסור ליתן בו יין אבל אם יש ביין ס' ואח"כ נתנו בכלי יין פעם אחרת היין מותר בדיעבד שכבר נתבטל טעם הכלי ביין הראשון עכ"ל:
כד סָעִיף יג הזפת. ומ"מ כל שעושה מילוי ועירוי א"צ לקלוף הזפת כ"כ הטור וע"ל בסי' צ"ט ס"ז:
כה סָעִיף טו רותחים. כ' הט"ז נראה דוקא מכלי ראשון ובמזופף לא מהני שום דבר רק קליפת הזפת ולהכשירו אחר כך אם א"א שיכניסנו לכלי ראשון ואי לא עביד הכי אפילו דיעבד אסור ע"ש:
כו סָעִיף טז מים. ואפילו יין וגם אין צריך להתיר הקשרים. הרשב"א:
א סָעִיף ו דינם ככ"מ. ודוקא לענין יי"נ דתשמישו בצונן אבל לענין חמץ בפסח ושאר איסורים אפילו לבנים ושחורים דינם ככלי חרס כדאיתא בא"ח סימן תנ"א הגהת פרישה ע"ש:
ב סָעִיף יג מכדי קליפה. עבה"ט בשם ש"ך ועיין בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סוף סימן נ"ח שכתב דדברי הש"ך בס"ק י"ג (הובא בבה"ט סק"ז) הם עיקר לדינא דאפילו אם עמד מעל"ע מהני עירוי ע"ש ועי' בזה בתשובת תפארת צבי חלק או"ת סימן ה' אות ח':
ג סָעִיף טז י"ב חודש. עיין בתשובת ברית אברהם חי"ד סי' ח' אות ה' שהביאו תוספות בנדה דף ס"ה ע"ב ד"ה היינו דהנך חדשים הם חדשי לבנה כל חודש כ"ט יום ע"ש:
א סָעִיף א (ליקוט) בין כו'. לאפוקי של חרס וכמ"ש בס"ד כלי חרס כו' וכפי' הגאונים דכל כלי חרס דינן שוה ודלא כהרא"ש שם שכתב דוקא כסי שהוא ממין אדמה הידוע להן אלא כל כ"ח כן ואע"ג שאמרו שם הני חצבי כו' הני פתוותא כו' כ' הרשב"א והר"נ דוקא אלו שחרסן קשה ואינן בולעין הרבה ואינו כשאר כ"ח והשמיטו טוש"ע דין חצבי ופתוותא משום שאין חרסן ידוע לנו וכן השמיט בת"ה הקצר. ב"י (ע"כ):
ב סָעִיף א היטב. ע"ל סי' קכ"א ס"א וע"ל סי"א:
ג סָעִיף א בין כו'. מהנ"ל ועוד גי' הרי"ף ורא"ש שם אר"י הני כובי דארמאי כו' ושם ע"ד ב' קסבר כ"ד כו' משמע הלא"ה אפילו לזמן מרובה לא גזרינן ועתוס' שם ל"ב ב' בד"ה כך כו' וברא"ש ור"ן שם ודלא כרש"י:
ד סָעִיף א היו כו'. כגירסת ד"ת וכפי' שם ההיא דנודות שאין מכניסו לקיום: (ליקוט) היו מזופתין כו'. כגי' ר"ת ותוספתא נודות העובדי כוכבים גרודים מותרים חדשים זפותין אסורין קנקנים של עובד כוכבים חדשים מותרין ישנים מזופתין אסורין ופי' גרודים אפילו היה בהן זפת ואפילו ישנים רק שנקלף הזפת מותרין אבל זפותין שלא נקלף עדיין אפי' חדשים אסורים קנקנים חדשים ולא היה בהן זפת כלל שניכר שלא היה בהן יין מעולם מותרים ישנים ומזופפין פי' ישנים או מזופפים אפילו נראה חדש כיון שמזופף אינו ניכר והטעם של קנקנים כיון שמכניסו לקיום אפילו לפי שעה כו' וצריך עירוי ועתוס' ורא"ש (ע"כ):
ה סָעִיף א וה"ה לכלים כו'. שם בתוס' ולפי שיטת ר"ת כו' ואפי' לפי' ר"י שם שמתיר בשל עובר כוכבים אוסר בזה כמש"ש ור"י היה כו' ומ"מ שלנו כו':
ו סָעִיף א י"א כו'. שם ור"ת עצמו כו' ולכאורה כ"ש בכלי עובד כוכבים חדשים וכנ"ל אבל לפי מש"ש בתוס' וכ' רבינו ברוך כו' וכמ"ש כאן אין לאסור בדיעבד והיינו דוקא בכלי ישראל ולא סמכינן אהיתרו של ר"י:
ז סָעִיף א טופח. ע"מ להטפיח כמש"ש ס' ב' וכנ"ל סי' קכ"ט סי"ג וע"ל סי' קכ"ו ס"ה בהג"ה:
ח סָעִיף א אם הם כו'. לאפוקי נודות שהן רך. שם בתוס':
ט סָעִיף ב כלי כו' ולפ"ז כו'. תוס' ע"ד ב' ד"ה דהוה כו':
י סָעִיף ג כלי כו'. כמ"ש בב"מ מ' א' ול"פ מר כו':
יא סָעִיף ד כלי חרס כו'. שם ב' וכפירש"י ומפ' הרשב"א והטור דמ"ש פעם כו' קאי אשתיית היין של עובד כוכבים אבל בסה"ת סי' קס"ו פי' דקאי אנתינת מים של ישראל תחלה אם נתן ב"פ מים ואח"כ יין ונגע בו העובד כוכבים אסור אבל נתן ג"פ מים ואח"כ יין מותר וז"ש ואם כו' וסובר המחבר דיש לחלק בין מים ליין לכך כתב שניהם:
יב סָעִיף ד צריך מילוי ועירוי. רש"י שם וכמש"ש א' דמהני כי אתא כו' א"ל ד"א כו':
יג סָעִיף ד ואם נתן כו' ושהו כו'. תוס' שם בד"ה כסי כו'. ולפ"ז נהגו כו' וכ' בסה"ת דהיינו רביע היום:
יד סָעִיף ד ואם הם זפותים כו'. כמש"ל ס"א וה"ה לכלים כו':
טו סָעִיף ד ובדיעבד בו'. ר"ל בשלנו וכמש"ש בהג"ה י"א כו':
טז סָעִיף ה (ליקוט) והם העשויים כו'. גמ' שם (ע"כ):
יז סָעִיף ה אפילו ביישן כו'. עבה"ג והרמב"ן והרא"ש מתירין בכה"ג דל"ג מחרצנים וזגים ודורדיא:
יח סָעִיף ה ואפילו כו' ואפילו כו'. ממש"ש אח"ז הני כובי כו' הני חצבי כו' כסי כו' משמע דכ"נ אפילו בכה"ג אסורין:
יט סָעִיף ו אם הם כו'. בכתובות ק"ז ב' איפסק כר"ז:
כ סָעִיף ו (ליקוט) דינם ככ"נ מפני כו'. שם משום דמצריף וערש"י שם ד"ה ירוקא כו':
כא סָעִיף ו דינם כשאר כ"ח. דל"ל ככלי נתר דהא אין בהם ממחפורת של צריף אלא משום דבלעי וכמש"ש דבעו מיניה מאמימר כו' דודאי בלעי כו' התורה העידה על כ"ח כו' אלמא מטעם כלי חרס הוא אלא שבצונן אינן בולעין כי אם בבקעים וכמש"ש ס"ה ב' במתני' ובגמ' (ע"כ): (ליקוט) דינם ככ"נ כו' דינם כשאר כ"ח כו'. וכ"כ הר"נ שם ועמש"ש (ע"כ):
כב סָעִיף ו והא כו'. כמש"ש ל"ד א' ובפ"ב דפסחים וכ"ת חמץ כו' זה תשמישו כו' ועתוס' דזבחים צ"ה ב' (בד"ה עירה) מיהו אין ראיה משם כו' וכ"כ בעבודת כוכבים ע"ד ב' ושם ל"ג ב' ובשבת מ"ב ב':
כג סָעִיף ז כלים כו' אפילו כו'. בתוס' ל"ג א' ובברייתא אחרת תניא כו' ישנים אפילו לא נתן כו' וכמש"ש ע"ד ב' רבא כי כו' ושם בשם בה"ג דהחילוק שבין נודות לקנקנים דזה מכניסו כו':
כד סָעִיף ז ומיהו כו'. שם בברייתא ישראל נותן לתוכו מים וערש"י שם ובתוס' סד"ה הנ"ל בסיומא דברייתא כו'. וכן ממש"ש ל"ש נודות כו' ונודות היינו בזפותים כמ"ש בס"א:
כה סָעִיף ח יש מי כו'. הרא"ש פ"ה סל"ב בשם הרמב"ן: (ליקוט) יש מי כו'. ממש"ש ע"ד ב' ומודה ר' בקנקנים כו' ומה הפרש כו' מכלל דלרבנן הן שוין ואפ"ה בעץ ואבן ינגב ואי אמרת דגם עץ בעי עירוי מאי ומורה רבי גם לחכמים קשה דהא אין חומר בקנקנים מפני שהן של חרס ואין ההודאה ממין הטענה. ר"נ אבל כ' שדעת כל הראשונים אינו כן אלא כולן צריכים עירוי (ע"כ):
כו סָעִיף ח ויש מוסיפים כו'. לאפוקי מתכת וזכוכית דלכן אמרו ל"ג ב' מאני דקוניא חוורי ואוכמי שרי וכמ"ש בס"ו:
כז סָעִיף ח ויש מי כו'. הרא"ש שם:
כח סָעִיף ח אבל כו'. עבא"ח סי' תנ"א סכ"ו: (ליקוט) יש מי כו' ויש כו' אבל כו'. ממ"ש ל"ג ב' הני חצבי כו' הני פתוואתא כו' ופי' הרא"ש שם אפי' במכניסו לקיום שאינן בולעין וכ"ש לכלי זכוכית וער"נ שם (ע"כ):
כט סָעִיף ט נודות אין כו'. בתוס' הנ"ל ד"ה כך בשם בה"ג והרא"ש שם וש"פ וכנ"ל:
ל סָעִיף ט שהרי כו'. כ"כ ע"פ מ"ש בתשובת הרא"ש והביאו הטור ול"ד דאפילו יותר מכאן כמ"ש בהרבה מקומות:
לא סָעִיף ט אבל כוסות כו'. שם ב' דבי פרזק כו':
לב סָעִיף ט כלי כו'. למד מעירוי דהוא ג"י וכמש"ו ולכן כו':
לג סָעִיף י כלי עור כו'. כמש"ש ע"ו ב' ותיבת עור הוא מיותר וט"ס:
לד סָעִיף יא (ליקוט) כל מקום כו'. אף שהרא"ש שם כתב דוקא של חרס וכ"כ תוס' שם ודוקא כו' מ"מ סיימו תוס' שם מיהו כו' (ע"כ):
לה סָעִיף יא במים כו' ויש מקילין כו'. ירושלמי ר' יעקב בר אחא בשם ר' ייסא אמר יין שהוא אסור בשתיה ומותר בהנאה כנסו לתוך הקנקן הקנקן עצמה כיין פינהו ונתן לתוכו יין אחד היין אסור והקנקן מותר והביאו מרדכי סי' אלף רנ"ד אבל רמב"ן כתב על הירושלמי זה דבר חדש לא מצינו לו רגלים בגמ' שלנו ולפיכך אין להקל ולהורות כן ועבא"ח סי' תנ"ב ס"ה בהג"ה ובר"ן ס"פ כ"ה:
לו סָעִיף יב והמים כו'. עתוס' שם ב' ד"ה שרא כו':
לז סָעִיף יב ויש אוסרים המים. משום דא"כ מבטל איסור לכתחלה ועש"ך:
לח סָעִיף יב (ליקוט) ואע"פ שלא כו'. וכ"כ בהג"א פ"ב סכ"ב בד"ה וכן. אומר ר' כו' (ע"כ):
לט סָעִיף יב ואם עמדו כו'. כמש"ש וצריך לערן כו':
מ סָעִיף יב ואם שפך כו'. כמש"ש מעל"ע ואמרו (מנחות ק"ג ב' וש"מ) כל שיעורי חכמים במ' סאה כו':
מא סָעִיף יב מי מלח כו'. הרמ"ה כתב שמי מלח חזקים דומיא דציר ומורייס ש"ד והרא"ש בתשובה והרשב"א חולקין ע"ז וכתבו דוקא ציר ומורייס אבל מי מלח וש"ד אין לנו וכ' הטור שאף לדברי הרמ"ה דוקא כההיא דפי"ד דשבת (ק"ח ב' וע' נקה"כ) שיש כו':
מב סָעִיף יב במל"ע. הרא"ש שם ושיעור שהיית ציר כו' ומסתברא כו' וכ"כ הטור בשם הרמ"ה אבל הרשב"א בת"ה כתב כשיעור שיחמו באש דהא בגמ' מדמי להו לשריפת אש שאמרו השתא כו' וע"ל סי' ק"ה ס"א:
מג סָעִיף יג (ליקוט) אפילו במכניסו כו'. כ"ה לשיטת התוס' שמכשירין ע"י עירוי אבל לשיטת הרמב"ן דסט"ו אין מועיל קליפה וכ"כ הר"נ בפ"ב שם אבל בה"ת כ' דעירוי מועיל עוד כ' דקליפה מועיל כו' והרמב"ן ז"ל חולק בדבר. ועוד כ' הר"נ שם ראיה דדי בקליפה ממ"ש ל"ג ב' דמותר ליתן שכר והטעם כמ"ש משום דהבלוע בהן משהו וכמ"ש בסי' קכ"ב ס"ה ומשהו סגי בקליפה כמ"ש בפכ"צ (ע"ו א') שאני סיכה דמשהו כו' (ע"כ):
מד סָעִיף יג אבל קליפת כו'. ערא"ש פ"ה סל"א ושל חרס כו':
מה סָעִיף יד אא"כ הסיקן כו'. עתוס' שם ד"ה קינסא כו' וכ' הר"ר משה כו' והוא דלא כהר"ר אלחנן וכ"כ בהג"א שם וכ"פ סה"ת והרא"ש בתשובה:
מו סָעִיף טו כלי כו'. ע"ד ב' דרש רבא כו':
מז סָעִיף טו וכ"ה כו'. ממש"ש ל"ג ב' קנקנים כו' כיון כו' וכנ"ל סי"ד ומצינו הגעלה לכ"ח כמש"ל ס"ס קי"ג ועוד דלא גרע מעירוי שאינו מפליט אלא כ"ק ואפ"ה מהני בכ"ח כמש"ש א'. ת"ה: (ליקוט) וכלי חרס. דלא כהר"נ פ"ב בשם הרמב"ן שכתב שאינו מועיל לכ"ח הגעלה כלל:
מח סָעִיף טו ואפילו מכניסו לקיום. כ"כ הר"נ שם שאף הרמב"ן מודה בזה בכלי עץ ושאר כלים:
מט סָעִיף טו ככלי ראשון. דוקא הרשב"א והר"נ וכמ"ש בפ"ב דפסחים (ל' ב') ברותחין ובכלי ראשון (ע"כ): (ליקוט) בכלי ראשון. כ"כ הר"נ שם בשם הרמב"ן ושכן פיר"ח נעוה ארתחו ע"ג האור (ע"כ):
נ סָעִיף טו וי"מ כו'. תוס' שם בד"ה קינסא כו': (ליקוט) ויש מתירין כו'. עתוס' דעבודת כוכבים ע"ד ב' ד"ה דרש כו' אבל הרשב"א כ' דוקא כלי גת שאינן מכניסין לקיום שא"צ אלא ניגוב מותרין בעירוי אבל כלים שמכניסן לקיום שאינן ניתרין אלא בעירוי צריכין הגעלה מכ"ר ועתוס' ל"ג ב' ד"ה קינסא כו' (ע"כ):
נא סָעִיף טו ואפילו כו'. כמ"ש בא"ח סי' תנ"א ס"ו בהג"ה:
נב סָעִיף טז כל הכלים. טור וכשיטתו שכ' בכלי נתר כשיטת הרמב"ן והרא"ש שכ' בס"ה:
נג סָעִיף טז ואפילו נתן כו'. טור בשם הרא"ש בתשובה ור"ל דל"ד למ"ש בתוס' ע"ו א' בד"ה בת. וה"ר ברוך כו' לפי שנעשו כו' דהא המים מותרין כמ"ש ל"ג ב':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.