א כָּל הַצְּלָמִים (שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים) הַנִּמְצָאִים בַּכְּפָרִים, אֲסוּרִים, דִּסְתָמָא לְשֵׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים נַעֲשׂוּ. וְהַנִּמְצָאִים בַּכְּרַכִּים, מֻתָּרִים, דְּוַדַּאי לְנוֹי נַעֲשׂוּ, אֶלָּא אִם כֵּן עוֹמְדִין עַל פֶּתַח הַמְּדִינָה, (לְשׁוֹן רַמְבַּ"ם פ"ז מֵהִלְכוֹת עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים) וְהָיָה בְּיַד הַצּוּרָה צוּרַת מַקֵל אוֹ צִפּוֹר, אוֹ כַּדּוּר אוֹ סַיִף אוֹ עֲטָרָה וְטַבַּעַת. הַגָּה: שְׁתִי וָעֵרֶב שֶׁמִּשְׁתַּחֲוִים לוֹ, דִּינוֹ כְּדִין צֶּלֶם וְאֲסוּר בְּלֹא בִּטּוּל. אֲבָל שְׁתִי וָעֵרֶב שֶׁתּוֹלִין בַּצַּוָּאר לְזִכָּרוֹן, [שֶׁבָּאוּ מִמְּקוֹמוֹתֵיהֶם] לֹא מִקְּרֵי צֶלֶם, וּמֻתָּר. (מָרְדְּכַי רֵישׁ פֶּרֶק כָּל הַצְלָמִים בְּשֵׁם ראבי"ה).
ב הַמּוֹצֵא שִׁבְרֵי צְלָמִים מֻשְׁלָכִים, אוֹ בְּתוֹךְ שִׁבְרֵי נְחשֶׁת, אוֹ אֲפִלּוּ שִׁבְרֵי אֱלִילִים עַצְמָן, מֻתָּרִים. אֲבָל מָצָא תַּבְנִית יָד אוֹ רֶגֶל וְהוּא עוֹמֵד עַל בְּסִיסוֹ, אָסוּר.
ג הַמּוֹצֵא כֵּלִים וַעֲלֵיהֶם צוּרוֹת חַמָּה אוֹ לְבָנָה. הַגָּה: דְּהַיְנוּ צוּרוֹת הַנַּעֲשִׂים לְשֵׁם חַמָּה וּלְבָנָה, כְּמוֹ שֶׁעוֹשִים בַּעֲלֵי הַטַּלְסְמָאוֹת צוּרוֹת לַכּוֹכָבִים, כְּגוֹן צוּרוֹת הַמִּתְיַחֲסוֹת לַשֶּׁמֶשׁ, מְצַיְּרִים מֶלֶךְ מְעֻטָּר יוֹשֵׁב עַל עֲגָלָה, וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָּזֶה בַּלְּבָנָה יֵשׁ לָהֶם צוּרָה מְיֻחֶדֶת (רַמְבַּ"ם בְּפֵרוּשׁ הַמִּשְׁנָה וּבַרְטְנוּרָה שָׁם). אוֹ דְּרָקוֹן, וְהוּא דּוֹמֶה לְנָחָשׁ, וְיֵשׁ כְּמִין סְנַפִּירִין בֵּין פִּרְקֵי חֻלְיוֹת שֶׁבַּצַּוָּאר, אִם הַכֵּלִים מְכֻבָּדִים, אֲסוּרִים. שֶׁוַּדַּאי נַעֲשׂוּ לְשֵׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְאִם הֵם מְבֻזִּים, מֻתָּרִים שֶׁלֹּא נַעֲשׂוּ אֶלָּא לְנוֹי. וְאֵלּוּ הֵם מְכֻבָּדִים, שֶׁעַל הַשִּׁירָאִים נְזָמִים וְטַבָּעוֹת. וּמְבֻזִּים, מַטְבְּעוֹת (הג"א וּמָרְדְּכַי וַאֲגֻדָּה וְרֹא"שׁ וּסְמַ"ג לָאוִין צ"ב ובה"ג וְכֵן מָצָאתִי בְּתוֹסֶפְתָּא ר"פ ז'), יוֹרוֹת, קֻמְקוּמִים חַמֵּי חַמִּין וְכוֹסוֹת שֶׁשּׁוֹתִים בָּהֶם, בֵּין אִם הֵם לְמַטָּה מֵהַמַּיִם אוֹ לְמַעְלָה מֵהַמַּיִם. וְכָל זֶה בִּסְתָם שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁנֶּעֶבְדוּ כֵּלִים הַלָּלוּ, אֲבָל בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא נֶעֶבְדוּ כֵּלִים הַלָּלוּ, שֶׁעַל הַמְכֻבָּדִים נָמֵי מֻתָּרִים. (דַּעַת הַר"ן) וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁכָּל צוּרָה שֶׁהִיא נֶעֱבֶדֶת בְּוַדַּאי, אֲפִלּוּ עַל הַמְבֻזִּים אֲסוּרִים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁכֵּלִים הַלָּלוּ נֶעֶבְדוּ. וּלְפִי זֶה בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁמְּחַקְּקִים חֲקָק בַּכֵּלִים, וּמְצַיְּרִים בָּהֶם אֱלִילִים, הַמּוֹצֵא כֵּלִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם אֱלִילִים, אֲסוּרִים. הַגָּה: וְהַמִּנְהָג כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה. וּבַזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין הַגּוֹיִם עוֹבְדִין לַצּוּרוֹת הַלָּלוּ, מֻתָּרִים בַּהֲנָאָה אִם מוֹצְאָן, אֲבָל אֵין לְהַשְׁהוֹתָן. (תא"ו נט"ז) וְיֵשׁ מַחֲמִירִים בְּכָל הַצּוּרוֹת הַנִּזְכָּרוֹת אֲפִלּוּ בַּזְּמַן הַזֶּה, אַף עַל גַּב דְּיָדְעִינָן דְּלֹא פָּלְחֵי לְהוּ. (כֵּן מַשְׁמָע בַּטּוּר ובתוספ' פֶּרֶק כָּל הַצְלָמִים). וְצוּרַת דְּרָקוֹן מֻתָּר לַעֲשׂוֹתָהּ, אֶלָּא שֶׁאָסוּר לְהַשְׁהוֹתָהּ אֶצְלוֹ מִשּׁוּם חֲשָׁד (בֵּית יוֹסֵף מֵהָרֹא"שׁ וְהַטּוּר).
ד אָסוּר לְצַיֵּר צוּרוֹת שֶׁבִּמְדוֹר שְׁכִינָה, כְּגוֹן ד' פָּנִים בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, וְכֵן צוּרוֹת שְׂרָפִים וְאוֹפַנִּים וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. וְכֵן צוּרַת אָדָם לְבַדּוֹ, כָּל אֵלּוּ אָסוּר לַעֲשׂוֹת אֲפִלּוּ (הֵם) לְנוֹי [לְגוֹי]. וְאִם גּוֹי עֲשָׂאָם לוֹ, אָסוּר לְהַשְׁהוֹתָם. הַגָּה: וּמִיהוּ, אִם מוֹצֵא אוֹתָם, מֻתָּרִים, מִלְּבַד בְּחַמָּה וּלְבָנָה שֶׁדֶּרֶךְ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים לְעָבְדָם, אוֹ שֶׁיֵּשׁ הוֹכָחָה שֶׁעֲשָׂאוֹ לְעָבְדָם, שֶׁאָז אָסוּר כְּכָל הַצְּלָמִים, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּרֵישׁ הַסִּימָן (טוּר). בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּבוֹלֶטֶת. אֲבָל בְּשׁוֹקַעַת, כְּאוֹתָם שֶׁאוֹרְגִים בְּבֶגֶד, וְשֶׁמְּצַיְּרִים בְּכֹתֶל בְּסַמָּנִין, מֻתָּר לַעֲשׂוֹתָם. וְצוּרַת חַמָּה וּלְבָנָה וְכוֹכָבִים, אָסוּר בֵּין בּוֹלְטוֹת בֵּין שׁוֹקְעוֹת. וְאִם הֵם לְהִתְלַמֵּד, לְהָבִין וּלְהוֹרוֹת, כֻּלָּן מֻתָּרוֹת אֲפִלּוּ בּוֹלְטוֹת. (וְיֵשׁ) מַתִּירִין בְּשֶׁל רַבִּים, דְּלֵיכָּא חֲשָׁדָא (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ).
ה טַבַּעַת שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם, שֶׁהוּא צוּרַת אָדָם, אִם הָיְתָה הַצּוּרָה בּוֹלֶטֶת, אָסוּר לְהַנִּיחָהּ, וּמֻתָּר לַחְתֹּם בָּהּ. וְאִם הָיְתָה הַצּוּרָה שׁוֹקַעַת, מֻתָּר לְהַנִּיחָהּ, וְאָסוּר לַחְתֹּם בָּהּ מִפְּנֵי שֶׁהַנֶּחְתָּם תֵּעָשֶׂה בּוֹ הַצּוּרָה בּוֹלֶטֶת. (לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם פ"ג מֵהִלְכוֹת עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים דִּין י"א) וַאֲפִלּוּ חָתַם לוֹ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים אָסוּר לְהַשְׁהוֹתָהּ (כֵּן מַשְׁמָע בְּמָרְדְּכַי פכ"ה וְתוס') וְהוּא הַדִּין בִּשְׁאָר צוּרוֹת הָאֲסוּרוֹת, (בַּטּוּר וְכֵן כָּתַב הר"ן בְּשֵׁם הָרִי"ף וְכֵן מַשְׁמָע בְּכָל הַפּוֹסְקִים).
ו צוּרוֹת בְּהֵמוֹת, חַיּוֹת וְעוֹפוֹת וְדָגִים, וְצוּרוֹת אִילָנוֹת וּדְשָׁאִים וְכַיּוֹצֵא בָהֶם, מֻתָּר לָצוּר אוֹתָם, וַאֲפִלּוּ הָיְתָה הַצּוּרַת בּוֹלֶטֶת.
ז יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁלֹּא אָסְרוּ בְּצוּרַת אָדָם וּדְרָקוֹן אֶלָּא דַּוְקָא בְּצוּרָה שְׁלֵמָה בְּכָל אֵיבָרֶיהָ, אֲבָל צוּרַת רֹאשׁ אוֹ גּוּף בְּלֹא רֹאשׁ, אֵין בָּהּ שׁוּם אִסוּר לֹא בְּמוֹצְאוֹ וְלֹא בְּעוֹשֶׂה, וְכֵן נוֹהֲגִין.
ח לֹא יַעֲשֶׂה בַּיִת, תַּבְנִית הֵיכָל כְּשִׁעוּר גָּבְהוֹ וְאָרְכּוֹ וְרָחְבּוֹ. אַכְסַדְרָה, תַּבְנִית אוּלָם. חָצֵר, תַּבְנִית עֲזָרָה. שֻׁלְחָן, תַּבְנִית שֻׁלְחָן. מְנוֹרָה, תַּבְנִית מְנוֹרָה. אֲבָל עוֹשֶׂה שֶׁל חֲמִשָּׁה קָנִים אוֹ שֶׁל שִׁשָּׁה אוֹ שְׁמוֹנָה, אֲבָל שֶׁל שִׁבְעָה לֹא יַעֲשֶׂה אֲפִלּוּ מִשְּׁאָר מִינֵי מַתָּכוֹת, וַאֲפִלּוּ בְּלֹא גְּבִיעִים וְכַפְתּוֹרִים וּפְרָחִים, וַאֲפִלּוּ אֵינָהּ גְּבוֹהָה י"ח טְפָחִים.
א סָעִיף א כל הצלמים כו' דסתמא לשם אלילים כו' דודאי לנוי נעשו כו'. איכא למידק דיוקא דרישא אדסיפא דברישא קאמר דמסתמא כו' הא בספק מותרים ובסיפא קאמר דודאי כו' הא בספק אסורים ונראה דברישא קושטא דמלתא קאמר דמסתמ' דרכי הכפרים שלא לעשות לנוי אלא לשם אלילים ואה"נ בספק אם נעשו לשם אלילים או לנוי אסורים דבעינן דוקא למידע בודאי שנעשו לשם נוי כדקאמר בסיפא וכן מוכח בטור עיין שם וכן דעת הפרישה והב"ח בקונטרס אחרון השיג עליו ולפמ"ש דבריו נכונים וגם תימה על הב"ח דבש"ס דף מ"א ע"ב גבי הא דאמרינן התם אלא אימא הא צלמים עצמם אסורים סתמא כרבי מאיר כו' מוכח כולה סוגיא דבצלמים עצמם הנמצאים בשוק לא אמרינן אימר בטלום כיון דשלימים הם עיין שם ודוק:
ב סָעִיף א המדינה. פירוש עיר וכן מצינו הרבה פעמים בלשון הש"ס והפוסקים:
ג סָעִיף א והיה ביד הצורה כו'. המחבר העתיק מלשון הרמב"ם כדרכו ומשמע מלשון זה דכל צורות העומדות על פתח המדינה ובידם מקל כו' אסורים וכן משמע קצת מהגהת הרב בסעיף ד' ע"ש וכן בב"י תמה על מה שמשמע מהטור דלא אסור בכה"ג אלא צורת אדם דווקא (ולי אפשר דהטור ל"ד נקט אדם ומפני זה לא כתב האי דינא בריש הסי' דהתם עיקר דוכתא דהאי דינא ע"ש ודוק) והב"ח כתב ודלא כמ"ש בש"ע והיה ביד הצורה וכו' דליתא אלא דווקא בצורת אדם עכ"ל ותימה איך חלק על הרמב"ם (וכמדומה שלא ידע שדברי המחבר מועתקים מהרמב"ם) והמחבר בלי ראיה כלל בפרט להקל וכ"ש שאפשר לפרש גם דברי הטור כן ע"ש גם פשטא דסוגיית הש"ס משמע כן ע"ש:
ד סָעִיף א צורת מקל או צפור כו'. עיין ר"פ כל הצלמים מפרש בש"ס דכל הנך מראים שנעשו לשם אליל ונראה בזמנינו הכל לפי ענין ובין בכרכים ובין בכפרים הכל מה שמראים הדברים שנעשו לשם אליל או לנוי:
ה סָעִיף א דינו כדין צלם. פי' כדין צלם שיש בו הוכחה שנעשה לשם אליל ואסור בלא ביטול וע"ד שיתבאר בסי' קמ"ו ע"ש:
ו סָעִיף א אבל אותן שתולין בצואר כו'. היינו בידוע שלא השתחוה לו (ואתא לאשמועינן דל"ת כיון שתולין אותו בצואר מיד נאסר) הא לאו הכי לא גרע מאם מצא כלים שעליהם צורת עבודת כוכבי' דהכלים אסורים אם הם מכובדים דכיון שדרך לעבוד אותה הצורה חיישינן שמא נעבדו הכלים כדלקמן סעיף ג' והכי נמי איכא למיחש להכי ובעובד כוכבים עצמו אין לחלק בין מכובד לבזוי דדווקא בכלים אמרי' דעל המבוזים ודאי לנוי הכלי נעשו מה שאין כן הכא ומצאתי בהר"ן פרק כל הצלמים וז"ל כתב הרשב"א דבזמן הזה שחוקקים חקק בכלים ומציירים בהם צורות ודמות עבודת כוכבים אף המוצא אותם הכלים אסורים ע"כ וצל"ע שאפשר שאין עובדים היום לצורות הללו אלא לזכר בעלמא עושין אותם עכ"ל הר"ן וכ"כ רבינו ירוחם נתי"ז ח"ד ואפשר דעובדי כוכבים אלו שאין אדוקים בעבודת כוכבים כל מה שעושין בצורות הללו בכלים אינם עושים אלא לנוי ומותרים בהנאה כלם ואסור להשהותן משום חשד אם הם בולטים וראוי להחמיר בספק איסור תורה ע"כ ואפשר בצורה עצמו כיון שדרך שמשתחוים לו לכ"ע אסור:
ז סָעִיף ב המוצא שברי צלמים. פירוש שאינו ידוע שנעבדו או אפילו שברי אלילים עצמן שנעבדו כשהיו שלימים מותרים (ועיין בס"ק א') דאע"ג דקי"ל אליל שנשתברה מאליה אסור' כדלקמן סימן קמ"ו מ"מ הכא לנשברה מאליה לא חיישינן דעובד כוכבים מינטר לה שפיר הלכך אמרינן מסתמא העובד כוכבים שברה ובטלה בידים אבל במצא תבנית יד או רגל והוא עומד על בסיסו פי' כנו שיש להם בית מושב רחב שיושבין עליו לבדם שאינה נראית כשברים אלא נראית שכך הם נעשים מתחלה אסורים דחיישינן שמא נעבדו זהו דעת המחבר כהרי"ף והרא"ש והטור אבל באמת דברי הרמב"ם נראין עיקר בש"ס דכל שברי אלילים אסורים אפילו אינם עומדים על בסיסם דחיישינן שמא לא בטלום העובדי כוכבי' אבל שברי צלמים מותרים דאיכא ספק ספיקא ספק נעבדו או לא ואת"ל נעבדו שמא בטלום העובדי כוכבים (ודין צלמים עצמם עיין בס"ק א') וכן דעת התוס' והר"ן ותימה על המחבר שהוא עצמו העתיק בסי' קמ"ו סעיף י"א לשון הרמב"ם לפיכך המוצא שברי אלילים הרי אלו אסורים בהנאה שמא לא בטלום העובדי כוכבים עכ"ל וכאן כתב דאפי' מוצא שברי אלילים מותרים וכן יש לתמוה על העט"ז וצ"ע:
ח סָעִיף ג דהיינו צורות הנעשים לשם חמה ולבנה כו'. מדלא כתב הרב וכן נמי צורות הנעשים לשם חמה כו' וכתב דהיינו צורות הנעשים כו' משמע דדוקא בכה"ג אסורים אבל עגול כשמש או קשת עגול כלבנה ממש מותרים דאין דרכן לעבדם בענין זה וכן מפורש ברמב"ם שם שכתב וז"ל צורות חמה ולבנה אין ענינו שמוצא עגול ויאמר זהו שמש או קשת עגול ויאמר זהו לבנה אלא שבעלי הצלמים הנקראים טלאס"ם מייחסים לכוכבים צורות עד שאומרים צורת השמש צורת המלך מעוטר יושב על עגלה ואמרו צורת חמה ולבנה רצה לומר שימצא צורה המיוחסת אל החמה ואל הלבנה עכ"ל וכ"כ הר"ע ברטנורא שם וכ"מ מפירש"י שפירש צורת חמה ולבנה מזל חמה ולבנה משמע דרצה לומר אבל עיגול של חמה ולבנה ממש לא ודלא כהעט"ז שכתב כ' מורי מהרמא"י לאו דוקא צורת חמה ולבנה ממש אלא אפילו צורות שעושין בעלי הטלסמאות כו' דמשמע מדבריו דכל שכן דצורת עיגול של חמה ולבנה ממש דאסירי וליתא כדפי' וגרם לו זה שלא ידע מהיכן יוצאין דברי הרב ולכן כתב גם כן בשמו ויש להקשות דהא ע"כ בסעיף ד' דצורת חמה ולבנה אסורה בין בולטת ובין שוקעת לעשותן ולהשהות היינו בעיגול ממש דהא הטעם הוא משום שנראים שוקעים ברקיע וכדלקמן ס"ק כ"ה וכן מוכח בש"ס ברבן גמליאל שהיה מראה לעדים צורות הלבנ' כזה ראיתם כו' ע"ש וי"ל דודאי לעשות או להשהות בידו אף בעיגול שלהן אסור דלעשות נפקא לן מלא תעשון וגו' כל אשר בשמים ממעל והאי אשר בשמים ממעל הוא ואסור וכן להשהותם בידו איכא חשדא אף בעיגול שלהן דלאיזה צורך הוא משהה אותם אבל במוצא מותר דאין לחוש שמא עבדו בעיגול וראיה לזה ממ"ש הרב בסוף סעיף זה דבזמן הזה שאין העובדי כוכבים עובדים לצורות הללו מותרים בהנאה למוצאן ואסור להשהותם והוא מדברי רבינו ירוחם אלמא לא חיישינן שנעבדו כיון שאין דרכן לעבוד לצורות הללו ואפ"ה אסורים להשהותם משום חשד וכן בסעיף ד' דכתב המחבר דצורת שרפים ואופנים כו' אסור להשהותן ולעשותן כ' הרב עליו דאם מצאן מותרים וכן מוכח בטור וכמו שכתב שם אלא ודאי לענין שהייה דאסור משום חשדא לא נפקא לן מידי במה שאין דרכן לעבוד דמ"מ כיון ששוהה אותם איכא חשדא שהוא עצמו קבלן לאליל ועבדן אח"כ מצאתי בחדושי מהר"מ מלובלין שהניח זה שאסור להשהות צורת חמה ולבנה בקושיא על פי' רש"י ולע"ד מ"ש הוא ברור:
ט סָעִיף ג או דרקון והוא דומה לנחש כו'. וזאת הצורה היתה אצלם מהודרת לפי שהם מייחסים אותה לחלק מחלקי הגלגל והיא הצורה לתלי הלבנה עכ"ל רמב"ם שם וכיוצא בזה כתב המרדכי ומביאו ב"י:
י סָעִיף ג אם הכלים מכובדים אסורים. ונראה דאם הם אינם מכובדים ולא מבוזים אלא בינונים אסורים דאילו היו מכובדים היו ודאי נעשים לשם אלילים וכמ"ש הטור א"כ ליכא כאן אלא חדא ספיקא וכתב הטור לקמן בסימן זה ונראה דכל אותם שאסורים במוצא אסורים אפילו בשוקעת דכיון שאנו חוששין שמא נעשית לאליל אף בשוקעת נמי איכא למיחש עכ"ל אבל ר' ירוחם כתב יש מי שכתב וכן בתו' דלא אסרו על המכובדים אלא בולט עכ"ל ומביאו ב"י:
יא סָעִיף ג שעל השיראין כו'. לשון הטור י"א בגדי משי ורקמה חשובים מבוזים כיון שהן ללבישה ומפרשים שיראים אצעדה והרמב"ם חשב אותם עם המכובדים וטוב להחמיר עכ"ל ומדלא הביא המחבר שום פירוש משמע שדעתו להחמיר:
יב סָעִיף ג קומקמוסים. יורות קטנות של מתכת. רש"י: חמי חמין . פי' כלי שמחמין בו חמין: למטה מהמים . בשולים ודפנות ולמעלה מהמים היינו באוגני הכלי. רש"י:
יג סָעִיף ג אבל בידוע שלא נעבדו כלים הללו. אע"פ שעובדים לצורות הללו כשהן על הכלים מותרים ופשיטא דאף לסברא זו אם ידוע שכלים הללו נעבדו אפילו על המבוזים אסורים:
יד סָעִיף ג ויש מי שאומר כו' אע"פ שאין אנו יודעים שכלים הללו נעבדו. מכיון שצורה זו נעבדת בוודאי אמרינן מסתמא אפילו המבוזין נעבדו אא"כ ידעינן בוודאי שלא נעבדו כלים הללו שאז אף לסברא זו אפילו המכובדים מותרים ולסברא זו אין חילוק בין מכובדים למבוזים אלא בסתם דהיינו שרוב העובדי כוכבים רגילין לעבדה אבל יש מקומות שאינו ידוע אם צורה זו נעבדת שם כלל אבל בידוע שאינה נעבדת במקום זו או שאין ידוע שרוב העובדי כוכבים רגילין לעבדה אף המכובדים מותרין. כל זה מוכח בר"ן:
טו סָעִיף ג והמנהג כסברא הראשונה. פירוש בצורות שהעובדי כוכבים עובדים בזמן הזה נוהגים כסברא הראשונה ודוק:
טז סָעִיף ג ובזמן הזה שאין העובדי כוכבים עוברים לצורות הללו כו'. אלעיל אצורת חמה ולבנה ודרקון קאי דבזמן הזה מותרין בהנאה למוצאן אפי' לסברא האחרונה כיון שאין העובד כוכבים עובדין לצורות הללו אבל אין להשהותן משום חשדא:
יז סָעִיף ג ויש מחמירין בכל הצורות הנזכרות כו' אע"ג דידעינן דלא פלחי להו. באמת יש כאן מקום לתמוה שלא ראיתי מי שהחמיר בזה ואין טעם כלל לסברא זו דכיון דידעינן בודאי דלא פלחי לה למאי ניחוש לה דהא המכובדין אפילו לסברא האחרונה שהביא המחבר כשידוע שאין אותה הצורה נעבדת (במקום זו אע"פ שרוב העובדי כוכבים רגילים לעבדה) מותרין מה"ט וכדאיתא בירושלמי אי כשאינן נעבדים אפילו מכובדים מותרים כו' ואע"פ שהרב למד כך מהטור ותוס' ונמשך אחר הב"י לא ירדתי לסוף דעתו שהב"י כתב ואני תמה על הטור שסתם וכתב דין זה כמות שהוא בש"ס כו' ולמה יאסר בזמן הזה צורת חמה ולבנה ודרקון כיון דלא פלחי להו כלל וכ"כ ר' ירוחם בשם רבו דכלים הנמצאים עליהן צורות אלו בזמן הזה מותרים בהנאה ואסור להשהותם ומיהו מדברי התוס' פרק כל הצלמים גבי הא דאמרינן שאני ר"ג דאחרים עשו לו משמע שאין חילוק בין זמן זה לזמנם לענין זה עכ"ל ומביאו בד"מ ולפע"ד לא משמע מידי לא מהתוס' ולא מהטור והנה התוס' כתבו שם וז"ל שאני ר"ג דאחרים עשו לו לכאורה משמע שצוה ר"ג לעשות לעובד כוכבים וקשה דהא אמירה לעובד כוכבים שבות אפילו בדבר שאינו של שבת וי"ל דמצוה שאני ויש שהיו רוצים להחמיר שלא לחתום לעובד כוכבים חותם שיש בו צורת אדם בשביל חוב אא"כ היה העובד כוכבים מביא לו מעצמו וכן שלא לחגור אותן רצועות שיש בהן צורת אדם בולטת אמנם יש סמך להתיר מתוך הלכות גדולות שמעמיד הא דרב יודא בצורת דרקון ושם שייך חשדא טפי מבאחריני כו' ואנדרטי דקא חייש לחשדא היינו משום שהיה צלם דמות אדם בכל גופו בידים ורגלים עכ"ל ומשמע להב"י והרב דמדלא התירו משום דבזמן הזה הוא אלמא דס"ל דאין חילוק ואין מדבריהם ראיה כלל דממ"ש ויש שהיו רוצים להחמיר שלא לחתום כו' פשיטא דאין ראיה דהא מיירי בעושה הלכך אין חילוק דלענין עשייה דנפקא לן מקרא דלא תעשון אתי אין חילוק ואוסר אפילו אין עובדין אותו וזה פשוט ומבואר בש"ס וכל הפוסקים ואם כן כי נימא דאמירה לעובד כוכבים שבות ה"ל כעושה הלכך לא שרי אלא אם כן הביא לו העובד כוכבים מעצמו דליכא אמירה וגם ממ"ש וכן שלא לחגור אותן רצועות כו' נמי אין ראייה דודאי ה"ט דחגורות משום חשדא וכדמסיימי ושם שייך חשדא טפי כו' ובזה ודאי אין חילוק בין זמן זה לזמנם וכמ"ש הבית יוסף והרב דאסור להשהותן גם לסברא הראשונה וכדברי ר' ירוחם ובלאו הכי ע"כ אי אפשר לומר כן דהתוס' מיירי במוצא דהא צורת אדם מותרת במוצא וכדמשמע בש"ס וטור וכמ"ש הרב גופיה בסעיף ד' ואם תרצה לדחוק ולומר דהתוס' מיירי בצורת אדם שבזמן הזה אסור שהוא דמות אותו פלוני א"כ מכ"ש דאין ראיה מדבריהם לחמה ולבנה שאין עובדין בזמן הזה אלא הברור כדפירשתי ובטור שכתב סתם הדברים היינו משום שסמך עצמו אמ"ש דבידוע שאינם נעבדים אפילו על המכובדים מותרים ע"ש וזה ברור ועוד תימה על הרב דמאחר שכתב שהמנהג כסברא הראשונה דאפי' אותן צורות נעבדות כיון שידוע שלא נעבדו הכלים הללו שעל המכובדים נמי מותרים וגם הסברא האחרונה מודה בזה וכמ"ש בס"ק י"ד היאך כתב אח"כ ויש מחמירין כו' בזמן הזה אע"ג דידעינן דלא פלחי להו דאפילו תימא דאין חילוק בין זמן זה לזמנם מ"מ כיון דידעינן דלא פלחי להו הרי ודאי לא נעבדו כלים הללו ואין כאן איסור כלל וצ"ע:
יח סָעִיף ג וצורת דרקון מותר לעשות. היינו אפילו בזמנם והטעם נמצא בשם מהרש"ל משום שהוא פורח באויר ואינו בשמים ולא קרינן ביה לא תעשון אתי ומיהו יש לדקדק דבסעיף ז' סתם הרב כדברי המחבר שלא אסרו בצורת אדם ודרקון אלא דוקא כשהיא שלימה אבל צורת ראש בלא גוף או גוף בלא ראש אין שום איסור לא במוצא ולא בעושה עכ"ל משמע דבצורה שלימה יש איסור אפילו בעשיית דרקון וזה קשה גם כן על הרא"ש וטור ונ"ל דולא בעושה לא קאי אלא אאדם וכתב הב"ח וז"ל וצ"ע דבמרדכי פ' כ"ה גבי מחלוקת ר' אפרים ור' אליקים משמע שתופסים בפשיטות דצורת דרקון שוה לצורת חמה ולבנה וה"ל נמי בכלל לא תעשון אתי ואסור לעשותן עכ"ל וע"ש דמשמע דלא השוו דרקון אלא לענין שאסור להשהותה משום חשדא:
יט סָעִיף ג אלא שאסור להשהותה אצלו משום חשדא. אפילו בזמן הזה וכמ"ש הרב בסמוך אבל אין להשהותן:
כ סָעִיף ד כגון ד' פנים בהדי הדדי. פרש"י פני שור ואדם ואריה ונשר לחיה א' דוגמת חיות הקודש כדכתיב לא תעשון אתי השרויות אצלי ע"כ ונראה דמ"ש שור הוא ל"ד דהא אמרי' בחגיגה (דף י"ב ע"ב) בא יחזקאל והפכו לכרוב אלא נקט שור משום דבשעה שנאמר המקרא דלא תעשון אתי היה עדיין שור ואה"נ דהשתא דאיכא כרוב אסור לעשות ד' פניהם בהדי הדדי דהא מ"מ בכלל לא תעשון אתי השרויות אצלי הוא א"נ קמ"ל דאף עתה דאין שור במרכבה אפ"ה אסור לעשות ד' פנים בהדי הדדי ושור ביניהם שהיה בשעה שנאמר המקרא:
כא סָעִיף ד וכן צורת אדם לבדו. נפקא מדכתיב לא תעשון אתי אותי כלומר דמות שאני מתראה בו לנביאים והיינו אדם וא"ת הא דאמרינן לעיל דד' פנים להדדי אסור תיפוק ליה משום אדם כבר תירצו התוס' בעבודת כוכבים (דף מ"ג ע"א) ובר"ה (דף כ"ד) בד"ה לא תעשון אתי דאתי לחיובא אף כשמוצא צורת אדם והשלים לד' פנים וכן תירץ בהגהת סמ"ק סי' קס"ב א"נ לעבור בשני לאוין ובר"ה תירצו עוד דסד"א דאם עשה ד' פנים גרע מאדם לבדו וכן תירץ הר"ן והרמ"ך הביאו הכ"מ ספ"ג מהל' עבודת כוכבים וע' בס"ק ל':
כב סָעִיף ד אסור לעשותם אפילו לנוי. וכ"כ ברמב"ם פ"ג ובספרי המחברים הישנים כתוב אפי' לעובד כוכבים וכן הוא בטור ואלו ואלו דברי אלהים חיים דכיון דקפיד קרא אעשייה אין חילוק בין עושה לנוי או לעבודת כוכבי' אסור:
כג סָעִיף ד אסור להשהותן. משום חשדא וכבר נתבאר בס"ק י"ז דה"ה דאסור לו' לעובד כוכבים לעשותן אפילו אינו רוצה להשהותם משום דאמירה לעובד כוכבים שבות אפילו בדבר שאינו של שבת:
כד סָעִיף ד ומיהו אם מוצא אותם מותרים. פי' בהנאה מותרים ובלבד שלא ישהה אותם דפשיטא דלא עדיף מעשאם עובד כוכבים שאסור להשהותם וכן מוכח בטור דאע"פ שאסור להשהותם מותרים בהנאה למוצאן ע"ש ודוק:
כה סָעִיף ד בד"א בבולטת כו'. פי' בבולטת דוקא הוא דאסור בין בשוהה בין בעושה אבל בשוקעת מותר לעשותן וכ"ש להשהותם וכמ"ש בסעיף ה' בטבעת שיש בה צורת אדם שאם חותמן בולט מותר לחתום בה ואם חותמן שוקע מותר להניחם והטעם שאינו אסור אלא דומה להם שהן בולטות ומה"ט מה שמציירים על הכותל ולוח אע"פ שהוא שוה מיקרי שוקעת כיון דלא הוי בולטת כמו שהן עצמם והלכך צורת חמה ולבנה וכיוצא בהן דהן נמי שוקעים ברקיע אסור אפילו בשוקעת והעט"ז כתב וז"ל ודוקא אלו שאין אסורים אלא בעשיה משום לא תעשון אתי ובמוצא הן מותרין מפני שאין דרך לעשותן לעבודת כוכבים אינן אסורים בעשיה אלא בבולטים אבל חמה ולבנה שדרך לעבדן אסורים בין בעשיה בין במוצא בין בבולט בין בשוקע דהא במוצא אסורים משום שמא נעבדו וכיון שאנו חוששין לשמא נעשית עבודת כוכבים אף בשוקע איכ' למיחש ובעשיה אע"פ שאין איסר משום לא תעשון אלא בבולט שכן הם נראי' ברקיע בולטי' מ"מ אסור לעשותה אפילו שוקעים משום חשדא דעבודת כוכבים עכ"ל ודבריו תמוהי' ותלי תניא בדלא תניא וכי מה ענין שהוא מותר במוצא לענין שיהא מותר בשוקעת וכן בהפך והגע עצמך אם יש הוכחה בד' פנים להדדי או באדם שנעשו לעבדן דאסורין במוצא וכי נימא דמשום הכי יהא אסור בעשייה ושהייה אפי' בשוקעת והא בבולטת דוקא אסרינן וכן איפכא צורת חמה ולבנה בזה"ז דמותרי' במצאן וכי נימא דיהא מותרים בשוקעת הא ודאי ליתא ועוד שכבר נתבאר בס"ק ח' דצורת חמה ולבנה ממש דהיינו עיגול שלהן מותרים למוצאן ואפ"ה אסורים לעשותם אפי' בשוקעת ע"ש ועוד תימה איך שינה את הידוע שחמ' ולבנה נראין שקועין ברקיע וכמ"ש התוס' והרא"ש והר"ן והסמ"ג ובעל צדה לדרך ובעל שלטי הגבורים ושאר פוסקים והוא כתב שהן בולטים וכמדומה של' הטור אטעייה שהטור כתב וז"ל ונרא' דכל אותם שאסורים במוצא אסורין אפי' בשוקעת דכיון שאנו חוששין שנעשו לאליל אף בשוקעת איכא למיחש עכ"ל הוא סבור דה"ק דכל אותם שאסורים במוצא מפני שדרך לעבדם דהיינו חמה ולבנה אע"פ שבולטין הם (דאי שוקעים הם בלאו הכי הוי אסורים) אסורים בשוקעים אפילו בעשייה והדבר פשוט דליתא להך פירושא אלא ה"ק כל היכא דאסרינן במוצא והיינו משום דיש הוכחה שלאליל נעשו אין חילוק במוצא בין בולטת לשוקעת דכיון דאסרינן להו למוצאן משום דלאליל נעשו אם כן אסורים למוצאם בין בשוקעת בין בבולטת אבל עשיה ושהייה לא תלי כלל במה שאסורים במוצא או לא וכמ"ש דלענין עשייה ושהייה הכל תלוי במה שהוא הדבר עצמו שאם הוא אדם וכיוצא בו שהוא בולט אינו אסור אלא בולט ואם שוקע אסור אפילו בשוקע והוא פשוט לא הוצרכתי להאריך אלא להוציא מלב הקורא בספרו: ונראה דכל צורות דאסרינן אינם אסורים אלא בצורה שלימה ממש כגון צורת אדם בשתי עינים וחוטם שלם וכל הגוף וכיוצא בו אבל לא חצי הציור כדרך קצת המציירים צד אחד של הצורה וזה אינו אסור נ"ל:
כו סָעִיף ד כולן מותרות. בין לעשותם בין להשהותן:
כז סָעִיף ד ויש מתירים בשל רבים. פי' להשהותם משום דליכא חשדא ברבים אבל לעשותם אין חילוק בין יחיד לרבים וכתב ר' ירוחם אע"ג דברבים ליכא חשדא מכוער הדבר להם ומביאו ב"י בב"ה (וכתב דבב' ליכא חשדא ונ"ל ראיה לדבריו מריש ברכות):
כח סָעִיף ה אסור להניחה. דהרי הוא שוהה צורה בולטת דאסור משום חשדא ומותר לחתום בה דהנחתם נעשה שוקע:
כט סָעִיף ה ואפילו חתם לו העובד כוכבים. הצורה בולטת אסור משום חשדא וכבר נתבאר בס"ק י"ז דה"ה דאסור לומר לעובד כוכבים לחתום בטבעת שחותמה שקוע אפילו אינו רוצה להשהותה משום דאמירה לעובד כוכבים שבות ומכל מקום צ"ע לאיזה צורך כתב הרב דין זה הא כתבו המחבר בסעיף ד' ואולי היה אפשר לחלק בין כשהעובד כוכבים עשאו לו בידים ובין שעשאו בחותמו קמ"ל הרב דלא ודוחק:
ל סָעִיף ו צורות הבהמות וחיות. משמע דאפילו אריה מותר וכן פסק הרשב"א בתשובה סימן קס"ז ע"ש ובעל שלטי הגבורי' העתיק דבריו וכן משמע קצת בתוס' דעבודת כוכבי' דמ"ג ע"א ד"ה לא תעשון ע"ש. והב"ח בקונ' אחרון אסר וטענתו דהלא הכוכבים ומזלות במדור התחתון הם ואסורים ומזל ארי עומד לבדו בחודש אב ושור בחודש אייר ואסור לעשותן עכ"ד ולפי דבריו כל הי"ב מזלות אסור אפילו כל א' בפני עצמו ומעולם לא שמענו מי שנזהר בזה וגם במרדכי ואגודה פרק כל הצלמים במחלוקת ר' אפרים ור' אליקים משמע דמה"ט דעומד בחודש אב לבדו אין לאסור אריות ע"ש הלכך נראה דהא דאמרינן דמזלות אסורים היינו כל י"ב מזלות ביחד דומיא דארבעה פנים להדדי כן נ"ל ועיין בתשובת הרשב"א סי' תקכ"ה ובספר בדק הבית ובתשובת מבי"ט ח"ב סי' ל' דף י"ב ע"ד:
לא סָעִיף ו מותר לצור אותם. וכ"ש להשהותם:
לב סָעִיף ז ולא בעושה. וכ"ש בשהייה ובס"ק י"ח כתבתי דהאי ולא בעושה וכל שכן בשהייה לא קאי אדרקון דבדרקון אפילו צורה שלימה מותר לעשות ע"ש ומכל מקום צ"ע דמדברי התוספות פרק כ"ה (דף מ"ג ע"ב) ד"ה שאני ר"ג ומדברי המרדכי לשם משמע להדיא דדוקא באדם בעינן צורה שלימה אבל בדרקון אין חילוק ולעולם אסור והסמ"ג לאוין כ"ב פסק דאפילו באדם אין חילוק ולעולם אסור והמחמיר בכל זה תע"ב:
לג סָעִיף ח כשיעור גבהו וארכו ורחבו. אבל אם נשתנה במקצת מותר:
לד סָעִיף ח אכסדרה תבנית אולם. אף על גב דאולם היה בו ד' מחיצות ואכסדרה אין לו אלא ג' מחיצות מ"מ כיון שפתחו היה רחב וגבוה מאד היה נראה כאלו אין לו רק ג' מחיצות. תוס':
לה סָעִיף ח אפילו משאר מיני מתכות. שאע"פ שאינה של זהב כשרה במקדש אבל אינה של מתכות כגון של עץ וכה"ג שרי דפסולה במקדש. ש"ס ורמב"ם פ"ז מהל' בית הבחירה וכ"ש של חרס דשרי כדאיתא ברש"י שם ובמהרי"א והיינו דכתבו הט"ו מתכות דוקא:
לו סָעִיף ח ואפילו בלא גביעים כו'. דכל זה אינו מעכב דבדיעבד המנורה כשרה בלא גביעים וכפתורים וכן אם אינה גבוהה י"ח טפחים:
א סָעִיף א כל הצלמים כו'. במתניתין פליגי רבי מאיר וחכמים דר"מ ס"ל כיון שאותה צורה נעבדה במקום אחד גזרינן שאר המקומות בשבילו וחכמים לא גזרו אא"כ יש בידו סייף כו' כמו שכתוב כאן בש"ע ומ"מ משמע דאף אם יש בידו סייף לא מהני לאיסור אלא בצורה שידוע לנו שיש עובדין לצורה כזו דומיא דאיסורו של ר"מ משום גזירה וא"כ אין חילוק בין אם הצורה ההיא של אדם או שאר צורה ובטור כתוב לקמן בסימן זה צורת אדם עומדת כו' ובידה מקל כו' וכתב ב"י כאן שמשמע מדבריו דוקא צורת אדם אבל לא שאר צורות נראה כוונתו דבצורת אדם הטעם שידוע שיש עובדים לו משא"כ שאר צורות אבל אם היה לנו בירור שיש עובדים גם לשאר צורות הוה גם כן דינא הכי משום הכי כתב הרמב"ם והעתיקו הש"ע כאן והיה ביד הצורה כו' ולא זכר צורת אדם מטעם שאמרנו ונראה דמ"ש בגמ' אמר רב יהודה אמר שמואל באנדרטי של מלכים שם הוא ג"כ מורה ע"ז שידוע שיש עובדים אותה כמ"ש רש"י. ומו"ח ז"ל כתב דליתא למה שכ' הש"ע סתם צורה וקשה דאטו דידיה היא הא דרמב"ם הוא בפרק ז' מהלכות עבודת כוכבים והכוונה למ"ש:
ב סָעִיף א דסתמא לשם עבודת כוכבים נעשו. בטור כתוב בזה כיון דספק עבודת כוכביה אסורה דסתמא כו' ויש לתמוה כיון דמסתמא הוה כן למה לו הטעה דספיקא לחומרא. ועוד קשה במה שאמר אח"כ בכרכין דודאי לנוי נעשו למה יהיה ודאי דהא נמי באפשר הוא שנעשה לשם עבודת כוכבים ונראה דאף על פי דספק עבודת כוכבים לחומרא מכל מקום כל שיש סברא להיתר ולאיסור ראוי להקל דהא קי"ל בכל דוכתי דלא מחזקינן איסורא מספק ואין מחמרינן מספק אלא במקום דאתחזק איסורא כבר ע"כ כיון שיש סברא דלנוי עשוי אין מחזקינן להאי סברא לודאי כיון שיש לה סיוע מכח לא מחזקינן איסורא אבל בכפרים דאין דרך לעשותה לנוי א"כ האי סברא דלעבודת כוכבים נעשה הוא בשוה עם צד ההיתר דלשניהם יש ריעותא דלאיסור יש סתירה דאין מחזקינן איסור ולהיתר יש סתירה דאין דרך לעשות לנוי הוה שניהם שוין ומספיקא אזלינן לחומרא בעובד כוכבים ומו"ח ז"ל כתב דכוונת הטור דלא להוי ספק ספיקא ספק אם נעשה עבודת כוכבים את"ל נעשה אימור בטלוה וקשה דאין ביטול בזה אפילו גררה לא הוה ביטול כל זמן שלא פחתה בצורתה וכאן מיירי משלמים דאי בשבורים הכי נמי באמת הוה ביטול כמ"ש אח"כ:
ג סָעִיף ב אפילו שברי אלילים. ופירש רש"י הכי אמר שמואל בגמ' שנעבדו וכיון שנשברה אין עובדין אותה:
ד סָעִיף ב עומד על בסיסו. פי' שיש לה בית מושב רחב שאז אינם נראים כשברים אלא כך נעשו מתחילה ולא היה שם רק אבר זה לבד ואין כאן ביטול משמע כאן דכשעבדוה בשעה שהיתה שלימה ונשבר ממנה הוי ביטול וקשה דהא בסוף סימן קמ"ו פסק הטור דעבודת כוכבים שנשתברה מאיליה אסורה וא"כ ניחוש כאן שמא מאליה נשבר זה ממנה ואמאי מותר למוצאה באין עומד על בסיסו הא ספיקא דאורייתא ונראה דיש לומר כיון ששם כתב הטור דאין האיסור אלא בהדיוט יכול להחזירה וכאן שנשתבר ונאבד הרי אין הדיוט יכול להחזירה אח"כ ראיתי ברש"י סוף פרק כל הצלמים שהקשה כן ותירץ דנשתברה מאליה לא שכיחא ואזלינן בתר רובא דעובד כוכבים שברה והטור כתב בשם הרמב"ם דאסור אפילו באין עומד על בסיסו והקשה הטור עליו דהא אוקמיה בגמרא אליביה דשמואל דוקא בעומד על בסיסו ותירץ ב"י דרמב"ם ס"ל דשמואל סבר גם בעבודת כוכבים שנשתברה מאליה דמותר ומ"ה הוצרך לכך אבל לדידן דאסור אסור בשברי אליל דודאי נעבד ולא מהני הביטול ויפה תירץ שכ"כ התוס' ג"כ שם דשמואל כר"ל ס"ל דמותר בנשבר מאליו. ומו"ח ז"ל חלק עליו ותירץ דרמב"ם מחלק בין צלמים לאליל דבצלמים בעינן דוקא בסיסו אבל באליל אסור בלאו הכי וק"ל דהא בהדיא מתיר שמואל אפילו שברי עבודת כוכבים ורמב"ם אסרו שכתב כיון שידוע שזו הצורה נעבדה הרי היא באיסורה עד שיודע שהעובד כוכבים ביטלה וב"י מביאו אלא ע"כ דפסק דלא כשמואל וכמ"ש ב"י:
ה סָעִיף ג וצורת דרקון מותר לעשותה. כן הוא תלמוד ערוך פ' כל הצלמים (עבודה זרה דף מ"ב) בסופו ואי בעושה צורת דרקון מי אסר והא כתיב לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב הני אין דרקון לא ותמהני על הב"י שכתב מקור דין זה לפי שאינו מכלל דברים הנזכרים בגמרא לאיסור ורש"ל נתן טעם למה לא נכלל דרקון בכלל לא תעשון כדמות שמשי שבמרום לפי שהדרקון שבמרום פורח באויר ואינו בשמים. ומו"ח ז"ל הקשה מדברי המרדכי בשם רבינו אליקים הביאו ב"י בסוף סי' זה במאי דאמרינן כל הפרצופים מותר חוץ מפרצוף אדם דהאי כל לאו דוקא דהא צורת חמה ולבנה ודרקון הם בכלל האיסור הואיל וחשיבי ציירי ופלחי עכ"ל משמע דגם דרקון אסור לעשות משום לא תעשון אתי כמו חמ' ולבנ' (וקשה) [ולא קשיא] דשם קאי אלהשהותם דהא בהדיא מסיים הואיל וחשיבי ציירי ופלחי וזה שייך על עובד כוכבים שעשאה לזה וישראל מוצאה כדאיתא פרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מ"ב) ואע"ג דרבינו אליקים מיירי שם לאביי דמוקי לה בעושה מבואר כוונתו שם דה"ק אפילו לאביי דמיקל ומוקי לה אפילו בעושה וממילא להשהותה מותר לגמרי מ"מ האי כל לאו דוקא כו' כן צריך לומר שם למעיין בדבריו:
ו סָעִיף ג אלא שאסור להשהותה. פירוש שמא כבר נעבדה ומטעם זה אפילו שקועה אסורה כ"כ הטור:
ז סָעִיף ד כגון ארבעה פנים. א"ל הא אמר אח"כ דצורת אדם אפילו לבדה אסורה תירץ הר"ן דכאן גרע טפי שצירף שאר צורות לצורות אדם וסלקא דעתך דשרי שאין זה צורת אדם וכן מלאכי שרת לפי שיש להם כנפים קא משמע לן וק"ל דאם כן אלו עשה צורת אדם עם פרצוף אחד או ב' מהנהו ארבעה ה"נ דשרי לפי שאין כאן צורת אדם ולא צורת ארבעה פנים וזה לא נראה להתיר דחידוש כזה ודאי לא היו להפוסקים לשתוק ממנו ולהודיע שהוא מותר ע"כ [נראה] דיש נ"מ בזה דיש איסור מצד אתי דהיינו שמשים של מרום ארבע' פנים להדדי ומצד אותי דהיינו צורת אדם לחוד ואי לאו אלא דרשה דאותי הוי אמינא דאחר שפיחת צורת האדם יש היתר להשהות כיון שאין איסור אלא מחמת אדם לחוד קמשמע לן דרשה דאתי שיש איסור מצד ארבעה פנים ואם כן כולהו נעשו באיסור ואין מועיל תיקון צורת האדם לחוד כיון שיש איסור בלאו צורת האדם לחוד וצריך לפחות צורת כולן כנ"ל נכון. שוב ראיתי בסמ"ק סימן ק"ס וז"ל ומקשה הספר ותיפוק ליה משום צורת אדם פי' אפילו לבדה אסור ומשני לא צריכה אלא להשלים שכבר עשוייה צורת אדם ומשלים לארבעה פנים משאר צורות שמותרות לעשות לבדן עכ"ל. אבל אין לתרץ דבפני אדם אין איסור אא"כ בצורה שלימה בכל אבריה כמ"ש הש"ע סעיף ז' אבל בצורת הפנים לחוד שרי אבל בארבעה פנים יש איסור אפילו בצורת פניהם לחוד דא"כ קשה מאי פריך אלא מעתה פרצוף אדם לחוד לשתרי דהא באמת מותר בצורת פני אדם לא כל גופו אלא ע"כ דכל הארבעה פנים הם בשלימותן בכל הגוף במדור השכינה:
ח סָעִיף ד אסור לעשותן. אפילו לעובד כוכבים כן צ"ל:
ט סָעִיף ד אסור להשהותן. בזה הטעם משום חשד שיחשדוהו שעובד להם:
י סָעִיף ד אם מוצא אותם מותרים. פי' ולא ישהה אותם אצלו:
יא סָעִיף ד שאורגין בבגד. בר"ן כתוב על הבגד:
יב סָעִיף ד מותר לעשותן. משמע כל הצורות האסורות דלעיל מותר לעשותן כשהם שוקעים אבל בטור הביא אח"כ בשם הרמב"ן שכתב בכל מה שאסור מן התורה משום לא תעשון אתי דהיינו ארבעה פנים שבמדור שכינה ודמות מלאכים שבמדור העליון ודמות חמה ולבנה כוכבים ומזלות שבמדור התחתון ודמות אדם משום שנאמר לא תעשון אותי פי' כדמות שאני מראה עצמי לנביאים כל אלו אסור בין שוקע בין בולט אלא בשאר צורות יש ג"כ איסור לעשותן והוא מדרבנן שם יש חילוק בין שוקע לבולט ממילא גם בהנך שאסור מן התורה לעשותן אלא דשהייתן מותר מן התורה ואסור מדרבנן משום חשדא גם בהם יש חילוק בין שוקע לבולט ודעה זו הביא הר"ן בשם הראשונים וכתב עליה שכן עיקר והוכיח כן מן התלמוד ואם כן תימא על הש"ע שלא הביא דעת הרמב"ן ולענין הלכה ודאי שאין להקל כלל נגד דברי הרמב"ן והטור מסיק כן וכן הר"ן ומו"ח ז"ל כתב לדעת הרמב"ן שבמידי דאיסורם מן התורה בעשייתן ושהייתן מדרבנן אסורים בשהייתן אפילו בשוקעת ובדברי הר"ן שזכרתי שהיא דעת הרמב"ן כתוב בהדיא דמותרים בשהייתן בשקועה והא דמשמע בדברי הרמב"ן שגם בשאר צורות יש איסור דעשייתן מדרבנן פי' הר"ן דהיינו בצורות שהיה מנהג העובדי כוכבים לעבדן אבל אם אין מנהג בהם לעבדן מותר עשייתן וכמ"ש הש"ע סעיף ו':
יג סָעִיף ד וצורת חמה כו'. לפי שאינם בולטים ברקיע כן כתבו התוספות ובגמרא וטור הוזכר גם מזלות בהדי כוכבים וא"כ יש לתמוה על מ"ש אח"כ בש"ע סעיף ו' דמותר לצור צורת בהמות והלא גדי טלה שור בכלל המזלות הם וכן ארי ובהדיא כתב ב"י בסוף הסימן במה שהקשה על המרדכי בשם רבינו אליקים דארי בכלל צורות המותרות הם ותו באם יש איסור בכל צורות המזלות יהיה איסור לעשות צורות דגים שהוא מזל אדר ומצינו בגמ' פרק השולח דרב צייר כוורא ואילו היה בו איסור היה אסור אפילו באינו בולט כמ"ש הטור בשם הרמב"ן בכל שהוא אסור משום לא תעשון אתי ונראה דאפשר שיש לאותן צורות שבמזלות צורות מיוחדות כמ"ש רמ"א לצורת חמה ולבנה סעיף ג' מ"ה כתב שפיר דצורות הבהמות מותרים משמע כולן אלא דקשה על זה אמאי [לא] משני על ר"ג שעשו לו צורת לבנה דלא היה צייר צורת מלך שיושב בעגלה שזכר רמ"א אלא ע"כ דלענין עשייה הכל אסור אפילו צורת חמה כפשוטו אלא לענין להשהותה אם מצאה אסור דוקא בצורת מלך הנ"ל ואם כן גם בצורת המזלות כגון ארי ושור אסור אפילו כפשוטן ומו"ח ז"ל כתב באמת דצורת ארי ושור ה"נ דאסור לעשותן כיון שהם מזלות וקשה ממה שזכרנו דרב צייר כוורא ונראה דציור הוא עדיף אפילו ממשוקעים דאין בציור שום ממשות ומכל מקום נראה דאותן שמציירים במחזורים בתפלת גשם צורות המזלות לא יפה הם עושים כיון שהם מכוונים לעשות צורת המזלות:
יד סָעִיף ו צורות הבהמות כו'. מכל מקום כ' בהגה' אשר"י מביאו ב"י בשם רבינו אליקים דאין לצור בבהכ"נ צורות אלו שלא יהא נראה כמשתחוה להם:
טו סָעִיף ז אבל צורת ראש כו'. בפרישה כתוב בשם רש"ל דבסמ"ג נוטה לאיסור אפי' בפרצוף אדם לבד:
א סָעִיף א בכרכים. כתב הש"ך איכא למידק דיוק דרישא אדסיפא דברישא קאמר דמסתמא כו' הא בספק מותרים ובסיפא קאמר דודאי כו' הא בספק אסורים ונראה דברישא קושטא דמילתא קאמר דמסתמא דרכי הכפרים שלא לעשות לנוי אלא לשם עובד כוכבים ואה"נ בספק ג"כ אסורים דבעינן למידע דוקא שודאי שנעשו לשם נוי כדקאמר בסיפא וכן דעת הפרישה ודלא כהב"ח:
ב סָעִיף א המדינה. פי' עיר וכן מצינו הרבה פעמים בלשון הש"ס והפוסקים ומשמע מלשון זה דכל צורות העומדות על פתח המדינה ובידם מקל כו' אסורים ודלא כב"ח שס"ל דאינו אסור אלא בצורת אדם וגם נראה דבזמנינו הכל לפי הענין ובין בכרכים בין בכפרים הכל לפי מה שמראים הדברים שנעשו לשם עבודת כוכבים או לנוי עכ"ל הש"ך:
ג סָעִיף א צלם. פי' כדין צלם שיש בו הוכחה שנעשה לשם עבודת כוכבים ואותו שתולים בצואר שמותר היינו בידוע שלא השתחוה לו דאל"ה לא גרע מהמוצא כלים שעליהם צורת עבודת כוכבים דהכלים אסורים אם הם מכובדים דכיון שדרך לעבוד אותה הצורה חיישינן שמא נעבדו הכלים כדלקמן ס"ג וה"נ איכא למיחש להכי ובעבודת כוכבים עצמה אין לחלק בין מכובד לבזוי דדוקא בכלים אמרינן דעל המבוזים בודאי לנוי הכלי נעשו משא"כ הכא ומצאתי בהר"ן וז"ל כ' הרשב"א דבזה"ז שחוקקים חקק בכלים ומציירין בהם צורות עבודת כוכבים אף המוצא אותם הכלים אסורים ע"כ וצ"ע שאפשר שאין עובדין היום לצורות הללו אלא לזכר בעלמא עושין אותם עכ"ל הר"ן וכ"כ רבינו ירוחם אם נמצא צורת אדם או איזה צורה אחרת מפסיליהן אסורים ואפשר דעובדי כוכבים אלו שאין אדוקים בעבודת כוכבים כל מה שעושין בצורות הללו בכלים אינם עושים אלא לנוי ומותרים בהנאה ואסור להשהותו משום חשד אם הם בולטים וראוי להחמיר בספק איסור תורה ע"כ ואפשר בצורה שדרך שמשתחוים לה לכ"ע אסור עכ"ל הש"ך:
ד סָעִיף ב מותרים. כתב הש"ך אע"ג דקי"ל עבודת כוכבים שנשתברה מאליה אסורה כדלקמן סי' קמ"ו מ"מ הכא דנשתברה מאליה לא חיישי' דעובד כוכבים מינטר לה שפיר הלכך אמרי' מסתמא העובד כוכבים שברה ובטלה בידים:
ה סָעִיף א בסיסו. פי' כנו שיש להם בית מושב רחב שיושבין עליו לבדם שאינם נראים כשברים אלא נראה שכך הם נעשים מתחלה אסורים דחיישי' שמא נעבדו זהו דעת המחבר אבל באמת דברי הרמב"ם נראין עיקר בש"ס דכל שברי עבודת כוכבים אסורים אפי' אינם עומדים על בסיסם דחיישי' שמא לא בטלוה העובד כוכבים אבל שברי צורות עבודת כוכבים מותרים דאיכא ס"ס ספק נעבדו או לא ואת"ל נעבדו שמא בטלוהו העובד כוכבים ודין צורות עבודת כוכבים עצמם ע' בס"א. ותימה על המחבר שהוא עצמו העתיק בסימן קמ"ו סי"א לשון הרמב"ם דהמוצא שברי עבודת כוכבים הרי אלו אסורים בהנאה שמא לא בטלום העובדי כוכבים וכאן כ' דאפילו מוצא שברי עבודת כוכבים מותרים וצ"ע עכ"ל:
ו סָעִיף ג לשם. משמע דוקא בכה"ג אסורים אבל עגול כשמש או קשת עגול כלבנה ממש מותרים דאין דרכם לעבדם בענין זה ודלא כלבוש שאוסר בזה מיהו ודאי לעשותן או לשהותן בידו אף בעיגול שלהן אסור ואין היתר רק במוצאן. ש"ך:
ז סָעִיף ג מכובדים. כ' הש"ך ונראה דאם הם אינם מכובדים ולא מבוזים אלא בינונים אסורים וכתב הטור ונראה דכל אותם שאסורים במוצא אסורים אפילו בשוקעת דכיון שאנו חוששים שמא נעשית לעבודת כוכבים אף בשוקעת נמי איכא למיחש אבל רבינו ירוחם כתב דלא אסרו על המכובדים אלא בולטת:
ח סָעִיף ג השיראים. לשון הטור י"א בגדי משי ורקמה חשובים מבוזים ומפרשים שיראים אצעדה והרמב"ם חשב אותם עם המכובדים וטוב להחמיר עכ"ל:
ט סָעִיף ג קומקמוסים. פי' יורות קטנות של מתכות. חמי חמין פי' כלי שמחממין בו חמין. למטה מהמים בשולים ודפנות ולמעלה מהמים היינו באוגני הכלי. רש"י:
י סָעִיף ג בידוע. ופשיטא דלסברא זו אין חילוק דאם ידוע שכלים הללו נעבדו אפי' על המבוזים אסורים. ש"ך:
יא סָעִיף ג אסורים. כתב הש"ך מיהו אם ידעינן בודאי שלא נעבדו כלים הללו אז אף לסברא זו אפילו המכובדים מותרים:
יב סָעִיף ג והמנהג. פירוש בצורות שהעובדי כוכבים עובדים בזה"ז נוהגים כסברא הראשונה ושאין העובדי כוכבים עובדים לצורות הללו ר"ל לחמה וללבנה כו' כדלעיל מותרים בהנאה למוצאן אבל אין להשהותן. ש"ך:
יג סָעִיף ג דידעינן. כתב הש"ך באמת יש כאן מקום לתמוה שלא ראיתי מי שהחמיר בזה ואין טעם כלל לסברא זו דכיון דידעינן בודאי דלא פלחי לה למאי ניחוש לה דהא אפילו המכובדים כשידוע שאינם נעבדים מותרים מה"ט וכו' וביותר תמה על הרב מאחר שכ' שהמנהג אפי' בצורות הנעבדות אם ידוע שלא נעבדו מותרים והיאך כ' אח"כ יש מחמירים אפילו ידעינן וכו' הרי ודאי לא נעבדו כלים הללו ואין כאן איסור כלל וצ"ע עכ"ל:
יד סָעִיף ג מותר. היינו אפילו בזמנם וכ' מהרש"ל הטעם מפני שהוא פורח באויר ואינו בשמים ולא קרינן ביה לא תעשון אתי ומיהו יש לדקדק דבס"ז משמע דבצורה שלימה יש איסור אפילו בצורת דרקון עכ"ל הש"ך וכתב הט"ז שהטעם שאסור להשהותה הוא שמא כבר נעבדה ולפ"ז אפילו שקועה אסורה וכ"כ הטור עכ"ל:
טו סָעִיף ד פנים. פרש"י פני שור ואדם ואריה ונשר לחיה אחת דוגמת חיות הקודש ע"כ ואה"נ אחר שבא יחזקאל והפך השור לכרוב אסור לעשות ד' פניהם בהדי הדדי דהא בכלל לא תעשון אתי השרויות אצלי הוא א"נ דאף עתה שאין שור במרכבה אפ"ה אסור לעשות ד' פנים ושור ביניהם שהיה בשעה שנא' המקרא. ש"ך:
טז סָעִיף ד לנוי. וי"ג לעובד כוכבים ואלו ואלו דברי אלהים חיים דכיון דקפיד קרא אעשייה אין חילוק ש"ך וכ' הט"ז וא"ל למה לי צורת ד' פנים בהדדי הא אפילו צורת אדם לבדה אסורה תירץ הר"ן דס"ד בשביל שצירף שאר צורות לצורת אדם יהיה מותר קמ"ל דאפ"ה אסור ע"כ אבל קשה דא"כ אם עשה צורת אדם עם פרצוף א' או ב' מהני ד' ה"נ דשרי לפי שאין כאן צורת אדם לבדו ולא ד' פנים וזה ל"נ להתיר דחידוש כזה ודאי לא היה להפוסקים לשתוק ממנו מלהודיע שהוא מותר אלא נראה דנ"מ לענין אם פחתו דאין מועיל אם תיקן צורת האדם לחוד וצריך לפחות צורת כולן עכ"ל (ובנה"כ כתב דאשתמיטת' דכדברי הר"ן כתבו התוספות בר"ה דף כ"ד ע"ב והרמ"ך ומביאו בכ"מ):
יז סָעִיף ד להשהותם. משום חשדא וה"ה דאסור לומר לעובד כוכבים לעשותם אפילו אינו רוצה להשהותם משום דאמירה לעובד כוכבים שבות אפילו בדבר שאינו של שבת. ש"ך:
יח סָעִיף ד מותרים. פי' בהנאה ובלבד שלא ישהה אותם אצלו. ש"ך:
יט סָעִיף ד שוקעת. דגם ברקיע המה משוקעים וכתב הש"ך ונראה דכל צורות דאסרינן אינם אסורים אלא בצורה שלימה ממש כגון צורת אדם בב' עינים וחוטם שלם וכל הגוף וכיוצא בו אבל לא חצי הציור כדרך קצת המציירים צד א' של הצורה וזה אינו אסור עכ"ל וכתב הט"ז בשם הרמב"ן דכל מה שאסר מן התורה משום לא תעשון אתי דהיינו ד' פנים שבמדור שכינה ודמות מלאכים וחמה ולבנה וכו' אין חילוק בין שוקע לבולט והכל אסור ולענין הלכה אף שמדברי המחבר לא משמע כן מ"מ אין להקל כלל נגד הרמב"ן גם הטור מסיק כן וכן הר"ן עכ"ל:
כ סָעִיף ד מותרות. בין לעשותן בין להשהותן וברבים מותר רק להשהותן משום דליכא חשדא ברבים אבל לעשותן אין חילוק בין יחיד לרבים וכ' רבינו ירוחם אע"ג דברבים ליכא חשדא מכוער הדבר להם ובשנים ליכא חשדא עכ"ל הש"ך:
כא סָעִיף ה להניחה. דהרי הוא שוהה צורה בולטת דאסור משום חשדא ומותר לחתום בה דהנחתם נעשה שקוע. ש"ך:
כב סָעִיף ה העובד כוכבים. וכבר נתבאר דה"ה דאסור לומר לעובד כוכבים לחתום בטבעת שחותמה שקוע אפי' אינו רוצה להשהותה משום דאמיר' לעובד כוכבים שבות. ש"ך:
כג סָעִיף ו לצור. וכ"ש להשהותם וכ' ב"י בשם רבינו אליקים דאין לצור בבהכ"נ צורות אלו שלא יהא נראה כמשתחוה להם והש"ך כתב דהב"ח בקו"א אוסר בצורת אריה ושור. וטענתו דהמזלות במדור התחתון הם וצורת אריה ושור עומד כ"א לבדו בחודש אב ואייר עכ"ד ולפ"ז כל הי"ב מזלות אסור לעשות אפילו כל א' בפ"ע וזה לא שמענו מעולם מי שנזהר בזה. הלכך נראה דהא דאמרינן דהמזלות אסורים היינו כל הי"ב ביחד דומיא דד' פנים להדדי והט"ז כתב דאותן שמצירים במחזורים בתפלת גשם צורת המזלות לא יפה הם עושים כיון שמכונים לעשות צורת המזלות (ובנה"כ השיג עליו וכתב דהדבר פשוט דהוי להבין ולהורות ועוד דאינו צורה גמורה):
כד סָעִיף ג בעושה. כתב הש"ך וכ"ש בשהייה ובס"ג כתבתי דהאי ולא בעושה לא קאי אדרקון דבדרקון אפילו צורה שלימה מותר לעשות ואין איסור אלא להשהות משום חשדא ומ"מ צ"ע דמדברי התוספות פ' כ"ה דף מ"ג ע"ב ד"ה שאני ר"ג משמע להדיא דדוקא באדם בעינן צורה שלימה אבל בדרקון אין חילוק ולעולם אסור ובסמ"ג פסק דאפי' באדם אין חילוק ולעולם אסור והמחמיר בכל זה תע"ב עכ"ל:
כה סָעִיף ח אולם. אע"ג דאולם היה בו ד' מחיצות ואכסדרה אין לה אלא ג' מחיצות מ"מ כיון שפתחו היה רחב וגבוה מאד היה נראה כאילו אין לו רק ג' מחיצות. תוס':
כו סָעִיף ח גבוהה. דכל זה אינו מעכב דבדיעבד המנורה כשרה בלא גביעים וכפתורים וכן אם אינה גבוהה י"ח טפחים אבל של עץ וחרס וכה"ג דפסולה במקדש שרי ש"ס והרמב"ם והיינו דכתבו הט"ו מתכות דוקא. ש"ך:
א סָעִיף א שתולין. עש"ך סק"ו שכתב היינו בידוע שלא השתחוה לו כו' ועיין בת' פרי תבואה סי' נ"א לענין הכפות שחקוק עליהם צורות עבודת כוכבים דיש להתירם ע"פ דברי הר"ן הובא בש"ך שכתב על דברי הרשב"א וצל"ע שאפשר שאין עובדין לצורות הללו אלא לזכר בעלמא ופי' דבריו דר"ל דאפילו צורה שודאי עובדין אותה איכא ספק שמא ביטלוה וכיון דאיכא עוד ספק שמא לזכר בעלמא הויא הוי ס"ס ואף דהרי"ו כתב דנכון להחמיר בספק איסור תורה מ"מ בנ"ד יש להקל טפי כיון שהוא צורה שוקעת וצירף עוד דברי הרמב"ם דמכירה הוי כביטול ובפרט שי"ל דכפות שאוכלים בהם אין נקראים כלים מכובדים דכתב בהג"ה לקמן ס"ג דהמנהג כסברא הראשונה דאף בצורה שודאי נעבדת בכלים מבוזין מותרין ועוד שנראים הדברים שכל עיקר הצורה מעשה אומן הוא לסימנא בעלמא והסכים עמו לדינא הגאון מוהר"ר יצחק ז"ל מקראקא ע"ש בסימן נ"ב ונ"ג:
ב סָעִיף ג דהיינו צורות. עש"ך ועיין בשל"ה ד' ע"ג ע"ב בד"ה בידים:
ג סָעִיף ג לשם חמה. [ עיין באר היטב. ועי' בתשובות חתם סופר סימן קכ"ט בענין בהכ"נ שעשוי בחלון זכוכית עגול כצורת חמה וניצוצות בולטות סביבות העיגול כניצוצי חמה בזריחה ובתוכו כתוב שם הוי"ה ובצדו ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה' וכ' כי שתים רעות עשו בשגגה דמבואר בש"ך סימן קמ"א סק"ח דעגול השמש נהי דהמוצא מותר בהנאה אבל עכ"פ העושה עובר על איסור דאורייתא והמשהה עובר על איסור דרבנן משום חשדא וברבים נמי עכ"פ מכוער הדבר והכא מגרע גרע שהרי כתוב להדיא בצדו ממזרח שמש כו' הרי אומר שמתכוין לצורת השמש ממש וגרוע ממ"ש הט"ז (בבה"ט ס"ק כ"ג) מצורת המזלות שבמחזורים ואף הנה"כ שם יודה בכאן וזאת שנית אפילו לא כתוב בצדו ממזרח שמש מ"מ מעשה הגשמה היא זו כו' ובפרט במקום קדושה ובמזרח שהכל משתחוים למולו בכניסה לפתח בהכ"נ בודאי מכוער הדבר ע"כ נ"ל מי שיכול לבטל זה יזכה לשמש מרפא בכנפיו ע"ש]:
ד סָעִיף ג מטבעות. עיין בשאילת יעב"ץ ח"א סימן ק"ע שמחמיר בזה אביאנו לקמן ס"ק ט' ועיין בתשובת כנסת יחזקאל סוף סימן י"ג דנראה לו להכריע דמטבעות של כסף מכובדין ושל נחושת מבוזין ע"ש:
ה סָעִיף ג וכוסות ששותים בהם. עי' בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סוס"י קל"ב מה שהקשה ע"ז:
ו סָעִיף ג דידעינן. עבה"ט בשם ש"ך ועיין בתשובת כנסת יחזקאל חא"ח סימן י"ג מה שתמה על הש"ך בזה. וע"ש עוד בענין פרוכת שנשתמש כמה עידנים לקודש ועליו צורות מצויירים בצבעונים וקם חד ורוצה להטיל מום מכח נורת חמה וכתב הוא ז"ל דאין בזה שום חשש דצורות אלו מצויירים בצבע וזה לא בולט ולא שוקע כמו שכתוב בדרכי משה סעיף קטן ד' בשם תשובת מהר"ם דמה שאוסרים בצורת חמה בשוקעת דווקא שוקעת אמנם הציור בצבע לא בולט ולא שוקע (גם הט"ז ס"ק י"ב כתב חילוק זה ובנה"כ כתב דאינו נכון ותימא שלא זכרו דברי הד"מ הנ"ל) ופשיטא אותן איצטלא דמילתא לפי הנשמע נחתכה מחתיכת ציי"ג והצורות המה בדפוס בוודאי לא לשם אלילים נעשה ופשיטא לא פלחי להו מעולם ומותרים אף על המכובדים כמו שכתב רמ"א והמנהג כסברא ראשונה ואף דמסיק דאין להשהותם משום חשדא כבר נתבאר דברבים ליכא חשדא. ושנית אלו הצורות הורגל באותן מדינות שנדפסו שלא לשם עבודת כוכבים כו' ואף שכתב ר' ירוחם (הובא בבה"ט סק"כ) דאף דליכא חשדא ברבים מכוער הדבר לא דבר ביריעות האלה שהרבה מהן נמכרין בחנות ומכ"ש שחותכין אותה ואם נטה החתך באותן צורות לא מדקדקים ודאי אין ביטול גדול מזה אף לחכמים דס"ל אם מכרו לצורף ישראל אין זה ביטול היינו בעבודת כוכבים ממש. ואי משום ביטול תפלה כמ"ש בא"ח סימן צ' סכ"ג אין חשש כיון שהפרוכת היה בבה"כ זמן מה קודם דומה לכהן שיש בידו מום דאם דש בעירו מותר לישא כפיו וכו' אמנם אם הפרוכת מן חתיכה הנעשה בפ"ע ולא נחתכה מן חתיכות כ"א נעשה למחצלת בפ"ע צריך חקירה פן חו"ש במדינות רחוקות (כמו בארץ אסיא וברבריא) עובדין לחמה ומחצלת הלז נעשה להתפלל עליו בבית תיפלתם ודומה לשאלת הרא"ש כו' ע"ש ועיין מה שאכתוב לקמן ס"ק ז' בשם דברי יוסף:
ז סָעִיף ד ושמציירים בכותל. עיין בספר יערות דבש ח"א דרוש ב' שמזהיר מאד שלא להיות בתוך הבית צורה מצוייר בכותל או בלוח אף דע"פ הדין אין איסור רק בצורה בולטת מ"מ יש להזהר כו' ע"ש:
ח סָעִיף ד וכוכבים. עיין בשו"ת דברי יוסף סימן ח' שנשאל אם ציירו בדלתות ההיכל של בית הכנסת מבפנים צורת כוכבים בסממנים ועפרות זהב אם יש צד היתר לקיימם ואף דזה אינו לא בולט ולא שוקע וכמ"ש מהר"ם מ"מ מדברי הרמב"ם נראה דהציור בצבע דין אחד לו כמו שוקעת ויש להחמיר כדבריו (ודלא כמש"ל סק"ה בשם כנ"י) ואף לדעת הפוסקים דבשל רבים ליכא חשדא היינו דווקא במקום שאין בו קדושה כההיא דר"ג שהיה לו בעלייתו אבל בבהכ"נ שהוא מקום קדושה ומיוחד להתפלל פשיטא דיודו דחיישינן לחשדא טפי מביחיד בביתו ולפיכך צריך למחוק אותם ולהסיר המכשול ואל תשיבני מההוא אנדרטא דהוי בבי כנישתא כו' דשאני התם שהונח באונס כו' עיין שם שהאריך בזה ולע"ד לא נראה כן מדברי הגמרא שם בר"ה דף כ"ד דפריך ומי חיישינן לחשדא והא ההוא בי כנישתא כו' ופריק רבים שאני ע"ש מבואר להדיא דעיקר ההיתר מפני דרבים שאני א"כ משמע להדיא דלא כדבריו. [ואפשר ליישב ולכן יש להחמיר ובלא"ה הא כתב הש"ך בשם רבינו ירוחם דאע"ג דברבים ליכא חשדא מכוער הדבר ועי' בפמ"ג א"ח סימן צ' סק"ו מזה]:
ט סָעִיף ה ואסור לחתום בה. עי' בס' תפארת למשה שכתב ודוקא על המכובדים כגון שיראים וטבעות טור בשם רמב"ן ועיין פרישה פירושו ונ"ל דאגרת בכלל מבוזים הוא ולכך נוהגים היתר לחתום בחותם שקוע על איגרת אף בצורת אדם שלם עכ"ד ע"ש:
י סָעִיף ז שלא אסרו. עי' בשאילת יעב"ץ ח"א סימן ק"ע על מעשה שהיה באמשטרדם בעת שנתקבל הרב מהר"ר אלעזר ז"ל לאב"ד שם עמד איש אחד והוציא מוניטין שלו בעולם דהיינו שהדפיס מטבע כסף בדמות צורתו והיה תבנית ראש עד החזה עם פרצוף פנים שלם בולט. והאריך לבאר שזה איסור גמור מוחלט ויש בזה איסור כפול הא' לא תעשה של תורה לא תעשון אתי וגם משום חשדא דאסור אפילו באחרים עשו לו וטעמא דרבים לא שייך הכא דמטבע מיבדר בעלמא ומצנעי ליה ואף דהרא"ש כתב שראש בלא גוף אין איסור לא בעושה ולא במוצא כוונתו על ראש שלם אטום בלי צורת פנים ניכרת כה"ג ודאי לא סגי בלא גוף אבל ראש וגוף בהדדי בדמות אדם שלם אע"פ שאין הצורה ניכרת בתבנית הפרצוף אלא כגולם אעפ"כ נראה כגוף אדם בקומה זקופה ואסור. אכן פרצוף פנים דאדם גרידא פשיטא דאסור ואף דיש סוברים דמטבעות מבוזים הם קשה לסמוך ע"ז להקל דהרי עינינו רואות דמכובדים הם (ועמש"ל סק"ג בשם תשובת כנסת יחזקאל) ועוד שדעת הרשב"א דאין חילוק בין מכובדין למבוזין בצורת אדם והסכימו לדבריו ע"ש שהאריך בזה:
יא סָעִיף ז וכן נוהגין. בשל"ה דף ע"ג ע"ב כתב דכשר הדבר שלא לנהוג כן ע"ש:
יב סָעִיף ח לא יעשה. עי' בספר תפארת למשה שכתב דאם עובד כוכבים עשאה לו מותר לדור בבית ולהשתמש במנורה ושולחן ע"ש:
יג סָעִיף ח תבנית היכל כשיעור גבהו. עיין בתשובת בית אפרים חלק או"ח סימן יו"ד שנסתפק על איזה היכל קאמר שהרי היכל בית ראשון היה קומתו שלשים אמה והיכל בית שני קומתו מ' אמה מי אמרינן דגם לעשות היכל שרומו שלשים אסור מאחר דבית ראשון היה כך או דילמא דוקא היכל שרומו ארבעים אסור דלאחר שנבנה בית שני נשתנה הדין והעלה גם תבנית בית ראשון אסור ע"ש:
יד סָעִיף ח מנורה תבנית מנורה. עי' בספר בכור שור בחדושיו למס' ר"ה דף כ"ד שכתב בענין אשר חדשים מקרוב באו עושים כוונים למלאכת מנורת המקדש בשינוי ממידת הקנים דהיינו שעושים ז' קנים וששה מהם מעמידים בדמות עיגול או משולש או מרובע אלו נגד אלו וא' באמצע דיש למחות בידם דכל דבר שאינו מעכב במנורה אינו מעכב באיסור עשיית תבניתה ולא מצינו שיעכב במנורה סדר עמידת הקנים ועוד אני אומר דכל שעושה ז' קנים אפילו חסר איזה דבר המעכב אסור כו' וכיון שכן כ"ש אין להקל במידי דלא מעכב כלל והוא סדר עמידת הקנים ע"ש ועי' בספר משנת חכמים הלכות עבודת כוכבים וחוקותיהם דף ס"ד שדעתו נוטה להתיר בכה"ג שעושה הקנים בעיגול וכן במנורות שנעשין על נרות ולא על שמן עיין שם שאין דבריו מוכרחים ויש להחמיר מאחר שהוא איסור תורה כדמשמע בש"ס עבודת כוכבים ד' מ"ג וכמ"ש בתוספות שם ד"ה לא אסרה תורה ועי' בדברי מהרי"ק שהביא ב"י ס"ס זה:
טו סָעִיף ח גביעים. עבה"ט ס"ק כ"ו בשם ש"ך. ועיין בספר בכור שור שם שתמה על הש"ך שלא עיין כל הצורך בזה דהא בשל זהב גביעים וכפתורים ופרחים מעכבים בו ולדבריו משמע דבשל זהב דמעכב שרי בלא גביעים וכבר כתבתי דאינו כן אם לא שנדחוק לפרש דברי הש"ך דה"ק כיון דאינו מעכב בשל שאר מינים מקרי תבנית אפילו בשל זהב דמעכב אבל דוחק הוא לפרש כן ע"ש:
א סָעִיף א כל הצלמים כו'. ר"ל אפילו אינן עומדין כו' ממש"ש ודכפרים כו' דכפרים ודאי כו' וערש"י ד"ה מי כו' דבני כו':
ב סָעִיף א אא"כ עומדין כו'. נ"ל דגירסת הרמב"ם היתה רבב"ח אר"י בעומדין כו' ופליג אשמואל ופסק כר"י אבל הרי"ף ורא"ש הביאו שניהם דס"ל דל"פ וכגירסא שלנו ושיטה אחרת לרש"י דמפרש דכ"ז אליבא דר"מ דוקא: (ליקוט) כל כו'. הר"נ כתב דהרמב"ם מפרש הא דשמואל אליבא דר"מ והא דר"י אליבא דרבנן ג"כ ודבריו דחוקין (ע"כ):
ג סָעִיף א והיה ביד כו'. דלא כרשב"ג כמ"ש הרי"ף בפ' בתרא דב"ב (וע"ל סי' ר"כ ס"ק כ"ד):
ד סָעִיף א צורת כו'. כמש"ש אי דנעבדין כו':
ה סָעִיף א אבל כו'. כמש"ש דכל שאינו אלא לנוי וכיוצא מותר וכנ"ל:
ו סָעִיף ב או אפילו כו'. כשמואל שם וכפרש"י והרי"ף דשמואל ור' יוחנן ל"פ דהא אמרינן שם מ"ט ב' דכ"ע עובדין לשברים אלמא אף שמואל מודה וערש"י שם בד"ה לא דכ"ע כו' ועבה"ג אבל הרמב"ם מפרש דשמואל כרשב"ל וכדעת תוס' מ"א א' ד"ה אמר שמואל כו' ופסק דלא בשמואל וכ"כ בש"ע סי' קמ"ו סי"א לפיכך כו' והוא לשון הרמב"ם:
ז סָעִיף ג דהיינו כו'. רמב"ם כפירושו ובחיבורו. ולמד ממה דכיילינהו במתני' בהדי דרקון ומפרש דהוא נגד התלי במזלות וכ"כ כל המפרשים וכמ"ש ישעיה כ"ז) נחש בריח וע"כ אינו נראה בצורת דרקון מדפריך בגמ' ואי בעושה צורת דרקון כו' אלא שמייחסין לו כך. אבל צ"ע דא"כ מאי פריך בגמ' על ר"ג והאי ר"ג דיחיד כו' הא חשדא לא שייך אלא בדרקון וכיוצא שמיוחדין לעבוד כמ"ש תוס' בד"ה שאני ובלא"ה קשה דבריו שכתב דחשדא לא שייך אלא בצורת אדם לבד (וע"ל בס"ק כ' ודית הרמב"ם כו' וצ"ל כו'):
ח סָעִיף ג והוא דומה לנחש. רש"י בגמ' שם ד"ה דרקון כו':
ט סָעִיף ג סנפירין. כפי' ראשון שברש"י:
י סָעִיף ג אם הכלים כו'. כרשב"ג דסוגיא דגמ' אליביה:
יא סָעִיף ג השיראים. רמב"ם אבל הרמב"ן כתב דשיראים הן מבוזין כיון שעשויין לבלות וכ"ה בירושלמי וגרסינן שירין וכ"ה ברי"ף ורא"ש וש"פ וכפירש"י וז"ל הירושלמי א"ר כרוספדאי הדא כסות של בזיון הוא:
יב סָעִיף ג מטבעות. עתוס' שם ד"ה שעל כו' וכ"ה בתוספתא רפ"ז:
יג סָעִיף ג וכ"ז בסתם כו'. ירושלמי שם מה אנן קיימין אם דבר ברי שנעבדין אפילו מבוזין אסורין ואם דבר ברי שאינן נעבדין אפילו מכובדין מותרין אלא כינן קיימין בסתם:
יד סָעִיף ג כלים הללו. כן פי' הר"ן:
טו סָעִיף ג ויש מי כו'. כן פי' הרשב"א וכ' ב"י ומדברי כל המפרשים נראה כדברי הר"ן וז"ש בהג"ה והמנהג כו': (ליקוט) והמנהג כו'. וכ"פ בס"א בהג"ה ועש"ך ס"ק ו' (ע"כ):
טז סָעִיף ג ובזה"ז כו'. כנ"ל דבידוע מותרין:
יז סָעִיף ג אבל אין להשהותן. נראה דוקא בחמה ולבנה וכמש"ש והא ר"ג דיחיד כו' אבל בדרקון בזה"ז ליכא חשדא כלל:
יח סָעִיף ג ויש מחמירים כו'. כ"מ מתוס' וטור. ב"י ודבריו תמוהין וכבר תמה עליהם ש"ך: (ליקוט) ויש מחמירים כו'. כ"כ ב"י שכ"מ בתוס' וטור אבל הוא תמוה דהא אפי' לסברא אחרונה כל שידוע שאין הצורה נעבדת מותר וכ"ש שהוא פסק כסברא ראשונה וכן בהג"ה בס"א ועש"ך (ע"כ):
יט סָעִיף ג וצורת דרקון כו'. גמ' שם ואלא בעושה כו' ומ"ש אלא שאסור כו' היינו לסברא האחרונה וכנ"ל דלא כש"ך: (ליקוט) וצורת דרקון כו' אלא כו'. הרא"ש שם והטור ומ"ש מותר לעשותה גמ' שם ומ"ש אלא כו' שם שננא סמי כו' ופי' בתוס' שם ד"ה שאני בשם בה"ג בצורת דרקון ור"ל משום חשד שנעבדה דעשיה מותר בה וחשדא דס"ד צורות שבמדור כו' דאסור להשהותם הוא משום חשד עשיה ועתוס' שם ד"ה והא כו' ולא הוה כו' ור"ל דהמקשן היה סבור דלאו דרקון הוה ומשני משום חשדא דע"ז ובדרקון ועמ"ש בס"ד (ע"כ):
כ סָעִיף ד אסור כו' וכן כו'. עתוס' שם ד"ה לא אסרה כו':
כא סָעִיף ד ואם עובד כוכבים כו' בר"א כו' וצורת חמה כו'. ר"ל אף להשהותן והן דברי הטור וכדברי הרא"ש שם דמ"ש משום חשדא היינו באותן שאסור לעשותן דחשיב שם אדם וד' פרצופים ושבמדור העליון ותחתון וכן אותו שאסור במוצא והוא דרקון וכ"ה בתוס' שם בד"ה שאני אבל שאר צורות מותר בין לעשותן בין להשהותן. אבל דעת הרמב"ן והר"מ מרוטנבורג דמש"ש משום חשדא היינו בשאר צורות בהמה חיה ועוף ובאותן חילוק בין בולטת לשוקעת דבשוקעת מותר לעשותן ולהשהותן אבל באותן הנ"ל אסור לעשותן אף בשוקעת ואף באחרים עשו ושוקעת להשהותן והא דטבעת בשאר צורות חוץ מאותן שבמדור התחתון אף שאסור לעשותן בכ"ע מן התורה מ"מ באחרים עשו מותר להשהותן בשוקעת וז"ש שם לא אסרה תורה אלא שבמדור עליון ופריך ושבמדור כו' ומשני שאני ר"ג דאחרים כו' וקיימא מימרא דאביי שדוקא במדור עליון והיינו להשהותן וכן הכריע הר"ן ע"ש ודעת הרמב"ם דחשדא אינו אלא בצורת אדם לבד וצ"ל שלא היה גורס בגמ' מן ומי חיישינן לחשדא עד ואב"א להתלמד (וע"ל ס"ק כ"ז) וכן צ"ל בדעת הרי"ף שהשמיט כ"ז ולא כתב אלא להתלמד וה"פ שאני ר"ג כו' התם כו' משום חשדא ור"ל בצורת אדם לבד משא"כ בשל ר"ג ואב"א לעולם שעשה בעצמו ולהתלמד דלגי' שלנו ע"כ תי' דרבים שאני קיימא מההוא בי כנישתא כו' [ודעת הרמב"ם צ"ע שהשמיט גם הא דלהתלמד ואפשר שפסק כתי' דאשון לכן כ' אסור לצור דוקא לצור משא"כ בצורת אדם אפילו בטבעת אסור להשהותה] ומדברי הראב"ד והר"ן נראה שהרמב"ם מחמיר באותן צורות שבמרום שאפילו שוקעת אסור להשהותן והקשו מנין לו ובדברי הרמב"ם ליתא אלא שאסור לעשותן אף בשוקעת חוץ מצורת אדם שמותר בשוקעת מהא דטבעת: (ליקוט) עמש"ש שדעת הרמ"מ דשמשין שאפשר לעשות כמותן בית תבנית היכל כו'. ופדצוף אדם. וד' פנים. ושבמדור העליון. כולן אסור מן התורה בין לעשותן בין להשהותן דכתיב לא תעשון לכם לא אתם לאחרים ולא אחרים לכם אבל שבמדור תחתון אין אסור מן התורה רק לעשותן אבל להשהותן מותר וז"ש אביי לא אסרה תורה כו' לאפוקי שבמדור תחתון והמקשה סבור אף לעשותן ומשני שאני ר"ג כו' וע"ז אמר אביי לא אסרה כו' ושאר צורות מותר בין לעשותן בין להשהותן מן התורה וכל שאסור מן התורה אסור בין בולטת בין שוקעת וכן כל שמותר מן התורה מותר בשניהן דמן התורה אין חילוק כלל בין בולטת לשוקעת אבל מדרבנן אסור בכל שאר צורות בבולטת בין לעשותן בין להשהותן משום חשדא והאי חשדא משום חשד ע"ז וה"ה שבמדור תחתון דמותר להשהותן מן התורה אסור מדרבנן בבולטת להשהותן וז"ש התם בחותמו כו' דתניא טבעת ובשאר צורות ומיהו כ' הרמב"ן שאין איסור השדא אלא על המכובדין והר"ן כ' שאין חשדא אלא באותן שרגילין העובדי כוכבים לעבדן בזמן ההוא ולכן בזה"ז מותר כל הצורות שלא אסרה תורה אף בבולטות. ודעת תוס' [ורא"ש ע"ש] דמן התורה אין אסור אלא לעשותן כל הצורות האסורות בית תבנית כו' ואדם וד"פ ומדור העליון ותחתון ודוקא בולטות ובמדור תחתון אף שוקעות ומדרבנן אסור אף להשהותן אותן שאסור לעשותן משום חשדא דעשייתן ועוד אסור מדרבנן צורת דרקון משום חשדא דעבודת כוכבים בבולטת בין לעשותן בין להשהותן ושאר צורות מותר בכ"ע (ע"כ):
כב סָעִיף ד ומיהו כו'. גמ' שם אמר מר כו':
כג סָעִיף ד או שיש כו'. כמ"ש בס"א:
כד סָעִיף ד מותר לעשותם. ר"ל אף לעשותן מהא דטבעת שחותמה בולט מותר לחתום בה וכשיטתו כנ"ל אבל להרמב"ם אסור לעשותן וכ"ש להרמב"ן והרמ"מ שאף להשהותן אסור בכ"ע:
כה סָעִיף ד וצורת חמה ולבנה כו'. תוס' שם ד"ה והא ר"ג כו' וצ"ל לדבריהם דמה שמשני התם בחותמו בולט כו' דלא אסקיה לתי' דרבים הוי והמקשן נכנס בתוך דבריו עד דאסקיה דר"ג הוי דרבים:
כו סָעִיף ד ואם הם כו' אפי' בולטות. כנ"ל דבחמה ולבנה אין חילוק ואפ"ה משני ואב"א כו':
כז סָעִיף ד ויש מתירין כו'. גמ' שם וכ"כ הרא"ש והטור אבל הרי"ף השמיטו וכמש"ל דל"ג לה וכן נראה דמאי משני להתלמד מ"מ חיישינן לחשדא אבל לפי גי' הנ"ל לחשדא ליכא כלל ולא משני אלא דאפילו הוא עצמו עשה מותר וכנ"ל:
כח סָעִיף ה טבעת כו'. לשון הרמב"ם וכנ"ל דדוקא בצורת אדם: (ליקוט) טבעת כו' שהיא צורת אדם. כן מפרש הרמב"ם וכ"ה בירושלמי וכתב בזה ג' חילוקים דצורת אדם דוקא בולטת אסור וצורת המשמשים במרום אסור אפי' שוקעת שאר צורות מותר אפי' בולטות וכ"ז כ' לעשות הוא עצמו (ע"כ):
כט סָעִיף ה ואפילו התם כו'. כנ"ל ס"ד ואם עובד כוכבים כו':
ל סָעִיף ה וה"ה כו'. הוא שיטת הרא"ש ותוס' והטור וכמש"ל:
לא סָעִיף ו צורות כו'. לשון הרמב"ם וכ"ה שיטת הרא"ש וכנ"ל והרמב"ן והרמ"מ אוסרין בבולטת כנ"ל ומביאין ראיה ממכילתא פ' יתרו והביאו בילקוט ס"ס רפ"ו לא תעשה לך פסל וכל תמונה יכול לא יעשה כו' אבל יעשה לו דמות בהמה חיה ועוף כו' דמות דגים וחגבים שקצים ורמשים ת"ל תבנית כו' והא דאמרינן בב"ב נ"ד דרב לא קני כו' ופי' רשב"ם שם בצורת חיה או עוף פי' דציור בכותל הוא כמו שוקעת וכנ"ל ס"ד ושמציירין בכותל כו'. ול"נ דממכילתא אין ראיה דשם הוא לעובדם וכמש"ש בגמ' אי לעובדם כו' אין ה"נ כו' ולכן אסר במכילתא אפילו בשוקעת ועתוס' דיומא נ"ד ד"ה כרובים כו' ואמר שם במכילתא כ"כ רדף הכתוב אהחר יצ"ה שלא ליתן מקום כו' משמע לעובדם דבההוא רודף היצ"ה: (ליקוט) צורות כו'. עמש"ש ובתוספתא (פ"ו) טבעת שיש עליה פרצוף מותר לחתום ר' חנינא בן גמליאל אומר של בית אבא היו חותמין בחותמין של פרצופות ר"א בן צדוק אומר כל הפרצופות היו בירושלים חוץ מפרצוף אדם בלבד. רשב"א סי' קס"ז (ע"כ):
לב סָעִיף ז יש מי כו'. הרא"ש שם ותוס' שם סד"ה שאני:
לג סָעִיף ח כשיעור כו'. רש"י שם ותוס' דיומא בד"ה הנ"ל:
לד סָעִיף ח ואפילו ללא כו'. כמ"ש במנחות כ"ה א' באה זהב באה גביעים כו' אלמא דבלא כך היתה מנורה וכמו דאסור בכל מתכות לפי שאינן לעיכובא:
לה סָעִיף ח ואפילו אינה כו'. דג"כ אינה מעכב וכמ"ש בזבחים ס"ב א' דגובהה של מזבח אינה מעכב ואע"ג דגובהה כתיב בקרא כ"ש במנורה דלא כתיבא ול"ד לבית תבנית כו' דוקא כשיעור ארכו כו' כנ"ל דשם אינו ניכר אא"כ בשיעורא וכ"מ מדקמפליג בין ז' קנים לח' משמע דז' בכ"ע אסור וע"ש במהרי"ק שהאריך:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.