א כְּשֵׁם שֶׁהָעֲבוֹדוֹת כּוֹכָבִים אֲסוּרִים בַּהֲנָאָה, כָּךְ כָּל הֲנָאוֹת הַבָּאוֹת מִמֶּנָּהּ אֲסוּרוֹת, אֲפִלּוּ אִם שְׂרָפָהּ אָסוּר לֵהָנוֹת בְּגַחַלְתָּהּ וַאֲפָרָהּ. אֲבָל מֻתָּר לֵהָנוֹת מִשַּׁלְהַבְתָּהּ.
ב סַכִּין שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁשָּׁחַט בָּהּ, הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְקַלְקֵל. וְאִם הַסַּכִּין חָדָשׁ, אוֹ יָשָׁן וְלִבְּנוֹ מֵאִסּוּר שֶׁבּוֹ, אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה מֻתָּר (לְעֵיל סִימָן י'). וְאִם הָיְתָה בְּהֵמָה מְסֻכֶּנֶת, הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְתַקֵּן, וַהֲרֵי זֶה הַתִּקּוּן מֵהֲנָאַת מְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְכֵן אָסוּר לַחְתֹּךְ בָּהּ בָּשָׂר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְתַקֵּן. וְאִם חָתַךְ דֶּרֶךְ הֶפְסֵד וְהַשְׁחָתָה, מֻתָּר.
ג נָטַל מִמֶּנָּה כִּרְכָּר (פי' עֵץ אוֹ עֶצֶם שֶׁרֹאשׁוֹ חַד וְשׁוֹבְטִין בּוֹ הַבֶּגֶד כְּשֶׁאוֹרְגִים אוֹתוֹ לְמַעַן יִפָּרְדוּ הַחוּטִין הָעֶלְיוֹנִים מִן הַתַּחְתּוֹנִים) וְאָרַג בּוֹ אֶת הַבֶּגֶד, אָסוּר בַּהֲנָאָה. נִתְעָרֵב בִּבְגָדִים אֲחֵרִים, יוֹלִיךְ דְּמֵי אוֹתוֹ הַבֶּגֶד לְיַם הַמֶּלַח וּשְׁאָר כָּל הַבְּגָדִים מֻתָּרִים.
ד נָטַל מִמֶּנָּהּ עֵצִים, אֲסוּרִים בַּהֲנָאָה. הִסִיק בָּהֶם אֶת הַתַּנּוּר, בֵּין חָדָשׁ בֵּין יָשָׁן, יֻצַּן וְאַחַר כָּךְ יַחֵם אוֹתוֹ בַּעֲצֵי הֶתֵּר. וְאִם לֹא צִנְּנוֹ וְאָפָה בּוֹ אֶת הַפַּת בְּעוֹד שֶׁהָאֲבוּקָה כְּנֶגְדּוֹ, (ב"י) הֲרֵי זֶה אָסוּר בַּהֲנָאָה, דְּיֵשׁ שֶׁבַח עֲצֵי אִסּוּר בַּפַּת (טוּר). נִתְעָרְבָה בַּאֲחֵרוֹת, יוֹלִיךְ דְּמֵי אוֹתָהּ הַפַּת לְיַם הַמֶּלַח, וּשְׁאָר כָּל הַכִּכָּרוֹת מֻתָּרִים. גָּרַף אֶת כָּל הָאֵשׁ, וְאַחַר כָּךְ בִּשֵּׁל אוֹ אָפָה בְּחֻמּוֹ שֶׁל תַּנּוּר, הֲרֵי זֶה מֻתָּר, שֶׁהֲרֵי עֲצֵי הָאִסוּר הָלְכוּ לָהֶם. הַגָּה: הָא דְּאָמְרִינַן יֵשׁ שֶׁבַח עֵצִים בְּפַת הַיְנוּ בְּדָבָר שֶׁאָסוּר בַּהֲנָאָה, אֲבָל אִם אָפָה אוֹ בִּשֵּׁל אֵצֶל דָּבָר שֶׁאָסוּר בַּאֲכִילָה, אֲפִלּוּ אֲבוּקָה כְּנֶגְדּוֹ מֻתָּר (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַשּׂוֹכֵר וְתוֹסָפוֹת וְעוֹד פּוֹסְקִים).
ה קְעָרוֹת וְכוֹסוֹת וּקְדֵרוֹת וּצְלוֹחִיּוֹת שֶׁבִּשְּׁלָן הַיּוֹצֵר בַּעֲצֵי אֱלִילִים, הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִים בַּהֲנָאָה, שֶׁהֲרֵי דָּבָר הָאָסוּר בַּהֲנָאָה עָשָׂה אוֹתָם חֲדָשִׁים. (הַסְעִיפִים ה' ו' ז' הוּא לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם פי"ז מהמ"א רַק שֶׁהַמְחַבֵּר כָּתַב עֲצֵי אֱלִילִים בִּמְקוֹם קְלִיפֵּי עָרְלָה)
ו פַּת שֶׁבִּשְּׁלָהּ עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים שֶׁל עֲצֵי אֱלִילִים, מֻתֶּרֶת כֵּיוָן שֶׁנַּעֲשׂוּ גֶּחָלִים הָלַךְ אִסוּרָן, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן בּוֹעֲרוֹת.
ז קְדֵרָה שֶׁבִּשְּׁלָהּ בַּעֲצֵי אֱלִילִים וּבַעֲצֵי הֶתֵּר, הֲרֵי הַתַּבְשִׁיל אָסוּר, וְאַף עַל פִּי שֶׁזֶּה וָזֶה גּוֹרֵם, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה מֵחֲמַת עֲצֵי הָאִסוּר עֲדַיִן לֹא בָּאוּ עֲצֵי הַהֵתֶּר, וְנִמְצָא מִקְצַת הַבִּשּׁוּל בַּעֲצֵי הֶתֵּר וּמִקְצָתוֹ בְּאִסוּר.
ח אֶפְרוֹחִים שֶׁקִּנְּנוּ בָּאֲשֵׁרָה וְאֵינָם צְרִיכִין לְאִמָּן, מֻתָּרִין. אֲבָל בֵּיצִים שֶׁעָלֶיהָ וְכֵן אֶפְרוֹחִים שֶׁצְּרִיכִים לְאִמָּן, אֲסוּרִים. וְהַקֵּן עַצְמוֹ שֶׁבְּרֹאשָׁהּ, מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁהָעוֹף מֵבִיא עֵצָיו מִמָּקוֹם אַחֵר. (לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם פ"ז מֵהִלְכוֹת עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים) וְלֹא יַעֲלֶה עַל הָאֲשֵׁרָה לִטְּלָן, אֶלָּא יַתִּיז בַּקָּנֶה וְהֵם נוֹפְלִין (טוּר).
ט הָאֲשֵׁרָה, בֵּין שֶׁהָיְתָה נֶעֱבֶדֶת בֵּין שֶׁהָיְתָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים מֻנַּחַת תַּחְתֶּיהָ, אָסוּר לֵישֵׁב בְּצִלָּהּ. (לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם שם דִּין י"א). וְאִם יֵשׁ לוֹ דֶּרֶךְ אַחֶרֶת קְצָרָה כָּמוֹהָ אָסוּר לַעֲבֹר תַּחְתֶּיהָ. וְאִם לָאו, עוֹבֵר תַּחְתֶּיהָ כְּשֶׁהוּא רָץ. וְדַוְקָא לַעֲבֹר תַּחְתֶּיהָ, אֲבָל לַעֲבֹר בְּצִלָּהּ בְּכָל עִנְיָן, שָׁרֵי (ר"ן פ' כָּל הַצְלָמִים).
י צֵל בֵּית עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים תּוֹכוֹ וְנֶגֶד פִּתְחוֹ, תּוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת אָסוּר. צֵל שֶׁלְּאַחֲרָיו, מֻתָּר, וַאֲפִלּוּ תּוֹכוֹ, אִם גּוֹזֵל הָרַבִּים שֶׁקָּדַם לוֹ הַדֶּרֶךְ, וְאַחַר כָּךְ בָּנָה שָׁם בֵּית עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, מֻתָּר לַעֲבֹר דֶּרֶךְ שָׁם. אֲבָל אִם קָדַם הַבַּיִת לַדֶּרֶךְ, אָסוּר. וְיֵשׁ אוֹסְרִים בְּכָל גַּוְנָא. (רְמָזִים)
יא מֻתָּר לִטַּע תַּחַת הָאֲשֵׁרָה יְרָקוֹת, בֵּין בִּימוֹת הַחַמָּה שֶׁהֵם צְרִיכִים לְצֵל בֵּין בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, מִפְּנֵי שֶׁצֵּל הָאֲשֵׁרָה שֶׁהוּא אָסוּר, עִם הַקַּרְקַע, שֶׁאֵינָהּ נֶאֱסֶרֶת, גּוֹרְמִים לִירָקוֹת אֵלּוּ לִצְמֹחַ, וְכָל שֶׁדְּבַר אִסוּר וְדָבָר מֻתָּר גּוֹרְמִין לוֹ, הֲרֵי זֶה מֻתָּר בְּכָל מָקוֹם. לְפִיכָךְ, שָׂדֶה שֶׁזִּבְּלָהּ בְּזֶבֶל שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, מֻתָּר לִזְרֹעַ אוֹתָהּ. וּפָרָה שֶׁפִּטְּמָהּ בְּכַרְשִׁינֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, תֵּאָכֵל. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
יב אִילָן שֶׁשּׁוֹמְרִים פֵּרוֹתָיו לַעֲשׂוֹת מֵהֶם שֵׁכָר לִשְׁתּוֹתוֹ בְּיוֹם חַגָּם, אָסוּר, בְּיָדוּעַ שֶׁהִיא אֲשֵׁרָה.
יג אִילָנֵי סְרָק (פֵּרוּשׁ אִילָנוֹת שֶׁאֵין עוֹשִׂין פֵּרוֹת) שֶׁרְגִילִין לִטַּע בִּפְנֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, לֹא גָּרַע מִנּוֹי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וְאָסוּר.
יד מֶרְחָץ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, מֻתָּר לִרְחֹץ בָּהּ, מִפְּנֵי שֶׁהִיא נַעֲשֵׂית לְשֵׁם נוֹי וְלֹא לְעָבְדָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: אֱלֹהֵיהֶם (דְּבָרִים יב, ב), בִּזְמַן שֶׁנּוֹהֲגִים בָּהּ מִנְהַג אֱלָהוּת, וְלֹא בִּזְמַן שֶׁמְּבַזִּים אוֹתָהּ, כְּגוֹן זוֹ שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת עַל הַבִּיב, וְהַכֹּל מַשְׁתִּינִים בְּפָנֶיהָ. וְאִם הָיָה דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתָהּ בְּכָךְ, אָסוּר. (לְשׁוֹן רַמְבַּ"ם שָׂם דִּין י"ח)
טו אָסוּר לִשְׁמֹעַ כְּלֵי שִׁיר שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אוֹ לְהִסְתַּכֵּל בְּנוֹי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, כֵּיוָן שֶׁנֶּהֱנֶה בָּרְאִיָּה. וּמִיהוּ דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּן, מֻתָּר. (מָצָא הַגָּה בְּשֵׁם רַבִּי יְשַׁעְיָה הָאַחֲרוֹן ז"ל) (ועי' ס"ק ל"ד).
א סָעִיף א אסור ליהנות בגחלתה. עיין ס"ק י':
ב סָעִיף א ואפרה. ז"ל הפרישה פירוש כגון שהיה אליל של ישראל שאין לה ביטול או שהיה של עובד כוכבים ובאה ליד ישראל קודם שביטלה העובד כוכבים או אפשר לומר דמיירי בנשרפה מאליה אליבא דרבי יוחנן דס"ל נשתברה מאליה אסורה וכמ"ש הטור בסימן קמ"ו עכ"ל ומ"ש כגון שהוא אליל של ישראל כו' ליתא דבסוף תמורה מוכח להדיא דמיירי בשל עובד כוכבים וכ"כ התוס' בפ' כל שעה (פסחים דף כ"ז ע"ב) ד"ה חוץ כו' ומ"ש או שהיא של עובד כוכבים כו' פי' אפילו למ"ד אליל שנשתברה מאליה מותרת מ"מ בשרפה ישראל גרע דחיישינן דלמא יגביה הישראל ויקנה אותה בהגבהה ואח"כ יבטלה וה"ל אליל ביד ישראל דלא בטלה כדאיתא להדיא בש"ס פרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מ"ב ע"א) ובזה מיושב מה שהניחו התוס' פרק כל שעה שם בתימה ע"ש ודוק:
ג סָעִיף ב ששחט בה כו'. מיירי שהוא ישן ולא לבנו מאיסור שבו והלכך אע"פ שמטעם משמשי אליל מותר לשחוט בו אפילו לכתחלה כיון שהוא מקלקל אפ"ה מטעם געולי עובדי כוכבים אסור לשחוט בו לכתחלה וכדלעיל ס"י וכדמסיק הרב:
ד סָעִיף ב מפני שהוא מקלקל. ואין זו הנאה שבחייה עומדת לג' דברים לגדל ולדות ולחרישה ולאכילה עכ"ל רש"י:
ה סָעִיף ב ואם הסכין חדש. וכגון שחתך בה בקעת לאליל דאל"כ תשמישי אליל אינם אסורים עד שישתמשו בהן וכמו שנתבאר בר"ס קל"ט והכי איתא בחולין ד"ח:
ו סָעִיף ב ואם היתה בהמה מסוכנת ה"ז אסורה כו'. מלשון זה משמע שכל הבהמ' אסור' ולא מהני הולכת הנאת שכר סכין לשחוט בה לים המלח וכן מבואר בכסף משנה ספ"ז מהלכות עבודת כוכבים שכתב על לשון הרמב"ם (שהוא כל' המחבר) וזה לשונו ונראה שדעת רבינו לאסור כל הבהמה ואזדא לטעמיה בנטל כרכר מאשירה וארג בה הבגד דכל הבגד אסור בהנאה עכ"ל וע"כ ר"ל שדעת הרמב"ם דאפילו הולכת הנאת שכר סכין לים המלח לא מהני כמו בנטל כרכר וכמו שיתבאר בסעיף ג' ואע"פ שכ' שם שכדעת הרמב"ם כתבו הרשב"א והר"ן שאם חתך בה בשר הבשר אסור דהא מתהני מעבודת כוכבי' ומיהו בהולכת הנאה לים המלח סגי ע"כ לשונם היינו ודאי בבשר דבשביל שנחתך הבשר בסכין של אליל לא נעשה כל הבשר באיסור משמע דסגי בהולכת הנאת סכין ליה"מ אבל במסוכנת דשמא היתה מתה אם לא שחטה ויש כאן הנאה מרובה הלכך כל הבהמה אסורה וחילוק זה מוזכר בהרא"ש וזה ששינו הרמב"ם והמחבר בלשונם בסיפא וכן אסור לחתוך בו בשר ולא כתבו נמי ואם חתך בה בשר הבשר אסור כמו ברישא משום דא"כ הוי משמע דהולכת הנאה לים המלח לא מהני כמו ברישא אבל עכ"פ הולכת הנאה לים המלח בעי גם בבשר כמבואר בב"י ובכ"מ שכ' דמדמסיים ואם חתך בה דרך הפסד והשחתה מותר משמע דכל שאינו דרך הפסד והשחתה אסור עכ"ל ועיין בסימן י' ס"ק ה' מ"ש עוד מזה:
ז סָעִיף ב דרך הפסד והשחתה. כגון שהחתיכות עומדות לדורון וכיוצא בו:
ח סָעִיף ג הבגד אסור בהנאה נתערב כו'. משמע שכל שלא נתערב לא מהני הולכת הנאה ליה"מ וכן גבי פת בסעיף ד' וכן מבואר בבית יוסף וכ"מ ודלא כהלבוש בא"ח סי' תמ"ה סעיף ב' שכ' גבי פת שנאפה בגחלי חמץ דנ"ל דיוליך הנאת האיסור ליה"מ ומותר בהנאה עכ"ל דליתא וע"ל סימן ק"י ס"ק ב' מיהו נ"ל מוכח מן הירושלמי דפ"ג דערלה סוף הלכה א' ומהירושל' דס"פ כל הצלמים ורש"י ותוס' שם ד"ה ארג ומדברי הר"ן שם ובפ' כל שעה גבי קערות וכוסות שבשלן בעצי ערלה דיכול למכור הבגד והפת לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבו כשהעובד כוכבים יחתוך הבגד והפת לפני הישראל בענין שא"א שימכרנו שוב לישראל אחר כמו גבי יי"נ דקי"ל לעיל סימן קל"ד מוכרו לעובד כוכבים חוץ מדמי יי"נ שבו והא דבהולכת הנאה ליה"מ אסור היינו משום דכל זמן שלא נתערב ויש כאן איסור אליל בבגד או בפת אין פדיון לאליל אבל כשמוכרו לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבו דאין לו שום הנאה בעולם מאליל והאיסור עצמו אינו בידו מותר ול"ד לדלעיל סי' קל"ד ס"ק י"א דודאי יין נסך שנתערב ביין לא מהני כשמכרו לעובד כוכבים חוץ מדמי יי"נ שבו אף על פי שבודאי לא יקח שוב ישראל יין מעובד כוכבים שאני התם דאית ביה איסורא ממש אבל פת ובגד לא מינכר ביה איסור ממש ואע"ג דאמרינן יש שבח עצים בפת היינו לומר שהוא חמור יותר מזה וזה גורם לפי שתועלת האיסור ניכר בו אבל לא שיהא כתערובת ממש אלא דאסור למכור הבגד והפת בשלימותן בענין שיוכל למכרו אח"כ לישראל וכמו שנתבאר בא"ח ר"ס תמ"ז בדגן שנטבע בנהר שאסור למכור לעובד כוכבי' קודם הפסח הרבה ביחד מה"ט ועיין בסוף סי' כ"ג ובסי' נ"ז סכ"א וסי' פ"ד ס"ה וס"ס פ"ו וסימן קי"ב סי"א וסי' קל"ד סי"א:
ט סָעִיף ג יוליך דמי אותו הבגד כו'. כלומר כל הבגד דאפי' כשנתערב לא מהני הולכת הנאת הכרכר ליה"מ ועיין בסי' ק"י ובסי' ק"מ ובמ"ש שם בס"ד:
י סָעִיף ד הסיק בהם את התנור בו'. עד סוף סעיף ו' באמת דברי הטור והמחבר ושאר פוסקים צריכין נגר להולמן ע"כ מוכרח אני להעתיק ל' הש"ס והפוסקים: גרסינן בפ' כל שעה (פסחים דף כ"ו ע"ב) תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה או בקשים של כלאי הכרם חדש יותץ ישן יוצן אפה בו את הפת (באותו היסק) רבי אומר הפת אסורה וחכ"א הפת מותרת בישלה ע"ג גחלים ד"ה הפת מותרת (ואיפסקא הלכתא כר') והתניא בין חדש בין ישן יוצן ל"ק הא דתניא יותץ ר"א היא דאמר זוז"ג אסור והא דתניא יוצן רבנן דאמרי זוז"ג מותר כלומר והלכך אע"פ שהתנור חדש נאסר מ"מ כשיוצן ויסיקוהו בעצי היתר יהיה זוז"ג וכתבו התוס' והרא"ש והר"ן אע"ג דזה וזה גורם אסור לכתחלה כדמוכח בפ' כל הצלמים ומה"ט [ישן] יוצן אע"ג דזה וזה גורם הוא משום דלכתחל' מיהת אסור הכא כיון דלית ליה תקנתא אלא בנתיצה כדיעבד דמי אבל עכ"פ בין חדש בין ישן יוצן לכתחלה כיון שאין כאן אלא הפסד מועט של דמי העצים ובבישל ע"ג גחלים פליגי שמואל ור' יוחנן ח"א לא שנו אלא עוממות אבל לוחשות אסורות וח"א אפילו לוחשות מותרות (ומוכח שם דאפילו למ"ד זה וזה גורם מותר פליגי וכן מוכח בהרי"ף והרא"ש ע"ש) והא דאמר רבי הפת אסורה היינו בשהאבוקה כנגדו דכל זמן שהפת בתנור היתה האבוקה דולקת כנגדו ונמצא שנהנה מן האיסור בעוד שהאיסור במין וכתב הר"ן שדעת הרי"ף דאפילו בלוחשות מותר והרא"ש בלוחשות אוסר עכ"ל הש"ס והפוסקים עם קצת תוספת ביאור משלי והנה הטור כתב וז"ל ומ"מ אם אפה בו (כלומר בישן שלא צננו) הפת מותרת (דזה וזה גורם מותר) ואע"ג דזה וזה גורם מותר אם אבוקה כנגדו הפת אסורה והרמ"ה כתב אפילו למ"ד דזה וזה גורם מותר הכא גבי אליל בפת שנאפה בעצי איסור אסור וכן יראה מדברי א"א הרא"ש ז"ל שהביא המשנה לפסק הלכה עכ"ל וכתב הב"י איני יודע טעם לדברי הרמ"ה בזה דהא גינתא דאזדבל בזבל דאליל אסיקנא בפרק כל הצלמים דמותר (וכדלקמן סוף סעיף י"א) גם על רבינו יש לתמוה דאי משום שהביא המשנה לפסק הלכה דייק הכי גם על הרי"ף היה יכול לכתוב כן ובאמת משמע דבין להרי"ף והרא"ש אין הכרח דאיכא למימר שלא הביאוה אלא משום דמסיים בה נתערבה באחרות כו' ללמוד דהיכא דאפה בחדש שלא נצטנן (ונ"ל דה"ה דה"מ למימר דהיכא דאפה בישן שאבוקה כנגדו וכדלעיל) דאסור בהנאה וסמכו על מה שכתב קודם לכן בגינתא דאיזדבל בזבל דאליל דהלכה כמ"ד זה וזה גורם מותר ע"כ: ועתה אבאר לפי שמלבד זה יש לתמוה על הטור שכתב ואם אבוקה כנגדו הפת אסורה כו' דמשמע שפוסק כמ"ד דאפילו לוחשות מותרות הפך דעת הרא"ש כמבואר ומוכח בהרא"ש להדיא שאפילו למ"ד זה וזה גורם מותר פסק כן ע"ש משום שיש שבח עצים בפת כשהגחלים לוחשות וכן כ' ברמזים שם וז"ל והלכתא זה וזה גורם מותר כו' והלכתא יש שבח עצים כשהגחלים לוחשות בפת לאסור פת שנאפה בעצי איסור עכ"ל וכ"כ בטור א"ח סימן תמ"ה בהדיא ואביא לשונו בסמוך ועוד דהכא באליל אפילו בעוממות אסור אפילו למ"ד זה וזה גורם מותר שהרא"ש כתב שם והא דשרינן בעוממות לד"ה דוקא בקליפי ערלה ובקשין של כלאי הכרם משום דדינן בשריפה וקי"ל כל הנשרפין אפרן מותר אבל בחמץ קי"ל כרבנן דאמרי מפרר וזורה לרוח והוה בכלל כל הנקברים שחפרן אסור וכ"ש בגחלים הר"ר יונה ז"ל עכ"ל וא"כ באליל נמי דקי"ל שוחק וזורה לרוח וכמ"ש הט"ו בסי' קמ"ז ואפרן נמי אסור וכמו שכתב הטור בסע"א בסימן זה א"כ אפי' עוממות יהא אסור משום דכל שהגחלים אסורים ה"ל שבח עצים בפת ואסור אפי' למ"ד זוז"ג מותר דדוקא בקליפי ערלה וכיוצא בו שהגחלים מותרים א"כ אע"פ שנאפה בגחלים עוממות מותר אבל לא בחמץ ואליל וכ"כ ברמזים שם וז"ל אבל בגחלים עוממות מותר ה"מ בעצי ערלה ובקשים של כלאי הכרם אבל חמץ בפסח אפי' אפרו נמי אסור עכ"ל וכן כתב בא"ח סי' תמ"ה וז"ל אם בישל בו (כלומר באפרו של חמץ) תבשיל או אפה בו את הפת לרבי יודא שאפרו מותר אין התבשיל אסור אא"כ נאפה הפת ונתבשל התבשיל בעוד שגוף החמץ קיים או הגחלים לוחשות אבל אם כבו מותרין ולרבנן שאפרו אסור אסורין בכל ענין עד כאן: והנראה בעיני ליישב כל זה דהטור כתב מתחלה ואם אבוקה כנגדו אסור וכדאיתא בש"ס לומר דכיון דאבוקה כנגדו יש שבח עצים בפת ואסור ואפי' למ"ד זוז"ג מותר ואינו בא אלא לומר דכל היכא דיש שבח עצים בפת אסור אפילו למ"ד זה וזה גורם מותר ואח"כ כתב והרמ"ה כתב אפילו למ"ד זה וזה גורם מותר הכא גבי אליל בפת שנאפה בעצי איסור אסור משום דבאליל כיון שאפי' אפרה אסור א"כ כל שנאפה בעצי איסור יש שבח אפר בפת ואסור אפילו למ"ד זוז"ג מותר ואפילו נאפה בחום של תנור שנאפה בעצי איסור שגרפו התנור ולא נשארו בו גחלים ואפר אסור משום דחום התנור אוסר יותר מגחלים עוממות כדמוכח להדיא בפרק כיצד צולין (פסחים דף ע"ה ע"א) דגרסינן התם תנור שהסיקו בקליפי ערלה וגרפו ואפו בו את הפת לדברי האוסר (פירש"י לדברי האוסר בפרק כל שעה ר' אומר הפת אסורה) מהו ופשוט התם להתירא משמע להדיא דאפילו למאי דקאמרינן בישלה ע"ג גחלים ד"ה מותר מיבעיא משום דמסתבר דחום של תנור שבא מחמת השלהבת עדיף מגחלים עוממות וכ"כ התוס' לשם להדיא וז"ל ותירץ ר"י שאני גחלים שאין חומן בא מחמת השלהבת אלא מחמת עצמם ועפרא בעלמא הן אבל חום התנור שגרפו מחמת חום השלהבת האבוקה בא שהוא איסור גמור הלכך מבעיא ליה עכ"ל וא"כ נהי דפשט התם להיתרא היינו משום דלא גרע מגחלים אבל באליל דאפילו אפרה אסור פשיטא דאפילו בחומו של תנור אסור וזה שכתב הרמ"ה הכי גבי אליל שנאפה בעצי איסור אסור כלו' בכל ענין שנאפה בעצי איסור אסור אבל ודאי הא מודה הרמ"ה דהיכא דהסיק בעצי אליל תנור חדש דמותר לאפות שוב בו כשיוצן דהא אין כאן לא אפר ולא חום של עצי איסור אלא התנור הוא שאסור וקי"ל זה וזה גורם מותר ולכך דקדק הרמ"ה וכתב הפת שנאפה בעצי איסור אסור והב"י הבין דהרמ"ה ס"ל בתנור חדש יותץ ואסור לאפות בו והא ודאי ליתא אלא דעת הרמ"ה והרא"ש כדפי' ומעתה מ"ש הטור וכן יראה מדברי א"א הרא"ש ז"ל שהביא המשנה לפסק הלכה ר"ל שהביא המשנה דאפה בו את הפת אסורה בפרק כל הצלמים וה"ל לפרש דבאבוקה כנגדו מיירי א"ו סמך עצמו אמ"ש בפרק כל שעה דכל היכא דאפרו אסור אפילו בגחלים עוממות אסור כ"ש חום של תנור וכמ"ש וא"כ בכל ענין שאפה בו את הפת באותו היסק אסור ואדרבה יש לתמוה על הטור למה לא דייק כן בפשיטות מדברי הרא"ש דפרק כל שעה אלא די"ל דלא ניחא ליה למידק הכי משום שכתב לבסוף הר"ר יונה ז"ל ואיכא למימר ליה לא סבירא ליה אבל כיון שבפרק כל הצלמים הביא המשנה בסתם לפסק הלכה ובפרק כל שעה הביא הר"ר יונה נראין הדברים דהכי ס"ל כדעת הרמ"ה וכמ"ש והשתא ניחא הא דלא דייק כן מדברי הרי"ף משום דבהרי"ף י"ל כמ"ש הב"י אבל בהרא"ש יותר מסתבר לומר שסמך עצמו אמ"ש בפ' כל שעה (ובלאו הכי לק"מ דדרך הטור לכתוב וכן יראה מדברי א"א הרא"ש ז"ל וה"ה להרי"ף וכ"כ בסימן זה גבי זורעים ירקות תחת האשרה וכן יראה דעת א"א הרא"ש ז"ל ול' הרי"ף והרא"ש מכוונים שם ע"ש ומעתה דברי הטור והרמ"ה עולים כהוגן ונחה שקטה תמיהת הב"י ונתבאר בהכרח שדעת הרא"ש כדעת הרמ"ה) וכן דעת ר' ירוחם נתיב ה' ח"ה ונתיב כ"א ח"ב ככל דברי הרא"ש דלעיל ע"ש ודעת הרמב"ם נמי מוכח כדעת הרמ"ה והרא"ש כפי מה שפי' דעתם שכתב פ"ז מהל' עבודת כוכבים נטל ממנה עצים אסורים בהנאה הסיק בהם התנור יוצן ואח"כ יסיק בעצים אחרים של היתר ויאפה בו אפה בו את הפת ולא צננו הפת אסור בהנאה עכ"ל ומדכתב יוצן סתם משמע דאפילו בחדש קאמר והיינו כמ"ד זה וזה גורם מותר וכן פסק בכמה דוכתי דזוז"ג מותר וא"כ למה סתם וכתב אפה בו את הפת ולא צננו הפת אסורה בהנאה דמשמע בין בחדש בין בישן מיירי ובישן אמאי הא זוז"ג הוא וכך הקשה ב"י ועוד שבפ' ט"ז מהל' מאכלות אסורות גבי תנור שהסיקו בקליפי ערלה כתב דאם גרף את כל האש ואח"כ בישל בחומו וכן אם בישל ע"ג גחלים מותר ולא חילק בין חדש לישן ומשמע שם דאפילו בחדש מותר דעצי האיסור הלכו להם וכך מבואר בב"י ובכ"מ שם וא"כ קשה אמאי אסר בפ"ז מהלכות עבודת כוכבים בסתם אפילו בחדש ה"ל להתיר בתנור גרוף או בבישלה על גבי גחלים א"ו דעתו כדעת הרמ"ה דבאליל כיון דאפרה אסור וכ"ש חומו של תנור א"כ בכל ענין שנאפה הפת בעצי אליל אסור אבל תנור חדש שהסיקו בעצי אליל וצננו ואפה בו את הפת בעצי היתר הפת מותר כיון שלא נאפה בעצי איסור ואין כאן אפילו אפרה של אליל אלא שנאפה בתנור שהוא אסור וקי"ל זוז"ג מותר והב"י כתב שהרמב"ם מיירי בפ"ז מהלכות עבודת כוכבים כשהאבוקה כנגדו וקשה דא"כ לא ה"ל למסתם סתומי ומדברי הב"י עצמו נראה שפירוש זה הוא דחוק בעיניו ע"ש אלא הברור כמו שכתבתי וז"ש הרמב"ם בספ"ג מהלכות חמץ ומצה אם בישלו בו חמין או אפה בו את הפת אותו הפת והתבשיל אסור בהנאה וכן הפחמין שלו אסורים עכ"ל משום דכיון דאפרו אסור א"כ בכל ענין שנאפה בו הפת אסור וכמ"ש וזה שלא חילק בין אבוקה כנגדו או לא וכדפי' (שוב מצאתי אחר זמן רב בתוספתא פ"ק דערלה תנור שהסיקו בקליפי ערלה אם חדש יותץ אם ישן יוצן אפה ובשל בגחלי' מותר אפה בכולם (כלו' בכל איסורי הנאה שהוזכר שם) מותר חוץ מעצי אשרה עכ"ל מזה ראיה ברורה למה שכתבתי): ועתה אבאר דעת המחבר מ"ש הסיק בהן התנור בין חדש בין ישן יוצן כו' היינו משום דזה וז"ג מותר ואע"ג דלכתחלה זוז"ג אסור וכמו שיתבאר ומה"ט יוצן משום דלכתחלה מיהא זוז"ג אסור מ"מ בתנור חשוב כדיעבד כיון שהיה צריך לנתצו ומ"מ בחדש דמותר כשיסיק אותו אח"כ היינו דוקא כשנותן עצים בתחלה וסתמא דמלתא מסיקין אותו תחלה ואח"כ נותנים שם הפת אבל אסור ליתן שם לכתחלה הפת ואח"כ יסיקוהו: ומ"ש מעב"ל ואם לא צננו ואפה בו את הפת ה"ז אסור מדסתים משמע דאפי' בישן מיירי והיינו ע"כ כשהאבוקה כנגדו וכמו שפירש הרב דאי ע"ג גחלים או בחומו של תנור כתב בסמוך דמותר ואזיל לטעמיה שפירש דברי הרמב"ם כן אבל לפע"ד אפילו בחומו של תנור או ע"ג גחלים אסר הרמב"ם הכא באליל ודוקא בערלה שאפר' וגחלתה וכן חומו מותר חילק כן משא"כ באליל וכמ"ש למעלה: ומ"ש נתערבה באחרות יוליך דמי אותו הפת ליה"מ משמע הא כל שלא נתערב לא מהני הולכת הנאה לים המלח ומיהו כבר כתבתי בס"ק ח' דאפילו בלא תערובות מותר למכור הלחם לעובד כוכבים כשיפחת אותו לפני הישראל ע"ש: ומ"ש ושאר כל הככרות מותרים משמע אפילו באכילה ול"ד ליי"נ שאסור בשתיה שנאסר משום מגע עובד כוכבים אבל פת בשביל שנאפה בדבר האסור באכילה לא מיתסר אלא משום הנאה אסרינן להאי פת וכיון שהוליך לים המלח תו לא מתהני מעובד כוכבים כ"כ הר' יונה בשם רבני צרפת והוא דעת הרא"ש וטור ע"ש: ומ"ש גרף את כל האש וכו'. משמע דאפי' אחדש קאי וכן ממ"ש בסעיף ו' בשלה ע"ג גחלים של עצי אלילים כו' משמע דאחדש נמי קאי וכ"כ הב"י והכ"מ דמדלא חילק הרמב"ם משמע דבחדש נמי מיירי ולא ירדתי לסוף דעתו דאע"פ שהרמב"ם בפט"ז מהמ"א לא חילק בין חדש לישן היינו בערלה שגחליה ואפרה של ערלה מותר וא"כ כיון שנעשו גחלים הלכו איסורן וכיון דתנור גופיה אינו איסור עצמו אלא שנגמר בעצי איסור ועצי איסור הלכו להן נמצא שאין כאן איסור כלל וכן מבואר בב"י אבל בעצי אליל שגחליה ואפרה אסורים איך יהא מותר בבישול ע"ג גחלים ובתנור חדש הא כולה גורם דאיסורא הוא ועצי איסור עדיין לא הלכו להם ובאמת אזיל לטעמיה שכתב בב"י וז"ל וק' לי כיון דגחלת של אליל אסורה אמאי שרינן בבישלה ע"ג גחלים וצ"ל כי אמרינן אסורה היינו לכתחלה דוקא עכ"ל וכ"כ הב"ח על מ"ש הטור דאם אבוקה כנגדו הפת אסורה וז"ל דלא שרי זוז"ג אלא בבישלה ע"ג גחלים אפי' הן לוחשות והכי איתא בפ' כ"ש לגבי ערלה ומשם נלמד לעצי אשירה ואע"ג דאסור ליהנות מגחלת אליל היינו לכתחלה אבל הכא קאמר אם בישלה ע"ג גחלים מותר בדיעבד עכ"ל ובעיני יפלא היאך אפשר לומר כן דהא כיון שגחלת של ערלה אסורה לכתחלה וכ"כ התוס' פ' כ"ש שם א"כ כל איסורי הנאה גחלתן אסור לכתחלה (וכ"כ המחבר לקמן סי' רכ"א סי"ב המודר הנאה מחברו אסור בגחלתו) וא"כ מאי אשמועי' בברייתא פ' בתרא דביצה (דף ל"ט) וכן הפוס' דגחלת של אליל אסורה הא גחלת של כל איסורי הנאה אסור לכתחלה אלא ודאי אשמועי' דגחלת של אליל אפילו בדיעבד אסור וכן משמע פשטא דמלתא וכן מוכח התם בהדיא דקאמר גחלת של הקדש מועלים בה (ופירש"י הנהנה ממנה מביא אשם) ושלהבת לא נהנין (לכתחלה מדרבנן) ולא מועלין (אין חייבין קרבן מעילה) גחלת של עבודת כוכבים אסורה ושלהבת מותרת ופריך מ"ש שלהבת עבודת כוכבים דשרי (לגמרי דאפי' מדרבנן לא גזור בה דקתני מותרת) ומ"ש דהקדש דאסורה (דקתני לא נהנין) ומשני עבודת כוכבים דמאיסא ובדילי אינשי מינה לא גזרו בה רבנן הקדש דלא מאיס ולא בדילי אינשי גזרו ביה רבנן ע"כ ואם איתא דגחלת של אליל מותרת בדיעבד מגחלת דתני ברישא ה"ל לאקשוי מאי שנא דבגחלת של הקדש מועלין בדיעבד וחייב אשם ומ"ש גחלת של עבודת כוכבים דמותר בדיעבד ועוד דלא הוי משני מידי דודאי הא דמועלין בגחלת של הקדש לאו גזירה מדרבנן היא דהא חייב אשם ואיך יגזרו רבנן דיתחייב אשם ויביא חולין לעזרה אלא ודאי מדאוריית' מועלין בה וא"כ אי אמרת דגחלת של אליל בדיעבד מותרת מפני שאין בה ממש קשיא מ"ש הקדש דמועלין בה אלא ודאי גחלת של אליל אפילו בדיעבד אסור ומ"ש הטור אם אבוקה כנגדו הפת אסורה כבר נתבאר למעלה בהכרח דלא אתא לאשמעינן אלא דיש שבח עצים בפת ואה"נ דאסור בגחלים ועוד דאפילו תימא דאבוקה כנגדו דוקא קאמר וכמו שהבינו הב"י והב"ח ל"ק מידי דהכא מיירי שהגחלים הם בתנור דה"ל זוז"ג וזה שכתב ואע"ג דקי"ל זוז"ג מותר אם אבוקה כנגדו הפת אסורה ודוק מיניה דכל היכא דאין אבוקה כנגדו הפת מותרת כיון דזה וזה גורם הוא וגחלת דאליל דאסורה היינו היכא דאין כאן עוד גורם של היתר אבל אה"נ דגחלת של אליל אסורה בדיעבד ועוד תימה על המחבר שבא"ח סימן תמ"ה העתיק לשון הרמב"ם אם בישל או אפה אותו הפת ואותו התבשיל אסורים בהנאה וכן הפחמים שלו אסורים בהנאה עכ"ל ומשמע שם בטור וב"י בפי' של הרמב"ם זה מורה בביאור דאפילו אם בישל בגחלים עוממות ואפרו של חמץ הפת והתבשיל אסור וכאן כ' המחבר בבישלה ע"ג גחלים אע"פ שהן בוערות מותרות וכן יש לתמוה על העט"ז שכתב כאן כדברי המחבר וכתב והא דגחלת אסורה היינו לכתחלה אבל בדיעבד מותרת עכ"ל ובלבוש החור סי' תמ"ה כתב וז"ל ואין חילוק בין אם נאפה הפת ונתבשל התבשיל בעוד גוף החמץ קיים או הגחלים לוחשות לבין אם כבו ואח"כ נאפה או נתבשל בכל ענין אסורים עכ"ל ועוד תימה על העט"ז שבסי' זה בסעיף ד' כתב אם אפו הפת באותו היסק בישן מותר ובחדש אסור שאין כאן גורם דהיתרא כלל בד"א כשאין אבוקה כנגדו כו' והיאך כתב בסעיף ו' דגחלת של אליל מותר בדיעבד וצריך עיון:
יא סָעִיף ה ומ"ש המחבר קערות וכוסות כו' הרי אלו אסורים בהנאה. הטעם דבקערות וכוסות משתמשין אח"כ בלא גורם היתר וקדרה נמי אע"פ שא"א לבשל בה בלא עצים מ"מ הדרך ליתן בה מים ובשר ואח"כ שופתה על האש וא"כ משתמש בה בלא גורם היתר הכי איתא בש"ס ולפ"ז היכא דברור לו שלא השתמש בה עד אחר ששפתה לעצי היתר התבשיל מותר אלא דלכתחלה אסור בכל ענין נ"ל. ומ"מ יש לתמוה על הרמב"ם והמחבר דמ"ש קערות וכוסות וקדרות מתנור חדש שאפו בחומו שהפת מותר הא כשאופה בו נמי ליכא גורם דהיתרא כלל ואפשר לחלק בין לכתחלה ודיעבד או בקערות כו' שעיקר עשייתן על שם האש וזה שכתבו שהרי דבר האסור בהנאה עשה אותם חדשים אבל כל זה דחוק לכך נראה דתנור עדיף כיון דלאחר שגרפו עצי האיסור הלכו להן דאין איסור בעצים רק כשאבוקה כנגדן אם כן החום נחשב להיתר משא"כ בקערות כו' ודוק:
יב סָעִיף ו ומ"ש פת שבשלה ע"ג גחלים. כבר נתבאר היטב בס"ק י' ע"ש:
יג סָעִיף ז קדרה שבישלה כו'. עיין בכ"מ שכתב שם ב' פירושים לדעת הרמב"ם והפירוש האחרון דחוק כדמשמע מדבריו עצמו והפירוש הראשון אמת ולק"מ מן הש"ס ע"ש ודוק:
יד סָעִיף ח וכן אפרוחים שצריכים לאמן אסורין. מפני שצריכים לאילן וגזרו בהו רבנן כעל אילן עצמו. רש"י. והראב"ד פירש מפני שהן כגידולי אשרה:
טו סָעִיף ח מפני שהעוף מביא עציו ממקום אחר. דאלו נטל עציו מהאשרה אע"פ שנשתברה הא קי"ל לקמן סי' קמ"ו סי"א אליל שנשתברה מאליה לא בטלה:
טז סָעִיף ח ולא יעלה על האשרה כו'. פי' אפילו באותן שאין צריכין לאמן לא יעלה על האשרה כו' וכן מבואר בטור ומינה דבאותן שעדיין צריכין לאמן אפי' כשמתיז בקנה והן נופלין אסור ובעט"ז כתב וז"ל ואפרוחים שעדיין צריכין לאמן הואיל ולא יכול ליקחם אא"כ נהנה מן האשרה לעלות עליה או לסמוך בה נחשבים כגידולי אשרה ואסורים בהנאה מדרבנן עכ"ל ולא ידעתי למה דחק עצמו בחנם דהא אפילו בהתזה בקנה שאינו עולה על האשרה אסור ומ"ש הראב"ד שהם כגידולי אשרה ר"ל כיון שעדיין צריכין לאילן חשיבי כעץ מן האשרה וק"ל:
יז סָעִיף ט בין שהיתה נעבדת. פי' שנטעו מתחלה שיהא נעבד הא לאו הכי לא וכמו שיתבאר בסימן קמ"ה ע"ש:
יח סָעִיף ט בין שהיתה אליל מונחת תחתיה. פי' שעתה מונחת שם הלכך אסור לישב בצלה אבל אם נטלה מתחתיה מותר בהנאה וכמו שיתבאר בסימן הנזכר בסעיף ו' הלכך מותר לישב בצלה:
יט סָעִיף ט אסור לישב בצלה. כב"י ובכלל לא ישב בצלה דאפי' ארוכה כמה צלה מיקרי ע"כ:
כ סָעִיף ט ואם יש לו דרך כו'. עיין בש"ס דמשמע דוקא בגוזלת מותר אם אין לו דרך אחרת וכן משמע בר' ירוחם ני"ז ח"ה וגם משמע בש"ס ור' ירוחם שם דהיכא דאין לו דרך אחרת אינו צריך לרוץ וע"ל סי' קמ"ט מדין עיר או חצר שיש בה עבודת כוכבים אם מותר לעבור שם:
כא סָעִיף י תוך ד"א אסור. היינו משום דמצוה להתרחק מאלילים ד' אמות וכדלקמן ר"ס ק"נ:
כב סָעִיף י צל שלאחריו מותר. פי' לישב בצלו לפי שאינו עשוי לצל דאילו לעבור אפילו בצל אשרה שרי כמ"ש הרב:
כג סָעִיף י מותר לעבור דרך שם. אפילו שלא במרוצה וכמ"ש בס"ק כ' והיינו דוקא בשאין לו דרך אחרת אבל ביש לו דרך אחרת אפילו היא גוזלת אסור אפילו לרוץ שם כן מוכח ממאי דקאמר בש"ס אי דאיכא דירכא אחרינא כי אמר ארהיטני מי שרי וע"כ אותה אשרה של רב ששת גוזלת הוה:
כד סָעִיף י ויש אוסרין בכל גוונא. ארישא קאי פי' דאסרו אפילו בבית לישב בצל שלאחריו דסבירא ליה דצל אשרה ובית הכל שוה אבל באינך גווני אין מי שאוסר וכן מוכח בב"י ע"ש:
כה סָעִיף יא מפני שצל האשרה כו' עם הקרקע כו'. ואף ע"ג דזה וז"ג אסור לכתחלה וכמ"ש בס"ק י' מכל מקום ירקות דהנאה דממילא אתי מותר אפילו לכתחלה. ר"ן:
כו סָעִיף יא לפיכך שדה שזבלה כו'. דוקא זבלה וכן פרה שפטמה אבל לכתחלה אסור טור וכן הוא לקמן סימן רצ"ד סעיף י"ד וע"ל סימן ס' ס"ק ה' וס"ס פ"ז בהג"ה:
כז סָעִיף יב אילן ששומרים פירותיו. כלו' שהם אומרים שהפירות יהו לשם אלילים שלהם אסור מפני שעושים בהם שכר ושתי ליה ביום חגם וכל שכן אם כהניה יושבים תחתיו ואין מפירותיה כלום דאסור כ"ז מוכח בש"ס עיין שם ודוק:
כח סָעִיף יג לא גרע מנוי אלילים. פי' ומסתמא אמרינן דנעשו לשם נוי ואע"ג דנוי אלילים אינן אסורים עד שישתמשו וכדלעיל ר"ס קל"ט זהו שעומדים בפני אלילים הוי תשמישן:
כט סָעִיף יג ואסור. פי' לישב בצלן וכן כל דבר הנאה שבעולם:
ל סָעִיף יד שיש בה אלילים. בטור ורש"י כ' שאליל עומדת בחצרה:
לא סָעִיף יד מפני שהיא נעשית לשם נוי ולא לעובדה שנאמר אלהיהם כו'. הלשון מגומגם דמה ענין הכתוב למ"ש שהיא נעשית לשם נוי דאפילו היתה נעשה לעובדה היה מותר מטעם הכתוב ונ"ל להגיה ועוד שנא' וכו' והכי איתא בש"ס אין אומרים נעשה מרחץ נוי לאלילים אלא היא נעשית נוי למרחץ ד"א זו עומדת על הביב והכל משתינין בפניה לא נאמר אלהיהם אלא בזמן שנוהגין בה מנהג אלהות כו' ע"כ ואפשר דה"ק מאן מוכח דנעשית לנוי ולא לעובדה שנאמר כו' וכן נראה שהבין העט"ז שכתב שנעשית לנוי ולא לעובדה שהרי מבזין אותה והתורה אמרה אלהיהם כו' ולפ"ז צריך לפרש בש"ס דה"ק היא נעשית נוי למרחץ לפי שאין דרך לעשות מרחץ לנוי לה דמרחץ לאו בר נוי הוא וכדפרש"י לשם והלכך ע"כ היא נעשית נוי למרחץ ד"א היא נעשית נוי למרחץ שהרי זו עומדת על הביב כו' ודוחק:
לב סָעִיף טו אסור לשמוע כו'. וכן להריח בריח של אלילים וכדמוכח בפ' כל שעה (פסחים דף כ"ה ע"ב) ע"ש ועיין מ"ש בס"ס ק"ח:
לג סָעִיף טו בנוי אלילים. פי' באלילים עצמן שנעבדו אסור להסתכל בהן לראות נויין אבל צורות שנעשו לנוי ולא לעבוד מבואר בתו' והרא"ש דמותר:
לד סָעִיף טו ומיהו דבר שאינו מתכוין מותר. זהו ש"ס ערוך בפ' כל שעה (פסחים דף כ"ה ע"ב) ופסקוה הרי"ף והרא"ש והר"ן שם והרמב"ם פרק י"ב מהמ"א דין י"ב ולא ידעתי למה כתבו הרב בשם הגהות ריא"ז ואולי י"ל משום דאפשר לפרש הש"ס בשאר איסורין ולא בעבודת כוכבים כתבו הרב בשם ריא"ז אבל פשטא דמלתא משמע התם אפילו בעבודת כוכבים וכן פרש"י שם להדיא ע"ש וכ"כ רבינו ירוחם ני"ז ח"ה: ומבואר שם בש"ס ופוסקים דאפי' אפשר לו לילך למקום אחר מותר כשאינו מתכוין ומבואר בתוס' והרא"ש ורי"ו שם דמיירי בענין שיכול לאטום אזניו ולעצום עיניו ולסתום נחיריו שלא יהנה מן הקול והמראה והריח ומותר כשאינו מתכוין להנאתם דלא הוי פסיק רישיה הא לאו הכי אסור אבל כשמתכוין מבואר שם בש"ס ופוסקים דאפילו א"א לו לילך למקום אחר אסור:
א סָעִיף א אפילו אם שרפה. פירוש ישראל אבל עובד כוכבים ששרפה ביטלה:
ב סָעִיף א אסור ליהנות בגחלתה. נראה לי אפילו דיעבד אסור וראייה דהכי איתא סוף פרק משילין גחלת של הקדש מועלין בה שלהבת לא נהנין ולא מועלין גחלת של עבודת כוכבים אסור פירש"י שנא' לא ידבק בידך מאומה מן החרם ושלהבת מותרת ופרכינן מ"ש שלהבת עבודת כוכבים דשריא לגמרי דקתני מותרת ואפילו מדרבנן לא גזרו בה ומ"ש שלהבת הקדש דקתני לא נהנין ומשנינן עבודת כוכבים דמאיסא ובדילי אינשי מינה לא גזרו בה רבנן הקדש דלא מאיס ולא בדילי אינשי גזרו ביה רבנן ואם איתא דגחלת אין אסורה אלא לכתחלה ע"כ לומר שמדרבנן בעלמא היא אם כן מצינו גם בעבודת כוכבים דגזרו בה ובגמרא משמע דלא גזרו בה אלא ברור דאיסור דאורייתא יש בגחלת משום לא ידבק כדפירש"י וא"כ אפילו דיעבד אסור והב"י כתב מכח קושיא בסי' זה דדוקא לכתחלה אסור בגחלת וכתב עליו מו"ח ז"ל שכן הוא פשוט ולע"ד לא דקו בזה כלל והקושיא של הב"י יתבאר בסעיף ו' בעזרת השי"ת דלא קשה מידי:
ג סָעִיף א מותר ליהנות משלהבתה. פי' כשאין שם אלא השלהבת לחוד אבל אם השלהבת קשורה בגחלת פשיטא שאסור לחמם משלהבת טפי מגחלת גרידא וכן מוכח בפרק כל שעה (פסחים דף כ"ז) במאי דאמרינן באבוקה כנגדו כו' והיתר דשלהבת הוא לפי שאין בה ממש ונראה פשוט דבגחלת אפילו עוממות ואינם לוחשות אסור כיון שיש שם ממש ול"ש הנאה רבה או זוטא דהא כתיב לא ידבק בידך מאומה:
ד סָעִיף ג נטל ממנה כרכר. פי' עץ חד לארוג בו לפי הנראה לע"ד דהרב בעל הש"ע לא יצא ידי כל חובת העיון בדינים אלו כמו שנבאר בס"ד בפרק כל שעה (פסחים דף ל"ט) ת"ר תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה חדש יותץ ישן יוצן אפה בו את הפת ר' אומר הפת אסורה וחכמים אומרים מותרת בישלה ע"ג גחלים דברי הכל מותר ומוקמינן להרישא דחדש יותץ ולא סגי בצינון ויחזיר ויסיק בעצי היתר כשירצה לאפות בו פת דהוה זה וזה גורם דהיינו התנור נגמר כבר באיסור כיון שחדש היה וע"י היסק של איסור נגמר ונתקיים אחר כך יהיה עוד היתר בהיסק שני והאי תנא ס"ל זה וזה גורם אסור ופסקו הפוסקים דלא קי"ל כן אלא כר"י דפ' כל הצלמים בדין דזורעים תחתיה הנזכר לקמן סעיף י"א וע"כ תנור חדש יוצן ולא יותץ ומ"מ לענין אפיית הפת בו פסקו כרבי דהתם הטעם לפי שיש שבח עצי איסור בפת ההוא ואין שם סיוע מן ההיתר ופליגי בגמ' שם שמואל ור' יוחנן חד אמר שבח עצים בפת הוא בגחלים לוחשות פי' בוערות וחד אמר לוחשות נמי שרי אלא דוקא כשהאבוקה כנגדו פי' שמבעיר העצים האסורים בפי התנור ונ"ל דהאי מ"ד דמתיר בלוחשות ס"ל דאע"ג דבעבודת כוכבים אסור בגחלת שאני התם דכתיב לא ידבק בידך מאומה ומ"ה אפילו בגחלים עוממות אסור התם וגם למ"ד דאסור בערלה בלוחשות צריך אתה לחלק בין ערלה לעובד כוכבים לענין עוממות זה נ"ל פשוט ופסק הרא"ש שם לחומרא דלוחשות אסורות דהוה שבח עצים בפת וכ"כ הטור בקיצור פסקי הרא"ש שם אבל הרמב"ם פסק לקולא שהרי כתב פרק ט"ז מהלכות מ"א תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה בין חדש בין ישן יוצן ואח"כ יחם אותו בעצי היתר ואם בישל בו קודם שיוצן בין פת בין תבשיל הרי זה אסור בהנאה דיש שבח עצי איסור בפת גרף את כל האש ואח"כ בשל בחומו של תנור הרי זה מותר שהרי עצי איסור הלכו להן בישל הפת ע"ג גחלים מותר אע"פ שהם בוערות עכ"ל והטור כתב בסי' זה ואפילו למה דקי"ל זה וזה גורם מותר אם אפה פת ואבוקה כנגדו אסור דיש שבח עצים בפת משמע דפוסק לקולא דגחלים בוערות מותר ותימה למה לא הביא לכל הפחות דעת אביו שזכרנו שאוסר הפת אפילו באין אבוקה כנגדו אלא שהגחלים לוחשות. ונראה דלא חש להביא דעת אביו להחמיר בגחלים לוחשות מאחר שבמסקנא מביא דעתו ודעת הרמ"ה דאפילו למ"ד בזה וזה גורם מותר כאן אסור אפילו אין שם אלא חום עצי איסור לחוד בלא גחלת כלל מ"ה לא דקדק הטור להביא תחלה בגחלים לוחשות אלא נקט שם אבוקה כנגדו שהוא היותר פשוט לאיסור לכ"ע אפי' בערלה אבל לא למידק מינייהו דבלוחשות מותר. וכל זה הוא לענין הדין דיש שבח עצים בפת דהיינו שאין שם אלא גרם האיסור לחוד כגון שאפה הפת אצל האבוקה או גחלים לוחשות או תנור חדש שנגמר בעצי איסור ולא ציננו ואפה בו פת אבל לענין זה וזה גורם לחוד כגון שבישלו בתנור חדש שצננו והסיקו שנית כתב הטור דקי"ל כמ"ד זה וזה גורם מותר והרמ"ה כתב אפילו למ"ד זה וזה גורם מותר הכא באליל בפת שנאפה בעצי איסור ובבגד שנארג בכרכור של אליל אסורים וכן יראה מדברי א"א ז"ל שהביא המשנה לפסק הלכה עכ"ל והך עצי איסור דהרמ"ה פירשו בתנור ישן ולא ציננו דלא הוה אלא זה וזה גורם. ותמה ב"י דהא בגינתא דאזדבל בזבל דעבודת כוכבים אמרינן בגמרא זה וזה גורם מותר וא"כ המשנה שאסרה פת שנאפה בעצי איסור דלא כהלכתא היא וע"כ פסק כאן בסעיף ד' שהוא מדברי רמב"ם דאין איסור אלא אם האש בתוך התנור דאז אסור מכח שבח עצים אבל אם גרף האש מותר דאז אין כאן שבח עצים רק זה וזה גורם ומותר אפי' בע"א ולכוונה זו הגיה רמ"א בעוד שהאבוקה כנגדו ונעלם ממנו דעת הב"י ז"ל מה יעשה בכרכור של איסור שנארג בו הבגד דשם אין שייך שבח כרכור בבגד ואע"ג דאמרינן בגמרא בצריכותא דכרכור דאיתא לאיסורא בעיניה מכל מקום אין זה מקרי יש שבח דתרי מילי נינהו כמ"ש הר"ן בפ' כ"ה וז"ל ומיהו אפה בו הפת אפי' בתנור ישן ועצי איסור אסור אע"ג דזה וזה גורם מותר הא אמרינן פרק כל שעה דיש שבח עצים בפת הלכך חמור מזה וזה גורם כי ניכר האיסור בהיתר והני מילי כשאבוק' כנגדו דלא קלי איסורא אבל על גבי גחלים מותר לפי דקלי איסורא עכ"ל הרי לפניך דשבח עצים שייך אפילו במידי דקלי איסורא ואינו תלוי בקיום האיסור בעין כלל ותו דהיה ליה לבעל התלמוד לומר בכרכור דיש שבח כרכור בבגד כמ"ש בפת אלא ודאי דאין שייך בזה שבח כרכור ואין שם אלא איסור מצד זה וזה גורם שהכרכור מועיל לחוט שיוכל לאורגו נמצא שנגמר הבגד על ידי החוט והכרכור. והמשנה שאסרה בכרכור היא ג"כ דלא כהלכתא לפי דעת הב"י דבחדא מחתא מחתינהו תנא דמתניתין לדינא דבגד ודינא דפת והוצרך התלמוד למיעבד צריכותא בינייהו ואי ס"ד דבדין הפת קי"ל להתיר ובדין הכרכור לאיסור לפי ההלכה היאך שייך למיעבד צריכותא בינייהו הא יש חילוק רב ביניהם וכן מוכח מדברי הטור בשם הרמ"ה שכתב דוקא באליל אסור הבגד ש"מ שאין איסור מצד שיש שבח האיסור דא"כ בשאר איסורים ג"כ כמ"ש הטור לפני זה באבוקה כנגדו וזה אסור בגמ' אפילו בערלה אלא ע"כ הטעם משום זה וזה גורם כמו שזכרנו. ועוד קשה לי והרי כתב הרא"ש בפי' פ"ק דחולין הביאו ב"י סימן זה במה דמתיר מסוכנת ששחט בסכין של עובד כוכבים ולא דמי לתנור חדש שאסור התנור או אפה בו הפת בתנור שאסור הפת וכן כרכור שארג בו הבגד לפי שהבגד כולו נעשה באיסור כו' הרי פסק בפירוש להלכה שהפת והבגד אסורים אע"פ שהם זה וזה גורם אף על גב שאין שם אבוקה נגדו שהרי מדמה אותו לתנור חדש דאמרינן בו יותץ ולא מהני ביה היסק שנית בעצי היתר אע"ג דלא הוה אלא זה וזה גורם לחוד ה"נ בפת זה שנאפ' בעצי איסור בתנור ישן בלא אבוקה נגדו ובודאי זו היא כוונת הטור שכתב וכן יראה מדברי א"א שהביא המשנה והקשה הב"י דהא גם הרי"ף הביאה ולדידי ניחא שרמז על מה שכתב הרא"ש פ"ק דחולין להקשות ממשנה זו כמו שזכרנו משמע שהלכה היא ואע"ג דבפרק כל שעה כ' הרא"ש למ"ד זה וזה גורם מותר חדש יוצן היינו בערלה אבל לא בעבוד' כוכבים וכמו שנכתוב בסמוך. ובפרישה כתב במ"ש הטור דלמ"ד זה וזה גורם מותר ותנור חדש יוצן א"ל ממה שאסר הרא"ש הכרכור הבגד שאני תנור דגם מתחלה היה תנור אלא שנגמר ע"י העצים של איסור ביותר והוה כסכין ששחט בה מסוכנת דלא הוה אלא הכשר בעלמא עכ"ל ותמהני על שכתב כ"כ שלא בדקדוק דהרי כתב הרא"ש בהדיא פ"ק דחולין דאף תנור חדש אסור כמו פת וכרכור. והנלע"ד דאה"נ דלפי מה שמסיק הטור בשם הרא"ש כהרמ"ה הכי נמי תנור חדש יותץ כמ"ש ב"י דמ"ה כתב הטור חדש יותץ ע"כ נראה דבר ברור דודאי הך מתני' הלכתא היא ומה שהקשה ב"י מגינתא דאזדבל כו' לק"מ דחילוק רב ביניהם דכל מה שיש הכרח אל האיסור וא"א זולתו או אע"פ שיש ג"כ גורם דהיתר אסור בעבודת כוכבים מ"ה בתנור חדש שנגמר בעצי איסור ובפת שנאפה בעצי איסור בתנור ישן שא"א לפת להיות נאפה בלא עצים וכן בגד א"א להיעשות בלא כרכור על כן אסורים משא"כ בגינתא דאזדבל בזבל דעבודת כוכבים דהזבל משביח הקרקע וכן ההיא דאין זורעין תחתיה מפני שעושה צל שנזכר בסעיף י"א אלו דברים עושים שבח לחוד אבל מ"מ אפשר להיות זולתם אלא שלא היה טוב כ"כ ע"כ מותר בזה וזה גורם ובהדיא מחלק הרא"ש פ"ק דחולין בין ההוא דתנור ופת וכרכור לההיא דזורעין תחתיה והיינו כמו שכתבתי וא"ל לפי זה במאי דבעי לאוקמי בפרק כ"ה (דף מ"ט) שדה שנזדבלה דמותר כר' אליעזר ואמאי לא פריך דלמא התם שאני שהוא נגמר על ידו בלא"ה דחה לה שם. ודבר זה מצינו גם כן לענין מסייע סימן קכ"ה סעיף ג' דיש חילוק אם יש ממש במסייע או לא שגם הישראל צ"ל גדול ובטור שם כתב בשם הרשב"א לחלק אם יש כח לעובד כוכבים לבדו כו' ואע"ג דמיקל שם בצירוף שניהם שאני יי"נ דהקילו בו רבנן אלא דמ"מ אנו רואים שם שסברא היא לחלק במסייע הכי נמי אם המסייע הוא הכרח גדול אסור בזה וזה גורם וזה בעצמו כוונת הרא"ש פ"ק דחולין שזכרנו דהטעם לאיסור בפת ובגד לפי שהם נגמרים באיסור ר"ל שא"א להיות בנמצא זולתם ואע"פ שלענין ערלה מסקינן בפ' כ"ש לעיל דאף הפת מותר מצד זה וזה גורס לזה כתב הרמ"ה דגבי אליל שאני ויש ראיה ברורה לזה מדאיתא בפרק כ"ש (דף כ"ז) אימר דשמעת ליה לר"א דהפת אסור בעובד כוכבים דחמיר אסוריה כו' ואע"ג דאמר שם אח"ז שר"א אמר כן בכל האיסורים מ"מ הפוסקים ס"ל להלכה כחילוק זה גם בפרק כ"ה (דף מ"ט) נזכר סברא זו כמה פעמים לחלק בין עבודת כוכבים לשאר איסורים ותפסו הפוסקים עיקר כן לענין אם הזה וזה גורס הוא בענין שנגמר באיסור ע"כ ס"ל להרמ"ה והרא"ש דגבי עבודת כוכבים אין להתיר זה וזה גורס כל שעיקר גמרו על ידו של איסור ג"כ אבל באין עיקר גמרו על ידו כ"א מסייע ומשביח מותר ובערלה ושאר איסורים כל זה וזה גורם מותר ואין שם חילוק. גם דברי הרמב"ם צ"ל כן שכתב בפ"ז דהלכות עבודת כוכבים נטל ממנה כרכר שזכר הש"ע בסעיף זה וכן מה שזכר אח"כ נטל ממנה עצים וכו' עד גרף את כל האש שלא כתבו הרמב"ם בהלכות עבודת כוכבים להאי גרף וכו' וגס כשכתב בעבודת כוכבים הדין דפת אסור לא הזכיר הטעם משום שבח עצים בפת ובמ"א זכר טעם זה ודבר זה ודאי עשה להורות לנו דבעבודת כוכבים אפילו בלא שבח עצים דהיינו אין אבוקה נגדו אפ"ה אסור מטעם זה וזה גורם אלא דבהלכות מאכלות אסורות פרק ט"ז כתבו והעתקתיו לעיל וכתב הב"י שבעבודת כוכבים סמך הרמב"ם על מה שכ' בהלכות מ"א ועל כן צירפו כאן בש"ע בסעיף ד' לדינא דכאן דגרף מותר ודוחק גדול הוא דא"כ היה לו לרמב"ם לכתוב כמו שביארנו בהלכות מאכלות אסורות כדרכו אלא נ"ל דבעבודת כוכבים פסק לחומרא כסתם מתניתין דאסור בזה וזה גורם הוה אפילו בלא שום גחלת ואבוקה של איסור ורמ"א שהגיה בעוד שהאבוקה כנגדו נמשך אחר דברי ב"י ולא שת לבו לדקדק במה שזכרנו והדברים מכוונים מאוד לפי ע"ד ומו"ח ז"ל רצה ליתן טעם על הרמ"ה דמחמיר בפת ובגד לפי שגוף האדם נהנה מהם ולא נתן לבו על מ"ש בסעיף י"א בזריעה תחתיה דמותר עוד כתב דלא קי"ל כהרמ"ה אלא כרוב הפוסקים וזהו שלא בדקדוק דכבר כתב כן הרא"ש בפירוש וביארנו דהכל מודים בזה רק שהב"י הבין דברי הרמב"ם להקל כמו שזכרנו ובאמת אינו לפי ע"ד גם הרי"ף שהביא המשנה כצורת' אה"נ דס"ל כן להחמיר דאל"כ היה לו לכתוב הך מתני' לאו הילכתא היא ולא לסמוך על קושיא מבחוץ מכח גינתא דאזדבל ומכח זה נוציא המתניתין מהלכ' וכן נראה לע"ד ברור כשמש שיש להחמיר בזה וזה גורם הללו גבי עבודת כוכבים דמי ירים ראש להקל נגד מה שכתב הרא"ש בפי' וכן הרמ"ה והרמב"ם ולסמוך על פירוש דחוק ברמב"ם ולהקל:
ה סָעִיף ד בעוד שהאבוקה כנגדו. כבר כתבתי שלפי ע"ד אף בלא זה אסור וכן מה שכ' הש"ע בסמוך גרף וכו' דזה אינו בעבודת כוכבים אלא בערלה ושאר איסורים ונמצא שהרמב"ם ס"ל כהרא"ש אלא דמ"מ נראה דבחד מילתא פליג מדכתב בעבודת כוכבים הסיק בו תנור יוצן משמע אפי' בחדש שנגמר באיסור מהני ליה היסק של היתר ולא כמ"ש בסמוך בשם הרא"ש והרמ"ה ונראה טעם הרמב"ם דלא שייך נגמר באיסור אלא באין צורך אחר זה לשום תיקון כההיא דפת שנאפה בעצי איסור וכרכר משא"כ בתנור חדש שנגמר בעצי איסור מכל מקום אין האדם נהנה ממנו עד שיבוא מעשה שני שיאפה הפת בעצי היתר:
ו סָעִיף ד גרף את כל האש כו'. משמע דקאי אף אתנור חדש ומותר דהוי ליה זוז"ג והקשה ב"י דהא התנור החדש נגמר באיסור וכי אפה באותו חום אין כאן גרם היתר דאין זה וזה גורם אלא אם הוא מחממו פעם שני אח"כ בהיתר וכן פירש"י בהדיא פ' כ"ה דף מ"ט. ותירץ דהרמב"ם מריה דהאי דינא ס"ל אף בתנור חדש בפעם האחת הוה זה וזה גורם כיון דתנור גופיה אינו אסור אלא שנגמר בעצי איסור והלכו להם ותימא מ"ש מקערות וכוסות דסעיף ה' דהויין אסורים בהנאה וכן קשה מקדירה בסעיף ז' ע"כ צ"ל דהרמב"ם לא התיר בגרפו אלא בתנור ישן ואל תתמה על שלא נזהר לפרש דבר זה דסמך על מ"ש אח"כ קערות וכוסות וקדירות כו' כמו שכתב הש"ע בסעיף ה' וקדירה היינו תנור וכל זה כתב הרמב"ם לענין ערלה דמותר בזה וזה גורם בתנור אבל לענין עבודת כוכבים כבר זכרנו שהרמב"ם סבירא ליה להחמיר בזה וזה גורם דתנור וגם גרפו אפי' בתנור ישן אסור מטעם זה וזה גורם וכן מה שכתב הטור ואם אפה בו את הפת קאי אישן ומ"ה כתב דמותר למ"ד זה וזה גורם מותר דלדעה הראשונה אין חילוק בין עבודת כוכבים לערלה:
ז סָעִיף ה קערות כו'. שבאלו משתמשים בלא צירוף היתר מה שאין כן בתנור חדש וציננו וחוזר ומסיקו אלא דקשה הא דנקט נמי קדירות וקדירה הוה ממש כמו תנור חדש וציננו וכן נקט בגמרא בהדיא תנור ונראה דהרמב"ם מיירי כאן מקדירות קטנות ששותין מהן מ"ה נקטיה בהדי כוסות וצלוחיות אבל אותן שמבשלין בהן ה"ל כמו תנור חדש דאמרינן בו יוצן והיינו מטעם שצריך אח"כ להיסק היתר קודם שיאפה בו הפת כמ"ש בסמוך לדעת הרמב"ם:
ח סָעִיף ו פת שבשלה על נבי גחלים כו'. הרב לטעמיה אזיל דכמו דבערלה אמרינן כן כמו שזכרנו לעיל ה"נ בעבודת כוכבים ומ"ה מקשה מההיא דאמרינן ריש סימן זה דגחלת של עבודת כוכבים אסור ותירץ דשם לא מיירי רק לכתחילה וכבר הוכחנו בתחילת הסימן דאינו כן אלא איסור גמור יש בגחלת של עבודת כוכבים ואפילו דיעבד ואפי' עוממות משום לא ידבק בידך וגו' וכאן בעבודת כוכבים הכי נמי דאסור למה דפסקו רמ"ה והרא"ש בעבודת כוכבי' אפי' בזה וזה גורם דפת וכרכר בעבודת כוכבים דאסור ה"נ ודאי כ"ש דאסור בבישול ע"ג גחלים של עבודת כוכבים כן נראה לע"ד:
ט סָעִיף ז קדירה שבישלה בעצי כו'. זה לשון כסף משנה על דברי הרמב"ם אלו ה"ק אם בישל תבשיל בקדירה ונתן תחתיה עצי איסור תחילה ואחר שנתבשל קצת בעצי איסור נתן תחתיה עצי היתר ונגמר בישול התבשיל אסור ויש לתמוה דהא אפי' מדלית מהכא עצי היתר ה"ל למשרי דה"ל זה וזה גורם קדירה דהתירא ועצים דאיסורא דומיא דתנור חדש שציננו עכ"ל. ואח"כ הביא פירוש אחר דחוק מאד כאשר העיד הוא בעצמו עליו והשאירו בצ"ע ולא ידעתי מקום לתמיהתו דהא גם בתנור ישן אסור כל שיש אבוקה של איסור כנגדו וכאן הרי העצים האסורים תחת הקדירה ויש שבח עצים בקדירה משום הכי אפילו למ"ד זה וזה גורם מותר כאן אסור כמו בשבח עצים דפת לעיל דאסור אפילו בתנור ישן. והלבוש הבין דברי סעיף זה דמיירי שבפעם א' הונחו שם עצי איסור ועצי היתר ואפ"ה אסור דשמא נתבשלה הקדירה תחילה מחום של עצי האיסור ונאסר ולא דק דודאי לא חיישינן לזה וראיה מפרק כ"ש (דף מ"ט) בשאור של חולין ושאור של תרומה שנפלו לעיסה דחשיב ליה התם זה וזה גורם ואם איתא לחשש זה ניחוש גם כאן שמא השאור של תרומה עשה פעולתו תחלה אלא ברור דלא מחזקינן איסורא בזה וכאן מיירי שבבירור בישל תחילה בעצי איסור וכמ"ש הכסף משנה ועוד הקשה בעל כסף משנה דהא בלישנא קמא בגמ' דנקיט קדירה לענין אם נצרפה היא בעצי איסו' מיירי דומיא דתנור דנקט בהדיא ובההיא גופה אמר בלישנא בתרא ואינו ענין לפי' רבינו עכ"ל נ"ל דלא קשה מידי דודאי גם הרמב"ם מפרש כרש"י בלישנא בתרא דאסור בקדירה מטעם דהא יש בה הנאת תשמיש קודם הבישול משא"כ בתנור שאין נותנין בה פת אלא אחר היסק שני' ומזה הוציא רמב"ם דין זה שלו דהיינו מדחזינן בלישנא בתרא מחמיר כיון שמשתמשין בקדירה בצונן קודם שיתחיל לבשל ולישנא קמא לא חשיב לזה הנאה בפני עצמה אלא שייך לבישול שאחריו מזה ילפינן בקדירה ישנה שהיתה התחלת הבישול של התבשיל של איסור בעצי איסור וגמרו ע"י היתר דודאי גם לישנא קמא מודה דאסור דכאן הוה בישול באור באיסור במקצת:
י סָעִיף ז ואע"פ שזה וזה גורם כו'. הרמב"ם כתב סעיף זה בהלכות מאכלות אסורות כגון ערלה וכלאי הכרם ושם שייך להקשות שפיר האי ואע"פ וכו' אבל בעבודת כוכבים לא זכר כלל דין זה דקדירה היינו כמ"ש בסמוך דבעבודת כוכבים באמת זה וזה גורם אסור כהרמ"ה והרא"ש והמחבר כאן אזיל לשיטתו דלא מחלק בין עבודת כוכבים לשאר איסורים וכבר הוכחנו שיש חילוק ביניהם ונראה דמ"ה לא הביא הטור דינים אלו שזכר המחבר בסעיף ו' ז' אף ע"פ שהם תלמוד ערוך לפי שאין כאן נפקא מינה מהם דכאן בעבודת כוכבים זה וזה גורם באמת אסור אפילו בתנור ובתלמוד הם אמורים לענין ערלה וניחא תמיהת הב"י על הטור בזה:
יא סָעִיף ח אבל ביצים שעליה. כיון שהם אינם מזיזים משם לכך גזרו עליהם כעל האילן עצמו:
יב סָעִיף ח ולא יעלה על האשירה כו'. לפי שנהנה ממנה שהיא לו במקום סולם:
יג סָעִיף ט אסור לישב בצלה. זהו ל' רמב"ם ובגמ' אמרינן דאפילו בצל צלה אסור ופרש"י כל זמן שלא עברה מדת אורך הצל מדת גובה האילן הצל עב וחשוך ונקרא צלו ומכאן ואילך הצל דק וקלוש והוא צל צלו וכ"פ בטור ותמהו הר"ן והכ"מ בשם הרמב"ם על שלא אסר בצל צלה ולענין הלכה ודאי אסור שכן הוא תלמוד ערוך:
יד סָעִיף ט אבל לעבור בצלה כו'. דאף ישיבה אין בהאיסור מדינא כיון דלא מכוין אלא שמא ישהה בישיבה ואתי לכווני על כן העבר' בעלמא מותר אבל תחתיה אסור מחמת טומאת אלילים:
טו סָעִיף י צל בית אלילים. פי' דוקא אשירה שעשויה לצל אסור בכל גווני אבל בית אינו עשוי אלא לדור בתוכו ע"כ מותר צל שלאחריו כדאמרינן בפ' כ"ש בהיכל זה דעת הראב"ד בטור אבל התוס' כתבו כחד שינויא דחומרא דאליל שאני ולפיכך אפי' בבית אליל אסור הצל בכל גווני וזהו היש אוסרין שמביא המחבר בסוף הסעיף ולכאורה משמע דהיש אוסרין אוסר גם באם גוזל הרבים והא ליכא למ"ד דמשנה שלימה היא דמותר אפילו באשרה וכן אמרינן עוד לעיל במשנה ברבן גמליאל שאומר היא באה בגבולי אלא נ"ל דלא קאי אלא אריש הסעיף דמתיר צל של בית אליל:
טז סָעִיף יא לפיכך שדה שזבלה כו'. משמע דוקא דיעבד אבל לכתחלה לא וכן בפרה שפטמה כו' משום דכל זה וזה גורם דמותר היינו דוקא דיעבד ואע"ג דכתב ריש הסעיף דמותר לזרוע כו' דמשמע אפילו לכתחלה שאני התם דבשעת זריעה אין כאן הנאה אלא אח"כ ממילא קאתי כן כ' ב"י בשם הר"ן ולעיל בסעיף ג' כתבתי החילוק שבין זה וזה גורם דכאן דמותר להרמ"ה כמו שכתב הטור ובין זה וזה גורם דלעיל דאסור להרמ"ה:
יז סָעִיף יא ופרה שפיטמה כו'. עיין מה שכתב רמ"א בסי"ס לחלק אם נתפטמה כל ימיה באיסור דאסור:
יח סָעִיף יג לא גרע מנוי. ע"כ נראה דאפילו לישב בצילה אסור ואע"ג דכתב ב"י בספר בדק הבית בשם רשב"א דמותר לישב בצלן דלא הוה אלא תקרובת עכ"ל לא קי"ל כן דהא הטור הביא דעה זו בשם י"א דהוה תקרובת ומותר כיון דלא הוה כעין פנים ואחר כך מסיק דהוה משום נוי ואם כן אין ראיה מרשב"א בזה:
א סָעִיף א שרפה. פירש ישראל אבל עובד כוכבים ששרפה ביטלה. ט"ז:
ב סָעִיף א משלהבתה. כתב הט"ז פי' כשאין שם אלא השלהבת לחוד אבל אם השלהבת קשורה בגחלת פשיטא שאסור לחמם משלהבת טפי מגחלת גרידא והיתר דשלהבת הוא לפי. שאין בה ממש ונראה פשוט דבגחלת אפילו עוממות ואינם לוחשות אסור כיון שיש שם ממש ול"ש הנאה רבה או זוטא דהא כתיב ולא ידבק בידך מאומה וא"כ אפילו דיעבד אסור והב"י כתב דדוקא לכתחלה אסור וכתב עליו הב"ח שכן הוא פשוט ולענ"ד לא דקו בזה כלל עכ"ל וכ"כ הש"ך בס"ק י' דאף בדיעבד אסור אם נהנה מגחלתה:
ג סָעִיף ב מקלקל. ואין זה הנאה שבחייה עומדת לג' דברים לגדל ולדות ולחרישה ולאכילה. רש"י:
ד סָעִיף ב חדש. וכגון שחתך בה בקעת לאליל דאל"כ הא בלא"ה מותר דתשמישי אליל אינם אסורים עד שישתמשו בהם וכמ"ש בר"ס קל"ט ש"ך:
ה סָעִיף ב אסורה. כתב הש"ך מלשון זה משמע שכל הבהמה אסורה ולא מהני הולכת הנאת שכר סכין לשחוט בה לים המלח דיש כאן הנאה מרובה דשמא היתה מתה אם לא שחטה משא"כ בחתך בה בשר דאין הנאה מרובה כ"כ סגי בהולכת הנאה לים המלח ודרך הפסד והשחתה מיירי כגון שהחחיכות עומדות לדורון וכיוצא בו עכ"ל:
ו סָעִיף ג הבגד. ולא מהני הולכת הנאת הכרכר ליה"מ רק דוקא דמי כל הבגד וע"ל בסימן ק"י ובסימן ק"מ ומשמע שכל שלא נתערב לא מהני הולכת הנאה ליה"מ וכן גבי פת בס"ד ודלא כלבוש בא"ח סימן תמ"ה ס"ב שכתב גבי פת שנאפה בגחלי חמץ דיוליך הנאת האיסור ליה"מ ומותר בהנאה עכ"ל דליתא מיהו נ"ל מוכח מהירושלמי וכמה שאר פוסקים דיכול למכור הבגד והפת לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבו כשהעובד כוכבים יחתוך הבגד והפת לפני הישראל בענין שא"א שימכרנו שוב לישראל אחר כמו גבי יי"נ לעיל סימן קל"ד והא דבהולכת הנאה ליה"מ אסור היינו משום דכל זמן שלא נתערב ויש כאן איסור אליל בבגד או בפת אין פדיון לאליל אבל כשמוכרו לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבו דאין לו שום הנאה בעולם מאליל והאיסור עצמו אינו בידו מותר. ועיין בס"ס כ"ג ובסי' נ"ז סכ"א סימן פ"ד סעיף ה' וסוף סימן פ"ו וסימן קל"ד סי"א ע"כ לשון הש"ך:
ז סָעִיף ד יחם. דאז הוי זוז"ג ומותר וכתבו התוס' ושאר פוסקים אע"ג דזוז"ג אסור לכתחלה הכא כיון דלית ליה תקנתא אלא בנתיצה כדיעבד דמי ומ"מ בחדש דמותר כשיסיק אותו אח"כ היינו דוקא כשנותן עצים בתחלה וסתמא דמלתא מסיקים אותו תחלה ואח"כ נותנים שם הפת אבל אסור ליתן שם לכתחלה הפת ואח"כ יסיקוהו. ש"ך:
ח סָעִיף ד אסור. כ' הש"ך ומשמע דאפי' בישן מיירי והיינו ע"כ כשאבוקה כנגדו וכמו שפי' הרב דאי ע"ג גחלים או בחומו של תנור כ' בסמוך דמותר אבל לפע"ד אפי' בחומו של תנור או ע"ג גחלים אסור הכא דדוקא בערלה יש לחלק כך בין גחלים לאבוקה כנגדו אבל לא בעבודת כוכבים עכ"ל וגם הט"ז הסכים לזה לדינא דיש לאסור בעבודת כוכבים אפילו בחומו של תנור או ע"ג גחלים ע"ש:
ט סָעִיף ד יוליך. לשון הש"ך משמע הא כל שלא נתערב לא מהני הולכת הנאה לים המלח ומיהו כבר כתבתי דאפי' בלא תערובות יש היתר למכור לעובד כוכבי' כשיחתוך וכו' (כמ"ש לעיל ס"ק ו' ע"ש) ומ"ש דשאר כל הככרות מותרים משמע אפי' באכילה ול"ד ליי"נ שאסור בשתיה שנאסר משום מגע עובד כוכבים אבל פת בשביל שנאפה בדבר האסור לא מיתסר אלא משום הנאה אסרינן להאי פת וכיון שהוליך ליה"מ תו לא מתהני מעובד כוכבים:
י סָעִיף ד מותר. כ' הש"ך משמע דאפי' אחדש קאי וכן מ"ש בס"ו בישול ע"ג גחלים כו' משמע דאחדש נמי קאי אבל לא נ"ל דאע"פ שהרמב"ם לא חילק בין חדש לישן היינו בערלה שגחליה ואפרה מותר אבל בעצי אליל שגחליה ואפרה אסורים איך יהיה מותר בבישל ע"ג גחלים בתנור חדש הא כולו גורם דאיסורא הוא ועצי איסור עדיין לא הלכו להם ובאמת הב"י אזיל לטעמיה דס"ל דגחלת של אליל אינה אסורה אלא לכתחלה דוקא אבל בעיני יפלא דא"א לומר כן מכח כמה ראיות מש"ס ותוס' ופוסקים ע"ש שמאריך בזה ומסקנתו דלא כהמחבר אלא דגחלת של עבודת כוכבים אפי' בדיעבד אסורה וכ"פ הט"ז דאפי' בתנור ישן וגרף ממנו את כל האש ובישל או אפה בחומו של תנור אסור אף בדיעבד וכ' עוד הש"ך שגם בזה יש לתמוה על המחבר שבא"ח סי' תמ"ה פסק גבי חמץ דאם בישל או אפה. אותו הפת והתבשיל אסורים בהנאה וכן הפחמין שלו אסורים בהנאה ומשמע שם בב"י דאפי' אם בישל בגחלים עוממות ואפרו של חמץ הפת והתבשיל אסורים וכאן כ' בבישל על גבי גחלים דאפי' הן בוערות מותרות וצ"ע עכ"ל:
יא סָעִיף ה בהנאה. הפעם דבקערות וכוסות משתמשין אח"כ בלא גורם היתר וקדרה נמי אע"פ שא"א לבשל בה בלי עצים מ"מ הדרך ליתן בה מים ובשר ואח"כ שופתה על האש וא"כ משתמש בה בלא גורם היתר. ש"ס. ולפ"ז היכא דברור לו שלא השתמש בה עד אחר ששפתה לעצי היתר התבשיל מותר אלא דלכתחלה אסור בכל ענין מ"מ יש לתמוה על המחבר דמ"ש מתנור חדש שאפו בחומו שהפת מותר הא כשאפה בו נמי ליכא גורם דהתירא כלל ואפשר לחלק בין לכתחלה לדיעבד או בקערות וכו' שעיקר עשייתן על שם האש אבל כל זה דחוק עכ"ל הש"ך והט"ז כ' דמיירי כאן מקדירות קטנות ששותין מהן אבל אותן שמבשלין בהן ה"ל כמו תנור חדש דאמרי' בו יוצן:
יב סָעִיף ו פת. ע"ל ס"ד ס"ק ח' מ"ש שם שהט"ז וש"ך חולקים על דין זה ע"ש:
יג סָעִיף ז שבשעה. ומיירי שבבירור בישל תחלה בעצי איסור. ט"ז ע"ש:
יד סָעִיף ח שצריכים. מפני שצריכים לאילן וגזרו בהו רבנן כעל אילן עצמו. רש"י:
טו סָעִיף ח יעלה. לפי שנהנה ממנה שהיא לו במקום סולם:
טז סָעִיף ט נעבדת. פי' שנטעו מתחלה שתהא נעבדת כמ"ש בסי' קמ"ה ע"ש. ש"ך:
יז סָעִיף ט בצלה. ובש"ס אמרינן דאפי' בצל צלה אסור ופירש"י כל זמן שלא עברה מדת האורך הצל מדת גובה האילן והצל עב וחשוך נקרא צלה ומכאן ואילך הצל דק וקלוש והוא צל צלה:
יח סָעִיף ט רץ. ומשמע בש"ס ורבינו ירוחם דהיכא דאין לו דרך אחרת א"צ לרוץ. ש"ך. וגם משמע בש"ס דדוקא בגוזלת את דרך הרבים מותר אם אין דרך אחרת:
יט סָעִיף י שלאחריו. כ' הש"ך לפי שאינו עשוי לצל מש"ה מותר אפי' לישב בצלו דאילו לעבור אפי' בצל אשרה שרי כמ"ש הרב:
כ סָעִיף י לעבור. אפי' שלא במרוצה והיינו דוקא בשאין לו דרך אחרת אבל ביש לו אפי' היא גוזלת רבים אסור אפי' לרוץ וכן מוכח בש"ס עכ"ל הש"ך:
כא סָעִיף י אוסרים. ארישא קאי דאוסרים אפי' בבית לישב בצל שלאחריו דס"ל דצל אשרה ובית הכל שוה אבל באינך גווני אין מי שאוסר. ש"ך וט"ז:
כב סָעִיף יא גורמין. ואע"ג דזוז"ג אסור לכתחלה מ"מ ירקות דהנאה דממילא אתי מותר אפי' לכתחלה. הר"ן:
כג סָעִיף יא שפטמה. משמע דוקא בדיעבד אבל כתחלה לא וכן בשדה שנזדבלה כו'. ט"ז וש"ך:
כד סָעִיף יב חגם. וכ"ש אם כהנים יושבים תחתיו ואין טועמין מפירותיה כלום דאסור כ"מ בש"ס ודו"ק. ש"ך:
כה סָעִיף יג מנוי. ואע"ג דנוי אלילים אינם אסורים עד שישתמשו כדלעיל ר"ס קל"ט זהו שעומדים בפני אלילים הוי תשמישן. ש"ך וכ' הט"ז דנראה אפי' לישב בצלן אסור ואע"ג דכ' ב"י בבדק הבית בשם הרשב"א דמותר לישב בצלן דלא הוי אלא תקרובות לא קי"ל כן דהא הטור מסיק דהוי משום נוי עכ"ל:
כו סָעִיף טו שנהנה. וכן להריח בריח של עבודת כוכבים אסור והאי בנוי פי' בעבודת כוכבים עצמן שנעבדו אסור להסתכל בהן לראות נויין אבל צורות שנעשו לנוי ולא לעבוד מבואר בתוס' והרא"ש דמותר עכ"ל הש"ך:
כז סָעִיף טו מתכוין. כתב הש"ך בשם הפוסקים דאפי' אפשר לו לילך למקום אחר מותר כשאינו מתכוין ומיירי בענין שיכול לאטום אזניו ולעצום עיניו ולסתום נחיריו שלא יהנה מן הקול והמראה והריח מותר כשאינו מתכוין להנאתם דלא הוי פסיק רישיה הא לא"ה אסור אבל כשמתכוין אפילו אם אפשר לו לילך למקום אחר אסור עד כאן לשונו:
א סָעִיף א משלהבתה. עבה"ט בשם ט"ז ועי' בספר שער המלך פ"ו מהלכות עבודת כוכבים שכתב דכן מבואר בהרא"ש פרק בתרא דביצה ותימה על הט"ז שלא הביאו ע"ש:
ב סָעִיף ו שבשלה ע"ג גחלים. עט"ז סק"ב וסק"ח ובש"ך סק"י מה שתמהו על המחבר ועיין בשער המלך פ"ו מהלכות עבודת כוכבים שהוסיף עוד לתמוה על המחבר דס"ל דגחלת של עבודת כוכבים אינה אסורה רק מדרבנן ולכתחלה דוקא דא"כ מאי פריך בגמרא שם מאי שנא שלהבת של עבודת כוכבים דשריא ומ"ש של הקדש דאסירא מאי קושיא הא א"ל דבעבודת כוכבים דגחלת לא הוי רק מדרבנן לא גזרינן שלהבת אטו גחלת דהוי גזירה לגזירה ובהקדש כו' ולכן העלה דאף המחבר לא אמר אלא דווקא בגחלת הבא מעצי עבודת כוכבים או מעצי אשירה כמו שדקדק בש"ע כאן וכן מ"ש בב"י מיירי ג"כ בהכי אבל אם נאסרו בעודן גחלת כגון שעשאו תקרובת עבודת כוכבים בהא ודאי מודה דאסור מדאורייתא והשתא פריך שפיר כו' ע"ש:
ג סָעִיף ט בין שהיתה נעבדת בין כו'. עי' בתשובת שב יעקב סימן ל"ד דבאין בו לא הא ולא הא מותר ליהנות ממנו אף לכתחלה אף ששמה אשירה ובל"א איין לינדין בוים ע"ש:
א סָעִיף א כשם כו'. נ"ד ב' כל שאתה כו' ואף לאידך דאמר הוא כו' מודה בזה ושם ל"ד ב' המקדש בפרש כו' אב"א קרא כתיב לא ידבק כו':
ב סָעִיף ב (ליקוט) ואם הסכין כו'. כמש"ש בגמ' מותר כו' ול"ק הרמב"ם דיעבד אלא משום ישן (ע"כ):
ג סָעִיף ב ואם היתה כו'. משמע דאף בדיעבד אסור וכ"פ הרשב"א והר"ן וכמו כרכר דס"ג ועצים דס"ד אלא שכ' דבהולכת הנאה לים המלח סגי כמו שם והיינו לשיטת רש"י אבל לפי מ"ש תוס' ורמב"ם ובש"ע שם דדוקא בנתערב אסור לגמרי ולכן כ' הרמב"ם דאסור לגמרי אבל הרא"ש והטור כ' דכאן בדיעבד מותר לגמרי ול"ד לכרכר ועצים דכולו נעשה באיסור וראיה מדפריך שם ותיפוק ליה משום שמנונית ומשום שמנונית לא נאסר כולו ואף במסוכנת שיש הנאה מרובה אעפ"כ לא נאסר בדיעבד ותדע דאמרינן בעבודת כוכבים מ"ח ב' ולא יעבור כו' ואם עבר כו' זורעין תחתיה ירקות כו' אבל לא כו' ול"ק ואם זרע אסור משמע דבדיעבד מותר ואמרינן שם רפ"ה ס"ב א' השוכר כו' קנס קנסו חכמים כו' אבל בלא"ה מותר וערא"ש שם:
ד סָעִיף ג אסור בהנאה נתערב כו'. כדעת תוס' דדוקא נתערב פליג ר"א ולא ברישא ודוקא הנאת הבגד ולא הכרכר וערא"ש פ"ג ס"ט דלא כרש"י שם מ"ט א' ד"ה אפה כו' ועתוס' שם ד"ה יוליך כו':
ה סָעִיף ג יוליך כו'. שם בגמ' איפסיק כר"א:
ו סָעִיף ד בין חדש כו'. שם כמ"ד זוז"ג מותר דאיפסיק בע"ז מ"ט א' כוותיה ועבה"ג ס"ק ז' והן דברי תוס' בפסחים שם ד"ה בין כו' וש"פ:
ז סָעִיף ד בעוד שהאבוקה כנגדו. גמ' שם וכמ"ד אף לוחשות מותרות וכמ"ש בס"ו וכרבי שם דקי"ל כוותיה כמש"ש והן דברי הטור אבל הוא תמוה דלא אמרינן אלא באותן שאפרן מותרין וכמ"ש הרא"ש בפסחים שם סוף ס"ב והא דשרי בעוממות לד"ה כו' וכ"כ הטור בשם הרמ"ה וכ"ד הרמב"ם וכבר תמהו האחרונים והאריכו בזה וכ' הש"ך שכ"ה בתוספתא פ"ק דערלה תנור שהסיקו בקליפי ערלה כו' אפה ובשל בגחלים מותר בכולם חוץ מעצי אשרה:
ח סָעִיף ד (ליקוט) נתערבה כו' אותה הפת כו'. כן פי' תוס' שם והרא"ש בשמם וכ"ד הרמב"ן במלחמות שם ובפ"ב דפסחים ורש"י ורז"ה כתבו דא"צ להוליך אלא דמי עצים ומותר אפילו אותה הפת ואפילו לא נתערבה ורא"ש כתב דוקא נתערבה אבל מותר בהולכת דמי עצים ואפילו אותה הפת וכ"ד הרי"ף שכתב א"ר הלכה כר"א דאמר אם נתערבה כו' ומשתרי ליה כולהו וכ"ד הר"ן שם שכתב שדעתו כרש"י ואפילו לפי' הראשונים שאנתערבה קאי מ"מ בהולכת דמי עצים סגי ומשתרי אף אותה הפת ע"ש וכ' שם ובמלחמות שם אבל בתערובת יין ביין בין יין ביין בין סתם יינם אינו מותר בפדיון אלא דוקא חבית בחבית דל"ד למכירה כמ"ש רש"י שם מ"ט ב' ד"ה ונשתרי כו' ול"ד כו' דלא אמרו שם אלא אפילו חביות ול"ד לפת כמש"ש רש"י בד"ה אלא כו' ולדברי הרמב"ן ותוס' אף בפת אינו מותר כה"ג דהא אותו פת לא מהני בהולכת דמי עצים ע"ש ושם בארוכה ודעת הרי"ף דיי"נ בפדיון שוה למכירה דכ' שם בההוא דאתעריב ליה כ' חבית דסתם יינן וכ' במלחמות שם והר"נ שם דמפרש בחמריה היינו יין ביין וזה אינו מותר אלא בסתם יינם במכירה וכ"ש בפדיון וכ" המרדכי שם. ורז"ה כ' דאינו ענין זה לזה ואפילו יין ביין מותר ואפי' ביי"נ וה"ה בפת אפילו בלא תערובת מותר כנ"ל (ע"כ):
ט סָעִיף ד ושאר כל כו'. משמע אף באכילה וכדעת הרא"ש שם בשם ה"ר יונה ודלא כהרז"ה וע"ש: (ליקוט) מותרים. כתב הרז"ה בפסחים שם והרא"ש בעבודת כוכבים שם בשמו דוקא בהנאה ומשם ה"ר יונה בשם תוס' דמותר אף באכילה ול"ד לחבית יי"נ דאסור בשתיה דכאן משום איסור אכילה אינו נאסר כמ"ש תנור שהסיקו בכמון כו' ולא אסור אלא באיסור הנאה וכמ"ש בהג"ה הא כו' וכיון שמוליך הנאת כו' מותר בכל (ע"כ):
י סָעִיף ד גרף כו'. לשון הרמב"ם לענין ערלה והוא גמ' שם ע"ה א' בעא מיניה כו' ועתוס' שם ד"ה וגרפו כו' ודלא כמו ששנה בהגהת בה"ג כאן דקמ"ל דאף לכתחלה מותר:
יא סָעִיף ד ה"ז מותר. בתנור ישן דבחדש ודאי אסירא כמו בקערות וכוסות כו' דס"ה וכ"כ בט"ז דלא כמ"ש בב"י וכ"מ:
יב סָעִיף ד הא דאמרינן כו'. כמ"ש תנור שהסיקו בכמון של תרומה מותר כו' ולכן אמרינן המבשל בשבת יאכל. שם במרדכי [והיא דברי תוס' ס"ו ב' ד"ה אמר כו' וכ"כ רש"י שם ד"ה שאין בה כו' ותוס' דפסחים כ"ו ב' בד"ה חדש כו' ור"ש בפ"י דתרומות מתני' ד']: (ליקוט) הא כו'. וכ"ה ברא"ש ס"פ כל הצלמים שם בדברי ר' יונה מהא דתנור כנ"ל (ע"כ):
יג סָעִיף ו פת שבשלה כו'. כלישנא בתרא וכ"פ הר"ן. והרא"ש פסק לחומרא כלישנא קמא דדוקא בעוממות:
יד סָעִיף ז קדירה כו'. כן פי' מש"ש קדירה אסורה דהא קבלה בישולא כו':
טו סָעִיף ח מפני שהעוף כו'. מפרש דמסתמא מביא העוף ממקום אחר אבל הראב"ד כ' דוקא שידוע שהביא ממ"א: (ליקוט) מפני שהעוף כו'. דקי"ל כר' יוחנן שם כמש"ל סי' קמ"ו סי"א (ע"כ):
טז סָעִיף ח ולא יעלה כו'. שם יתיז כו' וערש"י שם ד"ה יתיז כו':
יז סָעִיף ט האשרה בין כו'. כת"ק שם מ"ח א' איזו אשרה כו' ועלה קאי לא ישב כו':
יח סָעִיף ט אסור לישב כו'. ואף בצל צלה טור וכ"ה בגי' הגמ' שלפנינו אבל הרמב"ם מתיר בצל צלה וכגי' בלישנא בתרא מכלל דבצל צלה מותר ותו לא אלא שהוא מפרש דצל צלה היינו צל השריגים והעלים אבל הטור מפרש כפירש"י דהיינו הצל שארוך יותר מקומתה וכ"כ הר"ן וש"פ וכ"ה בירושלמי שם תמן אמרין בשם ר"ח צלה אסור וצל צלה מותר איזהו צלה ואיזהו צל צלה תמן אמרין כל שאלו תפול והיא נוגעת בו זהו צלה כל שאלו תפול ואינה נוגעת בו זהו צל צלה והרי"ף והרא"ש השמיטו כ"ז וכן הש"ע:
יט סָעִיף ט קצרה כמוה. תוס' שם ד"ה אי כו':
כ סָעִיף ט ואם לאו כו'. רמב"ם והשמיט מש"ש במתני' דדוקא גוזלת את הרבים שמפרש גוזלת היינו שהדרך תחתיה ובכלל דליכא דירכא אחרינא הוא והשמיט הא דאמרינן שם דוקא באדם חשוב שלא היה גורס שם ה"ד אי דליכא כו' עד מתני' וכן הרי"ף ל"ג לה אבל הראב"ד מפרש גוזלת את הרבים שקדם הדרך ואח"כ בנה הבית ע"ז וכמ"ש בס"י:
כא סָעִיף ט ודוקא לעבור כו'. מדקאמר ברישא לא ישב ובסיפא לא יעבור ועבר"ן שם:
כב סָעִיף י צל בית. מלת צל יתירה וליתיה ג"כ בטור:
כג סָעִיף י תוכו. כנ"ל דאפילו לעבור תחתיה אסור:
כד סָעִיף י תוך ד"א. שם י"ז א':
כה סָעִיף י צל שלאחריו כו'. כמ"ש בפסחים כ"ו א' שאני היכל כו' וכתי' ראשון של תוס' שם ד"ה שאני ובעבודת כוכבים שם ד"ה לא ישב כו':
כו סָעִיף י ואפילו תוכו כו'. כפי' שם במשנה כנ"ל:
כז סָעִיף י (ליקוט) אם גוזל כו'. ודוקא דליכא דירכא אחרינא כמש"ש וכמ"ש בס"ט וצ"ע על מה שהשמיטו (ע"כ):
כח סָעִיף י ויש אוסרין כו'. כתי' שני של תוס' הנ"ל (וכ"מ בירושלמי ע"ש) וע' ברמזים בעבודת כוכבים שם ס"ה: (ליקוט) ויש אוסרין כו'. קאי ארישא על שלאחריו ועמש"ש ועתוס' דפסחים כ"ו א' ד"ה שאני כו' ונראה שמזה למד המרדכי שם דשלא כדרך הנאתן מותר לכתחלה. אבל הרא"ש שם כ' דאסור מ"מ מדרבנן וכ"כ ש"פ וכ"כ תוס' בעבודת כוכבים י"ב ב' (ד"ה אלא כו') וצ"ל דבצל לא גזרו רבנן וצ"ע ואלו ב' הדעות תליא בסברות שכ' תוס' דעבודת כוכבים שם י"ב ב' ועתוס' מ"ג ב' ד"ה א"ל כו' (ע"כ):
כט סָעִיף יא מותר ליטע כו'. שם מ"ט א' איפסיק כר' יוסי וערש"י שם ד"ה אלא לעולם כו' ואע"ג דשם מ"ח ב' למימרא דר"י כו' ורבנן כו' ואפ"ה קאמרי רבנן אבל לא ירקות היינו לס"ד דזוז"ג מותר דוקא היכא שב' הגורמין מתערבים יחד כגון גביה וקרקע משא"כ בצל וקרקע אבל למסקנא בכ"ע מותר וזהו דעת הרמב"ם וש"ע אבל הרמב"ן כ' דאף למסקנא אסור בימות החמה כדקס"ד מעיקרא ומ"ש לדבריהם דרבנן היינו רבנן דפליגי אר"י דאמר שוחק כמש"ש:
ל סָעִיף יא לפיכך כו'. גמ' שם ודוקא דיעבד וכמש"ש דזוז"ג דוקא דיעבד אבל בירקות מותר אף לכתחלה כיון דהנאה ממילא אתי ל"ד למבטל איסורא לכתחלה. ר"ן שם (קאי גם עמ"ש בס"ק כ"ט):
לא סָעִיף יג אילני סרק כו'. ויש מתירין משום דתקרובת הוא ואינן אסורין אלא כעין פנים וכמ"ש בסי' קל"ט ס"ג וע' בטור ובבד"ה בשם הרשב"א ונ"ל דפלוגתייהו כעין פלוגתת רש"י ותוס' מ"ד ב' במרחץ וע"ש ברש"י ד"ה שאין הקדש כו' ובתוס' שם ד"ה וכי כו':
לב סָעִיף יד מרחץ כו'. לשון הרמב"ם וגי' במתני' דבר אחר על בבא ב' ד"א א"א נעשה מרחץ כו' נוי למרחץ שאם נותנין לך ממון כו' והוא טעם על מ"ש שהוא לנוי ולא לעובדה:
לג סָעִיף יד ואם היה דרך כו'. גמ' שם אר"א תשובה כו':
לד סָעִיף טו ומיהו דבר כו'. פסחים כ"ה כ"ו אפילו היכא דאפשר וכן בספ"ח דברכות נ"ג א' ת"ר היה מהלך בשוק של עבודת כוכבים כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.