א מִי שֶׁהָיָה בֵּיתוֹ סָמוּךְ לְבֵית עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וְנָפַל, אָסוּר לִבְנוֹתוֹ. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, כּוֹנֵס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ, וּבוֹנֶה, וְאוֹתוֹ הָרֶוַח מְמַלְּאוֹ קוֹצִים אוֹ צוֹאָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַרְחִיב בְּבֵית עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. הָיָה הַכֹּתֶל שֶׁלּוֹ וְשֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, יָדוּן מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה, שֶׁלּוֹ מֻתָּר בַּהֲנָאָה, וְשֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אָסוּר, וְאִם אֵינוֹ מַכִּיר (טוּר) הַכֹּל אָסוּר בַּהֲנָאָה, אֲבָנָיו וְעֵצָיו וַאֲפָרוֹ. מִיהוּ מֻתָּר לִמְכֹּר לָהֶם חֶלְקוֹ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא (רַ"ן פ' כָּל הַצְלָמִים).
ב אָסוּר לִבְנוֹת עִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים כִּפָּה שֶׁמַּעֲמִידִים בָּהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְאִם עָבַר וּבָנָה, אֲפִלּוּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים עַצְמָהּ, (כָּל בּוֹ), שְׂכָרוֹ מֻתָּר. אֲבָל בּוֹנֶה הוּא לְכַתְּחִלָּה הַטְּרַקְלִין אוֹ הֶחָצֵר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אוֹתָהּ הַכִּפָּה.
ג הָיָה לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים גִּנָּה אוֹ מֶרְחָץ, וְהַטּוֹבָה הַיּוֹצֵאת מֵהֶם הִיא לַכֹּהֲנִים, מֻתָּר לֵהָנוֹת מֵהֶם שֶׁלֹּא בְּטוֹבָה, וְאָסוּר לֵהָנוֹת מֵהֶם בְּטוֹבָה, וְאֲפִלּוּ יֵשׁ לַאֲחֵרִים (חֵלֶק) בַּטּוֹבָה עִם הַכֹּהֲנִים. וְאִם אֵין הַטּוֹבָה הַיּוֹצֵאת מֵהֶם לַכֹּהֲנִים, אֶלָּא לְעוֹבְדֶיהָ, מֻתָּר לֵהָנוֹת מֵהֶם אֲפִלּוּ בְּטוֹבָה, אֲפִלּוּ הַגִּנָּה וְהַמֶּרְחָץ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים לְבַדָּהּ (כֵּן מַשְׁמָע בַּטּוּר לְדַעַת רַשִׁ"י). הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין אִסּוּר לֵהָנוֹת מִמֶּנָּהּ אִם הַטּוֹבָה בָּאָה לַכֹּהֲנִים, אֶלָּא כְּשֶׁהֵם עוֹמְדִים בַּחֲצַר עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים עַצְמָהּ, אֲבָל כְּשֶׁאֵין עוֹמְדִין לְפָנֶיהָ, אַף עַל פִּי שֶׁהַטּוֹבָה הַיּוֹצֵאת מֵהֶם הִיא לַכֹּהֲנִים, מֻתָּר לֵהָנוֹת מִמֶּנָּהּ, אִם לֹא שֶׁהַטּוֹבָה לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים עַצְמָהּ. וְיֵשׁ לִסְמֹךְ עַל זֶה לְהָקֵל (טוּר בְּשֵׁם רַבֵּנוּ תָּם וְתוס' דַּף מ"ד וְרֹא"שׁ וּמָרְדְּכַי בְּשֵׁם רַבֵּנוּ תָּם).
ד חֲלִילִים שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אָסוּר לִסְפֹּד בָּהֶם.
ה חֲנֻיּוֹת שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אָסוּר לִשְׂכֹּר מֵהֶם. וְאִם נוֹפֵל הַשָּׂכָר לַמְּדִינָה וְהֵם קוֹנִים צָרְכֵּיהֶם, שָׁרֵי (טוּר וְהַפּוֹסְקִים מֵהַיְּרוּשַׁלְמִי).
ו גַּבָּאִים שֶׁנּוֹטְלִים מֶכֶס לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אָסוּר לִתֵּן לָהֶם. הַגָּה: וְכֵן בְּכָאן אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא כְּשֶׁנּוֹפֵל הַשָּׂכָר לְצָרְכֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים עַצְמָהּ, אֲבָל כְּשֶׁנּוֹפֵל לְכִיס בְּנֵי הַמְּדִינָה, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם קוֹנִים צָרְכֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, שָׁרֵי (טוּר).
א סָעִיף א מי שהיה ביתו סמוך כו'. משמע מדברי הט"ו שאפילו אין הבית עצמו נעבד אסור לבנות כותל להבית כיון שמהנה לאליל וכן משמע פשטא דמתניתין וכן מוכח מדברי רש"י פ"ק דעבודת כוכבים (דף ט"ז ע"א) שפירש אמאי דתנן התם בונים עמהם בימסאות וז"ל בימסאות בנין שאינו לצורך עבודת כוכבים ומקריב זבחים דהוי תשמיש דתשמיש לעבודת כוכבים עכ"ל ומביאו הטור בסמוך משמע הא תשמיש דעבודת כוכבים עצמה אסור ואם כן הבית שהעבודת כוכבים בתוכו הוא תשמיש דעבודת כוכבים ממש ואסור והיינו דאסרינן כיפה שמעמידין בה עבודת כוכבים משום שהוא תשמיש עבודת כוכבים וכדאי' בש"ס והב"ח כתב וז"ל ומפרש במשנה פרק כל הצלמים מי שהיה ביתו סמוך לאליל נראה שאם לא היה הבית עצמו נעבד אלא שהעמידו בו עבודת כוכבים לא היה נקרא מהנה לעבודת כוכבים בבנין הכותל ותו דהא מותר לבנות טרקלין שיהא העובד כוכבים מעמיד בה כיפה להעמיד בה עבודת כוכבים לרש"י עד כאן לשונו ולא ירדתי לסוף דעתו דאדרבה משם ראיה דהא דוקא בטרקלין דהוי תשמיש דתשמיש שרי רש"י הא לאו הכי לא ואם כן למה יהא מותר לבנות כותל לבית שמעמידין בה עבודת כוכבים ומ"ש רש"י שהבית עצמו נעבד אין כוונתו כמו שהבין הב"ח אלא רצה לו' משום דקתני בסיפא אבניו ועציו ואפרה מטמאים כשרץ (פירש"י אינו מטמא במשא) ר' עקיבא אומר כנדה (מטמא במשא) ואי לא היה הבית עצמו נעבד אלא הוי משמשי אליל לא הוי אמר ר"ע כנדה דהכי אמרינן להדיא ר"פ ר"ע אהא מתניתין ולר"ע למאי הלכתא אתקש לשרץ למשמשיה דלא מטמאין במשא ע"ש תראה דמ"ש הוא ברור גם בדרישה פי' דברי רש"י בע"א ואין לשון רש"י מורה כפירושו (ומ"ש התוספות וכ"פ הקונטרס הוא שבמ"ש והבית עצמו נעבד ממילא מיושב קושייתם) ומ"ש הוא ברור:
ב סָעִיף א כונס לתוך שלו. ד' אמות כן הוא במשנה וטור ופוסקים:
ג סָעִיף א שלו מותר בהנאה. וחלקו עולה לו שאם היה עביו של כותל ב' אמות מונה האמה שלו וכונס עוד ג' אמות לתוך שלו. רש"י והר"ן:
ד סָעִיף ב ואם עבר ובנה כו'. משמע מדברי הט"ו דדוקא כיפה אבל עבודת כוכבי' עצמה שכרה אסור וכ"נ דעת הרי"ף ותמה הב"ח דבש"ס (בעבודת כוכבים דף י"ט ע"ב) אמרין דאפי' עבודת כוכבים עצמה שכרה מותר ומה שתירץ הב"ח הוא תמוה לחלוק על הש"ס בסברא ומכל שכן שהתוס' תרצו קושייתו אכן נראה לי ליישב ברווח שדעת הרי"ף מדאמרינן בירושלמי הלכה ז' עבר ובנה רבי אליעזר אומר מותר אמר ר' מנא לא מסתברא כהדא סוברת דלא אסיר דהא חייד כל הדא כיפתא ע"כ (פירוש לא מסתבר כסברא זו דלא אסר אלא אפילו עבר ובנה שכרו אסור שהרי הוא משמח בעבודת כוכבים כל זמן שהכיפה קיים) וא"כ כיון דחזינן מדברי ר' מנא בר פלוגתיה דר"א דר"א בכיפה עצמה מיירי א"כ ליתא להך שנוייא דמשנינן לא נצרכה אלא לעבודת כוכבים עצמה ואע"ג דבכל דוכתא קי"ל כש"ס דילן היכא דפליג אירושל' היינו ודאי היכא דש"ס פליג אירושל' אבל הכא דר' ירמיה מפרש דברי ר"א בעבודת כוכבים עצמה והא ליתא כדחזינן מר' מנא בר פלוגתיה ול"ק פשיטא דהא ר' מנא אוסר וגם ר' ירמיה גופיה אי הוי שמיע ליה דר' מנא אוסר לא הוה אמר הכי אבל הרא"ש והר"ן והתו' לשם פסקו כר' ירמיה וכ"פ הרמב"ם ספ"ז מהלכות עבודת כוכבים דין ה' והרשב"א בתה"א דף קל"ח ע"א וכן כ' הכלבו סימן צ"ז וזהו דעת הרב ותימה גדולה על הב"ח שהשיג על הרב כי אדרבה תמהתי למה כתב דין זה בשם הכלבו הלא ש"ס ערוך הוא ומבואר בגדולי הפוסקים הנ"ל ול"ק מהירושלמי דאפשר דגם ר"א מיירי אפילו בעבודת כוכבים עצמה ורבי מנא פליג אפילו בכיפה ומסתברא לש"ס דילן דבכיפה פשיטא דשרי וליתא לדרבי מנא:
ה סָעִיף ג והטובה כו'. משמע דהיינו כהמפרשי' השכר וכ"כ עט"ז ולכך פסק לחומרא דאפי' יש לאחרים חלק בטובה עם הכהנים אסור והרמב"ם פרק ז' דין י"ז לפי שמפרש בטובה בטובת דברים ובלבד שלא יתן שכר פסק לקולא דאם היה לה ולאחרים מותר דכיון דטובת דברים אינה אלא דרבנן אזלינן לקולא וכ"כ הר"ן והכ"מ שם וכ"כ הב"ח ס"ד:
ו סָעִיף ג לעובדיה. ור"ל העובדי כוכבים העובדים אותה העבודת כוכבים וכן פרש"י והר"ן והוא פשוט ודלא כהעט"ז שפירש למשרתיה שבגנה ומרחץ:
ז סָעִיף ג ויש לסמוך כו'. והב"ח פסק להחמיר היכא דלא היה מגיע זה הריוח לכומרים אם לא ע"י ישראל זה שנותנו אבל אם לא היה קונה פירות אלו או רוחץ במרחץ היו באים עובדי כוכבים וקונים פירות ורוחצים במרחץ מותר ע"ש וע"ל ס"ס קמ"ח וקמ"ט:
א סָעִיף א ושל אלילים אסור. כתבו התוספות ואפילו למאן דאמר אין עובדין לשברי' מיירי הכא שהיתה עבודת כוכבים של ישראל או של עובדי כוכבים וישראל השתחוה לה ובירושלמי מוקי לה כגון שהשתחוה לכל אבן עכ"ל:
ב סָעִיף ב כיפה שמעמידין בה. מכאן אסור לעשות חלונות לבית עבודת כוכבים דהיינו להחדר שהעבודת כוכבים בתוכו ואין להתיר משום איבה דכבר כתבו התוספות פ"ק דעבודת כוכבים (דף י"ט) לענין תכשיטין של אליל דאיכא לאשתמוטי למימר דאסור לנו למיעבד תכשיטין לאליל:
ג סָעִיף ב אפי' עבודת כוכבים עצמה. הטעם בגמרא אפי' למ"ד דאליל של עובד כוכבים אסור מיד וכמו שפסק ריש סימן קל"ט מ"מ לא נקרא אליל אלא במכוש האחרון שמכה בקורנס ומכוש האחרון לית ביה שוה פרוטה וישנה לשכירות מתחילה ועד סוף וכל פורתא דעביד שרי ליה למישקל אגריה וכן כתבו כל הפוסקים רק הרי"ף והטור והש"ע לא הביאו להאי רבותא דאפילו אליל עצמה שרי השכר בדיעבד ונראה טעמם שלא רצו לגלות היתר זה כדי להרחיק את האדם מכיעור עבירה זו וכדרך שאמרו בפרק מי שהחשיך עוד אחרת אמרו ולא רצו לגלותה:
ד סָעִיף ב אבל בונה הוא לכתחילה כו'. כן פסק רש"י ורמב"ם במתניתין דקתני בונה עמהם בימוסיאות דהיינו מידי דהוה תשמיש דתשמיש לעבודת כוכבים והתוספות חולקים וגורסים בגמרא דימוסיאו' ופירושו מרחצאות וכ"פ הערוך והטור הביאו במסקנא אבל תשמיש דתשמיש לעבודת כוכבים אסור וע"כ תימה על הש"ע ורמ"א שלא חששו לפסוק לחומרא בפרט באיסור אליל שכ"פ מצינו שהחמירו בו טפי משאר איסורים והלא תראה בסוף סי' קל"ט שהחמירו למכור להם אפי' קלפי' ודיו ושאר חומרות ק"ו בן בנו של ק"ו הטרקלין השייך לכיפה של אליל. ונ"ל עוד דאפי' לרש"י ורמב"ם אין היתר אלא דרך מסייע לחוד שהרי איתא במשנה בלשון זה בונה עמהם וכן הרמב"ם שהעתיק המחבר כאן כתב בריש הסעיף אסור לבנות עם העובדי כוכבים כו' ועלה קאמר אבל בונה כו' כלומר עמהם דוקא ומצינו כמה פעמים דמסייע אין בו ממש אבל לבנות הוא לבדו אסור לכ"ע אבל למעשה ודאי ראוי לנו לפסוק כר"י שראה דברי רש"י וחלק עליהם ואליו תשמעון להרחיק מכיעור ודומה לו וב"י בספר בדק הבית כ' בשם א"ח דלפר"י מי שמוכר ביתו ברצון לאליל הדמים אסורים ויוליכם לים המלח אבל אם הוא באונס הדמים מותרים:
ה סָעִיף ג ואסור ליהנות מהם בטובה. פירש"י שמעלה להם שכר ולפ"ז אסור לטחון ולאפות ברחיים ובתנור של אליל ור"ת פירש בטובה שמחזיק להם טובה אסור אבל באינו מחזיק להם טובה מותר אע"פ שנותן להם שכר כ"כ הטור ואח"כ כתב ול"ד ליריד של עובדי כוכבים שאסור ליתן מכס לעבודת כוכבים התם מיירי שהמכס הוא לצורך אליל עצמו ונויו אבל כשאינו אלא לחוק כהנים מותר וקאי על פירוש ר"ת דשרי בנתינת שכר כאן לפי שאינו לאליל עצמו ולכאורה יש להקשות מאי קשיא ליה ממכס דהתם נהנה הרבה האליל מהישראל שנותן לו מעות בחנם משא"כ כאן כשקונ' ממנו דגם לעובד כוכבים היה יכול למכור יש לומר דבלאו הכי מוכח חילוק זה מההיא דסע"ה חנויות של אליל אסור לשכור ומזה קשה לר"ת אלא ע"כ צריך לחלק דהתם השכר לאליל עצמו ע"כ מתרץ גם גבי מכס כן דתרווייהו הם בירוש' וכתב רש"ל דהך שלא בטובה פירושו שכל העולם נהנין ממנה שלא בטובה אבל אם מוחלין ליחיד אסור דאדרבה נהנה מעובד כוכבים שמהנה אותו כדלקמן סימן קמ"ט גבי מכס עכ"ל והרמב"ם כתב דבשכר גרע טפי ונראה דהכי קי"ל וכל שאסור בטובה אסור הן בנתינת שכר הן בהחזקת טובה. והקשה בדרישה מאי שנא מנרות שעוה סי' קל"ט דאם כבו ומוכרן הן בטלים והא מהנה הכהנים ותירץ דהנר היה מותר מתחילה ונעשה ממנו נוי לאליל ושרי כשמבטל הנוי אבל גינה ומרחץ הוקצו מתחילה לשם זה ולא ידענא מאי קאמר דהא גם הנר הוקצה מתחילה לאליל וקושיא מעיקרא ליתא דלא אסרו אלא כשעשו חוק לכהנים שלהם שכן יהיה תמיד משא"כ בנר שאדרבה חוק שלהם מביא שיהיה כולו לאליל רק שזה מוכרו דרך עראי הוה כאילו מוכר שאר דברים מטלטלין שאינם שייכים לאליל כלל ומותר:
ו סָעִיף ג אלא לעובדיה. פירוש ההמון עם שעובדים אותו האליל:
א סָעִיף א לבנותו. כ' הש"ך משמע מדברי הט"ו שאפי' אין הבית עצמו נעבד אסור לבנות כותל להבית כיון שמהנה לאליל וכן משמע בש"ס וברש"י דלא כהב"ח שמתיר אם הבית עצמו אינו נעבד רק שהעמידו בו עבודת כוכבים דלא נקרא מהנה לעבודת כוכבי' בבנין הכותל ואין דבריו נראין כלל עכ"ל:
ב סָעִיף א שלו. וחלקו עולה לו שאם היה עביו של כותל ב' אמות מונה האמה שלו וכונס עוד ג' אמות לתוך שלו רש"י והר"ן. וכתבו התוספות ואפילו למ"ד אין עובדין לשברים מיירי הכא שהיתה עבודת כוכבי' של ישראל או של עובד כוכבים וישראל השתחוה לה ובירושלמי מוקי לה כגון שהשתחוה לכל אבן עכ"ל:
ג סָעִיף ב כיפה. כ' הט"ז מכאן מוכח דאסור לעשות חלונות לבית עבודת כוכבי' דהיינו להחדר שהעבודת כוכבי' בתוכו ואין להתיר משום איבה דאיכא לאישתמוטי למימר דאסור לנו למיעבד וכמ"ש התוס' פ"ק דעבודת כוכבים דף י"ט לענין תכשיטין של אליל עכ"ל:
ד סָעִיף ב שכרו. משום דלא נקרא עבודת כוכבי' אלא במכוש האחרון שמכה בקורנס ומכוש האחרון ליה ביה שוה פרוטה וישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וכל פורתא דעביד שרי ליה למשקל אגרא עכ"ל הט"ז:
ה סָעִיף ב הטרקלין. כ' הט"ז ונראה דאין להתיר אלא דרך מסייע לחוד שיהא בונה עמהם אבל לבנות הוא לבדו אסור לכ"ע וכל זה להלכה אבל למעשה ודאי ראוי להחמיר ולהרחיק מהכיעור ודומה לו לאסור אף במסייע להם וב"י כתב בבד"ה דמפר"י מי שמוכר ביתו ברצון לעבודת כוכבים הדמים אסורים ויוליכם ליה"מ אבל אם הוא באונס הדמים מותרים:
ו סָעִיף ג בטובה. כתב הט"ז ולפ"ז אסור לטחון ולאפות ברחיים ובתנור של עבודת כוכבים וכ' רש"ל דהך שלא בטובה פי' שכל העולם נהנין ממנה שלא בטובה אבל אם מוחלין ליחיד אסור דאדרבה נהנה מעבודת כוכבי' שמהנה אותו כדלקמן סי' קמ"ט גבי מכס והקשה בדרישה מ"ש מנרות שעוה בסי' קל"ט דאם כבו ומכרן הם בטלים והא מהנה הכהנים ע"כ ולק"מ דלא אסרו אלא כשעשו חוק לכהנים שלהם שכן יהיה תמיד משא"כ בנר שאדרבה חוק שלהם מביא שיהיה כולו לאליל רק שזה מוכרו דרך עראי הוה כאילו מוכר שאר דברים שאינם שייכים לאליל כלל ומותר עכ"ל והש"ך כתב דבטובת דברים אם היה לאחרים חלק בהן מותר דכיון דטובת דברים אינה אלא דרבנן אזלינן לקולא:
ז סָעִיף ג לעובדיה. פי' ההמון עם שעובדין אותו האליל כן פרש"י והר"ן:
ח סָעִיף ג להקל. והב"ח פסק להחמיר היכא דלא היה מגיע זה הריוח לכומרים אם לא ע"י ישראל זה שנתנו אבל אם לא היה קונה פירות אלו או רוחץ במרחץ היו באים עובדי כוכבים וקונים פירות או רוחצים במרחץ מותר וע"ל ס"ס קמ"ח וקמ"ט:
א סָעִיף א (ליקוט) כונס כו'. הרמב"ם ולא גרס במתני' ד"א וכ"כ תי"ט אבל גי' שלנו ד"א וכ"כ ש"פ (ע"כ):
ב סָעִיף א ממלאו כו'. שם א"נ דגדר כו' ולא קאי אמש"ש דעבד ליה בהכ"ס וכ"ה ברי"ף דגדר ליה בהיזמי והיגי א"נ דעבד בהכ"ס לתינוקות:
ג סָעִיף א שלו מותר כו'. כן פירש הרמב"ם מש"ש נידון מחצה כו' דלא כרש"י שם שכתב אפילו חלקו אסור דאין ברירה וכן פי' בירושלמי להדיא כפי' הרמב"ם:
ד סָעִיף א ואם אינו מכיר. טור ור"ן דכה"ג ודאי אין ברירה דקי"ל בדאורייתא אין ברירה אבל במכיר אע"ג דבכותל שותפין יד שניהם שוה שותפות זו מסתמא ע"ד כן נשתתפו ועבר"ן שם ועבמתני' דר"פ בתרא דב"מ אם היה כו':
ה סָעִיף ב אפילו עבודת כוכבים עצמה. גמ' שם אבל מדברי הטוש"ע ורי"ף משמע דאסור וסמכו על הירוש' בזה ועש"ך:
ו סָעִיף ב אבל בונה כו'. כתב הטור שהוא כדברי רש"י במתני' שם ד"ה בימוסיאות כו' וכתב אבל תוספות חולקין שם ב' בד"ה בימוסיאות כו' וצ"ע דדברי הרמב"ם אינו ענין לזה דהא אמר במתני' הגיע לכיפה כו':
ז סָעִיף ג היה כו'. טור וכלישנא בתרא וכ"כ הר"ן והרמב"ם פסק כלישנא קמא כשיטתו בכ"מ דאמרינן מאן דמתני כו':
ח סָעִיף ג ואם אין כו'. בזה אף לישנא בתרא מודה ממש"ש כ"ש ארישא:
ט סָעִיף ג וי"א כו'. עתוס' שם מ"ד ב' ד"ה נהנין כו':
י סָעִיף ד חלילים כו' חנויות כו' גבאים כו'. תוספתא וירו' שם הביאו תוס' בסד"ה הנ"ל:
יא סָעִיף ה והם קונים כו'. כן פירש הטור ועבר"ן שהאריך בפי' הירושלמי ונתקשה מאד שם:
יב סָעִיף ו וכן בכאן כו'. שם ושם וכפי' הטור וכנ"ל:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.