א כָּל שֶׁאֵין בּוֹ תְּפִיסַת יַד אָדָם וְלֹא עֲשָׂהוּ אָדָם, אַף עַל פִּי שֶׁנֶּעֱבַד, הֲרֵי זֶה מֻתָּר בַּהֲנָאָה. לְפִיכָךְ הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לָהָר, לֹא נֶאֱסַר. וַאֲפִלּוּ אַבְנֵי הַר שֶׁנִּדַּלְדְּלוּ, וַעֲדַיִן הֵם בִּמְקוֹמָם וַעֲבָדָם שָׁם, אֵינָן נֶאֱסָרִין. וְכֵן הַנְּהָרוֹת וְהַמַּעְיָנוֹת שֶׁל רַבִּים וְאִילָנוֹת שֶׁלֹּא נְטָעָן לְשֵׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אֵינָם נֶאֱסָרִים. וּמִכָּל מָקוֹם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נֶאֱסַר גּוּף הָאִילָן כְּשֶׁמִּשְׁתַּחֲוֶה לוֹ, כָּל הַשָּׂרִיגִים וְהֶעָלִים וְהַפֵּרוֹת שֶׁיּוֹצִיא כָּל זְמַן שֶׁהוּא נֶעֱבָד, אֲסוּרִים בַּהֲנָאָה.
ב דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ תְּפִיסַת יְדֵי אָדָם, שֶׁנֶּעֱבַד, אַף עַל פִּי שֶׁהַנֶּעֱבָד עַצְמוֹ מֻתָּר בַּהֲנָאָה, צִפּוּיוֹ אָסוּר בַּהֲנָאָה. מְשַׁמְּשֵׁי הַר הָוֵי כְּצִפּוּיוֹ וְאָסוּר, אֲבָל תִּקְרֹבֶת הַר אֵינוֹ נֶאֱסָר (תא"ו ני"ו).
ג בַּיִת שֶׁבְּנָאוֹ מִתְּחִלָּה שֶׁיְּהֵא הַבַּיִת עַצְמוֹ נֶעֱבָד, וְכֵן הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְבַיִת בָּנוּי, הֲרֵי זֶה אָסוּר בַּהֲנָאָה. הָיָה בָּנוּי וְסִיְּדוֹ וְכִיְּדוֹ לְשֵׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים עַד שֶׁנִּתְחַדֵּשׁ, נוֹטֵל מַה שֶּׁחִדֵּשׁ, וְהַחִדּוּשׁ אָסוּר בַּהֲנָאָה מִפְּנֵי שֶׁעֲשָׂהוּ לְעָבְדוֹ, וּשְׁאָר הַבַּיִת מֻתָּר. הִכְנִיס עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים לְתוֹךְ הַבַּיִת, כָּל זְמַן שֶׁהוּא שָׁם, הַבַּיִת אָסוּר בַּהֲנָאָה. הוֹצִיאָהּ, הֻתַּר הַבַּיִת. הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁלֹּא הֻקְצָה הַבַּיִת לְכָךְ, אֲבָל הֻקְצָה לְכָךְ אֵינוֹ מֻתָּר אֶלָּא אִם כֵּן הוֹצִיאָהּ מִשָּׁם דֶּרֶךְ בִּטּוּל, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא לְהַכְנִיס עוֹד שָׁם (טוּר בְּשֵׁם רַשִׁ"י). וּבְיִשְׂרָאֵל לֹא מְהָנֵי בִּטּוּל, כְּדִלְעֵיל סִימָן קל"ט.
ד אֶבֶן שֶׁחֲצָבָהּ לְעָבְדָהּ, אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה. הָיְתָה חֲצוּבָה וְצִיְּרָהּ וְכִיְּדָהּ שֶׁתֵּעָבֵד, אֲפִלּוּ צִיֵּר וְכִיֵּד בְּגוּף הָאֶבֶן, נוֹטֵל מַה שֶּׁחִדֵּשׁ וְהוּא אָסוּר בַּהֲנָאָה, וּשְׁאָר הָאֶבֶן מֻתָּר. וּבְעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, דִּמְהַנֵּי בִּטּוּל, אֲפִלּוּ לֹא נָטַל מִשָּׁם רַק מַה שֶּׁצִּיֵּר, מֻתָּר, אִם עֲשָׂאוֹ דֶּרֶךְ בִּטּוּל (רַבֵּנוּ נִסִים).
ה אֶבֶן שֶׁהֶעֱמִיד עָלֶיהָ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה כָּל זְמַן שֶׁהִיא עָלֶיהָ. סִלְּקָהּ, הָאֶבֶן מֻתֶּרֶת.
ו אִילָן שֶׁנְּטָעוֹ מִתְּחִלָּה שֶׁיְּהֵא נֶעֱבָד, אָסוּר בַּהֲנָאָה. הָיָה אִילָן נָטוּעַ וּגְדָעוֹ וּפִסְלוֹ לְשֵׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אֲפִלּוּ הִבְרִיךְ וְהִרְכִּיב בְּגוּפוֹ שֶׁל אִילָן וְהוֹצִיא שָׂרִיגִים, כּוֹרֵת אֶת הַשָּׂרִיגִים, וְהֵם אֲסוּרִים בַּהֲנָאָה, וּשְׁאָר הָאִילָן מֻתָּר. אִילָן שֶׁמַּעֲמִידִין תַּחְתָּיו עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, כָּל זְמַן שֶׁהִיא תַּחְתָּיו אָסוּר בַּהֲנָאָה. נִטְּלָה מִתַּחְתָּיו, הֲרֵי זֶה מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁאֵין הָאִילָן עַצְמוֹ הוּא הַנֶּעֱבָד.
ז אַף עַל פִּי שֶׁקַּרְקַע עוֹלָם אֵינוֹ נֶאֱסָר, אִם עָשָׂה בּוֹ מַעֲשֶׂה, כְּגוֹן שֶׁחָפַר בּוֹ בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, נֶאֱסָר.
ח בַּעֲלֵי חַיִּים אֵינָן נֶאֱסָרִים. שֶׁאֲפִלּוּ הִשְׁתַּחֲוָה לַבְּהֵמָה שֶׁלּוֹ, לֹא נֶאֶסְרָה. עָשָׂה בָּהּ מַעֲשֶׂה, שֶׁשְּׁחָטָהּ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אֲפִלּוּ סִימָן אֶחָד, נֶאֶסְרָה, וַאֲפִלּוּ אֵינָהּ שֶׁלּוֹ. וְדַוְקָא עוֹבֵד כּוֹכָבִים אוֹסֵר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, אֲבָל יִשְׂרָאֵל אֵינוֹ אוֹסֵר שֶׁל חֲבֵרוֹ, שֶׁוַּדַּאי אֵינוֹ מְכַוֵּן אֶלָּא לְצַעֲרוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ אִם יֵשׁ לוֹ חֵלֶק בָּהּ, אֵינוֹ אוֹסֵר. וְאִם יִשְׂרָאֵל מוּמָר הוּא, אוֹ שֶׁהִתְרוּ בּוֹ וְקִבֵּל הַתְרָאָה, הֲרֵי זֶה אוֹסֵר וְעַיֵּן לְעֵיל סי' ד'. תִּקְרֹבֶת בַּעֲלֵי חַיִּים וּמְשַׁמְּשֵׁיהֶם, נֶאֱסָרִים (תא"ו ני"ז).
ט אַף עַל פִּי שֶׁבַּעֲלֵי חַיִּים אֵינָם נֶאֱסָרִים, אִם הֶחֱלִיף בַּעֲלֵי חַיִּים בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, נֶאֶסְרוּ. אֲבָל חֲלִיפֵי חֲלִיפִין, כְּגוֹן שֶׁהֶחֱלִיף בַּעֲלֵי חַיִּים בַּחֲלִיפֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, מֻתָּרִים. וְיֵשׁ אוֹסְרִים גַּם בָּזֶה.
א סָעִיף א ואפילו אבני כו'. זהו דעת הרמב"ם (והטור) והר"ן תמה עליו כיון דאיכא פלוגתא ה"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא וכ' שכן פסק הרמ"ה ומביאו ב"י והבית חדש כתב יישוב לדברי הרמב"ם ודבריו דחוקים מאד (וכן בכ"מ כתב יישוב שאינו נראה) ולפ"ז היה נראה להחמיר ועוד שגם רבינו ירוחם ני"ז ח"ד כתב ופשוט המשתחוים לאבני הר שנדלדלו אסורים שאין דינן כהר ע"כ וכ"פ הראב"ד בהשגות אבל לפעד"נ דעת הרמב"ם ברור דבש"ס (ד' מ"ו ע"א) מספקא אי בני ר' חייא דהיינו חזקי' שרי ור"י אסר או איפכא בירושל' פרק כל הצלמי' הלכה ו' איתא בהדיא דחזקיה שרי ור"י אסר וא"כ לא שבקינן מאי דפשיטא לירושל' משום מאי דמספקא לש"ס דידן ועוד דהרי ר' יוחנן גופיה חיבר הירושלמי וא"כ ע"כ ר"י עצמו אומר שהוא אוסר וא"כ הדבר ברור דקי"ל כחזקיה דשרי קצרתי בזה ודוק (ושוב מצאתי כן בס' תורת חיים):
ב סָעִיף א והמעיינות של רבים. כתב העט"ז דל"ד אלא אשגרת לישנא דש"ס (דף מ"ו ע"א) נקיט וה"ה נהר ומעיין של יחיד כיון דטעמא הוא דמחובר אינו נאסר אלא דלענין נסכים יש חילוק בין רבים ליחיד ודבריו נכונים ע"פ הש"ס שם ודלא כהגהת פרישה שכתב ודלא כרמ"י וגם מ"ש הפרישה דבשל יחיד י"ל שמא חפרן לאליל צ"ע מיהו מ"ש העט"ז דבתלושים יש חילוק בין רבים לשל יחיד אינו נ"ל דבש"ס מוכח דתלושין אפילו של רבים נאסרים מטעמא דלמא קא סגיד דאל"כ מאי פריך והא אמר ר"י משום רשב"י מים של רבים אינן נאסרים ודלמא היינו להדיוט ובתלושים ומבעיא ליה דלמא לנסכים אסורים גם במחוברים אלא ודאי תלושים אפילו של רבים אסורים להדיוט והשתא רשב"י ע"כ במחוברים מיירי ולנסכים דאי להדיוט אפילו של יחיד אינם נאסרים כיון דמחוברים ודוק ואפשר לזה כתבו הרמב"ם והטור מעיינות של רבים להורות דאפי' של רבים לא שרי להדיוט אלא מעיינות דמחוברים:
ג סָעִיף א ואילנות כו'. משמע אפילו נטען (יחיד) [יחור] הוי מחובר ואינו נאסר בהשתחוה להן והיינו כדעת הר"ן וכתב ול"ד לבית (דסעיף ג') דאסור משום דתלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי דהכא כיון שיש לאילן שרשים בקרקע הוי כמחובר וכ"פ האחרונים:
ד סָעִיף א שלא נטען כו'. אבל נטען לשם אלילים אסורים וזהו אשרה האמורה בתורה ש"ס ופוסקים ובנטיעה לחוד לשם אליל נאסר אפילו לא השתחוה לו אח"כ ודוקא נטעו עובד כוכבים אבל נטעו ישראל אינו נאסר עד שיעבד כדלקמן:
ה סָעִיף א גוף האילן. כלומר וכל מה שיש שם בשעה שעבדו הן פירות הן שריגים ועלים הכל מותר ואינו אסור אלא מה שיוצא אחר שנעבד. כ"כ ב"י והאחרונים וכן מבואר בדברי הרמב"ם:
ו סָעִיף ב ציפויו אסור. כתב ר' ירוחם דציפויו אסור משום גזירת הכתוב אפילו לא עבד הציפוי וכלי ההרים אסורים:
ז סָעִיף ב אינו נאסר. כתב העט"ז דהיינו בהנאה אבל באכילה ודאי אסור שאין שחיטה גרוע כזה מתירו באכילה עכ"ל והוא מדברי הר"ן מביאו ב"י ס"ס זה ופשוט הוא כמו שנתבאר לעיל סי' ד' ס"ה וגם נתבאר שם ס"ק ח' במתכוין לעבדו תקרובתו אסור בהנאה ומדברי רבינו ירוחם והרב כאן לא נראה כן:
ח סָעִיף ג בית שבנאו עובד כוכבים. אבל בנאו ישראל אינו אסור עד שישתחוה לו כדלעיל ר"ס קל"ט דעבודת כוכבים של ישראל אינה אסורה עד שתעבד ואם היתה של עובד כוכבים שבנאו לשם אליל ומכרה לישראל נאסר דה"ל אליל של ישראל ואין לו ביטול. ב"י וד"מ וב"ח ובהגהת דרישה כתב דישראל מומר דינו כעובד כוכבים:
ט סָעִיף ג הבית עצמו כו'. דאם לא כן ה"ל תשמישי עבודת כוכבים דאינו אסור עד שישתמש בו כדלעיל ר"ס קל"ט:
י סָעִיף ג היה בנוי לדירת אדם וסיידו וכיידו עובד כוכבים. וכמ"ש בס"ק ח':
יא סָעִיף ג נוטל הישראל כו'. אבל עובד כוכבים בכל דהו שיטול סגי והוי ביטול ודוקא עבודת כוכבים של עובד כוכבים אבל של ישראל אין לה ביטול ונוטל כל מה שחידש. רש"י והר"ן:
יב סָעִיף ג והחידוש אסור בהנאה. ואין לו ביטול עולמית אם הוא של ישראל ואם הוא של עובד כוכבים עד שיבטלנו העובד כוכבים. טור וכבר נתבאר בס"ק שלפני זה:
יג סָעִיף ג לתוך הבית. והבית עצמו לא נתכוין לעבוד:
יד סָעִיף ג הוציאה. אפילו דעתו להחזירה וכן אפילו הוציאה ישראל מותר כיון שלא הקצהו לאליל אלא לפי שעה. טור ור"ן בשם רש"י:
טו סָעִיף ג הוציאה משם כו'. כ' ב"י ודבר פשוט בעיני דהא דמהני בהוציאה שלא להכניסה היינו בהוציאה עובד כוכבים אבל הוציאה ישראל לא מהני לבטל מבית זה דין משמשי אליל ע"כ והביאו ד"מ וכ"כ העט"ז וכ"כ בטור ור"ן:
טז סָעִיף ג ובישראל כו'. כלומר אם הבית הוא משמשי אליל של ישראל לא מהני ביטול עולמית כדלעיל ר"ס קל"ט דאליל של ישראל ותשמישה אין להם ביטול:
יז סָעִיף ד רק מה שצייר. כלו' רק מעט ממה שצייר בענין שפגמו דהוי ביטול:
יח סָעִיף ה סילקה כו'. פירש"י דוקא כשהעמיד עליה לפי שעה ולא הקצוהו לכך מותר בסילקה וכ"כ האחרונים:
יט סָעִיף ו אילן שמעמידין תחתיו כו'. ומיירי בשנטעו מתחלה כדי להעמיד תחתיו הא לאו הכי מותר דמחובר הוא דלא חמיר טפי מאליל עצמה. ר"ן ומביאו ב"י וד"מ:
כ סָעִיף ז כגון שחפר כו'. כב"י דמדברי הרמב"ם משמע קצת דאע"פ שלא השתחוה להם נאסר מיד והטור כתב והשתחוה להם ועיין פרישה וב"ח:
כא סָעִיף ח אפילו סימן א'. כלומר אפילו מעשה כל דהו וה"ה חצי סימן כדאיתא בש"ס ורש"י ותוס' בחולין (דף מ') וכן הוא בתה"א ד' י' ע"ב:
כב סָעִיף ח אבל ישראל אינו אוסר. אפילו במעשה רבה דהיינו ששחט בה ב' סימנים. רש"י והר"ן והרא"ש וכ"נ דעת הט"ו:
כג סָעִיף ט אם החליף בעלי חיים באלילים. שהיו לו והחליפם לעובדי כוכבים בבהמות רש"י וע"ל סי' קל"ב וקמ"ד:
כד סָעִיף ט כגון שהחליף ב"ח כו'. משום רישא נקט ב"ח אבל אין הכי נמי דלסברא זו כל חליפי חליפים דעבודת כוכבים מותרין כדאיתא בש"ס ודרש לה מדכתיב כי חרם הוא הוא ולא חליפי חליפים:
א סָעִיף א כל שאין בו תפיסת יד כו'. דכתיב אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם:
ב סָעִיף א ואפי' אבני הר שנתדלדלו. פי' ולא נעקרו לגמרי שהרי לא הגביהן אדם כ"כ הכסף משנה ולענ"ד נראה שנעקרו לגמרי אלא שלא נעשה ע"י אדם דהא בפ' ר"י דנ"ט מדמה לזה מים שנתלשו ממקורן ע"י גל:
ג סָעִיף א וכן הנהרות ומעיינות של רבים. כ"כ גם הרמב"ם והטור וקשה דהא בפרק ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ"ט) פרכינן אמאי דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק מים של רבים אין נאסרין הא דיחיד נאסרין ותיפוק ליה דהא מחוברין נינהו לא צריכא דטפחינהו עובד כוכבים בידיה פירוש ותלשם ע"כ אי הוה דיחיד נאסרים וא"כ כאן דמיירי ממחוברין תקשה על הפוסקים קושיות הגמ' הא דיחיד נמי אין אסור וכן הקשה בלבוש מסברא דנפשי' דמחוברין אין איסור אפילו ליחיד כמו בהר ובפרישה כתב דבזה דבשל רבים מ"ה שרי דלא אמרי' שחפרו לשם עבודת כוכבי' אבל דיחיד אמרי' שחפר לעבודת כוכבים ונאסר אף מחובר כיון שעשה בו מעשה ולא דק בגמ' שהבאתי דבהדיא פריך כן דשל יחיד נמי מותר כל שהוא מחובר ותו מ"ש שנאסר ע"י מעשה לא נ"ל כלל דאע"פ שאמרו בס"ז חפר בורות כו' דאסרו במעש' שאני התם שהוא משתחוה להבור שהוא מעשה ידיו משא"כ אם משתחוה להמים שבאים מעצמם אע"פ שבאים מחמת החפירה מכ"מ במה שנשתחוה לו לא עשה בו עצמו מעשה וזה מוכח מדלא מצי לאשכוחי בגמ' שהבאתי דיחיד נאסר אלא בטפחינהו בידו ועשאם תלושים ותו מבואר בתוס' דף מ"ז ונתן טעם דמים הנובעים מעצמם והם של רבים מותרים ושל יחיד אסורי' ועל זה פריך והא מחוברי' נינהו ומשני דתלשן בידו. וכדי לתרץ הקושיא דלעיל נראה לי דכיון דבפרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מ"ז) בעי רבה המשתחוה למעיין מימיו מהו לנסכים וכו' משמע שם במסקנא דגם לגבוה אין נאסר מים של רבי' אבל של יחיד נאסרי' אע"פ שמחוברי' כיון שהוא לגבוה וכדאמרי' לעיל במאי דפשיט רבא לרמי בר חמא דיש נעבד במחובר אצל גבוה על כן כתבו הפוסקים דמעיינות של רבים אינן נאסרין כלל אפילו לגבוה ואין לומר הא אפי' באינם מחוברים מותרי' לגבוה כיון שהם של רבים דאין שייך לגבוה אלא במי' חיים דוקא מביאי' נסכי' ותו דעיקר דינא אתא להתיר מחוברים אלא אגב אורחא קמ"ל דמצינו בזה היתר אפילו לגבוה כגון שהם של רבי' כן נראה לי לדחוק וליישב דבריהם ותמיהני על הב"י של הרגיש בזה:
ד סָעִיף ב ציפויו אסור. שנאמר לא תחמוד כסף וזהב אשר עליהם:
ה סָעִיף ב משמשי הר הוי כציפויו. לפי שמשמשי אליל נפקא לן פ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ"ב) מפסוק אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים את אלהיהם על ההרים והאי המקומות אם אינו ענין לגופו שהרי לא מתסרי דכתי' אלהיהם על ההרים ולא ההרי' אלהיהם תנהו ענין לכלים ש"מ דאף בהרים נאסרו הכלים אבל תקרובת דהר לא נאסר וכתבו התוספות שם הטעם דבפ' כל הבשר נפקא לן איסור תקרובת דכתיב ויאכלו מזבחי מתים וקרא כי כתיב בפעור כתי' ופעור היה תלוש:
ו סָעִיף ג הבית עצמו נעבד. דאל"כ אלא להעמיד בו אליל הא קי"ל משמשי אליל אינם נאסרים עד שיעבדו אבל אם הוא עצמו נעבד שפי' נאסר דקיימא לן ר"ס קל"ט בעובד כוכבים נאסר מיד ומ"ש בטור כאן אם הוא של ישראל וכו' ר"ל שעל כל פנים עובד כוכבים עשאו אלא שמכרו אחר כך לישראל אבל אם ישראל עשאו לא נאסר עד שיעבד כ"כ ב"י וראיתי מאן דמוקי לה כאן בישראל מומר דהוי כעובד כוכבים בזה והבל יפצה פיהו דדינו כישראל בזה ולכל עונשי' שבתורה כמ"ש ר"ס קל"ט וכתב הר"ן אע"ג דגבי אילן אינו נאסר לעיל ר"ס זה אם השתחוה לו ולא אמרינן דהוה תלוש ולבסוף חברו דשאני אילן ששרשיו מחוברין מאד בקרקע וחשבינן ליה כמחובר מעיקרא בפ"ק דחולין ורש"י פי' דבאילן מיירי שלא נטע יחור אלא גרעין אבל בנטע יחור הוה באמת תלוש ולבסוף חברו והוי תלוש:
ז סָעִיף ג וכיידו. פירוש צר בו צורות:
ח סָעִיף ג נוטל מה שחידש. פי' הישראל אבל עובד כוכבים אין צריך ליטול הכל אלא בכל דהו סגי. ב"י בשם הר"ן:
א סָעִיף א במקומם. והט"ז כתב דאפילו נעקרו לגמרי אלא שלא נעשה על ידי אדם גם כן אינן נאסרים:
ב סָעִיף א רבים. וה"ה של נהר ומעיין של יחיד כיון דהטעם הוא דמחובר אינו נאסר אלא לענין נסכים יש חילוק בין יחיד לרבים ש"ך וט"ז (וכ' בנה"כ מה שנראה מדברי הט"ז דבשל רבים אפי' בתלושים שרי ליתא אלא דאפילו בשל רבים לא שרי אלא מטעם דמחובר ע"ש שמאריך בזה):
ג סָעִיף א נאסרים. כ' הש"ך משמע אפי' נטען יחור הוה מחובר ואינו נאסר בהשתחוה להן ול"ד לבית בס"ג דאסור משום דתלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי דהכא כיון שיש לאילן שרשים בקרקע הוי כמחובר אבל נטען לשם אלילים אסור וזהו אשרה האמורה בתורה אפי' לא השתחוה לה אח"כ ודוקא נטעו עובד כוכבים אבל נטעו ישראל אינו נאסר עד שיעבד עכ"ל:
ד סָעִיף א שיוציא. אבל כל מה שיש שם בשעה שעבדו הן פירות הן שריגים ועלים הכל מותר ואינו אסור אלא מה שיוציא אחר שנעבד. כ"כ ב"י והאחרונים:
ה סָעִיף ב ציפויו. שנאמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם ומשום גזירת הכתוב אסור אפילו לא עבד הציפוי כ"כ רבינו ירוחם:
ו סָעִיף ב תקרובת. כתב הלבוש פי' דמותר בהנאה אבל באכילה אסור כמ"ש לעיל סימן ד' ס"ה וגם נתבאר שם במתכוין לעבדו תקרובתו אסור בהנאה ומדברי הר"ב כאן לא נראה כן עכ"ל הש"ך:
ז סָעִיף ג שבנאו. כתבו הט"ז וש"ך דהיינו שבנאו עובד כוכבים אבל בנאו ישראל אינו אסור עד שישתחוה לו ובהגהת דרישה כתב דישראל מומר דינו כעובד כוכבים והט"ז חולק עליו וכתב דדינו כישראל גמור בזה ולכל עונשים שבתורה כמ"ש ר"ס קל"ט (ובסימן הנ"ל כתבתי בשם נה"כ דמסכים עם הגהת דרישה ע"ש):
ח סָעִיף ג נוטל. פי' שישראל נוטל מה שחידש אבל עובד כוכבים בכל דהו שיטול סגי והוי ביטול ודוקא עבודת כוכבים של עובד כוכבים אבל של ישראל אין לה ביטול ונוטל כל מה שחידש. רש"י והר"ן:
ט סָעִיף ג לעבדו. כתב הש"ך והחידוש אין לו ביטול עולמית אם הוא של ישראל ואם הוא של עובד כוכבים עד שיבטלנו העובד כוכבים:
י סָעִיף ג הבית. והבית עצמו לא נתכוין לעבוד:
יא סָעִיף ג הוציאה. אפילו דעתו להחזירה וכן אפילו הוציא ישראל מותר כיון שלא הקצהו לעבודת כוכבים אלא לפי שעה. רש"י:
יב סָעִיף ג ביטול. כתב ב"י ופשוט הוא דהיינו דוקא כשהוציאה עובד כוכבים אבל הוציאה ישראל לא מהני לבטל מבית זה דין משמשי עבודת כוכבים ע"כ ומ"ש הר"ב ובישראל פי' אם הבית הוא משמשי עבודת כוכבים של ישראל לא מהני ביטול עולמית כדלעיל ריש סימן קל"ט. ש"ך:
יג סָעִיף ד שצייר. פי' רק מעט ממה שצייר בענין שפגמו הוי ביטול. ש"ך:
יד סָעִיף ה סילקה. פי' רש"י דוקא כשהעמיד עליה לפי שעה ולא הקצוהו לכך מותר בסילקה:
טו סָעִיף ו שמעמידים. ומיירי שנטעו מתחלה כדי להעמיד תחתיו הא לא"ה מותר דמחובר הוא דלא חמיר טפי מעבודת כוכבים עצמו מהר"ן:
טז סָעִיף ז מעשה. כ' ב"י דמדברי הרמב"ם משמע קצת דאע"פ שלא השתחוה להם נאסר מיד והטור כתב והשתחוה להם:
יז סָעִיף ח סימן. כלומר אפילו מעשה כל דהו ואפי' חצי סימן. ש"ס ורש"י:
יח סָעִיף ח חבירו. אפי' במעשה רבה דהיינו ששחט בה ב' סימנים. רש"י והר"ן:
יט סָעִיף ט החליף. פי' שהיה לו עבודת כוכבים והחליפן לעובד כוכבים בבהמות. רש"י וע"ל סי' קל"ב וקמ"ד:
א סָעִיף א של רבים. עבה"ט ועי' בשאילת יעב"ץ ח"א סימן כ"ב וכ"ג מ"ש בזה:
ב סָעִיף ג בית שבנאו מתחלה. עיין באורים ותומים סימן צ"ה סעיף קטן ג' פלפול בזה:
ג סָעִיף ח סימן. עבה"ט והוא מדברי הש"ך ועט"ז לעיל סי' ב' ס"ק י"ד שאין דעתו כן וסובר דשוחט לעבודת כוכבים לא מיתסר אלא בשוחט משהו מושט או רוב הקנה וכבר השיג בנה"כ שם עליו והסכים לתירוץ הב"ח דהא בסימן ב' לא איירי במין האדוק ועיין בספר בכור שור בחידושיו לחולין דף מ' שכתב דנראה לתרץ עוד דאע"ג דאפילו במעשה כ"ד לעבודת כוכבים אסרה בהנאה מכל מקום דוקא כשפירש שעושה לשם עבודת כוכבים אבל לענין סתם מחשבתו לעבודת כוכבים ל"א הכי כי אם בשחיטה גמורה כו' עיין שם:
א סָעִיף א כל שאין כו'. מתני' מ"ה א' העובדי כוכבים כו' ומפני מה כו' ובגמ' שם מ"ו א' מ"ט דמ"ד כו' וכמש"ו ואפי' אבני כו' והוא דעת הרמב"ם והטור [והר"ן והראב"ד והרמ"ה חולקין דבשל תורה להחמיר. ות"ח וש"ך כתבו דטעמו של הרמב"ם משום דבירושלמי אתמר להדיא דחזקיה שרי וקי"ל כחזקיה וכן בגמ' שם נ"ט א' דחיק מאר ל"צ דטפחינהו בידיה ושינוייא הוא]:
ב סָעִיף א של רבים. רמב"ם וטור והוא תמוה מאד דאף של יחיד מותר מטעם זה שאין תפיסת יד אדם בו כמש"ש נ"ט א' ואין אסור ביחיד אלא דטפחינהו בידיה ולמאן דאסור בתלשינהו גלא ושם מ"ז א' איבעיא להו אם אסור לגבוה בשל יחיד ויותר תמוה דתלי של רבים באין בו תפיסה דשל רבים אפילו תלושין מותרין כמש"ש נ"ט א' וכ"כ לבוש דלא כש"ך ודברי הש"ך תמוהין הן למאד דשם מ"ז א' בשל יחיד מיירי כמש"ש ל"צ דקא כו' ולס"ד אכתי לא חילק בין רבים ליחיד וכן מ"ש הש"ך דתלושין אסורין דלמיא קא סגיד קשה להולמו (וגם מ"ש בנקודות הכסף דחוק מאד):
ג סָעִיף א ומ"מ כו'. כרב אשי שם דשמואל אתי כרבנן:
ד סָעִיף ב דבר כו'. מתני' וגמ' שם מ"ה א':
ה סָעִיף ב משמשי כו'. שם נ"א נ"ב דתניא אבד כו' בכלים כו' אמר מר כו' אם אינו ענין כו' ועתוס' שם ד"ה תנהו כו' וז"ש אבל תקרובת כו' וכמ"ש בחולין מ' א' ל"ק הא דאמר להר כו' וכפירש"י בעבודת כוכבים מ"ה א' ד"ה ומה שעליהם כו' וכן הסכים ר"י בתוס' שם ד"ה אלקיהם כו' ודלא כפיר"ת ולשון אחר של רש"י שהביא תוס' שם וט"ס ברש"י שלפנינו בא"ד הנ"ל שהרים וגבעות כו' עד מיהא הוי ושייך ללשון אחר של רש"י וצ"ל גזירת הכתוב היא דתלוש שעליהם כו' וכ"ד תוס' בחולין מ' א' בד"ה הא כו' אלא שמשמע מדבריהם דאף משמשין מותרין שכ' שם ומה שתקרובת הר מותר כו':
ו סָעִיף ג שיהא הבית כו'. עתוס' שם ד"ה בית כו':
ז סָעִיף ג ודוקא כו'. רש"י שם ד"ה הכניס כו' וכמש"ש נ"ג ב' בימוסאות כו' בימוס שנפגם כו':
ח סָעִיף ג ובישראל כו'. רש"י שם במתני' מ"ז ב' ונראה מ"ש בישראל היינו שישראל הוציאה אבל אם הוא של ישראל עסי' קמ"ו שנסתפק הרמב"ן במשמשין (וע"ש בסי' קמ"ו ס"ק ב' שכתב ואף שהרמב"ן כו'. אבל לשון הרב שכתב בפשיטות כדלעיל סי' קל"ט. ע"כ צ"ל כנ"ל):
ט סָעִיף ד שחצבה. וה"ה זקפה טור וכמ"ש תוס' שם ד"ה אבן ובב"י כתב אלא שאח"כ כ' בתוס' ונ"ל דל"ד כו' ולכן השמיטו בש"ע ודבריו תמוהין הרבה דתוס' לא כתבו כן אלא לר"י אבל לדידן דקי"ל כר"ע אסורה מיד וכמש"ש מ"ו א' ולמאן אי למ"ד ע"ז כו' וכ"כ תוס' שם בד"ה הנ"ל ומיהו לפי כו' וערש"י שם ד"ה אע"פ שלא השתחוה כו' וכמ"ש בס"ג בית שבנאו כו' ועש"ך שם:
י סָעִיף ד לעבדה. רש"י ותוס' וכנ"ל:
יא סָעִיף ד אפילו כו'. גמ' שם:
יב סָעִיף ד ובעבודת כוכבים כו'. צ"ל משם רק משהו וכ"ה בר"ן שם וכ"כ רש"י שם בד"ה ה"ז אסורה כו' ולחסר ממנו מעט וכ' הר"ן וכמ"ש במתני' מ"מ ב' כיצד כו' אפילו כו':
יג סָעִיף ו נטלה מתחתיו. כגי' הטור שם נטלה וי"ג ובטלה ועתוס' שם ד"ה ה"ג העמיד כו' וכ"ה גי' ש"פ ואין נ"מ לדינא:
יד סָעִיף ח לבהמה שלו. עתוס' מ"ו א' ד"ה בהמה כו' וכן אמרינן ברפ"ו דתמורה וזה וזה כו' וע"כ בשלו דשל חבירו אף לגבוה מותר כמ"ש בעבודת כוכבים נ"ד א' תנא נעבד כו' ולגבוה מיירי כמ"ש רש"י שם מדפריך ורמינהי כו':
טו סָעִיף ח עשה כו' אפילו כו'. מימרא דעולא ור"ה ואף ר"נ ור"י ל"פ אלא בשל חבירו וכמש"ו ודוקא כו' וע"ל סי' ד' מש"ש:
טז סָעִיף ח תקרובת ב"ח. בחולין שם ורמינהי כו' לשם שלשול קטן כו' וערש"י שם ד"ה דומיא כו' וכ"ש משמשין דאסור אף בהר וכתי' השני בתוס' דעבודת כוכבים מ"ה א' בד"ה ת"ק א"נ איכא למימר כו' ובתוס' דחולין שם סד"ה הא ובתמורה שם וע"ש ושם דדעת תוס' דאף ציפוי הר אינו אסור אלא כשהציפוי נעבד ועתוס' דעבודת כוכבים שם ד"ה ת"ק כו' וכ"ד קצת מפרשים:
יז סָעִיף ט אבל כו'. דסוגיא בכ"מ כמ"ד ב"כ אין מלמדין: (ליקוט) אבל חליפי כו'. בירושלמי פ"ה הלכה א' פליגי בזה ר' ישמעאל ורבנן ר"י אוסר ורבנן מתירין והלכה כרבנן אבל נראה שט"ס שם וצ"ל להיפך דאמר שם מ"ט דרבנן והיית חרם כמוהו כל שאתה יכול לקיימו ממנו ה"ז כמוהו כו' וזה טעמו של הרמב"ם (ע"כ):
יח סָעִיף ט כגון שהחליף בע"ח. בע"ח לאו דוקא ומשום היש אוסרים נקטה:
יט סָעִיף ט ויש כו'. כשיטתו כמ"ד דאתמר באחרונה ובלא"ה להחמיר בשל תורה דנפקא שם מקרא (דלא כהב"י ע"ש):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.