א הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ וּמִשְׁכֵּן לוֹ בַּיִת אוֹ שָׂדֶה עַל מְנָת שֶׁיֹּאכַל פֵּרוֹתָיו כָּל יְמֵי הַמַּשְׁכּוֹנָא, אִם הִיא כְּמַשְׁכַּנְתָּא דְּסוּרָא, דְּהַיְנוּ שֶׁמִּשְׁכְּנָהּ לוֹ לְשָׁנִים יְדוּעוֹת, וְכוֹתֵב: בִּמְשְׁלַם שְׁנִין אִלֵּין תִּפּוּק אַרְעָא בְּלֹא כֶּסֶף, אֲפִלּוּ מַרְחִיב הַזְּמַן הַרְבֵּה שֶׁאֵין מַגִּיעַ לְכָל שָׁנָה אֶלָּא דָּבָר מֻעָט, כְּגוֹן שֶׁהִלְוָהוּ מָנֶה וְהִתְנָה עִמּוֹ שֶׁאַחַר עֶשֶׂר שָׁנִים תַּחֲזֹר קַרְקַע זוֹ לִבְעָלֶיהָ, חִנָּם, וְהָיָה שְׂכַר אוֹתָהּ קַרְקַע שָׁוֶה אֶלֶף דִּינָרִים בְּכָל שָׁנָה, מֻתָּר. שֶׁאֵין זֶה אֶלָּא כְּמִי שֶׁשָּׂכַר בְּפָחוֹת. וְכֵן אִם הִתְנָה בַּעַל הַקַּרְקַע עִמּוֹ שֶׁבְּכָל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה הַלֹּוֶה לְסַלְּקוֹ שֶׁיָּבִיא לוֹ מָעוֹת וְיַחֲשֹׁב לוֹ עֶשֶׂר בְּכָל שָׁנָה, וִיסַלְּקוֹ מֵהַשָּׂדֶה אוֹ מֵהַבַּיִת וְהוּא יַחֲזִיר לוֹ שְׁאָר דָּמִים. וְיִסְתַּלֵּק, מֻתָּר שֶׁמֵּאַחַר שֶׁאֵין כֹּחַ בְּיַד הַמַּלְוֶה לִגְבּוֹת מֵחוֹבוֹ כְּלוּם וּלְהַחֲזִיר הַקַּרְקַע לַלֹּוֶה, אֵינוֹ אֶלָּא שְׂכִירוּת. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּו בְּלֹא מַשְׁכַּנְתָּא דְּסוּרָא יֵשׁ הֶתֵּר לִלְוֹת. כֵּיצַד, אִם הִלְוָה לִזְמַן קָצוּב, כָּךְ וְכָךְ שָׁנִים, אִם הַלֹּוֶה יוּכַל לְסַלְּקוֹ תּוֹךְ הַזְּמַן וּמְנַכֶּה לוֹ כָּל שָׁנָה וְשָׁנָה אֲפִלּוּ דָּבָר מֻעָט, דְּזֶהוּ מִקְרֵי מַשְׁכַּנְתָּא בְּנַכְיָתָּא, שָׁרֵי. וְאִם לֹא מְנַכֶּה לֵהּ כְּלוּם, אָסוּר וְהָוֵי אֲבַק רִבִּית. וְאִם אֵין הַלֹּוֶה יָכוֹל לְסַלְּקוֹ תּוֹךְ הַזְּמַן, אֲפִלּוּ בְּלֹא נַכְיָתָּא שָׁרֵי. (טוּר בְּשֵׁם רַשִׁ"י וְרֹא"שׁ). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין חִלּוּק בֵּין אַתְרָא דִּמְסַלְּקֵי וּבֵין אַתְרָא דְּלָא מְסַלְּקֵי, אֶלָּא בִּשְׁנֵיהֶם בְּנַכְיָתָּא שָׁרֵי וּבְלֹא נַכְיָתָּא אָסוּר. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"א). וְיֵשׁ לִילֵךְ בְּדָבָר זֶה אַחֵר הַמִּנְהָג (תְּשׁוּבַת רַשִׁ"י ובה"ת). וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ נוֹהֲגִים הֶתֵּר בְּמַשְׁכַּנְתָּא בְּנַכְיָתָּא, אֲפִלּוּ יָכוֹל לְסַלֵּק (רַשְׁבָּ"א ונ"י וְהָרַב הַמַּגִּיד כָּתְבוּ מִנְהָג זֶה), וְאֵין חִלּוּק בָּזֶה בֵּין שָׂדֶה לְבַיִת (טוּר בְּשֵׁם ר"י וְרַבֵּנוּ תָּם וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם ועב"ח שֶׁגַּם רֹא"שׁ סוֹבֵר כֵּן) אוֹ שְׁאָר מִטַּלְטְלִין (מָרְדְּכַי וּבֵית יוֹסֵף סוֹף סִימָן זֶה בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א, וְעַיִּןִ בְּח"מ ר"ס ע"ב בְּהַגָּ"ה) דִּבְכָל מִידִי בְּנַכְיָתָּא שָׁרֵי. וְיֵשׁ מַתִּירִין לְהַלְווֹת עַל סְפָרִים אוֹ מְקוֹמוֹת ב"ה וְלֵישֵׁב עֲלֵיהֶם אֲפִלּוּ בְּלֹא נַכְיָתָּא, דְּהָוֵי לְצֹרֶךְ מִצְוָה וּמֻתָּר לִלְוֹת בְּרִבִּית לְצֹרֶךְ מִצְוָה (תְּשׁוּבַת מהרי"ל סִימָן ל"ז וְהָאֲגֻדָּה), וְטוֹב לְהַחֲמִיר לַעֲשׂוֹת בְּנַכְיָתָּא. וְכָל זֶה לֹא מַיְרֵי, אֶלָּא כְּשֶׁאַחֲרָיוּת הַמַּשְׁכּוֹנוֹת עַל הַמַּלְוֶה. אֲבָל כְּשֶׁהַלֹּוֶה כּוֹתֵב לוֹ אַחֲרָיוּת עַל שְׁאָר נְכָסָיו, וְלֹא יוּכַל לְהַגִּיעַ לַמַּלְוֶה שׁוּם הֶפְסֵד, אָסוּר (טוּר). וּבְכָל מָקוֹם דְּהַמַּשְׁכַּנְתָּא הָוֵי אֲבַק רִבִּית, אִם בָּא הַלֹּוֶה לְנַכּוֹת לַמַּלְוֶה הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל לֹא מְנַכִּינָן לֵהּ, דְּהוֹאִיל וְהַמַּשְׁכַּנְתָּא הָוֵי בִּרְשׁוּת הַמַּלְוֶה וְלָוָה עָלֶיהָ מִתְּחִלָּה, אִלּוּ מְנַכִּין לֵהּ מֵחוֹבוֹ הָוֵי כְּאִלּוּ מוֹצִיאִין הָאֲבַק רִבִּית מִמֶּנּוּ בְּדַיָּנִים (טוּר). מִיהוּ אִם אָמַר לוֹ: לֹא בָּעֵינָא דְּתֵיכוּל עוֹד פֵּרוֹתַי בְּרִבִּית, אִם אֲכָלָן אַחַר כָּךְ, אֲפִלּוּ בְּאַתְרָא דְּלָא מְסַלְּקֵי מְנַכִּין לוֹ פֵּרוֹת שֶׁאָכַל אַחַר כָּךְ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַאֲבָ"ד ובתה"ד סי' ש"ה בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ן).
ב מַשְׁכּוֹנָא זוֹ, אִם בָּא הַמַּלְוֶה לַחֲזֹר וּלְהַשְׂכִּירָהּ לַלֹּוֶה בְּדָבָר קָצוּב לְשָׁנָה, יֵשׁ אוֹסְרִין (בה"ת וריב"ש סי' ש"ה בְּשֵׁם רַמְבַּ"ן), וְיֵשׁ מַתִּירִין (ריב"ש בְּשֵׁם י"א מְבִיאוֹ בֵּית יוֹסֵף בסי' קס"ד). וְאִם אָדָם אַחֵר שְׂכָרָהּ מֵהַמַּלְוֶה, יָכוֹל הוּא לְשָׂכְרָהּ מִמֶּנּוּ. הַגָּה: וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קס"ד. גַּם נִתְבָּאֵר לְעֵיל אִם אָכַל הַמַּלְוֶה הַפֵּרוֹת לְאַחַר זְמַן הַמַּשְׁכַּנְתָּא.
ג בְּמַשְׁכַּנְתָּא זוֹ אִם נוֹתֵן הַמַּלְוֶה לַלֹּוֶה דָּבָר מֻעָט לְשָׁנָה בִּשְׁבִיל שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו אֵיזֶה תִּקּוּן קַל, כְּגוֹן שְׁבִירַת קוֹרָה וְכַיּוֹצֵא בָזֶה, מֻתָּר. וְאִם נוֹתֵן לוֹ דָּבָר קָצוּב לְשָׁנָה כְּדֵי שֶׁיְּקַבֵּל אַחֲרָיוּת מִנְּפִילָה אוֹ שְׂרֵפָה, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר. הַגָּה: כָּל מַשְׁכַּנְתָּא אֵינָהּ נִפְדֵּית לַחֲצָאִין, וְאִם הֵבִיא לוֹ קְצָת מְעוֹתָיו, הַמַּלְוֶה אוֹכֵל פֵּרוֹתָיו עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ כֻּלָּם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א). הָא דְּמַשְׁכַּנְתָּא שַׁרְיָא דַּוְקָא כְּשֶׁהִשְׁכִּין לוֹ הַשָּׂדֶה בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹתֵן לוֹ הַמָּעוֹת, דְּהָוֵי כְּמֶכֶר, אֲבָל אִם נוֹתְנָהּ לוֹ בְּחוֹב קָדוּם, אָסוּר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם עִטּוּר). וְאִם עָשׂוּ מַשְׁכּוֹנָא סְתָם, וְלֹא הִתְנוּ זֶה עִם זֶה בְּמַשְׁכַּנְתָּא דְּסוּרָא אוֹ בְּנַכְיָתָּא, אָזְלִינָן בָּתַר מִנְהַג הָעִיר, וּמִסְּתָמָא דַּעְתַּיְהוּ כְּמִנְהַג הָעִיר. וְכֵן אִם יוּכַל לְסַלְּקוֹ, הוֹלְכִים אַחַר הַמִּנְהָג (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם בַּעַל הַתְּרוּמוֹת) (ועי' ס"ק כ"ד). וְעַיִּןִ בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט נִתְבָּאֲרוּ בּוֹ שְׁאָר דִּינֵי הַמַּשְׁכַּנְתָּא.
ד הַמְמַשְׁכֵּן בַּיִת אוֹ שָׂדֶה בְּיַד חֲבֵרוֹ, וְהָיָה בַּעַל הַקַּרְקַע הוּא אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן, וְאָמַר לוֹ הַמַּלְוֶה: לִכְשֶׁתִּמְכֹּר קַרְקַע זוֹ לֹא תִּמְכְּרֶנָּה אֶלָּא לִי, בְּדָמִים אֵלּוּ, אָסוּר. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: אַל תִּמְכְּרֶנָּה אֶלָּא לִי, בְּשָׁוְיָהּ, וְעַל מְנָת כֵּן אֲנִי מַלְוֶה אוֹתְךָ, הֲרֵי זֶה מֻתָּר.
ה עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁמִּשְׁכֵּן חֲצֵרוֹ לְיִשְׂרָאֵל, וְחָזַר הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמְכָרָהּ לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר, אֵין הַמְמֻשְׁכָּן חַיָּב לְהַעֲלוֹת שָׂכָר לְיִשְׂרָאֵל מֵעֵת שֶׁקָּנָה הַיִּשְׂרָאֵל, אֶלָּא דָּר בֶּחָצֵר בְּלֹא שָׂכָר עַד שֶׁיַּחֲזִיר לוֹ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים אֶת הַמָּעוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ עַל חָצֵר זוֹ, שֶׁהֲרֵי הוּא בִּרְשׁוּת הַמְמֻשְׁכָּן בְּדִינֵיהֶם עַד שֶׁיִּתֵּן מְעוֹתָיו וְיִסְתַּלֵּק.
ו הַנּוֹתֵן חֻרְבָּתוֹ לַחֲבֵרוֹ שֶׁיִּבְנֶה וְיָדוּר בָּהּ עַד שֶׁיִּכְלוּ דְּמֵי הַהוֹצָאָה, וְאִם שָׁוֶה ג' זְהוּבִים בְּשָׁנָה אֵינוֹ חוֹשֵׁב אֶלָּא זָהוּב אֶחָד, מֻתָּר. הַגָּה: לֹוֶה מֻתָּר לָתֵת הַמַּס מִן הַשָּׂדֶה שֶׁהִשְׁכִּין בְּדֶרֶךְ הַמֻּתָּר. וְדַוְקָא כְּשֶׁהַמַּס מָעוֹת, אֲבָל אִם נוֹתְנִין הַמַּס מִפֵּרוֹת הַשָּׂדֶה כְּגוֹן שֶׁנּוֹתְנִין חֵלֶק מִן הַפֵּרוֹת הַגְּדֵלִים אָסוּר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם בַּעַל הַתְּרוּמוֹת וְרַמְבַּ"ן). מִי שֶׁהִשְׁכִּין בַּיִת שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, וּבָא בַּעַל הַבַּיִת וְהוֹצִיא הַבַּיִת שֶׁלּוֹ מִן הַמַּלְוֶה, וְהֻצְרַךְ לָתֵת שָׂכָר לְבַעַל הַבַּיִת שֶׁדָּר בּוֹ הַלֹּוֶה, צָרִיךְ לְהַחֲזִיר לוֹ מְעוֹתָיו לַמַּלְוֶה גַּם הַשָּׂכָר שֶׁהֻצְרַךְ לִתֵּן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א).
א סָעִיף א וכותב כו'. משמע דטעם ההיתר הוא בשביל שכותב כך בשטר וכן משמע בטור וכ"כ התוס' דף ס"ז ריש ע"ב ולפ"ז אפילו יש כח ביד המלוה לגבות חובו כשירצה מותר וכן מוכח להדיא באשר"י ואפשר דגם ה"ה מודה לזה דמ"ש הטעם שאין כח ביד המלוה לגבות חובו כו' חד מתרי טעמי נקט ונ"מ דכל היכא שאין ביד המלוה [לכופו אף שביד הלוה לסלקו] אפילו לא כתב בשטר במשלם כו' שרי וכן מסיים הרב המגיד שם טעם זה ג"כ בשם הרמב"ן ומיהו פשט דבריו שם משמע דלעולם בעינן שלא יהא כח ביד המלוה לגבות מחובו כלום וכן נראה דעת המחבר:
ב סָעִיף א שאחר י' שנים. וה"ה יותר ועי' בתשובת מהר"ם אלשקר סימן קט"ו מדין משכנתא:
ג סָעִיף א וכן אם התנה כו'. כלומר אפי' התנה הלוה שיוכל לסלקו כו' וכ"ש לא התנה דשרי:
ד סָעִיף א מהשדה כו'. כלומר ל"מ שדה שפעמים אינו עושה פירות ונכנס בספק שמא לא יעשה פירות אלא אפילו בית וחצר שפירותיהן דהיינו הדירה מצויה תדיר מותר דלפעמים נמי יש קלקול בבית כדלקמן בהג"ה:
ה סָעִיף א יוכל לסלקו כו'. ע"ל ס"ק כ"ו איזה מקרי יוכל לסלקו:
ו סָעִיף א אפי' דבר מועט. אפי' פחות מכדי שיעור שדה אחוזה שהוא לזרע חומר שעורים סלע ופונדיון לשנה. ב"י וד"מ:
ז סָעִיף א וי"א דאין חילוק כו'. אינו מדוקדק דודאי יש חילוק לי"א אלו שהם הרשב"א וסייעתו בין אתרא דמסלקי לאתרא דלא מסלקי בלא נכייתא דבמסלקי הוי ר"ק ובלא מסלקי הוי א"ר כדאיתא בדבריהם להדיא אלא כיון דס"ס איסורא איכא לא ירד הרב לחלק בכך. ומשמע להדיא דלשתי סברות אלו אפילו יש כח ביד המלוה לגבות חובו שרי כיון דהוה בנכייתא ועל פי זה הוא גם כן המנהג ודלא כהעט"ז שהכניס בדברי הי"א רק שהמלוה לא יוכל לכוף הלוה כו' וכן נוהגין כו' וע"ש שדבריו מעורבבי':
ח סָעִיף א ויש מתירין. עיין בתשובת מהרי"ל שם משמע דאפילו בר"ק יש להתיר דמדמי ליה למעות של יתומים ולפי מאי דמסיק שם לאסור מעות של יתומים בר"ק וכ"כ הרב לעיל סימן ק"ס סי"ח ה"ה הכא וכ"כ מהרש"ל פרק החובל סי' ע"ב ע"ש שהאריך:
ט סָעִיף א על ספרים כו'. כ' בסמ"ע בח"מ סי' ע"ב ס"ק ה' דצ"ע דהא ראבי"ה במרדכי סוף פרק אלו מציאות אוסר גם בספרים בלא נכייתא ולק"מ דהא גם הרשב"א בתשובה לא מתיר בספרים אלא בנכייתא וכ"ז לא נעלם מעיני הרב שהרי כתב בד"מ וז"ל במרדכי ס"פ אלו מציאות אם הלוה לו על ספרים אסור ללמוד בהן ואפילו התנה עמו מיהו בנכייתא שרי ובפ' א"נ כתב דלרש"י דבית וחצר אסור בנכייתא ה"ה בספרים אסור אפי' בנכייתא משמע דלר"ת דמתיר ה"ה בספרים וכ"כ ב"י ודלא כנ"י וכ"כ ב"י (ס"ס זה) תשו' הרשב"א דאפי' ספרים שרי בנכייתא וכתב מהרי"ל בתשובה סימן ל"ז וכתוב באגודה דנהגו להלוות על מקומות ב"ה ולישב עליהם משום דמצוה הוא כו' נראה דכ"ש ספרים עכ"ל ד"מ הרי שלא נעלם מהרב דעת ראבי"ה וסייעתו שאוסרים גם בספרים בלא נכייתא וע"פ דבריהם כתב וטוב להחמיר לעשות בנכייתא וק"ל:
י סָעִיף א אלא כשאחריות המשכונות כו'. אין ר"ל כשיאבדו המשכנות לא יתחייב הלוה לשלם חובו דהא משמע מדברי ה"ה בשם הרמב"ן דאפילו גובה משאר נכסיו מותר אלא ר"ל לאפוקי כשכותב לו אחריות על שאר נכסיו דאז כשיתקלקל המשכון מיד יש לו משכון אחר אבל כשלא כתב לו אחריות על נכסיו אע"פ שאם יתקלקלו המשכנות גובה משאר נכסיו מ"מ כיון שאין לו מיד משכון אחר שרי וכן משמע בטור וכתב הב"ח סי"ב דאע"ג דגובה משאר נכסיו מותר (ולפמ"ש א"צ לדחוק ולפרש לשון מיד שכ' הטור כמ"ש הב"ח אלא ה"ק דאין לו לבקש על נכסים אחרים דמיד יש לו משכון אחר) ובעט"ז לא הבין כן וע"ש שדבריו מעורבבים:
יא סָעִיף א אבל כו'. שאם יפול הבית או ישרף מיד יפרע משאר נכסיו. טור. ואע"ג די"ל שלא יצטרך לבית ולא ימצא לו שוכרי' כדכתבו התוס' משו' ה"ט לחוד לא נתיר דאין טעם זה אלא סניף לשאר טעמים כגון שריפה ונפילה. ד"מ ודלא כב"י:
יב סָעִיף א הפירות שאכל כו'. וכ"ש אכל טפי משיעור החוב שאין מוציאין ממנו:
יג סָעִיף א דהואיל כו'. כלומר דל"ד לדלעיל סי' קס"ז ס"ג דהכא המשכנתא היא בתחלה ברשות המלוה שלוה עליה וכמ"ש שם בס"ק י"א:
יד סָעִיף א מיהו כו'. וכן אם אמר אטרח ואייתי זוזי אמרי' בש"ס דלא אכיל המלוה שוב הפירות. וכ' הב"י בשם הרשב"א דהיינו באתרא דלא מסלקי ובנכייתא ושלים זמניה וזה אוכלו אחר זמנו בנכייתא כמו שהיה אוכל תחלה שזה מותר אע"ג דלא כתב ליה אכול בנכייתא כ"ז שתמשוך זו בידי וכ"כ בה"ת בשם הראב"ד וע"ש ועב"י ד"ה ואם אמר המלוה כו':
טו סָעִיף א אם אמר כו'. כ' ב"י בשם תלמידי רשב"א י"מ דוקא בב"ד וי"מ אפי' שלא בב"ד נמי:
טז סָעִיף א פירותי ברבית כו'. משמע דוקא היכא דהוי א"ר הוא דמנכינן ליה היכא דמיחה וכ"כ בעט"ז אבל היכא דאפי' א"ר נמי לא הוי כגון בנכייתא באתרא דמסלקי כיון דשרי אע"ג דמיחה לא מנכינן ליה עד דמייתי זוזי וכ"כ הב"י בשם הרשב"א וכ"פ הב"ח:
יז סָעִיף א אפילו כו'. משמע דר"ל אפי' הוא באתרא דלא מסלקי אלא עד זמן פלוני דמנכינן כל מה שאכל קודם זמן הסילוק וכדעת הרמב"ן שהביאו בה"ת והריב"ש וכתב דמ"מ לסלוקי לגמרי א"א דהא מקני' ליה אלא אכיל פירי בשומא ומנכינן ליה דמי כולי פירי כמה דשיימי ליה ב"ד עכ"ל. ובהא א"ש דלא תיקשי מה שכתב המחבר בח"מ סי' ע"ד ס"ג חוב דמשכונא דקאכיל מיניה פירות באתרא דלא מסלקי אם רצה אינו מקבל המעות קודם הזמן אא"כ מניח לו הפירות לאכול וסתם הרב כדבריו דהתם ה"ק דמחויב להניח לו לאכול בשומא מיהו דעת הראב"ד שהביא הב"י דקודם זמן הסילוק אינו יכול למחות ולא מנכינן ליה כיון דהוא באתרא דלא מסלקי וכן מוכח דעת הרשב"א שהביא הנ"י שם גבי אטרח ואייתי זוזי ונ"ל דספיקא דדינא הוא והמע"ה:
יח סָעִיף א מנכין לו כו'. שכיון שזה מוחה עליו שלא יאכל גזל הוא. נ"י:
יט סָעִיף ב משכונא זו. דסורא אבל משכונא אחרת אסור אפי' אדם אחר שכרה כדלעיל סי' קס"ד וכ"כ הטור בשם הרמ"ה וכתב דאם התנה כן הוה ר"ק וגם הרב מודה לזה ודלא כהעט"ז וכתב הטור וכ"ש מה שנוהגין שהלוה נותן משכנות בעד הקרן והשוכר בפירות דהוי ר"ק:
כ סָעִיף ב יכול כו'. מיהו נ"ל שצריך שלא יתנו בכך מתחלה בשעת הלואה. העט"ז:
כא סָעִיף ג יש מי שאוסר. הוא הרמב"ן שהביא הרב המגיד שכתב הטעם דמשכנתא דסורא הוא מפני שאם שטפה נהר וכה"ג אינו נוטל כלום ואינו יכול לפרוע משאר נכסים אלמא דאם הלוה קבל עליו אחריות אסור אבל להפוסקים שכתבו הטעם משום דכתב לו כך בשטר או משום שאין כח ביד המלוה לגבות חובו כדלעיל ס"ק א' שרי:
כב סָעִיף ג אינה נפדית כו'. כן הוא בכל הספרים וט"ס הוא וכן הוא בעט"ז נפדית לחצאין כדאיתא בתשובת הרשב"א ומה שכתב המחבר בח"מ סי' ע"ד ס"ד אם משכן לו שדהו או אפי' שתי שדות אינו יכול לכופו שיחזיר לו חצי המשכונות היינו שיכול לוה שיאכל הפירות עד שישלם לו הכל תדע שדברי המחבר הם דברי הרמב"ן שהביא בה"ת שער ס"ט שכתב שם ומה שאמרו לוה וגואל לחצאין לומר שפודה מחצה אלא שהלוקח אוכל שדה כולה כו' וכ"כ ר' ירוחם ני"ב בשם הרמב"ן והרשב"א בתשובה דגואל לחצאין ועל כרחו מלוה יקבל החצי ומ"מ יאכל המלוה כל הפירות כו' ומביאו ב"י בח"מ שם:
כג סָעִיף ג בחוב קדום. אפי' בנכייתא אסור דבמאי קני פריטי אין כאן נסכא אין כאן. שם:
כד סָעִיף ג אזלינן בתר מנהג. צ"ע דבה"ת כ' בהפך וכן הרשב"ץ הביא ב' הדעות ולא הכריע אלא דהב"י כ' ונ"ל דבמקום שלא נהגו לעשו' כ"א משכנתא דסורא סתם משכנתא הכי הוא ושרי עכ"ל ודוקא במשכנתא דסורא אבל לא בנכייתא כדכתב הבה"ת דדי למתירים בנכייתא והבו דלא לוסיף עלה ומביאו ב"י וד"מ וצ"ע:
כה סָעִיף ג וכן אם כו'. אמרינן בש"ס דסתם משכנתא שתא דאי בעי לסלוקי ליה גו שתא לא מצי מסלק ליה וכ' הרב המגיד בשם הרשב"א דהיינו בסתם מקומות אבל אם היה שם מנהג לסלקו תוך שנתו הולכים אחר המנהג ומביאו ב"י וכ' שכ"נ מדברי הרמב"ם וכן כתב נ"י וכ"נ דעת הרב:
כו סָעִיף ג הולכים אחר המנהג. ובמקום שנוהגין שאם לא יפדנו לזמן ידוע כגון בתחלת כל שנה ושנה או ט"ו יום קודם שיכלה השנה שוב לא יפדנו אותה השנה כתב הראב"ד דחשיב אתרא דלא מסלקי כיון שאינו יכול לסלקו בכל שנה אחר שיעבור הזמן וא"א הרא"ש ז"ל כתב דחשיב שפיר אתרא דמסלקי כיון שיכול לסלקו בתחלת השנה עכ"ל טור וכ' ב"י בשם הרשב"א וה"ה ותלמידי רשב"א כהראב"ד:
כז סָעִיף ג ועיין בחשן המשפט. סי' ס"זס"ב נתבאר דין שביעית ובסימן קע"ה סנ"ז נ"ח נתבאר דין בר מצרא ובסימן רע"ח סס"ג נתבאר דין ירושת הבכור במשכנתא שכ' הטור בסימן זה ומה שהוזכר בש"ס וטור דמשכנתא באתרא דמסלקי אין ב"ח גובה ממנו מיורשי המלוה לא נזכר בטור ח"מ גם המחבר לא כתבו בשום מקום משום דמידי הוא טעמא אלא משום דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח וכמו שפירש"י והיינו לדינא דש"ס אבל בזמן הזה גובה ממטלטלי כמ"ש הט"ו בח"מ ר"ס ק"ז א"כ אין נפקותא בזה:
כח סָעִיף ד בדמים. אלו של דמי הלואה או שיוסיף לו מעט מ"מ הוא שוה יותר אסור. טור ורש"י ותוס' וכ"ד האחרונים וכ"כ נ"י דלא כדמשמע מהרב המגיד דכל שפסק דמים ידועים בשעת הלואה אע"פ שאינו שוה יותר אסור ומ"מ יש להחמיר לכתחלה:
כט סָעִיף ד אסור. כתב הב"ח דהוי א"ר דצד א' ברבית הוא מדרבנן וכן מסיק בד"מ בשם ריב"ש סי' ש"ה ותס"ז וע"ל סימן קע"ד:
ל סָעִיף ה אין הממושכן כו'. אפי' היה על הקונה לפדותו מותר לפי שבדיניהם הרי הוא כמכירה עד שיהא נפרע ולא יהא יפה כחו מכח העובד כוכבים וכשפודה אותה הרי המלוה כחוזר ומוכרה לו. כ"כ הפוסקים:
לא סָעִיף ו הנותן חורבתו כו'. ע"ל ס"ס קס"ו בהג"ה:
לב סָעִיף ו לוה כו'. לשון הרב מגומגם בזה ומה שעולה מבה"ת בשם הרמב"ן הוא דכשהמס מוטל על גוף הקרקע אע"פ שהמלוה אוכל הפירות מותר ללוה לשלם המס שהרי הקרקע שלו היא אבל כשהמס מוטל על הפירות כגון שהאדון נוטל עישור בתבואה וכיוצא בו אסור כי פרע הלוה לאדון אא"כ פורע מפירות השייכים למלוה וכתב עוד בה"ת שם שאסור להלוות לחבירו מנה ע"מ שישלם המס מאותה מנה אבל מותר לומר לו אלווך מנה ואם תרויח מהן תפרע תחלה המס והמותר יהיה שלך ואם לא תרויח אפרע אני משלי וע"ש ועיין לקמן סי' קע"ז סעיף ח':
לג סָעִיף ו צריך להחזיר כו' גם השכר. היינו כשהמלוה היה דר בו בנכייתא וכהאי גוונא דלא היה אפי' א"ר אלא הוי כמכירה. רשב"א:
א סָעִיף א כמשכנתא דסורא כו'. אבל במשכנתא בנכייתא כדרך שזכר רמ"א בהג"ה בשם י"א זהו אסור לדעה זאת והטעם בב"י בשם רמב"ן שבמשכנתא דסורא אין אחריות המלוה עליו ואם שטפה נהר אינו נוטל כלום אלא פירות שהוא עושה ואינו יכול לכופו לפרוע חובו לא מזו ולא משאר נכסי' משא"כ במשכנתא סתם שהאחריות עליו ואם רצה תובע חובו ממנו ואם שטפה נהר גובה משאר נכסים עכ"ל:
ב סָעִיף א ואין חילוק בזה בין שדה לבית. זהו דעת ר"ת לאפוקי מדעת רש"י בטור שמחלק בין בית לשדה דבשדה מותר בנכייתא לפי שיש לפעמים הפסד אבל בבית הוי קרוב לשכר ורחוק מהפסד ור"ת ס"ל גם בבית יש הפסד שמא ישרף וכתב הטור ואפי' לדעת ר"ת נ"ל אם כותב לו אחריות על שאר נכסים אסור שאם יפול הבית או ישרף מיד נפרע משאר נכסיו עכ"ל ואח"כ כתב בשם הרא"ש בתשובה ע"ז דלא הוי רבית קצוצה כיון שלא פסק לו רבית על ההלואה וגם אם יפול הבית או ישרף יפסיד שמעון מעותיו כו' ולא ברירא האי טעמא כו' נראה לפרש מ"ש הרא"ש יפסיד שמעון מעותיו ר"ל הקרן דאע"פ שיש לו אחריות על שאר נכסיו מ"מ אפשר שישרפו או יקלקלו כולם ולא יהיה לו ממה לגבות והטור לא ס"ל כן דלא חיישי' לזה ונראה להביא ראיה לסברת הרא"ש ממה ששנינו בפרק לא יחפור (בבא בתרא דף כ') לענין שחייב להרחיק התנור מהכותל ואם הזיק משלם מה שהזיק פרש"י שאם הזיק אחר שהרחיק כשיעור ישלם ואעפ"כ השכנים מעכבים עליו שמא ידליק בתיהם ולא יהיה לו ממה לשלם עכ"ל ה"נ יש חשש זה דאין קרן שלו בטוח ובב"י אמר שבטור משמע דיפסיד מעותיו היינו הקרן והקשה על זה דמאי איריא שכתב לו אחריות דאפילו בלאו הכי לא הפסיד מעותיו כל כמה שלא כתב לא יהא לך פרעון אלא מזה כמ"ש בח"מ סי' קי"ז. ומו"ח ז"ל הקשה עליו מח"מ סימן ע"ב דלא הפסיד הקרן כשנשרף המשכון ולפי מה שכתבתי ניחא הכל דלא קאי אדינא שמן הדין יפסיד אלא אבטחון שלא ימצא ממה לשלם כן נראה לי נכון להלכה דלא הוה רבית קצוצה כדעת הרא"ש גם הב"י כתב דנראה לו שיש בזה כמה תיוהות והפסד:
ג סָעִיף א ויש מתירין להלוות על ספרים כו'. צ"ע דלמה סמך רמ"א על דעה זו כיון דבח"מ סימן ע"ב ובב"י מחודשים י"א מביא תשובת רשב"א דרבית קצוצה היא וכן במרדכי ס"פ אלו מציאות אוסר בלא נכייתא ולכל הפחות היה לו להביא בשם י"א להחמיר ובח"מ שם כתבנו עוד מזה:
ד סָעִיף א כותב לו אחריות כו'. כבר כתבתי הנראה לע"ד שלענין הלכה אבק רבית הוא ואפילו יהיה הדבר ספק מכל מקום אין כח לומר רבית קצוצה היא ולהוציא ממון:
ה סָעִיף א הוי ברשות המלוה. עי' סי' קס"ו סעיף ג':
ו סָעִיף א מיהו אם אמר לא בעינא כו'. דאז אכלם בגזל לא ברבית וכל גזל מוציאין ממנו:
ז סָעִיף ב משכונא זו. פי' משכנתא דסורא שנזכר בש"ע סעיף א' וההיתר בזה אם כבר החזיק המלוה בשדה כמ"ש סי' קס"ד אבל שאר משכנתא אסור אליבא דכ"ע וכמ"ש סי' קס"ד ומסקנת הטור כאן כדעת הרמ"ה דבשאר משכנות הוה רבית קצוצה אם התנה בשעת המשכונא שיחזור וימכור לו השדה בפירות או אגר לו במעות ואפי' אם שכרו לאחר ואותו אחר השכירו ללוה כל שהיה כן תנאי בתחלה שיהיה כן ולא כהרא"ש דס"ל דלא הוה רבית קצוצה גם בתנאי אלא צריך שיאמר בשכר המתנת מעותיך אני אחזור ואשכיר לך אלא כל שהוזכר כן תחלה שיהיה אח"כ חיוב עליו להחזיר ולהשכירו לו הוי רבית קצוצה וכתב ב"י וז"ל בשם ה"ר ירוחם שכ' ואותן המקומות שנותנין מעות על הבתים במשכונתא וב"ה דר בו בשלו ואין המלוה מחזיק לעולם בבית ואדם אחר מתחייב למלוה בדבר קצוב בכל שנה כ' מורי הר"ר אברהם בן אסמעאל דאם אותו שמחייב עצמו עושה כן מדעת עצמו מותר כי הא דאמרינן הילך ד' זוזי ואוזפי' לפלניא זוזי אבל אם עשה בשליחות הלוה אסור ולדברי כולם הוה רבית קצוצה עכ"ל ב"י ודבר ברור הוא דהך הוראה שזכר הש"ע דאם אדם אחר שכרה מהמלוה דמותר ללוה להשכירם ממנו אינה ענין להך הוראה דרבינו ירוחם דדין אדם אחר כו' אינו שרי אלא במשכנתא דסורא כמו שזכרנו וכמ"ש הש"ע להדיא בסי' קס"ד סעיף ב' אבל בשאר משכנתא אסור אפי' בהפסק אחר דמחזי כרבית משא"כ במשכנתא דסורא דהוי כמכר גמור אבל הדין של הר"ר ירוחם שרי אפי' בשאר משכנות דאין כאן שום רבית דאפי' בהלואה גמורה שרי לומר הילך ד' זוזי ותלוה לפלוני כנזכר בסימן ק"ס סעיף י"ג ובטור כתב דין שלישי שהיו נוהגים בימיו שאדם אחר שכרו על דעת שהלוה ידור שם וע"כ כ' וראובן נשאר בבית כלו' שלא זז משם אפי' בשעת שכירות האחר והמלוה ידע מזה שהאחר עושה בשביל זה ועל זה מסיק בשם הרמ"ה דהוי רבית קצוצה וכמ"ש לעיל וכתבתי זאת לפי שבלבוש כתב אבל אם אדם אחר שכרו מהמלוה כגון ראובן משכן ביתו לשמעון ולוי שכרו משמעון ונשאר ראובן בבית ופורע השכירות ללוי ולוי פורע השכירות לשמעון ה"ז מותר דהוי ליה לוי גבי שמעון כאומר הילך ד' זוזי ואוזפיה מנה לראובן שלא בא מיד לוה למלוה ואף על גב דבסימן ק"ס אמרינן שצריך שלא יפייסנו הלוה משלו ה"מ גבי רבית קצוצה אבל משכנתא כי הך דהוי כמקח או שכירות קרקע וליכא אלא אבק רבית לית לן בה עכ"ל משמע שהוא מתיר בזה אפי' שוכר לוי בשביל ראובן דהא מדמהו לאומר הילך ד' זוזי כו' וגם פריך עליו אח"כ ואע"ג דבסי' ק"ס כו' ואני אומר כבודו במקומו מונח אבל כאן התיר איסור גמור מפורש דדין זה ממש כתב עליו הטור שהיו נוהגין בו בימיו וכ' הרא"ש שהוא אבק רבית וחלק עליו הטור והרמ"ה שהוא רבית קצוצה כי התנה תחילה וכאן התנה תחילה דהא דימה אותו לאומר הילך ד' זוזי ואוזפי מנה לפלוני ואפי' לא התנה מ"מ הוה אבק רבית לכ"ע ואפי' במשכנתא דסורא אסור בזה כיון שראובן נשאר בבית ולא החזיק המלוה בו כמ"ש סי' קס"ד דבעינן דוקא החזיק ולא התיר כאן בש"ע בשכר אדם אחר אלא שאותו אחר שכרו לעצמו ואח"כ שכרו הלוה מן אותו אחר ואפי' זה אינו מותר אלא במשכנתא דסורא ואין ענין דין זה שזכר בלבוש דומה לההיא דאומר הילך ד' זוזי כו' שכתבו ב"י בשם רבינו ירוחם דדין של בעל הלבוש הוא רבית קצוצה למסקנת הטור ובשום מקום בעולם לא מצינו שיהיה אסור ע"י עצמו ומותר ע"י אחר אם לא בההיא שבסי' ק"ס הילך ד' זוזי כו' דזה דווקא שלא פייסו הלוה לכך וזהו דין רבינו ירוחם אבל פייסו פשיטא שאסור בכל גווני וישתקע הדבר ולא יאמר:
ח סָעִיף ג מנפילה או שריפה אסור. אין להקשות הא קיי"ל דמתנה שומר חנם להיות כשואל כמ"ש רמ"א סי' קס"ט סעיף י"ח שאני הכא דעיקר ההיתר של ענין זה בהא שהמקבל מקבל עליו אחריות מש"ה כל שהאחריות בטל ממנו אין כאן היתר שהרי מלוה ולוה יש כחן משא"כ בסי' קס"ט שאינו אלא שליחות ומזה סתירה למה שהמציא בדרישה בסי' קס"ז היתר חדש וכבר הארכתי בו קצת שם עיין עליו:
ט סָעִיף ג בחוב קדום אסור. ואפי' בנכייתא אסור שהרי פריטי אין כאן נסכא אין כאן כ"כ ב"י בשם בה"ע. ונראה לי דהיינו שאין אומר אלא לשון משכון לחוד דאז אמרינן כיון שאין כאן מעות על מה יחול נתינת המשכון והאי לישנא דפריטי אין כאן כו' איתא בפ"ק דקדושין ובאבן עזר סימן נ' סעיף ו' בש"ע אמר לאשה התקדשי לי בדינר ונתן לה משכון עד שיתן הדינר אינה מקודשת מטעם דמנה אין כאן משכון אין כאן. וע"פ זה נ"ל כי היכי דהתם אמרינן אם אמר לה זכי בגוף המשכון דמקודשת ה"נ אם אומר למלוה תחזיק בשדה ותקנה אותו בחזקה להיות לך קנוי לפירותיה והוא החזיק כן מותר אח"כ כשהוא בנכייתא כ"ש במשכנתא דסורא כנ"ל:
י סָעִיף ד בדמים אלו. דהיינו פחות משויה ומוזיל גביה מחמת ההלואה אבל אם אומר בשוייה דהיינו אפילו שפוסק עמו למוכרה בכך דמים שהן דמי שויה של אותה הקרקע כיון דלא מוזיל גביה מותר כ"כ ב"י ולא כהמ"מ שאוסר בקציצת דמים אפי' בשויה ועי' מה שהוכחתי מזה סימן ק"ס סעיף כ"ג וכתב בלבוש אע"פ שבמשכון אין דינא דבר מצרא כמ"ש בטור שהמלוה קודם להמצרן מ"מ בהלואה זו שאמר לא תמכרנה אלא לי בשוייה נ"ל שאין דוחה המצרן דאל"כ ה"ל הנאת דחיית המצרן רבית גביה דהא אין לו שום קנין בקרקע זו עכ"ל ולא דק כלל דמה רבית שייך כאן דהא אין הלוה נחסר כלום ומה איכפת ליה במה שהמלוה נהנה בדחיית המצרן דלפי דבריו יהיה אסור להלוות על משכון מטלטלין דהרי נהנה המלוה בפרוטה דרב יוסף דמטעם זה חשיב ליה שומר שכר סי' ע"ב אלא פשוט שמותר למלוה ליהנות כל הנאות מה שאין להלוה עסק בהם ולרווחא דמילתא אביא ראיה דהא בפ' הרבית (דף ס"ה) אמרינן מאי משכנתא דשכונה גביה למאי נ"מ לדינא דבר מצרא ש"מ דמדקרי ליה משכון הוי דינא הכי ובהך מילתא דתמכרנה בשוויה נמי קרי ליה בגמ' דף ס"ה משכון:
יא סָעִיף ה עד שיחזיר לו העובד כוכבים מעותיו. מסיק ב"י לדעת רמב"ן ורשב"א אפילו אם היה על הקונה לפדותו מותר לפי שבדיניהם הרי היא כמכורה עד שיהא נפרע ולא יפה כחו מכח העובד כוכבים וכשפודה אותה הרי המלוה כחוזר ומוכרה לו:
יב סָעִיף ו אלא זהוב אחד מותר. דזה דמי למשכנתא דסורא שנזכר סעיף א' מסימן זה:
יג סָעִיף ו כשהמס מעות. שאין המס הזה מוטל על המעות שלו אלא על גוף הקרקע של לוה אבל אם המס בפירות שנוטל האדון חלק בפירות הקרקע אסור לפי שחלק השייך לאדון בפירות לא יוכל בעל הקרקע למכרו ולא למשכנו וכי פרע לי' לוה להאדון רבית הוא דקא יהיב למלוה כ"כ ב"י בשם בעה"ת בשם הרמב"ן ונראה פירוש דבריו דאם נתינת המס במעות ממילא שייך המס מגוף הקרקע וגוף הקרקע היא של הלוה דהא לא זבין ליה בנכייתא אלא הפירות הגדילים בה על איזה זמן וע"כ חייב הלוה ליתן אותו המס מן הדין:
יד סָעִיף ו מי שהשכין בית כו'. זהו מתשובת הרשב"א שמביא ב"י בסוף הסימן ועיקר החידוש הוא דל"ת כיון דהלואה היא ה"ל כרבית מה שיתן הלוה למלוה השכר שהוצרך המלוה ליתן לאחרים ואפילו לרב דס"ל מוכר שאינו שלו יש לו מעות ושבח מ"מ מודה בהלואה דה"ל כרבית קמ"ל דמותר כאן דהנכייתא הו"ל כמכירה לגבי פירות ומסיק דצ"ע להתיישב בדבר כו' והיינו דשמא לא הוי כמכר גמור לענין זה שישלם לו מה שנתן שכר לבעל הבית. וצ"ע על רמ"א בהעתקה זו דבתשובת הרשב"א הוזכר שקיבל עליו הלוה אחריות ומכח זה פסק הרשב"א שחייב לוה לשלם מה שהתנה בדין האחריות ולמה לא זכר כאן רמ"א שקיבל עליו אחריות וכמדומה שהוא סובר דגם בזה אמרינן אחריות טעות סופר כמ"ש בח"מ סי' רכ"ה ואי מהא לא איריא דהא טעמא דאחריות ט"ס איתא בפ"ק דב"מ (דף י"ד) משום דלא שדי אינש זוזי בכדי וכאן לא שייך לומר כך דהא אף אם יקחנו ממנו בעה"ב מ"מ לא יהיה למלוה הפסד דהמעות שהלוהו יחזיר לו וגם לא ינכה לו כלום בעד הדירה מחמת שהיא של אחרים ואין לדמות זה למה דאיתא בח"מ סי' שע"ג דמוכר שדה שאינו שלו דכתב שם ב"י בשם הרא"ש דאף לגבי השבח אמרינן אחריות ט"ס דשאני התם דאנן סהדי שכל הקונה שדה דעתו להשביח' ובשביל זה מטריח עצמו ומוציא ממון הרבה ולא די לו כשיחזיר לו המוכר מעותיו משא"כ כאן בנכייתא שמנכה דבר מועט בשביל הפירות ששוין הרבה ועיקר ההיתר בשביל שמכניס עצמו בספק שמא לא יגדלו פירות כלל אבל בודאי אינו מבקש מן הלוה שישלם לו מכיסו מה שיצטרך ליתן לאחרים יותר ממה שמגיע עליו כשיעור הנכייתא כיון שלא יהיה לו שום הפסד וברצון מכניס עצמו לספק כזה דאפשר שיוציא קימעא ויאכל הרבה כשלא יקח (המעות) ממנו ואם יקחנו ממנו עכ"פ לא יהיה לו הפסד דהא עכ"פ דר שם והלוה לא ינכה לו כלום וא"כ קרוב לשכר גדול ורחוק להפסד לגמרי הוא ואמאי אמרינן שיהיה כאן אחריות טעות סופר כל שלא קיבל עליו האחריות בפירוש ותו דגם התם בח"מ סי' שע"ג כתב ב"י בשם המגיד משנה דס"ל להראב"ד דלענין שבח ל"א אחריות ט"ס ומ"ה נראה דכאן בנכייתא שלא הוזכר כלל ממקח רק הלואה רק שעושה עמו היתר שיוכל לאכול הפירות מחמת הניכוי ודי בכך להתיר זה לא שנאמר שיגרום היתר זה שחייב לשלם לו הלוה מכיסו הפירות אס יקחם בעה"ב כל שלא קיבל האחריות עליו בפירוש וזהו ודאי דרכיה של תורה דרכי נועם ולא על חנם הזכירו הרשב"א בתשובה שקיבל הלוה אחריות עליו בפירוש ולא עוד אלא גם בזה מסיק הרשב"א שצריך להתיישב בדבר אלא שרמ"א עשה ממנו הלכה ברורה והבו דלא לוסיף עלה דהיינו דוקא בקיבל הלוה אחריות בפירוש עליו בשעת הנכיית' שהוא חייב לשלם שכר דירה מכיסו אם יקחנו בעה"ב אז תנאי שבממון קיים אבל אם לא קיבל עליו בפירוש אחריות לא ישלם לו רק הממון שהלוהו בלא ניכוי אע"פ שהוכרח לשלם שכר דירה ואין בזה משום אחריות טעות סופר כנלע"ד:
א סָעִיף א דסורא. והטעם בב"י בשם הרמב"ן שבמשכנתא דסורא אין אחריות המלוה עליו ואם שטפה נהר אינו נוטל כלום אלא פירות שעושה ואינו יכול לכופו לפרוע חובו לא מזו ולא משאר נכסים משא"כ במשכנתא סתם שהאחריות עליו ואם רצה תובע חובו ממנו ואם שטפה נהר גובה משאר נכסים והש"ך כ' דמשמע טעם ההיתר הוא בשביל שכותב כך בשטר ולפ"ז אפילו יש כח ביד המלוה לגבות חובו כשירצה מותר מיהו דעת המחבר נראה דלעולם בעינן שלא יהא כח בידו לגבות מחובו כלום:
ב סָעִיף א מועט. אפילו פחות מכדי שיעור שדה אחוזה שהוא לזרע חומר שעורים סלע ופונדיון לשנה. ב"י וד"מ:
ג סָעִיף א לסלק. כ' הש"ך ואפילו יש כח ביד המלוה לגבות חובו שרי כיון דהוא בנכייתא וע"פ זה הוא המנהג ודלא כדכתב הלבוש ע"ש:
ד סָעִיף א ספרים. כ' הט"ז צ"ע דלמה סמך רמ"א על דעה זו כיון דבח"מ סי' ע"ב הביא הב"י תשובת הרשב"א וכן המרדכי דאסור בלא נכייתא ור"ק הוא ולכל הפחות היה לו להביא בל' י"א להחמיר והש"ך כתב שלא נעלם מעיני הרב דברים אלו וכמ"ש בד"מ לכך סיים וטוב להחמיר לעשות בנכייתא:
ה סָעִיף א כשאחריות. פי' שכותב לו אחריות על שאר נכסיו דאז אם יתקלקל המשכון מיד יש לו משכון אחר אבל כשלא כתב לו אחריות על שאר נכסיו אע"פ שאם יתקלקל המשכון גובה משאר נכסיו מ"מ כיון שאין לו מיד משכון אחר שרי. ש"ך:
ו סָעִיף א אסור. וכ' הט"ז ומ"מ לא הוי אלא אבק רבית:
ז סָעִיף א מנכין. שכיון שזה מוחה עליו שלא יאכל גזל הוא ואם צריך שיאמר זה דוקא בב"ד או לא כתב ב"י ב' דעות בזה ומשמע דוקא היכא דהוי א"ר הוא דמנכינן ליה היכא דמיחה אבל היכא דאפילו א"ר נמי לא הוי כגון בנכייתא באתרא דמסלקי כיון דשרי אע"ג דמיחה לא מנכינן ליה עד דמייתי זוזי ובאתרא דלא מסלקי ובנכייתא ושלים זמניה וזה אוכל אחר זמנו בנכייתא כמו שהיה אוכל בתחלה זה מותר אע"ג דלא כתב ליה אכול בנכייתא כ"ז שתמשוך זו בידך כ"כ הב"י בשם הרשב"א וכתב הש"ך וא"ל ממ"ש המחבר בח"מ סי' ע"ד ס"ג חוב דמשכונו דקאכיל מיניה פירות באתרא דלא מסלקי אם רצה אינו מקבל המעות קודם הזמן אלא א"כ מניח לו הפירות לאכול וסתם הרב כדבריו דהתם ה"ק דמחייב להניח לו לאכול בשומא ומנכינן ליה דמי כולי פירי כמה דשיימי ליה ב"ד מיהו דעת כמה פוסקים דקודם זמן הסילוק אינו יכול למחות ולא מנכינן ליה כיון דהוא באתרא דלא מסלקי ונראה לי דספיקא דדינא הוא והמע"ה עכ"ל:
ח סָעִיף ב לשכרה. כ' הלבוש מיהו נ"ל שצריך שלא יתנה בכך בשעת ההלואה וכ"ז במשכנתא דסורא אבל משכונא אחרת אפי' אם אדם אחר שכרה אסור ואם התנה כן הוי ר"ק ודלא כהלבוש וגם הט"ז השיג על הלבוש ע"ש וכ' רבינו ירוחם ואותן המקומות שנותנין מעות על הבתים במשכונא וב"ה דר בו בשלו ואין המלוה מחזיק לעולם בבית ואדם אחד מתחייב למלוה בדבר קצוב בכל שנה כ' מורי הרד"א דאם אותו שמחייב עצמו עושה כן מדעת עצמו מותר אבל אם עשה בשליחות הלוה אסור והוי ר"ק לכ"ע עכ"ל:
ט סָעִיף ג שאוסר. דעיקר ההיתר הוא מאחר שמקבל עליו אחריות מש"ה כל שהאחריות בטל אין כאן היתר וטעם המתירין משום דס"ל דההיתר הוא מטעם דכתב לו כך בשטר או משום שאין כח ביד המלוה לגבות חובו. ש"ך:
י סָעִיף ג אינה. כ' הש"ך דהוא ט"ס וצ"ל נפדית לחצאין דהיינו דהמלוה מחויב לקבל החצי מ"מ יאכל המלוה כל הפירות כמ"ש בח"מ בסי' ע"ד ס"ד:
יא סָעִיף ג אסור. אפילו בנכייתא דבמאי קני פריטי אין כאן נסכא אין כאן וכ"כ בעל העיטור וכ' הט"ז ונ"ל דהיינו שאין אומר אלא לשון משכון לחוד אבל אם אומר למלוה תחזיק בשדה ותקנה אותה בחזקה להיות לך קנוי לפירותיה והוא החזיק כן מותר בנכייתא כ"ש במשכנתא דסורא עכ"ל:
יב סָעִיף ג מנהג. כ' הש"ך צ"ע דהב"י לא כתב כן אלא במשכנתא דסורא אבל לא בנכייתא דדי למתירים בנכייתא והבו דלא לוסיף עלה:
יג סָעִיף ג הולכים. ובמקום שנוהגין שאם לא יפדנו לזמן ידוע כגון בתחלת כל שנה ושנה שוב לא יפדנו אותה שנה איכא פלוגתא בין הפוסקים אי דינן כאתרי דמסלקי או לא וכ' הב"י דכל הפוסקים ס"ל דהוי כאתרא דלא מסלקי:
יד סָעִיף ג נתבארו. בסי' ס"ז ס"ב ובסי' קע"ה סנ"ז נ"ח ובסי' רע"ח סס"ג:
טו סָעִיף ד בדמים. כ' הש"ך פי' בדמים אלו של דמי ההלואה או שיוסיף לו מעט ומ"מ הוא שוה יותר (ומוזיל גביה מחמת ההלואה) אסור דלא כדמשמע מהרב המגיד דכל שפסק דמים ידועים בשעת הלואה אע"פ שאינו שוה יותר אסור ומ"מ יש להחמיר לכתחלה וכ' הב"ח דהאי אסור פי' דהוי א"ר וע"ל סי' קע"ד וכתב הלבוש אע"ג שבמשכון אין דינא דבר מצרא שהמלוה קודם להמצרן מ"מ בהלואה זו שאמר לא תמכרנה אלא לי בשויה נ"ל שאינו דוחה המצרן דאל"כ ה"ל הנאת דחיית המצרן רבית גביה והשיג עליו הט"ז דלא דק כלל דמה רבית שייך כאן דהא אין הלוה נחסר כלום ומביא כמה ראיות לזה דמותר ע"ש:
טז סָעִיף ה שיחזיר. אפי' היה על הקונה לפדותו מותר לפי שבדיניהן הרי הוא כמכירה עד שיהא נפרע ולא יהיה יפה כחו מכח העובד כוכבים וכשפודה אותו הרי המלוה כחוזר ומוכרו לו. ש"ך בשם הפוסקים:
יז סָעִיף ו מותר. דזה דמי למשכנתא דסורא:
יח סָעִיף ו כשהמס. כ' הש"ך דלשון הר"ב מגומגם בזה דמבעה"ת שהוציא ממנו הרב דין זה מבואר דכשהמס מוטל על גוף הקרקע אע"פ שהמלוה אוכל הפירות מותר ללוה לשלם המס שהרי הקרקע שלו הוא אבל כשהמס מוטל על הפירות כגון שהאדון נוטל עישור בתבואה וכיוצא בו אסור כי פרע הלוה לאדון אא"כ פורע מפירות השייכים למלוה והט"ז כ' דהכי פירושו של דברי הרב דאם נתינת המס במעות ממילא שייך המס מגוף הקרקע דהוא של הלוה דהא לא זבי ליה בנכייתא אלא הפירות הגדילים בה על איזה זמן וע"כ חייב הלוה ליתן אותו המס מן הדין:
יט סָעִיף ו השכר. היינו אם המלוה היה דר בו בנכייתא וכה"ג דלא היה אפי' א"ר אלא הוי כמכירה הרשב"א וכתב הט"ז דצ"ע דבתשובת הרשב"א הוזכר שקיבל עליו הלוה אחריות ולמה לא זכר רמ"א כאן שקבל עליו אחריות דהא לא שייך בכאן לומר אחריות ט"ס הוא ולכך פסק להלכה אם לא קיבל עליו אחריות בפירוש לא ישלם לו רק הממון שהלוהו בלא נכוי אע"פ שהוכרח לשלם שכר דירה ואין בזה משום אחריות ט"ס (ובנה"כ כ' דאין דבריו מוכרחים די"ל דכיון דהנכייתא הוי כמכירה לגבי פירות הוי כמכירה ממש ואמרינן אחריות ט"ס הוא):
א סָעִיף א וי"א דאפילו כו'. [עי' בתשו' משכנות יעקב סי' ל"ח מ"ש בזה]:
ב סָעִיף א על ספרים. עיין בח"מ סי' רצ"ב סעיף ך' בהגהה ועי' בסמ"ע ובש"ך שם ועי' במג"א סי' י"ד ס"ק יו"ד:
ג סָעִיף ג בחוב קדום אסור. עי' בשו"ת לחמי תודה מהגאון מהר"י באסאן ז"ל סי' כ"ה שתמה על הרמ"א שסתם וכתב דאם נתנה לו בחוב קדום אסור ובאמת הא ליתא אלא במשכן לו על פה ולא אמר ליה לך חזק וקני או שלא כתב לו את השטר אבל במשכנתא דנהיגין השתא דע"י שטר הוי אפילו בחוב שקדום שריא לכ"ע ע"ש:
א סָעִיף א המלוה כו'. הנה כאן ששה שיטות דעת הרי"ף לפי' הראב"ד וש"פ דמשכנתא בלא נכייתא הוא רבית קצוצה כמש"ש ס"ז א' עבד רבינא כו' וכ"ש במשכנתא כמש"ש ובנכייתא ג"כ אסור כרב כהנא ור"פ ור"א שם ב' דרבים נינהו ולא משום חומרא עשו כן ממש"ש ומאן דאסר כו' אבל אינו רק אבק רבית כמש"ש א' אמר מר בדר"י כו' אכל טפי כו' וכל הסוגיא שם ב' ואמר מ"ז משמיה דר"פ האי כו' פשיטא כו' בנכייתא הוא ובדיעבד אי אכיל. ואין מותר אלא משכנתא דסורא כמש"ש ב' והקשו הרא"ש וש"פ על הרי"ף ממש"ש ס"ב והרי משכנתא כו' אלמא אינו אלא אבק רבית וכן הוא דוחק לומר דכולא סוגיא הנ"ל באיסור מיירי בדיעבד אלא כ' הראב"ד דבאתרא דמסלקי בלא נכייתא הוא ר"ק כמש"ש עבד רבינא כו' ובנכייתא הוא אבק רבית כנ"ל אכל טפי כו' ובאתרא דלא מסלקי בלא נכייתא הוא א"ר כי הא דשם ס"ב א' ובנכייתא מותר לכתחלה כי האי סוגיא הנ"ל דלכתחלה הוא ורב כהנא כו' מחמרי על עצמייהו היו כמש"ש וצורבא מרבנן כו' ורבינא ס"ל דמותר לגמרי ועתוס' שם ד"ה רבינא כו' ואור"ת כו' וקי"ל כרבינא וכן פי' הראב"ד דברי רי"ף כנ"ל ולפ"ז אין ביניהם אלא בפסק כרב אשי או כרבינא וליתא דא"כ ל"ל (להרי"ף) למימר דמש"ש אכל טפי כו' בנכייתא הל"ל בלא נכייתא ובדלא מסלקי וכן מבואר בדבריו שסתם ונ"ל דל"ג שם ס"ב א' א"ל רבינא ואותו אמורא סבר כרבה בר"ה וכרבה שם ס"ז א' דאבק רבית הוא. ודעת הרמב"ם בשם רבותיו ג"כ דבאתרא דמסלקי ולא מסלקי הן שוין אלא שמחלק בענין אחר בבית בלא נכייתא ר"ק ובנכייתא א"ר ובשדה בלא נכייתא א"ר ובנכייתא מותר לכתחלה ובזה מיושב ג"כ כל הסוגיות וכדברי רש"י ס"ד ב' ד"ה קמ"ל כו' [ובשם מקצת גאונים כתב כדברי הרי"ף אלא שכתב דכל בלא נכייתא הוא ר"ק והוא כמו שפירשתי דברי הרי"ף שאין חילוק כלל בין מסלקי או לא והוא שיטה ז'] אבל תוס' שם ד"ה ולא כו' חלקו על רש"י ע"ש ושיטתם ושיטת רש"י דבאתרא דלא מסלקי אפילו בלא נכייתא מותר לכתחלה וערש"י שם ס"ז ב' ד"ה באתרא כו' ותוס' שם ד"ה במישלם כו' ובאתרא דמסלקי בלא נכייתא א"ר הוא ומש"ש עבד רבינא עובדא כו' מטעם מחילה בטעות הוא כמש"ש ד"ה פירי מאי כו' ובנכייתא פליגי רבינא ורב אשי ופ' כרבינא ג"כ עתוס' שם ד"ה רבינא. ושיטת רש"י דכ"ז בשדה אבל בבית באתרא דמסלקי אסור אף בנכייתא כנ"ל אבל באתרא דלא מסלקי כיון דמותר אף בלא נכייתא אין חילוק בין שדה לבית. ושיטת רשב"א דבנכייתא אפי' באתרא דמסלקי מותר ובלא נכייתא באתרא דמסלקי הוי ר"ק ובאתרא דלא מסלקי הוי א"ר וס"ל ג"כ בתוס' דאין חילוק בין שדה לבית וענ"י ומש"ש האי משכנתא באתרא דמסלקי לא ניכול כו' לרבותא קאמר וי"ג באתרא דלא מסלקי לא ניכול כו' ופי' ג"כ דה"ה באתרא דמסלקי והביא הרשב"א ראיה דמותר בנכייתא אפילו באתרא דמסלקי ממש"ש ע"ט א' א"נ דמטו ליה כו' ובמשכנתא דסורא א"א לסלוקי ליה אבל הרמב"ם מפרש במשכנתא דסורא ובאתרא דמסלקי וכדברי תוס' שם ס"ז ב' ד"ה במישלם כו' וז"ש כאן המלוה כו' והוא דעת הרי"ף ראינו מותר אלא משכנתא דסורא לבד וכ"ה דעת ר"ח כמ"ש בתוס' שם סד"ה רבינא ואמר בית או שדה כו' כדעת הרי"ף דאין חילוק בין בית לשדה וכל סעיף זה הוא לשון הרמב"ם בשם מקצת הגאונים והוא ר"ח והרי"ף:
ב סָעִיף א אפילו מרחיב כו'. כמו בנכייתא למאן דשרי וכמש"ש דיליף משדה אחוזה אע"ג דקאכל פירי טובא כו':
ג סָעִיף א וכן אם כו'. ר"ל אפילו מסלקי ליה מותר מהא דפ' האומנין כנ"ל וכדברי תוס' שם ד"ה במשלם כו':
ד סָעִיף א שמאחר כו'. מ"מ ליישב השגת הראב"ד שהקשה על הרמב"ם דמתיר במסלקי מ"ש מנכייתא וכקושית תוס' הנ"ל ותי' נהי דהלוה יכול לסלקו מ"מ אין המלוה יכול לסלקו ועוד כ' בשם הרמב"ן משום שאינו לשון מלוה אלא לשון מקח וכדברי תוס' הנ"ל ועוד כ' משום דכאן אין אחריות על הלוה ואם שטפה נהר אין לו עליו כלום ועס"ג:
ה סָעִיף א וי"א כו'. הוא שיטת התוס':
ו סָעִיף א וי"א כו'. הוא שיטת הרשב"א:
ז סָעִיף א ואין חילוק כו'. כדברי תוס' ורשב"א:
ח סָעִיף א או שאר כו'. מרדכי דלא כנ"י דכ' בשם ר"ת דדוקא קרקע כמו שדה אחוזה:
ט סָעִיף א ויש מתירין כו'. כנ"ל סי' ק"ס סי"ח ועש"ך:
י סָעִיף א וכ"ז כו'. ר"ל בבית וכמ"ש תוס' ס"ד ב' ד"ה ולא כו' ור"ת כו' משא"כ כה"ג ואף שכ' או שלא יצטרך לו אין זה עיקר הטעם אלא סניף ועיקר הוא הטעם הראשון. ד"מ דלא כב"י:
יא סָעִיף א ובכ"מ כו'. גמ' שם ס"ז א':
יב סָעִיף א דהואיל כו'. ר"ל דוקא כה"ג וכנ"ל סי' קס"ו ס"ג וכמש"ש בהג"ה והסברא כו':
יג סָעִיף א מיהו כו'. כמש"ל סי' קס"א ס"ד והשמיט המחבר כל הסוגיא שם ס"ז א"ב משום דלשיטת הרי"ף דלא כהלכתא דאין מותר אלא במשכנתא דסורא וגם הרב השמיטן ועבנ"י שם בפירוש הסוגיא ולפירושו ג"כ קצתן דלא כהלכתא אבל הטור כתב כל הסוגיא וכפירש"י:
יד סָעִיף ג ואם כו'. לתירוץ אחד של הרמב"ן כנ"ל בס"א:
טו סָעִיף ג כל משכנתא נפדית לחצאין. כ"כ הרשב"א וסה"ת שס"ט בשם הרמב"ן מדאבעיא להו בפ"ק דקדושין (כ' ב') בבתי ערי חומה אם נפדית לחצאין אי גמרינן גאולתו כו' הלא"ה נגאל לחצאין וגירסת הספרים אינה נפדות כו' ור"ל לענין זה שמפרש ואילך ואם הביא כו' ודלא כש"ך דא"כ הל"ל ומ"מ אם הביא כו' בשם הרשב"א וראייתו אינה מובנת לי דא"כ גם את"ל דנגאל לחצאין ג"כ יהא פקדון ועמ"ש בח"מ סי' ע"ד ס"ד:
טז סָעִיף ג הא דמשכנתא כו'. כמ"ש בפ"ק דקדושין (ח' ב') פריטי אין כאן כו':
יז סָעִיף ג ואם עשו כו'. כמש"ש באתרא דמסלקי כו' באתרא כו' וע"ל ר"ס קע"ד:
יח סָעִיף ו לוה כו'. שם ק"י א' חתם כו':
יט סָעִיף ו אבל אם כו'. עבה"ג וכמ"ש בספ"ב דפאה קצר חציה ומכר חציה כו' ועבפי' הר"מ שם:
כ סָעִיף ו מי שהשכין כו'. ר"ל בנכייתא דהוי כמכירה לדעת המתירין הנ"ל:
כא סָעִיף ו הלוה כו'. כמ"ש בפ"ק (י"ד ב' ט"ו ב') יש לו מעות ויש לו שבח ואע"ג דאמרינן שם (ט"ו א') וכי מותר ללות כו' התם הלואה כו' וה"ה לרב מ"מ אפשר לומר דכאן נמי כמכירה. רשב"א:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.