א מָכַר לַחֲבֵרוֹ דָּבָר שֶׁשָּׁוֶה עֲשָׂרָה זְהוּבִים בְּי"ב, בִּשְׁבִיל שֶׁמַּמְתִּין לוֹ, אָסוּר. אֲפִלּוּ אִם הַמּוֹכֵר עָשִׁיר וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַמָּעוֹת וְלֹא הָיְתָה הַסְחוֹרָה נִפְסֶדֶת אֶצְלוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ שַׁעַר יָדוּעַ אוֹ דָּבָר שֶׁשּׁוּמָתוֹ יָדוּעַ, כְּמוֹ פִּלְפֵּל אוֹ שַׁעֲוָה, אֲבָל טַלִּית וְכַיּוֹצֵא בוֹ שֶׁאֵין לוֹ שַׁעַר יָדוּעַ וְאֵין שׁוּמָתוֹ יָדוּעַ, מֻתָּר לְמָכְרוֹ בְּיֹקֶר לִפְרֹעַ לִזְמַן פְּלוֹנִי, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאמַר לוֹ בְּפֵרוּשׁ: אִם תִּתֵּן לִי מִיָּד הֲרֵי הוּא לְךָ בַּעֲשָׂרָה זְהוּבִים, וְאִם לִזְמַן פְּלוֹנִי בְּי"ב. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֲפִלּוּ אֵינוֹ מְפָרֵשׁ בְּהֶדְיָא אֵין הֶתֵּר אֶלָּא בַּמַּעֲלֵהוּ מְעַט, אֲבָל אִם מַעֲלֵהוּ הַרְבֵּה עַד שֶׁנִּכָּר לַכֹּל שֶׁבִּשְׁבִיל הַמְתָּנַת הַמָּעוֹת הוּא מַעֲלֵהוּ, הֲוָה לֵהּ כִּמְפָרֵשׁ וְאָסוּר. הַגָּה: דָּבָר הַנִּמְכָּר בַּעֲשָׂרָה וְלִפְעָמִים כְּשֶׁבָּאִים שָׂרִים לָעִיר נִמְכָּר בְּי"ב, אִם רְגִילוּת בְּרֹב פְּעָמִים שֶׁבָּאִין הַשָּׂרִים לָעִיר, מֻתָּר לְמָכְרוֹ בְּי"ב. (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי פֶּרֶק א"נ).
ב הָיוּ לוֹ פֵּרוֹת שֶׁאִם יִרְצֶה לְמָכְרָם בַּשּׁוּק וְלִקַּח דְּמֵיהֶם מִיָּד, מוֹכְרָם בְּי', וְאִם תָּבַע אוֹתָם הַלּוֹקֵחַ לִקְנוֹתָם וְיִתֵּן הַמָּעוֹת מִיָּד, יִקְנֶה אוֹתָם בְּי"ב, הֲרֵי זֶה מֻתָּר.
ג מָכַר לוֹ סְחוֹרָה בְּי"ב עַל מְנָת לְפָרְעוֹ לְאַחַר זְמַן, יָכוֹל לוֹמַר לוֹ: תִּפְרַע לִי מִיָּד, וְלֹא אֶקַּח מִמְּךָ אֶלָּא עֲשָׂרָה. הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁכְּבָר נִגְמַר הַמִּקָּח בְּי"ב וְזָכָה בּוֹ הַלּוֹקֵחַ כְּבַר. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם נ"י וּמָרְדְּכַי). אֲבָל קֹדֶם שֶׁנִּגְמַר הַמִּקָּח, אִם אָמַר לוֹ: תִּפְרַע לִי עַכְשָׁו י', שׁוּב אָסוּר לִקַּח אַחַר זְמַן י"ב (פִּי' דִּבְרֵי נ"י הַנִּזְכָּר לְדַעַת בֵּית יוֹסֵף), אִם לֹא יִרְצֶה הַלּוֹקֵחַ לִתֵּן עַכְשָׁו.
ד מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁטָר חוֹב עַל חֲבֵרוֹ, אוֹ מַלְוֶה עַל פֶּה, מֻתָּר לְמָכְרָם לְאַחֵר בְּפָחוֹת, וַאֲפִלּוּ לֹא הִגִּיעַ זְמַן הַפֵּרָעוֹן, וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם רִבִּית (בַּעַל הַתְּרוּמוֹת). וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא אַחֲרָיוּת הַשְּׁטָר וְהַמִּלְוֶה עַל הַלּוֹקֵחַ, כְּגוֹן אִם יֵעָנִי הַלֹּוֶה שֶׁלֹּא יִהְיֶה לוֹ מִמַּה לִּפְרֹעַ שֶׁלֹּא יַחֲזֹר עַל הַמּוֹכֵר. אֲבָל אַחֲרָיוּת שֶׁבָּא מֵחֲמַת הַמּוֹכֵר, כְּגוֹן שֶׁנִּמְצָא פָּרוּעַ אוֹ שֶׁטְּרָפוֹ בַּעַל חוֹב מֻקְדָּם, אֵין צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה עַל הַלּוֹקֵחַ. וְאִם יֵשׁ בְּיַד הַמּוֹכֵר מַשְׁכּוֹן שֶׁל הַלֹּוֶה, מֻתָּר לְמָכְרוֹ לַלּוֹקֵחַ. וְכֵן מֻתָּר שֶׁיַּבְטִיחֶנּוּ הַלֹּוֶה בְּעַרְבוּת אוֹ בְּמַשְׁכּוֹן. וְאִם עָבַר וְקִבֵּל עָלָיו הַמּוֹכֵר אַחֲרָיוּת, תְּנָאוֹ קַיָּם. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְקַבֵּל חוֹבוֹ, מַחֲזִיר לוֹ מְעוֹתָיו. וְאִם יֵשׁ בּוֹ רֶוַח, יִהְיֶה לַמּוֹכֵר. וּכְשֵׁם שֶׁיָּכוֹל לְמָכְרוֹ לְאַחֵר בְּפָחוֹת, כָּךְ יָכוֹל לְמָכְרוֹ לַלֹּוֶה בְּעַצְמוֹ. הַגָּה: אָסוּר לְאָדָם לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ: הֵא לְךָ עֲשָׂרָה דִּינָרִין וּפָטְרֵנִי מִמַּה שֶּׁאֲנִי חַיָּב י"ב דִּינָרִין לִפְלוֹנִי, אַף עַל גַּב דְּאֶפְשָׁר שֶׁיִּפְטֹר עַצְמוֹ בְּי' דִּינָרִין. וְדַוְקָא שֶׁחַיָּב י"ב דִּינָרִין, אֲבָל אִם אֵינוֹ חַיָּב, אֶלָּא שֶׁהַמֶּלֶךְ יַטִּיל עָלָיו אֻמָּנוּת עִם שְׁאָר בְּנֵי מְדִינָתוֹ בְּעַד י"ב דִּינָרִין, אִם אוֹמֵר: שְׁקֹל עָלַי לְאֻמָּנוּת, אָסוּר. אֲבָל אִם אוֹמֵר: מַלְּטֵנִי מִן הָאֻמָּנוּת, מֻתָּר, דִּלְמָא יְפַיֵּס אוֹתוֹ בְּפָחוֹת. (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א סִימָן תרפ"ו).
ה אִם הַקָּהָל צְרִיכִים מָעוֹת, יִמְכְּרוּ עֵזֶר הַיַּיִן אוֹ הַבָּשָׂר לִשְׁנַיִם אוֹ שְׁלשָׁה מִיחִידֵי הַקָּהָל לִפְרֹעַ הַסָךְ לִזְמַנִּים יְדוּעִים, וְהַקּוֹנִים יִתְחַיְּבוּ לַקָּהָל בִּשְׁטָר, וְאַחַר כָּךְ יִמְכְּרוּ הַקָּהָל הַחוֹב הַהוּא לְמִי שֶׁיִּתֵּן לָהֶם הַמָּעוֹת מִיָּד.
ו הָיוּ חַמָּרָיו וּפוֹעֲלָיו תּוֹבְעִים אוֹתוֹ בַּשּׁוּק, וְאָמַר לְשֻׁלְחָנִי: תֵּן לִי דִּינָר טָבוּעַ (פֵּרוּשׁ דִּינָר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו צוּרָה וְיוֹצֵא בְּהוֹצָאָה) לְפָרְעָם, וְאֶתֵּן לְךָ יוֹתֵר מִשָּׁוְיוֹ מָעוֹת שֶׁאֵינָם טְבוּעוֹת שֶׁיֵּשׁ לִי בַּבַּיִת, מֻתָּר, וְהוּא שֶׁיֵּשׁ לוֹ כָּל דְּמֵי הַדִּינָר. הַגָּה: וְלִי נִרְאֶה מִדִּבְרֵי הָאֲשֵׁרִי וְהַתּוֹסָפוֹת דְּאֵין צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ כָּל דְּמֵי הַדִּינָר בְּיָדוֹ, אֶלָּא אֲפִלּוּ מְעַט מֵהֶם, כְּמוֹ בְּהַלְוָאַת סְאָה בִּסְאָה דִּלְעֵיל סִימָן קס"ב, וְכֵן הוּא בִּקְצָת סִפְרֵי הַטּוּר, וְהוּא הַנָּכוֹן לְדַעְתִּי. וְכָל זֶה לֹא שָׁרֵי אֶלָּא דִּינָר בְּמָעוֹת, דְּהָוֵי דֶּרֶךְ מִקָּח וּמִמְכָּר, אֲבָל מָעוֹת בְּמָעוֹת דְּהָוֵי בְּהַלְוָאָה, אֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ הַכֹּל, אָסוּר. (טוּר וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת וריב"ש).
ז אִם קוֹנֶה דָּבָר שֶׁשָּׁוֶה י"ב בְּי' בִּשְׁבִיל שֶׁמַּקְדִּים הַמָּעוֹת, אִם יֶשְׁנָם בִּרְשׁוּת מוֹכֵר, אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ מָצוּי לוֹ עַד שֶׁיָּבֹא בְּנוֹ אוֹ עַד שֶׁיִּמָּצֵא הַמַּפְתֵּחַ, מֻתָּר. וְאִם אֵינָם בִּרְשׁוּתוֹ, אָסוּר אֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ מֵאוֹתוֹ דָּבָר הַקָּפָה בְּיַד אֲחֵרִים. הַגָּה: וְנֶאֱמָן הַמּוֹכֵר לוֹמַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי רֵישׁ אֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ). וְכָל זֶה לֹא שָׁרֵי אֶלָּא בִּסְתָם, אֲבָל אִם מְפָרֵשׁ לוֹמַר: אִם תִּתֵּן לִי עַכְשָׁו אֶתֵּן לְךָ בְּי', וְאִם לְאַחַר זְמַן בְּי"ב, אָסוּר. (טוּר בְּשֵׁם הר"ר יְשַׁעְיָה). וְכָל זֶה בְּדָבָר שֶׁשּׁוּמָתוֹ יָדוּעַ, אֲבָל אִם אֵין שׁוּמָתוֹ יָדוּעַ, אֲפִלּוּ אֵין לוֹ, שָׁרֵי. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת וְרֹא"שׁ), וּבִלְבַד בִּסְתָם, אֲבָל לֹא בִּמְפָרֵשׁ.
ח הַמַּקְדִּים לְבַעַל הַגִּנָּה מָעוֹת דְּמֵי עֶשֶׂר דְּלוּעִים אֵלּוּ שֶׁיִּתְּנֵם לוֹ כְּשֶׁיִּהְיוּ בְּנֵי אַמָּה בְּזוּז, אַף עַל פִּי שֶׁעַתָּה בְּנֵי זֶרֶת בְּזוּז, מֻתָּר. הוֹאִיל וּמִמֵּילָא קָא רַבּוּ, וְגַם כְּבָר גָּדְלוּ קְצָת.
ט הַהוֹלֵךְ לַחְלֹב עִזָּיו, לִגְזֹז רְחֵלָיו, לִרְדּוֹת כַּוַּרְתּוֹ, וְאָמַר לַחֲבֵרוֹ: מַה שֶּׁעִזַּי חוֹלְבוֹת, מַה שֶּׁרְחֵלַי גּוֹזְזוֹת, מַה שֶּׁכַּוַּרְתִּי רוֹדָה מָכוּר לְךָ הַמִּדָּה בְּכָךְ וְכָךְ, וּמוֹזִיל גַּבֵּהּ בִּשְׁבִיל הַקְדָּמַת הַמָּעוֹת, אָסוּר. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: כָּל מַה שֶּׁעִזַּי חוֹלְבוֹת, וּרְחֵלוֹתַי גּוֹזְזוֹת, וְכַוַּרְתִּי רוֹדָה, הֵן רַב הֵן מְעַט, מָכוּר לְךָ בְּכָךְ וְכָךְ, מֻתָּר, שֶׁהוּא קָרוֹב לַהֶפְסֵד כְּמוֹ לַשָּׂכָר.
י אָסוּר לִקְנוֹת פְּרִי הַפַּרְדֵּס קֹדֶם שֶׁיִּגָּמֵר וְיִתְבַּשֵּׁל, מִפְּנֵי שֶׁזֶּה שֶׁמּוֹכֵר עַתָּה בְּעֶשֶׂר, הוּא פְּרִי שֶׁשָּׁוֶה עֶשְׂרִים כְּשֶׁיִּגָּמֵר, נִמְצֵאת הַתּוֹסֶפֶת בִּשְׁבִיל הַהַקָּפָה. וְלֹא דָּמֵי לִדְלוּעִין דִּלְעֵיל דְּשָׁרֵי, דְּאֵין דֶּרֶךְ לִמְכֹּר פֵּרוֹת פַּרְדֵּס כָּךְ (הַמ"מ פ"ט מה"מ ונ"י פא"נ). אֲבָל מֻתָּר לִקְנוֹת עֵגֶל בְּזוֹל, וּלְהַנִּיחוֹ בְּיַד הַמּוֹכֵר עַד שֶׁיִּגְדַּל, שֶׁאִם יָמוּת אוֹ יַכְחִישׁ הוּא בִּרְשׁוּת לוֹקֵחַ, וְהַמִּיתָה דָּבָר מָצוּי תָּמִיד.
יא הַמַּקְדִּים מָעוֹת לְבַעַל הַכֶּרֶם עַל הַשָּׂרִיגִים וְעַל הַזְּמוֹרוֹת לִכְשֶׁיִּכָּרְתוּ, שֶׁהֵם בְּיֹקֶר, וְהוּא קוֹנֶה אוֹתָם בְּזוֹל עַד שֶׁיִּיבְשׁוּ וְיִכָּרְתוּ, אָסוּר, אֶלָּא אִם כֵּן הָפַךְ בָּהֶם כְּשֶׁהֵם מְחֻבָּרִים, שֶׁנִּמְצָא כְּקוֹנֶה אִילָן לִזְמוֹרוֹתָיו.
יב שׁוֹמְרֵי הַשָּׂדוֹת שֶׁבַּעֲלֵי הַשָּׂדוֹת חַיָּבִים לִתֵּן לָהֶם שְׂכִירוּתָם מִיָּד אַחַר הַקָּצִיר, אָסוּר לְהוֹסִיף לָהֶם בַּשָּׂכָר כְּדֵי שֶׁיַּמְתִּינוּ אַחַר דִּישָׁה וּמֵרוּחַ (פֵּרוּשׁ, טָהֳרַת הַתְּבוּאָה מִן הַקַשׁ וַעֲשׂוֹתָהּ כָּרִים שָׁוִין פְּנֵי הַכְּרִי בְּלוּח), אֶלָּא אִם כֵּן יְסַיַּע לָדוּשׁ וּלְהָבֵר.
יג מֻתָּר לְהַקְדִּים מָעוֹת עַל יַיִן בִּשְׁעַת הַבָּצִיר עַל מְנָת שֶׁיִּתֵּן לוֹ יַיִן טוֹב בְּנִיסָן. וְכֵן מֻתָּר לְהַקְדִּים מָעוֹת שֶׁל חָבִית יָדוּעַ שֶׁל יַיִן, וּלְהַתְנוֹת עִם הַמּוֹכֵר שֶׁאִם יוֹזִיל אוֹ יִתְיַקֵּר עַד זְמַן מְכִירַת הַיַּיִן, יִהְיֶה בִּרְשׁוּת הַלּוֹקֵחַ, וְאִם יַחֲמִיץ, יִהְיֶה בִּרְשׁוּת הַמּוֹכֵר. אֲבָל אִם אֵין הַלּוֹקֵחַ מְקַבֵּל עָלָיו אַחֲרָיוּת הַזּוֹל, אָסוּר, אֲפִלּוּ מוֹשְׁכוֹ לִרְשׁוּתוֹ.
יד חָבִית שֶׁל יַיִן שֶׁהִיא שָׁוָה עַתָּה דִּינָר, וּמְכָרָהּ לוֹ בִּשְׁתַּיִם עַד הַקַּיִץ, עַל מְנָת שֶׁאִם תֶּאֱרַע בָּהּ תַּקָּלָה הֲרֵי הִיא בִּרְשׁוּת הַמּוֹכֵר עַד שֶׁיִּמְכְּרֶנָּהּ הַלּוֹקֵחַ, הֲרֵי זֶה מֻתָּר, שֶׁאִם אָבְדָה אוֹ נִשְׁבְּרָה אֵינוֹ מְשַׁלֵּם כְּלוּם, וְאִם לֹא מָצָא לְמָכְרָהּ וּלְהַרְוִיחַ בָּהּ, הֲוָה לֵהּ לְהַחֲזִירָהּ לַבְּעָלִים. וְכֵן אִם מְכָרָהּ לוֹ בִּשְׁתַּיִם, וְאָמַר לֵהּ: הַיֶּתֶר עַל שְׁתַּיִם יִהְיֶה בִּשְׁבִיל שֶׁאַתָּה מְטַפֵּל לְמָכְרָהּ, וְאִם לֹא תִּמְצָא לְמָכְרָהּ כְּמוֹ שֶׁתִּרְצֶה הַחֲזִירָהּ לִי, הֲרֵי זֶה מֻתָּר, אַף עַל פִּי שֶׁאִם אָבְדָה אוֹ נִגְנְבָה אוֹ הֶחֱמִיצָה תִּהְיֶה בִּרְשׁוּת לוֹקֵחַ. הַגָּה: וְכָל זֶה כְּשֶׁקָּצַץ קִצְבָּה לִדְמֵי הֶחָבִית שֶׁמּוֹכֵר, אֲבָל אִם מוֹכֵר לוֹ בְּלֹא קִצְבָּה, כְּגוֹן שֶׁמָּכַר לוֹ שֶׁבַע חָבִיּוֹת, וְאָמַר לוֹ: תְּשַׁלֵּם לִי כָּל הֶחָבִיּת כְּמוֹ שֶׁיִּהְיֶה הַשַּׁעַר בְּעֵת שֶׁתִּקַּח כָּל חָבִית, שָׁרֵי, אַף עַל גַּב דְּעַכְשָׁו אֵינוֹ שָׁוֶה כָּל כָּךְ. (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי בְּשֵׁם רַב הַאי וְכֵן מַשְׁמָע מִתְּשׁוּבַת הָרִי"ף שֶׁהֵבִיא הַבֵּית יוֹסֵף).
טו מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ סְחוֹרָה שֶׁנִּמְכֶּרֶת כָּאן בְּזוֹל וּבְמָקוֹם אַחֵר בְּיֹקֶר, וְאָמַר לוֹ חֲבֵרוֹ בִּמְקוֹם הַזּוֹל: תְּנָה לִי וְאוֹלִיכֶנָּהּ לִמְקוֹם הַיֹּקֶר, וְאֶמְכְּרֶנָּהּ שָׁם, וְאֶעֱשֶׂה צָרְכִּי בַּמָּעוֹת עַד זְמַן פְּלוֹנִי, וְאֶפְרְעֶנָּהּ לְךָ כְּפִי מַה שֶּׁשָּׁוָה שָׁם, אִם הָאַחֲרָיוּת בַּהֲלִיכָה עַל הַלּוֹקֵחַ, אָסוּר. וְאִם הָאַחֲרָיוּת עַל הַמּוֹכֵר, מֻתָּר, וְהוּא שֶׁיִּתֵּן לוֹ שְׂכַר טָרְחוֹ עַל הוֹלָכָתָהּ לִמְקוֹם הַיֹּקֶר. וְאִם הַמּוֹכֵר אָדָם חָשׁוּב, שֶׁפּוֹטְרִין לַלּוֹקֵחַ הַמֶּכֶס בִּשְׁבִילוֹ, אֵין צָרִיךְ לָתֵת לוֹ שְׂכַר טָרְחוֹ.
טז הָיוּ הַחִטִּים בַּמְּדִינָה ד' סְאִין בְּסֶלַע, וּבַכְּפָרִים שֵׁשׁ בְּסֶלַע, מֻתָּר לִתֵּן סֶלַע לְתַגָּר, כְּדֵי שֶׁיָּבִיא שֵׁשׁ סְאִין מֵהַכְּפָר לִזְמַן פְּלוֹנִי, וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ בְּאַחֲרָיוּת לוֹקֵחַ, אִם נִגְנְבוּ אוֹ נֶאֶבְדוּ בַּדֶּרֶךְ. וְאָדָם חָשׁוּב אָסוּר לַעֲשׂוֹת זֶה. וּבְמִינֵי סְחוֹרָה אָסוּר לְכָל אָדָם, לְפִי שֶׁאֵין מִינֵי סְחוֹרָה מְצוּיִם בְּפֵרוֹת. הַגָּה: וְיֵשׁ מַתִּירִין בְּפֵרוֹת, אֲפִלּוּ אַחֲרָיוּת הַדֶּרֶךְ עַל הַתַּגָּר הַמְּבִיאָם. (הרמב"ם והריב"ש והרב המגיד וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת והמ"מ), וּבִלְבַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ שְׂכַר טָרְחוֹ וַעֲמָלוֹ.
יז הַמּוֹלִיךְ פֵּרוֹת מִמְּקוֹם הַזּוֹל לִמְקוֹם הַיֹּקֶר, וְאָמַר לוֹ חֲבֵרוֹ: תְּנֵם לִי וַאֲנִי אֶתֵּן שָׁם פֵּרוֹת תַּחְתֵּיהֶם לִזְמַן פְּלוֹנִי, אִם יֵשׁ לוֹ שָׁם פֵּרוֹת, מֻתָּר. וְאִם לָאו, אָסוּר.
יח לְהַלְווֹת דִּינַר זָהָב הַשָּׁוֶה כ' דִּינָרִים עַל אַחֲרָיוּת סְפִינָה הַהוֹלֶכֶת מֵעֵבֶר לַיָּם וְשֶׁיִּתֵּן לוֹ בְּשׁוּבָהּ כ"ד דִּינָרִים, אָסוּר. הַגָּה: וְיֵשׁ מַתִּירִין לְהַלְווֹת לְאֶחָד י"ב דִּינָרִין וְשֶׁיִּקְנֶה בָּהֶם סְחוֹרָה עַל הַיָּרִיד וְשֶׁיִּתֵּן לַמַּלְוֶה בְּשׁוּבוֹ לְבֵיתוֹ י"ג דִּינָרִין, וּבִלְבַד שֶׁיְּקַבֵּל הַמַּלְוֶה הַסְּחוֹרָה וְיוֹלִיכֶנָּה לְבֵיתוֹ וְיִהְיֶה אַחֲרָיוּת הַדֶּרֶךְ עַל הַמַּלְוֶה, דְּהָוֵי כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֵלֶק בְּרֶוַח הַסְּחוֹרָה, הוֹאִיל וּמְקַבֵּל עָלָיו אַחֲרָיוּת. וְכֵן נָהֲגוּ בִּימֵי רַשִׁ"י לְהָקֵל (בִּנְיָמִין זְאֵב סִימָן שס"ד).
יט לָתֵת כ' לִטְרִין לְמִי שֶׁיַּבְטִיחַ ק ' שֶׁיֵּשׁ לוֹ בַּסְפִינָה, מֻתָּר.
א סָעִיף א וא"צ למעות כו'. ומוכר לו דבר שעתיד להתייקר כמו שיהיה בשעת היוקר דהשתא אין ריוח לעשיר בזה הקנין דאי לא קנאו זה היה משהה אותה בידו עד שעת היוקר אפילו הכי אסור כיון שאם היה מעות ללוקח היה קונה כשער של עכשיו והשתא בשכר המתנת המעות לוקח כיוקרא דלקמיה ש"ס ועיין בתשובת מבי"ט ח"ב סי' קי"ד ד' נ"ג ע"ג:
ב סָעִיף א שאין לו שער ידוע כו'. וכתב ה"ה ובעל התרומות דבקרקע כיון דאין אונאה לקרקעות (וכמ"ש בח"מ סימן רכ"ז) וגם אין כיוצא בו נמכר בשוק כל שהוא דרך מקח וממכר שאינו נראה כרבית מותר אא"כ פירש בפירוש אם מעכשיו בכך וכך אם לזמן פלוני בכך וכך שאז אסור אפילו לא החזיק הלוקח עדיין בקרקע וכן לכל דבר שאין לו קצבה ואונאה ומביאם ב"י וד"מ:
ג סָעִיף א ביוקר לפרוע לזמן פלוני כו'. וכתב בה"ת בשם ר"ת דכל שלא אמר ליה אם תתן מעכשיו כו' אלא א"ל סתם באייר תתן לי כשער של אייר בין שיהיה אותו זמן יוקר או זול מותר אע"פ שדרכן להתייקר באייר ומביאו ב"י ומשמע דאפי' יש להן עכשיו שער ידוע מותר:
ד סָעִיף א שלא יאמר בפירוש כו'. וכ' הרמב"ם שאם עבר ומכר באם מעכשיו בכך וכך כו' הרי זה א"ר וכ' ב"י דכיון שאינו אלא דרך מכר אינו אלא מדרבנן:
ה סָעִיף א ויש מי כו'. וכיוצא בזה כתב בה"ת וכן משמע בתשובת מבי"ט דף ק"ה סימן ה' וע"ש ועיין בתשובת מהר"ל ן' חביב סימן ע':
ו סָעִיף ב הרי זה מותר. למכרם לו לזמן בי"ב מאחר שהם שוים עכשיו י"ב שכן יקנם כל הבא לקנותם אלא שהמוכר בשוק בפחות אוזלי הוא דקא מוזיל מפני שצריך למעות. ב"י. ועיין בתשו' מבי"ט ח"ב סי' קט"ז דף נ"ד ע"א נפלה מחלוקת בין חכמי הדור במי שהלוה לחבירו מעות ע"מ שיקנה ממנו סחורה ידועה ביותר משוויה במעות בעין אי הוי רבית קצוצה או א"ר דמהר"י ן' לב וסייעתו סוברים שהיא רבית קצוצה והמבי"ט חלק עליהם עיין שם כמה חלוקי דינים באריכות:
ז סָעִיף ג ודוקא שכבר נגמר כו'. ואז אע"פ שהלוקח לא יתרצה ליתן לו בפחות מיד אלא כמו שפסק תחלה ליתן לו י"ב לאחר זמן לא מחזי כרבית כיון דמתחלה פסק עמו בסתם בי"ב ונגמר המקח. ב"ח. ופשוט הוא:
ח סָעִיף ד מותר למכרם כו'. כ' הגהת אשר"י דבעינן שהמלוה יסלק מן החוב ויזכה בו הקונה במעמד ג' ואם יש לו שטר עליו ימסרנו לקונה ויכתוב לו קני לך איהו וכל שעבודיה (כמ"ש בח"מ סי' ס"ו) ואם הלוה הוא עובד כוכבים ואמר המוכר להקונה אני מוחל לעובד כוכבים כל מה שחייב לי ולא אודיענו ובטח בי ואתננו לך ולא אזכה בו לעצמי אלא לצרכך ומעכשיו אני פטור ממך מותר ע"כ ומביאו ב"י וד"מ וע"ל סימן קס"ט ס"ס י"ח:
ט סָעִיף ד ובלבד כו'. משמע אפי' לא מקבל עליו רק אחריות הדמים שקבל מהלוקח אסור וכ"כ בד"מ וכן משמעות הפוסקים וכ' בת"ה סימן ש"ג דאין חילוק בין מוכר מקצת חובו למוכר כל חובו. ד"מ:
י סָעִיף ד אבל אחריות כו'. כתב ב"י בשם תשובת הרשב"א דה"ה אם קבל עליו המוכר אחריות שאם לא יוכל לגבות מחמת גזרת המלך מותר וע"ש:
יא סָעִיף ד אסור כו'. דוקא כה"ג (דלעיל) שהלוה נותן למלוה עצמו פחות ממה שחייב לו לפטור מחובו זהו שרי דהוי כלוקח ממנו אבל הלוה אסור ליתן לאחר פחות מחובו כדי שישלם הוא למלוה חובו כשיגיע זמן דזה הוי רבית גמור כמ"ש לעיל סימן קס"ט וכן כתב הרשב"א בתשובה סימן תרפ"ו כו'. ד"מ:
יב סָעִיף ו לשולחני כו'. כתב הטור בשם הרמ"ה דוקא שולחני דאורחיה בהכי אבל באינש אחרינא אסור עד דא"ל בפירוש דרך מקח וממכר דלא כמו שכתב ב"י דתוס' והרא"ש לא ס"ל הכי:
יג סָעִיף ו דינר טבוע. היוצא בהוצאה ועיין בתשו' מהר"מ אלשקר סימן נ':
יד סָעִיף ו שאינן טבועות כו'. משמע דוקא שאינן טבועות דהוי כפירי וכמו שכתב ב"י בשם תלמידי רשב"א בשם הרמב"ן וכן כתב נ"י וכן כתב עט"ז אבל טבועות אע"פ שהן מין אחר דמי להלואה ואסור וכן נ"ל שהוא דעת התוס' והרא"ש וכ"מ בב"ח ס"ה דלא כהפרישה ס"ו שכתב דהתוס' והרא"ש חולקים אהטור והמחבר ע"ש:
טו סָעִיף ו ולי נראה וכו'. והעט"ז השיג על הרב בזה דכיון דהוה מטבע כפירות דרך מקח וממכר אינו יכול להוזיל גביה אלא מה שיש לו בבית אלא א"כ יצא השער דאז שרי אפי' אין לו כלום כדלקמן סי' קע"ה (ולעיל סי' קס"ג) וכ"כ הפרישה וכ"כ הב"ח ומהרש"ל ועיין בתשובת מבי"ט ח"ב דף ב' סי' ז' (אבל מה שכתב הב"ח על הרב ותימה רבה היאך פסק לקולא בדבר המפורש לאיסור בדברי הטור כו' תמהני מאד על תמיהתו שהרי הרב כ' שבקצת ספרי הטור הגירסא להיפך ושהוא הנכון):
טז סָעִיף ו אלא דינר במעות. שאינן טבועות שהוא מין אחר אבל מעות במעות אע"פ ששניהם אינם טבועות כיון ששניהם מין א' וכן פירות בפירות אסור דה"ל הלואה ולא שרי אלא סאה בסאה אבל לא עודף כן משמע בפוסקים ומשמע דהיינו מסתמא אבל אם אמר בפירוש הלוה לי שהיא דרך הלואה אפילו פירות בפירות של ב' מינים אסור והיינו דאמרינן לעיל ס"ס קס"ב דאסור ללוות סאה חטין בסאה דוחן אפי' יש לו דוחן ע"ש:
יז סָעִיף ז ואם אינן ברשותו אסור. למכור בפחות ודוקא כשיצא השער אבל לא הוקבע השער אפי' בשווים אסור למכור כשאינו ברשותו דשמא יתייקר והוי רבית כדלקמן סי' קע"ה וכ"כ הריב"ש סי' ש"ו וכ"מ להדיא בתוספות (דף ס"ג ע"ב) ד"ה וא"ל כו' ופשוט הוא ולפ"ז כי שרינן באין שומתן ידוע אפי' באין לו נמי ביצא השער בדוקא היא דלא כדמשמע בעט"ז:
יח סָעִיף ז הקפה כו'. אבל פקדון מותר כדלעיל סי' קס"ב ס"ב בהג"ה וכן משמע בבית יוסף שם:
יט סָעִיף ז ונאמן כו'. וכ"כ הרב לעיל סי' קס"ב ס"ב וסי' קס"ג ס"א וסי' קס"ט סי"ח ע"ש:
כ סָעִיף ח וגם כבר גדלו קצת. ודוקא אם נותן לו אותן שהיו בשעת פיסוק אבל אחרות אסור. הגהת מרדכי:
כא סָעִיף ט אסור. דל"ד לדלעיל דהכא מה שגדל אחר כך אינו גדל מכח מה שהיה בבהמה בשעת מכר דהא כי שקלת להאי כולה לגמרי אתי אחריני. ש"ס:
כב סָעִיף י ול"ד כו'. עיין בפוסקים עוד חילוקים אחרים:
כג סָעִיף יג מותר להקדים כו'. פירש רש"י דהיינו בלא יצא השער ויש לו ול"ד לדלקמן סי' קע"ה ביש לו חטין לפי שהיין רגיל להחמיץ ושמא כולו החמיץ ואפ"ה שרי הכא מטעם שהיין מקולקל לא לקח ממנו וזה שהחמיץ מעיקרא קלקולו בתוכו אלא שאינו ניכר:
כד סָעִיף יג ע"מ שיתן לו יין טוב בניסן. ולא חשבינן רבית מה שהמוכר מקבל עליו אחריות בשביל הקדמת המעות. טור ור"ל אחריות דחמוץ שיהיה יין טוב אבל אם המוכר מקבל עליו גם כן אחריות דיוקרא וזולא אסור וכן מוכח בבית יוסף. והדרישה הפך הדברים והאריך ולא ירדתי לסוף דעתו בכל דבריו. גם מ"ש דלא גרע מפיסוק פירו' דלקמן סי' קע"ה דיכול לפסוק המוכר אפי' ע"מ שיהא אחריו' דיוקרא וזולא על המוכר כו' ליתא דלא שרי לקמן סי' קע"ה אלא לפסוק כשער של עכשיו או כשער הזול אבל כשמוכר מקבל עליו אחריו' דיוקרא וזולא ודאי אסור (וכ"כ הב"ח בקונטרס אחרון דאסור) גם הראיה שהביא מהנ"י לאו כלום היא דודאי בין להמקשן ובין להתרצן בעינן שהלוקח יקבל אחריו' דיוקרא וזולא אלא דס"ד דמקשה דבחבית ידוע אפי' מקבל עליו הלוקח אחריות דזולא אסור לומר אי תקפה ברשותך ומשום אחריות דזולא חשיב כמו אחריות דתקפה עיין שם ודוק:
כה סָעִיף יג בניסן. שבירור היין הוא עד ניסן ומעיקרא קלקולו בתוכו אלא שאינו ניכר אבל בתר הכי אפשר דמעיקרא חמרא והשתא חלא ואסור ויש פוסקים עד טבת ונראה דהכל לפי המקום והזמן שהוא עת בירור היין והתוס' כתבו דטבת לאו דוקא אלא ה"ה כל ימות השנה וכב"י כיון דמידי דרבנן הוא נראה דסמכינן על דברי התוספות ומביאו ד"מ ומ"מ יש להחמיר:
כו סָעִיף יג וכן מותר כו'. קמ"ל הכא דאפי' בשאר ימות השנה שרי א"נ קמ"ל דאפילו חבית ידוע שרי:
כז סָעִיף יג ואם יחמיץ כו'. עיין בח"מ סי' רל"ב:
כח סָעִיף יג יהיה ברשות המוכר. ואין חילוק בין אם מושכו לרשותו או לרשות המוכר. טור. וכ"מ בתוס' והרא"ש:
כט סָעִיף יד חבית כו'. כל הסעיף הוא ל' הרמב"ם והב"י והאחרונים נדחקו בישוב דבריו. הפרישה כתב דבדין הא' מיירי שהמקבל מחזיק המעות עד הקיץ ומרויח בו ושם הלואה עליו לכך בעינן שהמוכר יקבל אחריות ובדין הב' מיירי שאין דמי הלואה בידו כלל כו' והב"ח כתב דברישא אינו מקבל אחריות אלא עד הזמן אבל אחר שהגיע הזמן הרי היא ברשות הלוקח לכל דבר ויכול להחזירם לבעליו דג"ז בכלל אחריות דתקלה הוא ובדין הב' איירי דלא קבעו שום זמן כלל אלא לעולם אם לא ימכרנה כמו שירצה. יחזירנה לו עיין שם וכל זה איננו שוה לי ולבי אומר לי שטעות נפל בספרי הרמב"ם והאי שאם לא מצא למכרה ולהרויח בה כו' צריך להיות אחר סוף דין השני מותר אע"פ שאם אבדה או נגנבה או החמיצה תהיה ברשות הלוקח שאם לא מצא למכרה ולהרויח בה ה"ל להחזיר' לבעלים אבל ברישא לא שרי אלא מטעם דאבידה או שבירה היא באחריות (הלוקח) [המוכר] אבל לא היה יכול להחזירה למוכר כשלא היה מוכרו כמו שירצה. כן נ"ל:
ל סָעִיף טו שכר טרחו כו'. בבית יוסף משמע דבעי למיתן ליה שכר עמלו ומזונו משלם וע"ל סימן קע"ז:
לא סָעִיף טז לזמן פלוני. שאם לא היו מתנין ליתן לזמן פלוני אין כאן הלואה אלא שליחות הוא ואפי' היו רוצים לטרוח וגם לקבל עליהם מה בכך כיון דליכא הלואה. ב"י ופרישה:
לב סָעִיף טז ואדם חשוב כו'. וכשמקבל עליו אחריות ונותן לו ג"כ שכר טרחו אפי' אדם חשוב שרי. ריב"ש מביאו ב"י:
לג סָעִיף טז ויש מתירין כו'. אין כאן מחלוקת דגם הרמב"ם והמחבר מודים לזה כדמשמע בהרב המגיד וב"י אלא דמיירי באינו נותן לו שכר טרחו וכן לקמן סעיף י"ח שכ' הרב ויש מתירין אינם חולקי' אסברא ראשונה וכה"ג בדוכתא טובי (גם מה שנרשם בש"ע טור בשם רש"י אינו מדוקדק דרש"י מתיר אפילו בלא אחריות ובלא שכר טרחו כמ"ש ריב"ש והרב המגיד):
לד סָעִיף יח אסור. אע"פ שהמלוה מקבל עליו אחריות המעות כל ימי משך מהלך הספינה עד שובה עדיין לא יצא מידי הלואה דזוזי יהיב וזוזי שקיל ולא הדרא בעינייהו ומה שנוהגין לתת עשרים ליטרין למי שיבטיח מאה ליטרין שיש לו בספינה זו דרך אחרת לפי שאין כאן הלואה אלא כעין מכר שמקבל עליו אחריות מעות האחר בעד סך ההוא שנותן לו זה ואפי' יקדימו לו עתה הך' ליטרין אין חשש בזה. ריב"ש שם וע"ל סימן קע"ו סעיף קטן ט"ז:
א סָעִיף א אם המוכר עשיר. פי' שמוכר לו דבר שעתיד להתייקר כשיעור שקונה עכשיו זה ממנו נמצא לגבי המוכר שהוא עשיר אין לו הנאה שהרי יכול להניח המקח עד שיגיע שעת היוקר אפ"ה אסור דאזלינן בתר לוקח דאי הוה ליה זוזי היה יכול עכשיו לקנות בזול וכיון דלית ליה זוזי שקיל כיוקרא דלקמיה ונראה פשוט דאע"פ שגם אם הלוקח רוצה להניחו עד שעת היוקר דאסור דעכ"פ בשעה שהוא נוטלו ממנו נוטלו באיסור ובסי' קס"ט תחילת סעיף י"ח הבאתי דין זה ע"ש מה שלמדתי ממנו:
ב סָעִיף א מותר למכרו בי"ב. פי' בהמתנה וכן סעיף שאחר זה ודין שכירות קרקע שמותר להוסיף בהמתנה יתבאר בסימן קע"ז סעיף ז':
ג סָעִיף ד ובלבד שיהיה אחריות כו'. דאל"כ אין כאן מכר אלא הלואה ויש כאן רבית מה שקבל יותר:
ד סָעִיף ד או שטרפו בעל חוב מוקדם. פי' שהמוכר שיעבד לבעל חוב שלו כבר מטלטלי אגב מקרקעי ובשטרות לית בהו משום תקנת השוק כמ"ש בחושן משפט סימן ס':
ה סָעִיף ד מחזיר לו מעותיו. דהוה כשטר שיש בו רבית שגובה את הקרן:
ו סָעִיף ד שקול עלי לאומנות. פירש הרמב"ן שנותן לו עכשיו מאתים זהובים שיכנס תחתיו לאומנות המלך שהיא עליו בשוה ג' מאות זהובים אסור דמשום דמקדים לו המעות פורע בשבילו יותר:
ז סָעִיף ד דלמא יפייסנו בפחות. דהוי ליה כנותן מעות לחבירו שיציל אותו מן האונס דהא אין כאן חוב עליו רק אונס מן המלך משא"כ ברישא שיש חוב עליו וזה מקבל עליו לפרעו ואינו מקבל מן הלוה רק פחות מאותו חוב הוה רבית אע"פ שאפשר שיוכל לפטור עצמו מן המלוה ג"כ בפחות מ"מ עיקר החוב הוא חל עליו מעכשיו כך מבואר שם בתשובת רשב"א סימן תרפ"ו ועיין בהג"ה ס"ס זה ובסי' קע"ז סעיף י':
ח סָעִיף ה עזר היין. לשון עזר היה בלשונם כמו בלשון מדינה זה ארנד"א והיינו שלא היה רשות לשום אחד מהקהל למכור יין רק זה החיש הקונה זכות זה מן הקהל וזה היה דרך תקנה ביניהם:
ט סָעִיף ו מעות שאינם טבועות. פי' כמ"ש ב"י בשם הרמב"ן דהיינו מעות שאין עליהם צורה וה"ל כפירות וכיון דיש לו מותר ולא כמ"ש התוס' דאף במעות שיש עליהם צורה מותר רק שיהא מין אחר: ומ"ש בהג"ה ול"נ מדברי האשר"י והתוספות כו'. הקשה ע"ז בלבוש ומו"ח ז"ל ובדרישה שהרי בסי' קע"ה בפוסק על הפירות שאינו פוסק אלא עד כדי שיש לו ובעיני יפלא מאד מה שכ' רמ"א ז"ל ול"נ מדברי התוספות דז"ל התוס' על מה שאמרו בגמרא בדין זה כיון שיש לו נעשה כאלו אומר הלוני עד שיבא בני וכתבו התוס' פי' כמו שמותר סאה בסאה דרך הלואה באומר עד שיבא בני משום דסאה בסאה הוה רבית דרבנן ה"ה דרך מקח וממכר אפילו סאה בסאתיים מותר באומר עד שיבא בני עכ"ל מזה למד הרב כאן ובד"מ וכתב כיון שהם מדמים דבר זה להלואת סאה בסאה ושם א"צ שיהא לו כל הסאה עכ"ל אמינא דאין כאן ראיה כלל דע"כ אינם דומים לגמרי דהא לא מהני יש לו כי רוצה ללות סאה בסאתיים דלא אמרו אלא בהלואת סאה בסאה אלא שיש חשש שמא יתייקר ולזה מהני יש לו כמבואר לעיל אבל בהלואה סאה בסאתיים בפירוש רבית קצוצה היא ולא מהני יש לו וכ"כ הרא"ש בהדיא בפרק הזהב וז"ל וסאה בסאתיים לא אשכחן דשרי אפי' ביש לו עכ"ל וכאן מהני אפי' נותן לו בעד הדינר אפי' יותר מדינר כיון דהוי דרך מקח וממכר אלא דהכי קאמר כי היכי דיש היתר בהלואה סאה בסאה כל שיש לו והיינו לפי דינו אפי' טפה אחת ה"נ בהיתר זה מקח וממכר דמותר ביש לו לפי דינו והיינו כל מה שהוא מוכר צריך שיהיה לו כמו שכתבתי בר"ס קס"ג בשם נ"י ולא מדמים להדדי אלא במה דבשניהם יש היתר מחמת שיש לו אבל לעולם כ"א לפי דינו כנ"ל ברור. ועוד ראיתי להזכיר מה שיש נוהגין לעשות היתר שהלוה כותב לו שמוכר לו איזה סך כסף וידוע שאין לו אותו סך רק שהמלוה סומך על מה שהוא מודה שיש לו אותו סך זה נ"ל איסור דאורייתא דמה מהני הודאה לשקר להפקיע איסור דאורייתא דנהי דיש בהודאה כח לחייב עצמו ממון מה שאינו חייב אבל חלק גבוה מי ימחול וכעין שכתבתי בסימן קס"ט סעיף י"א וראיה עוד ממ"ש רמ"א סימן קס"ט סעיף י"א דמי שאינו מוחזק שיש לו משכנות של עובד כוכבים לא מהני הודאתו לשקר והכי נמי כן הוא:
י סָעִיף ז אם ישנם ברשות המוכר. פירש בית יוסף בשם ריב"ש הטעם כיון דמן התורה מעות קונות ואם חוזר בו מקבל מי שפרע הוה לענין רבית כאילו קנאם קנין גמור מעתה כיון דאין איסור במכירת פירות אלא מדרבנן אבל כשאין לו אנו חוששין שמא יתייקר ומרויח בהקדמת המעות וגם המוכר יצטרך לקנותם ביוקר עכ"ל:
יא סָעִיף ז אבל אם מפרש כו'. בטור כתוב כאן י"א אפילו אם מפרש דמותר ביש לו ונראה טעמא דאע"פ דבריש סי' זה אסור במפרש לכ"ע שאני התם שהלוקח מבקש זמן להמתין לו המעות ובזה שייך המתנה מה שאין כן כאן שהמקח יש ביד מוכר מזומן אלא שממתין עד שיבא בנו אין זה קרוי המתנה והטור חולק דאף זה קרוי המתנה ומ"ש רמ"א כאן ואם לאחר זמן ביו"ד ר"ל אחר שיבא בני ואפ"ה אסור:
יב סָעִיף ז אפי' אין לו שרי. דברים תמוהים יש כאן ונעתיק המקור דאמר רב נחמן האי מאן דיהיב זוזי למוכר שעוה וקא אזלי ד' חלות בזוזי ואמר ליה יהיבנא לך ה' יש לו שרי אין לו אסור ופרכינן פשיטא דאסור באין לו ומשנינן אע"ג שיש לו הקפה ביד אחרים וכמ"ש הטור כאן והקשו בתוס' והרא"ש ממאי דאמר רב נחמן גופיה טרשא שרי והיינו הדין הנזכר בריש סימן זה דמותר למכור ביותר משוויו בשביל המתנת המעות ובלבד שלא יפרש אם מעכשיו בפחות והכי נמי יהי' מותר למכור בזול בשביל הקדמת המעות כיון שאינו מפרש וי"ל כיון דאזלי הכא ארבע בזוזי הוה כמפרש אם מעכשיו בפחות ולא שרי רב נחמן טרשא אלא בדבר שאין לו שער ולא שומא ידוע עד כאן לשונם וכתב בית יוסף על זה משמע מדבריהם שאם הוא דבר שאין שומתו ידוע אע"פ שאין לו מותר להקדים לו מעות כדי לקנות ממנו בזול דומיא דטרשא דרב נחמן הנזכר בריש סי' זה עכ"ל. וזה העתיק בד"מ בלשון זה אע"פ שאין לו מותר להקדים המעות כדי לקנות בזול מידי דהוה אמוכר ביוקר באין שומתו ידוע שנזכר בריש סי' עכ"ל וממנו יצאה הג"ה זאת להתיר אפי' באין לו כל שאינו מפרש ואשתומם כשעה חדא על הנהו תרי אריותא דבי עלאי על פסק זה חדא דהיאך יעלה על דעתנו להתירו לפסוק על שום דבר בעולם באין לו ולא יצא השער דמאי שנא ממתניתין אין פוסקין על פירות עד שיצא השער והכי נמי אפילו בדבר שאין שומתו ידועה כפרה וטלית היאך נתירם הא אפשר לבא לידי רבית גמור שזה קיבל זהב אחד להעמיד לו פרה לזמן פלוני ובהגיע זמן ההוא יתייקר ויצטרך ליתן שני זהובים הרי זה נשך גמור שאנו רואין שמשלם בעד זהב אחד שנים ומה שרצו ללמוד מטרשא דרב נחמן דמתיר בפרה אינו דומה לזה כלל דשם אין אנו רואין שמשלם יותר מעות ממה שקיבל דאע"פ שבשעת מקח קנה ביוקר מכל מקום אין אנו רואין בלוקח זה שמשלם יותר ואפשר לומר שהפרה היתה שוה כך דהא אין שומתה מפורסם וידוע משא"כ במוכר זה שמוזיל ליתן פרה ומקבל בעדה פחות ממה שיצטרך להוציא בשביל להעמיד לו פרה וזה רבית הנראה לעינים ומכ"ש שיש לתמוה על מה שכתב ב"י ורמ"א בפירוש שנותן בזול להקדים לקנות בזול דבר זה מי התיר לנו והלא זה רבית גמור דשקיל מאי דלא יהיב ליה . ועוד קשה לי ממה שכתבו התוספות הנ"ל דכל עיקר האיסור בר"נ דקיראה משום דכיון שיצא השער הוי ליה כמפרש ממילא אי לא יצא השער היה מותר לפסוק וכ"כ התוס' בהדיא אח"כ דבפירות אין איסור אלא ביצא השער דוקא וזהו נגד המשנה אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער ואם כן קשיא פיסוק פירות על פירות כל זה קשה לפי הבנת ב"י ורמ"א בדבריהם של התוס' שכתבו להיתר באין שומתו ידוע ואין לו אבל כי חזינן אנן בסייעתא דשמיא לא זו הדרך וחלילה להתיר באין לו בשום פסיקה בעולם בלא יצא השער והבנת דברי התוס' הוא בדרך זה דיש לפנינו שני חלוקות חלוקה אחת רבית הנראה לעינים שהכל רואין שהלוה נותן מעות יותר ממה שקיבל והיינו ההיא דאין פוסקין על הפירות וה"ה כל דבר דשמא יתייקר ויראו עינינו במה שיתן המוכר יותר חלוקה השניה הוא רבית דמוכח דהיינו שאין אנו רואין שנותן יותר ממה שקיבל בסך המעות אלא שבעצם המקח אנו מוכיחין שעושה כן בשביל הקדמת המעות ומפסיד (הלוקח) [המוכר] והוכחה זאת היא במה שאנו רואין שנותן לו בזול יותר ממה שיצא השער או ביוקר. ובזה יהיה הכל על נכון דיש לנו להקשות עוד בדברי התוס' למה הקשו דברי ר"נ אהדדי היה להם להקשות דברי ר"נ דטרשא אמתניתין דאין פוסקין על הפירות דלמה התיר ר"נ טרשא שיקח הלוקח ביוקר מן השער מ"ש מאין פוסקין דיש איסור בשביל הפסד המוכר ובודאי לפי תירוץ התוס' יש לתרץ זה אלא דהיה להם להוכיח תירוץ שלהן מקושיא זאת ולא מקושיא דר"נ אהדדי דאילו בקושיא דר"נ אהדדי היה אפשר לומ' דחזר בו אבל אי קשיא ממתני' אין לך לומר אלא כתירוץ התוס' לחלק בין שומא ידוע ע"כ נראה לומר דמההיא דאין פוסקין לא קשיא דשם אסור משום דיבוא לידי איסור הנראה לעינים באם יתייקר כמו שזכרתי משא"כ בטרשא דר"נ אין חשש זה שמא יתייקר דהלא כבר קנה ביוקר אלא יש חשש איסור דמוכח מכח דאנו מוכיחין מפני מה קונה זה ביוקר ודאי משום המתנת המעות וע"כ יש לחלק דאין איסור אלא דוקא בנראה לעינים דהא מדרבנן יש האיסור כאן ולא גזרו באיסור דמוכח כלל על כן הקשו דר"נ אהדדי מר"נ דקיראה דגם הוא לא מיירי אלא מאיסור דמוכח דא"ל דאוסר באזלי ד' ואיהו יהיב ליה ה' ויבוא לידי איסור הנראה לעינים אם יצטרך לקנות לו בעד ה' דא"כ מה לו לר"נ לאסור באם יצא השער בד' והוא פוסק בה' הא יש איסור בכל הפסיקות שבעולם אפי' לא יצא השער כלל כמתני' דאין פוסקין אלא ודאי ר"נ דקיראה מיירי אפי' במקום שאין איסור מצד אין פוסקין דהיינו חשש שמא יתייקר אלא מיירי מצד איסור אחר ואין שם איסור מצד שמא יתייקר כגון שכבר הגיע הזמן שחייב עצמו לתת לו ה' חלות ואז גם השער הוזל בכך ובזה מותר מצד אין פוסקין על הפירות אפ"ה יש איסור מצד שבשעה שעשה המקח היה רבית דמוכח שאז היה השער בד' ולמה לקח מעות ליתן ה' אלא ודאי בשביל הקדמת המעות קמ"ל ר"נ דקיראה דגם ברבית דמוכח יש איחור ועל כן מקשים התוספות רבית דמוכח אהדדי דבר"נ דקיראה אמרינן דאסור אפי' בסתם ובר"נ דטרשא אמרינן דמותר כמו שזכרנו ועל זה תירצו התוס' שפיר דיש חילוק ברבית דמוכח דדוקא בפירות ובשעוה אם יצא השער לפי שהוא מפורסם וכן אפילו לא יצא השער ויש פרסום מצד ששומתו ידוע שכל העולם יודעים שוויו לפי שכל הפירות והשעוה שוין הם בזה אסרינן רבית דמוכח אבל בטרשא דר"נ אין שם אחת משנים אלו דלאו שומתן ידוע כגון פרה וטלית דכל פרה יש לה מקח בפני עצמה ואין שייך בזה שער שבשוק דאין כל הפרות שוות וה"ה נמי במקצת פירות שאין כולם שוות הוי כפרה וטלית ובאשר"י לא זכר שני דברי' כאן אלא זכר שער שלהן ידוע לחוד ממילא בכל דבר שאין השער ידוע בעת הפסיקה יש היתר ברבית דמוכח כי אין כאן הוכחה רבה אע"ג דהוא מוזיל לו באמת מכל מקום אינו מפורסם לכל דאין הכל יודעי' דמי שווייה של פרה זאת וכל זאת שחילקנו בין שומא ידוע או לא הוה במקום שאין חשש שמא יתייקר כמו שאמרנו דכבר ראינו שלא נתייקר אבל במקום שיש חשש שמא יתייקר מזה לא דיבר רב נחמן כלל והוא מוזכר במשנה דאין פוסקין על הפירות וה"ה בכל דבר דחד טעמא הוא דכיון שעינינו רואות שזה משלם יותר ממה שלקח אלא דבמקו' שאין רבית הנראה לעיני' דאין חשש שמא יתייקר אז יש חילוק אם הוא שומתו ידוע או יצא השער יש איסור בין מצד המוכר כגון שמוזיל לו בין מצד הלוקח שלוקח ביוקר דזה הוה כמפרש אבל באין שומתו ידוע אין חילוק בין אם ההפסד מצד הלוקח שלוקח ביוקר והיינו טרשא דר"נ ובין אם ההפסד מצד המוכר שמוכר בזול בתרווייהו שרי כיון שאין חשש שמא יתייקר בתרוייהו ויש ראיה לפירוש דלעיל מלשון התוס' דכתבו שם יהיבנא לך ה' פי' לזמן פלוני איתנהו שרי ליתנהו אסור אבל ד' בזוזי שרי לפסוק כיון שכן השער דפוסקין על שער שבשוק עכ"ל קשה לאיזה צורך כתבו דמיירי לזמן פלוני אלא דקשה להו אי מיירי שא"ל לאלתר אתן לך ה' בזוזי דזה פשיטא דאסור באין לו דהא יצטרך בבירור ליתן בעד ארבע כפי מה שקיבל בעד ה' אלא מיירי לזמן פלוני והיינו דאפשר שיהיו בזול וקמ"ל ר"נ דאף על פי שיהיו בזול אסור אם קיצץ עמו בה' כיון דבשעה שקיבל המעות היה שם איסור וע"כ אסור בליתנהו ועל זה כתבו אח"כ אבל ד' בזוזי כו' כלומר כיון דמיירי בלאחר זמן היה לו לאסור אפילו ד' כיון שיש ספק ג"כ שמא יתייקר על זה תירצו דבזה שרי כיון דכן השער כו' ע"כ בא ללמדנו איפכא דיש רבותא במה שאומר ה' אע"ג דיהיה אז שעת הזול ובזה מותר אם פסק כבר על הפירות וכיוו אפילו בזה איסור מטעם שזכרנו. כן נראה לע"ד ברור דבכל מקום שיש חשש שמא יתייקר יש לאסור באין לו ואין ללמוד היתר מתוס' ואשר"י אלא באין חשש שמא יתייקר כגון בטרשא דר"נ דלא שייך שם כלל וכן בפירות אם ראינו שלא יתייקר בזה אנו מתירין רבית דמוכח:
יג סָעִיף ח שעתה בני זרת כו'. כתב ד"מ בשם הגהות מרדכי דוקא שנותן לו הנהו דלועין שהיו לו בשעת פיסוק אבל אם נותן לו אחרות אסור:
יד סָעִיף ט ההולך לחלוב כו'. חילוק שבין דלועין לחלב דבדלועין כיון דגדל כבר קצת ומזה גדל השאר אח"כ משא"כ בחלב דאי שקלית להאי חלב אתי אח"כ חלב אחר ולא גדל מאותה חלב שהיה כבר:
טו סָעִיף י דאין דרך למכור פירות כו'. אבן דלועין דרך ליקח בקטנן ונמצא שעתה כשהוא קונה אותם כך הם נמכרים בשוק וזהו שויין ומה שמניחים ליגדל מאליהן הם גדלין כ"כ ב"י במ"מ וכתבו התוספות הא דאסור בפרדס כאן יותר ממשכנתא דסורא דשאני התם שקונה הקרקע מעכשיו לפירותיה אבל פרדס אינו זוכה בשום דבר והוה זוזי הלואה גביה עד הבציר ועוד י"ל כו' עכ"ל:
טז סָעִיף יא ועל הזמורות כו'. גם בזה אין דרך למכור כן והוה כמו פרדס דבסמוך. אלא אם כן יסייעו לדוש דלא נגמר השכירות עד אותו זמן ושכירות אינה משתלמת אלא בסוף ואף אם יתנו אז יותר ממה שמגיע להם שכירות בעד דישה והברה אוזיל הוא דקא מוזיל גבייהו:
יז סָעִיף יג מותר להקדים כו'. בגמרא הכי איתא אמר ליה רבא מבר"ניש לרבא חזי מר דמקבלי רבנן ריבתא דקא יהבי זוזי אחמרא בתשרי וקא מבחרי להו בטבת פרש"י נוטלין יין טוב ואי הוה שקלי ליה מתשרי דילמא היה מחמץ ואשתכח דמשום קדימת המעות בתשרי ועדיין לא יצא השער קיבל עליו המוכר אחריות ולא דמי לההוא דיש לו חטין לפי שהיין רגיל להחמיץ ושמא שלו החמיץ א"ל אינהו נמי אחמרא יהבי אחלא לא יהבי מעיקרא משעה שלקחו דחמרא חמרא דחלא חלא פי' קלקולו בתוכו אלא שאינו ניכר ויין המקולקל לא לקח ממנו וכתבו התוספות בפרק הרבית (דף ס"ד ריש ע"ב) דמשמע דהנהו רבנן דיהבי זוזי אחמרא קלקול אחר בר מחימוץ הוה מקבלי עלייהו ולא דמי לפוסק על הפירות שיש לו שאין הלוקח מפסיד בשום ענין דהתם יכול המוכר לתת לו חטים אחרים ואלו שיש לו יאכלם אחר הפסיקה עמו אבל ביין היו סומכין על היין של הבעלי בתים דוקא ולא היו יכולים לקנות מן השוק ולתת להם עכ"ל וכן יש לפרש גם דברי הטור שכתב ע"מ ליתן לו יין טוב בניסן ולא חשבינן רבית מה שהמוכר מקבל עליו האחריות כו' ר"ל אותו האחריות שיהיה היין טוב ואדסמך ליה קאי אבל שאר האחריות כגון זול או שאר קלקול של כל יינות של המוכר הלוקח מקבל עליו וע"כ אמר הטור בה"א הידיעה האחריות דהיינו הנזכר בסמוך לו. ובדרישה כתוב שכל האחריות שבעולם קיבל עליו המוכר ואפ"ה שרי דלא גרע מפיסוק פירות דבסי' קע"ה שיכול לפסוק אפילו אם מקבל עליו המוכר כל האחריות כו' ואשתמיטתיה דברי התוס' הללו שזכרתי ובודאי אין הטור חולק עליהם מדלא הביאם כלל וגם לשון הגמרא בהדיא משמע כדבריהם דלא הזכירו אלא דלא יהבי זוזי אחלא משמע אבל על שאר קלקולים לא הקפידו:
יח סָעִיף יג יין טוב בניסן. כן הוא בטור אבל בגמרא דלעיל איתא בטבת וכתב ב"י שבגמרא של הטור היתה הגירסא בניסן או שסובר הטור דלאו דוקא עד טבת אלא אפי' עד ניסן וכמ"ש התוס' בפרק הרבית (דף ס"ד) ד"ה אי תקפא ברשותך דאפילו כל השנה הוה הדין כן והאי לישנא בתרא דב"י נ"ל עיקר דהא ברמב"ם ורי"ף ורא"ש נזכר טבת והיה לו לטור לכל הפחות להביאם ולהודיע שיש חילוק בגירסאות אלו אלא שהקשה ב"י ממה שהקשו התוס' במה שאמרו בגמרא שרי ליה לאינש למימר הילך ד' זוזי אחביתא דחמרא אי תקפא ברשותך והיינו הדין שזכר הטור והש"ע סעיף זה בסיפא וכן מותר להקדים מעות על חבית ידוע של יין כו' דלמה לי התנאי הא אפי' בלא התנאי יהיה ברשות המוכר לענין אם יחמיץ היין כמו בהאי דינא דרבנן יהבי זוזי בתשרי ומבחרי בטבת דלאו דוקא בטבת אלא כל השנה יכולים ליקח יין טוב דוקא ומכח קושיא זאת פירשו דדין התנאי אי תקפא ברשותך דהיינו הסיפא דסעיף זה מיירי דלאו החמיצה ממש דזה אין צריך תנאי אלא מיירי לענין קילקול קצת. והוקשה לב"י על הטור שכתב בדין הסיפא ואם יחמיץ כו' ש"מ דלא ס"ל תירוץ התוספות ואם כן מה יתרץ על הקושיא שלהם וע"כ כתב ב"י דהטור חולק עם התוספות וס"ל דאחר ניסן אין היתר ליקח היין ויש לו גירסא אחרת בגמרא ותמהתי מי הכניסו לכך לעשות מחלוקת בחנם לענין דינא דהא לא הוקשה לתוס' על גוף הדין כלום מאיסור להיתר או איפכא אלא לתרץ קושיא אחת דלמה לי תנאי ע"כ לא שינה הטור ענין התנאי כמו שנ' בגמרא דהא עכ"פ לדינא אמת הוא ועל קושית התוס' דלמה לי תנאי שערי תירוצים לא ננעלו דיש לתרץ דשאני בסיפא דחבית ידוע מכר לו וע"כ אי לא התנה בהדיא אם יחמיץ יהיה ברשות המוכר היה באמת ברשות לוקח כיון שבחר לו אותה חבית משא"כ ברישא שסתם מכר לו יין טוב הוה כאלו מפרש שלא יחמיץ וכבר פסק גם ב"י לענין הלכה דלאו דוקא ניסן אלא ה"ה כל ימות השנה:
יט סָעִיף יג אסור. אפי' (לא) משכו דהוי קרוב לשכר ורחוק להפסד כן נראה לענ"ד:
כ סָעִיף יד חבית של יין. אלו דברי הטור בשם הרמב"ם והשאיר אותם הב"י בצ"ע ובלבוש נתן טעם להיתר זה דלאו משום המתנת המעות אוקיר גביה אלא משום שאם אבדה או נשברה לא ישלם לו כלום ואם לא ימצא למכרה יחזירנה לו ואם מכרה והפסיד בה איהו דאפסיד אנפשיה דלמה מכרה היה לו להחזירה עכ"ל וקשה א"כ גם בדין דריש סימן זה דאסור למכור ביוקר בהמתנה נימא כן דאיהו דאפסיד אנפשיה דמי הכריחו לקנות בדרך זה ונראה לענ"ד פירוש דברי הטור בדרך זה כי הרמב"ם כ' דברים אלו לפרש טרשא דר"נ כמה שכתב המגיד משנה ונראה שהוא בדרך זה דבא להתיר למכור סחורה בהמתנה ביותר מן שוייה דהיינו שימכרנה עתה כפי שתהיה שוה אחר זמן וכדי שלא תקשה הא' זהו טרשא דרב פפא דקיימא לן לאיסור כמו שכתבו הטור והשלחן ערוך ריש סימן זה וחילק שם בין שומתו ידוע או לא הרמב"ם עשה חילוק אחר דהיינו דע"כ לא אסרינן טרשא דרב פפא ריש סימן זה אלא בעשה עם הלוקח מקח גמור מעכשיו דלא למיהדר ביה מה שאין כן אם לא עשה כן אלא יש לו רשות להחזירה לו כל זמן שירצה נמצא שעד שעה שימכרנה הלוקח הוה כהלואה בידו והוא מעצמו מכרה ומקבל עליו בעת ההיא לשלם לו המעות שהיה יכול המוכר ליקח לאחר זמן בזה ודאי שרי דהא אין המוכר עושה שום דבר איסור אלא הלוקח עושה כן מעצמו במה שתחת ידו וסברא זו כתב ב"י בסמוך דיבור המתחיל מי שיש לו כו' וז"ל אלא הוא מעצמו נטלן ומשתמש בהן כו' ונראה דכאן במכירה כולי עלמא מודים בזה דשרי וע"כ צריך שיהיה האחריות על המוכר בכל דבר עד שעה שימכרנה הלוקח דאם לא כן הוי ליה תיכף מכירה מן יד המוכר ליד הלוקח אלא ע"כ דאחריות על המוכר בזה כ' הרמב"ם ב' דרכים. הא' שהמוכר מקבל עליו כל האחריות עד שימכרנה כמו שזכרנו והדרך הב' שהלוקח יקבל עליו האחריות מעכשיו ואפ"ה לא נחשב למכירה עדיין כי מיירי שהמוכר הבטיח לו שהמותר על מה שעשה עמו קצבה יהיה ללוקח דהיינו שהלוקח ימתין עד שעת היוקר ואפשר שבעת ההיא יקבל עוד יותר ובההיא הנאה מקבל עליו אחריות אבל מ"מ אם ירצה יוכל להחזיר תמיד נמצא שאין כאן מכר מיד המוכר ללוקח רק הוא מעצמו מכר לו חפץ חבירו שהוא תחת ידו ומקבל עליו לשלם לא כיוקרא דלקמיה זהו שרי נמצא מבואר דברי סעיף זה בשני דרכים שזכרנו ומ"ש ברישא ואם לא מצא למכרה כו' כתבו דרך טעם לדין ובעיקר הדין עצמו לא זכרו והיה לו להזכירו שם שנעשה תנאי בזה כמו שזכר בסיפא נ"ל דברישא שמקבל עליו המוכר האחריות יש בזה גם דבר זה צריך פשיטות שיוכל להחזיר לו כל זמן שירצה כיון דאין כאן מכירה עדיין כן נראה לענ"ד נכון:
כא סָעִיף טו ואוליכנה למקום היוקר. בגמרא איתא בהדיא אע"פ שגם המוכר עצמו היה לו ג"כ דעה להוליכם לשם:
כב סָעִיף טו כפי מה ששוה שם. בטור כתוב מיד כשתמכור אפרעך וכוונת המוכר להראות שמאמיני' לו וסברא זו איתא בגמ' ועי' בסעיף ט"ו:
כג סָעִיף טו אם אחריות בהליכה על הלוקח. דהשתא הוה מלוה גביה ויהיב ליה מותרות ברבית משא"כ אם אחריות על המוכר דלא מתחלת ההלואה עד שעה שימכרנה וכל מה שימכרנה ביוקר הרי היא של בעלים הראשונים וא"ל אמאי אסור כאן באחריות הלוקא מ"ש מסעיף י"ד בסיפא דמותר אפי' אם מקבל עליו הלוקח אחריות דהתם אין שם הלואה לבסוף כשיקבל המעות אלא מכר גמור בעת ההיא:
כד סָעִיף טו והוא שיתן לו שכר טירחא. כ"כ התוס' והרא"ש מטעם דאל"כ הרי הוא טורח לו בהליכה בשביל הלואה שאח"כ וסיים הרא"ש וז"ל וקמ"ל דלא חיישינן שמא אתי לזלזולי בשכר עמלו ומזונו עכ"ל והתוספות כתבו דסיפא איצטריך ליה ברשות לוקח אסור דס"ד דלא מחזי כרבית כיון שמוכרו במקום היוקר והביא ב"י דעת המ"מ והמרדכי בשם א"ז דאינו צריך ליתן לו שכר טרחו וכתב ב"י טעמא דאינו מתנה עמו שילוה לו אלא מעצמו נוטלן ומשתמש בהם ע"כ אין כאן איסור רבית דגמילות חסד הוא שטורח לו ולע"ד נראה דבזה לא יצאנו עדיין מאיסור רבית אלא טעמא דהלוקח טרח בשביל עצמו כדי שיגיע מעות לידו ואין זה שכר הלואה אלא הוא טורח לעצמו ומשתדל לו מן הפירות מעות ואע"ג דגם להמוכר יש הנאה מזה אין זה אוסר במידי כיון שגם להלוקח יש הנאה וזה פשוט לקמן סי' קע"ז דלא איכפת לן בצירוף הנאת שניהם והגע עצמך דאטו יש איסור במי שמלוה לחבירו איזה חפץ שיש לחבירו למכור וקוצץ עמו באיזה סך ישלם לו אם לא יחזירנו בעין וזה הלך ומכרו ומשלם לו אח"כ סך שקצץ עמו וכי נאמר שיש בזה רבית במה שטרח במכירתו פשיטא שכל מה שטרח לא טרח אלא בשבילו ופסק הב"י כאן כדעת התוספות והרא"ש שצריך ליתן לו שכר טירחא ואיני כדאי להכריע אלא דנראה לי פשוט דהאי שכר טירחא אינה טפי מאותה שנזכר בסימן קע"ז דאפי' בדבר מועט סגי ואע"ג שבב"י כתב מכח דברי הרא"ש שזכרתי דבעינן שיהא שכרו משלם לענין הלכה לא בעינן כך מאחר שגדולים אחרים פוסקים דלא בעינן לה כלל ומסתבר כוותייהו לכל הפחות נסמוך עלייהו בזה וכן משמע כאן בש"ע שלא כתב אלא סתם שכר טירחא:
כה סָעִיף טו שפוטרין ללוקח המכס. פירוש בחזרתו דאם לא כן מה הנאה יש לו:
כו סָעִיף טז שיהיו באחריות הלוקח. פירוש הנותן המעות להתגר ואמרינן בגמרא דניחא לתגר דמגלין ליה תרעא פירוש על ידי זה יהיה ניכר שהוא סוחר ומכירין אותו ונותנין לו בהקפה פעם אחר א"נ דמוזלי גבייהו פירוש כששומעין שזה אינו משתכר מוזלי גבייהו יותר כדי שירויח ולא ימשוך ידיו מלהרגיל אצלם וכתבו התוספות אע"פ שאחריות בהבאה לנותן המעות על הנותן המעות מ"מ אי לאו הני טעמי היה אסור כיון שהאחריות בהליכה עליהם ונהנין מהמעות בקניית סחורה לשם מכאן וע"כ הם טורחים בחזרה בשכר הלואה דבהליכה ולפ"ז נראה אם נותן לו שכר טירחא על ההבאה שרי והוא פשוט לענ"ד:
כז סָעִיף טז ובמיני סחורה אסור. דדוקא בתבואה יש להנהו תרי טעמי שזכרנו דתבואה מידי דשכיחא דאזלי ואתו אותן סוחרים כל שעה משא"כ בשאר סחורות דמי שמוכר עכשיו אינו מוכר למחר:
כח סָעִיף טז ויש מתירין בפירות אפילו אם מקבל אחריות. כ"כ המפרשים בשם ר"ת והרמב"ן והטעם מפורש בנימוקי יוסף ובריב"ש סימן ש"ו דאף על גב דהיה ראוי לאסור שמשקבל את המעות ואילו צריך להוציאם היה מוציא אותם ולפיכך הוא מקבל עליו אחריות הדרך בחזרה עם הפירות והוא נותן לו בחזרתו בשער הזול אלא דאפי' הכי מותר דלאו שכר הלואה הוא דאע"פ שנשתמש במעות בהליכה הרי הוא כשולחני שהפקידו אצלו ושם הוא פורעה אלא הא דעבדי הכי משום הני תרתי טעמי דלעיל מגלו להו תרעא ומוזלי גבייהו ואינם אלא שלוחים שלו אלא ששומר יכול לקבל עליו להיות כשואל על כן מקבל עליו אחריות הסחורה בחזרה ע"כ. ואין להקשות בכאן על מ"ש בסעיף ט"ו דאפילו אם נותן לו שכר טרחו אין היתר אלא אם האחריות על המוכר ואע"ג דגם שם איכא למימר דמגלו להו תרעא כמו שהעתקתי שם בשם הטור דא"ל לכשאמכור תיכף אפרע לך והיינו שרוצה להראות עצמו ואפילו הכי אסור התם קאי אסחורות דאין שם גילוי תרעא באמת. ועוד נראה דדוקא גבי לוקח פירות אמרינן הני תרי טעמי דלעיל שיש למוכר תועלת ע"י שקונה סחורות לזה הלוקח דע"י שיראו מעות בידו יקפצו רבים עליו על כן הנאה זו היא לו במקום שמקבל אחריות עליו אבל לעיל במוכר אין לו תועלת ללוקח מאנשים שיקנו דכל הבא לקנות אין לו שום דאגה שיכול לקנות בהרבה מקומות ואין צריך להחניף לשום אדם ובריש פרק א"נ אמרי' זוזי דאינשי עבדי סרסורתא פירוש ול"צ לשום סרסור כי החמרים בעצמן מוליכין התבואה לבעל המעות ע"ש (דף ס"ג) נמצא שאין הנאה למוכר בזה על כן צריך הלוקח לקבל עליו האחריות:
כט סָעִיף יז יש לו שם פירות כו'. דמהשתא אוקימנא ברשותיה ואע"ג דלא משך דסאה בסאה אבק רבית הוא וביש לו לא גזרי ואין לו אסור דבשכר המתנתו נותן לו במקום היוקר:
ל סָעִיף יח על אחריות הספינה. פירוש שהמלוה מקבל עליו אחריות המעות כל ימי המשך מהלך הספינה אפ"ה אסור דהא זוזי יהיב וזוזי שקיל ולא הדרא הני זוזי בעינייהו והוי כמו שכירות מעות ריש סימן קע"ו דלא יצא מידי הלואה והוי אבק רבית ואם לא קיבל עליו האחריות הוי רבית קצוצה כן כתב ריב"ש סימן ש"ח וכ"כ רמ"א בריש סי' קע"ו בשכירות מעות לחלק בין קבלת אחריות או לאו לענין אבק רבית ובלבוש כתב כאן דאפילו אם קבל עליו אחריות הוה רבית קצוצה ושגגה היא דלא עיין בגוף הדין גם בדברי עצמו ר"ס קע"ו:
לא סָעִיף יח ויש מתירין להלוות כו'. גמגום חזינא כאן דמשמע מלשון זה שיש מתירין אלו חולקין עם הריב"ש דלעיל ולא נראה כן דבמ"מ העתיק זה מתשובת בנימין זאב סימן שס"ד וז"ל על שנהגו במלכות זו שנותנין ביריד של קלוני"א י"ב דינרין ומקבלין בוורמיז"א או במגענצ"א כשחוזרים י"ג דינרין ושאל רבינו את רש"י וא"ל אינו שרי אא"כ יקבל המלוה הסחורה שהלוה קונה אותה באותו כסף ויוליכנה המלוה או שלוחו באחריותו של מלוה עד מקום שיקבל שם המעות ויתן לו י"ג דינרין אבל בלאו הכי אסור עכ"ל. ונ"ל פשוט שגם הריב"ש מודה בזה דכאן אין שום הלואה אלא מכר גמור שהמלוה זוכה שם בההיא סחורה ובבואו לביתו מן היריד חוזר ומוכרה לו אבל בדין הריב"ש דקודם זה פשיטא דאסור לכ"ע שהרי הלואה יש שם רק דהוה אמינא להתיר מכח האחריות ועל זה פסק דאסור זהו נראה לי ברור ופשוט:
לב סָעִיף יט למי שיבטיח מאה ליטרין כו'. שאין כאן הלואה אלא כעין מכר שמקבל עליו אחריות מעות מאה ליטרין ואפילו אם יקדים לו הך' ליטרין ואח"כ כשיהיה הפסד יקבל ממנו מאה ליטרין אין זה נחשב להקדמת מעות דנותן לו ך' ליטרין בשביל שיתן לו אחר כך מאה ליטרין שידוע שאין נותן לו מאה ליטרין בשביל הקדמת ך' ליטרין אלא מפני ההפסד שקבל עליו ך' ליטרין הראשונים כבר קנאם המקבלם תחלה ועוד שזהו כעין קנס שמתחייב עצמו כו' ע"כ בריב"ש שם ולעיל סעיף ד' בהג"ה בדין פטרני מי"ב דינרין משמע גם כן הכי:
א סָעִיף א המוכר. כתב הט"ז ונראה פשוט דאף על פי שהלוקח רוצה להניחו עד שעת היוקר אסור דעל כל פנים בשעה שנוטלו הוא באיסור עכ"ל:
ב סָעִיף א ביוקר. כ' בעה"ת דכל שלא א"ל אם תתן מעכשיו וכו' אלא א"ל סתם באייר תתן לי כשער של אייר בין שיהיה אותו זמן יוקר או זול מותר אע"פ שדרכן להתייקר באייר ואפילו יש לו עכשיו שער ידוע מותר ובקרקעות כיון דאין אונאה לקרקעות וגם אין כיוצא בזה נמכר בשוק כל שהוא דרך מקח וממכר שאינו נראה כרבית מותר אא"כ פירש בפירוש אם מעכשיו בכך וכך ואם לזמן פלוני בכך וכך שאז אסור אפי' לא החזיק הלוקח עדיין בקרקע וכן לכל דבר שאין לו קצבה ואונאה ומיהו אם עבר ומכר אף במקום שהוא אסור אינו אלא א"ר דכיון שאינו אלא דרך מכר הוה דרבנן עכ"ל הש"ך:
ג סָעִיף ד אחריות. דאל"כ אין כאן מכר אלא הלואה ויש כאן רבית מה שקבל יותר. ט"ז. וכ' הש"ך משמע דאפי' אין עליו רק אחריות הדמים שקבל מהלוקח אסור ואין חילוק בין מוכר מקצת חובו או כל חובו:
ד סָעִיף ד המוכר. וה"ה אם קבל עליו המוכר אחריות שאם לא יוכל לגבות מחמת גזרת המלך מותר. תשו' הרשב"א:
ה סָעִיף ד אומנות. פירש הרמב"ן שנותן לו עכשיו ר' זהובים שיכנוס תחתיו לאומנות המלך שהוא עליו בשוה ש' זהובים אסור דמשום דמקדים לו המעות פורע בשבילו יותר:
ו סָעִיף ה עזר. פי' כמו אורנד"י במדינת פולין שלא יהיה רשות לשום א' מהקהל למכור יין או בשר רק זה הקונה:
ז סָעִיף ו לשולחני. כתב הטור דוקא לשולחני דאורחיה בהכי אבל באינש אחריני אסור עד דא"ל בפירוש דרך מקח וממכר דלא כמ"ש ב"י דתוס' והרא"ש לא ס"ל הכי. ש"ך:
ח סָעִיף ו שיש. דמעות שאינן טבועות ה"ל כפירות וכיון דיש לו מותר ב"י בשם הרמב"ן:
ט סָעִיף ו הנכון. ומהרש"ל והלבוש והב"ח והט"ז חולקים על הרב בזה דלא דמי זה להלואת סאה בסאה דהא נותן לו יותר משוי' ולא שרי אלא דרך מקח וממכר הלכך צריך שיהיה לו כל דמי הדינר בביתו וכ' עוד הט"ז ראיתי להזכיר מה שיש נוהגים לעשות היתר שהלוה כותב לו שמוכר לו איזה סך כסף וידוע שאין לו אותו הסך רק שהמלוה סומך על מה שהוא מודה שיש לו אותו סך זה נ"ל איסור דאורייתא דמה מהני הודאתו לשקר להפקיע איסור דאורייתא דנהי דיש בהודאה כח לחייב עצמו ממון מה שאינו חייב אבל חלק גבוה מי ימחול וראיה ממ"ש רמ"א סי' קס"ט י"א דמי שאינו מוחזק שיש לו משכנות של עובד כוכבים לא מהני הודאתו לשקר ה"נ כן הוא עכ"ל (ובב"י סי' קי"ג מיישב המנהג דיש לסמוך על היתר זה של זקוקים כסף והעמיד על תיקון מהר"ם שהיה מקודם במדינת פולין דהיינו קרוב לשכר ורחוק להפסד ואם יהיה הפסד אזי יהיה הלוה נאמן בשבועה על הרווחים ולא על הקרן וזהו ההיתר מהר"ם ז"ל והגאון מ"א צוה לכתוב משמעות בממרנו"ת בזה"ל נעשה עצ"ה כתיקון מהר"מ ז"ל ועי' בלחה"פ בק"א):
י סָעִיף ו במעות. שאינן טבועות שהוא מין אחר אבל מעות במעות אע"פ ששניהם אינן טבועות כיון ששניהם מין א' וכן פירות בפירות אסור דה"ל הלואה ולא שרי אלא סאה בסאה ולא עודף ומשמע דהיינו בסתמא אבל אם אמר בפירוש הלוה לי שהוא דרך הלואה אפי' פירות בפירות של ב' מינים אסור כמ"ש לעיל ס"ס קס"ב דאסור ללוות סאה חטין בסאה דוחן אפילו יש לו דוחן ע"ש. ש"ך:
יא סָעִיף ז ברשות. הטעם כיון דמן התורה מעות קונות הוי לענין רבית כאילו קנאם קנין גמור כ"כ ב"י בשם הריב"ש:
יב סָעִיף ז הקפה. אבל פקדון מותר כדלעיל סי' קס"ב ס"ב בהג"ה ודוקא כשיצא השער הוא דאינו אסור אלא בפחות אבל לא הוקבע השער אפילו בשווי' אסור למכור כשאינו ברשותו דשמא יתייקר והוי רבית כ"כ הריב"ש ולפ"ז כי שרינן באין שומתן ידוע אפי' באין לו נמי דוקא ביצא השער הוא דלא כדמשמע בלבוש עכ"ל הש"ך וע"ל סי' קס"ב ס"ב וסי' קס"ג ס"א וסי' קס"ט סי"ח ע"ש:
יג סָעִיף ז אין. הנה בט"ז האריך בראיות לחלוק על הרמ"א ומסקנתו דבכ"מ שיש חשש שמא יתייקר יש לאסור באין לו וכן הוא דעת הש"ך כמ"ש בשמו בס"ק י"ב דמיירי דוקא ביצא השער ע"ש וק"ל:
יד סָעִיף ח שיתנם. כ' הד"מ דוקא שנותן לו הנהו דלועין שהיו לו בשעת פיסוק אבל אם נותן לו אחרות אסור:
טו סָעִיף ט אסור. דל"ד לדלועין דלעיל דהכא מה שגדל אח"כ אינו גדל מכח מה שהיא בבהמה בשעת מכר דהא כי שקלת להאי כולה לגמרי אתי אחרינא. ש"ס:
טז סָעִיף י הפרדס. כתבו התוס' הא דאסור בפרדס כאן יותר ממשכנתא דסורא דשאני התם שקונה הקרקע מעכשיו לפירותיה אבל פרדס אינו זוכה בשום דבר והוה זוזי הלואה גביה עד הבציר:
יז סָעִיף יג להקדים. פירש"י דהיינו בלא יצא השער ויש לו ול"ד לדלקמן סי' קע"ה ביש לו חטין לפי שהיין רגיל להחמיץ ושמא כולו החמיץ ואפ"ה שרי הכא מטעם שזה שהחמיץ מעיקרא קלקולו בתוכו אלא שאינו ניכר וכ' הש"ך בשם הטור ולא חשבינן רבית מה שהמוכר מקבל עליו אחריות שיהיה יין טוב אבל אם המוכר מקבל עליו ג"כ אחריות דיוקרא וזולא אסור ודלא כהדרישה וכ"כ הט"ז. ומ"ש המחבר בניסן ויש פוסקים עד טבת ונ"ל דהכל לפי המקום והזמן שהוא עת בירור היין:
יח סָעִיף יג המוכר. ואין חילוק בין אם מושכו לרשותו או לרשות המוכר. טור:
יט סָעִיף יג אסור. דהוי קרוב לשכר ורחוק להפסד. ט"ז:
כ סָעִיף יד של. כ' הש"ך דכל סעיף זה הוא לשון הרמב"ם והב"י וכל האחרונים נדחקו ביישוב דבריו אבל לבי אומר לי שטעות נפל בספרי הרמב"ם והאי שאם לא מצא למוכרה ולהרויח בה וכו' צ"ל אחר סוף דין השני אחר תיבת מותר אע"פ שאם אבדה או נגנבה או החמיצה תהיה ברשות הלוקח שאם לא מצא למוכרה ולהרויח בה ה"ל להחזירה לבעלים אבל ברישא לא שרי אלא מטעם דאבידה או שבירה תהיה באחריות הלוקח אבל לא היה יכול להחזירה למוכר כשלא היה מוכרה כמו שירצה עכ"ל:
כא סָעִיף טו ואוליכנה. בש"ס איתא בהדיא אע"פ שגם המוכר עצמו היה לו ג"כ דעה להוליכה לשם:
כב סָעִיף טו שכר. בב"י משמע דבעי למיתן ליה שכר עמלו ומזונו משלם ולא די בדבר מועט אבל הט"ז כתב דאפילו בדבר מועט סגי:
כג סָעִיף טו המכס. פי' בחזרתו דאל"כ מה הנאה יש לו. ט"ז:
כד סָעִיף טז באחריות. כ' הט"ז נראה דאם נותן לו שכר טרחא על ההבאה שרי אפילו בלא אחריות עכ"ל ואדם חשוב שמקבל עליו אחריות ונותן לו שכר טרחא ג"כ מותר. ש"ך:
כה סָעִיף טז ויש. והש"ך כ' דאין כאן מחלוקת דגם הרמב"ם והמחבר מודים בזה אלא דהם אמרו באינו נותן לו שכר טרחו:
כו סָעִיף יח אסור. אע"פ שהמלוה מקבל עליו אחריות המעות כל ימי משך מהלך הספינה עד שובה עדיין לא יצא מידי הלואה דזוזי יהיב וזוזי שקיל ולא הדרי בעינייהו ומה שנוהגין לתת כ' לטרין למי שיבטיח ק' לטרין שיש לו בספינה זו דרך אחרת לפי שאין כאן הלואה אלא כעין מכר שמקבל עליו אחריות מעות בעד סך ההוא שנותן לו זה ואפי' יקדימו לו עתה הך' לטרין אין חשש בזה הריב"ש וע"ל סי' קע"ז (ועי' בתשו' מהריט"ץ סי' קפ"ו):
כז סָעִיף יח נהגו. גם כאן כתב הש"ך דגם המחבר מודה בזה דכאן אין שום הלואה אלא מכר גמור שהמלוה זוכה שם בהסחורה ובבואו לביתו מהיריד חוזר ומוכרו לו:
א סָעִיף א שאין לו שער ידוע. [עי' בתשובת חתם סופר סי' קל"ז שנשאל מת"ח אחד היות פ"א הסכים ליקח יי"ש מאת חותנו ובעת ההיא בא סוחר א' ליקח יי"ש מחמיו ואמר להת"ח הנ"ל שיקח הוא היי"ש מחמיו והוא יקחנו מאתו בהמתנה ביוקר. וכן נעשה ולקח הסותר ממנו היי"ש וגם לקח עוד מחותנו במזומנים ובהגיע זמ"פ פרע חובו אך הת"ח יודע שהאיש הקונה מכר היי"ש בפחות ממה שקנאו שהיה צריך למעות ונמצא שקנה ביוקר בשביל המתנת המעות אך לא יצא שום שער ידוע מיי"ש וגם אין שומתו ידוע ועתה לבו נוקפו מחשש איסור א"ר עכ"פ וכתב הנה יש כאן ב' חששות. א' מפאת תחלת הקנין דאע"ג דהיינו טרשא דר"נ דנהיגין להתיר מ"מ כד אתי עובדא קמיה דרלב"ח סי' ע' (ורמז עלה בש"ך סק"ה) בראובן שאמר לשמעון קח לך צמר מלוי במעותיך ותנהו לי בהמתנה בריוח כך וכך והיה נראה להרב מו"ה ברוך להתיר דהיינו טרשא דר"נ וחלק עליו הרלב"ח ואוסר דכיון דשמעון לאו בר קונה צמר הוא רק להמציא מעות לראובן והו"ל כמפרש ואסור ע"ש וה"נ הרי הקונה א"ל שיקח היי"ש מחותנו והוא יתנהו ממנו בהמתנה ואסור לרלב"ח הנ"ל. חששא ב' מפאת סוף הקנין שמכר בפחות והפסיד מקרנו וכבר כתב הרב ב"י בבד"ה סי' זה בשם הריטב"א דלא התיר ר"נ אלא מי שמוכר לחנוני או לתגר כו' אבל הנוהגים ליקח טרשות למכרו לאלתר בפחות לכ"ע אסור ע"ש והאריך בזה והעלה דנ"ד היתר גמור הוא דנ"ד לא דמי כלל להא דרלב"ח דהתם גברא דביני וביני אינו סוחר מהצמר ואין לו עסק בה אבל הכא הלא גם בלא"ה כבר רצה הת"ח ליקח יי"ש. וגם להא דריטב"א לא דמי שכלל דברי הריטב"א אינם אלא לאפוקי מי שאינו תגר באותה סחורה ומעיקרא אינו לוקח בהקפה אלא למכור מיד בב"א בזול כדי להמציא לו מעות דזה אסור אפילו לא אמר הלוני ואפילו מוכר לאחר לא לאותו בע"ד עצמו (ע"ל סי' קס"ג ס"ג ומ"ש שם) אבל תגר שכוונתו לסחור בסחורה זו ושוב אפילו מיד ביומו נזדמנה לו סחורה בזול יותר ומוכר הסחורה ההיא בפחות להמציא לו מעות לסחורה השניה אין בכך כלום ונ"ד הא חזינן דהאי גברא תגר הוא באותה סחורה דהרי קנה ג"כ מחותנו במזומנים אלא שלקח גם ממנו בהקפה וחזר ומכרו בפחות משום שהיה צריך למעות ולא הוי מצוי לאצור סחורתו עד יום מועד אבל אין מוכח מתוכו שע"ד רבית עשה כן שריא בלי ספק ע"ש]:
ב סָעִיף א מותר למכרו ביוקר. בט"ז נרשם כאן סק"ב מותר למוכרו. בב"י פירש בהמתנה. והוא ט"ס וצריך לציין על סוף הג"ה וצ"ל מותר למכרו בב"י פירש בהמתנה כצ"ל:
ג סָעִיף א ביוקר. עבה"ט ועיין בתשובת בית אפרים חי"ד סי' מ"א אם מותר לתת לשולחני מטבע שאינה של אותה מדינה והשולחני יתן א"ן ווייזונ"ג ללייפסיק לשלם שם ביריד הסמוך במטבע שנותנים עליהם עודף מה וכתב דבכה"ג אף אם היה השולחני מתחייב לשלם לו באותו מקום שרי דהני מטבעות של מדינה אחרת אין דינם כמטבע היוצא ואין בהם דין אונאה ודמי לקרקע ועוד דאין שומתן ידוע וא"כ מותר לתת לאחד מטבע קאראנט ע"מ שיתן לו לאחר זמן באותו מקום מטבע נקרא (פערציגער) אע"ג דהני חשיבי טפי ובפרט אם מתחייב לשלם ביריד אשר במקום אחר דבכה"ג אף בדבר ששומתו ידוע כמו פלפל ושעוה שרי שאין הרבית ניכר כלל דהא י"ל דאוסופי קא מוסיף ליה בהאי הנאה שזה מקבל עליו לקבל מעותיו חוץ למקומו שהיה צריך זה להביאו לביתו ויש בזה טורח והוצאה ואחריות הדרך וכ"כ בתשובת מים רבים חי"ד סי' ל"ח וע"ש עוד לענין אם יש היתר לתת לבעל המעות שט"ח של אחר. וכתב עוד שהוא רגיל להורות בהלואה לזמן והמלוה נותן איזה מטבע והפרעון הוא במטבע אחרת החשובה יותר כפי שער שבשוק לכתוב בשט"ח נתינת המלוה כמות שהיח עצה"ט ולהתנות שאם ישלם המטבע פלוני נפטר הלוה מהעיסקא ע"ש:
ד סָעִיף א במעלהו מעט. עיין בתשובת בית אפרים שם שכתב בשם כנה"ג דעד שוה ה' מקרי מעלהו מעט ע"ש:
ה סָעִיף ג אסור ליקח אח"ז י"ב. עיין בס' תפארת למשה שכתב דאפילו שוה י"ב אסור דמ"מ כיון שנתרצה ליקח יו"ד הרי אילו היה לו מעות לקח ביו"ד ובשביל המתנה נותן לו י"ב ע"ש:
ו סָעִיף ד שטר חוב. עיין בתשובת שמש צדקה חי"ד סי' ד' על פתקים שקורין ציטולי באנקר"י שלשעבר היו עוברים בין הסוחרים בכל עסקי ממון במעות מדודים בעין ואח"ז התחילו הפתקים ההם לרדת עד שכל מי שבא להחליפה פוחתין לו עד ד' למאה ואין עוברים בין התגרים אלא לערך צ"ו או צ"ז למאה אם הנותן לחבירו מאה זהובים מאלו הפתקים כדי שישלם לו אחר זמן מאה זהובים במעות בעין אם יש איסור רבית בדבר וצדד מתחלה לומר שאין בדבר חשש איסור דהני פתקים הוי שטרי חוב ומבואר בח"מ סי' ס"ו דהמוכר שט"ח לגבותו אין בו דין אונאה אפילו שוה דינר באלף ושוב דחה זה והעלה שיש בזה איסור רבית אך אם הוא ר"ק או א"ר תלוי במחלוקת. וע"ש עוד בתשובה מבן המחבר על דברי גדול אחד שצדד בהיתר מכירת הפתקים הנ"ל והרבה להשיב עליו והעלה כפסק אביו ז"ל [ועי' בתשובת חתם סופר סי' קל"ד באורך ויובא קצת לקמן סי' ש"ה ס"ג בד"ה ושטרות]:
ז סָעִיף ו והוא הנכון. עבה"ט לענין היתר זקוקים ועיין בתשובת יריעות האוהל סי' ל"ח שדחה דברי הבי"ע והעלה כדעת הט"ז שאין שום היתר להלוות על זקוקים היכא דאין לו ומיהו היכא דיש לו מותר אף שהמלוה אינו יודע כמבואר בט"ז לעיל סי' קס"ב סק"ג משום דמקולי הדברים אמרו כאן מאחר שהאיסור רבית בזה הוא מדרבנן ע"ש שהאריך בזה:
ח סָעִיף ז אסור. עיין בתשב"ץ ח"א סי' ס"ה שכתב בענין זה דכיון דאיסורא איכא במלתא חייב להחזיר המוכר לקונה מעותיו ובודאי אילו נתקיים המקח בקנין או בא' מדרכי הקנאה היה המקח קיים ונותן לו כשער של היתר אבל אם לא נתקיים המקח אלא לענין לקבולי מי שפרע כגון שנתן לו מעות ולא הקנה לו בסודר כיון שנעשה המקח באיסור בטל לגמרי ולא מקבל עליו מי שפרע (עי' בב"י סוף סי' קע"ה שמביאו בקצרה) וחייב להחזיר לו מעותיו מיד ואינו יכול לומר אתן לך הסחורה כשער של היתר לזמן שקבעתי. ומיהו אם עבר המוכר ונתן לקונה כשער של איסור אין הקונה חייב להחזיר לו מה שיתן יתר על שער ההיתר משום דאבק רבית הוא ואפילו בבא לצאת י"ש פטור ע"ש ונראה שהוא סובר כדעת י"א שהובא בב"י ובד"מ לעיל סימן קס"א דבכל א"ר א"צ להחזיר אפילו לצאת י"ש אבל לדידן גם בזה חייב להחזיר לצאת י"ש:
ט סָעִיף ז ששומתו ידוע. עיין בתשובת הר הכרמל חלק יו"ד סימן ט"ז:
י סָעִיף יח אסור. עי' בתשובת רדב"ז החדשות סי' תצ"ז שנשאל על כיוצא בזה במי שמלוה את חבירו מאה במאה ועשרים אם תגיע ספינה פלונית למקום פלוני בשלום ואם לא תגיע שיפסיד כל הקרן והן כל כיוצא בזה משאר תנאים וכ' שדבר זה אסור משום ר"ק ואף שהריב"ש בתשובה סי' ש"ת כתב דהוא אבק רבית היינו לפי שהוא סובר דאסמכתא קניא ואם לא תגיע הספינה היה מפסיד מעותיו אבל למאן דסבר דאסמכתא כי האי לא קניא (עיין בזה בח"מ סי' ר"ז סעיף י"ג בהג"ה) ונהי דאין מוציאין מידו משום דהוי גזל מדבריהם מ"מ לצאת י"ש היה צריך להחזיר מעותיו נמצא שלא היה מפסיד המלוה והרי הוא ר"ק ויוצא בדיינים אבל היכא דאסמכתא קניא כגון דכתב ליה מעכשיו מודה אני שאין בו אלא א"ר ודלא כס' כפתור ופרח שהתיר לגמרי דבר זה. וכתב עוד ומ"ה מודה אני דאם לא נתן לו מעות אלא סחורה והתנה עמו שאם תבא הספינה בשלום יתן לו יותר משויים ואם לא יפסיד לגמרי וקנוים לו מעכשיו מותר ואין כאן בית מיחוש ע"ש:
א סָעִיף א אפילו כו'. ס"ח א' לית הלכתא כו':
ב סָעִיף א בד"א כו'. עתוס' ס"ג ב' ד"ה דא"ל כו' וס"ה ב' ד"ה והלכתא כו' ובירושלמי הביאו נ"י ע"ש ואין פי' בירושלמי נ"ל ע"ש בירושלמי (נפק קבעה במתניתא ותני כו'. ועיין בש"מ בשם רמב"ן): (ליקוט) בד"א כו'. הוא טרשא דר"נ והרי"ף השמיטו וכן הכריח במלחמות דלית הלכתא כר"נ והאריך שם ועוד כ' שם טרשא דר"נ כפי' הגאונים שהוא כטרשא דר"פ שמוכר לו בתשרי כשער של ניסן וממתין עד ניסן איתביה כו' התם כו' דמתני' קץ לגורן בי"ב מנה אבל כאן כשער של ניסן אינו קצוץ שמא לא יתייקר וזהו טרשא כמ"ש בערוך טרש בערבי הוא חרש כמ"ש בתנחומא סוף בחוקותי מחולתך טרשא אקיש עלה כו' והוא דבר שאינו קצוץ ומפורש בירושלמי דטרשא דר"נ אסור דגרסינן שם ר"ח רבה ה"ל כיתן אתון חמרא למיזבן א"ל לית בדעתי מזבניתא כדנן אלא בפוריא א"ל זבנה לן כמה דאת עתיד למזבנתיה בפוריא אתא ושאיל לר' א"ל אסור ודבריו נראין (ע"כ):
ג סָעִיף א אבל טלית כו'. עתוס' שם ס"ה ב' ד"ה והלכתא כו' ויש בזה כמה שיטות:
ד סָעִיף א ויש מי כו'. בה"ת בשם הרמב"ן וטור דזהו כמו שומתו ידועה שידוע שאין דרכו להוסיף כ"כ:
ה סָעִיף א דבר כו'. כמ"ש בסה"ת בשם הרמב"ן דמה שפריך שם ממתני' ואם לגורן כו' אע"ג דמעלה לו הרבה משום דבניסן יקרי ארעתא כמ"ש בפ"ק דב"ק (ז' ג'): (ליקוט) דבר כו'. והוא תמוה בעיני כיון דשומתו ידועה הוי כמו קץ ואף שרגילות ברוב כו' מ"מ קרוב לשכר ורחוק כו' אבל בהגמ"ר כתב בע"א וז"ל ומה שנהגו מימי קדם לתת מעילים בזמן גדול בכך וכך דמים כשער היוקר זהו מפני שקצבתם במזל אם יבא שר בעיר ויחמדם יעלה בדמיהם יותר משוויים ואם השר בא מיד לעיר היה כופל את דמיהם ואין כאן אגר כו' וצ"ל שברוב פעמים היה באים השרים בעיר דאל"כ מיחזי כאגר נטר ליה מבואר דשם אם יבא השר היה כופל יותר ממה שנתן וז"ש שקצבתם במזל והוי קרוב לשכר ג"כ וכמו בכל סחורה שהוא במזל ואעפ"כ מצריך שברוב פעמים כו' דאף שמדינא מותר מ"מ מיחזי כו' וצ"ע (ע"כ):
ו סָעִיף ב היו לו כו'. כתב המ"מ שהוציא זה מירושלמי ונ"י פי' הירושלמי לענין דבר ששומתו ידועה כנ"ל ושני הפירושים א"א להולמן שם ע"ש:
ז סָעִיף ג ודוקא כו' אבל כו'. זהו דין המתני' שם ואין מרבין על המכר כו':
ח סָעִיף ד ואפילו לא כו'. כמו מרבין על השכר דמתני' שם. סה"ת:
ט סָעִיף ד ובלבד כו' אבל כו'. כמש"ש (ס"ד ב') האי קרוב לשכר כו' דהוי כעין הלואה א"ל כיון כו' וה"נ כן:
י סָעִיף ד וכשם שיכול כו'. כמש"ש במרבין על השכר:
יא סָעִיף ד אסור כו'. דהוא אגר נטר:
יב סָעִיף ד אבל אם כו'. תוספתא וירושלמי ספ"ו דדמאי לא יאמר אדם לחבירו הילך מאתים זוז ושקול על ידי לאוצר אבל אומר לו פרשני מן האוצר וכן לא יאמר אדם לחבירו הילך מאתים זוז ושקול ע"י לאומנות אבל אומר לו פרשני מן האומנות ולענין רבית מתנייא. סה"ת בשם הרמב"ן ותשובת הרשב"א ועבפ"ה דע"ז ע"א א' ועבסה"ת וברשב"א:
יג סָעִיף ה אם הקהל כו'. כנ"ל בסעיף שקדם:
יד סָעִיף ו מעות שאינם טבועות. דוקא כמ"ש בסה"ת בשם הראב"ד בסוף חלק ה' וכמש"ש רב אשי אמר לעולם בדמים ובפרוטטות אלמא דוקא בפרוטות ודלא כרש"י שם ד"ה רב אשי כו'. שם:
טו סָעִיף ו והוא כו'. טור בשם הרא"ש:
טז סָעִיף ו ול"נ כו'. ר"ל ממ"ש תוס' שם ד"ה נעשה כו' דדמי לסאה בסאה ולפ"ד ל"ל להביא ראיה מתוס' הלא גמ' ערוכה היא שם נעשה כו' אבל לא דמי לשם כיון דנותן לו יותר צריך שיהיו כולו בידו וכמש"ש ס"ג ב' ואמר ר"נ כו' איתנהו כו' משמע לכולהו ועתוס' שם ד"ה מ"ד כו' וע"ל ס"ס קס"ב דסאה בסאה אסור במין אחר:
יז סָעִיף ו וכ"ז כו'. ר"ל אפילו שניהם אינן טבועות אסור וכמ"ש בתוס' ד"ה נעשה כו' וא"ת כו' וי"ל כו':
יח סָעִיף ז ונאמן כו'. כנ"ל סי' קס"ב ס"ב:
יט סָעִיף ז וכ"ז כו'. טור בשם ה"ר ישעיה דלא כי"א והי"א הוא מדברי סה"ת שתי' על קושית תוס' שם ד"ה דא"ל כו' וא"ת ותי' דאיירי במפרש דאסור בטרשא כמש"ש ותי' השני תי' כתי' תוס' שם אבל דברי ה"ר ישעיה נכונים דא"כ מאי פריך שם ס"ה א' ממתני' על ר"נ הא קרקע אית ליה. (דבריו צ"ע):
כ סָעִיף ז וכ"ז כו'. תוס' הנ"ל וכן תי' השני של סה"ת וכ"ד ש"פ וכנ"ל ס"א:
כא סָעִיף ח הואיל כו'. גמ' שם:
כב סָעִיף ח וגם גדלו קצת. ולא דמי לפרדיסא דס"י דכאן פרי גמור וראוי ללקוט אותו שעה משא"כ בסמדר. נ"י:
כג סָעִיף י (ליקוט) אסור כו'. אפילו בסתם דלא כתירוץ שני בתוס' ס"ד א' ד"ה מה. ועי"ל כו':
כד סָעִיף י קודם שיגמור כו'. רש"י ד"ה פרדיסא כו' והרא"ש שם דלא כמ"ש בתוס' בד"ה הנ"ל ולא"ד נמי דשרי כו' וקושית תוס' תירץ רי"ו דקרי פרי גמור וראוי ללקיטה אז אלא שגדלים יותר משא"כ בכרם וכתב שהרי"ף השמיטו להא דפרדס דקי"ל כא"ד וכתב שרוב הפוסקים הסכימו שמותר אפילו אין ראוי ללקיטה וכן לפי' תוס' הנ"ל מותר וברי"ף שלנו הביאה וכן הרא"ש והמ"מ חילק דשאני פרדיסא שצריך לעבדו והרי המוכר חסר בכך ועוד שאין דרך ליקח כו' כמ"ש בהג"ה ול"ד כו' וענ"י וב"י (ע"כ):
כה סָעִיף י ול"ד לדלועין כו'. מ"מ וכתב בד"מ שהן הן דברי נ"י הנ"ל:
כו סָעִיף י אבל כו'. עתוס' שם ד"ה בתורי כו':
כז סָעִיף יא המקדים כו'. ע"ש ד"ה דשבשי. ור"ח כו':
כח סָעִיף יג בניסן. עתוס' שם ד"ה אי. ואין לחלק כו':
כט סָעִיף יג אפילו כו'. שם וי"ל כו':
ל סָעִיף יד הבית של כו'. שהגאונים פירשו טרשא דר"נ כמ"ש בהג"ה וז"ש בהג"ה וכ"ז כשקצץ וכמש"ש התם קץ כו' וטרשא דרב חמא הוא אפילו קצץ כמ"ש תוס' ד"ה והלכתא ופי' כמ"ש כאן וכפי' ניחא להו דליקום ברשותי משום דרצונם שיהיה ברשותי משום מכס וכיון שהוא ברשותי לענין אונסין מותר:
לא סָעִיף יד ואם לא כו'. עש"ך:
לב סָעִיף טו והוא שיתן כו'. תוס' שם ד"ה ברשות וע"ש ס"ה א' ד"ה נקטוה כו' וז"ש ואם כו' וערא"ש סכ"ב וכ"ת כיון כו' וי"ל כו':
לג סָעִיף טז והוא שיהיו כו'. תוס' שם ד"ה החמרים כו' וכנ"ל בסעיף שקדם:
לד סָעִיף טז ויש מתירין כו'. כן פירש ר"ח כמ"ש בנ"י ובזה מתורץ קושית תוס' ע"ג א' ד"ה מ"ט. לא ה"מ למימר כו' דכאן כיון דברשות לוקח לא מהני שכר עמלם לחוד לא כמו שהבינו תוס' שם בדברי ר"ח שמיירי ברשות מוכר ולכך דחקו עצמן בדבריו: (ליקוט) ויש מתירין כו'. כן משמע בירושלמי שסיפא מיירי אף באחריות התגר דאיתמר שם המוליך חבילה ממקום למקום א"ל תנה ואני נותן לך כדרך שאתה נותן במקום פלוני אם באחריות הנותן אסור והלוקח מותר אבל חמרים המקבלין מבעלי בתים מעמידין להן פירות במקום היוקר כשער הזול מדקאמר אבל משמע שכאן אף באחריותם מותר ואמר שם מ"ט רב הונא אמר נעשה שלוחו ודא מתיבין לרב הונא שליח שנאנס חייב על האונסין בתמיה הא פטור על האונסין וכאן חייב ומשני לא פעמים מתנה ש"ח להיות כשואל אלמא באחריות התגר הוא אלא שקשה קושית תוס' שם ד"ה החמרים כו' לכך פי' שנותן שכר עמלו ומזונו [ואע"ג דמירושלמי משמע דא"צ ליתן לו שכר כלל כיון ששלוחו הוא וכמש"ל בסי' קע"ז ס"א בהג"ה הירושלמי לית ליה טעמא דגמ' ניחא להו כו' וכמש"ש טעמים אחרים כנ"ל אבל לגמ' דידן דאמר ניחא להו כו' וכיון שי"ל הנאה אזיל טעמא דירושלמי ומכל מקום נלמוד מהירושלמי שבאחריות השליח הוא ממ"ש אבל כו' ומדקאמר נעשה כו' אלא אע"ג דנותן שכר עמלו מ"מ צריך לקבל אחריות כמ"ש בחבילה ולכן פריך בגמ' מ"מ כו' אבל לפי' תוס' היינו דין החבילה ומה חידש בזה ומאי אבל וכן מאי פריך בגמ' מ"ט הא לקיחת השכר לא הוזכר שם וע"ש בתוס' ד"ה מ"ט כו' אבל פירושם דחוק דא"כ עיקר החידוש דא"צ לשכר חסר מן הספר ולא הוזכר לא ברישא ולא בסיפא אבל לפי' ר"ח הכל ניחא] (ע"כ):
לה סָעִיף יח להלוות כו' לתת כ' ליטרין כו'. עש"ך ס"ק ל"ד: (ליקוט) להלוות כו'. דהוא רבית קצוצה אע"ג שהמלוה מקבל אחריות המעות שהלוה אפ"ה אסור כמש"ש ס"ט ב' ועתוס' שם ד"ה אוגר כו' ועט"ז:
לו סָעִיף יט לתת כו'. דאינו עושה זה בשביל הקדמת המעות דאפילו היה נותן לו אחר ביאת הספינה היה עושה כן אלא משום דמאה ליטרין שיש בספינה הן קרוב להפסד מאד ולכן מוכר לו בדבר מועט ומותר אף בהקדמת מעות וכמ"ש סי' קע"ג ס"י אבל מותר כו' אבל בסי"ח שאינו נותן לו מהספינה אלא מכיסו והלואה היא ואף שמקבל שם אחריות הספינה אינה כלום דהיא ד"א (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.