א מָכַר שָׂדֶה לַחֲבֵרוֹ וְאָמַר לוֹ: לִכְשֶׁיִּהְיוּ לִי מָעוֹת תַּחֲזִיר לִי קַרְקַע, לֹא קָנָה וְכָל הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל, רִבִּית קְצוּצָה הוּא וּמוֹצִיאִין אוֹתָם בְּדַיָּנִים. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ לֹא הִתְנָה כָּךְ, אֶלָּא שֶׁהַמִּנְהָג כֵּן בָּעִיר שֶׁכָּל מִי שֶׁקּוֹנֶה צָרִיךְ לְהַחֲזִיר כְּשֶׁיִּהְיוּ לַמּוֹכֵר מָעוֹת, דְּכָל הַמּוֹכֵר אַדַעְתָּא דְּמִנְהָגָא מוֹכֵר. וְאָסוּר לַלּוֹקֵחַ לֶאֱכֹל הַפֵּרוֹת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א). אֲבָל אִם אָמַר לוֹ הַלּוֹקֵחַ מִדַּעְתּוֹ: כְּשֶׁיִּהְיוּ לְךָ מָעוֹת אַחֲזִיר לְךָ הַקַּרְקַע, אֵינוֹ תְּנַאי וְהַמִּקָּח קַיָּם מִיָּד, לְפִיכָךְ הַלּוֹקֵחַ אוֹכֵל פֵּרוֹת. וְאִם כְּשֶׁאָמַר כֵּן הַלּוֹקֵחַ, חֲלָטוֹ מִמֶּנּוּ הַמּוֹכֵר וְחִזְּקוֹ, הֲרֵי הוּא תְּנַאי. אֲבָל כָּל שֶׁעֲשָאוֹ הַלּוֹקֵחַ, וַאֲפִלּוּ בְּתוֹךְ הַמֶּכֶר, וְשָׁתַק הַמּוֹכֵר וְלֹא חִזְּקוֹ, אֵין זֶה תְּנַאי אֶלָּא כְּפִטוּמֵי מִלֵּי, וְהַמֶּכֶר מֶכֶר, הוֹאִיל שֶׁלֹּא עֲשָאוֹ הַמּוֹכֵר שֶׁהָיָה לוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ. הַגָּה: וְכֵן אִם מָכַר לוֹ קַרְקַע מֵעַכְשָׁיו וְהִמְתִּין לוֹ הַמָּעוֹת, הַלּוֹקֵחַ מֻתָּר לֶאֱכֹל הַפֵּרוֹת וְהַמּוֹכֵר אָסוּר, דְּבִשְׂכַר הַמְתָּנַת מָעוֹתָיו קָא אָכִיל (טוּר).
ב מָכַר לוֹ שָׂדֶה בְּמָנֶה וּבְאוֹתוֹ יוֹם עָשָׂה לוֹ שְׁטָר, שֶׁאִם יַחֲזִיר לוֹ מָעוֹתָיו יַחֲזִיר לוֹ שְׁטַר הַמֶּכֶר, אִם נַעֲשָׂה תְּנַאי זֶה קֹדֶם הַמֶּכֶר, אוֹ בִּשְׁעַת הַמֶּכֶר, אֵין לוֹ דִּין מֶכֶר אֶלָּא דִּין הַלְוָאָה, וְהַלּוֹקֵחַ חַיָּב לְהַחֲזִיר כָּל מַה שֶּׁאָכַל. אֲבָל אִם נַעֲשָׂה לְאַחַר הַמִּקָּח, אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת, הֲרֵי זֶה מֶכֶר גָּמוּר. וַאֲפִלּוּ עָשָׂה לוֹ שְׁטָר עַל זֶה בְּקִנְיָן וּבְכָל מִינֵי חִזּוּקִים, חֶסֶד הוּא שֶׁרוֹצֶה לְהִתְחַסֵד עִמּוֹ וּלְהַחֲזִיר לוֹ מִקְּחוֹ (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א הָג"א בְּשֵׁם ר"ח וּבֵית יוֹסֵף בח"ה סי' ר"ז סי"א לָדַעַת הָרַמְבַּ"ם).
ג הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: קְנֵה לִי שָׂדֶה מִפְּלוֹנִי, וְאָמַר הַמּוֹכֵר לַשָּׁלִיחַ: אֲנִי מוֹכֵר לְךָ עַל תְּנַאי שֶׁיַּחֲזִירֶנּוּ לִי כְּשֶׁיִּהְיוּ לִי מָעוֹת, וְהֵשִׁיב הַשָּׁלִיחַ: אַתָּה וְהַלּוֹקֵחַ חֲבֵרִים בְּטוֹב תִּתְפַּשְּׁרוּ, אֵינוֹ מוֹכֵר אֶלָּא עַל זֶה הַתְּנַאי וְצָרִיךְ לְהַחֲזִירָהּ, וּמוֹצִיאִים מִמֶּנּוּ פֵּרוֹת שֶׁאָכַל. וְעַיֵּן בח "מ סִימָן ר"ז אֵיזֶה תְּנַאי מְבַטֵּל מִקָּח.
ד מָכַר לוֹ שָׂדֶה וְנָתַן לוֹ מִקְצָת, אִם אָמַר לֵיהּ מוֹכֵר לַלּוֹקֵחַ: קְנֵה כְּשִׁעוּר מְעוֹתֶיךָ, כָּל אֶחָד מֵהֶם אוֹכֵל פֵּרוֹת כְּשִׁעוּר מְעוֹתָיו.
ה אִם אָמַר הַמּוֹכֵר לַלּוֹקֵחַ: לִכְשֶׁתָּבִיא שְׁאָר הַמָּעוֹת תִּקְנֶה מֵעַכְשָׁיו, שְׁנֵיהֶם אֲסוּרִים לֶאֱכֹל הַפֵּרוֹת, אֶלָּא מַנִּיחִים אוֹתָם בְּיַד שָׁלִישׁ, אִם יָבִיא שְׁאָר הַמָּעוֹת יִתְּנֵם לַלּוֹקֵחַ, וְאִם לֹא יָבִיא יַחֲזִירֵם לַמּוֹכֵר וְהוּא יַחֲזִיר הַמָּעוֹת שֶׁקִּבֵּל. וְאִם יֹאמַר הַלּוֹקֵחַ: אֹכְלֵם, וְאִם לֹא יִגָּמֵר הַמִּקָּח, כְּשֶׁיָּבֹא הַמּוֹכֵר לְהַחֲזִיר לִי מְעוֹתַי אֲנַכֶּה דְּמֵי הַפֵּרוֹת, מֻתָּר. וְהוּא הַדִּין אִם הַמּוֹכֵר אוֹמֵר כֵּן. הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁאָמַר: אֲנַכֶּה לְךָ מִן הַדָּמִים, אֲבָל אִם אָמַר: אֲשַׁלֵּם לְךָ הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַלְתִּי, אָסוּר, דְּסוֹף סוֹף רִבִּית קָא נוֹטֵל אֶלָּא שֶׁחוֹזֵר וּמְשַׁלֵּם לוֹ (טוּר).
ו אָמַר לֵהּ הַמּוֹכֵר: כְּשֶׁתָּבִיא שְׁאָר הַמָּעוֹת קְנֵה, וְלֹא אָמַר מֵעַכְשָׁיו, הַמּוֹכֵר אוֹכֵל פֵּרוֹת עַד שֶׁיָּבִיא הַלּוֹקֵחַ, וְאִם אָכַל הַלּוֹקֵחַ מוֹצִיאִים מִמֶּנּוּ.
ז זַבִּין וְלָא אִצְטְרִיכוּ לֵהּ זוּזֵי, דְּאָמְרִינָן דְהָדְרֵי זְבִּינֵי וְכֵן בְּזַבִּין אַרְעָא אַדַעְתָּא לְמֵיסַק לְאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל וְלֹא סְלִיק אוֹ לֹא אִתְדָּר לֵהּ הָדְרֵי זְבִּינֵי, אִי אֶפְשָׁר לַלּוֹקֵחַ לְמֵיכַל פֵּרוֹת, אֲפִלּוּ בִּתְנַאי, עַד דְּיֵדַע דְּלֵיקוּם זְבִּינֵי.
ח הַשּׂוֹכֵר מֵחֲבֵרוֹ בַּיִת אוֹ שָׂדֶה בְּדָבָר מֻעָט בְּשָׁנָה, וְהִקְדִּים לוֹ שְׂכַר עֶשְׂרִים שָׁנָה וְהִתְנוּ שֶׁאַחַר שָׁנָה אוֹ שְׁנָתַיִם אִם יִרְצֶה הַמַּשְׂכִּיר לְהַחֲזִיר לוֹ יְנַכֶּה שְׂכַר הַזְּמַן שֶׁהָיָה הַקַּרְקַע תַּחַת יָדוֹ כְּמוֹ שֶׁפָּסְקוּ וְיַחֲזִיר לוֹ קַרְקָעוֹ, מֻתָּר. וּבְדֶרֶךְ זֶה יִהְיֶה אַחֲרָיוּת קַרְקַע מִנְּפִילָה אוֹ שְׂרֵפָה עַל בַּעַל הַקַּרְקַע.
א סָעִיף א רבית קצוצה הוא. ולדעת האומרים דמשכנתא בלא נכייתא הוי א"ר לעיל סימן קע"ב ה"ה הכא כדמוכח בתוס' והרא"ש וכ"כ ב"י והרב לעיל ס"ס קס"ד ומה שלא הגיה כאן כלום הוא מפני שסמך עצמו אמ"ש לעיל והעט"ז שסתם הדברים לא כוון יפה:
ב סָעִיף א אינו תנאי. כיון שלא התנה המוכר וכ' הפרישה דהיינו דוקא באומר כן קודם גמר המקח אבל אם אמר כן בשעה שמתחיל המקח אפילו התנה הלוקח מהני כדאיתא בח"מ ס"ס ר"ז וכ"כ הב"ח וע"ש בסי' ר"ז איזה תנאי מבטל המקח ואיזה אינו מבטל ומשם תלמוד לכאן דכל היכא דהמקח קיים מותר ואם לאו אסור:
ג סָעִיף א וכן אם מכר לו קרקע. וא"ל קני מעכשיו וזוזי להוי הלואה גבך הלוקח כו'. טור. וכתבו הפוסקים דה"ה אם לא אמר בפירוש מעכשיו אלא שהחזיק או קנה כראוי וזוזי הוי מלוה ע"פ על הלוקח ומביאם ב"י וכך הם דברי הרב:
ד סָעִיף ב מכר לו שדה כו'. ע' בתשו' מבי"ט ח"ב סימן כ"ו הביא תשובת רב עמרם גאון שהאריך בדינים אלו:
ה סָעִיף ג ומוציאין ממנו כו'. כ' הב"ח ס"ס זה שנמשך אחר מ"ש בב"י וליתא כו' ואני אומר דהמחבר אזיל לטעמי' שפסק לעיל ס"ס קס"ד ור"ס זה כהרי"ף והרמב"ם וסייעתו דר"ק הוא והרב שלא הגיה כאן סמך עצמו אמ"ש לעיל כמו שלא הגיה מטעם זה גם בר"ס זה גם בעיקר הדין נ"ל דהכא אפי' מ"ד דהוי א"ר מודה דמוציאין ממנו הפירות שאכל וכמ"ש הרא"ש דל"ד למשכנתא בלא נכייתא דהכא נהי דר"ק לא הוי מ"מ מחילה בטעות הוי דבתורת מכר ירד לתוך השדה והמכר אינו מכר דהוי כמניח את חבירו ליטול חפץ מרשותו או נתנו לו וכסבור שהוא שלו ונמצא שאינו שלו עכ"ל וכן דעת התוס' ושאר פוסקים שהביא ב"י בח"מ סי' ר"ז סי"ג ור"ל אבל במשכנתא ידע הלוה שהוא שלו ומחיל אלא שהדרישה וסמ"ע בח"מ ס"ס קפ"ב והב"ח דחקו עצמם לפמ"ש הטור דהפירות שאכל א"ר הוי ואינה יוצאה בדיינים ולא ביאר דמ"מ משום מחילה בטעות מוציאין ממנו משמע דמחילה גמורה הוי ועפ"ז דחקו עצמן ליישב דברי הרא"ש שמסכים לטור ואין דבריהם נראין גם תימה על הדרישה דהקושיא שהקשה הרא"ש מעיקרא דרבינא אדרבינא תשאר בקושיא לדעת הרא"ש ע"ש אלא נראה כמ"ש ב"י וד"מ דגם הטור מודה דמשום מחילה בטעות מפקינן מיניה ומה שלא ביאר כן נ"ל משום דממילא משתמע כיון דכתב דהוה א"ר ואינה יוצאה בדיינים אלמא דאינה יוצאת בדיינים משום דהוי א"ר ורבית לא שייך אלא מדעת הלוה כגון שהמוכר אמר מתחלה שהוא מוחל לו לאכול הפירות וכ"כ הראב"ד בהשגות דרבינא דאפיק פירי לאו משום רבית אלא משום גזלה אבל אם מחל לו והדר תבעינהו תו לא הדרי ליה כו' וה"ה כתב שם עליו ומ"ש אבל אי מחל כו' אפי' בר"ק המחילה מועלת כו' אפי' בר"ק המחילה מועלת בשכבר לקחו (וכדלעיל סי' ק"ס ס"ה כו') ואין זה השגה דמשכחת לה אפי' כשמחל קודם אכילת הפירות שיאכל אח"כ וכדלעיל סי' ק"ס ס"ה ודוק וכן עיקר לענין דינא דמוציאין ממנו הפירות שאכל דהא כל הפוסקים פסקו כרבינא דעבד עובדא ואפיק פירי ודלא כהב"ח אלא דיש סוברים משום רבית קצוצה ויש סוברים משום מחילה בטעות ועיין בח"מ סימן ר"ו:
ו סָעִיף ה שניהם אסורים. מוכר לא יאכלם שמא ישלים הלוקח המעות ונמצא שקנה השדה למפרע והרי שאכל המוכר הפירות בשביל המעות שנשארו לו ביד הלוקח ולוקח לא יאכלם שמא לא ישלים המעות ולא יצאה השדה מרשות המוכר ונמצא שאכלה בשביל המעות שהיו לו ביד המוכר. טור:
ז סָעִיף ה וה"ה אם המוכר כו'. כלומר שהמוכר אומר אוכלם ואם יגמר המקח אנכה לו דמי הפירות מהמותר מותר:
ח סָעִיף ז זבין כו' דהדרי זביני. כמ"ש בח"מ סי' ר"ז ס"ג ע"ש:
ט סָעִיף ח בדבר מועט בשנה והקדים. שזה מותר כדלקמן סי' קע"ו ס"ו:
י סָעִיף ח מותר. ול"ד למוכר שדה וא"ל לכשיהיה לי מעות תחזירהו לי דר"ס זה דהכא שאני כיון שהוא מנכה שכר הזמן שהיה הקרקע תחת ידו:
יא סָעִיף ח ובדרך זה כו'. משא"כ במשכנתא לעיל סימן קע"ב ס"ג:
א סָעִיף א רבית קצוצה כו'. כאן משמע דקי"ל צד אחד ברבית הוה רבית קצוצה דהא כאן הוה רק צד אחד ברבית דהא אפשר שלא יבא לידי רבית ובסי' ק"ע כתבתי שבזה חולק הטור עם הר"י קרקוז"א ועי' בח"מ סימן ר"ז אימתי מהני תנאי זה דיחזיר השדה וחילוק שאמרו בין לוקח למוכר:
ב סָעִיף ג חברים בטוב תתפשרו. קודם שנגמר המקח אומר כן וס"ד דהכי אמר להו אתם חברים תתרצו ביניכם אבל אני איני קונה ע"מ קמ"ל דלא סמכא דעתי' ולא מכר אלא על דעת כן וכ"ש אם שתק שליח ולא אמר כן דלא מכר אלא ע"מ כן שהרי התנה כן בפירוש כ"כ ב"י בשם תלמידי רשב"א:
ג סָעִיף ג ומוציאים ממנו פירות שאכל. בטור כתב ופירות שאכל א"ר ואינה יוצאה בדיינין עכ"ל והקשה ב"י דהא בהדיא מסקי' בגמרא בדין זה דרבינא עבד עובדא וחשיב ואפיק פירי דלא כרבה בר רב הונא כו' אלמא דרבית קצוצה הוה וכן כתב הרי"ף והרמב"ם וגם הרא"ש כתב שרבינא הוציא הפירות מחמת שהיתה מחילה בטעות שאכל הפירות בטעות שהיה סבור שמכירה גמורה היא אבל לא מטעם רבית דא"ר היא ותירץ דגם הטור נתכוין כאן שמצד רבית אין מוציאין אבל מצד מחילה בטעות מוציאין ורבים הקשו א"כ היה לו לטור לכתוב דבר זה ואין זה קושיא דהא כבר כתב הטור בסי' קס"ד דכל שאכל מחמת מחילה בטעות מפקינן מיניה וכאן לא בא אלא להודיע שאין כאן איסור מצד רבית ונ"מ היכא דלא שייכא מחילה בטעות כגון שהוא בענין שידע כבר שאין כאן מכירה ואעפ"כ הניחו לאכול דה"א דחייב לשלם מצד רבית קצוצה קמ"ל דלא הוה אלא אבק רבית וכנ"ל נכון ומו"ח ז"ל כ' דהטור חולק על הרא"ש ופסק דלא כרבינא אלא כאינך אמוראי בגמרא דס"ל אבק רבית הוא והוא תמוה מאד דהיאך יחלוק הטור על הרי"ף ורמב"ם ורא"ש ולא יביא לכל הפחות דעתם. ותו דבקיצור פסקי הרא"ש פ' א"נ פסק בהדיא דא"ר הוא ש"מ דגם להרא"ש הוה דינא הכי אלא כדברי ב"י עיקר וכמ"ש כאן להלכה דבאמת מוציאין מטעם מחילה בטעות דרוב הפוסקים ס"ל כן כמ"ש ב"י:
ד סָעִיף ז א"א ללוקח לאכול פירות. פי' משעה שנולד הספק ומ"ש אפי' בתנאי נראה דה"ק אפי' אם אומר אנכה לו אח"כ מן החשבון שזה מהני לעיל בסעיף ה' הכא לא מהני כיון דמסיים עד שידע דליקום זבינא משמע כל שלא ברור דליקום זבינא לא מהני שום תנאי דאל"כ לימא עד שיאמר אנכה לו מחשבון וא"ל מ"ש מהך דבסעיף ה' דמהני תנאי דאנכה לו מחשבון לא קשה מידי דמריה דהאי סעיף הוא נימוקי יוסף בשם הרשב"א ואיהו ס"ל גם לעיל דלא מהני תנאי דאנכה לו דהא כתב שם במתניתין דמכר לו את השדה כו' מדאמרינן בגמרא משלשין הפירות ולא אמרו שיאכלו שניהם וע"מ להחזיר אח"כ ש"מ דע"מ להחזיר אסור דאל"כ לא היה לו לומר משלשין דכל מקום דאמרי' משלשין דוקא ולית ליה תקנתא אלא בהכי לפיכך בדזבין ולא אצטריך ליה זוזי לא אפשר ללוקח [למיכל] פירות כו' עכ"ל ואי הוה ס"ל בהך דבסעיף ה' דמהני תקנתא דאנכה לו בחשבון אכתי תקשה לך למה אמרו משלשין דוקא אלא ודאי דס"ל דגם זה הוה בכלל רבית ע"מ להחזיר ולא ס"ל כי הך דסעיף ה' שהוא דעת הטור ותימא על הב"י שלא הרגיש בפלוגתא זו שהרי כ' על דברי הטור שהם מוסכמים עם דברי נימוקי יוסף בשם הרשב"א וכבר הוכחנו דאינו כן ולענין דינא ודאי הם שוים הך דינא דבסעיף זה עם סעיף ה' ואי מהני שם תנאי דאנכה לו ה"נ כאן וכן להיפך דהא בנימוקי יוסף שם השוה אותם להדדי אלא דלהרשב"א בשניהם לא מהני שום תנאי ולהטור מהני בשניהם תנאי דאנכה. ובלבוש כתוב וז"ל מיהו נ"ל דאי אכיל ליה נמי אדעתא דמנכה לו מדמי כי הדרי זבינא שמותר שאין זה דומה למה שאמרנו סעיף ד' דהכא ספיקא דרבית היא עכ"ל ושגגה יש בדבריו למה כתב שאין זה דומה לסעיף ד' דהיינו מ"ש כאן בסעיף ה' דהא באמת גם שם מהני תנאי ואפשר שט"ס יש בדבריו וכן צריך להיות שאפי' אכל אדעתא דישלם לו שאסור בסעיף ד' כו' וזה ודאי אינו לכ"ע ולענין הלכה כיון דרבית על מנת להחזיר הוא מילתא דרבנן יש להקל גם כאן ומהני בשניהם תנאי דאנכה ולא תנאי דאשלם לו כנ"ל:
ה סָעִיף ח מותר ובדרך זה כו'. הטעם כיון שלא היתה כאן שום הלואה מעולם וגם לא דמי למוכר שדה לחבירו ואומר כשיהיה לי מעות תחזיר לי דאסור דהתם בטלה המכירה למפרע משא"כ כאן דלא בטל שם שכירות על אותן ימים שדר בהם בתורת שכירות דכל שנה הוא שכירות בפני עצמה:
א סָעִיף א קצוצה. כ' הש"ך ולדעת האומרים דמשכנתא בלא נכייתא הוי א"ר לעיל סי' קע"ב ה"ה הכא וכ"כ ב"י והרב לעיל ס"ס קס"ד ומה שלא הגיה כאן כלום מפני שסמך עצמו אמ"ש לעיל:
ב סָעִיף א תנאי. כיון שלא התנה המוכר וכ' הפרישה דהיינו דוקא באומר כן קודם גמר המקח אבל אם אומר כן בשעה שמתחיל המקח אפילו התנה הלוקח מהני כמ"ש בח"מ ס"ס ר"ז וע"ש איזה תנאי מבטל המקח ומשם תלמוד לכאן דכל היכא דהמקח קיים מותר ואם לאו אסור:
ג סָעִיף א מעכשיו. וכתבו הפוסקים דה"ה אם לא אמר בפירוש מעכשיו אלא שהחזיק או קנה כראוי וזוזי הוי מלוה ע"פ על הלוקח. ש"ך:
ד סָעִיף ג להחזירה. כתב הש"ך דהב"ח חולק ע"ז ואני אומר דהמחבר אזיל לטעמיה שפסק לעיל ס"ס קס"ד דר"ק הוא והרב שלא הגיה כאן סמך עצמו אמ"ש לעיל וגם בעיקר הדין נ"ל דהכא אפילו למ"ד דהוי א"ר מודה דמוציאין ממנו הפירות שאכל ולא דמי למשכנתא בלא נכייתא דהכא נהי דר"ק לא הוי מ"מ מחילה בטעות הוי וכן עיקר לדינא דמוציאין ממנו הפירות שאכל ודלא כהב"ח אלא דיש סוברים משום ר"ק ויש סוברים משום מחילה בטעות ועי' בח"מ סי' ר"ז עכ"ל וגם הט"ז פסק כן ע"ש:
ה סָעִיף ה שניהם. מוכר לא יאכלם שמא ישלים הלוקח המעות ונמצא שקנה השדה למפרע והרי שאכל המוכר הפירות בשביל המעות שנשאר לו ביד הלוקח ולוקח לא יאכלם שמא לא ישלים המעות ולא יצאה השדה מרשות המוכר ונמצא שאוכלם בשביל המעות שהיה לו ביד המוכר. טור:
ו סָעִיף ה דאמרינן. בח"מ סי' ר"ז ס"ג וכתב הט"ז דהא דאסור ללוקח לאכול הפירות היינו משעה שנולד הספק ומ"ש אפילו בתנאי נראה דה"ק אפילו אם אומר אנכה לו אח"כ מן החשבון שזה מהני לעיל בס"ה הכא לא מהני וכו' ולענין הלכה כיון דרבית ע"מ להחזיר הוא מילתא דרבנן יש להקל ומהני תנאי דאנכה ולא תנאי דאשלם לו עכ"ל:
ז סָעִיף ח מותר. הטעם כיון שלא היה כאן שום הלואה מעולם וגם ל"ד למוכר שדה לחבירו ואומר לכשיהיה לי מעות תחזיר לי דאסור דהתם בטל המכירה למפרע משא"כ כאן דלא בטל שם שכירות על אותן ימים שדר בהם בתורת שכירות דכל שנה הוא שכירות בפ"ע. ט"ז:
ח סָעִיף ח ובדרך. משא"כ במשכנתא דלעיל סי' קע"ב ס"ג עכ"ל הש"ך:
א סָעִיף א לכשיהיו לי מעות. עי' בתשובת נו"ב תני"נא חיו"ד סי' ע"ה שכתב לולא דמסתפינא אמינא דדוקא בלשון זה דמשמע שכשיחזיר לו המעות יבוטל המקח למפרע ונמצא שהיו המעות הלואה בידו אבל אם אמר לכשיהיו לי מעות תחזור ותמכור לי נמצא אף בשעת חזרת המעות אין כאן ביטול מקח למפרע ועד עתה מכירה גמורה היתה אפילו צד א' ברבית ליכא ומותר וכ"ש במטלטלין כה"ג דאיכא היתר יותר שהרי יש חשש אחריות יותר מבתים ושדות ומביא ראיה ע"ז מהא דקי"ל שומא הדרא ללוה והרי המלוה אוכל בינתים פירות ושוב דחה זה דש"ה דהברירה ביד המלוה למכור השדה על כרחו של הלוה ושוב לא תהדר משא"כ הכא ע"ש. ועי' בתשובת שמש צדקה חלק יו"ד סי' ס"ב:
ב סָעִיף א לא קנה. עיין בתשובת בית אפרים חי"ד סי' מ"ב שכתב דהכא מיירי בלא קבע זמן נחזרה אלא כל אימת שיהיו לו מעות יחזיר אבל אם קבע זמן לחזרה עד מלאת לו שנה או שנתיים יהיה לו רשות לחזור והגיע הזמן ולא נתן לו המעות המקח קיים וחלוט ללוקח כמבואר במשנה בערכין דף ל"א גבי בתי ע"ח ושוב דחה זה דכאן אין חילוק בין קצב זמן לפדיונו ללא קצב ול"ק מבתי ע"ח כו' ע"ש שהאריך בזה:
ג סָעִיף ב מכר לו שדה. עי' בתשו' צ"צ סי' כ' באחד שהיה צריך למעות ולוה מחבירו על משכנות של כסף ובשביל איסור רבית מכר לו במכירה גמורה באותן מעות שקבל ממנו והתנה בפירוש אע"פ שאני יודע שהם שוים יותר מ"מ הרי הם מכורים באלו המעות ואחרי כן הבטיחו מרצונו שאם יעשה לו רצונו יחזור וימכור לו ושוב חזר בו המלוה היינו הלוקח ואינו רוצה ליתן המשכון לפדות בטענה שכבר קנה במקח גמור וזה טוען שהאמת כן הוא אבל לא עשה כן אלא בשביל איסור רבית והשיב שהדין עם הלוה וצריך ליתן לו לפדות המשכון דלא מכר לו אלא לענין היתר רווחים אבל לא לקנות ממש ע"ש ועמש"ל סי' קס"ט סק"ד:
א סָעִיף א וכל הפירות כו'. כמש"ש ס"ז א' בעובדא דההיא איתתא כו':
ב סָעִיף א ואפילו כו'. עתוס' ק"ד א' ד"ה היה כו' וכן כר"פ הפועלים כו' דמסתמא משכיר עצמו אדעתא דמנהגא וכן בסוף ב"ק וש"מ:
ג סָעִיף א אבל אם כו'. כפירש"י שם וש"פ. ורמב"ם פי' בדרך אחד וכמ"ש בח"מ סי' ר"ז ס"ז:
ד סָעִיף א ואם כשאמר כו'. כמש"ש מ"ד הוא גופא כו':
ה סָעִיף א אבל כל כו'. שם:
ו סָעִיף א ואפילו. דאם לאחר המכר אפי' המוכר עשהו בקנין מותר כמ"ש בס"ב:
ז סָעִיף א וכן אם כו'. גמ' שם ס"ה ב' תני רב ספרא כו' ואע"ג דאמרינן שם וזוזי להוי כו' כ' נ"י בשם הרשב"א דלאו דוקא שאמרו כן דמסתמא כך ועהג"א שם ד"ה והיכא כו' והביא ראיה דהא קי"ל דערבון נגד כולו הוא קונה וכ"כ הג"מ בשם רב האי גאון וכמש"ש ע"ז ב' טעמא דכתב כו' ע"ש בהג"מ:
ח סָעִיף ב מכר כו' אבל אם כו'. כפי' ר"ח שם דמש"ש לכשיהיו לך כו' אח"כ מיירי ועהג"א שם ד"ה ר"ח כו' ומש"ש בהג"א והוא דקני כו' ר"ל שעשה קנין או שטר דאל"כ בלא"ה מותר שאינו כלום ובתה"ד הבין דברי ר"ח שהוא רק בהבטחה בדברים אמתיים אבל בקנין אסור ומ"ש הג"א והוא דקנו כו' ר"ל הלוקח קנה מהמוכר ואח"כ יבטיח הלוקח אותו כמש"ש סי' ש"ג וכמש"ל סי' קס"ט סי"ח בסוף ההג"ה וליתא אלא כמ"ש הרשב"א כאן ומ"ש והוא דקנו לענין הקנין קאמר דל"ת שבהבטחה בלבד קונה כמו באמצע המכר:
ט סָעִיף ג האומר כו'. עבח"מ סי' ר"ז ס"ח שכ' בע"א:
י סָעִיף ה ודוקא שאומר כו'. כמ"ש בפ"ו דב"ק (ס' ב') חבול ישיב כו':
יא סָעִיף ו ואם אכל כו'. שם ס"ו ב' אר"נ השתא כו' למימרא כו':
יב סָעִיף ז זבין כו'. בפי"א דכתובות (צ"ז א') . וכן כו'. בפ"ב דקדושין (נ' א'):
יג סָעִיף ז א"א ללוקח כו'. כמש"ש ס"ה ב' וכנ"ל בסעיפים הקודמים:
יד סָעִיף ז אפילו בתנאי כו'. כרבא אליבא דרבנן שם ס"ג א' וז"ש (שם ס"ה ב') משלשין ולא קאמר שיאכל בתנאי:
טו סָעִיף ח השוכר כו'. ב"י:
טז סָעִיף ח והקדים כו'. ר"ל אע"ג ששוכר בשביל הקדמה בפחות מותר כמ"ש במתני' ס"ה א' והתנאי ג"כ מותר דאף במשכנתא מותר כנ"ל סי' קע"ב ס"א ול"ד להא דס"א דשם מחזיר לו כל המעות משא"כ דמנכה לו כשיעור שנים שדר בו וכ' ובדרך זה כו' ר"ל דנ"מ בזה דאלו במשכנתא אסור בכה"ג כמ"ש בסי' קע"ב ס"ג משא"כ בשכירות שדין שכירות כ"ה שאחריות הוא על המשכיר כמ"ש בפ' השואל ולא שייך כאן קרוב לשכר כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.