א אֵין פּוֹסְקִין עַל הַפֵּרוֹת. עַל שַׁעַר שֶׁל עֲיָרוֹת, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ. אֲבָל פּוֹסְקִים עַל שַׁעַר שֶׁבַּמְּדִינָה, שֶׁהוּא קָבוּעַ. וּמִשֶּׁיָּצָא הַשַּׁעַר שֶׁל מְדִינָה מֻתָּר לְהַקְדִּים מָעוֹת לַחֲבֵרוֹ וְלִפְסֹק עִמּוֹ שֶׁיִּתֵּן לוֹ אוֹתָם פֵּרוֹת כָּל הַשָּׁנָה כְּשִׁעוּר מְעוֹתָיו כְּפִי אוֹתוֹ הַשַּׁעַר, אֲפִלּוּ אִם יִתְיַקְּרוּ וַאֲפִלּוּ אִם אֵין לַמּוֹכֵר פֵּרוֹת. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּפוֹסְקִין עַל שַׁעַר שֶׁל עֲיָרוֹת (תּוֹסָפוֹת וְהָרֹא"שׁ וְטוּר וְהַג"א). וְיֵשׁ לְהָקֵל בְּאִסּוּר דְּרַבָּנָן (ד"ע).
ב הָיוּ הַחֲדָשׁוֹת בַּמְּדִינָה ד' סְאִין בְּסֶלַע וִישָׁנוֹת שְׁלֹשָׁה בְּסֶלַע, אֵין פּוֹסְקִין עַל שֶׁיָּצָא הַשַּׁעַר לֶחָדָשׁ וְלַיָּשָׁן.
ג הָיוּ חִטִּין שֶׁל לָקוֹטוֹת (פֵּרוּשׁ עֲנִיִּים הַמְלַקְטִין לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה) ד' סְאִין בְּסֶלַע וְשֶׁל בַּעַל הַבַּיִת ג', פּוֹסֵק לַלָּקוֹטוֹת כְּשַׁעַר הַלָּקוֹטוֹת. וְלֹא יִפְסֹק לְבַעַל הַבַּיִת עַד שֶׁיִּקָבַּע הַשַּׁעַר לְבַעַל הַבַּיִת.
ד אִם הָיָה לַמּוֹכֵר מֵאוֹתוֹ הַמִּין, אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ, מֻתָּר לִפְסֹק עָלָיו עַד כְּדֵי הַשִּׁעוּר שֶׁיֵּשׁ לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא יָצָא הַשַּׁעַר. וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא מְחֻסָר אֶלָּא מְלָאכָה אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם, אֲבָל אִם מְחֻסָר שְׁלֹשָׁה מְלָאכוֹת, אָסוּר.
ה הַפּוֹסֵק עַל הַשַּׁעַר צָרִיךְ שֶׁלֹּא יַרְוִיחַ בַּדָּבָר כְּלוּם, כְּגוֹן שֶׁאִם מִנְהָג שֶׁהַלּוֹקֵחַ נוֹתֵן שְׂכַר הַסַרְסוּר צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן הוּא, וְצָרִיךְ שֶׁיְּנַכֶּה לַמּוֹכֵר הַחִסָרוֹן שֶׁרְאוּיִין לְהִתְחַסֵר לְפִי הַמִּדָּה וּלְפִי הַזְּמַן.
ו הַפּוֹסֵק עַל הַפֵּרוֹת וְנִתְיַקְּרוּ בִּשְׁעַת הַפֵּרָעוֹן, יָכוֹל לָשׁוּם הַפֵּרוֹת שֶׁנִּפְסַק עֲלֵיהֶן בְּמָעוֹת וְלִתֵּן לוֹ פֵּרוֹת אֲחֵרוֹת, אֲבָל מָעוֹת אֵינוֹ יָכוֹל לִתֵּן. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁיָּכוֹל לִתֵּן מָעוֹת. הַגָּה: וְיָכוֹל לִפְסֹק עַל שַׁעַר שֶׁבַּשּׁוּק עַל פֵּרוֹת הָאֲחֵרוֹת כְּאִלּוּ נוֹתֵן לוֹ מָעוֹת עַכְשָׁיו. וְדַוְקָא שֶׁלֹּא שָׂם הַפֵּרוֹת הָרִאשׁוֹנִים עַל מָעוֹת, רַק אוֹמֵר: כָּךְ וְכָךְ סְאָה חִטִּין יֵשׁ לִי אֶצְלְךָ תֵּן לִי בָּהֶם כָּךְ וְכָךְ יַיִן אוֹ שְׁאָר דָּבָר, אֲבָל אִם שָׂם אוֹתוֹ עַל דָּמִים, שֶׁאָמַר: כָּךְ וְכָךְ הֵם דְּמֵי הַחִטִּין תֵּן לִי בָּהֶם יַיִן, אָסוּר, דְּהָוֵי כְּאִלּוּ הִלְוָה לוֹ מָעוֹת דְּאֵין פּוֹסְקִין עֲלֵיהֶן כְּשֶׁאֵין הַמָּעוֹת בְּעַיִן אֶלָּא כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ (כָּךְ דִּקְדֵּק הַבֵּית יוֹסֵף מל' רַ"ן וְנ"י). כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר סִימָן קס"ג.
ז כֵּיוָן שֶׁנִּקְבַּע הַשַּׁעַר, מֻתָּר לִפְסֹק עַל שַׁעַר הַגָּבוֹהַּ. כֵּיצַד, הָיוּ חִטִּין נִמְכָּרוֹת ד' סְאִין בְּסֶלַע, וּפָסַק עִמּוֹ שֶׁיִּתֵּן לוֹ הַחִטִּין כַּשַּׁעַר הַזּוֹל, אִם עָמְדוּ אַחַר כָּךְ עֶשֶׂר סְאִין בְּסֶלַע, נוֹתֵן לוֹ עֶשֶׂר סְאִין בְּסֶלַע. נָתַן לוֹ הַמָּעוֹת סְתָם, וְלֹא פָּסַק עִמּוֹ כַּשַּׁעַר הַגָּבוֹהַּ, וְהוּזְלוּ, נוֹתֵן לוֹ כַּשַּׁעַר שֶׁהָיוּ שָׁוִים כְּשֶׁנָּתַן לוֹ הַמָּעוֹת, וּמִי שֶׁחָזַר מְקַבֵּל מִי שֶׁפָּרַע. וְאִם הָיָה שָׁלִיחַ לַאֲחֵרִים, אֵינוֹ נוֹטֵל אֶלָּא כַּשַּׁעַר הַזּוֹל אוֹ מַחֲזִיר דָּמִים, וְאֵין הַשָּׁלִיחַ וְלֹא הַמְשַׁלֵּחַ מְקַבְּלִים מִי שֶׁפָּרַע.
ח מִקָּח שֶׁנַּעֲשָׂה בְּאִסוּר, כְּגוֹן שֶׁהוֹסִיף בַּמִּקָּח מִשּׁוּם אֲגַר נְטַר וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, הַמִּקָּח קַיָּם בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יְהֵא בּוֹ רִבִּית. וְהוּא שֶׁנִּתְקַיֵּם הַמִּקָּח בְּאַחַת מִדַּרְכֵי הַהַקְנָאוֹת, אֲבָל אִם לֹא נִתְקַיֵּם הַמִּקָּח אֶלָּא לְעִנְיַן מִי שֶׁפָּרַע, בָּטֵל לְגַמְרֵי.
א סָעִיף א אין פוסקים כו'. שזה מוזיל גביה בשביל הקדמת המעות ומקבל עליו שאם יתיקר יתן לו בזול כמו שהן עכשיו אבל משיצא השער פוסקין אע"פ שאין לזה יש לזה ואין כאן רבית שיכול הלוקח לומר אם היה מעותי בידי הייתי יכול לקנות בשוק כשער של עכשיו והוי כאלו המוכר קנה אותם ללוקח וזכה בהם ללוקח ואע"פ שנתייקרו ברשות לוקח נתייקרו וכן כשיש למוכר מאותו המין מותר אע"פ שלא יצא השער כדלקמן סעיף ד' דכיון שיש לו יכול למכור סחורתו בזול והרי נקנה מיד ללוקח ואפילו מכר אח"כ המוכר מה שהיה חייב ליתן להלוקח כפי מה שהוא שוה בשעת פסיקה וק"ל:
ב סָעִיף א ומשיצא השער כו'. ואם יצא השער בכרך א' אע"פ שכל העיירות הסמוכים לה אין להם שער פוסקים על שער של אותה כרך ש"ס ופוסקים וכתב ב"י מיהו נ"ל דוקא כשהן מסתפקות ממנה אבל אם אינן מסתפקות ממנה אע"פ שהן סמוכות לה לא אזלינן בתרה אלא בתר שער מקום שמסתפקי' ממנה ונ"ל דאם מסתפקין עיירות הסמוכות להן מעיר זו ואין בעיר זו שער קבוע הולכים אחר העיר היותר גדולה שמסתפקי' ממנה ע"כ ומביאו ד"מ:
ג סָעִיף א ויש להקל באיסור דרבנן. כלומר דכיון דדרך מקח וממכר הוא אינו אלא מדרבנן וכן הלואת סאה בסאה לעיל סימן קס"ב אינו אלא מדרבנן והיינו דכתב הרב שם ס"ג וע"ל סימן קע"ה איזו מיקרי שער קבוע:
ד סָעִיף ב לחדש ולישן. שכל זמן שיש חילוק בשער בין חדש לישן אינו נקרא שער קבוע הלכך אינו יוכל לפסוק עמו שיתן לו אפי' מהחדשות ד' בסלע ועב"י:
ה סָעִיף ג פוסק. ללקוטות שיתן להם משל לקוטות כשער הלקוטות:
ו סָעִיף ג ולא יפסוק לב"ה. שיתן לו אפי' משל לקוטות ד' בסלע דמסתמא ב"ה פירי שפירי יהיב אבל מותר לפסוק עם ב"ה שיתן לו ג' בסלע ועד"ר:
ז סָעִיף ד אע"פ שעדיין כו'. וכתב הטור בשם ר"י דכיון שחסר תיקון קצת לא חשבינן ליה כמו בידו בענין שיכול לפסוק שוה ה' בד' אבל חשבינן ליה כמו השער הזול שבשערים אבל דבר שהוא בידו ואינו חסר שום תיקון יכול לפסוק אפי' שוה ה' בד' ע"כ וע"ל סימן קע"ג ס"ז:
ח סָעִיף ד או שתים. אפילו אין בידו לגמרו אלא בידי שמים ומחוסר ג' אסור אפילו בידו לגמרו. טור:
ט סָעִיף ה שראוין להתחסר כו'. כמו שנתבאר בח"מ סימן רצ"ב:
י סָעִיף ו תן לי בהם יין אסור. אפי' יצא השער אלא א"כ יש לו יין כדלעיל ר"ס קס"ג:
יא סָעִיף ז כשער הזול כו'. ולא מחזי כרבית דהא אי הוי מעותיו בידו הוי יכול ליקח תבואה בזול מה שאין כן בהלוה לו סאה בסאה והוזלה שאינו יכול להתנות שיתן לו אח"כ כשער הזול. פרישה וע"ל סימן קע"ג סי"ג:
יב סָעִיף ז מקבל מי שפרע. היינו שלא חייב עצמו בקנין אחר רק בדברים וכמו שנתבאר בח"מ סימן ר"ד ור"ט ס"ו ע"ש:
יג סָעִיף ז ואם היה שליח כו'. עיין בח"מ סימן קפ"ב ס"ו:
יד סָעִיף ח המקח קיים. ויתן כשער של היתר והרבית אם נתן לו אין מוציאין אותו מיד המוכר. טור ועיין בח"מ סימן ר"ח ובסמ"ע שם:
א סָעִיף א על שער שבמדינה. פירוש עיר גדולה והטעם דאמר ליה אילו היה לי מעותי הייתי יכול ליקח בזול וחשבינן כאלו לקח התבואה ונתייקרה גביה ואע"ג דלא משך כיון דהוי דרך מקח וממכר לא גזרו בהו רבנן:
ב סָעִיף ב אין פוסקין עד שיצא השער. זה לשון הרמב"ם וכ' על זה המגיד משנה דמשמע שאפי' על הישנות בג' אין פוסקין והטעם דכל שיש חילוק בין חדש לישן לא הוה שער קבוע כלל שעתיד להיות שויין או בא' משערים אלו או פחות מהן או יותר ע"כ אבל בטור כתוב אינו יכול לפסוק שיתן לו אפילו מחדשות ומשל ב"ה ד' סאין בסלע כו' משמע הא מחדשות בג' וכ"ש ישנות בג' פוסק ומ"ש הטור ומשל ב"ה ד' סאין זה לא קאי על תיבת אפי' שקודם לו דאין בזה רבותא אלא תיבת אפי' קאי על החדשות לחוד והיינו דיש לו גירסא בגמרא אין פוסקין על חדשות מד' כו' וכן היא גירסת רש"י והטעם דהא דחדשות מד' משום שלא יבשו כל הצורך עדיין והפוסק על החדשות לא יקבלם ממנו עכשיו אלא לכשיתיבשו כל צרכם ולפי זה כשמקבלם עכשיו לרשותו ואם יבשו יבשו לו מותר ופסק כאן לחומרא כרמב"ם:
ג סָעִיף ג פוסק ללקוטות כשער הלקוטות. אפילו לרמב"ם דלעיל שהחמיר אפי' בישנות מג' דלא הוה שער קבוע כלל מודה הכא שיש לכל א' שער קבוע דדוקא לעיל ששניהם מין א' ועתידין להשוות משא"כ כאן שהחילוק הוא דתבואות הלקוט הוא תבואה מעורבת שיפון עם חטין והיא כמו מין אחר עם של ב"ה ולעולם לא יהיו שוין ע"כ יש לכל א' שער קבוע לעולם. ע"כ פוסק עם כל א' לפי שער שלו:
ד סָעִיף ג ולא יפסוק לב"ה. מפ' בגמרא דבשלמא לקיט אי לית ליה יזיף מלקיט חברי' אבל ב"ה אי ל"ל זילא ביה מלתא למיזף מלקיט ואב"א מאן דיהיב זוזי לב"ה אפירי שפירי יהיב ונראה דיש נפקותא מיניה בין הנך שני תירוצים לענין אם אמר ב"ה בהדיא יהבינא לך פירא דלקיט לתירוצא קמא אסור דזילא ביה למהוי ליה עסק עם הלקוט ויתן לו משלו ולתירוץ השני מותר בזה וכתב הטור שאפי' מתבואות לקוט לא יפסוק עם בעל הבית והיינו כתירוצא קמא לחומרא וכן יש לכוין דברי הש"ע כאן דלא יפסוק כלל עם בעל הבית בתבואות לקוט אבל ב"ה בג' ודאי שרי:
ה סָעִיף ד עד כדי השיעור. ולא סגי כאן אם יש לו מעט מאותו מין כיון שמכר הוא דדוקא בהלואת סאה בסאה הקילו בזה וכמ"ש בסי' קע"ג סעיף ו' דלא כדעת רמ"א שם וכן מוכח גם כאן:
ו סָעִיף ה שראוים להתחסר. פירוש מחמת אכילת העכברים או מתפזרת כדאיתא בפרק המפקיד (בבא מציעא דף מ') לענין פקדון בח"מ סימן רצ"ב:
ז סָעִיף ו וליתן לו פירות אחרות. עמ"ש סוף סימן קס"ב בדין אסור ללוות חטין בדוחן:
ח סָעִיף ו ויכול לפסוק כו'. דין זה נתבאר סי' קס"ג סעיף ב':
ט סָעִיף ז כשער הזול. אין להקשות הא הוי קרוב לשכר ורחוק להפסד דמהאי טעמא בעינן בסי' קע"ג סעיף י"ג שיקבל עליו אחריות הזול זה מתורץ בדברי התוס' פרק הרבית (דף ס"ד ע"ב) דבור המתחיל האי קרוב לשכר כו' שבפסיקה על הפירות אין שייך לומר קרוב לשכר כו' כיון דאי בעי מוכר אכיל להנהו פירות ויתן לו אחרים ולא בעינן יש לו אלא משום היתר והיינו בשעת הפסיקה משא"כ בההיא דסי' קע"ג שחבית ידוע ומבורר קנה ממנו:
י סָעִיף ז ואין השליח ולא המשלח כו'. השליח פשיטא דאין צריך לקבל דהא לאו דידיה הוא וגם המשלח אין צריך לקבל דיכול לומר לתיקוני שדרתי את שלוחי ולא לעוותי שהיה לו לפסוק כשער הזול:
א סָעִיף א שבמדינה. פי' עיר גדולה והטעם דא"ל אלו היה לי מעותי הייתי לוקח בזול וחשבינן כאלו לקח התבואה ונתייקרה גביה ואע"ג דלא משך כיון דהוי דרך מקח וממכר לא גזרו בהו רבנן. ט"ז:
ב סָעִיף א ומשיצא. ואם יצא השער בכרך אע"פ שכל העיירות הסמוכות לה אין להם שער פוסקים על שער של אותה כרך ש"ס ופוסקים וכ' ב"י דוקא כשהן מסתפקות ממנה אבל אם אינן מסתפקות ממנה אע"פ שהן סמוכות לה אזלינן בתר שער מקום שמסתפקין ממנה ולא אזלינן בתרה דכרך ונ"ל דאם מסתפקין עיירות הסמוכות להן מעיר זו ואין בעיר זו שער קבוע הולכים אחר העיר היותר גדולה שמסתפקין ממנה עכ"ל:
ג סָעִיף א דרבנן. כלומר כיון דדרך מקח וממכר הוא אינו אלא מדרבנן. ש"ך:
ד סָעִיף ב ולישן. שכל זמן שיש חילוק בשער בין חדש לישן אינו נקרא שער קבוע כלל שעתיד להיות שוין או בא' משערים אלו או פחות מהן או יותר (הלכך אינו יכול לפסוק עמו שיתן לו אפילו מחדשות ד' סאין בסלע). הרב המגיד:
ה סָעִיף ב הלקוטות. כתב הט"ז ול"ד לס"ב דצריך שער קבוע לחדש וישן דהתם שניהן מין א' ועתידין להשוות משא"כ כאן דתבואת הליקוט יש לה תמיד שער אחר ע"כ פוסק עם כל א' לפי שער שלו:
ו סָעִיף ג לבע"ה. שיתן לו אפילו משל לקוטות ד' בסלע דמסתמא בע"ה פירי שפירי יהיב אבל מותר לפסוק עם בע"ה שיתן לו ג' בסלע. ט"ז וש"ך:
ז סָעִיף ד השיעור. ולא סגי כאן אם יש לו מעט מאותו מין דדוקא בהלואת סאה בסאה הקילו בזה כמ"ש בסי' קע"ג ס"ו דלא כדעת רמ"א שם עכ"ל הט"ז:
ח סָעִיף ד אחת או ב'. אפילו אין בידו לגמרו אלא בידי שמים ומחוסר ג' אסור אפילו בידו לגמרו. טור:
ט סָעִיף ו אסור. אפילו יצא השער אא"כ יש לו יין כדלעיל ר"ס קס"ג:
י סָעִיף ז הזול. ולא מחזי כרבית דהא אי הוי מעותיו בידו היה יכול לקנות תבואה בזול. פרישה:
יא סָעִיף ז שפרע. היינו שלא חייב עצמו בקנין אחר רק בדברים כמ"ש בח"מ סי' ר"ד ור"ט ס"ו ע"ש וכ' הט"ז וא"ל הא הוי קרוב לשכר ורחוק להפסד ומה"ט בעינן בסי' קע"ג סי"ג שיקבל עליו אחריות הזול זה מתרצים התוס' שבפסיקה על הפירות אין שייך לומר קרוב לשכר וכו' כיון דאי בעי מוכר אכיל להנהו פירות ויתן לו אחרים משא"כ בההיא דסי' קע"ג שחבית ידוע ומבורר קנה ממנו ועיין בח"מ סי' קפ"ב ס"ו וסי' ר"ח:
א סָעִיף א ומשיצא השער. עי' בתשובות חות יאיר סי' קס"ט שכתב דהפסיקה על השער משיצא השער או שיש לו צריך שיהא במנהג מדת השער שעליו יצא הפסיקה כגון שפוסק עמו ליתן לו יין ויצא השער לפויד"ר שהוא שש או"ם בכך וכך וזה נותן לו דמי כמה פויד"ר תיכף שיתן לו כל השנה יין עד כדי דמים שקיבל צריך שיתן לו בכל פעם אחד פויד"ר לפחות משא"כ אם הקונה מתנה ליקח ממנו או"ם או"ם דאין דרך למוכרו בערך דמים של פויד"ר מפני הטורח אסור וכתב עוד דצ"ע אם מקרי יצא השער אם ידוע בכמה נמכר פויד"ר יין מן הגת שהרי זה נותן לו יין צלול כ"ש אם לא יצא השער רק ליין הנמדד בהבאה מן הכרמים עם חרצנים וזגים רק די"ל דשיעור הפחת בזה ידוע וקבוע ע"ש:
ב סָעִיף ה שלא ירויח. עי' בתשו' חו"י שם בענין ת"ח שנתן דמי או"ם יין כדי השער לעשיר א' העושה יין כל שנה סך מרובה שיעשה בשבילו עוד א' או"ם יין והוא יקח ממנו היין מדה מדה אחת לאחת וכ' דלכאורה יש בזה חשש איסור שהרי הקפידו חז"ל שלא ירויח הלוקח כלום וצריך שינכה חסרונות הרגילים וברור שגם ביין צריך שינכה חסרונות שאמרו גבי מפקיד ולפי טבע היינות שבאותו מקום כ"ש הטורח והטיפול והחסרון הנעשה ע"י מדידה אחת לאחת ועוד כי במדינות הללו קשה לסמוך על יצא השער דיין כי יש כרמים משובחים וכן הרים ועמקים דשניין דא מדא לשבח ולגנאי בדמים. ואף שזה העשיר אין לו טובה כלל בקדימת המעות לרוב עשרו רק עושה טובה להת"ח חנם מ"מ הרי זה הנותן המעות מרויח ע"י הקדמת המעות וכדאיתא בפא"נ דף ס"ה מאי חזית דקאזלית בתר דידך כו' (וכדלעיל סי' קע"ג ס"א) ועוד כי מי יגיד דעשיר זה דומה לעשרו של רב פפא והרי אילו מתרמי ליה עיסקא כו' אך צידד להקל אחרי שזה העשיר ידוע שמהנה ת"ח מנכסיו ולא קפיד עם הת"ח על כל דברים שראויין להקפיד הן מצד הטורח או החסרון וידוע שאינו עושה כלל בשביל הנאת עצמו בקבלת המעות ואפשר היה ג"כ מתרצה אם היה נותן לו בסוף רק שלא נשא הת"ח פניו לבקש את זה וממילא גם מה שהת"ח נהנה שלוקח היין חי בעת שירצה אינו מפני הקדמת המעות ולא דמי לטרשא דרב פפא דהלוה מפסיד ודמי למש"ל סי' ק"ס סי"ז בת"ח שהלוו זא"ז ודבר מועט מפני דידעו איסור רבית ויהבו לשם מתנה ובנ"ד ברור וידוע יותר שהרי הת"ח חילה פני העשיר וגם אינו דרך הלואה נראה להלכה דמותר אך מה שנתפשט בקצת קהלות אשר עשירים מופלגים סברי דמצוה עבדי שלוקחים מעות מת"ח ונותנים פרי ה' למאה מפני שאין להם צורך כלל במעות רק עושים להנאת המלוה ת"ח זה הוא איסור גמור אם לא עבדי ע"צ היותר טוב ע"ש בהשמטות:
ג סָעִיף ו אסור דהוי. עי' בספר אשל אברהם להגאון מהר"א ברודא ז"ל ובס' פני יהושע שערערו על פסק זה והעלו הוראה להתיר ועיין בתשובת תשואת חן סי' כ"ח שהאריך בזה:
א סָעִיף א אפילו אם כו'. כמש"ש ס' ב' במתני' עמדו כו' וערש"י שם ד"ה א"ל כו':
ב סָעִיף א ואפילו כו'. כמש"ש ס"ב וכי אין לו כו':
ג סָעִיף א וי"א כו'. כפי' תוס' ס"ג ב' ד"ה ופוסקין כו' וכרבא קי"ל דהוא בתרא אבל סברא ראשונה ס"ל כפירש"י שם ורשב"א פי' דמש"ש אמרינן מ"ל דמיהן כו' ופוסקין כו' דה"פ כמו אם יש לו מעות פוסקין על שער שבשוק ה"נ אם מביא פירות אחרים פוסקין ג"כ כמו שיכול לפסוק בדמיהן וז"ש מ"ל דמיהן מ"ל הן ולפ"ז לא שייכי הא דרבא להא דר' יוחנן ול"פ עליה כלל:
ד סָעִיף ב (ליקוט) היו כו'. כגי' שלנו בגמ' אבל רש"י שם כתב ה"ג בתוספתא כו' אין פוסקין על החדשות כו' אבל לגי' שלנו אין פוסקין כלל בין לחדש בין לישן כיון שאינו שער קבוע. מ"מ (ע"כ): (ליקוט) היו כו'. כגי' שלנו וגי' רי"ף וש"פ ומשמע אפי' ליתן לו אח"ז חדשות מד' דלא כרש"י שלפ"ד מותר בכה"ג. מ"מ וסה"ת וש"פ. ב"י (ע"כ):
ה סָעִיף ד (ליקוט) אע"פ כו'. סתם כדעת רש"י במתני' ד"ה פוסק עמו באיזה כו' והרא"ש שם ותוס' ס"ג ב' ד"ה מהו דתימא כ' דוקא כשער לקוטות (ע"כ):
ו סָעִיף ה וצריך שינכה כו'. למד ממה שקדם:
ז סָעִיף ו הפוסק כו'. שם ס"ג א' וש"מ איתיה לדר"י כו':
ח סָעִיף ו אבל כו' ויש כו'. עתוס' שם ד"ה דאר"י כו' ורא"ש יישב דברי רשב"ם והסכים עמו ודבריו דחוקים ובב"ק שם כתב כר"ת:
ט סָעִיף ו ויכול לפסוק כו'. כמש"ש ס"ב ב' וכי אין לו יין כו':
י סָעִיף ו ודוקא כו'. ערש"י ס"ג א' ד"ה מאי לקח כו' אבל כל הגאונים כ' ומאי לקח כו' וגרסי אמר רבא בבא לחוב בדמיהן עסקינן וכדתני ר"א כו' ופי' הרשב"א דגם יין אין אסור בשאין לו אא"כ בא בתחלה בהלואה כמש"ש הרי שהיה נושה כו' ואף משום יין דוקא בנושה דלא כרש"י וז"ש ומאי לקח כו' ואמר בבא לחוב כו' אפילו בא בתחלה באיסרו אם דמי החטין זקפן עליו במלוה ואח"כ שם בהן יין אסור ג"כ באין לו. וצ"ל לפי' הרשב"א מ"ש בבא לחוב כו' וכדתני כו' ר"ל או כדתני כו' והם שני אוקימתות ועל אוקימתא שניה פריך ומאי כו' וענ"י שם:
יא סָעִיף ז (ליקוט) ואם היה שליח כו'. כפירש"י שם אבל רי"ף ור"ח והגאונים פירשו שם בענין אחר וז"ל במלחמות שם וכן פיר"ח דהאי גברא יהיב זוזי לחמוה או לאינש אחרינא למזבן נדוניא לביה חמוה וזל ורצה הנותן לחזור והשליח אומר שלא יחזור בו ודן ר"פ שא"י לחזור עד שיקבל מי שפרע ופריך ותיפוק ליה כו' דא"י לחזור כלל דכל מה שעשה שליח יקבל עליו החתן בע"כ ול"ל לתקוני שדרתיך כו' שאין לו להתנות תנאים מדעתו ול"ד לההוא דזבין שלא באחריות (ב"ב קס"ט ב') דפושע הוא וכ"כ הרשב"א בשיטת הגאונים אבל הר"נ כתב דבשעה שקנה השליח עדיין לא זל ואח"כ זל ולא רצה החתן לקבל בשעת הנישואין אלא כשער של עכשיו ופריך ותיפוק כו' והלא משעה שלקחה קנאה דשלוחו של אדם כמותו כו' ולפ"ז אפשר שבעיקר דינא ל"פ על רש"י (ע"כ):
יב סָעִיף ח מקח כו'. עבח"מ סי' ר"ח וע"ל סי' רכ"ח (ע"ש בס"ק ק"א) ומש"ש:
יג סָעִיף ח (ליקוט) והוא כו'. וכ"כ ברא"ש שם בשם הגאון שנתקיים המקח בקנין וכ"כ בש"פ משם הגאון (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.