א אָסוּר לְאָדָם לְהַשְׂכִּיר מְעוֹתָיו, שֶׁיֹּאמַר לוֹ: אַשְׂכִּיר לְךָ י' דִּינָרִין בְּדִינָר לְחֹדֶשׁ. וְהָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁשּׂוֹכֵר לְהוֹצִיאָם, אֲבָל אִם שְׂכָרָם כְּדֵי לְהִתְלַמֵּד בָּהֶם, אוֹ לֵרָאוֹת, וּמַחֲזִירָם לוֹ בְּעַיִן, מֻתָּר. הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁלֹּא קִבֵּל עָלָיו רַק אַחֲרָיוּת גְּנֵבָה וַאֲבֵדָה, אֲבָל אִם קִבֵּל עָלָיו כָּל אַחֲרָיוּת, אָסוּר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם בַּעַל הַתְּרוּמוֹת). וְאִם קִבֵּל עָלָיו הַמַּשְׂכִּיר כָּל אַחֲרָיוּת, בֵּין דִּגְנֵבָה וַאֲבֵדָה בֵּין אַחֲרָיוּת דָּאֳנָסִין, יֵשׁ מַתִּירִין אֲפִלּוּ מַשְׂכִּיר לוֹ לְהוֹצִיאָם (ת"ה סִימָן ש"ב), כְּדִלְקַמָּן סי' קע"ז. וּמִיהוּ אִם לֹא קִבֵּל עָלָיו רַק גְּנֵבָה וַאֲבֵדָה וְלֹא אֳנָסִין, אוֹ אֳנָסִין וְלֹא גְּנֵבָה וַאֲבֵדָה, אָסוּר לְהוֹצִיאָן בִּשְׂכָרָן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תוס' וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ה וּסְמַ"ג וְריב"ש סי' ש"ה וְש"ח וְת"ה שָׁם וְעוֹד פּוֹסְקִים). מִיהוּ לֹא הֲוֵי אֶלָּא כַּאֲבַק רִבִּית, אֲבָל אִם לֹא קִבֵּל הַמַּשְׂכִּיר אַחֲרָיוּת כְּלָל, הָוֵי רִבִּית קְצוּצָה (ריב"ש שָׁם).
ב כֵּלִים, מֻתָּר לְהַשְׂכִּירָם, אֲפִלּוּ נוֹתֵן לוֹ רְשׁוּת לְמָכְרָם וְלַעֲשׂוֹת בָּהֶם כָּל חֶפְצוֹ רַק שֶׁלְּבַסוֹף יַחֲזִיר לוֹ כְּלִי אַחֵר כָּזֶה.
ג מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִשְׂכֹּר הַסְפִינָה וְלִטֹּל שְׂכָרָהּ, וְאִם נִשְׁבְּרָה שָׁמִין לוֹ מַה שֶּׁפָּחֲתָה וּמְשַׁלֵּם יָתֵר עַל שְׂכָרָהּ, הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְכֵן מֻתָּר לְהַשְׂכִּיר סִיר שֶׁל נְחֹשֶׁת וְכַיּוֹצֵא בוֹ וְנוֹטֵל הַשָּׂכָר וּדְמֵי מַה שֶּׁפָּחַת מִמִּשְׁקָלוֹ, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה (לְשׁוֹן רַמְבַּ"ם פ"ח מה"מ די"א). הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא כֵּלִים כָּאֵלּוּ דַּאֲפִלּוּ מַה שֶּׁנִּשְׁאָר נִפְחָת קְצָת, וּבְעַד זֶה נוֹטֵל שָׂכָר, וְלָכֵן אִם נִשְׁבַּר מְשַׁעֲרִין כַּמָּה הָיָה שָׁוֶה בִּשְׁעַת שְׁבִירָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַתּוֹסָפוֹת וְכֵן כ' רַבֵּינוּ יְרוּחָם וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י וְכֵן מַשְׁמָע לְשׁוֹן הַטּוּר).
ד מֻתָּר לִשְׂכֹּר פָּרָה וּלִשׁוּמָהּ בְּדָמִים, כְּגוֹן שֶׁיֹּאמַר: הֲרֵי פָּרָתְךָ עֲשׂוּיָה עָלַי בִּשְׁלֹשִׁים דִּינָר אִם תָּמוּת, וְכָל זְמַן שֶׁהִיא אֶצְלִי אַעֲלֶה לְךָ סֶלַע בְּחֹדֶשׁ בִּשְׂכִירוּת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם תָּמוּת מְשַׁעֲרִין כַּמָּה הָיְתָה שָׁוָה בִּשְׁעַת מִיתָה (רַמְבַּ"ן וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם וְהַטּוּר).
ה הַמַּשְׂכִּיר שָׂדֶה לַחֲבֵרוֹ בְּי' כּוֹרִים לְשָׁנָה, וְאָמַר לֵהּ: תֵּן לִי ר' זוּז שֶׁאֲפַרְנֵס בָּהֶם הַשָּׂדֶה וַאֲנִי אֶתֵּן לְךָ י"ב כּוֹר בְּכָל שָׁנָה, הֲרֵי זֶה מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁאִם יְפַרְנֵס הַשָּׂדֶה בְּדִינָרִין אֵלּוּ יִהְיֶה שְׂכָרָהּ יוֹתֵר. וְכֵן אִם הִשְׂכִּיר לוֹ חֲנוּת אוֹ סְפִינָה בַּעֲשָׂרָה דִּינָרִין בְּשָׁנָה, וְאָמַר לוֹ: תֵּן לִי מָאתַיִם זוּז שֶׁאֶבְנֶה בָּהֶם וַאֲצַיְּרֶנָּה וַאֲכַיְּרֶנָּה, אוֹ אֲתַקֵּן בָּהֶם סְפִינָה זוֹ וּכְלֵי תַּשְׁמִישָׁהּ וַאֲנִי אַעֲלֶה לְךָ י"ב דִּינָר בְּכָל שָׁנָה, הֲרֵי זֶה מֻתָּר הוֹאִיל וְהוּא מוֹצִיא הַמָּעוֹת בְּגוּף הַסְּפִינָה אוֹ הַחֲנוּת. (טוּר). אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: תֵּן לִי ר' זוּז כְּדֵי לְהִתְעַסֵק בָּהֶם בָּחֲנוּת אוֹ לְהוֹצִיא בִּסְחוֹרָה שֶׁל סְפִינָה אוֹ לִשְׂכֹּר בָּהֶם מַלָּחִים, וַאֲנִי אוֹסִיף לְךָ בַּשְּׂכִירוּת, הֲרֵי זֶה אָסוּר.
ו מֻתָּר לְהַרְבּוֹת בִּשְׂכַר הַקַּרְקַע (לְשׁוֹן רַמְבַּ"ם פ"ז מה"מ דִּין ח'). כֵּיצַד, הִשְׂכִּיר לוֹ אֶת הֶחָצֵר, וְאָמַר לוֹ קֹדֶם שֶׁהֶחֱזִיק בּוֹ: אִם מֵעַכְשָׁיו אַתָּה נוֹתֵן לִי, הֲרֵי הִיא לְךָ בַּעֲשָׂרָה סְלָעִים בְּכָל שָׁנָה, וְאִם תִּתֵּן שְׂכַר חֹדֶשׁ בְּחֹדֶשׁ, הֲרֵי הוּא בְּסֶלַע בְּכָל חֹדֶשׁ, הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְכַיּוֹצֵא בָזֶה בִּשְׂכַר הָאָדָם גַּם כֵּן מֻתָּר. הַגָּה: אֲבָל אִם כְּבָר הֶחֱזִיק בּוֹ לִשְׂכֹּר לוֹ בְּי' סְלָעִים לְשָׁנָה, אָסוּר לוֹמַר לוֹ: תִּתֵּן כָּל חֹדֶשׁ סֶלַע א' וַאֲנִי אַמְתִּין לְ ךָ הַמָּעוֹת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תַּלְמִידֵי הָרַשְׁבָּ"א). וְכָל שֶׁכֵּן אִם כְּבַר נִתְחַיֵּב לוֹ הַשְּׂכִירוּת וְנוֹתֵן לוֹ דָּבָר בְּהַמְתָּנַת הַמָּעוֹת דְּאָסוּר. (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי והג"מ פ' אֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ וּבְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ח). מֻתָּר לְהַרְבּוֹת בִּנְדוּנְיַת חֲתָנִים, כְּגוֹן שֶׁנָּדַר נְדוּנְיָא לְבִתּוֹ וְהִתְנָה עִם חֲתָנוֹ שֶׁכָּל שָׁנָה שֶׁיַּנִּיחַ לוֹ הַנְּדוּנְיָא אֶצְלוֹ יִתֵּן לוֹ כָּךְ וְכָךְ שָׂכָר, מֻתָּר, שֶׁאֵין זֶה אֶלָּא כְּמוֹסִיף לוֹ נְדוּנְיָא. וְדַוְקָא כְּשֶׁהִתְנוּ כֵּן קֹדֶם הַנִּשּׂוּאִין אֲבָל לֹא אַחַר כָּךְ, דַּהֲוֵי אֲגַר נְטַר (רשב"א סִימָן תתקפ"ט וְריב"ש סִימָן תק"ב). וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קע"ז.
ז אָסוּר לוֹמַר לְאָדָם: עֲשֵׂה עִמִּי מְלָאכָה הַיּוֹם שֶׁשָּׁוָה דִּינָר וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה עִמְּךָ בְּשָׁבוּעַ אַחֵר מְלָאכָה שֶׁשָּׁוָה שְׁתַּיִם.
ח הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל בִּימוֹת הַחֹרֶף לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ בִּימוֹת הַקַּיִץ בְּדִינָר לְיוֹם, וּמַקְדִּים לוֹ שְׂכָרוֹ מֵעַתָּה, וּשְׂכָרוֹ שָׁוֶה בִּימוֹת הַקַּיִץ סֶלַע לְיוֹם, אָסוּר. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: עֲשֵׂה עִמִּי מְלָאכָה מֵהַיּוֹם וְעַד זְמַן פְּלוֹנִי בְּדִינָר בְּיוֹם, מֻתָּר, דְּכֵיוָן שֶׁמַּתְחִיל לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ מֵעַתָּה אֵינוֹ נִרְאֶה כְּנוֹטֵל שְׂכַר מְעוֹתָיו שֶׁמַּקְדִּים לוֹ.
א סָעִיף א אבל אם שכרם כו'. מיהו אם הוציא המעות אע"פ שבאו לידו אותן המעות עצמן אסורין משום רבית הגמ"ר וכ' ב"י והיינו ודאי בשכרן להתלמד או ליראות דאי להוציאן אפילו לא הוציאן נמי אסור דכיון דמלוה להוצאה ניתנה מעת שבאו לידו כאלו הוציאן דמי:
ב סָעִיף א יש מתירין כו'. וב"י כתב דמשמע מדברי ת"ה דמ"מ אין לעשות מעשה להיתר וליתא דל"ק התם הכי אלא כשהלוה מבטיחו ומתנה שלא יהיו נאמנים על הקרן שנאנס או נגנב או נאבד רק בש"ץ והשמש אבל כשאינו מתנה כלום פשיטא דשרי כמ"ש לקמן סי' קע"ז ס"ק י"ז ע"ש:
ג סָעִיף א אסור לשוכרן להוציאן כצ"ל:
ד סָעִיף ג דווקא כלים כו'. וכן יוכל להתנות שאם ישבר באונס ישלם לו דמיו אע"פ שמן הדין שוכר פטור מאונסין כמ"ש בח"מ סימן ש"ו וא"כ כיון ששם אותן בדמים ומתחייב באונסים הרי הדמים הלואה אצלו והשכר שנתן לו מחזי כרבית אפ"ה שרי כיון שאינו מתחייב בדמיו אא"כ ישבר וכל זמן שהוא בעין הוא מחזירו כמו שהוא ועד שעת שבירה הוא ברשות בעלים לזולא וגם הוא נפחת כו'. טור:
ה סָעִיף ד מותר כו'. ול"ד לצאן ברזל דלקמן ר"ס קע"ז דהתם אינו עושה בהן מלאכה שיכחישו מחמתן והוא מקבל עליו אחריות מעתה וכ"כ ה"ה פ"ח מה"מ דין י"ג:
ו סָעִיף ה בגוף הספינה כו'. נמצא מעלה לו שכירות ספינה טובה יותר מספינה רעה וע"ל סי' קס"ג ס"ד:
ז סָעִיף ו ה"ז מותר. לפי ששכירות אינה משתלמת אלא לבסוף (וכמ"ש בח"מ סימן שי"ז) הלכך כי שקיל מיניה סלע בחודש דה"ל י"ב סלעים אין זה שכר המתנת מעות שהרי לא נתחייב לו לשלם שכירות עד סוף החודש והאי דא"ל אם מעכשיו תתן לי הרי לך בי' סלעים אי הוה מקדים ליה הוה מחיל ליה מדמי השכירות ומוגיר לו בפחות משויה. ש"ס ורש"י:
ח סָעִיף ו אבל אם כבר כו'. כלומר שהחזיק ונתחייב לתת לו מעכשיו השכירות י' סלעים (לחדש) [לשנה] אסור לומר תן כל חודש סלע וכ"ש אם כבר נתחייב לו השכירות דהיינו שהגיע הזמן פרעון של סוף השנה וממתין לו ונותן לו דבר בהמתנת המעות אסור ומבואר כאן דאין חילוק בין מעות שכירות למעות הלואה לעולם כל אגר נטר ליה אסור וכ"כ בד"מ וכ"ד ב"י לעיל ס"ס ק"ס ולא כהב"ח סי' קס"א ס"ב:
ט סָעִיף ו סימן קע"ז. סעיף ט"ו:
א סָעִיף א כששוכר להוציאם. ואע"פ שיחזיר אותם בעין אח"כ מ"מ כיון שהיה לו רשות להוציאם והיה האחריות על המקבל הוה ליה כהלואה ואסור ליתן שכר דהוי כרבית אבל בסעיף ב' בכלים אמרינן דאין השכר משום הלואה אלא משום שנפחת הכלי במה שנשתמש בו ואותו הפחת המשכיר מקבלו עליו ומשום הכי אם הוא כלי שאין בו פחת כגון כלי כסף וזהב שכתבו התוס' פרק הרבית (דף ס"ט) אסור ליטול ממנו שכר כשהוא דרך הלואה והאחריות על המקבל כמו במעות:
ב סָעִיף א או אונסין ולא גניבה ואבידה בשכרו להוציאן כצ"ל:
ג סָעִיף ב כלים מותר כו'. דין הכלים כמו במעות דסעיף א' כדי להתלמד ונתבאר שם:
ד סָעִיף ג וליטול שכרה ואם נשברה שמין לו כו'. בטור כתוב. דמותר לקצוב דמיו ולהתנות כו' ומסיים בסוף לכשישבר אינו מחויב אלא בדמי' שהיה שוה בשעת שבירה והם דברים סותרים לכאורה והב"י פירש מה שפירש ול"נ דמתחלה לא מיירי הטור מענין שאם יהיה זול מ"מ יתן לו הקצבה אלא דלא בא אלא להשמיענו שמותר לעשות קצבה כפי השער שהיה באותה הפעם ולא אמרינן דעשיית הקצבה היא כמו הלואה אבל בסיפא קמ"ל דאם יהיה זול אח"כ ישלם לו כפי אותו השער וכמ"ש רמ"א ס"ס ד' בשם י"א:
ה סָעִיף ג וכן מותר להשכיר סיר כו'. ביאר בטור שבזה יש רבותא טפי מברישא דברישא לא הוה עלה שם הלואה עד לבסוף שישבר הכלי ועד אותה שעה הוה שכירו' וקאי ברשות הבעלים לענין זול ולענין פחת אם יחזיר לו בעין והוה השכר בשביל שעת השכירות ההוא אלא אפי' בסיר נחושת שמיד שמתחיל להשתמש בו מיד מתחיל הקלקול שהנחושת הולך ופוחת תמיד ממילא הוה תכף הלואה אפ"ה מותר ליקח שכר כיון שאותו נחושת הנשאר הוא מקולקל ממה שהיה תחילה ובעד זה הוא משלם לו:
ו סָעִיף ה בגוף הספינה. פירוש והוה כמשכיר לו ספינות משובחות בסך יותר משאר ספינות שאינם כל כך חשובות:
ז סָעִיף ו מותר להרבות בשכר הקרקע. הטעם דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף נמצא מה שפוחת לו השתא אוזלי קא מוזיל גביה. וכ' ב"י בשם הגהת מיימוני בשם רשב"א בעל התוס' דאין היתר רק אם נכנס תיכף לתוך קרקע דאל"ה הוה אגר נטר וכתב ד"מ אמנם במ"מ כתב בשם הרשב"א דאע"ג דאינו דר מיד בחצר שרי הואיל ובשכירות קרקע זוכה בה מיד משא"כ בשכירות פועל הואיל ופועל אינו משתעבד מהשתא עכ"ל:
ח סָעִיף ו וכ"ש אם כבר נתחייב כו'. נראה פשוט דזה הוה רבית קצוצה ואפילו בחלוקה הראשונה שכבר החזיק כו' נסתפק ב"י אי הוה רבית קצוצה אבל בזה נראה דמודה דהוה רבית קצוצה:
ט סָעִיף ו מותר להרבות בנדונית חתנים כו'. הטעם משום דהוי כמוסיף לו נדוניא כמ"ש אח"כ וה"ה בכל מה שאדם מתחייב עתה לחבירו מתנה שאם לא יפרע מכאן עד יום פלוני שיהא מוסיף על כל ליטרא ד' פשיטים בחודש כ"כ ב"י בס"ס קס"א בשם ריב"ש בשם רשב"א ונ"ל דמ"ש כאן שצריך שיהיה התנאי קודם הנישואין היינו בפעם הראשון שמתקשר עצמו נגד חתנו ליתן לו נדוניא דהיינו בשעת כתיבת התנאים לחתן כיון דעד אותו פעם אין שום חיוב עליו ואי בעי לא יהיב ליה מידי הוה גם הרבית בכלל המתנה ההיא אבל אם בתנאים לא נכתב רק חיוב הנדן ובשעת החתונה שמסלק הנדוניא כותב לו שיתן לו רווחים אין מועיל היתר זה הואיל ובפעם ההיא יש חיוב עליו לתת לו סך הנדן ואי לא יהיב ליה חייב ליתן קנס הנכתב בתנאים ממילא הוה כחוב דעלמא וצריך לעשות היתר על הרווחים וכן משמעות דברי ריב"ש שם בב"י בלשון זה ראובן שידך בתו לשמעון והתנה עמו שיתן ת' דינרין בנדוניא בשטרי חובות בין קידושין לשבע ברכות כו' עכ"ל ועל זה כתב היתר זה משמע בפעם הראשון שכתבו התקשרות התנו כן וכן הוא ברור לענ"ד. ובלבוש כתב ג"כ בסימן קס"א בסופו שאם נתפשרו כן אחר החופה הוה רבית גמור שהרי אחר החופה מיד נעשה עליו כמלוה וגם קודם החופה טוב לעשות הכל קרן ויכתוב שאבי הכלה חייב ליתן להחתן כך בשנה הראשונה וכך בשנה השניה כו':
א סָעִיף א בעין. מיהו אם הוציא המעות אע"פ שבאו לידו אותן המעות עצמן אסורים משום רבית הגמ"ר וכתב ב"י והיינו ודאי נשכרין להתלמד או ליראות דאי להוציאן אפילו לא הוציאן נמי אסור דכיון דמלוה להוצאה ניתנה מעת שבאו לידו כאילו הוציאן דמי:
ב סָעִיף א מתירין. כתב הש"ך דב"י כתב דמדברי הת"ה משמע דאין לעשות מעשה להתיר וליתא דל"ק התם הכי אלא כשהלוה מבטיחו ומתנה שלא יהיה נאמן על הקרן שנגנב או נאבד או נאנס רק הש"ץ והשמש אבל כשאינו מתנה כלום פשיטא דשרי ומ"ש הרב אסור להוציאן בשכרן צ"ל אסור לשוכרן להוציאן. ש"ך:
ג סָעִיף ב כלים. כ' הט"ז דאין השכר אלא משום שנפחת הכלי במה שמשתמש בו ולפ"ז אם הוא כלי שאין בו פחת כגון כלי כסף וזהב אסור ליטול ממנו שכר כשהוא דרך הלואה והאחריות על המקבל כמו במעות:
ד סָעִיף ג כאלו. וכן יוכל להתנות שאם ישבר באונס ישלם לו דמיו אע"פ שמן הדין שוכר פטור מאונסים אפ"ה שרי ליטול שכר כיון דאינו מתחייב בדמיו אא"כ ישבר וכ"ז שהוא בעין הוא מחזירו כמו שהוא ועד שעת שבירה הוא ברשות בעלים לזולא וגם הוא נפחת וכו'. טור:
ה סָעִיף ד בדמים. כ' הש"ך ול"ד לצאן ברזל לקמן ר"ס קע"ז דהתם אינו עושה בהן מלאכה שיכחישו מחמתן והוא מקבל עליו אחריות מעתה:
ו סָעִיף ה בגוף. והוה כמשכיר לו ספינות משובחות בסך יותר משאר ספינות שאינם כ"כ חשובות וע"ל סי' קס"ג ס"ד:
ז סָעִיף ו מותר. לפי ששכירות אינה משתלמת אלא לבסוף כמ"ש בח"מ סי' שי"ז נמצא מה שפוחת לו השתא אזולי קא מוזיל גביה וכתב ב"י בשם רשב"א בעל התוספות דאין היתר רק אם נכנס תיכף לתוך הקרקע דאל"ה הוי אגר נטר וכתב בד"מ אמנם במ"מ כתב דאע"ג דאינו דר מיד בחצר שרי הואיל ובשכירות קרקע זוכה בה מיד משא"כ בשכירות פועל הואיל ופועל אינו משתעבד מהשתא (ובנה"כ כ' דנראה מסקנת הד"מ כהרשב"א דיש חילוק בין פועל לשכירות קרקע ע"ש):
ח סָעִיף ו דאסור. נראה פשוט דזה הוי ר"ק ואפי' בחלוקה הראשונה שכבר החזיק כו' נסתפק הב"י אי הוה ר"ק אבל בזה נראה דמודה דהוה ר"ק ט"ז (ובנה"כ כתב דבב"י לא משמע כן דנסתפק כיון דלא בא ע"י הלואה וק"ל):
ט סָעִיף ו קע"ז. סט"ו. וכתב הט"ז וה"ה בכל מה שמתחייב אדם עתה לחבירו מתנה שאם לא יפרע מכאן עד יום פלוני שיהא מוסיף על כל ליטרא ד' פשיטים בחדש כ"כ ב"י ונ"ל דמ"ש כאן שצריך שיהיה התנאי קודם הנישואין היינו בפעם הראשון שמתקשר עצמו בשעת כתיבת התנאים ליתן לחתנו נדוניא כיון דעד אותו פעם אין שום חיוב עליו א"כ גם הרבית הוי בכלל המתנה אבל אם בתנאים לא נכתב רק חיוב הנדן ובשעת החתונה שמסלק הנדוניא כותב לו שיתן לו רווחים אין מועיל היתר זה הואיל ובפעם ההוא יש חיוב עליו לתת לו סך הנדן ואי לא יהיב ליה חייב ליתן קנס ממילא הוה כתוב דעלמא וצריך לעשות היתר על הרווחים ובלבוש כ' ג"כ שאם נתפשרו אחר החופה הוי רבית גמור וגם קודם החופה טוב לעשות הכל קרן ויכתוב שאבי הכלה חייב ליתן להחתן כך בשנה הראשונה וכך בשנה השניה וכו' עכ"ל:
א סָעִיף ו קודם הנשואין. עבה"ט סק"ט בשם ט"ז ועיין בתשובת נו"ב תניינא חלק יו"ד סימן ע"ו במי שמת וצוה לתת לבנו מאתים זהובים וכל נכסיו נתן במתנה לאשתו ואח"כ עשתה האשה שידוך עם בנה ונתחייבת בתנאים לתת לבנה עם אשתו דירה הואיל שמניח בידה ב' מאות שיש לו מעזבון אביו כל ימי חייה ואח"כ מתה האשה ובנה בא לגבות חובו ויש עוד ב"ח אחרים והקרקעות אין מספיקים די תשלומי כל החובות ונשאל אם מנכין להבן שכירות הבית שדר בו וכתב דאין זה דומה לנדונית חתנים כיון שכבר היתה האם חייבת לבנה חוב זה ע"פ צוואת אביו וזה הוי ר"ק כדברי הש"ך בסי' קס"ו סק"ח ומ"מ אם כבר גבה הבן את חובו פשיטא דאינו יוצא בדיינים ואפילו אם לא גבה לא מנכינן ליה כיון שדין זה הוא בין בע"ח זה לשאר בע"ח. וע"ש דמשמע מדבריו שאם לא היה כאן שאר בע"ח רק היה להבן טענה עם שאר היורשים בזה יש חילוק אם כבר גבה א"י בדיינים ואפשר דאפילו שום חיוב אין כאן על הבן להחזיר (עמ"ש לעיל סי' קס"א סק"ו בשם דגמ"ר) אבל אם לא גבה עדיין את חובו מנכינן ליה ע"ש:
א סָעִיף א וה"מ כו'. בתוספתא רפ"ד משכיר אדם מעותיו לשולחני להתנאות בהן ולהתלמד בהן ולהתעטר בהן נגנבו או אבדו חייב באחריותם נגנבו מלפניו באונס ה"ה כשומר שכר ר"ל ופטור נשתלשו עליהם אסור משום רבית ור"ל נשתלשו שמתחלה כשהושלש בידו הושלש שיהא חייב אף באונסין וז"ש בהג"ה ודוקא שלא כו':
ב סָעִיף א ואם קבל כו' ומיהו כו'. כ"כ בתה"ד שכ' בגליון תוס' ע' א' מש"ש מעות של יתומים מותר כו' כ' וז"ל ונראה דהיכא דכל האחריות על הנותן שרי אפילו לקצוץ דאין כאן מלוה אלא פקדון ושכר מעותיו נוטל ובתוספתא שרי להשכיר מעותיו לשולחני משום דמחזירין בעין וה"ה אפילו אם השכיר להוציאן דשרי כו' ובתוס' שם ס"ט ב' ד"ה אוגר כו' כ' מקבל היה כו' ודחק שם בתה"ד דאפשר דתוס' מיירי כשקבל רק אונסין ולא גניבה ואבידה וכמה דחוקין דבריו ונשתקע הדבר ולא נאמר דודאי כ' ל"ד אונסין וכמ"ש ריב"ש משום דאילו לא היה מקבל עליו כל האחריות לא היה רב חמא טועה בכך ודאי הגליון פליג דהגליון ס"ל דאין חילוק בין משכיר להשתמש בעין או להוציאם ובפירש"י וכמ"ש תוס' בד"ה מרא בשם רש"י וקשה להו קושית תוס' מהתוספתא ותי' דבאמת אם מקבל אחריות שרי אבל תוס' חילקו בין בעין או להוציאן וכן חילקו כל הפוסקים:
ג סָעִיף א מיהו כו'. כיון דדרך שכירות הוא:
ד סָעִיף א אבל כו'. דאז הוא הלואה:
ה סָעִיף ב כלים כו'. גמ' שם ולא היא מרא כו':
ו סָעִיף ב אפילו כו'. כפי' תוס' שם ד"ה מרא כו':
ז סָעִיף ג מקום בו'. שם ע' א' ונהגו בני כו' אטו כו':
ח סָעִיף ג י"א דוקא כו'. עתוס' שם ד"ח דקא כו' וכ"כ ש"פ:
ט סָעִיף ג (ליקוט) ולכן אם כו'. הרא"ש שם שאם תשבר כו' ועהג"א שם ד"ה פירש"י כו' אבל ר"י כו' (ע"כ):
י סָעִיף ד וי"א דאם כו'. שכן פי' מש"ש אר"ש לא עשאה דמים כו' ר"ל שלא עשאה דמים אלא כמו ששוה בשעת מיתה אבל סברא ראשונה ס"ל כפירש"י שם ד"ה מותר כו': (ליקוט) וי"א כו'. הרא"ש סנ"ב ת"ר כו' וכל ימי חייה כו' ואינו משלם אלא כו' וכנ"ל ס"ג וכן מדמי שם בגמ' הני דיני להדדי וע"ל ס"ג מש"ש (ע"כ):
יא סָעִיף ה הואיל כו'. ערש"י שם ד"ה אבל כו' ובירושלמי שם ר"ל אומר נעשה לו כמשכיר לו שדה ביוקר כו' מתניתא מסייעא לר"ל אין מפרין על חנות וספינה ועל דבר שאינו עושה בגופו:
יב סָעִיף ו אבל אם כו' וכ"ש כו'. כמש"ש בגמ' מ"ש רישא כו' והאי כיון כו' והאי דקאמר כו':
יג סָעִיף ו מותר כו' ודוקא כו'. כמש"ש ע"ד ב' באתרא דתנא דידן כו'. רשב"א וריב"ש ועט"ז:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.