א אֵין מְקַבְּלִים צֹאן בַּרְזֶל מִיִּשְׂרָאֵל, דְּהַיְנוּ שֶׁמְקַבֵּל מִמֶּנּוּ מֵאָה צֹאן, וְיִהְיוּ הַגִּזּוֹת וְהַוְּלָדוֹת וְהֶחָלָב לָאֶמְצַע, לִשְׁלִישׁ אוֹ לְרָבִיעַ עַד שָׁנָה, אוֹ עַד שְׁנָתַיִם כְּמוֹ שֶׁהִתְנוּ בֵּינֵיהֶם, וְאִם מֵתוּ הַצֹּאן, הֲרֵי הַמְקַבֵּל מְשַׁלֵּם דְּמֵיהֶם, הֲרֵי זֶה אָסוּר, שֶׁהֲרֵי בַּעַל הַצֹּאן קָרוֹב לְרֶוַח וְרָחוֹק לְהֶפְסֵד. לְפִיכָךְ אִם קִבֵּל עָלָיו בַּעַל הַצֹּאן שֶׁאִם הוּקְרוּ או הוּזְלוּ אוֹ נִטְרְפוּ הֲרֵי הֵן בִּרְשׁוּתוֹ, הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְכֵן הַדִּין בִּמְקַבֵּל עָלָיו סְחוֹרָה בְּעִנְיָן זֶה (טוּר). הַגָּה: וְכָל זֶה לֹא מַיְרִי אֶלָּא כְּשֶׁיֵּשׁ לַמְקַבֵּל רֶוַח, אֲבָל אִם אֵין לוֹ רֶוַח כְּלָל בַּמֶּה שֶּׁמְּקַבֵּל, אֵין כָּאן הַלְוָאָה כְּלָל וַאֲפִלּוּ קִבֵּל עָלָיו כָּל הָאַחֲרָיוּת, שָׁרֵי, דְּהָא מֻתָּר לְשׁוֹמֵר חִנָּם לְקַבֵּל עָלָיו לִהְיוֹת כְּשׁוֹאֵל. (בֵּית יוֹסֵף וּבַעַל הַתְּרוּמָה בְּשֵׁם חַכְמֵי לוני"ל וְהָרַ"ן בִּתְשׁוּבָה).
ב הַנּוֹתֵן מָעוֹת לַחֲבֵרוֹ בְּתוֹרַת עִסְקָא, דְּהַיְנוּ שֶׁחֲצִי הָאַחֲרָיוּת עַל הַנּוֹתֵן וַחֲצִי עַל הַמְקַבֵּל, אָסוּר. שֶׁכָּל עִסְקָא פַּלְגָא מִלְוֶה וּפַלְגָא פִּקָּדוֹן, וְנִמְצָא שֶׁטּוֹרֵחַ בְּחֵלֶק הַפִּקָּדוֹן בִּשְׁבִיל חֵלֶק הַמִּלְוֶה. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לוֹ לִתֵּן שְׂכַר טָרְחוֹ שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם מִימֵי הַשֻּׁתָּפוּת כְּפוֹעֵל בָּטֵל שֶׁל אוֹתָהּ מְלָאכָה שֶׁבָּטֵל מִמֶּנָּהּ. וְאִם הָיָה לוֹ עֵסֶק אַחֵר כָּל שֶׁהוּא לְהִתְעַסֵק בּוֹ עִם מְעוֹתָיו שֶׁל זֶה, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר שֶׁל כָּל יוֹם אֶלָּא אֲפִלּוּ הֶעֱלָה לוֹ דִּינָר בְּכָל יְמֵי הַשֻּׁתָּפוּת, דַּיּוֹ, וְאִם פָּחֲתוּ אוֹ הוֹתִירוּ יִהְיֶה לָאֶמְצַע בְּשָׁוֶה. וְכֵן אִם אָמַר לוֹ: כָּל הָרֶוַח יִהְיֶה לְךָ שְׁלִישׁוֹ אוֹ עֲשִׂירִיתוֹ בִּשְׂכָרְךָ, הוֹאִיל וְיֵשׁ לוֹ עֵסֶק אַחֵר הֲרֵי זֶה מֻתָּר, וְאִם הִפְסִידוֹ יַפְסִיד מֶחֱצָה. וְאִם הָיָה הַמִּתְעַסֵק אֲרִיסוֹ וְהָיָה לוֹ עֵסֶק אַחֵר, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר אַחֵר כְּלָל שֶׁהָאָרִיס מְשֻׁעְבָּד הוּא לְבַעַל הַשָּׂדֶה. הַגָּה: וְצָרִיךְ לִהְיוֹת כָּל אַחֲרָיוּת פַּלְגָא הַפִּקָּדוֹן עַל הַנּוֹתֵן אֲפִלּוּ אַחֲרָיוּת דְּאֹנָסִין (טוּר וּפוֹסְקִים בְּשֵׁם ר"י), וּדְלָא כְּיֵשׁ מְקִלִּין וּמַתִּירִין בְּמִקְצָת אַחֲרָיוּת (ריב"ן).
ג בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁלֹּא פָּסַק עִמּוֹ בִּתְחִלַּת הָעֵסֶק אֶלָּא נָתַן לוֹ לְמַחֲצִית שָׂכָר, אֲבָל אִם פָּסַק עִמּוֹ בִּתְחִלַּת הָעֵסֶק שְׂכַר טָרְחוֹ בְּדָבָר יָדוּעַ, וַאֲפִלּוּ בְּדִינָר, מֻתָּר. (פי' ב"י לדברי הרמב"ם) הַגָּה: וְכָל זֶה כְּשֶׁאֶחָד נוֹתֵן הַמָּעוֹת, אֲבָל אִם כָּל אֶחָד נוֹתֵן מָעוֹת אֲפִלּוּ אֶחָד מִתְעַסֵּק לְבַד, אֵין כָּאן עִסְקָא אֶלָּא הָוֵי כְּשֻׁתָּפוּת בְּעָלְמָא (בַּיִת יוֹסֵף בְּשֵׁם רִי"ף וּסְמַ"ג).
ד הַנּוֹתֵן מָעוֹת לַחֲבֵרוֹ סְתָם לְהִתְעַסֵק בָּהֶם, וְלֹא פָּסַק עִמּוֹ בִּתְחִלַּת הָעֵסֶק דָּבָר לִשְׂכַר טָרְחוֹ, וּכְשֶׁבָּאוּ לְחֶשְׁבּוֹן לֹא רָצָה לִתֵּן לוֹ שְׂכַר כָּל יוֹם וָיוֹם מִימֵי הַשֻּׁתָּפוּת, וְאִם הָיָה לוֹ עֵסֶק (אַחֵר) לֹא רָצָה לִתֵּן לוֹ דִּינָר לְכָל יְמֵי הַשֻּׁתָּפוּת, יִהְיֶה שְׂכַר הַמִּתְעַסֵק בַּחֲצִי הַפִּקָּדוֹן שְׁלִישׁ רֶוַח הַפִּקָּדוֹן, שֶׁהוּא שְׁתוּת רֶוַח כָּל הַמָּעוֹת, לְפִיכָךְ אִם הִרְוִיחוּ יִטֹּל הַמִּתְעַסֵק ב' שְׁלִישֵׁי הָרֶוַח, חֲצִי הָרֶוַח שֶׁל חֲצִי הַמָּעוֹת שֶׁהֵם מִלְוֶה, וּשְׁתוּת הָרֶוַח בִּשְׂכַר שֶׁנִּתְעַסֵק בַּפִּקָּדוֹן, נִמְצָא הַכֹּל ב' שְׁלִישֵׁי הָרֶוַח, וְיִטֹּל בַּעַל הַמָּעוֹת שְׁלִישׁ הָרֶוַח. וְאִם פָּחֲתוּ, יַפְסִיד הַמִּתְעַסֵק שְׁלִישׁ הַפְּחָת, שֶׁהֲרֵי הוּא חַיָּב בַּחֲצִי הַפְּחָת מִפְּנֵי שֶׁחֲצִי הַמָּעוֹת מִלְוֶה, וְיֵשׁ לוֹ שְׁתוּת בִּשְׂכָרוֹ בְּאוֹתוֹ הַחֲצִי שֶׁל פִּקָּדוֹן, וְנִמְצָא שֶׁנִּשְׁאַר עָלָיו מֵהַפְּחָת שְׁלִישׁוֹ, וּבַעַל הַמָּעוֹת יַפְסִיד שְׁנֵי שְׁלִישֵׁי הַפְּחָת.
ה כְּשֶׁהוּא נוֹטֵל שָׂכָר עַל חֵלֶק הַפִּקָּדוֹן שֶׁבְּיָדוֹ הֲרֵי הוּא כְּשׁוֹמֵר שָׂכָר. מֻתָּר לִתֵּן עִסְקָא לְמַחֲצִית שָׂכָר וּלְהַתְנוֹת שֶׁלֹּא לְהִתְעַסֵק אֶלָּא בְּדָבָר פְּלוֹנִי, וְאִם יְשַׁנֶּה שֶׁיִּהְיֶה כָּל הָאַחֲרָיוּת עַל הַמְקַבֵּל, וְכֵן כָּל תְּנַאי שֶׁיִּרְצֶה, כְּגוֹן שֶׁיַּתְנֶה שֶׁלֹּא יִשְׁמֹר הַכְּסָפִים אֶלָּא תַּחַת הַקַּרְקַע, וְאִם שִׁנָּה וְהִפְסִיד כָּל הַהֶפְסֵד לַמְקַבֵּל, וְאִם הִרְוִיחַ הוּא לָאֶמְצַע, אַף עַל פִּי שֶׁעַתָּה הוּא קָרוֹב לְשָׂכָר וְרָחוֹק לְהֶפְסֵד לָא חֲשִיב רִבִּית, כֵּיוָן שֶׁאִם לֹא שִׁנָּה הָיָה קָרוֹב לְשָׂכָר וּלְהֶפְסֵד. הַגָּה: וּמֻתָּר לַמְקַבֵּל לְשַׁנּוֹת לְכַתְּחִלָּה, וְלֹא אַמְרִינָן דְּהָוֵי כְּגַזְלָן בְּכָךְ. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַ"ן וּבְהַגָּהוֹת אשר"י פ' א"נ וּבְמָרְדְּכַי). מִיהוּ אִם שִׁנָּה וְאָמַר: לְעַצְמִי אֲנִי עוֹשֶׂה וְלֹא בְּתוֹרַת עִסְקָא, הָוֵי כְּגַזְלָן וּמַה שֶּׁעָשָׂה עָשָׂה לְעַצְמוֹ (ר' יְרוּחָם). וְלָכֵן יַתְנֶה הַנּוֹתֵן תְּחִלָּה, שֶׁאִם יִטֹּל לִפְעָמִים קְצָת מִן הָעֵסֶק לְצָרְכּוֹ שֶׁלֹּא יְהֵא מִקְרֵי שׁוֹלֵחַ יָד בַּפִּקָּדוֹן בְּכָךְ, דְּאָז הָוֵי כְּגַזְלָן וְכָל הָרֶוַח שֶׁלּוֹ וְהַמָּעוֹת מִלְוֶה עָלָיו וְאָסוּר לִטֹּל אַחַר כָּךְ רִבִּית. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת מַיְמוֹנִי). וְאִם נָהֲגוּ שֶׁלּא לְהַקְפִּיד בְּכָךְ, מִסְּתָמָא, כְּאִלּוּ הִתְנוּ דָּמֵי וכמ"ש לְעֵיל סִימָן קס"ח. וְעַיִּןִ לְקַמָּן סוֹף סי' זֶה מִדִּין זֶה.
ו נָתַן מָעוֹת לְעִיסְקָא לְמַחֲצִית שָׂכָר, וְקָצַץ בְּדָבָר יָדוּעַ, אֲפִלּוּ אִם כָּל הָאַחֲרָיוּת עַל הַנּוֹתֵן, אָסוּר. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם מְקַבֵּל עָלָיו כָּל הָאַחֲרָיוּת, מֻתָּר. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מהרי"ק שֹׁרֶשׁ קי"ט, וְכֵן מַשְׁמָע בת"ה סִימָן ש"ב) בְּכָל רִבִּית דְּרַבָּנָן, כְּגוֹן נוֹתֵן בְּעִסְקָא אוֹ בִּשְׁאָר רִבִּית דְּרַבָּנָן, אֲבָל בְּרִבִּית קְצוּצָה לֹא מְהַנֵּי אִם הַמַּלְוֶה מְקַבֵּל עָלָיו כָּל הָאַחֲרָיוּת, אֲבָל אִם לֹא מְקַבֵּל עָלָיו כָּל הָאַחֲרָיוּת, רַק קְצָתוֹ, אֲפִלּוּ בִּדְרַבָּנָן אָסוּר. וְיֵשׁ לְהָקֵל בְּרִבִּית דְּרַבָּנָן כִּסְבָרָא זֹאת.
ז הַנּוֹתֵן מָעוֹת לַחֲבֵרוֹ לְמַחֲצִית שָׂכָר שְׁנָתַיִם וְשָׁלֹשׁ, וְשׁוּב נִמְלְכוּ וְעָשׂוּ קִצְבָּה בֵּינֵיהֶם לָתֵת לוֹ כָּךְ לְשָׁנָה, אִם הַלֹּוֶה הוֹצִיא הַמָּעוֹת בִּיצִיאוֹתָיו וְנָתַן רֶוַח, הָוֵי רִבִּית. אֲבָל אִם הָיָה מִתְעַסֵק וְהוֹלֵךְ וּפָרַע מֵרֶוַח שֶׁהִרְוִיחוּ הַנְּכָסִים, כֵּיוָן דְּמֵעִקָּרָא לָאו בְּתוֹרַת אִסוּרָא אָתָא לְיָדֵיהּ, אִם חֲצִי רֶוַח שֶׁהִרְוִיחוּ הַמָּעוֹת עָלָה לְמַה שֶּׁנָּתַן לוֹ, מֻתָּר.
ח הִלְוָה מָנֶה לַחֲבֵרוֹ לְכָל הֲנָאָתוֹ, אֶלָּא שֶׁהִתְנָה עִמּוֹ שֶׁיְּסַלֵּק מֵעַל אוֹתוֹ הַמָּנֶה מַס הַמֶּלֶךְ, אָסוּר.
ט לֹוֶה שֶׁקִּבֵּל עָלָיו לָזוּן הַיָּתוֹם, וּכְשֶׁבָּא הַיָּתוֹם לִתְבֹּעַ חוֹבוֹ, טָעַן לְנַכּוֹת מַה שֶּׁנָּתַן לוֹ מִמְּזוֹנוֹת, וְהַיָּתוֹם טוֹעֵן שֶׁלֹּא קִבֵּל מִמֶּנּוּ דָּבָר, הַיָּתוֹם נֶאֱמָן.
י אָמַר לוֹ: הֵילָךְ ר' זוּז מֵעַכְשָׁיו כְּדֵי שֶׁיִּפֹּל תַּחְתָּיו לְאֻמָּנוּת הַמֶּלֶךְ שֶׁהוּא בְּשִׁי"ן, אָסוּר. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: פָּרְשֵׁנִי מִן הָאֻמָּנוּת, מֻתָּר. וְעַיֵּן בְּסִימָן קע"ג.
יא הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: מָנֶה לִי בְּיָדְךָ מֵרִבִּית קְצוּצָה שֶׁגָּבִיתָ מִמֶּנִּי, וְהַלָּה אוֹמֵר: לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם, מַשְׁבִּיעִין אֶת הַנִּתְבָּע הֶסֵת. (פי', שֶׁהֵסִיתוּ אוֹתוֹ חֲכָמִים לִשָּׁבַע לַהֲסִיתוֹ לְהוֹדוֹת, כִּי מִדְּאוֹרַיְתָא אֵין מַשְׁבִּיעִין אֶלָּא שְׁבוּעַת הַשּׁוֹמְרִים וְעַל פִּי עֵד אֶחָד וּבְהוֹדָאָה מִקְצָת הַטַּעֲנָה), וְיֵשׁ חוֹלְקִין (ר' יְרוּחָם בְּשֵׁם הר"ם) וְעַיִּןִ לְעֵיל סוֹף סִימָן קס"ט.
יב הַמְקַבֵּל מָעוֹת לַחֲצִי רֶוַח וְטוֹעֵן שֶׁמִּלְוֶה בְּרִבִּית הִיא, אֵינוֹ נֶאֱמָן.
יג הַמַּלְוֶה מָעוֹת לְבַעַל הַבַּיִת וְגַם חוֹזֵר ההלכ' עִם בְּנוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, וּבַעַל הַבַּיִת נוֹתֵן לוֹ הוֹצָאוֹת, אָסוּר, אֶלָּא אִם כֵּן יִתֵּן לוֹ הַקֶּרֶן בְּמַתָּנָה גְּמוּרָה, שֶׁאִם יִרְצֶה לְעַכְּבוֹ יְהֵא רְשׁוּת בְּיָדוֹ וּלְעֵיל סִימָן קס"ו בֵּאַרְתִּיו.
יד הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: אִם לֹא אֶפְרַעֲךָ לִזְמַן פְּלוֹנִי הֲרֵינִי חַיָּב לְךָ מֵעַכְשָׁיו וְלִזְמַן הָעִכּוּב כָּךְ דִּינָרִין יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהִלְוָהוּ, אָסוּר מִפְּנֵי הַעֲרָמַת רִבִּית. הַגָּה: וְיֵשׁ מַתִּירִין אִם נוֹתֵן לוֹ מָעוֹת וּמְקַבֵּל פֵּרוֹת (ריב"ש סִימָן של"ה). וְיֵשׁ לְהָקֵל בָּזֶה וְעַיֵּן לְעֵיל בְּסִימָן קס"ג אִם עָבַר וְעָשָׂה עָרְמָה בְּרִבִּית אִי מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ.
טו הַמִּתְחַיֵּב לִפְרֹעַ לַחֲתָנוֹ לִנְדוּנְיָא לִזְמַן פְּלוֹנִי, וְאִם יְעַכֵּב מִלִּפְרֹעַ יוֹסִיף עַל סַךְ הַנְּדוּנְיָא עַל כָּל עֶשְׂרִים דִּינָר מֵהֶם ז' פְּשִׁיטִים בְּכָל חֹדֶשׁ, מֻתָּר, שֶׁזֶּה דּוֹמֶה לְנוֹתֵן מַתָּנָה לַחֲבֵרוֹ, וְאוֹמֵר לוֹ: אֲנִי נוֹתֵן לְךָ כָּךְ וְכָךְ לִזְמַן פְּלוֹנִי, וְאִם לֹא אֶתֵּן לְךָ לִזְמַן פְּלוֹנִי עוֹד אֲנִי מוֹסִיף כָּךְ וְכָךְ, שֶׁהוּא מֻתָּר וּכְבָר נִתְבָּאֵר לְעֵיל סי' קע"ו.
טז אִם חִיֵּב עַצְמוֹ לָתֵת לַמַּלְוֶה כָּךְ וְכָךְ בְּכָל שָׁבוּעַ בְּעוֹד שֶׁמְּעַכֵּב מָמוֹנוֹ, הֲרֵי זֶה רִבִּית גָּמוּר. הַגָּה: אַף עַל גַּב דְּכָתַב לוֹ כָּךְ דֶּרֶךְ קְנָסָא: אִם לֹא אֶפְרַע לְ ךָ לִזְמַן פְּלוֹנִי אֶתֵּן לְ ךָ כָּל שָׁבוּעַ כָּךְ וְכָךְ, וְאַף עַל גַּב דְּאִם הָיָה פּוֹרֵעַ לוֹ בִּזְמַנּוֹ לֹא הָוֵי כָּאן רִבִּית כְּלָל, מִכָּל מָקוֹם הוֹאִיל וְכָתַב לוֹ לִתֵּן לוֹ קִצְבָּה בְּכָל שָׁבוּעַ וְשָׁבוּעַ, הָוֵי רִבִּית גָּמוּר. (רֹב הַפּוֹסְקִים). וְכֵן עִקָּר, אַף עַל גַּב דְּיֵשׁ מְקִלִּין הִתִּירוּ לִלְווֹת בְּרִבִּית בְּדֶרֶךְ זֶה (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי פא"נ בְּשֵׁם ר"י דארליינש).
יז הַמַּלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן, וְאָמַר: אִם לֹא אֶפְדֶנּוּ לִזְמַן פְּלוֹנִי יִהְיֶה שֶׁלְּךָ כָּל שֶׁשָּׁוֶה יוֹתֵר עַל הַחוֹב, יֵשׁ מִי שֶּׁאוֹסֵר מִשּׁוּם הַעֲרָמַת רִבִּית. וְעַיֵּן בח "מ סִימָן ע"ב וע"ג.
יח הַמּוֹכֵר סְחוֹרָה לַחֲבֵרוֹ בְּס' זְהוּבִים שֶׁקִּבֵּל מִיָּד וְהִתְנָה לְתִתָּהּ לוֹ לַחֲצִי שָׁנָה, וְאִם יַעֲבֹר עַל זֶה שֶׁיִּתֵּן בַּעֲבוּרָהּ ק ' זְהוּבִים, וְקָנוּ מִיָּדוֹ וְהִגִּיעַ הַזְּמַן וְלֹא נָתַן, חַיָּב לִתֵּן הַק ' זְהוּבִים. וְהוּא שֶׁכְּשֶׁפָּסַק עַל הַסְחוֹרָה הַהִיא יָצָא הַשַּׁעַר וְקָנָה כְּפִי הַשַּׁעַר, אוֹ הָיְתָה לוֹ הַסְחוֹרָה הַהִיא.
יט אִם הִפְקִיד מָעוֹת אֵצֶל חֲבֵרוֹ וְהַנִּפְקָד הִלְוָם לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, הַנִּפְקָד חַיָּב בָּאֹנָסִין וְאֵין לַמַּפְקִיד בָּרֶוַח כְּלָל. וְאִם הַנִּפְקָד רוֹצֶה לָתֵת דָּבָר מֵעַצְמוֹ לַמַּפְקִיד, אֵין בּוֹ מִשּׁוּם רִבִּית וְעַיֵּן בְּחוֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן רצ"ב.
כ הַמִּתְעַסֵק בְּשֶׁל חֲבֵרוֹ וְנוֹתֵן לוֹ רֶוַח כָּל שָׁנָה, וּלְבַסוֹף טוֹעֵן שֶׁלֹּא הָיָה שָׁם רֶוַח, אֵינוֹ נֶאֱמָן, מֵאַחַר שֶׁנְּתָנוֹ לְשֵׁם רֶוַח וְעַיֵּן בְּח "ה סִימָן פ"א.
כא אִם נוֹתֵן לַחֲבֵרוֹ סְחוֹרָה בְּתוֹרַת עִסְקָא, אִם דֶּרֶךְ לִשְׂכֹּר כַּתָּף לְהוֹלִיכָהּ לַשּׁוּק לֹא יֹאמַר לוֹ: כֵּיוָן שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לְךָ שְׂכַר טָרְחֲךָ אַתָּה תִּתֵּן שְׂכַר הַכַּתָּף, אֶלָּא שָׁמִין כַּמָּה צָרִיךְ לִתֵּן וְהוּא בִּכְלַל הַקֶּרֶן (טוּר).
כב אִם יֵשׁ לַמְקַבֵּל סְחוֹרָה שֶׁקָּנָה בַּזְּמַן הַזּוֹל, וְעַכְשָׁיו נִתְיַקְּרָה, לֹא יָשׁוּם אוֹתָהּ כְּמוֹ שֶׁקְּנָאָהּ, אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁשָּׁוָה עַתָּה. הַגָּה: וּבְמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לָתֵת מַעֲשֵׂר מֵרֶוַח הַמָּעוֹת, אֵין הַמְקַבֵּל יָכוֹל לִתֵּן הַמַּעֲשֵׂר אֶלָּא יִתֵּן חֶצְיוֹ לַנּוֹתֵן וְהוּא יִתְּנֶנּוּ לְמִי שֶׁיִּרְצֶה (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַגּוֹזֵל).
כג הַנּוֹתֵן בְּהֵמָה לַחֲבֵרוֹ בְּעִסְקָא בַּאֲתוֹנוֹת, חַיָּב לִטַּפֵּל י"ח חֹדֶשׁ, וּבְדַקָּה כ"ד, וּבְתוֹךְ זֶה הַזְּמַן כָּל אֶחָד מְעַכֵּב עַל חֲבֵרוֹ. וְהַוְּלָדוֹת, מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְחַלְּקָם מִיָּד, חוֹלְקִים. וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין מִנְהָג, יְגַדְּלֵם הַמְקַבֵּל, בְּדַקָּה שְׁלֹשִׁים יוֹם, וּבְגַסָה חֲמִשִּׁים יוֹם, וּמִשָּׁם וְאֵילֵךְ נוֹטֵל חֲצִי הַשֶּׁבַח וְהָחֵצִי מֵהַחֵלֶק הַשֵּׁנִי, וְאֵין צָרִיךְ לִתֵּן לוֹ שְׂכַר טָרְחוֹ מֵהַחֵלֶק הַשֵּׁנִי. וְאִם בָּא לַחֲלֹק, צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ לַחֲבֵרוֹ אוֹ לָשׁוּם וּלְהַתְנוֹת בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה, וְאִם לָאו אֵין הַחֲלֻקָּה כְּלוּם. וְאֵינוֹ נוֹטֵל רַק מַחֲצִית הַשֶּׁבַח כְּמוֹ בָּרִאשׁוֹנָה (טוּר).
כד הַנּוֹתֵן עִסְקָא לַחֲבֵרוֹ לֹא יְצָרֵף הָרֶוַח עִם הַקֶּרֶן וְיַעֲשֶׂה כֻּלּוֹ קֶרֶן, דְּשֶׁמָּא לֹא יִהְיֶה כָּל כָּךְ רֶוַח וְנִמְצָא נוֹטֵל מִמֶּנּוּ רִבִּית. וְכֵן לֹא יִתֵּן לוֹ מָעוֹת בְּתוֹרַת עִסְקָא אוֹ שֻׁתָּפוּת וְיִכְתֹּב אוֹתָם מִלְוֶה, שֶׁמָּא יָמוּת וְנִמְצָא הַשְּׁטָר בְּיַד הַיּוֹרֵשׁ וְגוֹבֶה בּוֹ אֶת הָרִבִּית.
כה אִם כָּתוּב בַּשְּׁטָר: פַּלְגָא בַּאֲגָר וּבַהֶפְסֵד, אִם הַנּוֹתֵן אוֹ הַמְקַבֵּל אָדָם גָּדוֹל וְיָדוּעַ שֶׁלֹּא הָיָה עוֹשֶׂה אִסוּר רִבִּית, דָּנִין אוֹתוֹ לְהֶתֵּר לוֹמַר אִם יִטֹּל חֲצִי הָרֶוַח שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו שְׁנֵי חֲלָקִים בְּאַחֲרָיוּת, וְאִם לֹא יְקַבֵּל עָלָיו אֶלָּא חֲצִי הָאַחֲרָיוּת שֶׁלֹּא יִטֹּל אֶלָּא שְׁלִישׁ הָרֶוַח. אֲבָל בְּאֵינָשׁ אַחֲרִינָא דְּלָא אִתְחַזַּק בְּהָכֵי, דַּיְנִינָן לִשְׁטָרָא כִּפְשָׁטֵהּ וַהֲוָה לֵהּ שְׁטָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רִבִּית וְאִם יֵשׁ הֶפְסֵד יַפְסִיד הָחֲצִי כְּפִי תְּנָאוֹ, וְאִם יֵשׁ בּוֹ רֶוַח לֹא יְקַבֵּל כְּלוּם. וְכֵן הוּא הַדִּין בְּכָל עִסְקָא שֶׁנַּעֲשָׂה בְּאִסּוּר (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָל פ"ח).
כו וְהֵיכָא שֶׁהוּא אָדָם גָּדוֹל דְּדַיְנִינָן לְהֶתֵּרָא, אִם יֵשׁ בּוֹ רֶוַח, וְאָמַר הַנּוֹתֵן: אֲנִי אֶטֹּל הָחֲצִי מִיָּד, וְאִם יִהְיֶה בּוֹ הֶפְסֵד אֲקַבֵּל אַחֲרָיוּת הַהֶפְסֵד שְׁנֵי חֲלָקִים, אוֹ אִם יֵשׁ בּוֹ הֶפְסֵד אוֹמֵר: אֵינִי מְקַבֵּל אֶלָּא חֲצִי הַהֶפְסֵד, וְלִכְשֶׁיִּהְיֶה בּוֹ רֶוַח לֹא אֲקַבֵּל אֶלָּא הַשְּׁלִישׁ, וְהַמְקַבֵּל אוֹמֵר בְּהֶפֶךְ: אִם יֵשׁ בּוֹ רֶוַח שֶׁיִּטֹּל הוּא מִיָּד ב' חֲלָקִים, וְאִם יִהְיֶה בּוֹ הֶפְסֵד יְקַבֵּל עָלָיו חֲצִי הָאַחֲרָיוּת, אוֹ אִם יֵשׁ בּוֹ הֶפְסֵד אוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל אֶלָּא הַשְּׁלִישׁ, וּכְשֶׁיִּהְיֶה רֶוַח לֹא יִקַּח מִמֶּנּוּ אֶלָּא הָחֲצִי. אִם כָּתוּב בַּשְּׁטָר: דְּיָהִיב מָרֵי עִסְקָא לִמְקַבֵּל פַּלְגָא בַּאֲגָר וּבַהֶפְסֵד, מַשְׁמָע דְּמִלְּתָא בְּמָרֵי עִסְקָא קַיְּמָא וּבְדִידֵהּ תַּלְיָא מִלְּתָא לְמֵיתַב לִמְקַבֵּל מַאי דְּנִיחָא לֵיהּ, וְאִי כְּתִיב בֵּהּ: לְמִשְׁקַל פַּלְגָא בַּאֲגָר וּבַהֶפְסֵד, מַשְׁמַע דְּבִמְקַבֵּל תַּלְיָא מִלְּתָא לְמִשְׁקַל מַאי דְּבָעֵי.
כז אִם הִתְנוּ עַל חֲלֻקַּת הָרֶוַח וְלֹא הִתְנוּ עַל חֲלֻקַּת הַהֶפְסֵד, אִם יִהְיֶה שָׁם הֶפְסֵד, יַפְסִיד הַמִּתְעַסֵק שְׁנֵי שְׁלִישֵׁי הַחֵלֶק שֶׁהָיָה מַרְוִיחַ. וְכֵן אִם הִתְנוּ עַל חֲלֻקַּת הַהֶפְסֵד וְלֹא הִתְנוּ עַל חֲלֻקַּת הָרֶוַח וְהִרְוִיחוּ, יִטֹּל כְּמוֹ אוֹתוֹ הַחֵלֶק שֶׁהָיָה מַפְסִיד, וְתוֹסֶפֶת שְׁלִישׁ חֵלֶק חֲבֵרוֹ. כֵּיצַד, אִם הִתְנוּ שֶׁיִּטֹּל הַמִּתְעַסֵק רְבִיעַ הַשָּׂכָר וְלֹא הִתְנוּ עַל הַהֶפְסֵד, אִם הִפְסִיד הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם שְׁתוּת. וְאִם הִתְנוּ שֶׁיַּפְסִיד הַמִּתְעַסֵק רְבִיעַ בַּהֶפְסֵד וְלֹא הִתְנוּ עַל הָרֶוַח, אִם הִרְוִיחַ נוֹטֵל מֶחֱצָה.
כח אִם הִתְנוּ שֶׁהַנּוֹתֵן יַפְסִיד שְׁנֵי חֲלָקִים וְלֹא יִטֹּל בָּרֶוַח אֶלָּא חֵלֶק א', וְלֹא הָיָה שָׁם לֹא רֶוַח וְלֹא הֶפְסֵד, וְהַמִּתְעַסֵק תּוֹבֵעַ שְׂכָרוֹ, לֹא יִטֹּל כְּלוּם (תְּשׁוּבַת רַאֲבָ"ד בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת רִי"ף וְהוּא בְּרִי"ף פֶּרֶק הַמְקַבֵּל). אֲבָל אִם הִתְנָה לְמֶחֱצָה בַּשָּׂכָר וּמֶחֱצָה בַּהֶפְסֵד, וְלֹא הָיָה שָׁם רֶוַח וְלֹא הֶפְסֵד, נוֹטֵל הַמִּתְעַסֵק שְׂכָרוֹ מֵהַקֶּרֶן. (תְּשׁוּבַת רַאֲבָ"ד שָׁם).
כט הַמּוֹשִׁיב חֲבֵרוֹ בַּחֲנוּת לְהִתְעַסֵק וְיַחְלְקוּ הָרֶוַח, לֹא יִהְיֶה לוֹקֵחַ וּמוֹכֵר דְּבָרִים אֲחֵרִים מִמְּעוֹתָיו, וְאִם עָשָׂה כֵן, חֲצִי הָרֶוַח לְבַעַל הַחֲנוּת.
ל הַנּוֹתֵן מָעוֹת לַחֲבֵרוֹ לְהִתְעַסֵק, אַף עַל פִּי שֶׁהָחֵצִי יֵשׁ לוֹ דִּין מִלְוֶה אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא הָחֵצִי לְצָרְכּוֹ וּלְהִתְעַסֵק בְּחֶצְיוֹ לְבַד לְצֹרֶךְ חֲבֵרוֹ, וְכֵן אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר: אֶתְעַסֵק בַּחֲצִי שֶׁלִּי וְאַנִּיחַ הַחֲצִי שֶׁל פִּקָּדוֹן בְּבֵית דִּין.
לא מִתְעַסֵק שֶׁמֵּת וְיֵשׁ עֵדִים שֶׁמָּעוֹת אוֹ מִטַּלְטְלִין אֵלּוּ הֵם מִזֶּה הָעֵסֶק, נוֹטְלָן בַּעַל הַמָּמוֹן בְּלֹא שְׁבוּעָה, וְאֵין הַבַּעַל חוֹב וְלֹא הָאִשָּׁה נוֹטְלִים כְּלוּם מֵהַקֶּרֶן וְלֹא מֵחֵלֶק רֶוַח הַנּוֹתֵן. הַגָּה: וְיוּכַל הַנּוֹתֵן לִקַּח כָּל הָעִסְקָא מִיָּדָם אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא כָּלָה הַזְּמַן שֶׁקָּצַב עִם הַמְקַבֵּל (מַיְמוֹנִי פֶּ"ה דהלכות שְׁלוּחִים וְרֹב הַפּוֹסְקִים) וְעַיֵּן בְּח"ה סִימָן קע"ו.
לב נָתַן הַמִּתְעַסֵק מַתָּנָה מֵהַמִּטַּלְטְלִין שֶׁל הָעֵסֶק אוֹ מֵהַמָּעוֹת לַאֲחֵרִים, וְהֵבִיא בַּעַל הַמָּמוֹן רְאָיָה בְּרוּרָה שֶׁהֵם מִזֶּה הָעֵסֶק, מוֹצִיא מִיָּדָם. אֲפִלּוּ שִׁנָּה אוֹתָם מְקַבֵּל הַמַּתָּנָה אוֹ מְכָרָם אוֹ נְתָנָם לַאֲחֵרִים אוֹ הִפְסִיד, חַיָּב לַשַּׁלֵּם, וְהַכֹּל בִּרְאָיָה בְּרוּרָה.
לג מִי שֶׁנָּתַן לַחֲבֵרוֹ עִסְקָא אַחַת וְכָתַב עָלֶיהָ שְׁנֵי שְׁטָרוֹת, אֵין שְׁטָר אֶחָד מְשֻׁעְבָּד לַחֲבֵרוֹ, שֶׁאִם הָיָה בְּאֶחָד רֶוַח וּבַשֵּׁנִי הֶפְסֵד שֶׁיְּמַלְּאוּ הַקֶּרֶן וְאַחַר כָּךְ יַחְלְקוּ הָרֶוַח, אֶלָּא יַחְלְקוּ כָּל שְׁטָר לְפִי תְּנָאָם. וְאִם נָתַן לוֹ שְׁתֵּי עִסְקוֹת בִּשְׁתֵּי פְּעָמִים, וּכְתָבָם בִּשְׁטָר אֶחָד וְהִרְוִיחַ בְּאֶחָד וְהִפְסִיד בְּאַחֶרֶת, יְמַלְּאוּ הַקֶּרֶן תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ יַחְלְקוּ הַמּוֹתָר.
לד הַמְקַבֵּל עִסְקָא מֵחֲבֵרוֹ וְהִפְסִיד וְלֹא הוֹדִיעוֹ אֶלָּא נִתְעַסֵק וּמִלֵּא הַקֶּרֶן, אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר: תַּפְסִיד חֶלְקְךָ מֵהַהֶפְסֵד, אֶלָּא יִתְמַלֵּא הַקֶּרֶן מֵהָרֶוַח וְאִם יֵשׁ בּוֹ מוֹתָר יַחְלְקוּהוּ לְפִי תְּנָאָם. הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁלֹּא הוֹדִיעוֹ, אֲבָל אִם הוֹדִיעוֹ, וְאָמַר לוֹ: לֹא אֶעֱסֹק עוֹד עַד שֶׁנִּפְלֹג בָּרֶוַח, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ, (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תַּלְמִידֵי הָרַשְׁבָּ"א וְנ"י), דְּהָא יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ אֵימַת שֶׁיִּרְצֶה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. הַמְקַבֵּל עִסְקָא נוֹתֵן מַס מִן הָרֶוַח תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ יַחְלְקוּ, אֶלָּא אִם כֵּן הִתְנָה שֶׁיּוּכַל לִקַּח רֶוַח מָתַי שֶׁיִּרְצֶה, אוֹ שֶׁהוֹדִיעוֹ לִקַּח חֶלְקוֹ מִן הָרֶוַח, וְאָז אִם נָתַן אַחַר כָּךְ מַס נֶחְשָׁב לְהֶפְסֵד (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַמְקַבֵּל).
לה שְׁנַיִם שֶׁקִּבְּלוּ עִסְקָא מֵאֶחָד לִזְמַן, וְאָמַר אֶחָד לַחֲבֵרוֹ בְּתוֹךְ הַזְּמַן: נַחֲלֹק הָעֵסֶק וְאֶתְעַסֵק אֲנִי בְּחֶצְיִי וְאַתָּה בְּחֶצְיְךָ, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. וַאֲפִלּוּ אִם יֹאמַר: אֲנִי אֲקַבֵּל אַחֲרָיוּת בַּחֲצִי שֶׁלְּךָ שֶׁאִם תַּפְסִיד אֲנִי אֶפְרְעֶנּוּ לְבַעַל הַמָּעוֹת, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ וַאֲפִלּוּ אִם יֹאמַר: יִשָּׁאֵר הַקֶּרֶן בֵּין שְׁנֵינוּ וְלֹא נַחֲלֹק רַק הָרֶוַח, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ.
לו יָחִיד הַמְקַבֵּל עִיסְקָא לִזְמַן קָצוּב, הַמְקַבֵּל יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ כְּדִין פּוֹעֵל שֶׁחוֹזֵר בַּחֲצִי יוֹם, וּבַעַל הַמָּעוֹת אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ.
לז הַלּוֹקֵחַ מָעוֹת מֵחֲבֵרוֹ לִקַּח בָּהֶם פֵּרוֹת לְמַחֲצִית שָׂכָר, לֹא יְהֵא לוֹקֵחַ בְּשֶׁלּוֹ חִטִּים וּבְשֶׁל חֲבֵרוֹ שְׂעוֹרִים.
לח הַנּוֹתֵן מָעוֹת לַחֲבֵרוֹ לִקַּח בָּהֶם פֵּרוֹת לְמַחֲצִית שָׂכָר, לוֹקֵחַ בָּהֶם כָּל מִין שֶׁיִּרְצֶה, אֲפִלּוּ בַּעֲלֵי חַיִּים, אֲבָל לֹא יִקַּח בָּהֶם לֹא כְּסוּת וְלֹא כֵּלִים.
לט הַנּוֹתֵן מָעוֹת לַחֲבֵרוֹ לִקְנוֹת בָּהֶם פֵּרוֹת לְמַחֲצִית שָׂכָר רַשַּׁאי לִקְנוֹת גַּם לְעַצְמוֹ מֵאוֹתוֹ הַמִּין, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִמְכְּרֵם בְּיַּחַד, אֶלָּא אֵלּוּ בִּפְנֵי עַצְמָן וְאֵלּוּ בִּפְנֵי עַצְמָן.
מ הַנּוֹתֵן מָעוֹת לַחֲבֵרוֹ לִקַּח בָּהֶם פֵּרוֹת לְמַחֲצִית שָׂכָר וְאוֹמֵר: לֹא לָקַחְתִּי, אֵין לוֹ עָלָיו אֶלָּא תַּרְעֹמֶת. וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁלָּקַח בַּמָּעוֹת (מְשַׁלְּחוֹ) וּמָכַר, מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ בְּעַל כָּרְחוֹ. וְאִם שָׁלַח בָּהֶם יָד בִּפְנֵי עֵדִים אוֹ שֶׁאָמַר בִּפְנֵיהֶם שֶׁחוֹזֵר בּוֹ מִשְּׁלִיחוּתוֹ, קָנָה לְעַצְמוֹ. (ה"ה ור' יְרוּחָם נכ"ז ונ"י פא"נ) וְעַיֵּן בְּח "ה סִימָן קפ"ג מִדִּין זֶה.
א סָעִיף א דהיינו כו'. ותוספות בשם ר"ת מפרשים דהיינו שפוסק דמים על הצאן וגם פסק דמי השבח וקבל עליו לתת בכל שנה דבר קצוב בין יהיה שם שבח בין לא יהיה דחשבינן ליה כאלו יצאה מרשו' בעלים והוי רבית קצוצה וכתב ב"י דכ"ע מודים בזה לדינא:
ב סָעִיף א ה"ז אסור. והוי א"ר וכתב בה"ת בשם הראב"ד אפי' יהיב ליה שיעור פלגא קרנא בתורת רבית מחשבינן ליה כקרנא ולא משלם אלא פלגא אחרינא וקרעינן לשטרא ולא אמרינן בכי הא סלוקי בלא זוזי אפוקי הוא דלא אמרינן הכי אלא במשכנתא (לעיל סימן קע"ב) ומביאו ב"י וכתב דהיינו כסברת רבי' אפרים וסייעתו (דלעיל סי' קס"ג ס"ג):
ג סָעִיף א אסור. ולא מהני כשנותן לו שכרו כפועל בטל כדלקמן סעיף ב' דהכא כוליה מלוה היא. ב"י בשם הר"ן ושאר פוסקים:
ד סָעִיף א אין כאן הלואה כלל. אלא שליחותיה דבעל הסחורה קא עביד:
ה סָעִיף ב כפועל בטל כו'. ולא כל שכרו אלא רואין אדם שבטל ואין לו שום מלאכה כמה היה רוצה ליקח להתעסק בזה העסק ואפי' אם היה לו מלאכה שנותנין עליה שכר טוב ומתבטל ממנה אין אומדים כמה זה היה רוצה ליקח ליבטל ממלאכתו ולהתעסק בזה העסק שלא היה לוקח אלא הרבה אלא אומדין באדם בטל כדפי' טור וכן דעת יש פוסקים אבל הב"י מפרש דאומדים כמה רוצה ליטול פועל א' כדי ליבטל ממלאכתו לגמרי ובין שנותנים לו מלאכה קלה או כבדה שיעורו שוה וכן דעת יש פוסקים ועד"ר וב"ח ובמעדני מלך שהאריכו בזה ורש"י ויש פוסקים מפרשים שאם היה עושה מתחלה מלאכה כבדה ומרויח בה הרבה וזו היא קלה אומדים כמה יניח משכרו לעשות מלאכה זו. ותלמידי הרשב"א ויש פוסקים מפרשים שמשערין לו במלאכתו הראשונה כמו שהוא מרויח בשעת הבטלה כגון שהוא חייט ודרכו לתפור בגד בסלע בפרוס הרגל שהמלאכה מרובה ובשאר ימים תופרו בפחות מסלע שאינו מוצא להשתכר בה כ"כ וכך הוא נוטל עכשיו בשכרו וע"ל סי' שי"ב ובדרישה שם שהאריך:
ו סָעִיף ב עסק אחר כל שהוא. משמע דאפי' העסק אחר אינו ממין זה העסק שרי כל שאינו מבטל מעסקיו מפני מעותיו של זה והוא דעת רוב הפוסקים:
ז סָעִיף ב כל שהוא כו'. אפי' דינר לאלף כ"כ ב"י בשם הרמב"ם בפירוש המשנה:
ח סָעִיף ב שלישו כו'. היינו הרמב"ם והמחבר סעיף ד' אבל להפוסקים שהבאתי לקמן דאם לוקח המקבל שני שלישי הריוח אפי' משלם לו חצי ההפסד מותר אם כן אפי' אין לו עסק אחר שרי ודוק:
ט סָעִיף ב הואיל ויש לו עסק אחר כו'. אבל אין לו עסק אחר צריך ליתן להמקבל ב' שלישי הריוח ובהפסד לא ישלם רק שליש כדלקמן סעיף ד' דכיון שלא פסק עמו תחלה אלא שהמקבל אינו מתרצה לכך הלכך כשאין לו עסק אחר סגי בדינר אבל אם מתרצה מתחלה ליקח בעד שכר טרחו אפי' דינר או מותר שליש או עשירית (כלומר מה שיהיה ריוח יותר מחלק שליש או עשירית יהיה שלך והב"ח ס"ג כ' דבא"ל שליש השכר יהיה שלך אסור אפי' פסק עמו תחלה הואיל ולא קצץ לו דינר ידוע ול"נ שאין לחלק בזה) ע"כ דבריו בקצרה ע"ש שהאריך ודוק ואף כי דבריו נכונים מ"מ הדבר ברור דלענין הדין הכל עולה בקנה אחד דגם מ"ש המחבר בס"ג דאם פסק עמו מתחלה אפי' בדינר מותר היינו שנתרצה המקבל למה שפסק דאל"כ מאי מהני פסיקא דידיה וק"ל:
י סָעִיף ב וצריך להיות כו'. משמע דאעיסקא (דשייך ביה יוקרא וזולא וגם עומד בעין) נמי קאי והיינו כדעת ר"י שבטור ופוסקים וכ"ש בנותן לו מעות למחצית שכר דבהא אפילו המקילים מודים כדאיתא במהרי"ק שורש קי"ט מביאו ב"י וד"מ ובש"ע נרשם על וצ"ל כו' מהרי"ק שורש קי"ט ועל היש מקילין ב"י לדעת ר"י נ"ל שהמרשים טעה לפי שהבין שהרב בא לומר דצריך לקבל כל האחריות של פלגא הפקדון ולא סגי באחריות של חצי פלגא הפקדון דלא כב"י שכ' לדעת ר"י דשרי אם אחריות אונסים וזול על שניהם בשוה והדבר פשוט דגם הב"י מודה דצריך לקבל כל האחריות של פלגא הפקדון ומ"ש שיהא אחריות האונסין על שניהם בשוה היינו כל העסק קאמר וזהו פשוט ומ"ש הרב דצריך לקבל כל האחריות כו' בא לאפוקי סברת ריב"ן בטור ופוסקים דס"ל דסגי כשהנותן מקבל עליו אחריות הזול אע"פ שאחריות האונסים על המקבל והיינו היש מקילין ומתירין במקצת אחריות דהיינו אחריות הזול לחוד וזה ברור:
יא סָעִיף ב אפילו אחריות דאונסין. ול"ד לדלעיל סימן קע"ג סי"ג דמותר לקבל עליו אחריות החמוץ דהתם מכר הוא. ב"ח ופשוט הוא:
יב סָעִיף ג בד"א. דכשאין לו עסק אחר צריך ליתן לו כפועל בטל שלא פסק כו':
יג סָעִיף ג הוי כשותפות בעלמא. וחולקים הריוח והפסד באיזה ענין שירצו ואין חוששין משום רבית:
יד סָעִיף ד ואם פחתו יפסיד המתעסק שליש כו'. זהו דעת הרמב"ם אבל רוב הפוסקים חולקים וס"ל דהמקבל נוטל ב' חלקים ריוח ומקבל חצי ההפסד ומביאם ב"י ותימה על הרב (והעט"ז) שלא הביאם וגם על המחבר יש לתמוה דהא כללא נקיט בידיה דכל היכא דהרי"ף והרא"ש מסכימים לדעת א' הכי נקטינן ובב"י כ' דהרי"ף והרא"ש סוברים דחולקים בהפסד וכ"ש שכתב שכן גם כן דעת הראב"ד והרמב"ן והרשב"א והר"ן ונ"י וסמ"ג וכן נראה לפע"ד עיקר בש"ס ומיהו כ"ז בסתם מקומות אבל היכא שיש מנהג ידוע הולכין אחר המנהג היכא שאין איסור בדבר כמ"ש בה"ת בשם הראב"ד ומביאו ב"י:
טו סָעִיף ה כשהוא כו'. כתב המרדכי פרק החובל שאם הלוה ראובן לשמעון מעות לזמן קצוב ואחר הזמן אמר המלוה ללוה יהיו בידך למחצית שכר המתעסק חייב באונסין כמו שהיה חייב מתחלה ומביאו ב"י וד"מ וכ"כ מהרש"ל פרק החובל סימן ע' וע"ל ס"ק ל"ח:
טז סָעִיף ה ה"ה כש"ש. עיין בח"מ בהלכות פקדון וש"ש:
יז סָעִיף ה שיהיה כל האחריות כו'. דוקא הכא דהוה מדרבנן שרי בכה"ג אבל לא ברבי' דאוריי' כדכתב בת"ה שהבאתי בס"ק י"ז:
יח סָעִיף ו כל האחריות כו'. ומהרי"ק וסייעתו דמתירין (בס"ק שאח"ז) כשמקבל עליו אחריות דאונסין וגניבה ואבידה מפרשים כל אחריות דהכא היינו אפי' בחצי דמלוה אבל מ"מ גניבה ואבידה לא קביל עליה וכן משמע בב"י:
יט סָעִיף ו כל האחריות כו'. כלומר בין דאונסין בין דגניבה ואבידה:
כ סָעִיף ו בכל רבית דרבנן כו'. צ"ע דאדרבה בת"ה שם מוכח להדיא דאפי' ברבית דאורייתא שרי כשמקבל עליו כל האחריות דמייתי מעיקרא הגליון בתוס' שכתב בשם ר"ת וגם הא"ז ומרדכי וגם תשוב' מהר"מ על א' שקצב עם בחור לתת לו ההוצאה כו' דסברי דמותר להלוות אפי' בר"ק כשהנותן מקבל עליו כל אחריות המעות בין דאונסין בין דגניבה ואבידה ואחר כך כתב דיש תקנה לעשות שהמלוה יהא בטוח על הקרן דהיינו שהמלוה יקבל עליו שלא יהא נאמן אפי' על פי עדים שלא הזיקן בידים אם לא ע"י הרב והש"ץ וכה"ג אנשים יושבי אהלים וכה"ג אשכחן שכתבו הפוסקים בעיסקא דמותר להתנות עמו שלא ילוהרק על משכנות כסף וזהב ויטמינם בקרקע ואם ישנה יהא אחריות על המקבל ואע"ג דהכל יודעים שאין כלל בדעת הנותן שיתקיימו התנאים כו' וה"ה הכא אמנם אין ראיה מזה רק להתיר רבית דרבנן כגון עיסקא דמחצית שכר דאפי' אם היה המקבל מקבל עליו בהדיא בלא שום תנאי האחריו' לא היה אלא איסור דרבנן הואיל ואינו קוצץ עמו כלום אלא שאם יהיה ריוח יפול לאמצע אבל היכא דקוצץ עמו להדיא ואם לא היו התנאים ביניהם היה רבית דאורייתא מאן לימא לן דשרי לחפש צדדים ותנאים כדי להתיר מה שאסרה תורה כו' עכ"ל הרי שלא אסר רבית דאורייתא אלא כשהלוה מבטיחו על הקרן ע"פ תנאי שלא יהיו נאמנים כל העדים רק הרב והש"ץ אבל כשהמלוה מקבל עליו כל האחריות בסתם בלי שום תנאי דאז הלוה נאמן ע"פ שבועה או בעדים אפי' ברבית דאורייתא שרי וכ"כ בד"מ וז"ל ומשמע דוקא באיסור דאורייתא החמיר אבל ברבית דרבנן מותר לעשות מעשה ועוד משמע דוקא בכה"ג אסור ברבית דאורייתא אבל אם היה בענין שאפשר שהמלוה יבא לידי הפסד קרן שלו כגון שכל העדים או הלוה יהיו נאמנים אפי' ברבית דאורייתא שרי עכ"ל אלא שאח"כ כתב אמנם בתשובת ריב"ש סי' ש"ח כ' נראה ברור להלוות לישראל דינר זהב השוה כ' דינרין אסור לפי שזו הלואה וקצץ לו דבר קצוב ברבית ואע"פ שהמלוה מקבל עליו אחריות כו' (והבאתיו לעיל ס"ס קע"ג) וכן משמע מדברי מהרי"ק שורש קי"ט דמלוה למחצית שכר ואח"כ קצב עם המלוה שיהא כולו מלוה ויתן לו הריוח מהן אע"ג דחצי האחריות על המלוה אסור משום ר"ק אע"ג דמתחלה באו לידו בהיתר כ"ש להלוות מתחלה שאסור במקום רבית דאורייתא אבל ברבית דרבנן מתיר מהרי"ק כמ"ש עכ"ל ד"מ ולפעד"נ דהמעיין במהרי"ק שם יראה דס"ל איפכא שהרי הביא שם תשובת מהר"מ שבמרדכי על הבחור שהלוה לך מעות מבואר שם בתשובת מהר"ם דאם קבל המלוה כל האחריות בין דגניבה ואבידה ובין דאונסים שרי אפי' בהלואת ר"ק וכן מסיים מהרי"ק עלה וז"ל הרי לך בהדיא דכיון שקצב לו ליתן ההוצאה דה"ל ר"ק ואע"ג דמקבל עליו אונסים מאחר דלא קבל עליו אחריות דגניבה ואבידה כו' ומ"ש שם דאם קצב עם הלוה שיהא כולו מלוה ויתן לו ריוח דבר קצוב אסור שאני התם כיון דלא קבל עליו רק חצי האחריות נמצא המעות הלואה הוא אבל היכא שמקבל אחריות דאונסים וגניבה ואבידה על כל המעות פשיטא דשרי ומתשובת ריב"ש סי' ש"ח נמי לאו ראיה היא דלא עדיף תשובת ריב"ש מדברי תוס' וסמ"ג ושאר פוסקים שכתבו ג"כ לעיל ר"ס קע"ה דאע"ג דהמלוה מקבל עליו אחריות אסור ואפ"ה פי' בת"ה שם דבריהם דמיירי בקבל עליו אחריות דאונסים ולא דגניבה ואבדה והיינו מקצת אחריות וא"כ גם דברי הריב"ש יתפרשו כן ולא שבקי' דברי גליון התוס' ור"ח וא"ז ומרדכי ותשובת מהר"מ ות"ה ומהרי"ק המפורשים בשביל דברי ריב"ש הסתומים וילמד הסתום מן המפורש ואדרבה מדברי התוס' והסמ"ג ופוסקים שכ' דרב אחא מיירי שקבל עליו אחריות דאונסין משמע דאם קבל עליו כל האחריות שרי דאל"כ הל"ל בפשיטות דמיירי שמקבל עליו אחריות ומדדייק למימר אחריות דאונסים אלמא דוקא קאמרי וכן בתשו' ריב"ש שם הביא כן דברי התו' וכ"כ בתשובת מבי"ט ח"ב ד' צ' סי' ו' ע"ש (וע"ל סי' קס"ז):
כא סָעִיף ו רק קצתו. כלומר דאונסים לבד או דגנבה ואבדה לבד:
כב סָעִיף ז הוי רבית. אע"פ שחצי האחריות על המלוה אסור משום ר"ק אם הוציא המעות ביציאותיו אע"פ שבאו לידו מתחלה בהיתר. מהרי"ק שורש קי"ט ומביאו ב"י וד"מ:
כג סָעִיף ז אם חצי כו'. שאומרים לו אם דומה לך שחצי הריוח עלה למה שנתת ואין משביעין אותו על הספק אלא א"ל זכור דאנאמונתך סמכינן הגמ"ר שם וכתוב בבדק הבית הטעם פשוט מפני שאינו טוענו ודאי ומיהו אם רוצה להחרים סתם רשאי עכ"ל ול"נ דאפי' טוענו ודאי המלוה פטור בלא שבועה אם אומר בהיתר לקחתי כדלעיל סי' קס"ט ס"ק ע"ג:
כד סָעִיף ח הלוה כו'. ע"ל ס"ס קע"ב ומ"ש שם:
כה סָעִיף י ועיין בסי' קס"ג. צ"ל קע"ג. כי שם ס"ד כתב הרב מזה:
כו סָעִיף יא ויש חולקין. והסברא הראשונה עיקר כמ"ש לעיל סימן קס"ט ס"ק ע"ד ע"ש:
כז סָעִיף יב שמלוה ברבית היא. אע"ג דאי בעי פטר נפשיה בפרעתי או להד"מ אינו נאמן דאין אדם משים עצמו רשע ע"כ לשון סמ"ג ומשמע דאפי' במלוה ע"פ אינו נאמן מה"ט וע"ל ס"ס קס"ט ס"ק ע"ז:
כח סָעִיף יג נותן לו הוצאה כו'. אף על גב דהיה נותן ההוצאה בלא"ה אסור כדלעיל ס"ס קס"ו בהג"ה ע"ש:
כט סָעִיף יג במתנה כו'. קמ"ל אע"ג דמחזי כהערמה שודאי לא יעכב ב"ה מעותיו אפ"ה שרי. ב"י:
ל סָעִיף יד ויש מתירין כו'. אין כאן מחלוקת דגם המחבר וסיעתו מודים לזה כדאיתא בריב"ש וב"י ולקמן סי"ח:
לא סָעִיף יד אם נותן לו מעות כו'. וה"ה איפכא שנותן לו פירות ומקבל מעות כדלקמן סעיף י"ח:
לב סָעִיף טו סי' קע"ו. סעיף ו':
לג סָעִיף טז בכל שבוע ושבוע כו'. ול"ד לדלעיל סעיף י"ד באם אומר אם לא אפרעך נתחייבתי מעכשיו כך דינרין דלא הוי רבית גמור דלא מחזי כרבית כולי האי ב"י ובתשובת מהר"ל ן' חביב סי' ק"ג האריך בזה והעלה ג"כ שהוא רבית דאורייתא ע"ש ובתשובת מבי"ט ח"ב סי' נ"א דף כ"ו ע"ג חלק עליו שאינו אלא רבית דרבנן ע"ש באריכות ומדברי המחבר והרב נראה שהוא רבית דאוריי' וכ"נ ג"כ מתשובות ר"א ששון ס"ס קס"ב מיהו היכא שלא כתב לו ליתן קצבה בכל שבוע אע"ג שאינו משלם לו אלא לאחר זמן כגון שכתב בשטר שאם לא יפרע לו סוף תשרי ס' דינרין ישלם לו ס"ו סוף חשוון ליכא אלא איסור דרבנן וכ"כ בתשו' מבי"ט ח"ב סי' רצ"ח דף קמ"ט ע"ב ע"ש:
לד סָעִיף יז המלוה כו'. ובב"ה כתב בשם א"ח דדוקא בשעת הלואה אסור לעשות כן לכתחלה אבל אם הלוהו כבר על המשכון ועתה אומר אם לא פרעתיך יהא המשכון מעכשיו שלך מותר ע"ש:
לה סָעִיף יז יש מי כו'. צ"ע דהיש מתירין לעיל סי"ד משמע דחולקים כיון שאינו נותן לו בסוף מעות ודוחק לו' דכיון שהמשכון היה מתחלה ברשותו גרע טפי דהא בריב"ש שם מתיר מה"ט בהלוהו על שדהו וא"ל אם אין אתה פודהו לזמן פלוני יהא שלי אע"פ שהשדה שוה יותר מהחוב כיון דלא שקיל מעות לבסוף ואולי יש לחלק בין משכון דשדה למטלטלי:
לו סָעִיף יח שיתן בעבורה כו'. כ' הב"ח דוקא כשהתנה שיתן בעבורה לאותו זמן תכף ק' זהובים אבל אם היה התנאי שאם לא יתן לו הסחורה לחצי שנה יתן בעבורה אחר כלות השנה ק' זהובים רבית גמור הוא דה"ל אגר נטר וכך מבואר בתשובת ריב"ש סי' של"ה והרבה נכשלים בזה ואין להם על מה שיסמוכו כי דבר פשוט הוא שזה אסור עכ"ל ועיינתי שם בריב"ש ולא די שלא מצאתי שם כן מבואר אלא אפי' שום משמעות כן לא מצאתי שם וכמדומה לי שכוון למ"ש הריב"ש שם וברגע בעבור קץ הזמן הוא מתחייב בבת אחת בכל התוספת ואין זה נקרא רבית אלא קנס ומותר כו' דסבר דהחיוב לשלם מיד חל בבת אחת ואינו מוכרח די"ל דחיוב הקנס חל מיד ומ"ה אם עשו ביניהם שאם לא יתן לו לחצי שנה יתן לו ק' זהובים ככלות השנה והמלוה מחויב להמתין עד כלות השנה בהא מסתברא דרבית גמור הוא ולית דין זה צריך בשש:
לז סָעִיף יח וקנו מידו כו'. בענין דלא הוי אסמכתא וכמבואר בח"מ סימן ר"ז:
לח סָעִיף יח חייב כו'. כתב הב"ח דהיינו דוקא לסברת ר"ת דלעיל סי' קע"ה ס"ו ואין נראה כן דעת המחבר שהרי הביא שם סברת רשב"ם בתחלה בסתם ואח"כ סברת ר"ת בשם יש מי שאומר אלמא דס"ל דסברת רשב"ם עיקר אלא נראה דהכא כ"ע מודו כיון דהוא דרך קנס אלא דאסור משום הערמת רבית וכאן במוכר לו סחורה כיון דהוא דרך קנס אפילו הערמת רבית ליכא וכן משמע בריב"ש שם:
לט סָעִיף יח וקנה כפי השער כו'. כתב הב"ח אבל לא בפחות משווייה כפי השער ופשוט הוא וכן נתבאר לעיל סי' קע"ג ס"ז ס"ק י"ח:
מ סָעִיף יח או היתה לו הסחורה ההיא. כנגד מעותיו ואז יכול למכרה בזול כדלעיל סימן קע"ג וקע"ה. ב"ח. ופשוט הוא וע"ל סימן קס"ז ס"ק א':
מא סָעִיף יט אם כו'. וכתב מהרש"ל פרק החובל סימן ע' מלשונות הפוסקים דמי שהלוה לחבירו ואחר כך אמר המלוה למחצית שכר ונאנס חייב הלוה באונסין) ואם הרויח הכל שלו ואם נותן מעצמו מותר ליקח דאין זה רבית מאחר שלא התנה מתחלה בכך ע"ש באורך:
מב סָעִיף יט אין בו משום רבית. כיון דלא נתנו לו בתורת מלוה ולא שייך לומר קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע אלא היכא דהתנה להיות רחוק להפסד וקרוב לשכר. מרדכי שם. וכה"ג כתב הבית יוסף לעיל ס"ס ק"ס ובב"ה בסי' זה בשם תשובת הרשב"א ע"ש באורך:
מג סָעִיף יט סימן רצ"ב. סעיף ד' תשלום דינים אלו:
מד סָעִיף כ סימן פ"א. סעיף ל' שם נתבארו חלוקי דין זה:
מה סָעִיף כא אם דרך כו'. וכן כל דבר שנותנים אותו בתורת עיסקא שמין אותו כפי המנהג בענין שלא יהא בו שום הפסד למקבל דאל"כ יהיה רבית. טור. ועיין במפרשים האחרונים:
מו סָעִיף כג בפני ג' כו'. עיין בח"מ סימן קע"ז סי"ח:
מז סָעִיף כד הנותן כו'. כתב בב"ה בשם הריטב"א דמסתברא אי מניח שטר ביד שליש תו ליכא למיחש למידי ושרי:
מח סָעִיף כד לא יצרף הריוח כו'. אפילו שיכתוב בלשון עיסקא אסור. דרישה. והקשה עוד בדרישה סל"ג דהא בלא"ה אסור משום שקצץ וכדלעיל ס"ו וע"ש תירוצו ול"נ דשאני התם דקצץ בדבר ידוע אף אם לא יהיה ריוח מה שאין כן הכא. שוב מצאתי כן בקונטרס אחרון:
מט סָעִיף כד ויכתוב אותם מלוה. אפילו הקרן לחוד) וכ' הב"ח דאע"ג דאין לגבות הריוח ממנו בע"כ מ"מ אם המקבל רוצה לקיים התנאי שהתנה עמו בע"פ יכול לקבל ממנו כיון שנתן לו בתורת עיסקא ואם התנה עמו בע"פ בפני עדים חשבינן כאלו מפורש העיסקא בשטר ומוציאין ממנו בע"כ עכ"ד ועיין בח"מ בטור סימן י"ח ובמפרשים לשם:
נ סָעִיף כה אדם גדול כו'. כתב ב"י ובה"ת דבאיניש אחרינא אי קדים מרא עיסקא ותפיס לא מפקינן מיניה דה"ל א"ר אבל באדם גדול כיון דפשיטא לן דלאו באיסור אתני מפקינן מיניה ומביאה ב"י וד"מ:
נא סָעִיף כה דנין כו'. וי"ו של ובהפסד וי"ו מחלקת היא כמו או בהפסד:
נב סָעִיף כה לא יקבל כלום כו'. ואין לומר יתן לו שכרו כפועל בטל (כדלעיל סעיף ב' ד') דשאני הכא דכתב בשטר מחזי טפי כרבית. הגהת פרישה וכן מוכח בב"י לעיל ריש סימן קע"ו גבי מה שכ' יש לומר שהרא"ש כ"כ לומר שאם לא היה כתוב בשטר ה"ל לרבא לומר שיתן שכר טרחו כפועל בטל ודברי רבינו הם במי שאינו רוצה ליתן כפועל בטל כו' ע"ש:
נג סָעִיף כח נוטל המתעסק חצי שכרו כפועל בטל. שם וה"ה אם התנה מתחלה בדינר סגי בהכי כדלעיל ס"ב:
נד סָעִיף כט לא יהיה כו'. שלא יתבטל מן העסק:
נה סָעִיף כט ואם עשה כן. שלקח ומכר ממעות של עצמו חצי הריוח לבעל החנות כאילו התעסק במעות החנות:
נו סָעִיף ל אינו יכול כו'. בב"י בשם ר' ירוחם דוקא שלא שינה אבל אם שינה שא"ל להתעסק בדבר פלוני ונתעסק בדבר אחר ואמר בפירוש לעצמי אני קונה ממחצה מלוה הכל לעצמו והוא שיאמר כן בפני עדים ע"כ וכן כתב הרב לעיל ס"ה ועיין בח"מ סי' קע"ו וקפ"ג ורצ"ב:
נז סָעִיף לא נוטלן כו'. וכתב המרדכי דאפילו מיתומים קטנים נמי שקיל ותמהני היאך אפשר למישקל מיתומים קטנים הא אין מקבלין עדות עליהם כדאיתא בסוף קמא (ובח"מ סי' ק"י) עכ"ל ב"י. ותמהני על דבריו דהא אפשר כשנתקבל העדות בחיי אביהם דבכה"ג נפרעין מהן כדאיתא בח"מ סי' ק"ח עכ"ל ד"מ וכן כתב הב"ח ע"ש:
נח סָעִיף לא סימן קע"ו. סעיף י"ט:
נט סָעִיף לב נתן כו'. דוקא נתן דלא ה"ל לקבל מתנה ממנו כיון שאינו שלו אבל אם מכר המתעסק אין בעל הממון מוציא מידם דהא כל עיסקא ניתן למכר וברשות קנהו ממנו. פרישה:
ס סָעִיף לב חייב לשלם. הנותן הראשון ואם אין לו חייב לשלם המקבל ממנו במתנה ולא זה שקנאו ממנו או קבל ממנו במתנה דאותו לוקח או מקבל מתנה ברשות לקחו ממנו שלא ידע דמשל עסק הוא. פרישה. והב"ח בקונטרס אחרון כ' פי' אף על פי שאין המתנה בעין ביד המקבל מתנה אלא שינה והחליפה בדבר אחר או שמכרה או נתנה לאחרים או הפסיד חייב המקבל מתנה מהמקבל לשלם לנותן אע"פ שלא היה יודע דמשל עסק נתן לו דדמי לגנב ופרע בחובו או בהיקפו שצריך להחזירו בחנם (וכמבואר בח"מ סי' שנ"ו ס"ו) וכ"ש גנב ונתנו במתנה ונראה דה"ה כשהמקבל נתן לאחרים בזול כדי להבריח העסק מהנותן דינו כגנב שעשו בו תקנת השוק אם לא היה יודע הלוקח דמשל עסק היה ואם היה יודע דינו כקנה מגנב מפורסם כנ"ל ומדברי הפרישה נראה שלא הבין כך ולא ידעתי טעמו עכ"ל ולפענ"ד גם הפרישה סובר כן ומה שכתב דאותו לוקח או מקבל מתנה ברשות לקחו כו' אהשני קאי ודוק:
סא סָעִיף לד לא אעסוק כו'. כלומר שהודיעו מההפסד וא"ל לא אעסוק עד שתקבל עליך שנפלוג בריוח מהיום והלאה ולא יהא הריוח משועבד לקרן הרשות בידו וכן הוא הפי' בדברי תלמידי רשב"א וק"ל. והב"ח כתב שאין הבנה לדברים אלו ושט"ס הוא ולפעד"נ כמ"ש:
סב סָעִיף לה לזמן כו'. כ' הב"ח דוקא לזמן אבל לא קבע זמן מצי למימר לחבריה הב לי פלגא רווחאי ופלגא קרנאי כו' אע"ג דלא הגיע זמן מכירתה לפי מנהג העולם ועי' בח"מ סי' קע"ז מדינים אלו:
סג סָעִיף לה רק הריוח אין שומעין לו. דמזלא דבי תרי עדיף. ש"ס):
סד סָעִיף לו כדין פועל כו'. כמ"ש בח"מ סי' של"ג:
סה סָעִיף לז בשלו כו'. כלומר בחלק מלוה שלו ושל חבירו היינו חלק פקדון של חבירו וה"ה כל שאר שני מינים אסור אלא יהא הכל שוה:
סו סָעִיף לח לא כסות כו'. דכל מילי בכלל פירות חוץ מכסות וכלים הרא"ש וכ"כ האחרונים וע"ל סי' רי"ז סכ"ב ס"ק ל' וסי' רל"ב ס"ק ח' הטעם אבל הרמב"ם פ"ז משלוחין דין ז' כתב לוקח מכל מין שירצה ולא יקח לא כסות ולא עצים וכן כל כיוצא בזה עכ"ל משמע דס"ל הטעם דכסות ועצים אינם סחורה טובה ולפ"ז במקום שהוא סחורה טובה רשאי ליקח אבל הכ"מ שם כתב על דברי הרמב"ם ונ"ל הטעם דדוקא פירות שהזכיר רשאי ולא דבר שאינו נקרא פירות כגון כסות ועצים עכ"ל ולדבריו צ"ל דמ"ש הרמב"ם וכן כל כיוצא בזה ר"ל כיוצא בזה שאינו בכלל פירות או כל כיוצא בזה שאינו בכלל הלשון שאמר לו והשתא ניחא מה שתלה הטעם בנ"ל שהרי הוא מפורש בהרא"ש אלא בא לומר דצ"ל אף להרמב"ם טעם זה:
סז סָעִיף לט גם לעצמו כו'. ממעות אחרים שאינו דמי השותפות מאותו המין וכ"ש מין אחר. ב"י והאחרונים. ול"ד לדלעיל סעיף כ"ט בחנות משום דבחנות מחויב לישב שם כל היום להתעסק בשלו ולא לבטל בעסק אחר משא"כ הכא. פרישה:
סח סָעִיף לט שלא ימכרם ביחד. דשמא מה שקנה לעצמו אינו משובח כ"כ כמו השותפות ונמצא חבירו נפסד בכך. ב"י והאחרונים: היכא דאיכא ספיקא דדינא או מחלוקת בין הפוסקים אי הוי ר"ק או א"ר כתוב בתשו' ר' אהרן ששון בסי' קס"ב בשם מהר"ש די מודינא דאזלי' לחומרא משום דהוי ספק איסור דאורייתא והוא חלק עליו דהוי ספק ממונא ולקולא דהמע"ה אם לא שרוב הפוסקים מסכימים דהוי ר"ק דהוי ספק איסור דאורייתא דאזלי' בתר רובא וכן נראה מדברי שאר אחרונים ונ"ל שהב"ד יאמרו לו שהוא עושה איסור בדבר ויאיימו עליו וכן ראוי להחמיר לעצמו אבל אם אינו משגיח בכל זה אין כח ביד ב"ד להוציא ממנו כיון דהוי ספיקא דדינא ולכאורה נ"ל ראיה ממאי דאמרינן בש"ס גבי מתנות כהונה ונתבאר לעיל סי' ס"א סעיף כ"ג וכן לקמן גבי בכור סי' ש"ה סי"ג וכן בכמה דוכתי דפטור משום המע"ה אע"ג דהוי מ"ע שבתורה וע"ל סי' רנ"ט ס"ק י"ד:
א סָעִיף א צאן ברזל. בטור כתוב או סחורה אחרת ופרש"י במשנה מפני שרוב המקבלי' היו נוהגים כן בצאן נקרא צאן ברזל:
ב סָעִיף א קרוב לריוח כו'. עמ"ש בסעיף ד':
ג סָעִיף ב כפועל בטל כו'. בגמ' איתא תנא כפועל בטל מאי כפועל בטל אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה ופרש"י היינו שאם עשה תחילה מלאכה כבדה ומרויח הרבה וזאת היא קלה אומדים כמה יניח משכרו לעשות מלאכה זו שזהו יותר ממה שנותנין לעשות כי אין אדם מניח מריוח גדול כי אם מעט אע"פ שבא לו בטורח יותר והקשו בתוס' על רש"י ופירשו וז"ל ולכך נראה לפרש כפועל בטל היינו כיושב ובטל לגמרי כו' ומיהו בפ' אלו מציאות לענין השבת אבידה דקתני נוטל שכרו כפועל בטל נראה כפירוש הקונט' מדפריך שם הא לא בטיל משום דמשמע ליה כיושב בטל לגמרי עכ"ל. נראה מדברי התוס' שגורסים כן בגמרא הא לא בטיל וכ"כ הרא"ש לענין השבת אבדה כפירוש רש"י ור"ל כגון מלאכה שנוטל עליה ד' זוזי ולהניחה ולישב בטל היה נוטל זוז א' ולטרוח בהשבת אבידה היה נוטל ב' זוזים ומטי ליה זוז בשכר השבת אבידה עכ"ל והקשו התוס' על זה דאם התם כפרש"י הוא נוטל שכר על השבת אבידה ובהכונס אמרינן דשומר אבידה הוה שומר חנם דאין לו הנאה וי"ל דאין לחוש אם נוטל שכר כיון שעוסק במלאכה אחרת ומפסיד כו' עכ"ל ומשמעות דברי התוס' שכתבו כיושב ובטל לגמרי הוא כמ"ש ב"י דאומדים כמה אדם רוצה ליטול כדי ליבטל ממלאכתו לגמרי דהשתא בין שנותן לו עכשיו מלאכה קלה בין כבדה שיעורו שוה דהיינו ששמין מלאכתו הרגיל בה כמה היה זה רוצה ליטול ולישב בטל לגמרי. והטור כתב וז"ל ולא כל שכרו אלא רואין אדם שבטל ואין לו שום מלאכה כמה היה רוצה ליקח ולהתעסק בזה העסק ואפילו היה לו מלאכה שנותנין לו שכר טוב ומתבטל ממנה אין אומרים כמה היה זה רוצה ליקח ולהיבטל ממלאכתו ולהתעסק בזה העסק שלא היה לוקח אלא הרבה אלא אומדים באדם בטל כדפרישית עכ"ל. והנה מהרש"ל בספר חכמת שלמה הסכים לפירוש הטור דקשה לו על פי' ב"י מאי שנא באמת בדין רבית מדין השבת אבידה ולמה לא פריך גם שם הא לא בטיל כיון דמלשון דכפועל בטל פריך עיין שם בפרק איזהו נשך. ונראה דלא קשה מידי דהאי קושיא הא לאו בטל לאו סתם גמרא פריך לה אלא אביי בעצמו הוא פריך לה ומשני כפועל בטל מאותה מלאכה כו' כדרך שרגילין התוס' לפרש בכל מקום שיש קושיא ואחר זה נזכר איזה אמורא שאותו אמורא הוא גם המקשן וכמ"ש התוס' ר"פ אלו מציאות במ"ש וכמה אמר רבי יצחק קב בד' אמות וא"כ כאן על אביי גופיה לק"מ למה לא הוקשה לו בפרק איזהו נשך גבי נותן שכר המתעסק שאמרו ג"כ כפועל בטל די"ל דס"ל באבק רבית הקילו כמ"ש הרא"ש בזה בפרק הנ"ל דאנו מפרשים לפי הענין וכן הוא בעצמו לפי פי' הטור כאן לענין קולא שלו דהיינו ששמין באדם בטל כמה יקח מזה המלאכה ובהשבת אבידה שמין גם לפי מלאכתו ראשונה כפי' רש"י ותמהתי דהרי כתב הרא"ש בהדיא בפ' א"נ אבל הכא באבק רבית הקילו חכמים כו'. ובדרישה הקשה על פירוש הטור כיון דמשלם ליה על מלאכה דהשבת אבידה אף שהיה כבר עסוק במלאכה כאלו הוה בטל למה הקשו התו' דוקא על פרש"י דהא נוטל שכר על השבת אבידה הא גם לדידהו הוא נוטל שכרו ולא קשה מידי דבאמת לפירוש התוספות ע"פ הטור לא שקיל מידי בהשבת אבידה אם הוא אדם בטל רק אם הוא כבר עסק במלאכה דין הוא שלא יפסיד מחמת ההשבה ועל כן נותנין לו שכר ביטול מלאכתו באופן זה שישימו כמה מגיע לו בשכר מלאכת ההשבה וכן יתן לו בשביל ההפסד שיש לו ממלאכתו הקודמת אבל לפרש"י שנוטל זוז א' יותר כמו שהעתקתי בשם הרא"ש ודאי קשה הא נוטל שכר על השבת אבידה ועל זה תירצו דאין לחוש כיון שעכ"פ יש לו הפסד וצריך ליטול אין לחוש אם יטול גם בשכר השבה ומו"ח ז"ל האריך ג"כ להקשות ולתרץ בין הפירושים ולע"ד נראה דפירוש הב"י ופירוש הטור שניהם אמת דודאי משמעות התוספות כפירוש הב"י כמו שכתבתי לעיל וכן משמע בתוספות הרא"ש שהביא ב"י וכמו שאבאר בסמוך והוא דע"כ לפי פי' ב"י דאמרינן כמה רוצה ליטול פועל אחד כדי ליבטל ממלאכתו לגמרי הניחא לבעל מלאכה ידענא שיעור שכר טירחא בזה אבל מה נעשה באדם בטל לגמרי שמקבל עיסקא היאך נשער שכר טירחא ע"כ דבזה אנו משערים כפי מה שהיה אדם בטל נוטל לעשות עסק זה דאי פחות מזה אין אנו יודעים שיעורו אלא על כרחך דמשערים כפי מה שאדם בטל נוטל מזה העסק דהוא פחות ממה שסתם אדם נוטל ואפי' לרבי מאיר דמיקל בגמ' וס"ל שכרו בין מרובה בין מועט לא מיקל אלא בבעל מלאכה שלא יחשוב לפי מלאכתו בשכבר עסק אבל מ"מ לא מיקל ממה שאדם בטל נוטל דהיינו אע"פ שדרך הפועלים שבאותה עיר ליטול ד' זהובים רק שאדם בטל מכל מלאכה נוטל פחות מזה אותו סך הפחות צריך שיתן לו הנותן להמקבל ובזה הב"י שוה עם הטור אלא דאם הוא בעל מלאכה וביטלו לגמרי הוא יותר מאדם בטל לעשות מלאכה זו בזה מחמיר הטור ליתן לו אותו היזק. ומה שהקשה ב"י על הטור במה שכ' דמשערינן באדם בטל כמה היה נוטל בזה העסק וא"כ הכל לפי כובד העסק שמקבל ואמאי אמרינן בגמרא צריכא דאי לא תנא סיפא דהיינו שנותן לו מעות ליקח פירות על ריוח ביחד אימא דלא סגי כפועל בטל כיון דנפיש טירחא ואי כדברי הטור אמאי ס"ד לומר כן הא משלם ליה אותה הטירחא דאדם בטל רוצה טפי כדי לעשות מלאכה כבדה מקלה לא קשה מידי דס"ד כיון שיש טירחא גדולה בזה לא משערינן שכרו כאלו היה אדם בטל אלא היינו משערי' בסתם אדם כמה היה נוטל בעסק זה אבל במה שמקשי' התו' על רש"י אין לתרץ כן דהא לרש"י אין כאן שום קולא בעולם אלא מתני' אתיא כר"ש וקמשמע לן חומרא דצריך דוקא לשלם כל היזק שלו:
ד סָעִיף ב כל הריוח יהיה שלך שלישיתו כו'. פי' הריוח נחלק בשוה אלא שבשכר טרחך אני נותן שליש מכל הריוח מותרות:
ה סָעִיף ב הואיל ויש לו עסק אחר. משמע אם אין לו עסק אחר אסור כיון שאין מגיע לו שיעור שאמרו חכמים תרי תילתי באגרא ופלגא בהפסד וקשה שהרי זהו דברי הרמב"ם והרמב"ם עצמו כתב אח"כ בפרק ו' מהלכות שלוחין כל שהריוח המתעסק יתר על הפסדו אפי' בפחות משתות שרי אע"פ שאין לו עסק אחר תירץ ב"י דהכא מיירי שלא התנו בתחילת השותפות שום תנאי אלא כשבאו לעשות חשבון א"ל אם יש ריוח שלישיתו או עשיריתו יהיה בשכרך. וע"פ מה שהעלה אחר זה ב"י שא"צ דוקא שתות נראה לפרש דברי הטור שכתב או כיוצא בזה שנותן לו דינר כל ימי משך העסק שקשה מאד לפרשו דמשמע דזה דין מי שלא פסק עמו דעלה קאי וכבר כתב קודם לזה דין זה אמי שפוסק תחילה וגם הרי"ף והרא"ש כתבו הך תקנתא תרי תילתי באגר ופלגא בהפסד אפוסק תחילה. ומו"ח ז"ל מפרש דברי הטור בזה שנותן לו דינר היינו מה שאמר שמואל בגמ' קוצץ לו דינר ושמואל מיירי בנותן עיסקא ולא פסק שכר טירחא ולא נהירא דא"כ מה הקשה שמואל על רב לא מצא מותר שליש ילך לביתו ריקן והלא כבר מצא לפי זה דהרי כבר נעשה העיסקא אלא פשוט דשמואל מיירי קודם שנתן לו העיסקא וכדפי' רש"י והתוס' ומלבד זה אין דרכו של הטור לחלוק על רש"י ותוספות מעצמו והב"י פירש דהטור מיירי בהך או כיוצא בזה יש לו עסק אחר וקשה דאח"כ מחלק הטור בזה ועוד קשה לשון או כיוצא בזה שאין לו שום פירוש ונלע"ד דלדין הנזכר במשנה אס כבר עשה העיסקא ובשעת חלוקה תובע שכר טירחא צריך ליתן לו כפועל בטל דלעיל וכן אם כבר קבלה אע"פ שעדיין לא התעסק בה אבל אם הוא קודם שמקבל העיסקא ממנו יכול להתנות עמו כפי מה שירצה אפי' בדינר אחד וא"צ לזה תקנת חכמים דכיון שיש היכר שנוטל חלק בשבח יותר מן הפסד ואדעתא דהכי נחית אבל בשני חלוקות הראשונות שזכרנו בזה לא מועיל דבר קצוב כיון דכבר קבל העסק וכל שכן אם כבר עשאום דבדין הנזכר במשנה הוי כפועל בטל אלא שחכמי התלמוד עשו לזה תקנה והיינו ההוא דרבא בגמרא תרי תילתי באגר ופלגא בהפסד ודעת הטור דלאו דוקא באופן זה אלא בכל גווני שירויח המקבל בריוח יותר ממה שיפסיד בהפסד וכמ"ש ב"י בפירוש דברי הר"י והרא"ש וז"ל אלא כעין ההיא דרבא כלומר דלשקול מתעסק רווחא טפי מיהו אפי' בדינר סגי עכ"ל והן הן הדברים ממש שכתב הטור או כיוצא בזה שנותן לו דינר דהיינו בסגנון שזכר קודם לזה שנוטל בריוח טפי חלק שליש על זה אמר לאו דוקא כן אלא כיוצא בזה דשקיל בריוח טפי אפי' חלק עשירית באופן שאין מגיע לו רק דינר אחד כל ימי משך השותפות סגי בכך כל שמקבל עליו בריוח טפי מבהפסד והוא סובר דירויח הרבה ובההיא הנאה קא טרח ברצון בחלק הפקדון והך מילתא שכתב הטור שנותן לו דינר קאי על כל מה שזכר לעיל מיניה דהיינו גם אם נותן לו שליש בשכר דגם שם אפשר שלא יבוא לו רק דינר כן נ"ל ברור פירוש דברי הטור ויבוא הכל על נכון גם יהיה מוסכם עם הרא"ש שכתב תקנתא דתרי תילתי באגר על פוסק תחלה דהטור מפרשו שפוסק תחילה קודם שמתעסק אבל באמת כבר קיבל העסק לידו וכמו שאמרנו והוא מטעם דאילו קודם קבלת העסק היה די בקצבה אפילו מעט ואע"פ שלענין ריוח והפסד הם שוין מ"מ סגי במה שקצב דע"מ כן נחית לעסק זה משא"כ כשכבר קיבל העסק ואין רוצה לחזור בו ויש חילוק ביניהם בשכר טירחא לזה הוצרכו לתקנת חכמים כן נראה לענ"ד. ובדרישה האריך מאד בפירוש דברי הטור והעיד על עצמו שלפי פירושו יש דוחק גדול בלשון הטור ולפי מה שכתבתי אין כאן דוחק בס"ד:
ו סָעִיף ב וצריך להיות כל האחריות כו'. כתב בהגהת מיימון פ"ו דשלוחין בשם ס"ה אע"פ שנותן עיסקא לחבירו על תנאי שיטול המתעסק ג' חלקים מן הריוח ובעל המעות רביעית מ"מ הוי חצי מלוה וחצי פקדון ומה שהמתעסק נוטל יותר בריוח הוי שכר טירחא:
ז סָעִיף ד וכשבאו לחשבון לא רצה ליתן לו כו'. נ"ל דאם כבר נתן לו המקבל לנותן קרן וריוח שלו ולא נתן לו שכר טירחא כלל אין לו עליו שום תביעה ודבר זה אבק רבית הוא ואפילו צאן ברזל דסעיף א' לא הוה אלא קרוב לשכר ורחוק מהפסד ואבק רבית אין מוציאין בדיינים אבל כל זמן שלא נתן לו עדיין הקרן שלו יכול לעכב לעצמו מן הקרן כדי שכר טרחו ולא אמרינן כאן כל סילוקי בלא זוזי אפוקי הוא דלא אמרינן כן אלא במשכנתא כדעת רבינו אפרים שפסק כמותו רמ"א בסימן קס"ו סעיף ג' וכן הביא ב"י ר"ס זה. אמנם אם כבר נתן לו הקרן והריוח ולא תבע שכר טירחא ואח"כ תבע ממנו והמקבל נשאר לו חייב מצד אחר איזה חוב ורצה לנכות שכר טרחו נראה שאין יכול לנכות כיון שבשעת פרעון הקרן לא ביקש כלום והוה מחילה גמורה כנלע"ד ועיין סעיף כ"א כתבתי מעושה עיסקא באיסור:
ח סָעִיף ד שהרי הוא חייב בחצי הפחת. פי' מדינא חייב בחצי הפחת בשביל מלוה שלו אלא שמנכ' לו שתות מן ההפסד בחצי של פקדון בשכר שהוא מטריח בעסק חציה של פקדון וע"כ נשאר עליו מן הפחת שלישו משמע כאן דבעסק א' יש למקבל שנים למעליותא אבל הטור לא כ"כ אלא יהיה לו מעלה או בריוח או בהפסד גם הראב"ד חולק על הרמב"ם בזה:
ט סָעִיף ה כשומר שכר. ואע"ג דלא יהיב ליה שכר רק בשביל שמתעסק בחלקו מ"מ בההיא הנאה דמשכח זוזי למיעבד בהו עיסקא חשיב כאילו נוטל שכר על שמירתן. נראה בעיני אם העיסקא היה באופן שע"י שעוסק בחלק הפקדון יש לו ריוח בחלק המלוה שלו כי יכול לקנות סחורה טובה מה שלא יוכל לקנות בחלק המלוה שלו לבד או שצריך להוליך סחורה של העיסקא למקום רחוק ואילו לא היה מוליך אלא חלק מלוה שלו היו ההוצאות קשים עליו ועל כן הוא צריך להוליך גם חלק הפקדון שתתמעט ההוצאה על חלקו בזה א"צ ליתן לו שכר טירחא כי זה עדיף מתרי תילתי באגר כו' וסברא כזאת מצינו בירושלמי פרק מי שהיה נשוי וז"ל ע"כ פרקמטיא זעירא רבא מאי פי' שיוכל לקנות הרבה סחורות ע"י שותפות של זה וכן בכתובות (דף צ"ב) אי אייתית לי בשית כל שכן דהוה שוה י"ב ופרש"י דהלוקח הרבה סחורות אוזלי גביה טפי וחכמי התלמוד כאן לא איירי מעיסקא כזאת וראיה ממה שאמרו בפרק המקבל (בבא מציעא דף ק"ד) לענין עיסקא דהוה פלגא מלוה אי בעי מקבל למשתי שיכרא בחלק מלוה שלו מצי למיעבד כן רבא אמר להכי קרי ליה עיסקא דא"ל כי יהיבנא לך לאיעסוקי ביה ולא למשתי ביה שיכרא ופי' רש"י שתהא קיימת תמיד ויסמכו עליה בעליה שלא תנתן להוציאה עכ"ל ומובא לקמן סי' זה סעיף ל' ואי הוה מיירי שם מעיסקא כזאת ודאי לא היה עולה על הדעת שישתה שכר בחלק המלוה שהרי מפסיד את הנותן העיסקא שלא יוכל להרויח כל כך בחלק הפקדון שלו לבד ותו דאמרי' שם בתר הכי הני בי תרי דעבדי עיסקא בהדדי וא"ל חד לחבריה תא נפלוג דחבירו מעכב עליו משום מזלא דבי תרי עדיף ולא אמר משום דנוכל להרויח שנוכל לקנות סחורות טובות כשהסך הוא גדול אלא ע"כ דלא איירי בגמ' מעיסקא כזאת אבל באמת אי הוה מילתא שיש לו תועלת שאמרנו ודאי סברא טובה שנהנה הרבה מחלק הפקדון וא"צ לתת לו שכר טירחא כנלע"ד:
י סָעִיף ה ולא אמרי' דהוה כגזלן כו'. מאחר שאינו מכוין לגזול רק להנאת חבירו שירויח הרבה ער"ל הגה' אשר"י פרק א"נ:
יא סָעִיף ה מיהו אם שינה ואמר לעצמי כו'. דוקא אם בשעת השינוי אומר כן אבל אם לא אמר כלום בשעת השינוי ואח"כ אומר לעצמי שניתי אינו נאמן דמוקמינן ליה בחזקת כשרות עד עכשיו והשתא הוא דאתרעי וכ"כ בד"מ וז"ל דאם אמר בפירוש כשמשנה לעצמי אני עושה כו':
יב סָעִיף ו וקצץ בדבר ידוע כו'. בטור כ"כ בשם הר"ר ישעיה ונתן טעם משום דמחזי כמלוה ברבית ואתי לאחלופי ברבית גמור עכ"ל ויש לתמוה מנ"ל להר"ר ישעיה לגזור גזירה מדנפשיה מה שלא נמצא בתלמוד ותו והלא הרבה היתירים נמצאים בפוסקים ולא אמרי' בהו אתי למיחלף ברבית גמור. ונלע"ד פי' דברי הר' ישעיה באופן זה דאסור למקבל העיסקא לומר לנותן העיסקא למחצית שכר שקונה ממנו חלק בריוח שהוא על ספק עדיין מה יהיה והוא יכניס עצמו בספק ויתן לו דבר קצוב עבור זה ודבר זה היה ראוי להתיר כאן שאין שום רבית כאן רק שקונה ממנו דבר שהוא ספק והוא כאינש דעלמא שקונה דבר כזה ומכ"ש אם מקבל הנותן עליו אחריות דמסתלק שם לוה מן המקבל אפ"ה אסור דמיחזי כרבית וזה למד הר' ישעיה מחכירי נרשאי שהביא הטור והש"ע בסי' קס"ד שאסור למלוה לחזור ולהשכירם בדבר קצוב לשנה והביא ב"י שם דעת רמב"ם ורמב"ן ורשב"א דהוה כמו הערמת רבית והיינו נמי דכוותיה ואם כן יש לדברי הר"י מקור מן התלמוד אבל איפכא שהנותן קונה הספק מן המקבל בדבר קצוב ודאי מותר אבל אם נותן איזה סך בעיסקא לחבירו שיעסוק וירויח ואם ירויח יתן דבר קצוב לנותן ואם לא ירויח לא יתן כלום אין בזה איסור וכן הוא מעשה בכל יום בכל הקהלות שעושין ממרנות וכותבין עליהם שהוא שטר עיסקא בסך פלוני קרן וריוח על צד היתר סך פלוני ואין פקפוק ונדנוד איסור נשמע על זה רק שאחריות ההפסד צריך שיהיה על שניהם:
יג סָעִיף ו בכל רבית דרבנן כגון בעיסקא. פי' שנתן לו בעיסקא ומתנה עמו שיתן לו דבר קצוב בין ירויח או לא ירויח ומכניס עצמו בספק שיקח הו' מהן שיהיה ריוח כדלעיל כיון שכל האחריות על הנותן שרי אבל בר"ק פירות שאין שם עיסקא רק הלואה מאה במאתים לא מהני קבלת האחריות דזהו אסור מדרבנן דאתי לאחלופי ברבית גמור דאורייתא דהיינו בלא קבלת אחריות:
יד סָעִיף ז ועשו קצבה ביניהם. פי' שיהיה הכל מלוה ולא עיסקא והוה ר"ק לקצת דעות בסי' קס"ו ס"ב אפ"ה שרי ליטול הקצבה אם מגיע כך על חצי הריוח כיון שמתחלה בא לידו בהיתר והוא מתעסק והולך עד השתא באותן המעות ולא הוציאם לצרכו. ומזה נ"ל ללמוד במי שעושה עם חבירו עיסקא בהיתר עד זמן פלוני ואחר אותו הזמן נשאר המעות בידו כבראשונה בלי עשיית היתר מחדש שאין המקבל יכול לומר איני נותן לך ריוח אחר הזמן הנ"ל כיון דמתחילה בא לידו המעות בהיתר ודאי נמשך גם אחר הזמן וק"ו הוא מדין הנזכר כאן שעשאו בפי' מלוה ועיין עוד מ"ש מזה בתשובה שאלה בסי' זה סכ"ג:
טו סָעִיף ז אם חצי הריוח שהרויחו כו'. וכתב שם במרדכי דנותנין למקבל על נאמנות שלו אם דומה לו שעלה כ"כ ואין משביעין אותו על ספק אלא אומרים לו זכור שעל נאמנות שלך אנו סמכינן עכ"ל:
טז סָעִיף ח מס המלך אסור. בב"י מבואר דלא הוה רק צד אחד ברבית דהיינו שמא לא יבקש המלך מס ובסי' ק"ע בפלוגתא דהר"י קרקוזא מבואר דין צד אחד ברבית אי הוה דאוריי':
יז סָעִיף ט היתום נאמן. איני יודע לפרש מהו נאמנותו של זה היתום אם הוא יתום גדול מה נשתנה הוא מאדם אחר ואם הוא יתום קטן הא לאו בר טענה הוא כלל כמבואר בח"מ סי' ק"י ובלבוש פי' דין זה דמיירי שהלוה לוה מאפוטרופוס וקיבל עליו בשעת הלואה לפרנס היתום וכשבא היתום לתבוע חובו טען הלוה שינכה לו מה שנתן לו מזונות והיתום טוען שלא קיבל ממנו שום דבר היתום נאמן בלא שבועה שכיון שידוע שנתחייב לו ישלם לו וטענתו שהאכילו אינה טענה לזה החוב דלאו בעל דבר דידי' הוא על זה ואם בלא"ה זנו שמא למצוה קא מכוין או שמא אפוטרופוס פרע לו וכה"ג שמא לא היה אלא דרך אבק רבית ואין היתום צריך להשיב לו על זה עכ"ל אלו דברים שאין להם שחר חדא לפי זה אין שייך נאמנות להיתום כיון דלא זכה מכח שנאמן נגד המכחישו ותו דאם בשעת הלואה מהאפוטרופוס התנה כן ודאי אין לנו אלא כפי התנאי ההוא כן יקום ולעיל סי' ק"ס סעיף י"ח הביא רמ"א דין זה ופי' בו בלבוש טעם אחר ג"כ אינו לשבח כמו שכתבתי שם ע"כ אני אומר הבא ליתן יפוי כח ליתום יותר מלשאר אדם כשיש עליו הכחשה עליו לבאר דין זה ולהביא ראיה ברורה על פירושו כי כל המשנה ידו על התחתונה:
יח סָעִיף י ועיין בסי' קע"ג כצ"ל. ששם סעיף ד' מבואר דין זה בטעמו והכלל הוא שכל שהוא חוב ברור וזה מקבלו לפטור אותו בפחות אסור ומש"ה הביא ב"י בשם רשב"א כאן ראובן משכן ביתו לשמעון באלף זהובים לחמש שנים ונתן ללוי ת"ק זהובים וקיבל עליו לשחרר לו שיעבוד הבית מיד שמעון עד זמן המשכונא דאסור ולא אמרינן שמא יפייס את שמעון בפחות עכ"ל והיינו כיון שהחוב הוא ברור משא"כ באומנות המלך שאינו אלא אונס כדלעיל סי' קע"ג. ובלבוש חילק בזה בין מלך לאדם אחר והוא שלא בדקדוק:
יט סָעִיף יב אינו נאמן. הטעם דאין אדם משים עצמו רשע כ"כ ב"י בשם הסמ"ג:
כ סָעִיף יג ולעיל סי' קס"ו. כצ"ל ע"ש בס"ג:
כא סָעִיף טז הואיל וכתב לו ליתן לו קצבה כל שבוע כו'. מכאן שבכל התירים שעושין בהלואה כגון עיסקא וכיוצא בו אסור להזכיר בשטר קצבה בכל שבוע:
כב סָעִיף יח המוכר סחורה לחבירו כו'. בסי' קס"ו כתבתי דין זה בשם הלבוש וביארתי דאם אמר תחלה לשון הלואה אסור וכן משמע כאן דהתחיל בלשון המוכר כו' ומטעם זה מותר כאן אפי' לכתחלה ולא דמי לסעיף י"ד דאסור משום הערמת רבית דהתם הלואה הכא זבינא:
כג סָעִיף יח ואם יעבור על זה שיתן בעבורה ק' זהובים. מדלא כ' שיתן באותו זמן דהיינו לחצי שנה משמע דלא איכפת לן אם יתן המאה זהובי' אחר אותו זמן והטעם דאותו המותר שנוטל הוא בתורת קנס לא באגר נטר ומו"ח ז"ל כתב וז"ל ומיהו נראה דדוקא בכה"ג שהתנה עם המוכר שאם לא יתן לו הסחורה לחצי שנה יתן בעבורה לאותו זמן תכף ק' זהובים אבל אם היה התנאי שאם לא יתן לו הסחורה לחצי שנה יתן בעבורה אחר כלות השנה מהיום ק' זהובים רבית גמור הוא דה"ל אגר נטר וכך מבואר שם בתשובת ריב"ש והרבה נכשלים בזה ואין להם על מה שיסמוכו עכ"ל. ול"נ דאין נדנוד איסור בזה דמה שהעיד בשם ריב"ש שמבואר בדבריו כן לא ידעתי היכן מצא כן שם ואדרבה כתב שם וז"ל וכיון שמפני פסיקה על הסחורה אין כאן רבית כלל אף מה שהתנה שהרי אם היה נותן סחורתו בסוף חצי שנה לא היה כאן רבית כלל ואף אם הוקרה וברגע א' בעבור קץ הזמן הוא מתחייב בבת אחת בכל התוספות ואין זה נקרא רבית אלא קנס עכ"ל הרי לפניך דבעבור החצי שנה ולא נתן הסחורה חל עליו נתינת הקנס ומה לי שנותן הקנס באותו פעם או יתננו לאחר זמן ומה שייך כאן אגר נטר דמה ממתין לו הלא אין ממתין לו רק הקנס שכבר חל עליו בכלות חצי שנה ולא שקיל טפי מחמת שעדיין לא קיבל גם קרן שלו ואין שייך אגר נטר אלא אם היה נותן לו מעותיו קודם אותו הזמן היה הלוה מרויח שום דבר ובמה שמאחר הוא נותן טפי נמצא שבכל יום שמאחר מתרבה ממונו של מלוה משא"כ כאן דמיד אחר עבור חצי שנה לא יועיל לו נתינת הסחורה רק חייב במאה זהובים נמצא דאין חילוק אם נותן לו יום א' אחר החצי שנה אותן המאה זהובים או זמן רב אח"כ ואין כאן שום איסור לפי ע"ד:
כד סָעִיף יח או היתה לו הסחורה ההיא. פי' אע"פ שמוכר לו בזול מהשער שבשוק והיינו שיש לו בביתו כל אותה הסחורה שמוכר לו בזול ולא סגי במקצת ממנה כמו שכתבתי סי' קע"ג סעיף ו':
כה סָעִיף יט אין בו משום רבות. כיון דלא נתנו לו בתורת מלוה ולא בתורת מקח ולא שייך לומר קרוב לשכר ורחוק להפסד אלא היכא דהתנה להיות כן כ"כ ב"י בשם המרדכי סוף פרק המפקיד:
כו סָעִיף כא אם נותן לחבירו סחורה בתורת עיסקא. כתב ב"י בסי' זה בשם תשובת הרא"ש כלל ע"ח אם היה תחילת העיסקא באיסור שמכר לו חטים בפחות מן השער כדי שיתן לו מעות וגם לא נתן לו שכרו כפועל בטל לא יטול שום ריוח ופירש ב"י אילו היה נותן לו סתם היה נוטל המקבל שכר טירחא באחת מן הדרכים שנזכרו לעיל בסימן זה סעיף ג' ד' אבל זה שעשה באיסור אילו נתן לו שכרו כפועל בטל היה מתבטל קצת מן האיסור והוה שקיל חצי הריוח דארוח ממה שהיה בשער שבשוק שבשעה שנתן המעות לכמו שנמכרו וכיון שלא התנו אלא באיסור לא יטול ריוח כלל עכ"ל:
כז סָעִיף כא אם דרך לשכור כתף כו'. בטור כתב ששמין לפי המנהג שלא יהיה שום הפסד להמקבל כו' ופי' ב"י שאם היה המנהג שהמקבל מביא הפירות על כתיפו אין ספק שיביאם ולא יתן שכר כתף אלא דאם המנהג שיתן הנותן שכר כתף או שיפרע שכר הכתף הרי יש הפסד למקבל משאר המקבלים עכ"ל:
כח סָעִיף כא והוא בכלל הקרן. פי' והמותר על זה הוא הריוח ויחלקו אותו ובטור כתב אפי' היתה העיסקא בבית המקבל מעלה אותה כשער שבשוק וזהו יותר על הקרן שכר הכתף שהיה צריך ליתן להביאם לבית המקבל וזה נוטל המקבל תחילה עכ"ל נראה פירושו דה"ק לא מבעיא אם עדיין לא הוציא המקבל שכר כתף וההוצאה עדיין לפניו פשיטא שלא יעשה העיסקא שהוא יוציא אותה ההוצאה אלא אפי' אם כבר הוציאה קודם העשיית העיסקא או שהוא בעצמו נשאה לביתו ס"ד דמותר כיון שעכשיו לא יעשה שום הוצאה מכיסו ומחל על הוצאתו הקודמת כי יותר יש לאדם צער כשעדיין צריך להוציא ממה שיצא כבר מתחת ידו קמ"ל דלא אלא צריך שישלם אותה לו והוא יטילנו לכיסו אבל אם באה העיסקא לבית המקבל בלא שום הוצאה וטירחא ומוכרה כך בלא הוצאה למה יתן לו הנותן ההוצאה בחנם והלא לא הצריכו אלא שלא יהא המקבל נפסד אבל א"צ להיות שירויח בזה כנלע"ד. וראיתי פירושים שונים בזה דלא מבררן לי:
כט סָעִיף כב ועכשיו נתייקרה. זה מיקרי הפסד מכיסו שהרי יכול למכרה ביוקר:
ל סָעִיף כג כל אחד מעכב על חבירו. הטעם דבשנה ראשונה יש טיפול מרובה לפי שהיא דקה וצריכה להכניסה ולהוציאה ויש סברא להיפך שאדרבה שנה שניה יש טיפול מרובה לפי שצריכה מזונות הרבה ע"כ כל אחד יש לו סברא לטובתו ומעכב על חבירו שתהיה העיסקא עד כלות שני הזמנים האלו שכל אחד אומר אני איני רוצה בזמן אחד מהם לתת לך החצי:
לא סָעִיף כג בדקה ל' יום כו'. שאלה המקבל עיסקא מחבירו איזה סך ממון על זמן ואחר זמן הפרעון התעכב המקבל אצלו את המעות ונתעסק בהם ואינו רוצה ליתן ריוח ממה שמגיע אחר הזמן פרעון כי אומר שאחר הזמן הזה המעות פקדון אצלו כי אין לו היתר עמו רק עד הזמן ואח"כ הוה רבית מה שיתן לו: עוד שאלה בממרנ"י שכתוב בה וז"ל שקיבל החתום עליו ת' זהובים קרן בעיסקא ולתת ריוח למוציא שטר מן העסקא הנ"ל ק' זהובים ז"פ קרן וריוח ר"ח ניסן ובאם ימשוך הפרעון אפילו מקצתו קבל החתום עליו מעכשיו להתעסק באותו סך שיעכב אצלו בתורת עסק הנ"ל ולתת רווחים לפי ערך הריוח דלעיל ואח"כ המשיך הפרעון איזה זמן ובא הנותן ואומר שיתן לו רווחים מן הרווחים דהיינו מן ר"ח ניסן נעשה ה' מאות זהובים קרן ויתן לו רווחים גם מן הק' זהובים אם הדין עמו או לאו: תשובה על שאלה הראשונה נראה ברור דהדין עם הנותן וחייב לתת לו רווחים גם מהעסק שאחר זמן פרעון וההיתר שבתחלה נמשך גם אח"כ עד שיודיעו אחר הזמן שאינו רוצה לקבל עוד בעיסקא אותו המעות וראיה לזה מפרק א"נ (דף ס"ט) ת"ר השם בהמה לחבירו עד מתי חייב לטפל בוולדות בדקה ל' יום ובגסה נ' יום מכאן ואילך נוטל מחצה שלו וחצי מחצה משל חבירו פרש"י אם רוצה לטפל בהם יותר מזה הזמן ישומו אותן בדמים ומה שישבחו מכאן ואילך יטול המקבל מחצה שלו שחלקו הוא ובמחצה השני שהוא של חבירו יטול מחצה בשבח כדרך שנוטל באמה חצי השבח וכתב ב"י סי' קע"ז בשם תלמידי רשב"א דה"ה בלוקח מעות להתעסק על איזה זמן והרויח ונתעסק כו' וכתב הרמב"ם פ"ח דהל' שותפין דלא שקיל מחצה מחלק חבירו אלא אם שם הוולדות והתנה בפני ג' דאם לא שם והתנה בפני ג' הרי מחל והוולדות בשוה כבתחלה והטור סימן זה לא כתב שם והתנה אלא כתב ואם בא לחלוק צריך להודיע לחבירו כו' וכתב ב"י דלא פליגי והטור נקט חדא וה"ה לאידך. הרי לפנינו דעכ"פ נוטל המקבל מן הריוח שמגיע אחר זמן הקצוב דהיינו ל' יום או גסה נ' יום ולא אמרינן דלא מיקרי מקבל עסקא מחברו רק עד אותו זמן ומכאן ואילך יהיה פקדון בידו ולא יטול מן הריוח שאחר הזמן כלל דאין כאן עסקא אלא ע"כ כל זמן שהעסק סתם בידו אף שכלה הזמן מ"מ מעכב העסק בידו אדעתא דמעיקרא אלא דאם הודיעו אז נעשה עסק חדש וזוכה אפילו בחצי חלק חבירו והתוס' כתבו שם דאפי' בלא תנאי כלל נוטל מחצה בשל חברו כמ"ש ב"י שם בשם תלמידי רשב"א מטעם דכיון דמתחלה בתורת עסקא ירד בה דהיינו למחצית שכר אדעתא דהכי מטפל בריוח שיטול לעולם בענין זה עכ"ל. הרי לפניך שהעסק דמעיקרא לא נשלם בהשלמת הזמן אלא נשאר מסתמא ואפילו בריוח ועוד ראיה מפ' האומנין אמר רבא האי מאן דקביל עיסקא מחבריה ופסיד וטרח ומלייה ולא הודיע לא מצי א"ל דרי מהאיך פסידא בהדאי פי' קביל עליך חצי ההפסד ובשכר טול השליש כדין מקבל עסק מחבירו ונמצאת פוחת מן הקרן דא"ל להכי טרחת ומלייתיה דלא ליקרי אותך מפסיד עסקא פרש"י נכלם היית להכי טרחת למלאות הקרן מדלא אודיעת תחילה ע"כ ה"נ בנדון דידן כיון שמתחילה קיבל עליו המעות בעסקא מסתמא בוש הוא שיאמרו עליו שאחר הזמן הוא מעכב המעו' אצלו ואינו מחזירם לבעליהם ובעליהם מפסידים שיש להם הוצאה בביתם ואין להם ריוח וקרנא שלהם כליא וק"ו הוא דהתם במפסיד עיסקא אין עליו שום פשיעה כי התחת אלקים הוא דברצון היה מרויח רק שמן השמים עכבוהו אפ"ה בוש הוא בדבר זה ק"ו בזה שמעכב ממון חברו אצלו בפשיעה שלא כדין אחר הזמן ודאי בוש הוא בזה ודואג שלא יתנו לאחרים בעיסקא ובודאי התעסק עוד לטובת העיסקא כבתחילה. ועל השאלה השניה אם יהיה על הריוח שם קרן אחר הזמן מבואר בירושלמי הביאו הנ"י פא"נ בפשט הנהו תרי כותאי דעביד עיסקא בהדדי וכו' וז"ל זוזי כמאן דפליגי דמי כיון דלא צריך שומר דאלו שהניח כאלו שנטל הלכך מצי למיפלג מנפשיה ולמשקל מחצה בשלו וחצי מחצה בשל חבירו ול"ד לשותפות אחרת דבעי שומא והיינו דגריס בירושלמי בר נש דיהיב ק' דינרין לחבירו וארווחיה ך' דינרין שקיל לגרמיה י' דינרין ואידך איתעבידו עלייהו קרן ברם בר נש לא עבדין כן נסבין ויהבין ולבסוף אינון פלגין שאע"פ שהדין כן שאם בא לחלוק הריוח חולק אין נוהגין כן אלא נושאין ונותנין ואין חולקין הריוח עד לבסוף עכ"ל. הרי לפניך דיש על הקרן שם ריוח וזהו בכלות הזמן של העיסקא שכן משמע מדברי בית יוסף שהביא בסימן קע"ז בשם תלמידי רשב"א מנהג זה שאין למקבל ליקח ריוח מן הריוח והוזכר שם שקבל המעות לזמן כו'. והנה בנדון שלפנינו לענין שיטול הנותן ריוח מן הריוח זכר בפירוש בנוסח השטר שמהיום מקבל עליו להתעסק במה שיהיה מעוכב בידו אפי' מקצת מן הפרעון הנ"ל וכבר הוזכר שם הפרעון הן על הקרן הן על ריוח וע"ז אמר שמה שיהיה מעוכב בתורת עיסקא בידו נראה דבכהאי גוונא ליכא מנהגא דירושלמי דהירושלמי לא אמר אלא במקבל שאין בו תנאי מפורש מתי יחלוק ויחשוב ריוח לקרן משא"כ בנותן כיון שהזכיר בפירוש שיהיה נחשב עסק חדש בידו כיון שכתוב בפירוש אפילו מקצת מן הפרעון:
לב סָעִיף כג ומשם ואילך נוטל הצי השבח כו'. הכי איתא בגמרא מכאן ואילך נוטל חצי שלו וחצי מחצה בשל חבירו פרש"י שהמקבל יטול מחצה שלם בשביל חלקו שהרי חציה שלו ובמחצה השני של חבירו יטול מחצה בשבח כדרך שנוטל באם שלה מחצית שכר ושכר טירחא ליכא ואע"ג דחצי אחריות של מחצית חבירו עליו כיון דבעי למיטרח ביה משום מחצה שלו שהוא קרן גמור ואינו מלוה וכי טרח משום דידיה קא טרח ע"כ רב מנשיא בר גדא שקל מחצה שלו וחצי מחצה בשל חבירו אתא לקמיה דאביי א"ל מאן פלג לך ועוד מקום שנהגו לגדל הוא ותנן מקום שנהגו לגדל יגדלנו וכתב ב"י שיש בכאן ב' פירושים לתלמידי רשב"א דבשם רש"י פירשו שכל זמן שלא חלק כראוי הוי כאלו לא חלק כלל ואינו נוטל שום דבר מחלק שבח של חבירו נמצא שאביי אמר ב' דברים לזה שלא יטול רב מנשיא בשבח של חלק חבירו האחת משום שלא נעשה חלוקה כראוי והשני שמקוה שנהגו לגדל הוא ובשם התוספות פירשו דאפילו לא עשו חלוקה כלל נוטל חצי שבח בחלק חבירו אחר הזמן שאינו חיוב לטפל בהם נמצא דאביי לא אמר אלא חד טעם שלא יטול רב מנשיא בחלק חבירו דהיינו שמקום שנהגו לגדל הוא אבל מה שאמר מאן פלג לך אינו ענין לזה אלא לבטל החלוקה אמר כן שלא תהיה חלוקתו קיימת שיטול המקבל מן רב מנשיא מה שחלק לו שלא כדין. ומדברי רמב"ם פרק ח' מהל' שותפין משמע כפרש"י שהרי כתב רצה להטפל בהן יותר על זמן זה שם אותן בפני שלשה וכל מה שירויחו אח"כ יטול המתעסק ג' חלקים וחבירו רביעי ואם לא התנו כן הרי מחלקין הולדות בשוה ביניהם עכ"ל. הרי שלא מצא שיטול בחלק חבירו אלא אחר השומא בפני הג' וכתב ב"י שכן הוא דעת הטור שהרי כתב ואם לא הודיעו וחלק אינו כלום ועדיין הם שותפין כבתחילה ולוקח כל אחד החצי ע"כ ולפי זה מה שכתב הטור והש"ע תחילה ומשם ואילך נוטל חצי השבח כו' היינו אחר שהודיעו וסוף דבריו הוה פירוש על תחילת דבריו ובפרישה הוקשה לו לפרש דברי הטור כן ופירש הוא דס"ל לטור כפי' התוספות ומ"ש הטור שאם חלק ולא הודיעו שאינו נוטל בשל חבירו כלום היינו כיון שחלק וגילה דעתו דלא רצה להיות שומר שלו בלא חלוקה וכיון שהחלוקה בטילה אין לו בחלק חבירו כלום משא"כ בלא חלק ועסק סתם דיש לו כשטת התוספות ודברים הללו מרפסן איגרא דכשעשה חלוקה קיימת והודיעו מ"מ הוה שומר גם על חלק חבירו וכשעשה חלוקה ולא הודיעו והחלוקה בטילה לא יהיה שומר על חלק חבירו ותו דהא אותו שעשה חלוקה שלא כדין מ"מ לפי דעתו הוה חלוקה קיימת כמו שמצינו ברב מנשיא שלא היה יודע שחלוקתו אינה כלום עד שגילה לו אביי מאן פלג לך ואפ"ה היה נוטל בחלק חבירו אי לאו משום דמקום שנהגו לגדל היה לפי פי' התוס' וא"כ א"א לומר טעמו דגילה דעתו שאינו רוצה להיות שומר אלא בחלק והודיע לפי דעתו ולמה לא נפסוק כן באמת לכל חולק ולא הודיע אלא כפירוש הב"י בדברי הטור שזכרנו כן עיקר ויותר אני תמה על מו"ח ז"ל שכתב דגם הב"י ס"ל כפירוש שזכר בעל הפרישה ותמה עליו במה שכתב שהב"י לא פי' כן ולא דק כלל בב"י בזה שהרי כתוב בפירוש שהטור והרמב"ם ס"ל כחדא שיטה בזה וברמב"ם מבואר להדיא שאינו נוטל כלל בחלק חבירו רק אחר השומא בפני ג' ואם לא הוה מחילה בסתם וכן דעת הטור אלא שהטור ס"ל כל שהודיעו ה"ל כשם בפני ג' והיינו כפרש"י אלא פשוט שהב"י פי' כמו שזכרנו והדברים ברורים כדעת הב"י וכן יש לפרש דברי הש"ע פה שהם העתק ל' הטור ואין למקבל שום זכות בחלק הנותן עד שיעשה תחלה חלוקה כראוי בפני ג' או יודיענו לנותן וזה ברור:
לג סָעִיף כד שמא ימות ונמצא כו'. בטור כ' וכן לא יכתוב עליו שטר חוב דכיון שאינו מפורש בשטר שהוא עיסקא ה"ל הכל מלוה וקרוב לשכר כו' אפי' התנו ביניהם בע"פ כו' דבתר שטר אזלי' וה"ל כולו מלוה כו' וקשה דא"כ משמע אף שיש ריוח אסור ליקח אותו ואמאי אמרו בגמרא דהאיסור הוא שמא לא יהיה ריוח וגם קשה מה שאמרו הטעם שמא ימות הנותן ויפול השטר קמי יתומים הא אפי' אם הוא חי אסור ליקח רבית כזה. ונראה ביאור דברי הטור דתחלה אמר הנותן עיסקא לחבירו לא יצרף הקרן עם הריוח פירוש שלא יכתוב בשטר בלשון זה ראובן קיבל משמעון סך פלוני והיינו הקרן עם הריוח דבזה אנו יכולים לומר שבדרך עיסקא קיבלם מ"מ יש איסור מצד שזקף הריוח לקרן ואפשר שלא יהיה כ"כ ריוח ואח"כ כ' שלא יכתוב אפי' הקרן לחוד בדרך שטר חוב והיינו בלשון הלואה והטעם כיון שאפשר הוא לתבוע כל הקרן אפי' אם יהיה הפסד בקרן ואע"פ שיש עדים לזה שנעשה בעיסקא מ"מ כיון שיש שטר מבורר והתנאי אינו מבורר רק בע"פ וכיון שיש צד לפנינו שיוכל לגבות כל הקרן במילואו אף שיהיה הפסד הוי ליה קרוב לשכר ורחוק להפסד ומ"ה אף שאין שם הפסד יש צד איסור בשטר ואסור לגבות בו ובזה ניחא מה שקש' ממה שכתב הטור בח"מ סי' קע"ו סעיף י"ח תשובת הרא"ש ומשמע שם שיש להתיר ליקח ריוח כשנכתב הקרן בשטר ולמ"ש ניחא דמיירי שם שלא נזכר לשון חוב רק כמו שזכרתי ברישא כאן וזה מבואר למעיין בתשו' הרא"ש כלל פ"ט שמשם מקור דין זה דהטור שכ' וכן לא יכתוב שטר כו':
לד סָעִיף כה בכל עיסקא שנעשה באיסור. עיין פירושו בסעיף כ"א:
לה סָעִיף כז שני שלישי החלק שהיה מרויח. נ"ל שהרמב"ם שהוא מריה דהאי דינא כ"כ ע"פ מה שאמרינן בגמ' אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד אי פלגא בהפסד תרי תילתי באגר ורש"י מפרש זה דרישא קאי על הנותן וסיפא קאי על המקבל ורמב"ם מפרש הכל על המקבל דה"ק ברישא אם התנה שיטול פלגא באגר ובהפסד לא התנה הדין הוא שיטול שני שלישי' בהפסד פירו' תחשוב ההפסד כפי מה שהיה אם היה ריוח ומאותו סך יקבל עליו ב' שלישים דרך משל אם ההפסד הוא כ"ד זהובים אמרינן אילו היה זה הסך ריוח היה המקבל נוטל י"ב עכשיו יקבל היזק ח' זהובים וכן לפי ערך תמיד כגון רביע באגר להמקבל אמרינן אם יהיה היזק יקבל עליו המקבל ב' שלישים ממנו דהיינו ד' ואי כתב שיטול ג' חלקים באגר והנותן רביעי יבוא היזק על המקבל י"ב זה הדין אם מבואר בשטר איזה חלק יטול בריוח ולא הוזכר חלק דהפסד אבל אי פלגא הפסד ר"ל שהוזכר בשטר שיטול המקבל פלגא בהפסד ולא הוזכר חלקו אם יהיה ריוח אמרינן תרי תילתי באגר ר"ל אם יהיה ריוח כ"ד זהובים יטול ב' שלישים מכל הריוח דהיינו ט"ז זהובים אבל אין לפרש תרי תילתי באגר כאן מן הסך שהיה מגיע עליו אילו היה היזק כמו שפירשנו ברישא תרי תילתי בהפסד דא"כ לא היה נוטל המקבל בריוח רק ח' זהובים וזהו איסור שצריך דוקא שיטול המקבל בריוח יותר מחלק ההפסד שלו אבל אי כתוב רביע בהפסד על המקבל ולא הוזכר חלק הריוח באופן אחר תרי תילתי באגר דהיינו שאמרינן אילו היה הפסד היה הנותן מקבל הפסד ג' חלקים דהיינו י"ח זהובים זה הסך אנו חושבים בריוח עכשיו ויטול המקבל שני שלישים מאותן י"ח זהובים דהיינו י"ב זהובים שהוא מחצה כן הוא עיקר הגירסא ולא כיש גירסות נוטל שליש דאותה גירסא היא אליבא דרמב"ן דס"ל בין לענין ריוח בין לענין הפסד אזלינן בתר חלק המקבל ונמצא דבסוף סעיף זה לא היה נוטל המקבל רק ח' זהובים אבל הרמב"ם לא ס"ל כן אלא דבזה אינו מן הראוי שלא יטול רק ח' זהובים והנותן יטול ט"ז זהובים ע"כ חשבינן כאן כחלק הנותן שממנו יטול ב' חלקים והיינו י"ב זהובים והוא כפי חלק ההפסד שלו ותוספת שליש חבירו והכלל בזה דלענין הפסד לא אזלינן אלא בתר חלק המגיע להלואה שאין פורע המקבל אלא השליש מהפסד המגיע לחלקו ולענין ריוח אזלינן בתר חלק הפקדון דהיינו שהמקבל נוטל שליש אחר מחלק המגיע לחלק הפקדון נוסף על המגיע לחלקו הטעם מבואר בכסף משנה בפרק ו' מהלכות שלוחין ולעולם אין המקבל מפסיד אלא בשלישית מהפסד הנוגע לחלקו והשליש האחר מסייע בו הנותן ובשכר טירחו ולעולם אין הנותן נוטל אלא השני שלישים מריוח הנוגע דהשליש האחר נותנו למקבל שכר טירחו וכן לפי ערך זה תמיד כל שהוזכר ההפסד בפחות מפלגא אמנם אם הוזכר שיקבל עליו שלשה חלקים בהפסד אז אין שייך לומר כלל תרי תילתי באגר אלא יקח בריוח לפי ערך דלעיל כפי חלק ההפסד שלו ותוספת שליש בחלק חבירו ונמצא שיטול ך' זהובים מהריוח:
לו סָעִיף כח לא יטול כלום. הטעם שהרי שכרו תחילה היה במה שירויח והרי לא הרויח כלום אבל בסיפא שהתנו למחצית שכר והפסד וצריך ליתן שכרו כפועל א"כ מתחילה סמך עצמו על השכר כפועל ואילו הרויח היה נוטל השכר כפועל מן האמצע והשאר היו חולקין עכשיו שאין שם ריוח מ"מ שכרו כפועל לא הפסיד ויקחנו מן הקרן וכיון שהוא חייב להשלי' חלק ההפסד שלו בקרן על כן לא יטול אלא חצי שכרו מן הקרן והשאר יפסיד כן מבואר בתשובת הראב"ד שהביא ב"י ובלבוש נתן טעם אחר מלבו ואינו נכון כלל:
לז סָעִיף ל אינו יכול להוציא החצי כו'. פרש"י דמתוך שמשתכר בשלו יטריח ויעסוק בה יפה והתוספות פירשו שכשמוציאה מפסיד המלוה שאין קרן שלו קיים ואין לו על מה לסמוך:
לח סָעִיף לב חייב לשלם פי' המקבל מתנה אבל מי שקנה מן המקבל א"צ להחזיר מה שקנה:
לט סָעִיף לג אלא יחלקו כל שטר כו'. ונמצא המקבל מרויח שהרי בהפסד בא עליו פחות ממה שמגיע בהריוח כדלעיל:
מ סָעִיף לד עד שנפלוג בריוח. פי' שתקבל עליך שאם יהיה ריוח אח"כ נחלוק אותו ולא נחשיבהו למלאות ההפסד שהיה כבר:
מא סָעִיף לה אין שומעין לו. דמזלי דבי תרי עדיף: (מא) רק הריוח וכו'. דרווחא לקרנא משתעבד דשמא יפסיד בסחורה וצריך שיהיה הריוח קיים להשתכר בו עוד כדי למלאות הקרן:
מב סָעִיף לז לא יהא לוקח בשלו חטין. פי' בחלק מלוה שלו ובשל חבירו פי' בחלק הפקדון:
מג סָעִיף לח לא כסות ולא כלים. שאלו אינן בכלל פירות:
מד סָעִיף לט רשאי לקנות גם לעצמו. לא דמי לסעיף כ"ט דשם מושיבו בחנות שכל עסקיו יהיו בחנות:
מה סָעִיף לט ובלבד שלא כו'. דשמא של עצמו אינו משובח כמו של שותפו':
א סָעִיף א אסור. ולא מהני כשנותן לו שכרו כפועל בטל כדלקמן ס"ב דהכא כולו מלוה הוא ב"י בשם הר"ן וכ' הראב"ד אפילו יהיב ליה שיעור פלגא קרנא בתורת רבית מחשבינן ליה כקרנא ולא משלם אלא פלגא אחרינא וקרעינן לשטרא ולא אמרינן בכי הא סלוקי בלא זוזי אפוקי הוא דלא אמרינן הכי אלא במשכנתא לעיל סי' קע"ב ואם פוסק דמים על הצאן וגם פסק דמי השבח וקבל עליו לתת בכל שנה דבר קצוב בין יהיה שם שבח בין לא יהיה הוי ר"ק וכתב ב"י דכ"ע מודים בזה לדינא וכתב הטור דל"ד צאן ברזל אלא ה"ה סחורה אחרת ופרש"י במשנה מפני שרוב המקבלים היו נוהגין כן בצאן נקרא צאן ברזל:
ב סָעִיף א כלל. אלא שליחותיה דבעל הסחורה קא עביד:
ג סָעִיף ב בטל. כתב הש"ך ולא כל שכרו אלא רואין אדם שבטל ואין לו שום מלאכה כמה היה רוצה ליקח להתעסק בזה העסק ואפילו אם היה לו מלאכה שנותנין עליה שכר טוב ומתבטל ממנה אין אומדים כמה היה רוצה ליקח ליבטל ממלאכתו ולהתעסק בזה העסק שלא היה לוקח אלא הרבה אלא אומדין באדם בטל. טור. אבל הב"י מפרש דאומדין כמה רוצה ליטול פועל א' כדי לבטל ממלאכתו לגמרי ובין שנותנים לו מלאכה קלה או כבדה שיעורו שוה ויש פוסקים מפרשים שמשערין לו במלאכתו הראשונה כמו שהוא מרויח בשעת הבטלה כגון שהוא חייט ודרכו לתפור בגד בסלע בפרוס הרגל שהמלאכה מרובה ובשאר הימים תופרו בפחות מסלע וכך הוא נוטל עכשיו בשכרו ורש"י ושאר פוסקים מפרשים שאם היה עושה מתחלה מלאכה כבדה ומרויח בה הרבה וזו היא קלה אומדים כמה יניח משכרו לעשות מלאכה זו והט"ז כתב דפי' הטור ופי' הב"י שניהם אמת אלא דהטור מיירי מבעל מלאכה דידענו שיעור שכר טרחו בזה אבל מה נעשה באדם בטל לגמרי שמקבל עיסקא איך נשער שכר טרחו ע"כ צריך לשער כפי מה שאדם רוצה לעשות עסק זה כשהוא בטל עכ"ל:
ד סָעִיף ב שהוא. אפילו דינר לאלף ואפילו העסק אחר אינו ממין זה העסק שרי כל שאינו מבטל מעסקיו מפני מעותיו של זה. ש"ך:
ה סָעִיף ב שלישו. פי' הריוח נחלוק בשוה אלא שבשכר טרחך אני נותן לך שליש מכל הריוח מותרות שרי הואיל ויש לו עסק אחר משמע אבל אם אין לו עסק אחר אסור אלא צריך ליתן להמקבל ב' שלישי הריוח ובהפסד לא משלם רק שליש כיון שלא פסק עמו תחלה (וכתב ש"ך אבל להפוסקים שהבאתי לקמן דאם הלוקח מקבל שליש הריוח אפילו משלם לו חצי ההפסד מותר א"כ אפילו אין לו עסק אחר שרי) והב"ח כתב דאף אם פסק עמו בדינר מתחלה לא מהני אא"כ כשהמקבל מרוצה למה שפסק דאל"כ מאי מהני פסיקה דידיה:
ו סָעִיף ב דאונסין. ול"ד לדלעיל סימן קע"ג סי"ג דמותר לקבל עליו אחריות החומץ דהתם מכר הוא ב"ח וכתב הש"ך דמשמע דגם בעיסקא צריך לקבל כל האחריות דשייך ביה יוקרא וזולא וכ"ש בנותן לו מעות למחצית שכר דבהא אפי' המקילים מודים וכתבו הגהמ"יי אע"פ שנותן עסקא לחבירו על תנאי שיטול המתעסק ג' חלקים מהריוח ובעל המעות רביעית מ"מ הוי חצי מלוה וחצי פקדון ומה שהמתעסק נוטל יותר בריוח הוי שכר טירחא עכ"ל:
ז סָעִיף ג כשותפות. וחולקים הריוח והפסד באיזה ענין שירצו ואין חוששין משום רבית. ש"ך:
ח סָעִיף ד שליש. כתב הש"ך זהו דעת הרמב"ם אבל רוב הפוסקים חולקים וס"ל דהמקבל נוטל ב' חלקים ריוח ומקבל חצי ההפסד וכ"נ עיקר בש"ס ומיהו כ"ז בסתם מקומות אבל היכא שיש מנהג ידוע הולכין אחר המנהג היכא שאין איסור בדבר וכתב הט"ז ונ"ל דאם כבר נתן המקבל לנותן קרן וריוח שלו (ולא נתן לו שכר טירחא כלל אין לו עליו שום תביעה דדבר זה א"ר הוא ואין מוציאין בדיינים אבל כ"ז שלא נתן לו עדיין הקרן שלו יוכל לעכב עצמו מן הקרן כדי שכר טרחו אמנם אם כבר נתן לו הקרן והריוח ולא תבע שכר טרחו) ואח"כ תבע ממנו שכר טירחא והמקבל נשאר חייב לו מצד אחר איזה חוב ורצה לנכות שכר טרחו נראה שאינו יכול לנכות כיון דבשעת פרעון הקרן לא בקש כלום והוי מחילה גמורה עכ"ל (ועיין בס' פרח מטה אהרן סימן כ"א וסי' קט"ז):
ט סָעִיף ה כשומר. כתב המרדכי שאם הלוה ראובן לשמעון מעות לזמן קצוב ואחר הזמן אמר המלוה ללוה יהיו בידך למחצית שכר המתעסק חייב באונסים כמו שהיה חייב מתחלה וכ"כ מהרש"ל וכתב הט"ז ונראה אם העסקא היא באופן שע"י שעוסק בחלק הפקדון יש לו ריוח בחלק המלוה שלו כי יוכל לקנות סחורה טובה מה שלא יכול לקנות בחלק המלוה שלו לבד או שצריך להוליך סחורה של העסקא למקום רחוק ואילו לא היה מוליך אלא חלק מלוה שלו היו ההוצאות קשים עליו וע"כ הוא צריך להוליך גם חלק הפקדון שתתמעט ההוצאה על חלקו בזה א"צ ליתן לו שכר טרחו כי זה עדיף מתרי תילתי באגר והביא כמה ראיות לדבריו ע"ש:
י סָעִיף ה ישנה. דוקא הכא דהוה מדרבנן שרי בכה"ג אבל לא ברבית דאורייתא. ש"ך:
יא סָעִיף ה כגזלן. מאחר שאינו מכוין לגזול רק להנאת חבירו שירויח הרבה. הגה' אשר"י:
יב סָעִיף ה לעצמי. דוקא אם בשעת השינוי אומר כן אבל אם לא אמר כלום בשעת השינוי ואח"כ אומר לעצמי שניתי אינו נאמן דמוקמינן ליה בחזקת כשרות עד עכשיו והשתא הוא דאתרעי עכ"ל הט"ז ובנה"כ כתב וז"ל לא ידעתי למה וכי אין אדם נאמן על עצמו לחוב לעצמו ע"כ ולא אוכל להבין דבריו שהרי הט"ז כתב זה על מ"ש רמ"א דמה שעשה עשה לעצמו דהוה כגזלן ע"ז כתב אם לא אמר כלום בשעת השינוי אינו נאמן וצ"ע:
יג סָעִיף ו וקצץ. כ' הט"ז נ"ל פי' דבר זה דאסור למקבל עסקא לומר לנותן העסקא למחצית שכר שקונה ממנו חלק בריוח שהוא על ספק עדיין מה יהיה והוא יכניס עצמו בספק ויתן לו דבר קצוב עבור זה אבל איפכא שהנותן קונה הספק מן המקבל בדבר קצוב ודאי מותר אבל אם נותן איזה סך בעיסקא לחבירו שיעסוק וירויח ואם ירויח יתן דבר קצוב לנותן ואם לא ירויח לא יתן כלום אין בזה איסור וכן הוא מעשה בכל יום בכל הקהלות שעושין ממרנו"ת וכותבים עליהם שהוא שטר עיסקא בסך פלוני קרן וריוח ע"צ היתר סך פלוני ואין פקפוק ונדנוד איסור נשמע ע"ז רק שאחריות ההפסד צריך שיהיה על שניהם עכ"ל:
יד סָעִיף ו האחריות. פי' בין דאונסים בין דגנבה ואבדה:
טו סָעִיף ו קצוצה. פי' שאין שם עסקא רק הלואה וכ' הש"ך דדין זה צ"ע דמשמע מכל הפוסקים דאפילו ברבית דאורייתא שרי כשמקבל עליו כל האחריות ע"ש שמאריך בזה:
טז סָעִיף ו קצתו. כלומר דאונסים לבד או דגנבה ואבדה לבד:
יז סָעִיף ז רבית. אע"פ שחצי האחריות על המלוה אסור משום ר"ק אם הוציא המעות ביציאותיו אע"פ שבאו לידו מתחלה בהיתר. מהרי"ק:
יח סָעִיף ז עלה. וכ' המרדכי דנותנין להמקבל על נאמנות שלו אם דומה לו שעלה כ"כ ואין משביעין אותו על ספק אלא אומרים לו זכור שעל נאמנות שלך אנו סמכינן וכתב בבד"ה ע"ז הטעם פשוט דאין משביעין אוחו מפני שאינו טוענו ודאי והש"ך כתב דאפילו טוענו ודאי המלוה פטור בלא שבועה אם אומר בהיתר לקחתי כדלעיל סי' קס"ט סכ"ה וכתב הט"ז ומזה נ"ל ללמוד במי שעושה עם חבירו עיסקא בהיתר עד זמן פלוני ואחר אותו הזמן נשאר המעות בידו כבראשונה בלי עשיית היתר מחדש שאין המקבל יוכל לומר איני נותן לך ריוח אחר זמן הנ"ל כיון דמתחלה בא לידו המעות בהיתר ודאי נמשך גם אחר הזמן וק"ו הוא מדין הנזכר כאן שעשאו בפירוש מלוה עכ"ל:
יט סָעִיף ח אסור. ויש פלוגתא בין הפוסקים אי הוי ר"ק או רק א"ר וע"ל סי' ק"ע וס"ס קע"ב:
כ סָעִיף ט נאמן. כתב הט"ז איני יודע לפרש מה הוא נאמנות של זה היתום אם הוא יתום גדול מה נשתנה הוא מאדם אחר ואם הוא יתום קטן הא לאו בר טענה הוא כלל ע"כ אני אומר הבא ליתן יפוי כח ליתום יותר מלשאר אדם כשיש עליו הכחשה עליו לבאר דין זה ולהביא ראיה ברורה על פירושו (ובנה"כ כתב דבסימן ק"ס ס"ק כ"ט בש"ך תמצא ישוב לזה ע"ש וגם י"ל דאנן טענינן ליה שום טענה דבהיתר לקח וכן יש לכוין דעת הלבוש עכ"ל):
כא סָעִיף י המלך. כתב הט"ז הכלל הוא שכל שהוא חוב ברור וזה מקבלו לפטור אותו בפחות אסור ובלבוש חילק בזה בין מלך לאדם אחר והוא שלא בדקדוק עכ"ל:
כב סָעִיף יא חולקין. והסברא ראשונה עיקר כמ"ש סי' קס"ט. ש"ך:
כג סָעִיף יב אינו. כתב הש"ך אע"ג דאי בעי פטר נפשיה בפרעתי או להד"מ אינו נאמן דאין אדם משים עצמו רשע ומשמע דאפילו במלוה ע"פ אינו נאמן:
כד סָעִיף יד מתירין. אין כאן מחלוקת דגם המחבר וסייעתו מודים לזה וה"ה איפכא שנותן לו פירות ומקבל מעות כדלקמן סי"ח עכ"ל הש"ך:
כה סָעִיף טז גמור. כתב הש"ך דנראה מדברי המחבר והרב דהוי רבית דאורייתא מיהו היכא שלא כתב לו ליתן קצבה בכל שבוע אלא שכ' בשטר שאם לא יפרע לו סוף תשרי ס' דינרין ישלם לו ס"ז סוף חשוון ליכא אלא איסור דרבנן (ועי' בתשובת מבי"ט ח"ב סי' רצ"ח ובתשו' ר"א ששון סי' קס"ב) וכתב הט"ז מכאן משמע שבכל התירים שעושין בהלואה כגון עיסקא וכיוצא בו אסור להזכיר בשטר קצבה בכל שבוע (וע"ל סי' קע"ו ס"ק ו' מש"ש) (ובנה"כ כתב שנ"ל דהיכא דיש היתר מותר להזכיר שבוע ושאני הכא דאין כאן היתר אבל כשכותב שטר עסקא כמו בזמנינו מותר להזכיר שבוע וכן המנהג עכ"ל):
כו סָעִיף יד שאוסר. כ' בב"ה בשם א"ח דדוקא בשעת הלואה אסור לעשות כן לכתחלה אבל אם הלוהו כבר על המשכון ועתה אומר אם לא פרעתיך יהא המשכון מעכשיו שלך מותר ע"ש וכ' הש"ך דצ"ע דהיש מתירין לעיל סי"ד משמע דחולקין כיון שאינו נותן לו בסוף מעות ואולי יש לחלק בין משכון שהיה תחלה ברשותו גרע טפי:
כז סָעִיף יח וקנו. בענין דלא הוי אסמכתא כמ"ש בח"מ סי' ר"ז והכא כ"ע מודו דמותר כיון דהוא דרך קנס אלא דאסור משום הערמת רבית וכאן במוכר לו סחורה כיון דהוא דרך קנס אפי' הערמת רבית ליכא עכ"ל הש"ך וכ' הב"ח דוקא כשהתנה שיתן בעבורה לאותו זמן תיכף מאה זהובים אבל אם היה התנאי שאם לא יתן לו הסחורה לחצי שנה יתן לו עבורה אחר כלות השנה מאה זהובים רבית גמור הוא והש"ך כתב שאינו מוכרח רק אם התנה בפירוש שאם לא יתן לו לחצי שנה יתן לו מאה זהובים ככלות השנה והמלוה מחוייב להמתין עד כלות השנה בהא מסתברא דרבית גמור הוא ולית דין צריך בשש וכן נוטה דעת הט"ז ע"ש:
כח סָעִיף יח היתה. פי' כנגד כל המעות ולא סגי במקצת ממנה כדלעיל סי' קע"ג ס"ו. ט"ז וש"ך:
כט סָעִיף יט הפקיד. כתב מהרש"ל מי שהלוה לחבירו ואח"כ אמר המלוה למחצית שכר ונאנס חייב הלוה באונסים ואם הרויח הכל שלו ואם נותן מעצמו מותר ליקח דאין זה רבית מאחר שלא התנה תחלה בכך:
ל סָעִיף יט רבית. כיון דלא נתנו לו בתורת מלוה ולא שייך לומר קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע אלא היכא דהתנה להיות רחוק להפסד וקרוב לשכר. מרדכי:
לא סָעִיף כא בכלל. פירוש והמותר על זה הוא הריוח ויחלקו אוחו וכ' הב"י בשם תשובת הרא"ש אם היה תחילת העסקא באיסור שמכר לו חטים פחות מהשער כדי שיתן לו מעות וגם לא נתן לו שכרו כפועל בטל לא יטול שום ריוח דאילו היה נותן לו סתם היה נוטל המקבל שכר טירחא בא' מן הדרכים שנזכרו לעיל סי' ג' ד' אבל זה שעשה באיסור אילו נתן לו שכרו כפועל בטל היה מתבטל קצת מן האיסור והוי שקיל חצי הריוח דארוח ממה שהיה בשער שבשוק שבשעה שנתן המעות לכמו שנמכרו וכיון שלא התנו אלא באיסור לא יטול ריוח כלל עכ"ל:
לב סָעִיף כב שקנאה. דזה מקרי הפסד מכיסו שהרי יכול למכרה ביוקר:
לג סָעִיף כג מעכב. הטעם דבשנה ראשונה יש טפול מרובה לפי שהיא דקה וצריך להכניסה ולהוציאה ויש סברא להיפך שאדרבה שנה שניה יש טפול מרובה לפי שצריך מזונות הרבה ע"כ כל א' יש לו סברא לטובתו ומעכב על חבירו שתהיה העסקא עד כלות ב' הזמנים האלו ט"ז וכתב עוד וז"ל שאלה המקבל עסקא מחבירו איזה סך ממון על זמן ואחר זמן הפרעון התעכב המקבל אצלו המעות ונתעסק בהם ואינו רוצה ליתן ריוח ממה שמגיע אחר הזמן פרעון כי אמר שאחז"פ היו המעות פקדון אצלו כי אין לו היתר עמו רק עד הזמן ואחר כך היה רבית מה שיתן לו. עוד שאלה בממרנ"י שכתוב בה וז"ל שקיבל החתום עליו ת' זהובים קרן בעסקא ולתת ריוח למוציא שטר מעסקא הנ"ל ק' זהובים ז"פ ר"ח ניסן ובאם ימשוך הפרעון אפילו מקצתו קיבל החתום עליו מעכשיו להחעסק באותו סך שיעכב אצלו בתורת עסק הנ"ל ולתת רוחים לפי ערך הריוח דלעיל ואח"כ המשיך הפרעון איזה זמן ובא הנותן שיתן לו רווחים מן הרווחים דהיינו מר"ח ניסן ה' מאות זהובים קרן ויתן לו רווחים גם מן הק' זהובים אם הדין עמו או לא. תשובה על השאלה הראשונה נראה ברור דהדין עם הנותן וחייב לתת לו רווחים גם מהעסק שאחר ז"פ וההיתר שבתחלה נמשך גם אח"כ עד שיודיעו אחר הזמן שאינו רוצה לקבל עוד בעסקא אותן המעות והביא ראיות לדבריו ועל השאלה השניה אם יהיה על הריוח שם קרן אחר הזמן נראה דהדין עמו דאע"פ שהמנהג שאין לוקחין ריוח מן הריוח מ"מ מאחר שנזכר בשטר בפירוש שמהיום מקבל עליו להתעסק במה שהוא מעוכב בידו אפילו מקצת מהפרעון נראה ברור דבכה"ג ליכא מנהגא עכ"ל:
לד סָעִיף כד יצרף. כ' הש"ך וא"ל הא בלא"ה אסור משום שקצץ כדלעיל ס"ו דשאני התם דקצץ בדבר ידוע אף אם לא יהיה ריוח משא"כ הכא ומיירי כאן אפילו כתב בלשון עסקא נמי אסור מיהו כתב הריטב"א דמסתברא אם מניח השטר ביד השליש תו ליכא למיחש למידי ושרי:
לה סָעִיף כד מלוה. אפי' הקרן לחוד וכתב הב"ח דאע"ג דאין לגבות הריוח ממנו בע"כ מ"מ אם המקבל רוצה לקיים התנאי שהתנה עמו בע"פ יכול לקבל ממנו כיון שנתן לו בתורת עסקא ואם התנה עמו בע"פ בפני עדים חשבינן כאלו מפרש העסקא בשטר ומוציאין ממנו בע"כ ועיין בטור ח"מ סי' י"ח:
לו סָעִיף כא דנין. וי"ו של ובהפסד וי"ו מחלקת היא כמו או בהפסד וכתב בהגהת פרישה וא"ל יתן לו שכרו כפועל בטל כדלעיל ס"ב ד' דשאני הכא דכתב בשטר מחזי טפי כרבית וכתב ב"י דבאיניש אחרינא אי קדים מרא עסקא ותפיס לא מפקינן מיניה דה"ל א"ר אבל באדם גדול כיון דפשיטא לן דלאו באיסור אתני מפקינן מיניה וע"ל סכ"א:
לז סָעִיף כז שלישי. כ' הט"ז דרך משל אם ההפסד הוא כ"ד זהובים אמרי' אילו היה זה הסך ריוח היה המקבל נוטל י"ב עכשיו יקבל היזק ח' זהובים וכן לפי ערך תמיד כגון רביע באגר להמקבל אמרינן אם יהיה היזק יקבל המקבל עליו ב' שלישים ממנו דהיינו ד' ואי כתב שיטול ג' חלקים באגר והנותן רביע יבוא היזק על המקבל י"ב עכ"ל:
לח סָעִיף כח כלום. הטעם שהרי שכרו היה תחילה במה שירויח והרי לא הרויח כלום אבל אם התנה למחצית שכר והפסד נוטל שכרו כפועל בטל (א"כ מתחילה סמך עצמו על השכר כפועל ואלו הרויח היה נוטל השכר כפועל מן האמצעי והשאר היו חולקין עכשיו שאין שם ריוח מ"מ שכרו כפועל לא הפסיד ויקחנו מן הקרן וכיון שהוא חייב להשלים חלק ההפסד שלו בקרן ע"כ לא יטול אלא חצי שכרו מן הקרן והשאר יפסיד) כ"כ הראב"ד וה"ה אם התנה תחלה בדינר סגי בהכי כדלעיל ס"ב. ש"ך:
לט סָעִיף כט אחרים. שלא יתבטל מן העסק:
מ סָעִיף ל להוציא. כ' רבינו ירוחם דוקא שלא שינה אבל אם שינה שא"ל להתעסק בדבר פלוני ונתעסק בדבר אחר ואמר בפ' לעצמי אני קונה ממחצה מלוה הכל לעצמו והוא שיאמר כן בפני עדים וכן כתב הרב לעיל ס"ה ועיין בח"מ סימן קע"ו וקפ"ג ורצ"ב:
מא סָעִיף לא נוטלן. כ' המרדכי דאפילו מיתומים קטנים נמי שקיל ומיירי כשנתקבל העדות בחיי אביהן דבכה"ג נפרעין מהן כמ"ש בח"מ סימן ק"ח עכ"ל ד"מ:
מב סָעִיף לב לשלם. הנותן הראשון ואם אין לו חייב לשלם המקבל ממנו מתנה ולא זה שקנאו ממנו או קיבל ממנו במתנה דאותו לוקח או מקבל מתנה ברשות לקחו ממנו דלא ידע דמשל עסק הוא כ"כ הפרישה והב"ח כ' אע"פ שאין המתנה בעין ביד המקבל מתנה אלא שינה והחליפה בד"א או שמכרה או נתנה לאחרים או הפסיד חייב המקבל מתנה מהמקבל לשלם לנותן אע"פ שלא היה יודע דמשל עסק נתן לו דדמי לגנב ופרע בחובו או בהקיפו שצריך להחזירו בחנם כמ"ש בח"מ סי' שכ"ו ס"ו וכ"ש גנב ונתנו במתנה ונראה דה"ה כשהמקבל נתן לאחרים בזול כדי להבריח העסק מהנותן דינו כגנב שעשו בו תקנת השוק אם לא היה יודע הלוקח דמשל עסק היה ואם היה יודע דינו כקנה מגנב מפורסם עכ"ל:
מג סָעִיף לג תנאם. ונמצא המקבל מרויח שהרי בהפסד בא עליו פחות ממה שהגיע בהריוח כדלעיל:
מד סָעִיף לד הודיעו. כלומר שהודיעו מההפסד וא"ל לא אעסוק עד שתקבל עליך שנפלוג בריוח מהיום והלאה ולא יהא הריוח משועבד לקרן הרשות בידו. ש"ך:
מה סָעִיף לה לזמן. כ' הב"ח דוקא לזמן אבל אי לא קבע זמן מצי למימר לחבריה הב לי פלגא רווחאי ופלגא קרנאי וכו' ועיין בח"מ סי' קע"ז מדינים אלו:
מו סָעִיף לו פועל. כמ"ש בח"מ סימן של"ג:
מז סָעִיף לז בשלו. כלומר בחלק מלוה של חטים ובחלק פקדון של חבירו שעורים וה"ה כל שאר שני מינים אסור אלא יהא הכל שוה. ש"ך:
מח סָעִיף לח כסות. דכל מילי בכלל פירות חוץ מכסות וכלים כ"כ הרא"ש:
מט סָעִיף כט לעצמו. ממעות אחרים שאינן דמי השותפות מאותו המין וכ"ש מין אחר ול"ד לדלעיל סכ"ט בחנות משום דבחנות מחויב לישב שם כל היום להתעסק בשלו ולא יבטל בעסק אחר משא"כ הכא. פרישה:
נ סָעִיף לט עצמן. דשמא מה שקנה לעצמו אינו משובח כ"כ כמו השותפות ונמצא חבירו נפסד בכך. והיכא דאיכא ספיקא דדינא או מחלוקת בין הפוסקים אי הוי ר"ק או א"ר נראה דהוי ספק ממונא ולקולא והמע"ה אם לא שרוב הפוסקים מסכימים דהוי ר"ק דהוי ספק איסור דאורייתא דאזלינן בתר רובא ונ"ל שהב"ד יאמרו לו שהוא עושה איסור בדבר ויאיימו עליו וכן ראוי להחמיר לעצמו אבל אם אינו משגיח בכל זה אין כח ביד ב"ד להוציא ממנו כיון דהוי ספיקא דדינא ולכאורה נ"ל ראיה ממאי דאמרי' גבי מתנות כהונה ונתבאר לעיל סי' ס"א סכ"ג וכן לקמן גבי בכור סי' ש"ה סי"ג וכן בכמה דוכתי דפטור משום המע"ה אע"ג דהוי מ"ע שבתורה וע"ל סי' רנ"ט עכ"ל הש"ך (איסור הרבית הוי בתחלת ההלואה אע"פ שהלוה לא יתן הרבית. תורת אמת סי' קס"ב. אסור להלוות ברבית לישראל ע"מ ליתן לעניים או לשאר מצות ג"ת דף ר"ג. לוה עשיר ומלוה עני אסור ללוות ממנו לתועלת העני שם דף רמ"ה. אחד שלוה מחבירו על משכון ובשביל איסור רבית עשה לו כעין מכר גמור אף שהיו שוין יותר והבטיחו המלוה שאם יעשה אחר כך רצונו שיחזור וימכרנה לו כנהוג באותן שרגילין ליתן רווחים והנה המלוה אינו רוצה להחזירו כל עיקר וטען שקנה ק"ג וזה טוען שנעשה מפני האיסור פסק צ"צ סי' כ' כיון שנותן לו הלוה דבר הרגיל מתוספת מעותיו הרי זה נקרא שעשה רצונו וחייב להחזיר משכונו ועי' מהר"מ מטראני סי' קכ"ג. עוד כ' שם סי' כ"א אחד שלוה על המשכון כנזכר לעיל אך כאשר ארכו הימים ולא בא הלוה לפדותו בא המלוה לעשות חשבון עם הלוה כדי שיפרענו המעות הקרן עם הרווחים ויקח את שלו והנה לפי החשבון נמצא חייב לו יותר ממה ששוה המשכון וזה אומר אני לא אחזיר המשכון אם לא שתפרע לי משלם כי לדידי שוה כ"כ כמו שאתה חייב לי וזה אומר דוקא אתן לך דמי שווי המשכון ואקחנו. העלה דהדין עם הלוה מאחר שמתחלה המלוה לא הלוהו אלא פחות מכדי שווי המשכון גלי דעתיה שרצונו היה להיות בטוח על הקרן וגם על העודף שיגיע ע"פ היתר ולא באיסור ואם יקח יותר ודאי אסור ע"ש ועי' בק"א של לה"פ שהעתיק מסמ"ע התקנות מפנקס הארצות בענין הרבית):
א סָעִיף ה כשומר שכר. עבה"ט מ"ש בשם המרדכי וכבר הביא הרמ"א דין זה בח"מ סוס"י ק"כ ובסימן קע"ו:
ב סָעִיף ז כיון דמעיקרא. עבה"ט ס"ק י"ח בשם ט"ז ומזה נ"ל ללמוד כו'. ועיין בס' לבושי שרד שכתב די"א שאין המקבל חייב ליתן לו אלא אם רוצה ליתן אין בו איסור רבית וא"כ הוי ספיקא דדינא ואין מוציאין מהלוה ואם תפס המלוה לא מפקינן מיניה. ויש להודיע להסופרים שיפרשו בשט"ח בידיעת הלוה שגם אם יעבור זמן פרעון יהיה מחוייב ליתן לו ע"ש:
ג סָעִיף יד ויש להקל בזה. וכן דעת הרדב"ז בתשובות החדשות סוף סימן תצ"ז ע"ש:
ד סָעִיף טז הרי זה רבית גמור. עי' בתשובת הר"א מזרחי סי' כ"ג שכתב דמ"מ פשיטא דלית ביה משום רבית קצוצה ומשום הכי מותר במעות של יתומים להלוות בכה"ג ע"ש:
ה סָעִיף יט הפקיד מעות. עבה"ט ועי' בדגול מרבבה שכתב דהיינו שכן התנו בדברים בעלמא אבל אם קנו ממנו או עשו שטר עיסקא משתעבד אפילו אחר הלואה ע"ש:
ו סָעִיף כד ויכתוב אותם מלוה. עבה"ט ועי' בדגמ"ר שכתב דדברי הב"ח כאן שכתב אם המקבל רוצה כו' סתרי לדבריו בח"מ כו' ומסיק לכן נלע"ד שאף אם היה כתוב בתשובת הרא"ש שאסור ליקח ריוח כמו שהעתיק שם הב"ח מ"מ לא קאי רק על תחלת דברי הרא"ש היכא שצירף הרבית עם הקרן אבל היכא שכתב רק הקרן ועל העיסקא התנה בע"פ לא אסור אלא לעשות כן בתחלה אבל עבר ועשה לא מיבעיא שמותר לקבל אם הלוה נותן מרצון טוב אלא שאפילו חייב הלוה ליתן חצי הריוח כפי התנאי ותדע כו' ע"ש. והנה פ"א נזדמנתי עם כבוד ידידי הרב החריף המופלג מוהר"ר שמואל נר"ו דיין מצויין דקהלתנו הראני בכתביו שהשיג על דברי דגמ"ר הנ"ל דבתשו' הרא"ש כלל פ"ח דין ז' מפורש שאף אם כתב הקרן לבדו ועל העיסקא היה תנאי בע"פ אסור להנותן שיקח שום רבית וגם הרא"ש לא הזכיר שם כלל בתחלה דין דצירוף הרבית עם הקרן. והאריך בזה והעלה דאיסור גמור הוא ליקח רבית אם כתב בשטר רק הקרן אפילו אם הלוה רוצה ליתן לו כמפורש בתשובת הרא"ש הנ"ל בכלל פ"ח ופ"ט ע"ש [ועי' בתשובת חמדת שלמה סי' כ"ז שהשיג ג"כ על הדגמ"ר בזה וע"ש עוד]:
ז סָעִיף כז שני שלישי החלק. עט"ז ס"ק ל"ה ועיין בס' מרכבת המשנה פ"ו מהל' שלוחין ושותפין דין ה' שהרבה להשיב עליו:
ח סָעִיף לט בפני עצמן. עבה"ט מ"ש והיכא דאיכא ספיקא דדינא כו' [ועי' בתשו' חתם סופר סי' רמ"א מ"ש בזה] ועי' בתשובת ברית אברהם חי"ד סי' מ"ט אות א' בהגה"ה שהכריע דאי הוי ספק אם הוי ר"ק או אבק רבית הוי ספק איסור לחומרא וצריך להחזירם כיון דשלא כדין בא לידו אבל בספק אי הוי ר"ק או שרי לגמרי יכול לומר קים לי ע"ש מלתא בטעמא וסיים דהלכה כדברי המכריע:
א סָעִיף א דהיינו כו'. רמב"ם וכפירש"י שם אבל תוס' פי' שנותן לו דבר קצוץ וכ"ה בתוספתא וירושלמי שם והביאו תוס' שם ע"ש בד"ה אין כו' וערש"י שם ד"ה אין כו' ואע"ג כו' והר"ן כתב דכאן קמ"ל אע"ג דנותן לו שכרו כפועל לא מהני ובזה מתורץ קושיא שניה של תוס' שם ועוד דפריך גמ' כו'. וז"ש כאן אין מקבלין כלל ובס"ב כ' הנותן כו' שמותר ע"י שכר עמלו. ואין נ"מ בין פירש"י ותוס' לדינא אלא בפי' דמתני' דלרש"י הוא אבק רבית ולר"ת הוא רבית קצוצה:
ב סָעִיף א לפיכך אם כו'. גמ' שם ועוד אדתני סיפא כו'. אא"ר אידי ואידי כו':
ג סָעִיף א שאם כו' או כו'. ר"ל שיקבל הכל וכמש"ש אונסא וזולא וכמ"ש בס"ב בהג"ה:
ד סָעִיף א וכן הדין כו'. טור וערש"י שם ס"ט ב' ד"ה אין מקבלין כו':
ה סָעִיף א וכ"ז לא כו'. כמ"ש בירושלמי המוליך חבילה ממקום למקום א"ל תנה ואני נותן לך כדרך שאתה נותן במקום פלוני אם באחריות הנותן אסור והלוקח מותר אבל חמרים המקבלים מבעלי בתים מעמידין להן פירות במקום היוקר כשער הזול ר"ה אמר נעשה שלוחו ודא מתיבין לר"ה שליח שנאנס פטור על האונסין לא פעמים מתנה ש"ח להיות כשואל. ור"ל משא"כ במוליך חבילה כיון שהוא עושה ג"כ להנאתו משא"כ בחמרים ול"ל מ"ש בגמ' ניחא להו דמגלי כו' (וכמש"ל בסי' קע"ג ס"ק ל"ד) ושם במתני' אין מקבלין צאן ברזל כו' איזה צאן ברזל כו' ר' ירמיה בעי תמן את אמר נושא שכר חייב על האונסין אסור וכאן את אמר נושא שכר חייב על האונסין מותר ר"ל כאן בנצ"ב אמר הואיל ומקבל אחריות עליו אסור ושם בחמרים אמרת אע"ג שמקבל עליו אחריות מותר ולשון הירושלמי הוא להיפך כידוע בהרבה מקומות וכמ"ש הרא"ש בסוף פ' הדיינים ומשני לא פעמים שמתנה ש"ח להיות כשואל לכך שם מותר כיון שאין להם כלל הנאה משא"כ כאן דנוטל בשכר ולהנאתו עושה אסור במקבל עליו האחריות וז"ש ואפילו קבל כו': (ליקוט) וכ"ז לא כו'. כמש"ש ע' א' ת"ר כו' קרוב להפסד ורחוק לשכר חסיד ור"ל שאין נוטל כלל בשכר וערש"י שם ד"ה קרוב לשכר כו' (ע"כ): (ליקוט) וכ"ז כו'. וכ"כ רש"י סוף ע"ב ע"ב ד"ה תנה לי כו' ותוס' ע"ג א' סד"ה החמרים. אלא נראה כו' והחמרים היו משתכרים כו' (ע"כ):
ו סָעִיף ב הנותן כו'. כל סעיף זה הוא לשון הרמב"ם וכן ס"ד. והנה מ"ש ואם היה לו עסק כו' וכן אם כו' הואיל כו' הוא כמש"ש ס"ט א' אמר רב מותר שליש כו' אלא אמר שמואל קוצץ כו' וכאב"א שם כי קאמר רב כו' וסובר דשמואל גמי בהאי גוונא דהא בהדא עניינא איתמר ומפרש מ"ש מותר שליש כו' ר"ל מהמותר על הקרן יהיה שליש שלך ר"ל שליש השכר שלך מותר וא"צ ליתן לו כפועל ושמואל פליג על זה שמא לא יהיה לו שכר כלל וה"ה דפליג על מילתיה דרבא שם פלגא באגר כו' דרבא קאמר אליבא דהלכתא דהלכה כרב וכמ"ש הרי"ף דקי"ל כרב באיסורי ומותר שליש מפרש דל"ד ה"ה פחות ומפרש דכ"ז שלא פסק לו מתחלה אלא כשבאין לחלוק נותן לו וכמ"ש בס"ג בד"א כו' וכן ס"ל להרמב"ם כמ"ש למטה וכן מילתיה דשמואל דרב מודה לו דכ"ש בכה"ג מותר וג"כ אף שלא פסק מתחלה כיון די"ל עסק אחר וה"ה דיכול להקשות על שמואל לס"ד אלא דהיה יכול לומר דשמואל ס"ל כר' יהודה אפילו לא טיבל כו' אבל למסקנא הוא אף לר"מ ור"ש ומפרש מש"ש ר"א מהגרוניא כו' א"ל עד האידנא זוזי כו' דלא כפירש"י משום דהשתא לאו עיסקא הוא שהרמב"ם כתב בהדיא רפ"ו דכה"ג נמי הוא עיסקא. אלא משום דכיון שחצי בהמה שלו א"צ ליתן לו בחצי האחר אלא כדין אם יש לו עסק אחר אלא שמ"מ צריך ליתן לו דבר מועט ובזה כיון שהוא אריסו א"צ ליתן לו כלל וזש"ש השתא שותפי כו' אמרי אינשי כו' וז"ש כאן ואם היה המתעסק כו' ומפרש מש"ש אי פלגא באגר כו' באינו רוצה ליתן לו כלל אז פוסקין לו ב"ד תרי תילתא באגד כו' בין ה"ל עסק אחר או לא וכ"ז שלא פסק עמו מתחלה כלל אבל בפסק עמו מתחלה אפילו לא ה"ל עסק אחר מותר במה שפסק אפילו בפחות משתות וכמ"ש בפ"ו הלכה ז' וכן אם התנו שאם יהיה שם שכר כו' ורבותי הורו שאין כו' ולא יראה לי זה וטעמו ממש"ש ריש עגלא לפטומא אע"ג שאין מגיע לשתות השכר וכן לשכרו כפועל ומפרש בהתנה מתרלה וז"ל ברפ"ח וכן השם בהמה על המפטם להיות מפטם אותה והשכר לאמצע צריך ליתן עמלו כפועל בטל ואם א"ל הרי הראש והאליה שלך בעמלך יתר על מחצית השכר מותר. וכתב ה"ל למפטם בהמות אחרות שמפטם אותם עם זו השומא אצלו כו' הואיל והוא מתעסק בשלו ובשל חבירו אפילו לא העלה לו אלא דבר מועט בכל ימי השותפות הזאת דיו דחולק בשכר בשוה [ור"ל אפילו לא התנה מתחלה כנ"ל] ואם היה אריסו הואיל והוא מטפל בשלו ובשל בעל השדות א"צ להעלות כלום. והטור מפרש ג"כ מותר שליש כפי' הרמב"ם וכן מפ' הרי"ף והרא"ש וש"פ ומפ' מותר שליש לאו דוקא אלא דבר מועט וכמ"ש ברי"ף אבל דאית ליה עיסקא אחרינא ולא קמבטיל ליה מיניה לא בעי באגריה כולי האי כדאמרינן א"ר מותר שליש כו' ואב"א כו' וכ"כ הטור וה"מ שצריך כו' אבל כו' כגון רועה כו' וכן מפרש הכל בדרך הרמב"ם ואמר ותקנת חכמים הוא למי כו' ר"ל אם לא ירצח ליתן לו כפועל אלא שדעתו דוקא באין לו עסק אחר דזהו שיעור טרחו קרוב לשכרו כפועל ולכן כתב ותקנת חכמים כו' קודם וה"מ שצריך כו' וה"מ שצריך קאי אשניהם בין שכרו כפועל או פלגא באגר כו' ששניחם הוא שכר טרחו וכ"ה ברי"ף ורא"ש מיהא הא דאר"מ כו' ואי בעי למיפסק כו' ואח"כ כ' וה"מ בחנוני כו' אלא שדעת הרי"ף והרא"ש דפלגא באגר כו' לא מהני אלא בפסק עמו מתחלה בכה"ג ודוקא פלגא כאגר כו' הא פחות מכאן לא והוא דעת רבותיו של הרמב"ם כמש"ש אבל לא פסק עמו מתחלה לא אא"כ נותן לו כפועל וכמ"ש הרא"ש והא דקאמר ר"מ כו' והוא שלא פסק תנאי עמו כו' אבל אי כו' וה"מ בחנוני כו' אבל מאן כו' ר"ל בין פסק עמו בתחלה בין לא פסק סגי בכ"ש וכ"ה דעת הטור בזה כנ"ל אבל הטור חולק עליהם וס"ל דבסוף פלגא באגר כו' אבל בתחלה אף בדינר א' סגי וכדברי הרמב"ם שחלק עליהם ומ"ש בדינר א' סגי דבריו לקוחים ממ"ש קוצץ לו דינר וס"ל דרב בלחוד אתמר באית ליה עסקא אחריתא אבל שמואל מיירי בקוצץ מתחלה ואף באין לו עסק אחר וט"ס כאן בטור שכתב או כיוצא בזה שנותן לו דינר כל ימי משך העסק. מתיבת שנותן עד העסק צ"ל למעלה אחר ואפילו בדינר אחר רשאי שנותן לו דינר כו' של"ת דינר כל יום ומ"ש כאן או כיוצא בזה ר"ל ל"ד פלגא באגר כו' אלא ה"ה בגוונא אחרינא רק שיהא שתות יותר בריוח מבהפסד ולדינא שיטתו כשיטת הרמב"ם אבל שיטת הרי"ף הוא כדברי הרא"ש שאם לא פסק מתחלה דוקא כפועל ואם פסק פלגא באגר כו' באין לו עסק אחר רק שדברי הרי"ף מגומגמין קצת מש"ש והיינו דקאמר בין כו' כדפסקו כו' דודאי ליתן שכרו כפועל א"צ פיסוק מתחלה ואפשר דס"ל דאם לא פסק מתחלה אסור ליקח לגמרי משום רבית כיון דמתחלה היה באיסור וכמש"ל סכ"ה והטור לקח שיטת הרמב"ם רק בי"ל עסק אחר ס"ל כהרי"ף ורא"ש דאין שייך שם פלגא באגר כו' ודבריו נכונים דהיאך שיערו פלגא באגר כו' לשכרו כפועל ולשכרו כ"ש [ועמ"ש בס"ד שגם דעת הרמב"ם כהטור] ובב"י ודרישה פירשו כאן דרכים רחוקים ע"ש ושם ועכשיו אפרש אחת לאחת: (ליקוט) הנותן כו'. עמש"ש ששיטת הרמב"ם והטור אחת לדינא ומ"ש בס"ד ואם ה"ל עסק כו' הוא תוספת המחבר ושגה בזה רק מ"ש הרמב"ם ואם היה מתעסק אריסו כו' לא כ' הטור שס"ל כפירש"י וכמ"ש בס"ג בהג"ה (ע"כ): (ליקוט) הרי"ף כתב דנותן כפועל בטל ואי בעי למיפסק כדרבא פלגא באגר כו' וה"מ בחנוני וכיוצא כו' ופי' בשערים וסמ"ג שבחנוני פוסק עמו בא' מג' תנאים או כפועל או פלגא באגר ותילתא בהפסד או פלגא בהפסד ותרי תילתא באגר ולא חילקו בין פסק בתחלה או לא וכ"כ הרשב"א ופי' דבנותן לו מיניה וביה ואפשר דהוה ביה רווחא טובא דמטו ליה כפועל בטל או טפי לא הקפידו חכמים בדבר ובי"ל עסק אחר סגי במותר שליש ומפ' סמ"ג כפירש"י וכ' ההיא דריש עגלא וקוצץ דינר בל"ל עסק אחר אלא שהוא אדם בטל וא"א לשער כפועל בטל וז"ש בברייתא בין מרובה בין מועט רק שיתן לו דבר מה כו' איירי בכה"ג. והרא"ש פי' דברי רי"ף שבלא פסק נותן כפועל בטל ובפסק סגי כדרבא פלגא כו' וה"מ כו' ולכ"ע אפי' פסק לא סגי בפחות מכדרבא אבל שיטת הרמב"ם וטור דרבא הוא בלא פסק ואינו רוצה ליתן כפועל אבל בפסק סגי אפי' בדינר אלא שמחולקין בפירוש הגמ' בפי' קוצץ להרמב"ם ביש לו עסק אחר ולהטור בל"ל עסק אחר ופוסק בתחלה וכן בפי' עובדא רר"א השמיטו הטור (ע"כ): ו הנותן מעות כו'. מתני' שם ולא יתן מעות כו':
ז סָעִיף ב שכל עיסקא כו'. שם ק"ד ב' וז"ש בתורת עיסקא כו':
ח סָעִיף ב (ליקוט) שבכל יום כו'. כ"כ הרי"ף דפועל הוא שכירות וכל יום הוא לבדו (ע"כ):
ט סָעִיף ב כפועל בטל כו'. גמ' שם והנה בזה ג' שיטות שיטת רש"י ע"ש ד"ה אמר אביי כו'. ושיטת תוס' דנותן לו כפי אותה מלאכה שבטיל ממנה ויושב עכשיו בטל לגמרי ועתוס' שם ר"ה ונותן כו' וכ"ד הרא"ש ועתוס' דבכורות כ"ט ב' ד"ה כפועל כו'. ושיטת הרשב"א ונ"י הוא כפיר"ח שם ור"ח פי' שם כמות שבשאר ימות השנה כו' (עמ"ש בח"מ סימן רס"ה בליקוט) [ועוד שיטה רביעית לטור שנותן לו שכר על העסק ולא על מלאכה ראשונה]: (ליקוט) בטל של כו'. כסתם מתני' והוא כר"מ. רי"ף וע' במלחמות בשם תשובת הרי"ף שהאריך להוכיח דהלכה כר"מ וכן בסמ"ג ע"ש (ע"כ):
י סָעִיף ב ואם ה"ל כו'. זהו דשמואל שם ס"ט א' וכאב"א:
יא סָעִיף ב (ליקוט) אלא אפילו כו'. קל בתרתי שדינר לבד סגי ואף לכל ימי השותפות ביחד וכן הגהתי בטור שצ"ל שנותן כו' קודם ותקנת כו' (כנ"ל ס"ק ו') (ע"כ):
יב סָעִיף ב וכן אם א"ל כו'. זהו דרב שם וקי"ל כוותיה וכ"ש בדשמואל דרב מודה לו:
יג סָעִיף ב ואם היה כו'. מעובדא דר"א מהגרוניא כפירושו אבל הטור לא כתבו וכן ש"פ שמפרשים כפירש"י שם דבשותף א"צ ליתן שכר כלל וכ"כ הסמ"ג וז"ש בהג"ה וכ"ז כשאחד כו':
יד סָעִיף ב וצריך כו' ודלא כו'. עתוס' ע' א' ד"ה דקא כו' ועש"ך:
טו סָעִיף ג בד"א כו'. הוא דברי הטור וכ"ד הרמב"ם ואינו כן דעת הרי"ף והרא"ש ורבותיו של הרמב"ם דלא כב"י:
טז סָעִיף ד הנותן כו'. הוא טעות המחבר וטעה בזה ואינו לא דעת הרי"ף ולא דעת הטור כנ"ל וזהו לשון הרמב"ם שם הלכה ג' ועוד תקנו חכמים שכל הנותן מעות לחבירו להתעסק בהן ופחתו או הותירו ולא רצה ליתן לו שכר עמלו בכל יום ולא התנו ביניהן שום תנאי שיהיה שכר המתעסק בחצי הפקדון שליש כו' והמחבר הוסיף מדעתו ואם ה"ל עסק כו' וטעה טעות גדול כנ"ל וסדור לשון הרמב"ם אטעיתיה שסבור שדברי הרמב"ם על כל הנ"ל שבס"ב וליתא וכמש"ל:
יז סָעִיף ד יהיה שכר כו'. רמב"ם וס"ל דמ"ש פלגא באגר כו' שהברירה ביד המתעסק אבל רש"י בפ' המקבל (בבא מציעא ק"ד ב)' ד"ה חד עיסקא כתב שבסתם הוא פלגא בהפסד ותרי תילתא באגר וכ"כ הרי"ף שם ורא"ש ורמב"ן ורשב"א וסמ"ג וש"פ וכן עיקר כמ"ש פלגא מלוה ופלגא פקדון ור"ל לענין אחריות בין אונסא בין זולא ובאגר יטול מותר לשכר עמלו ועוד יש שיטות אחרות דעת רבותיו של הרמב"ם להיפך פלגא באגר ותרי תילתא בהפסד וכבר כ' הרמב"ם שהוא מעות ועוד דעת הראב"ד שהברירה ביד הנותן וכבר דחו אותה תלמידי הרשב"א: (ליקוט) הנותן כו'. עמש"ש שר' שיטות כאן ושיטת רש"י היא המחוורת וכן הכריח הסמ"ג ורשב"א וש"פ ממ"ש בפ' המקבל האי עיסקא פלגא מלוה כו' אלמא בסתמא הוא אחריות על שניהם בשוה להפסד ועוד שיטה ה' שיטת הרמ"ה באם כ' בשטר בהדיא פלגא באגר ובהפסד ע"ש (ע"כ):
יח סָעִיף ד שליש ריוח הפקדון. עמ"ש בסכ"ז:
יט סָעִיף ה כשהוא נוטל כו'. הראב"ד דלא כהרמב"ם וכמ"ש בפ"ג דב"ב (מ"ב ב') השותפין ש"ש זה לזה וכ"ש בעיסקא שנותן לו שכר ואע"ג ששכר עמלו נוטל מ"מ לא גרע משוכר:
כ סָעִיף ה ומותר כו' ולא כו'. וראיה דאם היה כגזלן לא היה שם השכר לאמצע ועט"ז:
כא סָעִיף ה מיהו אם שינה כו'. עבח"מ סי' קפ"ג ס"ג מיהו כו' ועיקר כסברא ראשונה שם וכן סתם בס"ס זה ואף סברא אחרונה מודה באם שינה ואמר וכמו בכל גזלן שאינו נותן שכר כלום וכמ"ש בב"ק צ"ז א' ואב"א הא והא כו' ושם צ"ו ב' ס"ס גזילה כו' ואמר חוזר בו כמש"ש קט"ז ב':
כב סָעִיף ה שלא יהא כו' דאז כו'. כמ"ש בב"מ מ"א א':
כג סָעִיף ה ואם נהגו כו'. ע"ל ר"ס קע"ד בהג"ה:
כד סָעִיף ו נתן מעות כו'. כמ"ש ברב מרי ס"ט ב' וכמ"ש תוס' שם ד"ה אוגר כו':
כה סָעִיף ו וי"א כו'. הוא מדברי תה"ד וכמש"ל ר"ס קע"ו בהג"ה וכ' תה"ד דדוקא ברבית דרבנן וכמו בעובדא דרב מרי שהיה משכיר כו' ע"ש אבל כבר כ' שם שאין לסמוך ע"ז ע"ש:
כו סָעִיף ז הנותן כו' אם הלוה כו'. כנ"ל ס"ו ובתוספתא פ"ד הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר וא"ל הילך מנה ואין אני יכול לעמוד על הפרוטרוט אסור:
כז סָעִיף ז אבל אם כו'. דתנאי הזה בטל כיון דאיסורא הוא ועל תנאי הראשון עומד וז"ש אם כו':
כח סָעִיף ח הלוה כו'. ר"ל אע"ג דהוי צד א' ברבית מ"מ קי"ל כרבנן וכסתם מתני' שם ס"ה ב' וכן אין לומר דמנה משועבד למלך ומלכא אמר מאן כו' כמש"ש ע"ג ב' וע"ש תוס' ד"ה משתעבדי כו' דכאן שהוא דרך הלואה אסור ועסה"ת דף ס"ז ע"ד:
כט סָעִיף י א"ל הילך כו'. שם בסה"ת ובתשובת הרשב"א מתוספתא וירושלמי ספ"ו דדמאי וכנ"ל סי' קע"ג ס"ד בהגה"ה וע"ש בתשובה:
ל סָעִיף יא האומר כו'. כמ"ש בח"מ סי' ע"ה ס"ה ועמש"ש:
לא סָעִיף יא וי"ח כו'. ע"ש בב"י שיש חולקים שם אבל דעת רוב הפוסקים כמש"ש בש"ע וכ"כ לעיל ס"ס קס"ח וז"ש וע"ל כו':
לב סָעִיף יב המקבל כו'. אע"ג די"ל מיגו דלהד"מ ועבה"ג וכמ"ש בפ"ק דסנהדדין (ט' ב') ובספ"ב דיבמות:
לג סָעִיף יג המלוה כו'. כמו הלוהו ודר בחצירו אע"ג דלא קיימא לאגרא ולא עביד למיגר אסור וכמש"ל סי' קס"ו ס"ג בהג"ה:
לד סָעִיף יג אא"כ יתן כו'. אבל הרשב"א אוסר דהערמת רבית הוא שיודע שלא יעכב וכמש"ש ס"ב ב' יש דברים כו' וכ"ש בכה"ג ולכן השמיטו הרב בהג"ה שם:
לה סָעִיף יד האומר כו' אסור מפני כו'. ר"ל אע"ג דמדינא מותר כמ"ש בב"ב קס"ח א' במתני' מי שפרע כו' ול"פ אלא באסמכתא כמש"ש אבל משום רבית ליכא שאינו אגר נטר שאינו אלא על רגע אחד שאם יעבור זו הרגע יתן כו' וקנסא הוא מ"מ הערמת רבית הוא וכנ"ל ובמתני' שם י"ל שנותן לו מעות הראשונות שפרע במתנה. רשב"א ועריב"ש סי' של"ה: (ליקוט) האומר כו'. רשב"א סי' תרנ"א וכ"כ הר"י מיגש בב"ב קס"ח א' כמתני' שם מי שפרע כו' (ע"כ): (ליקוט) האומר כו'. כמ"ש מי שפרע מקצת חובו כו' ובב"מ ס"ה ב' הלוהו על שדהו כו' ואמרינן בגמ' דקנה הכל ואפילו יותר בכדי מעותיו ואפילו מאן דפליג היינו משום אסמכתא. הרשב"א בתה"א ס"ב אלא שאח"כ מגמגם לאסור לכתחלה משום הערמת רבית כמו בהערמת רבית דשם ס"ב ב' וחכירי נרשאי ורבית מאוחרת כו' ומתני' הנ"ל הלוהו כו' מכירה שאני דהוי כמכירה ומתני' דמי שפרע דשם פרעון הראשון למפרע מתנה ואפילו למ"ד אכל שיעור זוזי מסלקינן ליה הכא מודה דגריע מאבק רבית וכרבית מאוחרת וקיל מיניה אלא שאסור לכתחלה מפני הערמת רבית וז"ש בסי' קס"א ס"ב מלבד כו' (ע"כ): (ליקוט) האומר כו'. אבל מדינא לא הוי רבית כיון שאינו מתחייב כלל עד אותו הזמן ובשביל רגע א' נתחייב אע"ג שבדעתו בשביל שמשתכר בכספו באורך הזמן וראיה ממ"ש בכתובות ס"ו א' פסקה להכניס כו' וערש"י שם ד"ה הוא פוסק כו' לפי כו' וכ' במרדכי שם ולא הוי רבית כיון שאם מגרשה מיד חייב לה וכ"כ בהג"א שם ד"ה פירש כו' (ע"כ): (ליקוט) האומר כו'. עמש"ש שכתבו דמותר מדינא כיון שאינו אלא ברגע אחת אלא שיש להחמיר שלא יערימו בכך ואינו ברור אצלי דהא אמרינן בב"מ י"ד ב' דלשמואל הוא רבית ולא אמרו מיחזי כרבית אלא משום דהוא זביני וכמש"ש ט"ו וכי מותר כו' התם הלואה כו' ועוד דלא נחית אדעתא דהכי ומשום זה סובר רב דמותר ואפשר לומר משום דמתנה תחלה שחייב מעכשיו וכמש"ש ט"ו א' וערש"י שם ד"ה שקנאו מידו כו' וז"ש בהג"ה ויש מתירין כו' וכמש"ש וערש"י שם ר"ה כגון שיש כו' וכ"כ הרא"ש שם דלא מיחזי כרבית כיון שאין מחזיר לו מעות אבל עדיין צ"ע כמש"ש וכי מותר כו' וכי מותר כו' התם הלואה כו' אלמא דאינו מותר כ"ז אלא בזביני ושם לא משום הערמת רבית בודאי דלאו אדעתא דהכי מכר לו וודאי דרב ל"פ עליה בהלואה ועוד דלדברי הרשב"א שהוכיח ממתני' דפ' ג"פ וכי שמואל יפלוג על המתני' וצ"ע ואפילו בהכיר שאינו שלו שכתב הרא"ש שם בשם הרז"ה שאם פירש לו השבח שיש לו שבח הא כתב משום דמ"מ שמא דזבינא כו' ואף בזה נחלק הרא"ש שם (ע"כ): (ליקוט) האומר כו'. הואיל ולא הוי בזמן כמו הלוהו כו' ס"ה ב' אבל צ"ע מ"ש ממשכן לו בית משכן כו' שם בגמ' ועתוס' שם בד"ה לא כו' וא"ת כו' וכ"כ הרא"ש שם והג"א בסכ"ט סד"ה התם (ע"כ):
לו סָעִיף יד ויש מתירין כו'. כיון דנותן לו פירות הוי כמכירה וליכא משום הערמת דבית וכמש"ש ס"ב ב' וכמש"ל סי"ח: (ליקוט) האומר כו' ויש כו'. ומדינא לד"ה מותר כיון דלא תליא בהרחבת זמן וראיה ממ"ש במתני' פ"ו דכתובות פסקה לו אלף כו' ואמרינן בירושלמי הביאו הרי"ף והרא"ש וש"פ משום שמרויח בהן וע' במרדכי והג"א שם ד"ה פירש הר"ש בן ר"ב לא הוי רבית כו' ואף שהתי"ט כתב שם תי' אחר וכ' הם אמרו והם אמרו כו' דבריו דחוקין ל"ל לרבנן להתיר כאן (ע"כ):
לז סָעִיף טו המחייב כו'. כנ"ל סי' קע"ו ס"ו בהג"ה ע"ש:
לח סָעִיף טז אם חיוב כו'. ולא דמי להא דלעיל סי"ד דכאן אגר נטר גמור הוא: (ליקוט) אם חייב כו' ואע"ג דאם כו'. כמש"ש ס"ה ב' מכר לו את השדה כו' תני ר"ס כו' אע"ג שאילו הביא מעות עכשיו לא היה המוכר אוכל אפ"ה המוכר אסור. הרשב"א בתשובה שם (הנ"ל בס"ק ל"ה בליקוט ב') (ע"כ):
לט סָעִיף יז המלוה כו'. מדינא מותר כמש"ש ס"ה ב' במתני' הלוהו על שדהו כו' ואף בלא מעכשיו כמש"ש ס"ו א' ב' דא"צ מעכשיו אלא משום אסמכתא וא"ל דשאני קרקע דאין אונאה לקרקעות הא אמרינן שם משכן לו בית כו' בדמים הללו אסור ושם ס"ד ב' ולא ישכור הימנו בפחות אלא מפני הערמת רבית אסרו אבל צ"ע דהוא נגד המתני' הנ"ל וכן הקשה הריב"ש בסי' של"ה על ההיא דסי"ד ממתני' דהלוהו הנ"ל ותירץ כיון דאינו אסור אלא משום הערמת רבית אינו אסור אלא בשנותן מעות מתחלה ומקכל מעות יותר משא"כ במתני' הנ"ל אבל ההיא דכאן קשיא:
מ סָעִיף יח המוכר כו'. כנ"ל כיון שלא נתן מעות מתחלה אין כאן משום הערמת רבית וכנ"ל בהלוהו על שדהו כו' וכ"ש כאן כיון שהוא בדרך מכירה:
מא סָעִיף יט אם הפקיד כו'. שכיון ששלח יד והלוון בלא דעת המפקיד הוי כגזלן ואם הותירו הותירו לו וכמש"ל ס"ה בהג"ה ע"ש:
מב סָעִיף יט ואם הנפקד כו'. ואין כאן משום רבית מאוחרת כיון שלא בא לידו בתודת הלואה וכן משום קרוב לשכר ורחוק להפסד כיון שלא התנה מתחלה. שם ועבד"ה בשם תשובת הרשב"א:
מג סָעִיף כ המתעסק כו'. עמ"ש בח"מ סי' פ"א ס"ל:
מד סָעִיף כא אם נותן כו'. שם ס"ח ב' ועתוס' שם ד"ה מקום. ור"ח גרים כו' פי' אם היו כו'. ולכאורה משמע דלתועלת הנותן קאמר דהוא בכלל הקרן לנותן וכן פי' בתוספת הרא"ש אבל הטור פי' דלתועלת המקבל קאמר שאם היו פירות של המקבל מונחים ברשותו והנותן נותן לו מעות בשבילן צריך לשום כפי מה שהיה צריך ליתן בשוק עם שכר כתף וכ' וכ"ש אם יש למקבל כו' כמ"ש בסכ"ב. והרמב"ם פי' בדרך אחר ע"ש: (ליקוט) אם כו'. גירסת ר"ח ורי"ף וש"פ בברייתא מקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות מעלין לבהמה מעלין להעלות ולדות בשכר עמלו ומזונו מעלין. ועתוס' שם בשם ר"ח ומפרש הטור לטובת המקבל כמו בסיפא. ב"י. וכתב הטור אם נותן כו' כמ"ש כאן וכ' ואפילו היתה העיסקא בבית המקבל מעלה אותן כשער שבשוק כו' והן שני פירושים פי' הראשון שכ' הטור וכאן בש"ע הוא כפי' הרמב"ם וכמ"ש בב"ח דברי הרמב"ם שבכל פעם שמוליך המקבל בשוק למכור העיסקא אם דרך לשכור כו' צריך ליתן כו'. ופי' השני הוא פי' ר"ח לדברי הטור והוא להוליך משוק הסחורה כשלוקח ומוליך לביתו ורישא הוא כשמוליך לשוק ואע"ג שבתוס' כ' מבית הנותן והטור כתב מן השוק הכל ענין אחד וב"ח ודו"פ פי' בע"א ול"נ (ע"כ):
מה סָעִיף כב (ליקוט) אם כו'. כ"כ הטור במכש"כ כו' (כנ"ל ס"ק מ"ד) וכ"כ בתשו' הרא"ש כלל פ"ה. ב"י (ע"כ):
מו סָעִיף כב ובמקום כו'. כמ"ש בפ"ו דדמאי כהן ולוי שקבלו כו':
מז סָעִיף כג (ליקוט) הנותן כו'. כגי' ראשונה ברא"ש וכ"ה גי' שלנו בגמ' וכן גי' הרי"ף ורמב"ם וש"פ (ע"כ):
מח סָעִיף כג כל אחד כו'. ערש"י שם ד"ה אלא כו' ואני שמעתי כו' והרמב"ם מפרש כפי' האחרון ששמע רש"י ופסק הטור כדברי שניהם וכ"פ נ"י:
מט סָעִיף כג ובמקום שאין מנהג כו'. דעל מקום שלא נהגו קאי וכ"כ הרמב"ם וכמ"ש רב מנשיא כו' ועוד מקום כו' ולא הקשה לו מן הברייתא ש"מ לאחר זמן היה:
נ סָעִיף כג (ליקוט) ומשם ואילך כו' ואם בא כו'. מ"ש ואם בא כו' הוא פי' על מ"ש למעלה ומשם ואילך כו' דהיינו דוקא כשחלק בפני ג' כו'. ט"ז וכ"כ ב"י וכ"ה דעת הרמב"ם וכ"כ הרשב"א בשם רש"י אבל תוס' חולקין על זה וכ' דאפילו חלוקה ובלא שום תנאי נוטל חצי מחצה כו' וכ"מ בברייתא דקתני סתמא מכאן ואילך כו' וכ"מ בירושלמי ומ"ש אביי מאן פליג לך ועוד כו' תרי מילתא קאמר ראשונה לבטל החלוקה ושניה לפוטרו לגמרי. ודעת הטוש"ע כרש"י ורמב"ם ודלא כרו"פ וב"ח בקונטרס אחרון שדחקו:
נא סָעִיף כג צריך להודיעו כו'. טור וכפי' י"מ בתוס' שם ב' ד"ה כה"ג:
נב סָעִיף כג או לשום כו'. רמב"ם וכמש"ש מאן שם כו' וכמש"ש ל"א ב':
נג סָעִיף כג ואם לאו כו' ואינו כו'. ערש"י שם ד"ה מאן כו' וכ' ת"ר ונ"י דמפירושו נראה דבכל טעם לחוד סגי דחולקין בשוה וכ"ה דעת הרמב"ם והטור אבל בתוס' אמרו דאפילו בלא חלוקה כלל ולא הודיעו נוטל מחצה בשל חבירו וכמש"ש סתמא מכאן ואילך נוטל כו' ומ"ש מאן כו' ועוד כו' שני דברים הן מאן שם לך ואין החלוקה כלום ועוד מקום כו' ואין לך ליטול מחצה בשל חבירך וכן אמרינן בירושלמי בר נש דיהיב מאה דינרים לחבריה וארוחו עשרים דינרים שקל לגרמיה עשרה דינרים ואידך אתעביד עלוין קרן ברם ב"נ לא עבדין כן סבין ויהבין ולבסוף אינון פליגין וכ' ת"ר וכיון שהמנהג כך אף לדברי תוס' אינו נוטל מחצה בשל חבירו כל שלא שם דאדעתא דמנהגא נשתתפו וכנ"ל ר"ס קע"ד וכ"כ בהג"ה כדעת הטור ורש"י אבל בש"ע כ' אין החלוקה כלום כדעת התוס' ואע"ג שמסיק הרשב"א כיון שנהגו כו' היינו במקום שנהגו:
נד סָעִיף כד וכן לא כו'. הרמב"ם. והטור כ' בדרך אחר ע"ש ומ"מ מדברי שניהם משמע שמפרשים מש"ש דזקפי כו' וכתבי כו' דשני דברים הן והרמב"ם מפרש מש"ש אבא כו' קאי אכתבי ליה שטרא:
נה סָעִיף כה אבל באינש כו'. מדקאמר רב עיליש גברא רבא כו' ודינא כשטר שיש בו רבית מפורש:
נו סָעִיף כו והיכא כו'. אבל דעת הרמב"ם שלעולם יד המקבל על העליונה וכמש"ל ס"ד ועמש"ש: (ליקוט) והיכא כו'. עתוס' שם ד"ה אי כו' (ע"כ):
נז סָעִיף כז אם התנו כו'. רמב"ם וכמש"ש אי פלגא באגר כו' אי כו' ונמצא שלעולם נוטל שתות השכר כולו יותר על חלקו שהוא בתורת מלוה וכן בהפסד פורע הנותן שתות יותר שהוא שליש חלק של א' מהן וכ' רבותיו של הרמב"ם שאותו שליש מחשבין מחלק הנותן שהוא פקדון והוא שליש חלקו בין בשכר בין בהפסד ולכן בכה"ג שכ' כאן בש"ע שהתנו שיטול המתעסק רביע נמצא שחלק של פקדון הוא שלשה חלקים בהפסד משלם הנותן כולו. ורמב"ן ורשב"א ס"ל בהיפך דהשליש הנ"ל מחשבין מחלק המלוה בין בשכר בין בהפסד לפיכך משלם בכה"ג המתעסק שתות אלא בסיפא שהתנו בהפסד רביע נוטל בריוח שליש שהוא חלקו ושליש חלקו אבל הרמב"ם הקשה על רבותיו שא"כ פעמים שישלם הנותן יותר על ההפסד כגון אם התנה שיטול א' משבע בריוח ויהיה הפסד שבעה דינרין וישלם הנותן שמנה דינרין וכיוצא וכן קשה כה"ג על הרמב"ן ורשב"א שפעמים יטול המתעסק יותר מהריוח כגון שהתנו שיפסיד הנותן א' משבעה והרויחו שבעה דינרין צריך שיטול המתעסק שמנה דינרין ע"כ פי' הרמב"ם שאם התנו על הריוח בהפסד יוסיף הנותן שליש מחלק חבירו שהוא מלוה ואם התנו על ההפסד יטול המתעסק שליש מחלק חבירו שהוא פקדון וז"ש יפסיד כו' יטול כו' וכן הוא הסברא בהרוחה נוטל התוספת מחלק חבירו וכן בהפסד מפסיד הנותן היתרון בחלק חבירו לכן משערינן הכל בחלק חבירו אבל הרמב"ן והרשב"א תי' קושית הרמב"ם דלעולם אין משלם הנותן יותר מההפסד או הריוח וכה"ג כ' בח"מ סי' קע"ו ס"ו וע"ש בסי' צ"ג סי"ג דרמב"ם פליג שם וס"ל דישלם מביתו: (ליקוט) אם התנו כו'. ושיטה אחרת לסמ"ג עב"י וכ' בכ"מ וטעמו של הרמב"ם דבריוח יטול שליש מחלק הפקדון יותר דהא אותו העודף נוטל בשכר טרחו בחלק הפקדון לכן נוטל מחלק הפקדון בין רב בין מעט לפי החלק של הפקדון משא"כ בהפסד שאינו נוטל כלום בריוח אלא שבשכר טרחו מנכה לו מהפסד שלו שלא יפסיד כ"כ מנכה לו לפי ההפסד של המקבל בחלקו כ"כ מנכה לו שליש בהפסדו שלעולם לא יפסיד אלא ב' שלישים מחלקו של המקבל. ועבב"י שי"מ ההיא דפלגא באגר ותילתא כו' דל"ד שיהא לו שתות יתר בשכר מבהפסד אלא דבר מועט וע"ש בדבריו שפי' דברי הרי"ף והרא"ש כדברי הרמב"ם והטור ודבריו אינן נראין (ע"כ):
נח סָעִיף כח אם התנו כו'. כ"מ שם ק"ה א' וא"ר האי מאן כו':
נט סָעִיף כח אבל אם כו'. דאף אם היה הפסד היה נוטל שכרו כפועל מחלק הפקדון:
ס סָעִיף ל וכן אינו כו'. וכ"כ הרי"ף שם מהא דרבא הנ"ל ול"ד להא דפ"ב (ל"א ב') שם באיסור ורב ספרא ושם בפ"ה (ס"ט א') בהנהו תרי כותאי דשם שותפין נינהו וממוניה דנפשיה קשקיל ע"ש שהאריך בזה:
סא סָעִיף לא מתעסק כו'. וכמש"ש להכי קרו כו' ר"ל שהוא ברשות הנותן לעולם ואינו כמלוה שלהוצאה ניתנה:
סב סָעִיף לא ויש עדים כו'. עבב"ב ע' ב':
סג סָעִיף לא ויוכל כו'. כמ"ש בתוספתא והביאה הרא"ש בפ"ט סל"ז וכמ"ש בח"מ סי' קע"ו סי"ט:
סד סָעִיף לב נתן כו'. כמ"ש בסעיף שקדם:
סה סָעִיף לב והכל כו'. כנ"ל מהא רב"ב:
סו סָעִיף לד ודוקא שלא כו'. ממ"ש ולא אודעיה כו':
סז סָעִיף לד (ליקוט) דהא יכול כו'. כמ"ש בסל"ו ודלא כהג"א שם ד"ה משמע כו' וצ"ע כו' (ע"כ):
סח סָעִיף לד המקבל עיסקא כו'. מהנ"ל בש"ע דמלייה להפסד ואח"כ חולקין וז"ש אא"כ כו' או כו' כנ"ל:
סט סָעִיף לו יחיד כו'. עתוס' ק"ה א' ד"ה הני כו':
ע סָעִיף לו (ליקוט) ובעל המעות כו'. ממ"ש בפ' בתרא דב"ב (קס"ז ב' במתני') ואין כותבין שטר אריסות כו' אע"ג דבמלוה א"צ רק דעת הלוה כמש"ש אלא משום דא"י לחזור בו ועבח"מ סי' ש"כ ס"ב בהג"ה ובתוספתא דמ"ק אין כותבין שטר אריסות וקבלנות במועד ר"י מתיר שמא יקדמנו אחר ועבא"ח סי' תקמ"ה וכ"ש התחלת מלאכה אף בלא כתיבה ועח"מ סי' י"ג ס"ב בהג"ה (ע"כ):
עא סָעִיף מ במעות משלחו. דוקא מהא דרב ברפ"ג דקדושין דזבנה לעצמו וכמ"ש בח"מ ר"ס קפ"ג:
עב סָעִיף מ ואם כו'. ע"ש ולעיל ס"ה בהג"ה מש"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.