א אֵין הוֹלְכִין בְּחֻקּוֹת הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְלֹא מִדַּמִּין לָהֶם. (טוּר בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם) וְלֹא יִלְבַּשׁ מַלְבּוּשׁ הַמְיֻחָד לָהֶם. וְלֹא יְגַדֵּל צִיצַת רֹאשׁוֹ כְּמוֹ צִיצַת רֹאשָׁם. וְלֹא יְגַלַּח מֵהַצְּדָדִין וְיַנִּיחַ הַשֵּׂעָר בָּאֶמְצַע. וְלֹא יְגַלַּח הַשֵּׂעָר מִכְּנֶגֶד פָּנָיו מֵאֹזֶן לְאֹזֶן וְיַנִּיחַ הַפֶּרַע. וְלֹא יִבְנֶה מְקוֹמוֹת כְּבִנְיַן הֵיכָלוֹת שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים כְּדֵי שֶׁיִּכָּנְסוּ בָּהֶם רַבִּים, כְּמוֹ שֶׁהֵם עוֹשִׂים. הַגָּה: אֶלָּא יְהֵא מֻבְדָּל מֵהֶם בְּמַלְבּוּשָׁיו וּבִשְׁאָר מַעֲשָׂיו (שָׁם). וְכָל זֶה אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁנָּהֲגוּ בּוֹ הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים לְשֵׁם פְּרִיצוּת, כְּגוֹן שֶׁנָּהֲגוּ לִלְבֹּשׁ מַלְבּוּשִׁים אֲדֻמִּים, וְהוּא מַלְבּוּשׁ שָׂרִים וְכַדּוֹמֶה לָזֶה מִמַּלְבּוּשֵׁי הַפְּרִיצוּת, אוֹ בְּדָבָר שֶׁנָּהֲגוּ לְמִנְהָג וּלְחֹק, וְאֵין טַעַם בַּדָּבָר דְּאִכָּא לְמֵיחַשׁ בֵּהּ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמֹרִי וְשֶׁיֵּשׁ בּוֹ שֶׁמֶץ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים מֵאֲבוֹתֵיהֶם, אֲבָל דָּבָר שֶׁנָּהֲגוּ לְתוֹעֶלֶת, כְּגוֹן שֶׁדַּרְכָּן שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא רוֹפֵא מֻמְחֶה יֵשׁ לוֹ מַלְבּוּשׁ מְיֻחָד שֶׁנִּכָּר בּוֹ שֶׁהוּא רוֹפֵא אֻמָּן, מֻתָּר לְלָבְשׁוֹ. וְכֵן שֶׁעוֹשִׂין מִשּׁוּם כָּבוֹד אוֹ טַעַם אַחֵר, מֻתָּר (מהרי"ק שֹׁרֶשׁ פ"ח). לָכֵן אָמְרוּ: שׂוֹרְפִין עַל הַמְּלָכִים וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי (ר"ן פ"ק דַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים).
ב מִי שֶׁהוּא קָרוֹב לַמַּלְכוּת וְצָרִיךְ לִלְבֹּשׁ בְּמַלְבּוּשֵׁיהֶם וְלִדְמוֹת לָהֶם, מֻתָּר בַּכֹּל.
ג מִי שֶׁאָכַל וְשִׁיֵּר פְּתִיתִין עַל שֻׁלְחָנוֹ, לֹא יָבִיא פַּת שְׁלֵמָה וְיַנִּיחַ עַל הַשֻּׁלְחָן. הַגָּה: יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲרֹךְ שֻׁלְחָן וְלָשׂוּם עָלָיו מִינֵי מַאֲכָל בַּלַּיְלָה שֶׁלְּמָחָר מָלִין תִּינוֹק, וְיֵשׁ בָּזֶה אִסּוּר מִשּׁוּם הַעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן (יְשַׁעְיָהוּ סה, יא) (תא"ו ני"ז), אֲבָל לַעֲרֹךְ מִטָּה לְמַזַּל הַתִּינוֹק יֵשׁ מַתִּירִין. (כֵּן כָּתְבוּ הָאַחֲרוֹנִים).
א סָעִיף א ולא יגדל ציצת ראשו. והיינו שלא יגלח מהצדדים כו'. כ"כ העט"ז ונמשך אחר מ"ש ב"י דלא יגלח כו' פירוש דלא יגלח ציצת ראשו הוא אבל הב"ח חלק עליו וכתב דמלתא באפי נפשה היא דלא יגדל ציצת ראשו הוא שמגדלין השער לנוי וליופי כמו הבתולות דרך שחץ וגאוה וכ"כ הפרישה:
ב סָעִיף א של עבודת כוכבים כו'. אבל כגון אותם העשוים לועד שלהם להתיעץ על עסקיהם ולמשפט אין איסור לבנות כתבנית אותם היכלות. ב"ח וע"ש:
ג סָעִיף א מלבושים אדומים כו'. שאין דרך הצנועים להיות אדומים בלבושם וצבע השחור הוא דרך צניעו' והכנעה וכדאמרינן מי שיצרו מתגבר עליו ילבש שחורים ויתעטף שחורים כו' ועוד התם מסורת בידינו להקפיד על לבישת האדום לבני עמנו מהרי"ק שם:
ד סָעִיף א אבל דבר כו'. ע"ש במהרי"ק שהאריך בזה ומביא כמה ראיות וראיה א' שהביא מרש"י פרק כל הבשר (חולין דף ק"ז) גבי מים הראשונים האכילו בשר חזיר שפירש"י שהיה חנווני ישראל מוכר בשר שחוטה לישראל ונבלה לעובד כוכבים ובא יהודי א' לאכול ולא נטל ידיו והאכילו חזיר אלמא שאין הישראל. צריך להיות מובדל במלבושיו עכ"פ עכ"ד. ואמר הגאון א"א ז"ל שהוא תמוה דמעשה זה שכתב רש"י הוא במדרש רבה פ' בלק (דף רע"ט סוף ע"ג) ואיתא שם שהיה בשעת השמד כו' עד א"ל בצנעא יהודי אני ע"ש ומבואר שהיו עובדי' את הש"י בצנעא ונט"י היה סימן לחנוני ולא סימן אחר ובשעת השמד ודאי מותר לשנות בגדיו כדי שלא יכירוהו שהוא יהודי וכמ"ש מהרי"ק גופיה שם ונתבאר לעיל סי' קנ"ז ס"ב וצ"ע:
ה סָעִיף ג לא יביא כו'. משמע דוקא להביא שם ולהניחו אצל הפתיתין אסור משום העורכים לגד שלחן אבל אם היה שם א"צ להסירו וכן משמע מפרש"י וכ"כ ב"י בא"ח ס"ס ק"פ (בטורים שנדפסו שנת שמ"ח ושאר דפוסים ג"כ) בהג"ה וז"ל דוקא מביא אבל אם היתה מתחלה ע"ד זה לברך על השלם כדאיתא בזוהר פ' תרומה ש"ד אין להסירם מעל השלחן בשעת ברכה עכ"ל וכ"כ בס' באר שבע דף ס"ט ע"ד שכן משמע לו מפרש"י ושכן מצא בזהר פרשת תרומה ומה שהשיג שם על מהרי"ו בדינים והלכות סימן מ' שכתב שיש להסיר פת שלם מעל השלחן כשמברכין ברכת המזון כו' אינה השגה כ"כ דר"ל כשמביאין אחר שאכל פת שלם במקרה יש להסירו ואף על גב דפשט דבריו לא משמע קצת הכי מ"מ לאותבי דעתיה טפי עדיף וק"ל:
ו סָעִיף ג ויש בזה איסור. מכל מקום מה שנוהגין בארצות אלו שעושין סעודה בלילה שלמחר מלין התינוק (שקוריך ווא"ך) אין איסור דדוקא לשום מיני מאכל על השלחן ולהניחם כך אסור משום דהוי כעורך לגד שלחן אבל בסעודה) אין איסור:
א סָעִיף א ולא יגדל ציצת ראשו. זה דברי רמב"ם נראה דאף בלא שום גילוח נאמר איסור זה דהיינו שדרך העובדי כוכבים בעלי מלחמות בהרבה מדינות לגדל שער שלהם מאד ואינם מגלחים עצמם כלל לא יעשה כן ישראל ואף זה בכלל מגדלי בלורית שאסרו חכמים ואע"פ שאח"כ כתב פירוש אחר על מגדלי בלורית דהיינו שמניחים השער באמצע מ"מ חד טעמא הוא שהכלל הוא שיש לישראל להבדיל מהם מה לי בכך ומה לי בכך כי המדינות חלוקות במנהגם בזה והב"י כתב דמ"ש אח"כ ולא יגלח מהצדדים הוא פי' על הרישא שאמר הרמב"ם ולא יגדל כו' והוא דחוק מאד וכ"כ בפרישה ומו"ח ז"ל:
ב סָעִיף א ויניח הפרע מלאחריו. כצ"ל וכן הוא ברמב"ם פרק י"א דעבודת כוכבים:
ג סָעִיף א ולא יבנה מקומות כו'. כתב על זה הראב"ד איני יודע מהו זה אם שלא יעשה צורות כמו שהם עושים או שלא ישים סימן לקבץ בו הרבים כדרך שהם עושים עכ"ל על כן יש לאסור בשניהם:
ד סָעִיף א שורפין על המלכים. פי' כלי תשמישן משום כבודם שלא ישתמש בהם אחר:
ה סָעִיף ב מותר בכל. ואע"ג דכל הנזכר בסי' זה הוא בכלל ובחוקותיהם לא תלכו ואין כח לחכמים לעקור דבר מן התורה מ"מ הכא שאני כיון שלא פירשה התורה שום דבר ומסרה לחכמים והם ראו להתיר לקרובים למלכות. ב"י:
ו סָעִיף ג לא יביא פת שלימה. משום שנאמר העורכים לגד שלחן פירוש לשם עבודת כוכבים אבל בפתיתין לחוד יש מצוה להניחם שיהא מוכן לעני:
ז סָעִיף ג יש מקומות כו'. בלבוש כ' שמטעם זה יש לאסור אותו המנהג שנוהגים מקצת לערוך השלחן בלילי שבת בפת שלם כל הלילה שנתפשט מחוק העורכים לגד שלחן ולא נהירא לע"ד דדוקא בלילה שקודם המילה שעושים כן למזל התינוק יש בו שייכות העורכים לגד כי גד הוא לשון מזל משא"כ בלילי שבת שמניחים הפת לחם משנה הוא בשביל כבוד השבת שכבודו בלחם משנה ואין בזה משום מזל ואין בזה איסור כלל דהא גם קודם השבת מיד שמוציאין אותן מהתנור מניחים אותן על השלחן משום כבוד השבת:
ח סָעִיף ג לערוך מטה כו'. כיון דשלחן כתיב בקרא בהדיא:
א סָעִיף א ראשו. פי' הב"ח דהיינו שמגדלין השער לנוי וליופי כמו הבתולות דרך שחץ וגאוה והט"ז כתב דהיינו שדרך העובדי כוכבים בעלי מלחמות בהרבה מדינות לגדל שער שלהם מאד ואינם מגלחים עצמם כלל לא יעשה כן בישראל ואף זה בכלל מגדלי בלורית שאסרו חכמים וגבי לא יניח הפרע חסר תיבת מלאחריו וכן הוא ברמב"ם:
ב סָעִיף א מקומות. כתב ע"ז הראב"ד איני יודע מהו זה אם שלא יעשה צורות כמו שהם עושים או שלא ישים סימן לקבץ בו הרבים כדרך שהם עושים עכ"ל וכתב הט"ז ע"כ יש לאסור בשניהם והב"ח כתב אבל כגון אותם העשוים לועד שלהם להתיעץ על עסקיהם ולמשפט אין איסור לבנות כתבנית אותם היכלות:
ג סָעִיף א המלכים. פי' כלי תשמישן משום כבודם שלא ישתמש בהם אחר:
ד סָעִיף ג יביא. כתב הש"ך משמע דוקא להביא שם ולהניחו אצל הפתיתין אסור משום העורכים לגד שלחן אבל אם היה שם א"צ להסירו וכ"מ מפירש"י וכ"כ בא"ח ס"ס ק"פ ובפתיתין לחוד יש מצוה להניחם שיהא מוכן לעני:
ה סָעִיף ג איסור. כתב הש"ך ומ"מ מה שנוהגין בארצות אלו שעושין סעודה בלילה שלמחר מלין התינוק שקורין (וואך נאכט) אין איסור דדוקא לשום מיני מאכל על השלחן ולהניחם כך אסור משום דהוי כעורך לגד שלחן אבל בסעודה אין איסור וכתב הט"ז שבלבוש כתוב שמטעם זה יש לאסור אותו המנהג שנוהגים מקצת לערוך השלחן בלילי שבת בפת שלם כל הלילה שנתפשט מחוק העורכים לגד שלחן ול"נ לע"ד דדוקא בלילה שקודם המילה שעושים כן למזל התינוק יש בו שייכות העורכים לגד כי גד הוא לשון מזל משא"כ בלילי שבת שמניחים הפת לחם משנה הוא בשביל כבוד השבת שכבודו בלחם משנה ואין בזה משום מזל ואין בזה איסור כלל דהא גם קודם השבת מיד שמוציאין אותו מהתנור מניחין אותו על השלחן משום כבוד השבת עכ"ל:
ו סָעִיף ג מטה. כיון דשלחן כתיב בקרא בהדיא. ט"ז:
א סָעִיף א אין כו'. כמ"ש ובחקותיהם לא תלכו ובת"כ פ' א"מ ובחקותיהם לא תלכו לא תלכו בנימוסיות שלהם בדברים החקוקים להם כגון תרטיאות וקרקיסאות ר"מ אומר אלו דרכי אמורי שמנו חכמים ר' יהודה אומר שלא תנחור שלא תגדל ציצית ושלא תספר קומי ופי' הרמב"ם בספר המצות במל"ת מצוה ל' מ"ש כגון תרטיאות כו' שהם מינים ממושבם שהיו מתקבצים בהם לע"א וז"ש ולא יבנה כו' ובספרי פ' ראה השמר בל"ת פן תנקש אחריהן שמא תמשך אחריהן או שמא תדמה להן כו'. שלא תאמר הואיל והן יוצאין באבגיטא אף אני יוצא באבגיטא הואיל והן יוצאין בארגמן אף אני יוצא בארגמן הואיל והן יוצאין בקילוסין אף אני יוצא בקילוסין וכולן מיני מלבושין הן וז"ש ולא מדמין להן ולא כו' וכ' הרמב"ם וכבר ידעת ועל כל הלובשים מלבוש נכרי ובספ"ח דסנהדרין אפילו לשנויי כו' וכ' הרי"ף שם פי' העובדי כוכבים שבאותו הזמן היו עושין רצועות במנעליהן אדומות וישראל עושין שלהן שחורות כדי שלא ילבשו מלבוש עובד כוכבים וכן פי' הערוך וכ"כ בההיא דלבישא כרבלתא ברפ"ג דברכות (כ' א') דרב אדא קרעה משום מלבוש עובד כוכבים:
ב סָעִיף א ולא יגדל כו'. בת"כ כנ"ל דלא כב"י ועש"ך:
ג סָעִיף א ולא יגלח כו'. בפ"ב דעבודת כוכבים (כ"ט א') ובפ' בתרא דקדושין (ע"ו ב') ופ"ב ופ"ו דסנהדרין ד' מאות ילדים כו' ובתוספתא פ"ז דשבת אלו דברים מדרכי האמורי המספר קומי והעושה בלורית כו':
ד סָעִיף א ולא יגלח כו'. זהו מספר קומי דתוספתא ות"כ כנ"ל ובספ"ז דב"ק ובסוף סוטה:
ה סָעִיף א ולא כו' אלא כו'. כנ"ל:
ו סָעִיף א וכ"ז כו'. כמו בערקתא דמסאנא הנ"ל ועש"ך ס"ק ג' וכמ"ש רש"י בסנהדרין שם ד"ה ערקתא דמסאנא כו' כגון שיש כו' וכן י"ל דברי רי"ף הנ"ל וכן ההיא דכרבלתא כמ"ש בערוך פי' בגד אדום כגון כרבלתא דתרנגולא שאין דרך בנות ישראל להתכסות בו שהוא פריצות כו' וראיה שבמעילה י"ז (א') אמר והלך וספר קומי ולא קאמר שלבש מלבושם:
ז סָעִיף א או בדבר כו'. כמ"ש בת"כ הנ"ל בנימוסין כו' החקוקין להם ור"ל חק הוא דבר בלתי טעם כמ"ש בפ"ו דיומא (ס"ז ב') ואת חקותי כו' וכמ"ש רש"י בפ' קדושים חקים אלו גזירת מלך שאין להם טעם לדבר והרמב"ן כתב ודאי שיש טעם להם אלא שאין טעמן נגלה כמו גזירת המלך אשר יחוק במלכותו בלי שיגלה תועלתם להם וכן כל הני דחשיב בספ"ו דשבת ובפ"ז בתוספתא כה"ג הוא וכמ"ש בגמ' שם בשלמא טוענו באבנים כו' ושם כ"ד שיש בו משום רפואה אין כו' וז"ש אבל כו' וכן שעושין כו' וכמ"ש בתוספתא שם האומר אל תפסוק בינינו פן תפסוק אהבתינו יש בו משום דרכי האמורי ואם מפני הכבוד מותר ואע"ג שהאמורים הרגילו בהן אעפ"כ מותר. מהרי"ק. וכ"כ הר"ן בפ"ק דעבודת כוכבים מש"ש שורפין על המלכים כו' לפי שלא אסרה תורה אלא חוקות של עבודת כוכבים ודברים של בטילה וכולן יש בהן צורך עבודת כוכבים אבל דברים של טעם שרי ובשריפה על המלכים טעמא איכא לשרוף לכבודן שלא ישתמש בהן אחר כו' וז"ש לכן אמרו כו' וכ"ה בגמ' שם י"א א' ואי חוקה היא כו' אלא דכ"ע כו' אלא חשיבותא היא כו' אבל בסנהדרין נ"ב ב' משמע להיפך דאמרינן שם תניא א"ל ר"י כו' ורבנן כו' הלא"ה אע"ג דאיכא טעמא רבא משום מיתה מנולת אפ"ה היה אסור ואמר שם דאלת"ה כו' אלא כו' משמע הלא"ה אסור ועתוס' שם ד"ה אלא כו' ובעבודת כוכבים שם ד"ה ואי כו' ותורף דבריהם דשני חקים הן אחד לשם עבודת כוכבים וזה אסור אף בדכתיבא באורייתא ואחד בדברים של הבל ושטות וזה מותר דוקא בדכתיבא באורייתא ולפ"ד מש"ש אלא חשיבותא היא לאו שיש טעם בדבר כדברי הר"ן שלכך שרי אלא ר"ל חק שלהם על אדם חשוב לשורפן ולאו משום עבודת כוכבים ולכן אמר שפיר בסנהדרין שם דאלת"ה כו' וצ"ל לדברי מהרי"ק אדרבה שאין טעם לדבר אבל מ"מ צ"ע דהא סייף טעמא איכא וי"ל דאי לא כתיב סייף לא היו דנין כלל בסייף וז"ש כיון דכתיב סייף כו' ולכאורה קשה הא התזה לא כתיב אבל דברי הר"ן תמוהים מאד וכן דברי הרב: (ליקוט) וכ"ז כו' ולכן אמרו כו'. כבר כתבתי שדברי הר"נ תמוהין וגם דברי מהרי"ק אינן נראין ממ"ש בסנהדרין נ"ב תניא א"ל ר"י כו' והא סייף טעמא איכא ואע"ג שנדחקתי ליישבן אבל לדינא לא נ"ל וכן שורפין על המלכים ודאי טעמא איכא כמ"ש הר"נ ואפ"ה פריך דאלת"ה כו' אלא דודאי הכל אסור רק דוקא ללמוד מהם אסור וכמש"ש כיון דכתיב לא מינייהו גמרינן ול"ד משום דכתיב באורייתא אלא כ"ד שהיינו עושין זולתם מותר וכן במלבושים אבל כל שלובשין מלבוש המיוחד להם אסור וכפשט דברי הרי"ף הנ"ל אפילו ערקתא כו' וודאי משום רצועה אחת אינו משום פריצות וז"ש אפילו ערקתא כו' וכמ"ש בספרי הנ"ל הואיל והן יוצאין כו' אבל מלבוש שהיינו לובשין בלא"ה מותר לכן ל"ק כל ראיות מהרי"ק הנ"ל לפי שלא היה מיוחד להם דוקא וכ"כ הרמב"ם המיוחד להם וכן בכ"ד ודברי מהרי"ק אינן נראין כלל (ע"כ):
ח סָעִיף ג יש כו'. ספ"ו דשבת (וע"ל סימן קע"ט ס"ק ח'):
ט סָעִיף ג אבל כו'. פ"ג דמ"ק (כ"ז א') ופ"ב דסנהדרין ופ"ד דנדרים:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.