א הָאִשָּׁה שֶׁהִיא בְּחֶזְקַת טְמֵאָה, אָסוּר לוֹ לָבוֹא עָלֶיהָ עַד שֶׁתֹּאמַר לוֹ: טָבַלְתִּי. הַגָּה: וּמֵאַחַר שֶׁעָבְרוּ יָמִים שֶׁאֶפְשָׁר לָהּ לִמְנוֹת וְלִטְבֹּל, נֶאֱמֶנֶת. אֲפִלּוּ רוֹאֶה בְּגָדֶיהָ מְלֻכְלָכִים בְּדָם, נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר, בְּשׁוּק טַבָּחִים עָבַרְתִּי, אוֹ נִתְעַסַּקְתִּי בְּצִפּוֹר וְכַדּוֹמֶה לָזֶה. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ וְרַבֵּינוּ יְרוּחָם).
ב וְאִם הֻחְזְקָה נִדָּה בִּשְׁכֵנוֹתֶיהָ, שֶׁרָאוּהָ לוֹבֶשֶׁת בְּגָדִים הַמְיֻחָדִים לִימֵי נִדּוּתָהּ, חֲשִׁיבָה כְּוַדַּאי טְמֵאָה.
ג אָמְרָה לְבַעֲלָהּ: טְמֵאָה אֲנִי, וְאַחַר כָּךְ אָמְרָה: טְהוֹרָה אֲנִי, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. אִם הוּא לְאַחַר כְּדֵי דִּבּוּר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַבֵּנוּ יְרוּחָם). וְאִם נָתְנָה אֲמַתְלָא לִדְבָרֶיהָ, כְּגוֹן שֶׁאוֹמֶרֶת שֶׁלֹּא אָמְרָה לוֹ כֵן תְּחִלָּה, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה בָּהּ כֹּחַ לִסְבֹּל תַּשְׁמִישׁ, אוֹ טַעֲנָה אַחֶרֶת כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, נֶאֱמֶנֶת. הַגָּה: וּמִכָּל מָקוֹם מִי שֶּׁרוֹצֶה לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ, שֶׁלֹּא לְהַאֲמִין לָהּ, מִדַּת חֲסִידוּת הוּא. (בֵּית יוֹסֵף), אֲבָל מִדִּינָא נֶאֱמֶנֶת, אֲפִלּוּ בִּשְׁתִיקָה אַחַר כָּךְ רַק שֶׁהִיא בָּאָה וְשׁוֹכֶבֶת אֵצֶל בַּעֲלָהּ וְהוּא יוֹדֵעַ וּמַכִּיר שֶׁמַּה שֶּׁאָמְרָה תְּחִלָּה: טְמֵאָה אֲנִי, עָשְׂתָה מֵחֲמַת קְטָטָה שֶׁהָיָה לוֹ עִמָּהּ, (מהרי"ו סִימָן כ"ב), וְכַדּוֹמֶה לְזֶה. אֲבָל אִם רָאוּהָ לוֹבֶשֶׁת בְּגָדִים הַמְיֻחָדִים לִימֵי נִדּוּתָהּ, וְאַחַר כָּךְ אָמְרָה: טְהוֹרָה אֲנִי, אַף עַל פִּי שֶׁנָּתְנָה אֲמַתְלָא לִדְבָרֶיהָ, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. (אָמְרָה: פְּלוֹנִי חָכָם טִהֵר לִי כֶּתֶם, וְהֶחָכָם אוֹמֵר שֶׁהִיא מְשַׁקֶּרֶת, הֶחָכָם נֶאֱמָן, וּטְמֵאָה הִיא. (בֵּית יוֹסֵף רַ"ן וְרַבֵּינוּ יְרוּחָם בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ן).
ד הָיָה מְשַׁמֵּשׁ עִם הַטְּהוֹרָה וְאָמְרָה לוֹ: נִטְמֵאתִי, וּפֵרַשׁ מִיָּד, חַיָּב כָּרֵת, שֶׁיְּצִיאָתוֹ הֲנָאָה לוֹ כְּבִיאָתוֹ. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, נוֹעֵץ צִפָּרְנֵי רַגְלָיו בָּאָרֶץ, וְשׁוֹהֶה בְּלֹא דִּישָׁה עַד שֶׁיָּמוּת הָאֵבֶר, וּפוֹרֵשׁ בְּאֵבֶר מֵת. הַגָּה: וְיִמָּלֵא פַּחַד וָרֶתֶת עַל הָעֲבֵרָה שֶׁבָּאָה לְיָדוֹ. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם סְמַ"ג). וְלֹא יִסְמֹךְ עָלֶיהָ, רַק יִסְמֹךְ עַל רַגְלָיו וְיָדָיו, שֶׁלֹּא יֵהָנֶה מִמֶּנָּהּ. וְאִם פֵּרַשׁ מִמֶּנָּהּ בְּקִשּׁוּי וּבְשׁוֹגֵג, שֶׁלֹּא יָדַע שֶׁאָסוּר לִפְרֹשׁ מִמֶּנָּהּ, יִתְעַנֶּה מ' יוֹם, וְאֵינָן צְרִיכִין לִהְיוֹת רְצוּפִים, רַק כָּל שָׁבוּעַ שְׁנֵי יָמִים, כְּגוֹן שֵׁנִי וַחֲמִשִּׁי, וּבְלֵיל הַתַּעֲנִית אָסוּר בְּיַיִן וּבָשָׂר. וְאִם לֹא יוּכַל לְהִתְעַנּוֹת, יִפְדֶּה כָּל יוֹם בְּמָמוֹן שֶׁיִּתֵּן לִצְדָקָה, כְּפִי עֵרֶךְ מָמוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ, כִּי עָשִׁיר יִתֵּן יוֹתֵר קְצָת מֵעָנִי, וְיֵשׁ לְהַחֲמִיר בִּתְשׁוּבָתוֹ. וְכָל הַמַּרְבֶּה לָשׁוּב, זְכוּת הוּא לוֹ. (פסקי מהרא"י סִימָן ס'). וְהָאִשָּׁה אֵינָהּ צְרִיכָה כַּפָּרָה. וְאִם שִׁמְשָׁהּ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת וִסְתָּהּ, וּמָצְאָה אַחַר הַתַּשְׁמִישׁ דָּם, אֲפִלּוּ נִמְצָא עַל עֵד שֶׁלּוֹ, מִקְרֵי אֹנֶס, אֲפִלּוּ לֹא בָּדְקָה תְּחִלָּה. וְאֵינָם צְרִיכִים כַּפָּרָה לֹא הוּא וְלֹא הִיא (מָרְדְּכַי וְהָרֹא"שׁ כְּלָל כ"ט בְּשֵׁם מַהֲרָ"ם).
א סָעִיף א ומאחר שעברו כו'. היינו לאפוקי אם הוא ידוע בודאי שלא עברו הימים אבל אם הבעל אינו יודע אם עברו או לא סומך עליה דכתיב וספרה לה לעצמה:
ב סָעִיף ג טהורה אני. ודרך שחוק אמרתי לך תחלה אינה נאמנת. רמב"ם וכ"כ סה"ת:
ג סָעִיף ג כיוצא בזה. לשון רמב"ם כגון שתבעה בעלה ואחותו או אמו עמה בחצר ואמרה טמאה אני ואח"כ חזרה ואמרה טהורה אני ולא אמרתי לך טמאה אני אלא מפני אחותך ואמך שלא יראו אותנו ה"ז נאמנת וכן כל כיוצא בזה ע"כ וסה"ת ומרדכי בשם א"ז כתבו שאמרה סבורה הייתי להיות נדה אבל עכשיו בדקתי עצמי ומצאתי שמחמת מכה או חבורה בא אלי הדם וכיוצא בזה נאמנת:
ד סָעִיף ג רק שהיא באה ושוכבת כו'. ומ"מ נראה דהבעל חייב לשאול אותה למה היא באה אצלו הרי אמרה אליו טמאה אני דצריך להוציא האמתלא מפיה כו' עד ותו דמהרי"ו לא התיר אלא באמרה אליו מתחלה מרגשת אנכי כאב בבני מעיים וחוששת לשינוי וסת כו' אבל לא באמר' אליו בפירוש טמאה אני. ב"ח (וכ"כ בס' מעדני מלך דף ש"ג דמהרי"ו אינו מתיר אלא באמרה מרגשת כו' אלא דס"ל להרב דה"ה באמרה טמאה אני ע"ש) ומשמע מדבריו דאינו חולק על הרב וכ"נ דודאי מודה הרב דכל מה דאפשר לברורי מבררינן ולא בא אלא לומר דל"ת דשכיבה אצלו לאו כלום הוא וצריך מיהו לפרוש ממנה עד שתאמר האמתלא בפירוש וק"ל:
ה סָעִיף ג אינה נאמנת. הטעם כ' בשם הרשב"א דמשום בושה או אונס מקרי ואמרה טמאה אבל לעשות מעשה כולי האי ללבוש בגדי נדה אינה לובשת וכן כתב הב"ח ומסיים דהרי היה די כשתאמר לו טמאה אני ולא היה לה ללבוש בגדי נדה ול"ד לדלעיל סי' א' סי"ג בטבח שעשה סי' בראש הכבש כו' דהתם לא היה אפשר לו בענין אחר אבל הכא היה אפשר שתאמר טמאה אני ולא היה לה ללבוש בגדי נדה ע"כ וכ"כ בדרישה משמע מדבריהם דהיכא דלא היה אפשר לה בע"א נאמנת וכ"כ הרב בתשו' סימן ב' על אשה שילדה ג"פ בחדש הח' וחששה שהוא משום עין הרע ורצתה להסתיר עיבורה מבני ביתה ושכנותיה ואמרה בפני בני ביתה טמאה אני כו' דבעלה מותר לבא עליה כו' דאע"ג דאיתא שם בל' השאלה שבעלה הסכים עמה שתאמר כן מ"מ נראה לפי תשובת הרב אפילו לא ידע בעלה מזה נאמנת ע"ש שהאריך ומסיים ועוד נראה דבנ"ד אפי' הרמב"ן מודה דמהני לה נתינת אמתלא אע"ג דכ' דלא מהני היינו דוקא אמתלא דמהני גבי טמאה אני לך דהיינו שתאמר שלא היה בה כח או שאר אמתלאות כאלו ומטעם שכתב ב"י דכולי האי לא הוי שטיא להחזיק עצמה נדה בין שכנותיה אבל בכה"ג דעיקר אמתלא תלוי באחרים ולא היתה יכולה לעשות בע"א בודאי אמרי' דמהני אמתלא כזו וכמ"ש הטור דלא גרע מאמרה טמאה אני לך בהדיא כו' ע"ש:
ו סָעִיף ג החכם נאמן. עיין בר"ן שכ' בשם הרמב"ן הטעם שקבל שכן הדין בכל עד מפי עד אם בא הא' וכפר אין השני האומר משמו נאמן ועיין בתשו' הרב ס"ס ס"ו:
א סָעִיף א ומאחר שעברו כו'. קשה מאי קמ"ל דאח"כ דוקא נאמנת ובלא"ה אינה נאמנת פשיטא שאינה נאמנת כיון שא"א שטבלה בתוך אותו זמן ונראה שאפילו אם ספק לו אם עברו כ"כ ימים שאפשר שטבלה דהיינו שרגילה ללבוש לבנים ביום ו' לראייתה ועכשיו א"א בכך אלא שאם טבלה היתה צריכה ללבוש לבנים ביום ה' והיא אומרת שטבלה נאמנת כיון שעכ"פ אפשר בכך:
ב סָעִיף ב חשובה כודאי טמאה. ולא מהני אמתלא אח"כ וכמ"ש בסעיף ג' והקשה הטור וכי עדיף הוחזקה נדה מאומרת בפירוש טמאה אני שמהני שם נתינת אתמלא. ותירץ הרשב"א דמשום בושת או אונס מקרי שאומרת טמאה אני אבל לעשות מעשה כולי האי ללבוש בגדים של נדה אינה נאמנת לפיכך לא מהני שם אח"כ אמתלא ועי' מ"ש סימן א' סעיף י"ג מזה ורמזתיו ג"כ בסי' קכ"ז ומצאתי כתוב בשם מהר"ר ליב מפראג דשאני הוחזקה נדה בשכנותיה דלאו כ"ע ידעי מן האמתלא ואם כן על מה סמכה כשהחזיקה עצמה נגד כולי עלמא משא"כ באומרת לבעלה טמאה אני אפשר שסמכה עצמה שאח"כ תאמר לו את האמתלא ותירוץ נכון הוא ולמדתי מזה עוד דאפי' באמרה יש חילוק דאם אמרה בפני רבים שהיא טמאה לא מהני אחר כך אמתלא ע"כ כתבו הפוסקים אמרה לבעלה טמאה אני דאין הדין כן אלא באמרה לבעלה לחוד כן: מעשה באשה אחת שילדה שלש פעמים בחודש השמיני וחששה שעין הרע גורם לה ורצתה להסתיר עיבורה מבני ביתה ושכנותיה והסכים בעלה שתאמר טמאה אני בתחילת עיבורה כדי להסתיר עיבורה ונשאל רמ"א אם בעלה מותר לבוא עליה בסתר והשיב להיתר והאריך בזה בענין נתינת אמתלא בהוחזקה נדה בשכנותיה ולפע"ד נראה שאין זה נכנס כלל בכלל הוחזקה נדה כו' כיון דגלתה כן קודם שהוחזקה עצמה לטמאה דעיקר החומרא בהוחזקה נדה להרמב"ן לפי שמעשה לא עבדה בשביל האמתלא כמ"ש ב"י בשם הרשב"א וכאן בטלה תחלה ההוכחה זאת ודבר זה דומה למוסר מודעה על גט ומתנה דאע"ג דעושה מעשה גדול אח"כ אפ"ה כיון שגלה דעתו תחלה שלא יהיה ממש במעשה שיעשה אח"כ לא אזלינן בתר המעשה ה"נ כן הוא ואין חילוק בין גלתה תחלה בפני בעלה לגלתה בפני עדים כיון שבעלה יודע האמת לא אסרה תורה עליו כלל. וגם לפי טעם שכתבתי בשם מהר"ל מפראג דאם ידוע לרבים גרע טפי מ"מ כאן שרי דלא מהני סברא זו רק להחזיקה לטמאה נגד בעלה שאין בעלה יכול לסמוך להיתר משא"כ בזה שבעלה הוא יודע שהיא טהורה באמת קודם שהוחזקה נגד הבריות ודאי שרי ונראה נמי בהא בפרק בתרא דקדושין סוקלין ושורפין על החזקות ומעשה באשה אחת שבאה לירושלים ותינוק מורכב לה על כתיפה והגדילתו ובא עליה וסקלום לא מפני שבנה ודאי היה אלא מפני שכרוך אחריה דהתם נמי אם היתה אומרת בתחלה בשעת ביאתה לירושלים שאין זה בנה בפני שני עדים אלא שהיא תגדל אותו ותחזיקנו בחזקת בנה בפני רבים דודאי לא היו סוקלין אותה אח"כ שאין כאן חזקה כלל כיון שסתרה אותה תחלה ואפילו אמרה אח"כ בפירוש שזה בנה כיון שביטלה תחלה מה שתאמר אח"כ כל זה נראה פשוט ותמה אני על רמ"א שם בתשובה סימן ב' שלא נכנס לדבר זה רק דימה הדבר לנותנת אמתלא אחר החזקה דאף על גב דלא מהני בהוחזקה נדה להרמב"ן מ"מ כאן הוה אמתלא טובה ומהני ע"ש ולדידי אין כאן חזקה כלל שהיתה רפואה קודם למכה במה שגלתה תחילה לבעלה בשעה שהיתה נאמנת על עצמה שהיתה טהורה כנלע"ד פשוט. עוד ראיתי שם בתשובה הנ"ל שמקשה רמ"א למה אמרו הוחזקה נדה בעלה לוקה ולא אמרו היא לוקה ותירץ שם מה שתירץ ול"נ דרבותא קמ"ל דאפילו הוא שיש לו צד לטיבותא במה שלא הגידה לו שהיא נדה כדרך נשים שמגידות לבעליהן יוכל לומר סמכתי על זה ותליתי שינוי בגדים במידי אחרינא קמ"ל דאין זה כלום ולוקה כן נראה לע"ד:
ג סָעִיף ג החכם נאמן. נראה לי דוקא החכם עצמו כיון שהיא סומכת עליו ואשתכח שיקרא משא"כ אם אין החכם לפנינו ועד אחד מעיד שהחכם אסר לה אינו נאמן דהא אמרינן בפרק ב' דכתובות (דף כ"ב) כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים כו' וא"כ ה"נ אין אותו העד נאמן להכחיש אותה שהיא כשנים ותו דגם לענין זנות אין עד א' נאמן לאסרה וה"ה כאן נראה לי. והך נאמנות דחכם כאן היינו דוקא לענין איסור אבל לענין ממון כגון להפסידה כתובתה אין החכם נאמן יותר משאר עד אחד כן מבואר מדברי הרא"ש פרק המדיר:
א סָעִיף א שעברו. היינו לאפוקי אם הוא יודע בודאי שלא עברו הימים אבל אם הבעל אינו יודע אם עברו או לא סומך עליה דכתיב וספרה לה לעצמה. ש"ך:
ב סָעִיף ב טמאה. ולא מהני אמתלא אח"כ כמ"ש בסעיף שאח"ז דהתם לא עשתה מעשה רק שאמרה טמאה אני י"ל משום בושה אמרה כך אבל כאן עשתה מעשה ללבוש בגדים של נדה אינה נאמנת ולא מהני אמתלא אח"כ. רשב"א. ומוהר"ר ליב מפראג תירץ דשאני הוחזקה נדה דלאו כ"ע ידעי מן האמתלא וא"כ על מה סמכה כשהחזיקה עצמה נגד כ"ע. משא"כ באמרה לבעלה טמאה אני אפשר שסמכה עצמה שאח"כ תאמר לו האמתלא וכתב ט"ז ולמדתי מזה דאפילו באמרה יש חילוק דאם אמרה בפני רבים שהיא טמאה לא מהני אח"כ אמתלא מש"ה כתבו הפוסקים אמרה לבעלה טמאה אני דאין הדין כן אלא באמרה לבעלה לחוד עכ"ל ט"ז. מעשה באשה אחת שילדה ג"פ בחדש השמיני וחוששת שעין הרע גורם לה ורצתה להסתיר עיבורה מבני ביתה ושכנותיה והסכים בעלה שתאמר טמאה אני בתחלת עיבורה כדי להסתיר עיבורה ונשאל רמ"א אם בעלה מותר לבא עליה בסתר והשיב להתיר עיין ט"ז ועיין תשובת רמ"א סי' ב'. הטוענת על בעלה ששכב עמה בנדותה והוא אומר להד"מ אין להאמינה. מהרי"ו סימן ר"ב. עד א' מעיד שהיתה טמאה או שא"ל ולאו טמאה את ואמרה הן לא מהני לה אמתלא. כנה"ג בשם רבו:
ג סָעִיף ג בעלה. מ"מ נראה דהבעל חייב לשאול אותה למה את באה אצלי הלא אמרת דטמאה את דצריך להוציא האמתלא מפיה. ש"ך:
ד סָעִיף ג נאמן. דוקא החכם עצמו כיון שהיא סומכת עליו ואשתכח שיקרא משא"כ אם אין החכם לפנינו ועד א' מעיד שהחכם אסר לה אינו נאמן דכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא כשנים ואם כן אין אותו עד נאמן להכחיש אותה שהיא כשנים. ט"ז:
ה סָעִיף ד אונס. אבל אם נתחלף לו אשתו בערוה חייב וה"ה אם נדה היא וסובר טהורה היא צריך כפרה. בי"ה:
א סָעִיף א טבלתי. ואפילו שוכבת אצלו לא מהני עד שתאמר לו בפירוש טבלתי. ח"ד:
ב סָעִיף א שעברו. עבה"ט וכתב הט"ז אפילו אם רגילה ללבוש לבנים ביום ו' לראייתה ועכשיו א"א בכך אלא שאם טבלה היתה צריכה ללבוש לבנים ביום ה' והיא אומרת שטבלה נאמנת כיון שאפשר בכך ע"ש ואשה החשודה על איסור נדה אם זנתה בנדות לא מקרי חשודה לבעלה ונאמנת אפילו בשעת וסתה ואם הכשילה לבעלה באיסור נדות שוב אינה נאמנת לומר בשעת וסתה טהורה אני עד שתעשה תשובה אבל שלא בשעת וסתה וכן לומר שטבלה נאמנת א"ל בימות החורף שהטבילה טירחא. ח"ד. ואפשר דבמקום שנותנין שכר בעד הטבילה אינה נאמנת וכמ"ש הש"ך לעיל סי' ב' ס"ק י"ד ע"ש ועי' בנו"ב תניינא ח' אה"ע ר"ס כ"ו:
ג סָעִיף ב טמאה. עבה"ט בשם ט"ז דאם אמרה בפני רבים ל"מ אמתלא ועי' בתוה"ש שחולק ע"ז וכתב דאפילו אמרה בפני רבים מהני אמתלא וכ"כ הכו"פ ועט"ז שכתב באשה שהגידה האמתלא קודם שהחזיקה עצמה בלבישת בגדי נדות דמהני כיון שהודיעה האמתלא קודם. ועי' ש"ך שכתב דאם לא היה אפשר לה מחמת האמתלא רק ללבוש בגדי נדות מהני אמתלא ואפי' לא ידע בעלה מזה מותר כיון שא"א בענין אחר ע"ש (ולפ"ז אם אמרה האי אמתלא שכתב הש"ך בסק"ג סבורה הייתי להיות נדה אבל עכשיו בדקתי עצמי ומצאתי שמחמת מכה בא אלי הדם מהני לעולם דהא לא שייך לומר שלא היה לה ללבוש בגדי נדות שהרי באמת טעתה וסברה שהיא נדה וכדין לבשה בגדי נדות אמנם ראיתי בכו"פ שכתב דאפילו אמתלא זו לא מהני [וכ"כ בס' תוה"ש בשם מהרי"ק סי' פ"ז וצ"ע]). ועי' עוד בתשו' שמן רוקח ח"א סימן מ"ג [ובת' ח"ס סי' ט"ו מ"ש בזה]:
ד סָעִיף ג אינה נאמנת. עח"ד שכתב דאפי' אם עברו עליה ימים שראויין לספור ולטבול ויש לה מגו דטבלתי ואמרה לא טבלתי וטהורה הייתי אינה נאמנת בלא אמתלא ע"ש:
ה סָעִיף ג אמתלא. ואחר שלשים יום לא מהני אמתלא. בית שמואל סי' י"ט סכ"ב עכ"ל דגמ"ר ור"ל שכל שלשים יום אמרה שהיא טמאה עב"ש שם. [ובדרושי הוכחתי דאם האמתלא באופן שהענין היה צריך להאריך שלשים יום מועיל האמתלא ושוב מצאתי בתשו' ח"ס סי' ט' שהחליט כן לדינא ע"ש]:
ו סָעִיף ג אחרת כיוצא בזה. עי' בזה בתשו' הרדב"ז ח"א סי' רס"ד:
ז סָעִיף ג אבל מדינא נאמנת. [עי' בתשו' ח"ס סי' קפ"ה ע"ד אשה שאמרה לבעלה ביום ד' יגיע זמן טבילתה ואחר זמן ביומו או ביום שלאחריו אמרה שטעתה בחשבון וביום ג' יהיה זמן טבילתה והאריך בזה ומסיק אם ביום הג' בעצמה אמרה היום ליל טבילתה וטעיתי אתמול יש להחמיר אע"פ שהתורה האמינה לה מ"מ בעל נפש יחוש דלמא יצרה תקפה לבעילת הלילה אבל אם הוא יום או יומים קודם לא נחשדו בנות ישראל על כך אע"ג דבשאר עדיות אפילו על צד רחוקה ונפלאה הוי נוגע בעדות מ"מ הכא שהתורה האמינה אנו מה לנו ע"ש היטב]:
ח סָעִיף ג נאמן. עבה"ט בשם ט"ז. עוד כתב הט"ז דהא דהחכם נאמן היינו לענין איסור אבל לענין ממון כגון להפסידה כתובתה אין החכם נאמן יותר משאר עד אחד (וכן מבואר באה"ע סי' קט"ז סעיף א' ועח"מ וב"ש שם) ועיין בתוה"ש סק"ח ועי' בספר בני אהובה פכ"ד מהלכות אישות הלכה י"א מ"ש בזה:
ט סָעִיף ד ואמרה לו נטמאתי. [עי' בתשו' חתם סופר סי' קנ"ה דאם הרגישה באמצע תשמיש ולא הגידה לו כלום עד אחר הפרישה הבעל ודאי אנוס גמור ופטור לגמרי אך לענין האשה הוא ספק אם נקראת ג"כ אנוסה כיון דנכנסה בהיתר יצרה אלבשה והו"ל תחלתה באונס וסופה ברצון דהו"ל אונס גמור כדקי"ל כרבא כתובות דף נ"א או אפשר דשאני התם שנאנסה מגברי אחרינא דיצרה תקפה מאד דאם לא עכשיו אימתי וקשה לה לפרוש משא"כ נדה דמותרת לאחר זמן אפשר לא שייך תקפה יצרה ליחשב כאונס מה שלא הודיעה לבעלה ואדרבה נחשבת מזידה בזה וע"ש עוד דהיכא דצריך כפרה אין חילוק אף אם לא הגיע לעשרים שנה דודאי משנעשו בני מצוה בשנים וסימנים מתחייבים בכל חיובי תורה בב"ד של מעלה ושל מטה. ומה שנמצא במדרשות שבני כ' נעשו ב"ע למעלה לא נאמר זה אלא בענשים על חטאים המחודשים לשעה כגון עונשי דור המדבר כו' ע"ש וקצת חידוש שלא הזכיר הגמ' דשבת דפ"ט ע"ב ושם לא משמע הכי ועמ"ש לקמן סי' שע"ו סק"ג]:
י סָעִיף ד כיצד יעשה. עת"ד שכ' דה"ה כששימש סמוך לוסתה בשוגג ונזכר באמצע תשמיש צריך ג"כ לפרוש באבר מת (ועמ"ש לקמן סי' קצ"ד ס"א) ודוקא כשמוצאת דם באמצע תשמיש אבל אם אמרה מרגשת אני א"צ לפרוש באבר מת דאימור הרגשת שמש הוא אם לא שאמרה מרגשת אני בבירור שהוא דם ע"ש:
יא סָעִיף ד ושוהה בלא דישה. עיין בשו"ת תשובה מאהבה ח"א ס"ס ע"ג:
יב סָעִיף ד יתענה מ' יום. ועי' בא"ח סי' תקס"ח ס"ד בהגהה דמבואר שם דשלשה ימים רצופים עם הלילות חשיב כמ' יום ובאדם חלש סגי בב' ימים והמג"א כתב דמ"מ יותר טוב שיצום מפוזרים שבכל עת יהיה לבו נכנע ויהיו חטאיו נגדו תמיד ע"ש [ועי' בתשו' ח"ס ס"ס קנ"ה שכתב דהמקובלים כתבו להתענות ע"ב יום אך הם דברו במזיד ואם חטא ב' פעמים בכניסה ויציאה יתענה ב"פ ככה. והאשה היכא דצריכה כפרה מאחר דנשים תשושי כח הן יש להקל עליהן בתעניתם ואף אם אחד מהם פטור מ"מ יתענה ב' ימים או יפדה דלא יהא אלא נתכוין לבשר טלה ועלתה בידו בשר חזיר והעיקר להתוודות כו' ע"ש]:
יג סָעִיף ד ובליל התענית. עי' בתוה"ש שנסתפק אי הלילה שלפני התענית קאמר או שאחר התענית משום דבקדשים הלילה הולך אחר היום והרי התענית במקום קרבן ומסיק בשם מהרש"ל דראוי לנהוג שלא יאכל בשר ולא ישתה יין בליל שלפני התענית ובליל שאחר התענית ע"ש:
יד סָעִיף ד והאשה א"צ כפרה. ואם שמשה שלא בשעת וסתה כו'. עיין בתשו' נו"ב תניינא סי' פ"ה דשואל אחד הקשה לו על דברי רמ"א אלו דמדכתב ואם שמשה שלא בשעת וסתה משמע דעד הנה מיירי בשעת וסתה וא"כ איך האשה א"צ כפרה והלא מבואר בנדה י"ד ושבועות י"ח דבסמוך לוסתה שניהם חייבים קרבן ועוד דאפילו נדחוק דמיירי שלא בשעת וסתה אכתי קשה כיון שפירש באבר חי אמאי האשה א"צ כפרה והלא בשבועות שם מבואר דאפרישה גם האשה חייבת (עס"ט וח"ד מ"ש בזה) [ובספר הפלאה בכתובות נ"א ע"ב ובתשו' ח"ס סי' קמ"ז וקנ"ד וקס"ג וקפ"ח מ"ש בזה] וכ' הוא ז"ל לבאר דברי הרמ"א דהנה יש שלשה חלוקים בזה אשה שיש לה וסת בשעת וסתה ובעונה הסמוכה דאסורה לשמש אם עברה ושמשה ומצאה אח"כ על עד שלו אפילו בדקה לפני תשמיש צריכים שניהם כפרה ואין כאן אונס שהרי היה להם למנוע מתשמיש ומזה לא מיירי הרמ"א ולא המחבר כלל (נ"ל הטעם כיון דעתה אין נ"מ לענין קרבן רק לענין אם צריכים כפרה ותשובה והרי גם אם לא מצאה דם כלל צריכים ג"כ כפרה כמש"ל סי' קפ"ד סק"ב ע"ש) ב'. אשה שאין לה וסת כלל שלזו הרמב"ם והרא"ש מצריכים אותה בדיקה תמיד לפני התשמיש כמבואר בסי' קפ"ו ס"ב ואם לא בדקה אין זה אונס אמנם אם בדקה אנוסים הם על תחלת התשמיש אבל על הפרישה שפירש באבר חי יש חילוק אם אמרה לו נטמאתי ופרוש ממני הרי גם היא רצונה בפרישה הרי הרצון והנאה נחשבים גם לה למעשה וק"ו אם סייעה בהפרישה שגם היא נשמטת מתחתיו ואף היא חייבת ומזה מיירי אוקימתא דמס' שבועות הנ"ל אמנם אם אמרה לו רק נטמאתי ולא אמרה פרוש ממני א"כ מה שהודיעה לו היינו שימתין עד שימות האבר ואם פירש באבר חי היא נחשבת אנוסה ואינה צריכה כפרה והוא צריך כפרה ומזה מיירי המחבר והרמ"א ז"ל ונקט המחבר לשון המשנה היה משמש עם הטהורה בה"א הידיעה הטהורה בודאי דהיינו שבדקה לפני תשמיש ואפ"ה אם פירש באבר חי חייב על הפרישה וע"ז כתב רמ"א שהאשה א"צ כפרה שהיא אנוסה ממש בין על הכניסה שהרי בדקה בין על הפרישה שהרי לא אמרה לו פרוש. ושוב קאמר רמ"א ואם שמשה שלא בשעת וסתה דהיינו שיש לה וסת ושמשה שלא בשעת וסתה בזו אפי' לא בדקה תחלה מקרי אונס. וההפרש בין תחלת דברי הרמ"ה ובין סיום דבריו הוא שבתחלה מיירי באין לה וסת כלל אלא שבדקה וסיום דבריו הוא ביש לה וסת ושמשה שלא בשעת וסתה ע"ש שהאריך בזה וע"ש עוד בסי' צ"ו:
טו סָעִיף ד אונס. עבה"ט ועי' בשו"ת מאיר נתיבים סי' ע"ג שכתב באשה שפשטה חלוקה בלילה קודם השינה והיה שלא בשעת וסתה והיתה עם בעלה באותה הלילה ולמחר לבשה חלוקה בעמדה מעל משכבה ומצאה בו כתם דא"צ כפרה ולא דמי למ"ש הבה"י וה"ה אם נדה היא כו' דהיינו בענין שיש לומר הו"ל למידע אבל הכא לא שייך כלל הו"ל למידע דלא מצינו שתהא האשה מחוייבת לבדוק חלוקה שמא תמצא בו כתם כל שלא הרגישה כלל ולכן א"צ כפרה בפרט באיסור כתמים אין להחמיר ע"כ ע"ש [ועי' בתשו' חתם סופר סי' קנ"ה מי שבא על אשתו שלא בשעת וסתה ביום ל"א לראייתה ואז הרגישה כובד באברים וזה דרכה בכל עת זיבת דמה וכתב דאף דעברו ימי וסתה ושוב אין לבעל לחוש כלל מ"מ מאחר שהרגישה הכובד וזהו וסת הגוף היה לה לחוש לו ומה שחשבה עצמה למעוברת ולא חששה כלל לכובד אברים מחשבת שטות הוא להתיר פתח לחטאת רובץ ע"כ אם קודם התחלת התשמיש הודיעה לבעלה שמרגשת כן. שניהם בסורה על רעות שתים על הכניסה ועל הפרישה ואע"ג דלענין חטאת אינם חייבין אלא כל א' חטאת א' דה"ל ב' זיתי חלב בהעלם אחת מ"מ תשובה וכפרה מיהא בעי על כל כח וכח ואם לא הרגישה עד תוך התשמיש והודיעה לו הבעל שוגג והיא פטורה דאנוסה היא ואם לא הודיעה לו כלל הוא אונס ופטור לגמרי והיא האשה קרובה למשמתתו נדה וצריך לאיים עליה הרבה שלא תבוא להכשיל בעלה עוד. ולענין אם צריכה כפרה יש ספק בדבר (עמש"ל בד"ה ואמרה לו) . עוד ע"ש ושם בסימן קס"ג באשה שאירע לה פחד פתאום ואח"כ בלילה שמשה ולמחר מצאה סדינה מלוכלך בדם וגם על עד שלו שבודאי בשעת תשמיש היה וכתב דאין צריכים כפרה כיון דהיה שלא בשעת וסתה ואף שקודם תשמיש נתפחדה והפחד עלול להביא דם כדאיתא בנדה ע"א היינו שהפחד מרפיא ומתחלחלת לשעה ברגע הפחד ומרגשת בעצמה ואיננו כשאר מקריים שחיישינן שמא ראתה טיפת דם כחרדל או שמא ארגשה ולאו אדעתה וכדומה כי אם יצא ממנה דם יצא בשפע ולשעתו ובהרגשה רבה כי זה ענין חלחול דקרא ותתחלחל המלכה ואם לשעתה לא הרגישה תו לא חיישינן לה להצריכה בדיקה או פרישה כלל וממילא בנ"ד אינם צריכים כפרה ע"ש. ובסימן קפ"ח שם אודות אשה שמצאה כתם והראתה לחמותה ואמרה שהיא טמאה ושוב הראתה למרשעת אחת ואמרה שאם הכתם חולף הולך ע"י רוק הרי היא טהורה עס"ט סי' ק"צ ס"ק כ"ב מ"ש בזה) וסמכה האי שטיא על המקילה ושמשה עם בעלה ושוב נודע הדבר לחמותה וצוחה כי כרוכיא. וכתב דפשיטא דתרווייהו צריכים כפרה ומכ"ש המרשעת הזאת שהורה רעה להכשיל אחרים שראויה לעונש מר ומ"מ אף שהם קרובים למזיד אין להחמיר עליהם טפי מהמבואר ברמ"א ס"ס קפ"ה כיון דליכא אלא איסור דרבנן ע"ש:
א סָעִיף א האשה כו'. י"א ב' י"ב א' ט"ז ב' ושם ט"ו ב' אבל ודאי ראתה כו':
ב סָעִיף א ומאחר כו'. כתובות ע"ב א':
ג סָעִיף א אפילו כו'. הרא"ש שם ותוס' שם ד"ה אי דלא כו':
ד סָעִיף ג אם הוא כו'. עבא"ה סי' מ"ז ס"ד:
ה סָעִיף ג ואם נתנה כו'. שם:
ו סָעִיף ג כגון כו'. ירושלמי והביאו תוס' שם ד"ה ואפילו כו':
ז סָעִיף ג ומ"מ כו'. גמ' שם ואפ"ה כו':
ח סָעִיף ג אבל אם כו'. עבה"ג ומסתמא נותנת אמתלא לדבריה שלא תפסיד כתובתה ועתוס' הנ"ל ד"ה ואי דלא כו' משמע דכאן אפילו אמתלא לא מהני:
ט סָעִיף ג לובשת כו'. ערש"י שם ד"ה הוחזקה כו' וכ' הרשב"א דודאי מעשה לא עבדא ועש"ך:
י סָעִיף ג אמרה פלוני כו'. גמ' שם ואע"פ שכתב הרא"ש שם בשם הירושלמי דוקא בעדים וכ"כ הרשב"א היינו לענין הפסד כתובה. ב"י וכן מבואר בדברי הרא"ש שם שמשום הפסד כתובה שכתב ומילתא דמסתבר הוא היאך יפקיע ממונה בעד אחד אבל הרא"ה והריטב"א כתבו שהרמב"ן חולק על הרשב"א ומאמין לחכם לגמרי וכ' שכ"מ מהגמ' דקאמר ואזל ושייליה משמע דאדיבוריה לחוד סמכינן ומ"ש בירושלמי בעדים היינו שאמרה לו כן ושאמר לו החכם כן צריך לברר זה אבל אהוראתו כיון דתלתה בדידיה הימנהו וכן משמשתו אע"ג דשלא בעדים היתה כיון שרגלים לדבר ע"ש בריטב"א ועבא"ח סי' י"ז ס"ח:
יא סָעִיף ד ואם פירש ממנה כו'. שגג בכרת ועבגמ' שם:
יב סָעִיף ד ואם שמשה שלא כו'. גמ' שם ואלא בשאין סמוך כו':
יג סָעִיף ד אפילו לא כו'. כשיטתו בסי' קפ"ו ס"א בהג"ה וסי' ספ"ד ס"א בהג"ה וכ"ה במרדכי ריש שבועות ועב"י:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.