א רֹב הַנָּשִׁים יֵשׁ לָהֶם וְסָתוֹת (פי' זְמַן קָבוּעַ אֹרַח כַּנָּשִׁים) לִרְאוֹת בִּזְמַן יָדוּעַ, כְּגוֹן מֵעֶשְׂרִים לְעֶשְׂרִים יוֹם אוֹ מִשְּׁלֹשִׁים לִשְׁלֹשִׁים יוֹם, וְכָל אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ, בָּא עָלֶיהָ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת וִסְתָּהּ וְאֵינָהּ צְרִיכָה בְּדִיקָה לִפְנֵי תַּשְׁמִישׁ. הַגָּה: גַּם אֵין לָהּ לְהַחְמִיר לִבְדֹּק עַצְמָהּ, לֹא לִפְנֵי תַּשְׁמִישׁ וְלֹא לְאַחַר תַּשְׁמִישׁ, שֶׁלֹּא יְהֵא לִבּוֹ נוֹקְפוֹ וּפוֹרֵשׁ (טוּר וּמָרְדְּכַי רֵישׁ הִלְכוֹת נִדָּה וְרֹב הַפּוֹסְקִים). אֲבָל שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ, כָּל הַמַּרְבָּה לִבְדֹּק הֲרֵי זוֹ מְשֻׁבַּחַת.
ב בִּשְׁעַת וִסְתָּהּ, צָרִיךְ לִפְרֹשׁ מִמֶּנָּהּ עוֹנָה אַחַת, וְלֹא מִשְּׁאָר קְרִיבוּת אֶלָּא מִתַּשְׁמִישׁ הַגָּה: הַמִּטָּה בִּלְבַד. אִם הוּא בַּיּוֹם, פּוֹרֵשׁ מִמֶּנָּהּ אוֹתוֹ הַיּוֹם כֻּלּוֹ אֲפִלּוּ אִם הַוֶּסֶת בְּסוֹפוֹ, וּמֻתָּר מִיָּד בַּלַּיְלָה שֶׁלְּאַחֲרָיו, וְכֵן אִם הוּא בִּתְחִלָּתוֹ, פּוֹרֵשׁ כָּל הַיּוֹם וּמֻתָּר כָּל הַלַּיְלָה שֶׁלְּפָנָיו. וְכֵן הַדִּין אִם הוּא בַּלַּיְלָה, פּוֹרֵשׁ כָּל הַלַּיְלָה וּמֻתָּר בַּיּוֹם שֶׁלְּפָנָיו וּלְאַחֲרָיו, בֵּין שֶׁקָּבְעָה וֶסֶת בג' פְּעָמִים אוֹ בְּפַעַם אַחַת. הַגָּה: וְכָל זֶה לֹא מַיְרֵי אֶלָּא בְּוֶסֶת הַתָּלוּי בְּיָמִים אֲבָל לֹא בְּוֶסֶת הַתָּלוּי בְּשִׁנּוּי הַגּוּף (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַאֲבָ"ד), וְע"ל סִימָן קפ"ט. וְאִשָּׁה שֶׁמְּשַׁנֵּית וִסְתָּהּ לְהַקְדִּים ב' אוֹ ג' יָמִים, אוֹ לְאַחֵר כְּשֶׁמַּגִּיעַ זְמַן וִסְתָּהּ, צָרִיךְ לִפְרֹשׁ מִמֶּנָּהּ ב' אוֹ ג' יָמִים קֹדֶם אוֹ אַחֲרָיו. (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק א' דְּהִלְכוֹת אִסוּרֵי בִּיאָה). וְע"ל סי' קפ"ט.
ג בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּגְדוֹלָה, אֲבָל בִּקְטַנָּה שֶׁלֹּא הִגִּיעָה לִימֵי הַנְּעוּרִים, וְלֹא הֵבִיאָה סִימָנִים, אֵין צָרִיךְ לִפְרֹשׁ סָמוּךְ לְוִסְתָּהּ כָּל זְמַן שֶׁלֹּא קְבָעָתוֹ ג' פְּעָמִים. וְהוּא הַדִּין לִזְקֵנָה שֶׁנִּסְתַּלְּקוּ דָּמֶיהָ.
ד אִם רְגִילָה לִרְאוֹת בְּהָנֵץ הַחַמָּה, וְלָא קִים לָן שַׁפִּיר אִי קֹדֶם הָנֵץ הַחַמָּה אוֹ אַחֲרָיו, אֵינָהּ אֲסוּרָה אֶלָּא בַּיּוֹם.
ה אִם רְגִילָה לִרְאוֹת רְאִיָּה מִקֹּדֶם הֵנֵץ הַחַמָּה עַד אַחַר הֵנֵץ הַחַמָּה, אֲסוּרָה בַּלַּיְלָה וּבַיּוֹם כַּשִּׁעוּר הַנִּמְשָׁךְ בּוֹ.
ו אִם וֶסֶת נִמְשָׁךְ ב' אוֹ ג' יָמִים, שֶׁשּׁוֹפַעַת אוֹ מְזַלֶּפֶת, אֵינָהּ צְרִיכָה לִפְרֹשׁ אֶלָּא עוֹנָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל הַוֶּסֶת, וְכֵיוָן שֶׁעָבְרָה עוֹנָה וְלֹא רָאֲתָה, מֻתֶּרֶת.
ז אִם הִגִּיעַ וִסְתָּהּ בִּימֵי עִבּוּרָהּ, מִשֶּׁהֻכַּר עֻבָּרָהּ, אוֹ בִּימֵי מֵינִיקָתָהּ שֶׁהֵם כ"ד חֳדָשִׁים מִשֶּׁנּוֹלַד הַוָּלָד, אֲפִלּוּ מֵת הַוָּלָד, אֵין צָרִיךְ לִפְרֹשׁ סָמוּךְ לְוִסְתָּהּ, וַאֲפִלּוּ בְּתוֹךְ וִסְתָּהּ מֻתֶּרֶת בְּלֹא בְּדִיקָה. וְע"ל סוֹף סִימָן קפ"ט.
ח הָיְתָה נֶחֱבֵּית בְּמַחֲבֹא מִפְּנֵי פַּחַד, וְהִגִּיעַ שְׁעַת וִסְתָּהּ, אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת לוֹ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא אִם עָבַר הַוֶּסֶת וְלֹא בָּדְקָה וְלֹא הִרְגִּישָׁה, טְהוֹרָה בְּלֹא בְּדִיקָה. אֲבָל לְכַתְּחִלָּה צְרִיכָה בְּדִיקָה. (וְכָךְ מַשְׁמָע בְּבֵּית יוֹסֵף).
ט שְׁאָר נָשִׁים, צְרִיכוֹת בְּדִיקָה כְּשֶׁיַּגִּיעַ הַוֶּסֶת. עָבַר הַוֶּסֶת וְלֹא בָּדְקָה וְלֹא הִרְגִּישָׁה, טְהוֹרָה בְּלֹא בְּדִיקָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲסוּרָה עַד שֶׁתִּבְדֹּק, אִם יֵשׁ לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ, אוֹ שֶׁהוּא יוֹם ל' אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ. וְהָכֵי נָהוּג, וְכֵן הוּא לְקַמָּן סִימָן קפ"ט.
י הָרוֹצֶה לָצֵאת לַדֶּרֶךְ צָרִיךְ לִפְקֹד אִשְׁתּוֹ אֲפִלּוּ סָמוּךְ לְוִסְתָּהּ. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ בְּתַשְׁמִישׁ שָׁרֵי. (טוּר בְּשֵׁם י"א וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשִׁ"י וְרַאֲבָ"ד וְרַשְׁבָּ"א וְר' יְרוּחָם). וּמִכָּל מָקוֹם הַמַּחְמִיר שֶׁלֹּא לְפָקְדָהּ רַק בְּדִבְרֵי רִצּוּי, תָּבוֹא עָלָיו בְּרָכָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם סְמַ"ג). וּכְבָר נִתְבָּאֵר דְּכָל מִינֵי קֻרְבָה וְאַהֲבָה שָׁרֵי, מִלְּבַד תַּשְׁמִישׁ. וְאִם הוֹלֵךְ לִדְבַר מִצְוָה אֵין צָרִיךְ לִפְקֹד אִשְׁתּוֹ. (המ"מ פ"ד דא"ב וּבְהַגָּהוֹת ש"ד). וְיֵשׁ אוֹמְרִים אִם אָדָם רוֹצֶה לֵילֵךְ לַדֶּרֶךְ, וְאִשְׁתּוֹ נִדָּה וְתִטְבֹּל תּוֹךְ עוֹנָה אַחַת, צָרִיךְ לְהַמְתִּין. (נ"י פֶּרֶק הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ).
יא אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת לְיָמִים לְבַד, וְהִגִּיעַ שְׁעַת וִסְתָּהּ, אָסוּר לָבֹא עָלֶיהָ עַד שֶׁיִּשְׁאֲלֶנָּה. וְאִם אֵין לָהּ וֶסֶת, יוֹם ל' לִרְאִיָּתָהּ הָוֵי כְּהִגִּיעַ שְׁעַת וִסְתָּהּ. וְאִם שָׁהֲתָה אַחַר הַוֶּסֶת שִׁעוּר שֶׁתִּסְפֹּר וְתִטְבֹּל, בָּא עָלֶיהָ וְאֵין צָרִיךְ לִשְׁאֹל.
יב הָיָה לָהּ וֶסֶת לְיָמִים (טוּר בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"א) לְוֶסֶת מִוִּסְתּוֹת הַגּוּף (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַגָּהוֹת מיי' פ"ד בְּשֵׁם רַמְבַּ"ן), כְּגוֹן קְפִיצָה וְכַיּוֹצֵא בָהּ, כֵּיוָן שֶׁהַוֶּסֶת תָּלוּי בְּמַעֲשֶׂה, אֵמוּר לֹא קָפְצָה וְלֹא רָאֲתָה, אֲבָל חוֹשֶׁשֶׁת לְעוֹנָה בֵּינוֹנִית שֶׁהִיא ל' יוֹם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"א וְטוּר לְקַמָּן סִי' קפ"ט).
א סָעִיף א כגון מעשרים לעשרים. או לכ"ה או לל'. ב"י ופשוט הוא:
ב סָעִיף א או מל' כו'. וסתם וסת מל' יום. טור. וכן הוא בש"ס ופוסקים ולקמן סוף סעיף ט' ור"ס קפ"ט והיינו אם לא קבעה וסת אז מסתמא וסתה כל ל' ובתוך ל' מיקרי שלא בשעת וסתה:
ג סָעִיף א שיש לה כו'. אבל אין לה וסת נתבאר דינה בסי' קפ"ו ס"ב:
ד סָעִיף א ואינה צריכה כו'. היינו להרמב"ם שהביא המחבר ר"ס קפ"ו אבל לרוב הפוסקים שהביא שם ולדעת הרב שם וכאן אין לה להחמיר כלל לבדוק לא לפני תשמיש שלא יהא לבו נוקפו כיון דראה אשתו בודקת מחשב שאם לא הרגישה לא היתה בודקת ופורש ולא לאחר תשמיש שלא יהא לבו נוקפו ופורש מכאן ולהבא והא דאמרינן בש"ס ולקמן סימן קצ"ו ס"ט כל היד המרבה לבדוק בנשים הרי זו משובחת היינו שלא בשעת תשמיש כן כתבו הטור והרשב"א ושאר פוסקים:
ה סָעִיף ב צריך לפרוש כו'. היינו מדרבנן כן הסכמת רוב הפוסקים והאחרונים דוסתות דרבנן:
ו סָעִיף ב ולא משאר קריבות. משמע אפילו חיבוק ונשוק שרי כמו שפסק ב"י ממשמעות הפוסקים ודלא כת"ה וכ"נ דעת הרב בסעיף י' וכן פסק הב"ח אלא שמסיים מיהו נראה דהמחמיר באלה תע"ב:
ז סָעִיף ב אותו היום כו'. כתב הג"מ בשם אביאסף וכמה עונה יום או לילה ביומי ניסן ותשרי וחצי יום וחצי לילה ביומי תמוז וטבת עכ"ל וב"י דחה דבריו מאחר שהפוסקים לא הזכירוהו וגם לישנא דש"ס משמע דלא קפיד אלא על היום או על הלילה לא על השעות כו' והמעדני מלך דפ"ק דנדה והב"ח השיגו עליו דדברי האביאסף נכונים ומבוארים בש"ס פרק תינוקת (נדה דף ס"ה ע"ב) עכ"ד וכן מצאתי בראב"ן סימן שי"ח כהאביאסף ומה שלא הזכירוהו הפוסקים אין ראיה דבסתם יום ובסתם לילה מיירי ואה"נ דבתקופת תמוז וטבת יש לחשוב שעות זמניות וכה"ג מצינו בכמה דוכתי בש"ס ופוסקים כגון לענין ק"ש בא"ח ר"ס נ"ח ולענין חמץ בע"פ בא"ח סימן תמ"ג ס"א בהג"ה ולענין חישוב תקופות וכה"ג טובי ובא"ז כתב וז"ל פורש אדם מאשתו סמוך לווסתה כ"ד שעות אם רגילה לראות ביום פורש ממנה כל אותו יום והלילה שלפניו וכן להיפך עכ"ל ועיין בראב"ן סימן שי"ח ובש"ס פרק האשה סוף דף ס"ג ודוק נ"ל דדעת ראב"ן דודאי אם יש לה וסת קבוע ביום כגון שיש לה וסת לראות לעולם בתחילתו או לעולם באמצעיתו או לעולם בסופו א"צ לפרוש אלא אותו היום ולא לפניו ובהכי איירי בש"ס ופוסקים אבל אם רגילה לראות ביום ואין לה שעה קבועה רק לפעמים בתחלתו ולפעמים באמצעיתו ולפעמים בסופו א"כ כל היום וסתה ודמי כאילו היה וסתה כל היום ודאי דאשה שוסתה כל היום צריכה לפרוש כל לילה שלפניו ובהכי מיירי הא"ז ובזה מיושב שפיר מה שהקשה הב"י דהא"ז הוא נגד הש"ס ולפענ"ד להוציא מן הש"ס כמ"ש ודו"ק גם הב"ח כתב שמשמע שהירא דבר ה' נוהג כהא"ז וגם בהגהת ש"ד סימן ז' הביא דברי הא"ז במסקנא וכ"כ בא"ו של מהרי"ל בשם מהרי"ל:
ח סָעִיף ב אבל לא בוסת התלוי בשינוי הגוף. לבד דא"צ לפרוש אלא זמן הוסת אם אינו בא לזמן ידוע כדלקמן סי' קפ"ט סכ"ד וכ"ה:
ט סָעִיף ב ואשה שמשנית כו'. ע"ל סימן קפ"ט ס"ק ל"ט מ"ש בזה:
י סָעִיף ג שלא הגיעה לימי הנעורים. היינו י"ב שנים ויום א' כדלקמן סימן קפ"ט ס"ק ס"ג:
יא סָעִיף ג ולא הביאה כו'. וי"ו מחלקת היא כלומר או לא הביאה סימנים כ"כ הפרישה והב"ח וכן הוא לקמן סימן קפ"ט סכ"ז:
יב סָעִיף ג סמוך כו'. ע"ל ס"ק כ':
יג סָעִיף ד אינה אסורה אלא ביום. דכיון דוסתות מדרבנן ה"ל ספק דרבנן לקולא וא"צ לפרוש אלא ביום שהיה ודאי בימי נדתה. הרא"ש. ר"ל דאפילו ראתה קודם הנץ החמה מ"מ היום היה ודאי בימי נדתה משא"כ הלילה היה בספק וכן פירשו האחרונים ולפ"ז אם רגילה לראות בין השמשות ולא קים לן אי קודם או לאחר הלילה אינה אסורה אלא בלילה:
יד סָעִיף ד אלא ביום. והב"ח כתב דראוי להחמיר מכח ספק לאסור ביום ובלילה ולפמ"ש לעיל ס"ק ז' כ"ש הכא:
טו סָעִיף ה אסורה בלילה כו'. דבתר תחלת הוסת אזלינן כ"כ הפוסקים ולפ"ז אם רגילה לראות מקודם הלילה עד הלילה אסורה כל היום ובלילה כשיעור הנמשך בו ולפמ"ש לעיל ס"ק ז' א"כ (בהנץ) [בקודם הנץ] החמה אסורה כאן כל הלילה וכל היום [שלפניו] וביום שאחריה כשיעור הנמשך בו ובקודם הלילה אסורה כל היום וכל הלילה שלפניו ובלילה שאחריו כשיעור הנמשך בו ודו"ק:
טז סָעִיף ו א"צ לפרוש כו'. ול"ד לסעיף ה' דצריכה לפרוש ביום כשיעור הנמשך בו דהתם רואה ראיה מרובה מסוף הנץ החמה עד תוך היום אבל כאן אינה ראיה אחת אלא הראיה שרואה בראשונה היא תחילת הוסת וכל מה שרואה אח"כ דמים יתירים הוא דאתוספו בה כ"כ הב"ח והפרישה כתב דדוקא לעיל דהמשך הוא דבר מועט סברא לומר דגם הוא מצטרף משא"כ כשהוא ב' או ג' ימים וכיוצא בזה כתב העט"ז ע"ש:
יז סָעִיף ז משהוכר עוברה כו'. בסימן קפ"ט יתבאר כמה זמן שיעור הכרת עובר:
יח סָעִיף ז כ"ד חדשים. עי' בא"ע סי' י"ג סי"א דאין חדש העיבור עולה למנין:
יט סָעִיף ז א"צ לפרוש כו'. מצאתי בהגהת מהרש"ל לטור וז"ל ונ"ל דמיירי שלא קבעה וסת שלש פעמים בימי עיבורה או בימי מניקתה אלא שחושש לוסתה הראשונה ודו"ק עכ"ל וכ"כ בהגד"ר סעיף ט"ו וע"ל סימן קפ"ט סל"ג:
כ סָעִיף ז סמוך כו'. כתב הפרישה משמע דוקא סמוך אבל בזמן וסתה עצמו צריך לפרוש וכן לעיל ס"ק י"ב גבי קטנה ומיהו אין זה דיוק גמור כו' וכ"נ ממ"ש המחבר והעט"ז אפי' בתוך וסתה מותר בלא בדיקה וכ"מ מדברי הרא"ש ושאר פוסקים:
כא סָעִיף ח אבל לכתחלה כו'. ול"ד למעוברת ומניקה דבסמוך דאפילו לכתחלה א"צ בדיקה דמעוברות ומניקות חזינן דדמיהן מסולקים אבל היתה במחבא לא ברי לן כולי האי דתהא מסולקת דמים דהא חזינן כמה נשים אף על גב דהוו במחבא לא שינו את תפקידם. בית יוסף והאחרונים:
כב סָעִיף ט שאר נשים. דעלמא שאינן מעוברות ומיניקות או במחבא:
כג סָעִיף ט עד שתבדוק. כתב בית יוסף ממשמעות הפוסקים דאפילו איחרה זמן מה אחר הוסת כיון שבדקה ומצאה טהורה טהורה והב"ח פסק דיש להחמיר כמסקנת המרדכי בשם רא"מ וכסה"ת וכהגהת ש"ד בשם סמ"ק דדוקא בבדקה עצמה מיד לאחר וסתה תוך שיעור וסתה אבל לא בדקה תוך הזמן אף על פי שלאח"כ בדקה עצמה ומצאה טהורה טמאה דחזקה אורח בזמנו בא ונפל לארץ ע"כ ולקמן סי' ק"צ סנ"א נתבאר איזה שיעור וסתה ע"ש:
כד סָעִיף ט וכן הוא לקמן סימן קפ"ט. ס"ד וע"ש:
כה סָעִיף י ומ"מ כו'. ובא"ח סימן רמ"ו סט"ז כתב הט"ו מדברי הרמב"ם דלא יבעול לא ביום יציאה לדרך או ביאה מן הדרך שקשה לו ועיין בלבוש שם ובתשובת הרב קל"ב סימן ב' ועיין בפרישה בא"ע סימן כ"ה ס"י ובב"ח שם סעיף ג':
כו סָעִיף י המחמיר כו'. סמוך לוסתה ובעט"ז כ' ג"כ כדברי הרב ובא"ח סימן רמ"ו סט"ז כתב דבלילה קודם שיצא לדרך מצוה לבעול אפילו סמוך לוסתה כמ"ש בי"ד סימן קפ"ד ע"כ ודבריו סותרים זא"ז והעיקר כדברי הרב כאן:
כז סָעִיף י דכל מיני קורבה. אפילו חיבוק ונישוק ואע"ג דכתבתי לעיל ס"ק ו' בשם הב"ח דהמחמיר בחיבוק ונישוק תבא עליו ברכה נראה דהכא אין להחמיר כלל כיון די"א דאפי' בתשמיש חיוב ומצוה איכא:
כח סָעִיף י תוך עונה א'. דהיינו יום או לילה כדאיתא בש"ס ונ"י שם והיינו י"ב שעות כדלעיל ס"ק ז' ודו"ק:
כט סָעִיף י צריך להמתין. מיהו אם הולך לדבר מצוה א"צ להמתין כדאיתא בנ"י שם וכ"כ העט"ז ופשוט הוא ואף לדבר הרשות אם הולך לצורך גדול נראה דאין צריך להמתין משום דהנ"י מפרש כן הש"ס דס"פ הבא על יבמתו ואין פירושו מחוור וגם כל הפוסקים לא פירשו כן:
ל סָעִיף יא והגיע שעת וסתה. אבל קודם שעת וסתה וכן באין לה וסת קודם ל' א"צ שישאלנה:
לא סָעִיף יא וא"צ כו'. בין אם היא ערה או ישנה בין קטנה בין גדולה טור מהש"ס וכתבו התוספות דלא לגמרי ישנה אלא אינה ערה כ"כ שיודעת להשיב שהיא טהורה אבל בישנה לגמרי נהי דליכא איסור נדה מ"מ אסור לבא על הישנה כדאיתא בנדרים והביאו האחרונים:
לב סָעִיף יב מוסתות הגוף כו' וכיוצא בה. דברים אלו הם ע"פ מ"ש בב"י אבל באמת דבריו צל"ע דודאי אם יש לה וסת לימים ולוסת מוסתות הגוף חוששת לעולם לוסתה ולא שייך לומר אימור לא ראתה ואין צריך לחוש לעונה בינונית כיון דיש לה וסת והכי משמע לקמן סימן קפ"ט ס"ס י"ט וכ"מ בדרישה סימן קפ"ט סעיף כ"ט דביש לה וסת לימים ולוסתות הגוף שוב אינה חוששת כלל רק לוסתה ע"ש וכ"ש לפי מה שכתב שם בס"ק ל' דעונה בינונית היינו מחדש לחדש א"כ הא כתבו שם הט"ו להדיא דביש לה וסת לימים ולוסת הגוף אין צריך לחוש שוב לוסת החדש והכי משמע פשט דברי הפוסקים בסימן קפ"ט דביש לה וסת הגוף לימים ידועים דינה ממש כיש לה וסת לימים בלא וסת הגוף כן משמע ברשב"א וטור גופיה שלא כתבו דין זה אלא גבי קפיצה וז"ל דכיון דוסתה תלוי במעשה ואימור לא קפצה ולא ראתה מחמת קפיצה א"כ אני חושש שמא בא האורח בעונה בינונית כו' עכ"ל אלמא דוקא גבי קפיצה כיון דהוא תלוי במעשה דידה דאי בעית קפצה ואי בעית לא קפצה אמרינן הכי אבל לא בוסתות הגוף וכן משמע בת"ה ובטור סימן קפ"ט שכתבו מתחלה וסת הקפיצות ואח"כ וסתות הגוף ואחר כך כתבו חומרא בוסת הקפיצות מבשאר וסתות שוסת הקפיצות בין שהוא קרוב יותר מעונה בינונית בין שהוא רחוק יותר חוששת לעולם לעונה בינונית כו' אלמא דוקא בוסת הקפיצות אמרינן הכי ולא בוסתות הגוף ועוד מדכתב הרשב"א בת"ה ומביאו ב"י וכן אם וסת הקפיצות מובלע בתוך ימי העונה ולא קפצה ולא ראתה הרי זה חוששת ליום העונה עכ"ל משמע להדיא אם קפצה וראתה אין חוששת ליום העונה כיון דכבר ראתה וכן כתב הב"ח להדיא בסימן קפ"ט סל"ה והוא פשוט ואם כן כשיש לה וסת לוסתות הגוף ולימים נמי כיון דיש לה וסת ודאי ראתה אמאי תיחוש לעונה בינונית וכן מוכח מדברי הרמב"ן שבהגהת מיי' פ"ד מהל' א"ב וז"ל אשה שיש לה וסת ה"ז מחשב ימי וסתה אם הגיע שעתה הרי היא בחזקת טמאה היה לה וסת הגוף ולא וסת יום קבוע הרי היא טהורה עד העונה כמי שאין לה וסת ע"כ משמע הא אם היה לה וסת הגוף ליום קבוע דינה כיש לה וסת לימים לחוד והב"י כתב וז"ל ומשמע דה"ק (הרמב"ן) אם היה לה וסת הגוף כגון קפיצה וכיוצא בזה אע"פ שהוא ביום ידוע הואיל ואין לה וסת יום קבוע שלא יהא עמו וסת הגוף כלל הרי היא טהורה עד העונה בינונית וכדברי הרשב"א ואע"פ שהרשב"א לא כתב כן אלא גבי קפיצה והרמב"ן כתב כן גבי וסת הגוף וכל א' מוסתות הגוף בכלל נראה דהרשב"א קפיצה דנקיט לאו דוקא אלא חד מוסת הגוף נקיט וה"ה לאיזה משאר וסתות הגוף עכ"ל וקשה דא"כ לאיזה צורך כתב הרמב"ן ואין לה וסת יום קבוע פשיטא דביש לה וסת יום קבוע לימים לחוד דא"צ לחוש לעונה בינונית ומה ענינו לכאן אטו עד השתא לא ידעינן להא ועוד דביש לה וסת לימים לחוד הא כתבו ברישא אשה שיש לה וסת ע"ז מחשב כו' ועוד דברישא נקיט לישנא דהיה לה וסת וכאן נקיט ולא וסת יום קבוע משמע דאוסת הגוף קאי דאינו ליום קבוע ועוד היכן נזכר בדברי הרמב"ן קפיצה ועוד הרשב"א דוקא קפיצה נקט וכמ"ש לעיל ואולי גם הב"י מודה דבוסתות הגוף אם קבעה לימים דינו כקבעה לימים לחוד ולא מיירי אלא בוסתות הגוף דבאין ע"י מעשה דידה דומיא דקפיצה וכדנקט כיון שהוסת תלוי במעשה אימור לא קפצה ולא ראתה כו' אבל לא בשאר וסתות הגוף כגון פיהוק ועיטוש ודכותייהו ודוחק דפשט דבריו משמע דבכל וסתות הגוף איירי ועוד לא מצינו בש"ס ופוסקים שום וסת הגוף על ידי מעשה רק קפיצה וגם בלשון הפוסקים וט"ו וסת הגוף הוא פיהוק ועיטוש ודכוותייהו כדלקמן סימן קפ"ט ע"ש:
לג סָעִיף יב אימור לא קפצה כו'. וא"צ שישאלנה אפילו לא שהתה שיעור שתספור ותטבול:
לד סָעִיף יב אבל חוששת כו'. ואסור לבא עליה אחר העונה בינונית עד שישאלנה או ששהתה שיעור שתוכל לספור ולטבול:
א סָעִיף א בא עליה שלא בשעת וסתה. בטור כתוב דבא עליה כמו שירצה ור"ל בין שהיא ערה בין ישנה פי' שאינה ישנה לגמרי דא"כ אסור לשמש עמה כדאיתא בנדרים אלא שאינה ערה כ"כ שתוכל להשיב אם היא טהורה אי לאו כן כתבו התוספות בנדה דף י"ב:
ב סָעִיף ב עונה אחת. הכי אסקינא בהדיא בפרק האשה בסופו הבית יוסף הביא בשם א"ז דפסק אם רגילה לראות ביום פורש ממנה כל היום והלילה שלפניו וכתב עליו בית יוסף שאין לחוש בזה אלא כמ"ש הטור והפוסקי' דאין איסור אלא ביום לחוד וכמ"ש הש"ע כאן דהכי פסקינן בהדיא הלכתא כר' יהודא בגמ' דס"ל כן ומו"ח ז"ל תיקן את פסק הא"ז הזה לומר אע"ג דהלכתא כר"י מ"מ ראוי להחמיר על זה ותמוה הוא להחמיר על מה שמפורש בתלמוד לקולא בפרט בווסתות דרבנן: עוד הביא ב"י בשם הגה"מ שכתב בשם אביאסף שעונה זו יום או לילה מימי ניסן ותשרי שהיום והלילה שוין אבל בתמוז וטבת בעינן חצי יום וחצי לילה ותימה עכ"ל וכתב ב"י על זה ונראה שטעמו משום דמשמע לו דשיעור עונה הוה י"ב שעות מהשעות שהם כ"ד ביום ובלילה ומכל מקום נראה שאין לחוש לכך מאחר שהפוסקים לא הזכירוהו גם לישנא דגמרא משמע דלא קפיד אלא על היום או הלילה ולא הזכירו שעות בפרק האשה אלא משום פלוגתא דרבי יוסי דהתם עכ"ל וכתב עליו מו"ח ז"ל דאשתמיט מבעל הגה"מ ומבית יוסף הא דאיתא ר"פ תינוקת להדיא גבי נדה נמי הוה עונה י"ב שעות דוקא דהיינו יום או לילה ביומי ניסן ותשרי וחצי יום וחצי לילה בטבת ותמוז והכי נקטינן עכ"ל וקשה לי דאם תאמר בשעות תליא מילתא ממילא איסור העונה היא באותה פרק שרגילה לראות הן ביום הן בלילה ולא תמצא כאן לומר י"ב שעות אלא אם ראתה ביומי ניסן ותשרי באמצע היום או באמצע הלילה אבל אם תראה בסוף היום בניסן ותשרי היאך תחשוב י"ב שעות אם תחשבם משעה שרגילה לראות ואילך י"ב שעות תמצא שתהיה אסורה גם בלילה שאחריו ותהיה מותרת לפני אותה השעה באותו יום עצמו וזה ודאי אינו שהרי אסורה כל היום כרבי יהודה בגמרא וכן בפוסקים ואם תחשבם למפרע י"ב שעות היאך תעשה כשתראה בתחילת היום דלפי זה תהיה מותרת אחר אותה שעה באותו יום עצמו וח"ו לומר כן. וכן א"ת שתחשוב ו' שעות למפרע וששה להבא לא תהיה אסורה כל היום אם תראה בתחלת היום אלא ע"כ ביום ובלילה תליא מילתא שנתנו חכמים שיעור להאיסור כאן או יום או לילה תהיה כפי מה שהוא הן קצר הן ארוך הן לפני שעה שרגילה לראות בו הן אחר כך השוו מדותיהם וקרי לזה שיעור עונה דברוב מקומות חשבינן ללילה בסך י"ב שעות וכן היום ואין זה ענין לההיא דריש פרק תינוקת (נדה דף ס"ה) דלא תליא אלא בשעות דשם קאי לענין תינוקת שראתה בבית אביה שניסת אח"כ שמותרת לשמש אחר ביאה ראשונה ותולין הדם בבתוליה או יום או לילה בניסן ותשרי וחצי לילה וחצי יום בטבת ותמוז לחד תירוצא שם דשם א"א לתלות בלילה ממש כמו כאן דשם הוה ההיתר בקביעות הזמן לתלות בדם בתולים אחר ביאה ראשונה ולא תליא ביום או לילה וא"כ אם בא עליה ביאה ראשונה בסוף הלילה לא תתן לה כי אם שעה מועטת ולזו שבא עליה תחילה בתחילת הלילה תהיה מותרת אח"כ זמן רב על כן אמרו שם שבי"ב שעות תליא מילתא שכל בתולה כזאת מותרת י"ב שעות אחר ביאתה ראשונה משא"כ כאן בראיית דם נדה שתלה בזמן דהיינו או בלילה או ביום כפי ווסתה נתנו חכמים שיעור לאסור שיפרוש ממנה כל אותו היום או אותה הלילה שרגילה לראות הן לפניו הן לאחריו והוה שיעור שוה בכולן ולפני אותה הלילה או היום או לאחריו מותר ותמיהני על הב"י שלא הקשה כן על סברת אביאסף בזה ונראה דלאביאסף עצמו אפשר דאין הכי נמי היו חושבין תמיד לאיסור ששה שעות שלפני השעה שרגילה לראות וששה לאחריו נמצא דברגילה לראות בתחלת היום ה"נ דמותרת בסוף היום אחר ששה שעות אבל אנו אין לנו לומר כן דהלכה פסוקה בידינו שאסורה כל היום אפילו אם הוא יום ארוך. וזה ברור ופשוט:
ג סָעִיף ב ולא משאר קריבות. בב"י כתב דאפילו חיבוק ונישוק מותר ולא חיישינן לביאה כיון שביאה איסור דרבנן דלא כת"ה שכתב לאיסור בחיבוק ונישוק וכתב מו"ח ז"ל המחמיר בזה תע"ב ולי נראה שאסור מן הדין לדעת הרא"ש וראיה מסי' שמ"ב כתב הרא"ש לענין אבילות שיש להחמיר בחיבוק ונישוק שהוא מביא לידי חשק והוא הדין נמי הכא וכ"ש הוא דיש לו חשק טפי כשהולך לדרך:
ד סָעִיף ב בשינוי הגוף. עיין ביאור על זה בסי' קפ"ט סכ"ד ומו"ח ז"ל הקשה על זה בסוף הסימן ועיין סי' קפ"ט מ"ש על זה:
ה סָעִיף ג ולא הביאה סימנים. זהו פי' על מה שאמר אבל בקטנה ור"ל תרי גווני קטנה יש האחת שלא הגיעה לימי הנעורים ועוד יש סימן לקטנות במה שלא הביאה סימנים ואז אף על פי שהגיעו ימי הנעורי' קטנה היא אבל לא הגיעה לנעורים והביאה סימנים עדיין קטנה היא דשומא בעלמא הם ועיין סימן קפ"ט:
ו סָעִיף ג א"צ לפרוש סמוך לווסתה. נראה פשוט דה"ה בשעת ווסתה עצמה דחד טעמא הוא וכמ"ש בסעיף (ל"ז) [ז'] לענין מעוברת ולא נקט סמוך אלא כיון דמיירי בסימן זה בזה:
ז סָעִיף ד אלא ביום. דכיון דביום עכ"פ טמאה היא תלינן תחילת הקלקלה גם כן ביום:
ח סָעִיף ה אסורה בלילה. כיון דודאי ראתה בסוף הלילה אזלינן בתר תחלת הווסת ואמרינן שעיקר הווסת בלילה אלא שנמשך זמנו עוד במקצת היום ע"כ אסורה גם באותו מקצת היום:
ט סָעִיף ו אלא עונה הראשונה כו'. דגם כאן אזלינן בתר התחלת הווסת אלא שמן הראוי היה לאסור כאן כל השלשה ימים כמו בסעיף ה' ביום כשיעור הנמשך בו וכן הוא דעת הראב"ד באמת בטור בשניהם אלא דהבעל הש"ע הסיע כאן להקל אחר שעברה עונה ראשונה וטעמו דגבי דבר מועט שנמשך ביום חשוב מענין הוסת עצמו משא"כ בכאן שא"א שתהיה הכל ראיה אחת אלא תוספת דמים וכיון שנסתלק עיקר הראיה נסתלק ג"כ התוספת כן מתרצים רבים דברי הש"ע אלא דצ"ע מנ"ל לחלק בכך:
י סָעִיף ז משהוכר עוברה. עיין סימן קפ"ט שיעור הוכר עוברה והטעם שאז אין דמים מצוין באשה וכן בימי מניקתה אפילו מת הולד דמתוך צער חבלי לידה אבריה מתפרקין ודמיה מסתלקים ואינן חוזרין עד כ"ד חדש ועיין בסעיף שאחר זה:
יא סָעִיף ח אינה חוששת לו. כ"כ ב"י בשם הרשב"א דאפילו לכתחלה אינה חוששת והוה זו כמו מעוברת דסעיף ז' אלא שהטור כתב בזו שחוששת לוסת אלא ששם עבר היום כו' וכמו שאמר רמ"א אח"כ בשם י"א והקשה ב"י על הטור דהא בגמרא יליף רבי יוחנן דין מעוברת מדין היתה במחבא דאינה צריכה בדיקה והיאך נחלוק ביניהם והאריך בפלפול זה. ומו"ח ז"ל כ' דהיה להטור והרא"ש גירסא אחרת בגמרא ולע"ד נראה הדברים כפשוטן דגבי סילוק דמים משום פחד איכא למיחש שמא באותה שעה שתזקק לבעלה יצא הפחד מלבה וכיון שהוא שעת ווסתה אפשר שאז תטמא כי אורח בזמנו בא ולא אמרו בה שחרדה מסלקת הדמים אלא אם היתה כל שעת הוסת בחרדה ולא הפסיקה ממנה וזה דבר ברור אם היתה בפחד בתחלת שעת הוסת ויצאה מן הפחד בתוך אותו זמן הוסת דאז היא כשאר נשי' דחזר טבעה למקומה הראשון ע"כ לא תשמש עד אחר שעבר כל שעת הוסת משא"כ במעוברת שכבר היא מסולקת דמים ואין חשש לאסור אותה אפילו בשעת הוסת ונמצא שאין דמיון מעוברת להיתה במחבא אלא אחר גמר החרדה דהיינו אחר שיעור הוסת שהוא סילוק דמים בודאי והיינו כל אחת לפי דרכה בזו אחר עבור החרדה ובזו אפילו תיכף וע"כ פשט בגמרא במעוברת לכתחילה מהיתה במחבא כל זמן הוסת שאחר כך אינה צריכה בדיקה וזה נכון וברור ותמיהני על המפרשים שלא הרגישו בדבר זה כי סברא נכונה היא וראוי לקבוע כן הלכה:
יב סָעִיף ט עד שתבדוק. פי' אפילו אם לא בדקה אלא עד זמן הרבה ולא אמרינן שמא נפל לארץ בזמן הוסת:
יג סָעִיף ט אם יש לה וסת כו'. אבל אם יש לה וסת שעדיין לא קבעתו ג"פ והוא פחות מעונה בינונית כגון שראתה מכ"ה לכ"ה וכיוצא בזה אף על פי שלא בדקה כיון שלא הרגישה בדם טהורה בלא בדיקה עכ"ל הטור סוף סימן זה והקשה בפרישה דהא איתא בסימן קפ"ו אשה שאין לה וסת אסורה לשמש בלא בדיקה ומתוך כך האריך מאד בתירוצים ולי נראה דלא קשה מידי דודאי אשה שאין לה וסת אלא רגילה כבר בראיות הרבה בלי שעור שוה כלל בכל פעם היא בחזקת רואה עד שתבדוק אבל הכא מיירי שיש לה וסת כדרך שאר נשים אלא ששינתה לראות מכ"ה לכ"ה פעם אחת והיא צריכה לחוש כשיגיע עד יום כ"ה כדאיתא סי' קפ"ט בזה אמרינן כיון שלא הרגישה באותו יום שהיא חוששת ועבר אותו יום ולא בדקה אחר כך טהורה דהא לא מוחזקת ג"פ בראיה באותו זמן ודי בזה שחוששת לכתחלה וזה פשוט:
יד סָעִיף י ואפילו בתשמיש שרי. כיון דוסתות דרבנן במקום מצוה לא גזור:
טו סָעִיף י בדברי רצוי וכו'. אע"ג דגם באין יוצא לדרך שרי בדברי ריצוי כדלעיל סעיף ב' מ"מ ביוצא לדרך חייב בכך:
טז סָעִיף יא יבא עליה וא"צ לשאול. מבואר בגמרא אפילו אשה ילדה דבושה לטבול מעצמה ומבואר עוד דאם ודאי ראתה אסורה עד שישאלנה וכ"ה בתחילה סימן שאח"ז:
א סָעִיף א וסתה. בטור כתב בא עליה כמו שירצה ור"ל בין שהיא ערה בין ישינה פי' שאינה ישינה לגמרי דא"כ אסור לשמש מטתו. תוס' בנדה דף י"ב ע"א:
ב סָעִיף ב עונה. היינו מדרבנן דוסתות דרבנן. הסכמות הפוסקים:
ג סָעִיף ב קריבות. משמע חיבוק ונישוק שרי מיהו נראה המחמיר באלה תע"ב. ב"ח. וט"ז כתב שאסור מן הדין ע"ש:
ד סָעִיף ג הנעורים. היינו י"ב שנים ויום אחד:
ה סָעִיף ג ולא. וא"ו מחלקת היא כלומר או לא הביאה סימנים כ"ה לקמן סי' קפ"ט סכ"ז:
ו סָעִיף ג לוסתה. נראה פשוט דה"ה בשעת וסתה עצמה דחד טעמא הוא. ט"ז:
ז סָעִיף ד ביום. דביום ודאי טמאה היא דאפילו ראתה קודם הנץ החמה מ"מ היום היה ודאי בימי נדה משא"כ הלילה היה בספק. הרא"ש. וכתב ש"ך לפ"ז אם רגילה לראות בין השמשות ולא קים לן אי קודם הלילה או לאחר הלילה אינה אסורה אלא בלילה. והב"ח כתב דראוי להחמיר מכח ספק לאסור ביום ובלילה והסכים עמו הש"ך:
ח סָעִיף ה הנמשך. כיון דודאי ראתה בסוף הלילה אזלינן בתר תחלת הוסת ואמרי' שעיקר הוסת בלילה אלא שנמשך זמנו עוד במקצת היום ע"כ אסור גם באותו מקצת היום ולפ"ז אם רגילה לראות מקודם הלילה עד הלילה אסורה כל היום ובלילה כשיעור הנמשך בו. וכתב ש"ך לפי מש"ל ס"ק ז' א"כ בהנץ החמה אסורה כאן כל הלילה וכל היום וביום שאחריו כשיעור הנמשך בו ובקודם הלילה אסורה כל היום וכל הלילה שלפניו ובלילה שאחריו כשיעור הנמשך בו ע"ש:
ט סָעִיף ה הראשונה. ול"ד לסעיף ה' דצריך לפרוש ביום כשיעור הנמשך בו דהתם דבר מועט שנמשך ביום חשיב כוסת עצמו משא"כ כאן שא"א שתהיה הכל ראיה אחת אלא תוספת דמים וכיון שנסתלק עיקר הראיה נסתלק גם כן התוספת. אחרונים:
י סָעִיף ט שתבדוק. מהפוסקים משמע דאפי' איחרה זמן מה אחר הוסת כיון שבדקה ומצאה טהורה טהורה. והב"ח פסק דיש להחמיר דדוקא בבדקה עצמה מיד לאחר וסתה תוך שיעור וסתה אבל לא בדקה תוך הזמן אע"פ שלאחר כך בדקה עצמה ומצאה טהורה טמאה דחזקה אורח בזמנו בא ונפל לארץ:
יא סָעִיף ט קבוע. אבל אם אין לה קבוע אע"פ שלא בדקה כיון שלא הרגישה טהורה. עיין ט"ז:
יב סָעִיף י שרי. כיון דוסתות דרבנן במקום מצוה לא גזרו:
יג סָעִיף י לפקדה. בא"ח סי' ר"מ כתב הטור בשם הרמב"ם דלא יבעול לא ביום יציאת הדרך או ביאה מן הדרך שקשה לו ע"ש:
יד סָעִיף י שרי. אע"ג דכתבתי לעיל בשם ב"ח דהמחמיר בחבוק ונישוק תע"ב נראה דהכא אין להחמיר כלל כיון די"א דאפי' בתשמיש חיוב ומצוה איכא. ש"ך. אשה שנזדמן ליל טבילתה בלילה סמוך לוסתה דהיינו שמצאה כתם טמא והגיע זמן טבילתה בלילה שהוא וסתה תמיד לראות פסק בתשובת כנ"י שאלה ל"ג דמותרת לטבול כדי לקיים העונה אבל בעת וסתה ממש פי' בשעה שרגילה לראות אסורה אך בסמוך לוסתה מותר. והגאון בעל מ"י בסימן קפ"ז נסתפק בזה ע"ש:
טו סָעִיף י להמתין. מיהו אם הולך לדבר מצוה א"צ להמתין ואף לדבר הרשות אם הולך לצורך גדול א"צ להמתין. ש"ך:
טז סָעִיף יא לשאול. אפילו אשה ילדה דבושה לטבול מעצמה. והטעם דטבילת ספק מוציא מידי ספק ראיה דוסתות דרבנן אבל אם ודאי ראתה אסורה עד שישאלנה דאין ספק טבילה מוציא מידי ודאי ראתה. גמרא ועיין בסמ"ג דף ל"ז ע"ג דכתב דאסור לאשה לעמוד בימי טומאתה אלא יש לה לטבול מיד וכן כתבו האחרונים:
יז סָעִיף יב קפצה. וא"צ שישאלנה אפילו לא שהתה שיעור שתספור ותטבול. ש"ך:
יח סָעִיף יב בינונית. ואסור לבא עליה אחר העונה בינונית עד שישאלנה או ששהתה שיעור שתוכל לספור ולטבול:
א סָעִיף א או משלשים לשלשים יום. עש"ך דאם לא קבעה וסת מקרי בתוך ל' שלא בשעת וסתה משמע דא"צ בדיקה תוך ל' ועי' בכו"פ שחלק עליו אמנם הס"ט וח"ד קיימו דבריו וכתבו דבתחלת ראייתה שלא נידע למתי תקבע וסת מקרי בתוך ל' שלא בשעת וסתה וא"צ בדיקה אבל כשנתחזקה דאין לה וסת צריכה לעולם בדיקה:
ב סָעִיף ב צריך לפרוש. ואם עברו ושמשו האיש והאשה שניהם צריכים כפרה כ"כ הש"ך בסי' ז' ועי' בתוה"ש סק"ג:
ג סָעִיף ב לפרוש ממנה. עי' בתשו' נודע ביהודה חי"ד סי' נ"ה ונ"ו שהעלה דמה שאמרו וסתות דרבנן היינו לענין שלא אמרינן שכבר ראתה בשעת וסתה משום דנגד חזקה אורח בזמנו בא יש חזקת טהרה אבל לענין לפרוש מאשתו סמוך לוסתה הוא מן התורה דחיישינן שמא תראה ולא אמרינן על להבא נוקים לה בחזקת טהרה דאטו לעולם לא תראה. ודמי להא דאמרו שמא מת לא חיישינן ושמא ימות חיישינן ע"ש ועי' בנו"ב תניינא סי' ק"ג מ"ש בזה ועמש"ל סי' קפ"ז ס"ק מ"ו בשמו [ועי' בתשו' חתם סופר סי' ק"ע וס"ס קע"ט שכתב דהנו"ב כוון סברא זו מדעתו ובאמת היא קדומה בבד"ה להרא"ה וכן קיבל ממורו הגאון ז"ל לחלק בכך ולכן חושש מאד לסברא זו ומשוי לה ספק דאורייתא ע"ש. וכ"כ עוד בכמה תשובות שם אמנם בסי' קע"ה שם הביא דברי הרא"ם ז"ל קצת באורך ולפי האמור שם נראה דרק גוף הסברא לחלק בין ראתה לשמא תראה קדומה בהרא"ה אבל לדינא יש מרחק רב ביניהם. ואלו דבריו שם בשם הרא"ה אע"ג דוסתות לאו דאורייתא כדי שנחזיק אותה בודאי טמאה אחר שעבר רגע הוסת מ"מ מה"ת אסורה לשמש בעונה הסמוך לוסתה אחר רגע הוסת דודאי אם רגילה לראות באמצע היום ואנו אוסרים אותה לשמש מתחלת הנץ קודם שתגיע רגע הוסת משום שמא ע"י חימום התשמיש יקדים האורח זהו דרבנן אבל אחר אמצע היום שכבר עברה רגע הוסת אע"ג דלא מחזקינן לה בודאי ראתה כיון דוסתות דרבנן ולא אמרי' כבר ראתה אבל מה"ת אסורה לשמש חציה של עונה זו מחצי יום ואילך דשמא תראה עתה מחמת חום התשמיש כיון שכבר הגיע הרגע שהיתה ראויה לראות בהם עכ"ד ע"ש]:
ד סָעִיף ב עונה אחת. עבה"ט ועי' בספר תפארת למשה שכתב ואשה שקבעה וסת בליל טבילתה וא"א לה לטבול עד ליל וסתה כגון שקבעה וסת מליל ט"ו לליל ט"ו ודרכה לראות כל ז' ימים וצריכה לענות שבעה נקיים שני שבועות וטובלת ליל ט"ו דמותר לשמש אף שהוא שעת וסתה דוסתות דרבנן (עי' בס"ק שלפני זה) ולא החמירו לאסרה על בעלה עולמית ומכ"ש אם דרכה לראות ביום ט"ו דאין להחמיר בליל טבילתה ליל ט"ו משום עונה שלפני עונת וסתה כדעת הא"ז ע"ש ראייתו ומשמע דדוקא בכה"ג שדרכה לראות כל ז' ימים וא"כ א"א להקדים הטבילה מליל ט"ו אבל אל"כ וקבעה וסת מליל י"ג לליל י"ג אף שכתב הרמ"א בסי' קצ"ו סעיף י"א דאין מתחלת למנות שבעה נקיים אלא מיום ו' וא"כ ליל הטבילה הוא שעת וסתה מ"מ יותר עדיף שתתחיל למנות מיום ה' או יום ד' (היינו בקבעה לליל י"ב) דזה אינו אלא חומרא. אכן אם וסתה ליום י"ג בזה י"ל דיותר טוב לחוש לחומרת הרמ"א ז"ל מלחוש לחומרת הא"ז שלא נזכר בש"ע כלל [ועי' בת' ח"ס ס"ס קע"ט שאלה כעין זו באשה ששינתה וסתה פעמים בכל חודש באופן שקשה ורחוק שתזדמן שתטבול לנדתה כי עד שהראשונה פקודה שניה ממהרת לבא אם יזדמן לה ליל טבילה יהיה בעונה שוסתה מחר ביומו ולדעת הש"ך יש להחמיר כראב"ן לפרוש לילה שלפני אותה העונה א"כ אשה זו סופה להתגרש מבעלה ח"ו אם יש למצוא לה ב' התירים א' לשמש בליל הסמוך ליום שעונתה בו ב' אם יארע שתראה מיד אחד טבילה טרם ששמשה להקל שלא תצטרך להמתין שש עונות ותספור ז"נ מיד שתפסוק לראות והשיב לענין דין הא' אם צריך לנהוג כחומרת הא"ז וראב"ן נראה להקל כיון דכל עיקר טעמם אינו אלא משום לא פלוג בשגם וסתות דרבנן ואפי' להרא"ה דס"ל עונה הסמוך לוסתה חמירא מוסת גופיה (עס"ק הקודם) מ"מ היינו בוסת קבוע ג"פ אבל וסת שאינו קבוע כגון איתתא דא שמשנית וסתה תמיד וחוששת ליום ראיה שלה הוה עונה סמוך לוסתה דרבנן א"כ יש להקל בלא פלוג דידיה ולהתיר בעונה הסמוכה לעונת ראיה כדי שלא תתגרש ויקיים הבעל פ"ו וגם בדין הב' פשוט דיש להקל כיון דהא דנהיגין להמתין ששה עונות אע"פ שלא שמשה הוא רק משום לא פלוג בין שמשה ללא שמשה ואין להחמיר בלא פלוג כמו בגוף הדין עצמו כמ"ש תה"ד ומייתי מג"א ר"ס סמ"ז ע"כ יש להקל בכה"ג ולכל הפחות תמתין ג' עונות דהרי להרמב"ם דפסק כרבנן דר' יוסי כו' ורק ישראל קדושים הם אך היכא דאיכא למיחש שתצא אשה מיד בעלה עי"ז פשיטא שיש להקל לכל הפחות אתר ג' עונות ואם טבלה במש"ק וראתה אחר הטבילה קודם תשמיש תחל לספור שבעה נקיים ביום ג' ותפסוק בטהרה בה"ש דיום ב' נגהי ג' עכ"ד ע"ש ועמ"ש לקמן סי' קצ"ו סוף ס"ק י"ג בשם כמה גדולים דבכה"ג בראתה אחר טבילה קודם ששמשה יש להקל בכל אופן ואף לספור מיד ע"ש:
ה סָעִיף ב קריבות. עבה"ט ועי' בתשובת רדב"ז החדשות סי' קס"ג שפסק דחבוק ונשוק שרי כדעת ב"י וכתב דאין לחדש חומרות על ישראל והלואי שישמרו מה שמוטל עליהם ע"ש היטב]:
ו סָעִיף ב פורש. פי' אפי' בבית אפל או חכם שמאפיל בטליתו דאל"כ בלא"ה אסור כדאיתא בא"ח סי' ר"מ. תוה"ש. ופשוט הוא:
ז סָעִיף ב אותו היום כולו. ואין חילוק בין יומי ניסן ותשרי ליומי תמוז וטבת ב"י ט"ז ואחרונים דלא כש"ך ועש"ך שכתב דאם אין לה שעה קבועה ביום אלא פעמים רואה בתחלתו ופעמים בסופו הוי כל היום שעת וסתה וצריכה לפרוש בלילה שלפניו משום עונה הסמוכה לוסת ע"ש ובנה"כ כתב דנשי דידן אין להם שעה קבועה וצריכה לפרוש כל היום והלילה שלפניו ועח"ד שכ' דמסברא נראה שאין להחמיר בזה ע"ש ועס"ט ומ"י:
ח סָעִיף ב שמשנית וסתה. עש"ך סי' קפ"ט ס"ק ל"ט ועי' בתשובת נו"ב חי"ד סי' מ"ו שפירש דברי הרב דהיינו שכך הוא קביעת וסתה שבתוך אלו הב' וג' ימים תראה ובגוף אלו הימים אין לה זמן קבוע אימת לפעמים בזה ולפעמים בזה ועכ"פ לא יעברו אלו הג' ימים בלא ראיה א"כ כל הג' ימים וסת הן וצריך לפרוש בכולם ומכח זה המציא דין חדש באשה שהוחזקה שאינה מספקת לספור ז"נ כל ז' וז' הם אצלה כוסת קבוע וצריכה בדיקה כל ז' בבוקר וערב ובאמצע היום כמה פעמים ולמד זה מסי' קפ"ו ס"ג דעד י"ד יום דינה כדין אשה שיש לה וסת ואם לקולא אמרינן כן ק"ו לחומרא כו' ע"ש ואיני מבין ראייתו דשם הוחזקה בודאי שלא תראה באותן י"ד ימים משא"כ בנ"ד שלא הוחזק יום א' מאותן הז' ימים שתראה בו בודאי ומצאתי בח"ד שהשיג עליו בזה ופירש הוא ז"ל דברי הרמ"א באופן אחר דמשנית וסתה להקדים היינו כגון שהיה לה וסת בג' לירח ועתה הקדימה וראתה ג"פ בב' לירחא וג' לירחא וחזרה וראתה ג"פ בריש ירחא ובב' לירחא דאז חוששת לשלשתן דהימים שהיו בתחלת וסת אף שהן עתה באמצע וסת לא אבדו מעלתן וכן במאחרת כגון שהיה לה וסת קבוע בריש ירחא ואח"כ ראתה ב"פ בב' בירחא דלא נעקר הוסת דריש ירחא עדיין דאין הוסת נעקר עד ג"פ ובפעם הג' ראתה בריש ירחא ובב' בירחא דאז נקבעו שני הוסתות. דב' בירחא ג"כ הוקבע כיון שב"פ הראשונים הוחזק ממעין סתום ואח"כ ראתה ב"פ רק בג' בירחא ובפעם הג' ראתה בריש ירחא ובב' בירחא ובג' לירחא דאז הוקבעו שלשתן וכיון שמשנית וסתה פעמים מקדמת ופעמים מאחרת חיישינן שמא היא באופן ששלשתן הוקבעו מש"ה חוששת לשלשתן ע"ש:
ט סָעִיף ג שלא קבעתו. משמע דאפילו ראתה הרבה פעמים כל זמן שלא קבעה וסת אינה חוששת כלל ועי' בט"ז לקמן סי' קפ"ט ס"ק מ"ג שדעתו דאם ראתה ג"פ אע"פ שלא נקבע וסת מ"מ חוששת כיון דמוחזקת לראות ובנה"כ שם חולק עליו ועי' בס"ט ובח"ד שם שהסכימו לדעת הט"ז:
י סָעִיף ד ביום. עבה"ט ומ"ש בשם ש"ך ולא קים לן אי קודם הלילה כו' ר"ל אי קודם שקיעת החמה או לאחר שקיעה דלענין וסתות חשבינן משקיעת החמה עד צ"ה וכן מעלות השחר עד נץ החמה ללילה. ח"ד ע"ש:
יא סָעִיף ה הנמשך בו. עבה"ט ומ"ש בשם ש"ך לפמש"ל כו' צ"ע דהא בס"ק ז' כתב הש"ך דאם יש לה שעה קבועה די באותה עונה וכאן הרי יש שעה קבועה וצ"ל דסמך עצמו עמ"ש בנה"כ הבאתיו לעיל דנשי דידן אין להם שעה קבועה וכן מצאתי בח"ד ודוחק:
יב סָעִיף ו הראשונה. עבה"ט ולפ"ז אשה שראתה ב"פ בר"ח ונמשך ראייתה עד ב' או ג' לחודש ובפעם הג' לא ראתה בר"ח רק בב' או ג' לחודש לא קבעה וסת לב' או ג' לחודש דאזלינן תמיד בתר תחלת ראיה ובב"פ ראשונים היו בר"ח ועי' ח"ד שכתב דדברי המחבר כאן דוקא בשופעת (או זולפת) דודאי ראיה אחת היא אבל בפוסקת צריכה לחוש לכל הג' ימים וכן בנדון הנ"ל קבעה לה וסת לב' או לג' דחיישינן אולי ראיית יום ב' או ג' הוא עיקר אמנם זה דוקא בכה"ג שהימים שבתחלת ראייתה לא הוקבעו אבל אם הוקבעו כגון שראתה ג"פ בר"ח ונמשך עד ב' או ג' לחודש אינה חוששת להראיות שבתוך נדתה ומיד שעברה עונה ראשונה מותרת אף בפוסקת וכן כשהראיות שבתוך נדתה לא הוקבעו עדיין אינה חוששת לו ולא לעונה בינונית ממנה ע"ש היטב:
יג סָעִיף ז כ"ד חדשים. ואין חודש העיבור עולה למנין. ש"ך ועי' כו"פ שחולק ופסק דחודש העיבור עולה למנין ואין לה אלא כ"ד חדשים הן בשנה פשוטה או מעוברת:
יד סָעִיף ז לפרוש. כתב הש"ך מצאתי בהגהת רש"ל דמיירי שלא קבעה וסת ג"פ בימי עיבורה או מניקתה אלא שחושש לוסת הראשון וע"ל סי' קפ"ט סל"ג ע"כ. ור"ל דשם מבואר דאפילו אם ראתה רק פעם א' בימי עיבורה או מניקתה צריכה לחוש לו כדין וסת שאינו קבוע וכ"כ הס"ט וח"ד. ותימא על המ"י בתוה"ש שכתב וז"ל ואם ראתה ג"פ בימי עיבורה או מניקתה יתבאר לקמן סי' קפ"ט דחוששת עכ"פ לוסת שאינו קבוע וכן כתב הש"ך עכ"ל וזה אינו וכמ"ש:
טו סָעִיף ח בדיקה. כמו שאר נשים בסעיף ט' וה"ה שאסור לשמש אפילו בשעת חרדה דשמא בעת תשמיש יצא הפחד מלבה. ט"ז. ואם ראתה במחבא אינו מצטרף לענין קביעות וסת. ח"ד:
טז סָעִיף ט בדיקה. היינו בדיקת חורין וסדקין. ח"ד:
יז סָעִיף ט כשיגיע הוסת. ואם יש לה שעה קבועה ביום הוסת א"צ בדיקה רק אותה השעה ואם אין לה שעה קבוע וכן בעונה בינונית צריכה בדיקה כל העונה דהיינו שתשים מוך דחוק ויהיה שם כל העונה ונשי דידן אין להם שעה קבועה כמ"ש בשם הנה"כ ובמשנית ווסתה ב' או ג' ימים המבואר בסעיף ב' צריך שיהיה מוך דחוק שם כל הב' או ג' ימים דכשעת וסתה דמיין. וצריך ללמד זה תוך ביתו. ת"ד:
יח סָעִיף ט הרגישה. ואם בדקה עצמה ונאבד העד אסורה דשוב ליכא ראיה מהא דלא הרגישה דסברא הרגשת עד הוא וכ"ש השליכה או פשעה באבידת העד דאסורה ח"ד ולפ"ז ה"ה אם בשעת וסתה הטילה מים ג"כ טמאה כשעבר הוסת ולא בדקה ולא הרגישה דאימור ארגשה וסברה הרגשת מי רגלים הוא דמה"ט כתבתי לעיל ר"ס קפ"ג דאם ראתה אחר הטלת מי רגלים אף בלא הרגישה הוא דאורייתא וצ"ע ופשוט דכ"ז אפילו אם בדקה עצמה אחר הוסת ומצאה טהורה ג"כ טמאה כיון דחיישינן דבשעת וסתה ראתה על העד או נפל לארץ ולא ארגשה דסברה הרגשת עד או מי רגלים הוא עוד כתב הח"ד אם עבר ג"פ יום וסתה ולא בדקה ולא הרגישה לא מיעקר וסתה וכן אם באמצע הג"פ לא בדקה ולא הרגישה ביום הוסת מצטרף הראיות שאח"כ שראתה ביום הוסת לג"פ לקביעת וסת ע"ש. ונראה קצת דדוקא וסת קבוע לא מיעקר בכה"ג בין שהיה קבוע בתחלה בין שנעשה קבוע ע"י צירוף הראיות שאח"כ וכמ"ש הח"ד דאמרינן מכח חזקה דוסתות שראתה אפילו בלא הרגשה אבל וסת שאינו קבוע דמיעקר בפ"א אפשר דנעקר גם בכה"ג וצ"ע:
יט סָעִיף ט שתבדוק. עבה"ט בשם ב"ח והאחרונים כתבו שאין לחוש לחומרא זו ועי' בתשובת ושב הכהן סי' ל"ד:
כ סָעִיף ט אם יש לה וסת. עט"ז ס"ק י"ג ועי' בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' ל"ב מ"ש בזה:
כא סָעִיף ט קבוע. עבה"ט ודע דכל זה מיירי בוסת הקבוע לימים לחודא אבל בוסתות שע"י מקריים שבגופה כיון שהרגישה במקריים הללו בדקה אפילו בוסת שאינו קבוע אסורה לשמש עד שתבדוק כמ"ש הט"ז בסי' קפ"ט ס"ק ל"ח עיין שם:
כב סָעִיף י סמוך לוסתה. עי' בתשובת כנסת יחזקאל סי' ל"ג שפסק דאם אירע ליל טבילה כתם סמוך לוסתה מותר ג"כ והביאו הבה"ט בס"ק י"ד וכבר חלקו עליו הס"ט והח"ד ובשאילת יעב"ץ ח"ב סי' י' ע"ש ועי' בתשו' גבעת שאול סימן ס"ב שהשיג ג"כ עליו והעלה לאסור טבילה סמוך לוסתה אף היכא דהוי ראיה גמורה כגון אשה שיש לה וסת קבוע מל' לל' יום וראתה פ"א לי"ח יום וכשהגוע זמן הוסת דהיינו ל' יום מראיה ראשונה שקודם י"ח אז הגיע זמן טבילתה מהראיה שראתה לי"ח יום אסורה לטבול ומכ"ש בנמצא כתם ע"ש וכן בתשו' נו"ב תניינא חי"ד סי' קי"ז פסק ג"כ דאסור ואף בכלה שאירע ליל טבילתה סמוך לוסתה כתב ג"כ לאסור ע"ש [ועי' בתשו' חמדת שלמה סי' כ"ג] ועי' בתשו' אבן שהם סי' י"ד שהעלה ג"כ דאסור אך כתב דמ"מ מותרת לטבול אפילו בליל שבת אף שאין זקוק לה בעלה כיון דכל מיני קורבא שרי רק תשמיש אסור ושאר מיני קורבא נמי מצוה הן ע"ש ועי' עוד בשו"ת שער נפתלי בסוף הספר ע"ש על דברי הכנ"י הנ"ל ועי' בתשו' שיבת ציון סי' מ"א [ועי' בתשו' ח"ס סי' ק"ע שכתב שנשאל אשה שהגיע ליל טבילתה ביום יציאת בעלה לדרך והוא בעונה הסמוך לוסתה אם נאמר שבצירוף ב' מצות עונה דהיינו ליל טבילה ויום יציאה לדרך לא נחוש כלל למצות פרישה. ואסור בפשיטות מחמת דמ"ש רמ"א לחומרא בעלמא לפרוש מתשמיש לדעתו היא מעיקר הדין דהב"י והש"ך כתבו בזה משום דקי"ל וסתות לאו דאורייתא ואני קבלתי ממ"ו ז"ל דאפי' למ"ד וסתות ל"ד מ"מ פרישת עונה הסמוך לוסתה דאורייתא כו' (עמש"ל ססק"ג מזה) ומעתה כיון דאיכא ספק דאורייתא בודאי אין להקל בתשמיש בעונה הסמוך לוסתה אך בעונה דאביאסף ודא"ז בהאי יש להקל קצת ע"ש]:
כג סָעִיף י שלא לפקדה. עי' בתוה"ש שכתב דהיכא דאפשר יש לנהוג כמו שפירש מהרש"ל לדברי הסמ"ג דהמחמיר ומונע עצמו מלילך בדרך סמוך לוסתה כדי שלא יכניס עצמו בספק תע"ב ע"ש:
כד סָעִיף י לפקדה. עבה"ט ועי' בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' ל"ד שכתב דשיעור הדרך בזה נראה שהוא שנים עשר מיל ע"ש:
כה סָעִיף י ותטבול. עכו"פ שכתב דאם נזדמן שטבילתה יהיה סמוך לוסתה אין צריך להמתין ע"ש:
כו סָעִיף י צריך להמתין. [עבה"ט ועי' בתשו' חתם סופר סי' קס"ב ע"ד אשה העומדת עונה סמוך לטבילתה ורוצה ליסע עם אביה למצות סנדקאות בלי רצון ורשות בעלה לא נכון לעשות כן מכמה טעמים ע"ש]:
כז סָעִיף יא שישאלנה. ואפי' היא ערה ושוכבת אצלו מ"מ צריך דוקא שישאלנה ותוציא מפיה שהיא טהורה. ח"ד:
כח סָעִיף יב וכיוצא בה. משמע דהיינו פיהוק ועיטוש ודכוותייהו ועש"ך שתמה ע"ז דבכה"ג מבואר לקמן סי' קפ"ט דדינו כוסת ימים לחוד ועי' בתוה"ש וס"ט וכו"פ שכתבו דמ"ש המחבר וכיוצא בה ר"ל כגון אכלה שום או פלפל ע"ש ועי' ח"ד שכתב דלעולם מיירי בפיהוק ועיטוש אלא כגון שהיה לה כמה ר"ח שלא פיהקה ולא ראתה רק שכן אירע לה בג' ר"ח שלא כסדרן שפיהקה וראתה ופיהקה כמה פעמים שלא בר"ח ולא ראתה דאז לא הוי וסת קבוע רק לענין שא"צ לחוש רק לפיהוק של ר"ח אבל לר"ח לחוד ודאי דא"צ לחוש שמא תפהק דהא אלו הג' ר"ח היו שלא כסדרן עכ"ד:
א סָעִיף א וכל אשה כו'. מתני" ט"ו א' וברייתא י"א ב' וגמ' י"ב א' ועסי' קפ"ו:
ב סָעִיף א וא"צ כו'. זהו דעת הרמב"ם וער"ס קפ"ו אבל כל הפוסקים חולקים עליו ואין מצריכין אף לאחר תשמיש כמש"ש וז"ש בהג"ה גם כו' והוא מגמ' שם י"ב א' בעא מיניה ר"ז כו' ועתוס' שם ד"ה בעא כו' ושם בעא מיניה ר' אבא כו':
ג סָעִיף א אבל שלא כו'. כן פי' בת"ה למתני' דרפ"ב:
ד סָעִיף ב בין שקבעה כו'. ס"ד א':
ה סָעִיף ב וכ"ז כו'. במתני' ס"ג ב' היתה למודה כו' ר' יוסי אומר אף כו' ול"פ ר' יהודה אלא אימים ושעות אבל את"ק ל"פ:
ו סָעִיף ב ואשה שמשנית כו'. במתני' שם היתה למודה כו' וכ"ש כה"ג:
ז סָעִיף ג בד"א כו' וה"ה כו'. ממש"ש בעא מיניה כו' ה"נ דמיה כו' וה"ה לכל הד' נשים דשם במתני' ז' דאיפסיק הלכה כר"א ומיהו בבתולה א"א כמש"ש במתני' במה אמרו כו' וקי"ל שם י' ב' דאבתולה וזקנה קאי משא"כ בלא הגיע זמנה במש"ש א"ב:
ח סָעִיף ג שלא הגיע כו'. ה' א':
ט סָעִיף ג ולא הביאה כו'. ע"ל סי' קפ"ט סכ"ז:
י סָעִיף ג וה"ה כו'. ע"ל סי' קפ"ט ס"ל וסל"א:
יא סָעִיף ד אם כו'. דקי"ל ווסתות דרבנן וספיקן להקל ועש"ך ויש מחמירין לאוסרה כל הלילה ג"כ אלא שהראב"ד הכריע להקל וערא"ש פ"ט דנדה:
יב סָעִיף ה אם כו'. דודאי כל שעת הוסתה אסורה אף לר' יוסי כמש"ש במתני' ור' יהודה לאחמורי קאתי אבל מ"מ אינו אסור כל היום ממש"ש היתה למודה כו' עם הנץ כו' רי"א כל היום שלה ועם לאלתר משמע וא"א שלא תעלה בתוך הנץ ועוד דקתני סתמא ולא מפליג בין ראיה מועטת למרובה. שם ושם:
יג סָעִיף ו אם וסת כו'. ממ"ש י"א א' הניחא לר"ל כו' ואם איתא גם לר"ל קשה:
יד סָעִיף ז משהוכר כו'. מתני' ז' ב':
טו סָעִיף ז שהם כו' אפילו כו'. כחכמים ור"י ור"ש שם ובגמ' ט' א':
טז סָעִיף ז ואפילו כו'. ממש"ש מאי כיון כו' א"ד כו' וע"כ אשעת ווסת קאי דאל"כ למה לא מספקא דלא תהני בדיקה כמ"ש ט"ז א' והכי הל"ל כיון כו' טמאה או דלמא כו' טהורה ולא כו'. וזהו לשון הרא"ש בפ"א ס"ד מהכא משמע כו' דאפילו בשעת ווסתן כו' וכ"כ בת"ה:
יז סָעִיף ח היתה כו'. אף בשעת ווסת דהא מדמי לה שם למעוברת וכנ"ל:
יח סָעִיף ח וי"א כו'. כ"כ הטור וטעמו ממש"ש רמ"א אם כו' ולא בדקה כו' משמע שעבר הווסת ולא בדקה ומש"ש אלמא כו' ולא כו' ר"ל אחר שעת ווסת ומש"ש טעמא דאיכא כו' אלמא כו' אבל מגופה לא משמע שהוא דאורייתא אלמא אף למ"ד דרבנן דוקא שעבר ולא בדקה:
יט סָעִיף ט שאר נשים כו' עבר כו'. דקי"ל ווסתות דרבנן ועתוס' שם ד"ה ור"נ כו' ועתוס' ט"ו א' סד"ה אפילו:
כ סָעִיף ט וי"א כו'. תוס' הנ"ל וכמש"ש וחכ"א תיבדק וסברא ראשונה ס"ל דתבדק היינו בשעת ווסת ומ"ש בפלוגתא דרב ושמואל ולבסוף בדקה משום שמואל הוא דאיתמר וטעמם ממ"ש ט"ו א' רבב"ח אמר אפילו הגיע כו' ומשמע אפילו תיכף אחר הווסת רק שעבר העונה דלא כמ"ש תוס' שם ד"ה אפילו ור' יוחנן דקאמר מחשב ימי ווסתה כו' ס"ל דווסתות דאורייתא ולא קי"ל כוותיה וער"ן בשבועות:
כא סָעִיף ט או שהוא כו'. דעונתה באין לה ווסת כווסת כמש"ש אר"ל משום רי"נ כו' וערש"י שם ד"ה בתוך כו' וכמש"ש ט' ב':
כב סָעִיף י ואפילו כו'. רש"י שם ד"ה וה"מ כו' וש"פ. ותוס' שם ד"ה חייב חולקין וכן הרא"ש שם [והפוסקים חולקים על תוס' וכ' כיון דווסתות דרבנן כה"ג אוקמוה אד"ת ופ' והזרתם אסמכתא בעלמא היא] וכ' הסמ"ג והמחמיר תע"ב:
כג סָעִיף י ואם הולך כו'. גמ' שם:
כד סָעִיף י וי"א כו'. לגי' ספרים לאשתו נדה שהביאו תוס' ד"ה הנ"ל והרא"ש והקשה תוס' דהא ודאי בתשמיש א"א ומתרץ נ"י דמיירי כה"ג:
כה סָעִיף יא אשה כו'. כר"ל ור"ה ואף רבב"ח ל"פ עלייהו אלא כששהתה שיעור כו' וכמ"ש תוס' שם ד"ה אפילו כו' ובזה קי"ל כוותיה דווסתות קי"ל מדרבנן וכר' יוחנן שם וז"ש ואם שהתה כו' ודלא כהרמב"ם שמתיר בכל ענין כנ"ל ולעיל הביא דעת הרמב"ם:
כו סָעִיף יב היה לה כו'. שם רב אשי כו' ואף דס"ל ווסתות דאורייתא וכ"ש לדידן:
כז סָעִיף יב אבל חוששת כו'. דהא דברי ר"ה קאי אר"ל וערש"י שם א' ד"ה לא שנו כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.