א יָדוֹת (פֵּרוּשׁ יָדוֹת, שֶׁהִתְחִיל לִנְדֹּר וְלֹא גָּמַר הַדִּבּוּר, וְאַף עַל פִּי כֵן הוּא נֶאֱסָר כְּאִלּוּ נָדַר כָּל הַדִּבּוּר, כְּאָדָם שֶׁאוֹחֵז בְּיַד הַכְּלִי וְעַל יְדֵי כָּךְ מִשְׁתַּמֵּשׁ בַּכְּלִי כְּאִלּוּ אָחַז בּוֹ בְּעַצְמוֹ) נְדָרִים, כִּנְדָרִים; וְהוּא שֶׁיְּהוּ מוֹכִיחוֹת קְצָת עַל הַנֶּדֶר. כֵּיצַד, הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: מֻדְּרַנִי מִמְּךָ שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לְךָ, אוֹ: מֻפְרְשַׁנִי מִמְּךָ שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לְךָ, אוֹ: מְרֻחֲקַנִי מִמְּךָ שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לְךָ, אָסוּר לֶאֱכֹל עִמּוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִילוּ אָמַר: שֶׁאֲנִי אוֹכֵל לְ ךָ, בְּאֵלּוּ לְשׁוֹנוֹת, אָסוּר לֶאֱכֹל עִמּוֹ (הר"ן בְּשֵׁם יֵשׁ גּוֹרְסִין ועס"ק ב'). אֲבָל אִם אוֹמֵר: שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לְךָ, לְבַד בְּלֹא מֻדְּרַנִי מִמְּךָ, לֹא הָוֵי יָד. וְאִם אָמַר: מֻדְּרַנִי מִמְּךָ, אוֹ: מֻפְרְשַׁנִי מִמְּךָ, אוֹ: מְרֻחֲקַנִי מִמְּךָ, וְלֹא סִיֵּם דְּבָרָיו: שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לְךָ; בְּמֻדְּרַנִי מִמְּךָ, אָסוּר לְדַבֵּר עִמּוֹ; וּבְמֻפְרְשַׁנִי מִמְּךָ, אָסוּר לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמּוֹ; וּבִמְרֻחֲקַנִי מִמְּךָ, אָסוּר לַעֲמֹד בְּד' אַמּוֹתָיו.
ב אָמַר לַחֲבֵרוֹ: מֻדָּר אֲנִי לְךָ מֵאֲכִילָה אוֹ מֵהֲנָאָה, שְׁנֵיהֶם אֲסוּרִים לֶאֱכֹל אוֹ לֵהָנוֹת זֶה מִזֶּה; אֲבָל אִם אָמַר: מֻדָּר אֲנִי מִמְּךָ מֵאֲכִילָה אוֹ מֵהֲנָאָה, הוּא אָסוּר בַּחֲבֵרוֹ וַחֲבֵרוֹ מֻתָּר בּוֹ.
ג אָמַר: מְנֻדֶּה אֲנִי לְךָ, אוֹ: מְשַׁמִּיתְנָא מִמְּךָ, אִם סִיֵּם דְּבָרָיו: שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לְךָ, אֵינוֹ נֶדֶר וּמֻתָּר בַּכֹּל; וְאִם לֹא סִיֵּם דְּבָרָיו, אָסוּר לַעֲמֹד בְּד' אַמּוֹתָיו. אֲבָל אִם אָמַר: נָדֵינָא מִמְּךָ, וְסִיֵּם בִּדְבָרָיו: שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לְךָ, אָסוּר לֶאֱכֹל עִמּוֹ; לֹא סִיֵּם דְּבָרָיו: שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לְךָ, אָסוּר לֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ. הַגָּה: וּכְבָר נִתְבָּאֵר דְּיֵשׁ חוֹלְקִין, וּסְבִירָא לְהוּ דְּכָל שֶׁלֹּא אָמַר שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לְ ךָ אוֹ שֶׁאֲנִי אוֹכֵל לְ ךָ, לָאו כְּלוּם הוּא.
ד אָמַר: כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים כִּכָּר זֶה עָלַי, אוֹ שֶׁאָמַר: כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים הֵימֶנּוּ, וְהָיָה כִּכָּר מֻנָּח לְפָנָיו, אָסוּר בּוֹ; אֲבָל אִם אָמַר: כְּנִדְרֵי כְּשֵׁרִים עָלַי, אוֹ: כְּנִדְרֵי כְּשֵׁרִים כִּכָּר זֶה עָלַי, אֵינוֹ כְּלוּם, וַאֲפִלּוּ אָמַר: כְּנִדְרֵי כְּשֵׁרִים כִּכָּר זֶה עָלַי קוּנָם (פֵּרוּשׁ קוּנָם, אֶחָד מִכִּנּוּיֵי הַקָרְבָּן) ; אֲבָל אִם אָמַר: כְּנִדְבַת כְּשֵׁרִים עָלַי, אוֹ כְּנִדְבַת כְּשֵׁרִים כִּכָּר זֶה עָלַי, הָוֵי נֶדֶר.
ה הַנּוֹדֵר: שֶׁלֹּא אֹכַל עִמְּךָ, אוֹ: שֶׁאֹכַל עִמְּךָ, אֲפִלּוּ יָד לֹא הֲוֵי, דְּלָשׁוֹן זֶה לְשׁוֹן שְׁבוּעָה הוּא וְלֹא לְשׁוֹן נֶדֶר, אִם לֹא שֶׁנָּדַר לַעֲשׂוֹת מִצְוָה. וּמִיהוּ, כֵּיוָן דְּהָאִדָּנָא מַרְגְּלָא בְּפוּמַיְהוּ דְּאִינְשֵׁי לְמִנְדָּר בְּהַאי לִשָּׁנָא, אֵין לְהָקֵל וְצָרִיךְ הַתָּרָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בִּנְדָרִים. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּנֶדֶר שֶׁאֲמָרוֹ בִּלְשׁוֹן שְׁבוּעָה וּשְׁבוּעָה בִּלְשׁוֹן נֶדֶר, מֵהַנֵּי מִדִּין יָדוֹת; וּמִיהוּ, בִּנְזִירוּת שֶׁהוֹצִיאוֹ בִּלְשׁוֹן שְׁבוּעָה, לְדִבְרֵי הַכֹּל אָסוּר.
א סָעִיף א ויש אומרים דאפילו אמר שאני אוכל לך. בלא י' באלו לשונות אסור דה"ק מודרני ממך כשאוכל לך.
ב סָעִיף א שאני אוכל לך באלו הלשונות כו'. אבל אמר שאני אוכל לך לחוד או שאני טועם לך לחוד לא אמר כלום ואם מסרבין בו לאכול הוי הוכחה כיון (דלא) אמר לא אכילנא ואמר שאוכל לך ר"ל מה שאוכל לך קונם ואסור ואם אמר מודרני ממך או שאר הלשונו' ואמר אם אוכל לחוד ולא אמר לך יש מי שפסק דאסור דאף על גב דאם אמר שאני אוכל או שאני טועם בלא לך אינו כלום כאן שאמר מודרני ממך או שאר הלשונות עמו אף על גב דלא אמר לך אסור ויש מי שפסק דכיון דלא אמר לך אינו כלום וכן כתב הרמב"ן והרא"ש (וכן כתב הר"ן וכן נראה דעת הטור והפוסקים) ואם אמר שאיני אוכל אפילו אמר מודרני ממך או שאר הלשונות אינו כלום דאין לך יד לנדר אלא דוקא כשאוסר החפץ בנדר וזה אוסר [עצמו על החפץ] (החפץ על עצמו) וכ"ש אם אמר שלא אוכל לך אפי' אמר מודרני ממך ויש מי שכתב דאף על גב דעם שאר הלשונות אינו כלום אם אמר מודרני ממך שאיני אוכל או שלא אוכל לך לחוד אסור וכן נראה דעת הרמב"ם (וכן דעת הסמ"ג לאוין רמ"ב דף ע"א ע"ג) ומכל מקום לכ"ע שאיני אוכל לך לחוד או שלא אוכל לך (לחוד) לא אמר כלום דכל זמן שאוסר עצמו על החפץ לא הוי יד לנדרים דאפילו נדרים עצמן כל זמן שאומר לשון דמשמע שאוסר עצמו על החפץ אינו כלום כגון שאומר הרי עלי שלא אוכל ככר זה כקרבן או שאומר יאסר עלי שלא אוכל ככר זה וכן בירושלמי דאין שבועה בלשון נדר ולא נדר בלשון שבועה וכן כתב הרא"ש שאם אמר אני נודר שלא אוכל עמך או שאוכל עמך אינו כלום שזה הלשון לשון שבועה הוא שאוסר את עצמו בשבועה ולא לשון נדר אם לא שנדר לעשות מצוה ומיהו כיון שרגילין האנשים לידור בזה הלשון אין להקל וצריך התרה שלא ינהגו קלות ראש בנדרים (ונתבאר סוף סימן זה) עכ"ל ר' ירוחם ני"ד ח"ג והעתקתי דבריו מפני כמה חילוקי דינים שביאר וגם להורות שמ"ש הרב וי"א דאפילו אמר שאני אוכל לך כו' אינו מדוקדק כלל דאדרבה טפי אסור לכ"ע וכן הוא בתוס' ריש נדרים דשאני אוכל לך גרע טפי שכתבו וז"ל דשאני אוכל לך יש גורסין ביו"ד שאיני אוכל לך וקשה דהא אין נדרים חלים אלא על דבר שיש בו ממש כו' והכי ה"ל למימר וכ"ש אם אמר שאני אוכל לך כו' וכן הוא בתוס' ריש נדרים דמהאי טעמא שאוסר עצמו על החפץ לא הוי נדר אם אמר קונם שלא אוכל ככר זה אינו כלום ע"ש (וע"ל סימן רי"ג ס"ק א') וכן מוכרת בר"ן גופיה שכתב אית דגרסי בלא יו"ד ואית דגרסי ביו"ד שאיני ויתבאר בש"ס בס"ד עכ"ל ובש"ס ביאר המחלוקת כשאומר מודרני שלא אוכל לך דיש מתירין מהאי טעמא ע"ש וכן משמע בפוסקים בכמה דוכתי דשאני בלא יו"ד עדיף טפי:
ג סָעִיף א במודרני ממך אסור לדבר כו'. צ"ע על הרב שלא הביא דעת הרא"ש וטור והר"ן דס"ל דכל שלא סיים דבריו אינו נדר כלל כיון דמשמע הכי ומשמע הכי לא הוי ידים מוכיחות בשלמא על המחבר לא קשיא שכן דרכו לדרוך בנתיב הרמב"ם אבל על הרב קשיא ונראה דחסר כאן הגהת הרב וכן נראה מבואר מדברי הרב לקמן סעיף ג' והב"ח מחמיר ביותר דידים שאינן מוכיחות הויין ידים והלכך אפילו לא סיים דבריו אסור אפילו לאכול עמו ואין זה עיקר בש"ס ופוסקים:
ד סָעִיף ב וחבירו מותר כו'. ואם לא הזכיר לא אכילה ולא הנאה לא הוי נדר כלל עכ"ל טור והוא לשיטתו דלעיל אבל להרמב"ם והמחבר הוי נדר שאינו רשאי לדבר עמו וכ"כ הב"ח והפרישה ופשוט הוא ולזה השמיט המחבר סיום דברי הטור אלו ותימה על העט"ז שהעתיק כאן דברי הטור בסתם ובסעיף א' העתיק דברי המחבר בסתם:
ה סָעִיף ג אמר מנודה. צל"ע דהמחבר מזכה שטרא לבי תרי דבאומר מנודה אני לך שאני אוכל לך פסק דמותר בכל והיינו כסברת הרא"ש וטור ור"ן דלשון מנודה או משמתינא לך לאו לשון נדר הוא ולדידהו כ"ש אם לא סיים דבריו דמותר בכל דהא לאו לשון נדר הוא וכמבואר בדבריהם להדיא ואי ס"ל להמחבר דמנודה אני לך לשון נדר הוא א"כ בסיים דבריו שאני אוכל לך נמי אסור לאכול עמו וגם הרמב"ם גופיה דאוסר בלא סיים דבריו לעמוד בד' אמותיו פסק בסיים דבריו שאני אוכל לך דאסור לאכול לו ואף למ"ש בב"י דס"ל להרמב"ם במשמתינא לך דאם סיים דבריו מותר ואם לא סיים דבריו אסור לעמוד בד' אמותיו דוקא במשמתינא אבל לא במנודה וגם במשמתינא י"ל דאינו מותר בכל אלא באכילה חוץ לד' אמות ודוק וכ"ש לפי מה שפי' הראב"ד דהרמב"ם משוה המנודה למשמתינא דבשניהם אם לא סיים דבריו אסור לעמוד תוך ד' אמותיו ואם סיים דבריו אסור לאכול תוך ד' אמותיו ולכל הפחות במנודה אני לך אפילו סיים דבריו שאני אוכל נהי די"ל מנודה לא שייך גבי דבר אכילה מכל מקום הוי כאלו לא סיים דבריו ואסור לעמוד בד' אמותיו למאן דאוסר לעמוד בד' אמותיו בלא סיים וכן כתב ר' ירוחם נתיב י"ד ח"ג וז"ל מנודה אני לך או משמתינא ממך אפילו סיים ואמר שאני אוכל לך מותר ומכל מקום אסור לישב בד' אמותיו אפילו אמר מנודה אני לך לחוד או משמתינא ממך לחוד כו' ויש ליישב בדוחק וצ"ע:
ו סָעִיף ג וכבר נתבאר כו'. כ' הב"ח לא הבנתי דבריו הרי בסעי' א' פסק ג"כ כהרמב"ם כו' ולפי מ"ש בס"ק ג' לא ק' מידי ומ"מ יש לדקדק מאי ענין זה לזה הא הכא גרע טפי וכמ"ש התוס' בשם ר"י דהכא במנודה ונדינא ממך אפילו לא סיים דבריו אסור ליהנות וגם למאן דמתיר ליהנות מ"מ אוסר לישב בד' אמותיו כדכתב ר' ירוחם להדיא דגם להרא"ש דשרי לעיל לגמרי כיון שלא סיים דבריו אסר כאן לישב בד' אמותיו וכן נ"ל מוכרח מהרא"ש דבפירושו בש"ס (דף ז' ע"א) כתב דנדינא ממך משמע מתנודד אני ומובדל ממך והוי טפי ממרוחקני ממך אליבא דשמואל משמע להדיא דאפילו לא אמר שאני אוכל לך אסור וזה סותר למ"ש בפסקיו אלא ודאי בפסקיו קמ"ל דמותר באכילה ובפירושו קמ"ל דעדיף ממרוחקני ממך ואסור לישב בד' אמותיו אלא שנראה שהרב נמשך אחר דברי הטור דמשוה לגמרי מנודה ונדינא למרוחקני וצ"ע. ונראה דלענין הלכה אין להקל מטעם שכתבתי:
ז סָעִיף ד אסור בו. דהוי כאומר ככר זה עלי כקרבן דסתם רשע חייב בקרבן:
ח סָעִיף ד כנדרי כשרים כו' קונס כו'. דמה שתלה בכשרים בטל את הקונם דכשרים לא נדרי כלל אלא נודבין:
ט סָעִיף ה הנודר כו'. דוקא באומר מודרני ממך אסר על עצמו הנאת חבירו ואע"פ שלא התפיס בדבר הנדור יד מיהא הוי אבל אם אמר אני נודר זה הלשון לשון שבועה הוא שאוסר את עצמו בשבועה ולא לשון נדר. הרא"ש. כלומר דלשון נדר היינו שאוסר החפץ עליו ולשון שבועה היינו שאוסר עצמו על החפץ וכשאומר אני נודר שלא אוכל עמך הוא ל' שבועה ושבועה נמי לא הוי שלא נשבע בלשון שבועה ועיין בתשובת ר"מ אלשקר סימן ע"א כתב כיוצא בזה בשם תשובת הרמב"ם ועי' בדברי רבי' ירוחם שבס"ק ב' וע"ל סימן רל"ט ס"ק י"ז:
י סָעִיף ה ומיהו בנזירות כו'. דבר זה אינו בב"י אבל מצאתי בתשובת מבי"ט חלק א' סי' ע"ב דף ל"ו ע"ג שכ"כ הרב מהר"ר דוד ן' זמרא דנזירות לכ"ע אם הוציאו בלשון שבועה חל דעיקרו לשון שבועה הוא דהא אתפוסי גברא הוא כמו שבועה שהרי הוא אומר הריני נזיר כמו הריני נשבע והמבי"ט חלקשם עליו בדברים שאין בהם ממש וכן נ"ל מוכח בריש נדרים גבי הא דמשני התם איידי דתנא נדרים דמיתסר חפצא עליו תנא נמי חרמים כו' דנזירות דמי לשבועה בזה דמיתסר גברא ע"ש וכן משמע בפי' הרא"ש שם ועיין בתשובת מבי"ט סי' ע"ה דף קל"ד ע"א. שוב מצאתי בתשובת מבי"ט ח"ב סי' נ"ח דמ"ז שהרגיש בזה והאריך בדבר וכל דבריו אינם מוכרחים לדעתי ע"ש:
א סָעִיף א אסור לעמוד בד' אמותיו. נראה שיש כאן חסרון וכן צ"ל הג"ה וי"א דכל שלא סיים שאיני אוכל או שאני אוכל לאו כלום הוא והיינו דעת הרא"ש בטור וטעמו דכל שאמר מודרני ממך בלא סיום יש להסתפק אם לדבר עמו קאמר אם לאיסור הנאה וכיון שאין מוכיח לא הוי יד ולפי מה שהגהתי א"ש מה שכתב רמ"א בסעיף ג' וכבר נתבאר דיש חולקין כו' דלא נודע אהיכן קאי על כן נראה ברור כמו שהגהתי:
ב סָעִיף ב אני לך כו'. משמע כלומר נכסי אסורים לך ומשמע משלך מה שאין כן בממך. ר"ן:
ג סָעִיף ג מנודה אני כו'. דזה אינו לשון נדר לגמרי מה שאין כן בנדירנא שהוא לשון נדר:
ד סָעִיף ד כנדרי רשעים. שהרשעים דרכן לידור אבל כשרים אין דרכן לידור אבל דרכן להתנדב והטעם דנדר הוא בלשון הרי עלי נמצא שהאחריות על הנודר ושייך בזה תקלה דאם יאבד אותו שהפריש לא יתן אחרת מה שאין כן בנדבה שהיא בלשון הרי זו אין שום אחריות עליו:
ה סָעִיף ד ככר זה עלי קונם. לפי שמה שאמר תחילה כנדרי כשרים מבטל מה שאמר אחר כך לשון קונם:
ו סָעִיף ה לשון שבועה הוא. דלשון נדר הוא שאוסר החפץ עליו ולשון שבועה הוא שאוסר את עצמו על החפץ:
ז סָעִיף ה ויש מי שאומר כו'. הטור כתב בשם הרמב"ם וז"ל האומר פירות פלוני עלי אסורין בכל לשון שיאסור עליו הרי הם אסורין עליו אע"פ שאין שם שבועה כלל ולא הזכרת שם ולא כינוי ע"ז נאמר לאסור איסר על נפשו שיאסור על נפשו דברים המותרים וכן אם אומר הרי זה עלי איסור אסורין עכ"ל והאי בכל לשון פירושו לאו דוקא בלשון הקדש כמ"ש ב"י וגם הטור פירש כן אלא שמכל מקום למד מדכתב אע"פ שאין שם שבועה משמע דאמר לשון הנדר בלשון השבועה ולא שבועה ממש אפילו הכי אסור וצריך להבין מה דסיים וכן אם אומר הרי זה עלי איסור כו' שזהו מיותר לגמרי ונראה דהרמב"ם כתב זה דרך פירוש על הפסוק לאסור איסר על נפשו דמשמע לכאורה דבדבר איסור יאסור על עצמו דהיינו שיתפיס בדבר האיסור כמו ידור נדר לזה קאמר דפירוש הפסוק הוא לצדדין דלאסור היינו שיאסור על עצמו דבר המותר בלשון נדר והיינו בכל לשון ואיסור דקאמר קרא פירושו אם אומר ככר זה עלי איסור:
א סָעִיף א שאני. דה"ק מודרני עמך כשאוכל לך:
ב סָעִיף א לדבר. כ' הש"ך ונראה דחסר כאן הגהת הרב דעה א' דס"ל דכל שלא סיים דבריו לא הוי נדר כלל כיון דמשמע הכי ומשמע הכי לא הוי ידים מוכיחות וכ"כ הט"ז וכן מבואר מדברי הרב ס"ג דכ' וכבר נתבאר וכו' והב"ח מחמיר ביותר דידים שאינן מוכיחות הויין ידים ואפי' לא סיים דבריו אסור אפי' לאכול עמו ואין זה עיקר בש"ס ופוסקים ואם אמר שאני אוכל לך לא אמר כלום ואם מסרבין בו לאכול הוי הוכחה ר"ל מה שאוכל לך קונם ואסור ואם אמר מודרני ממך או שאר הלשונות ואמר אם אוכל לחוד ולא אמר לך יש מי שפסק דאסור ויש מי שפסק דכיון דלא אמר לך אינו כלום ואם אמר שאיני אוכל אפילו אמר מודרני ממך או שאר הלשונות אינו כלום וכ"ש אם אמר שלא אוכל לך אפי' אמר מודרני ממך ומ"מ לכ"ע שאיני אוכל לך לחוד או שלא אוכל לך לחוד לא אמר כלום דכל זמן שאוסר עצמו על החפץ לא הוי יד לנדרים דאפי' נדרים עצמן אם אמר הרי עלי שלא אוכל ככר זה כקרבן אינו כלום וכ"כ הרא"ש שאם אמר אני נודר שלא אוכל עמך אינו כלום שהוא לשון שבועה ולא לשון נדר ומיהו כיון שרגילין האנשים לידור בזה הלשון אין להקל וצריך התרה שלא ינהג קלות ראש בנדרים עכ"ל רבי' ירוחם ולפ"ז מ"ש הרב וי"א דאפילו אמר שאני כו' אינו מדוקדק כלל דאדרבה טפי אסור לכ"ע עכ"ל:
ג סָעִיף ב מאכילה. ואם לא הזכיר לא אכילה ולא הנאה לא הוי נדר כלל. טור. אבל להמחבר הוי נדר שאינו רשאי לדבר עמו כ"כ הב"ח והפרישה ופשוט הוא ודלא כלבוש שהעתיק כאן דברי הטור בסתם ובס"ח העתיק דברי המחבר בסתם עכ"ל הש"ך:
ד סָעִיף ג מנודה. כתב הש"ך דדברי המחבר צ"ע דאי ס"ל דמנודה או משמתינא לאו לשון נדר הוא א"כ כ"ש אם לא סיים דבריו דמותר בכל ואי ס"ל דהוא לשון נדר א"כ בסיים דבריו שאני אוכל לך נמי אסור לאכול עמו ורבי' ירוחם כתב וז"ל מנודה אני לך או משמתינא ממך אפילו סיים ואמר שאני אוכל לך מותר ומ"מ אסור לישב בד' אמותיו אפי' אמר מנודה אני לך לחוד או משמתינא ממך לחוד כו' ויש ליישב בדוחק וצ"ע עכ"ל:
ה סָעִיף ג נתבאר. היינו לפי שהגיהו בדבריו כמ"ש בס"ק ב' ומ"מ יש לדקדק מאי ענין זה לזה הא הכא גרע טפי וכמ"ש התוס' בשם ר"י דבמנודה ונדינא ממך אפילו לא סיים דבריו אסור ליהנות אלא שנראה שהרב נמשך אחר דברי הטור דמשוה לגמרי מנודה ונדינא למרוחקני וצ"ע ונראה דלענין הלכה אין להקל עכ"ל הש"ך:
ו סָעִיף ד אסור. דהוי כאומר ככר זה עלי כקרבן דסתם רשע חייב בקרבן. ש"ך:
ז סָעִיף ד קונם. דמה שתולה בכשרים בטל את הקונם דכשרים לא נדרי כלל אלא נודבין. ש"ך:
ח סָעִיף ה נדר. פי' דלשון נדר היינו שאוסר החפץ עליו ולשון שבוע היינו שאוסר עצמו על החפץ וכשאומר אני נודר שלא אוכל עמך הו"ל לשון שבועה ושבועה נמי לא הוי שלא נשבע בלשון שבועה עכ"ל הש"ך:
ט סָעִיף ה מצוה. האומר הרי אני נודר רביע גופי הוה כאלו אמר הריני נודר לתת רביעית גופי וחייב צדקה רלנ"ח סי' ג':
א סָעִיף ה לעשות מצוה. עבה" ט בשם רלנ"ח ועיין מה שכתבתי לקמן סימן רנ"ח ס"ק ג' עוד בשמו:
ב סָעִיף ה מהני מדין ידות. עיין בתשובת נודע ביהודה תניינא חלק יו"ד סי' קמ"ה שכתב דפלוגתא זו דוקא אם היה בדבר שיש בו ממש כמו לא אוכל שהמאכל יש בו ממש אבל אם היה בדבר שאין בו ממש דאפילו בנדר גמור אין כאן איסור תורה כדלקמן סי' רי"ג ס"א שומעין להקל כדעת הרא"ש ואפי' להרמב"ן עכ"פ במקום קצת מצוה מתירין אפי' ע"ד רבים ע"ש:
א סָעִיף א ידות כו'. מתני' וגמ' ג' א':
ב סָעִיף א והוא כו'. עמ"ש בא"ה סי' כ"ז ס"ד:
ג סָעִיף א שאיני. כ"ה גירסת הרמב"ם:
ד סָעִיף א וי"א כו'. כ"ה גירסת הרא"ש וע"ש ד' ב' ד"ה שאני אוכל כו'. והר"נ כתב במתני' ד"ה שאני שתי הגירסות וכתב בגמ' ד' ב' ד"ה א"ה דלס"ד דשאני אוכל לבד הוי יד לכאורה גירסת הרמב"ם ניחא דלגירסא שאני אוכל דאכילנא קאמר אבל תירץ דא"כ מאי שאני הל"ל אוכל לך ויותר ניחא גירסא זו דלגירסא שאיני מנ"ל דיד לנדר דלמא לשבועה דא"א לומר דאמר קונם דא"כ נדר גמור הוא ודחק עצמו כגון דאמר ומ"מ הואיל ל"ק שאני לא הוי נדר גמור דלשון שבועה הוא. ומ"מ ודאי שאני יותר ניחא ולשיטת הרא"ש דוקא דאמר שאני ולשון הרב תמוה במ"ש דאפילו ואף לשיטת הר"נ הל"ל דכ"ש כו'. ועמ"ש בס"ה:
ה סָעִיף א אבל אם כו'. דלא כס"ד אלא כמסקנא כשמואל. הרא"ש. וצ"ע הא בברייתא שם מפורש בהדיא דשאני אוכל לחוד אסור כמ"ש ד' ב' ואין לומר דהברייתא ס"ל דא"צ ידים מוכיחות הא דיוקא דשמואל מלך שייך ג"כ אברייתא (עבתוס' ד"ה מתני' קשיתיה) ועמ"ש למטה:
ו סָעִיף א ואם אמר כו'. הרמב"ם ור"נ בשם א"ד וכפשטיה דגמ' מ"מ מודר אני כו' משמע כו'. ובזה ניחא הברייתא הנ"ל די"ל דת"ק שאני אוכל עם מודרני ומודרני לחוד ג"כ אסור לדבר כו' ובלא"ה ניחא לפי' הר"נ אליביה דאמר קונם כנ"ל: וי"א (עט"ז ס"ק א' וש"ך ס"ק ג') דכל שלא סיים שאני אוכל או שאיני אוכל לאו כלום הוא הרא"ש בפירושו וחיבורו ודייק ממש"ש לימא קסבר שמואל משמע דלמ"ד הוי ידים אסור באכילה ומותר לדבר אלמא יותר הוי הוכחה לאכילה מלדבר:
ז סָעִיף ב מאכילה או כו'. כשיטתם בהג"ה ס"א.:
ח סָעִיף ג אמר מנודה כו'. ר"ל כת"ק וכמ"ש הרא"ש והר"נ דאין הלכה כר"ע הדא דאין הלכה כר"ע מחביריו ועוד דאמר שם לית דחש כו' וכ"ז בשסיים שאיני אוכל דקאי ארישא כמ"ש הרא"ש והר"נ אבל בלא סיים ס"ל דלעולם אסור דהטעם דמותר במנודה ומשמיתנא משום דלשון שמתא הוא כמש"ש ורבנן סברי כו' והוא אמר שאני אוכל משא"כ בל"ק שאני אוכל דהוי שמתא ונדינא לשון הנאה:
ט סָעִיף ג וכבר כו'. כשיטתו בס"א: (ליקוט) וכבר נתבאר כו'. דע"כ יותר מוכיח איסור הנאה מאיסור דיבור מדקאמר שם לימא קסבר שמואל ידים שא"מ כו' ואפ"ה מותר משום דהוי ידים שא"מ וכ"ש בדיבור וכיוצא שא"מ לגמרי. הרא"ש שם ד"ה אבל כו' והר"נ שם (ע"כ):
י סָעִיף ד ככר זה. ערא"ש בפירושו שם ד"ה עלי בקרבן כו' וכ"כ תוס' שם ד"ה כנדרי. וקשה מי ידעינן כו' וי"ל כו':
יא סָעִיף ד או כו'. משום שבועה. גמ' שם:
יב סָעִיף ד והיה. רא"ש שם ותוס' שם ד"ה הימנו כו':
יג סָעִיף ד אבל כו'. מתני' שם:
יד סָעִיף ד עלי או כו'. הר"נ במתני' וע"כ בכה"ג מיירי כנ"ל:
טו סָעִיף ד ואפי' אמר כו'. הרא"ש במתני' שם ותוס' בשם הר"א בד"ה כנדרי כשרים כו':
טז סָעִיף ד אבל אם כו'. מתני' שם אבל הימנו לא כמ"ש במתני' וכמ"ש הרא"ש ור"נ וצ"ע מ"ש כאן דמהני עלי בלא ככר זה כנ"ל:
יז סָעִיף ה הנודר כו'. כמש"ש ב' ב' נדרים דמיתסר כו' לאפוקי כו' ועתוס' שם ד"ה נדרים כו' ולכן אמר במתני' מודרני ממך כו' ול"ק נודרני שלא אוכל כו' וכן שם ט"ז ב' מ"ש נדר כו' ועתוס' דשבועות כ"ה א' ד"ה חומר כו':
יח סָעִיף ה אם לא כו'. רא"ש שם כשיטתו שכתב בפירושו ה' א' ד"ה נדר כו' וכמש"ל סי' רי"ג ס"ב אבל הר"נ פי' שם ד"ה והלא דלאו דוקא נדר אלא נשבע ע"ש וכמש"ש פ' ב' ואב"א כו' וכ"כ בפי' הרא"ש י' א' ד"ה במוהי בשם י"מ:
יט סָעִיף ה ומיהו כו'. כמש"ש רפ"ב ובסופו שם וע"ל סי' ר"ה ס"א בהג"ה:
כ סָעִיף ה ויש מי כו'. הר"נ בשם רמב"ן ב' ב' ממ"ש בפ"ב ובפ"ג דשבועות איזהו איסר כו' הרי עלי שלא אוכל כו' ובשבועות כ"ב גירסתם באומר אכילה משתיהן עלי שבועה וגירסת ספרים שלנו אינו כן אלא בנדרים כ"ד ב' (ובשבועות כ"ט א') אמרינן באומר יאסרו כו' וסברא הראשונה ס"ל דל"ד נקט ובירושלמי פליגי בהו דר' יודן ור' מונא סברי אין נדר בלשון שבועה ואין שבועה בלשון נדר ור' יוסי פליג עלייהו וקי"ל כרבים. שם. וז"ש הרא"ש דשאיני אוכל לך לאו כלום הוא והרמב"ם ס"ל דנדר הוא ואזלי לשיטתייהו:
כא סָעִיף ה ומיהו כו'. כ"מ בגמ' שם וכמ"ש הרא"ש בפירושו שם ד"ה לאפוקי. ונזיר נמי אע"פ כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.