א הָאוֹמֵר נֶדֶר שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לִדֹּר לֹא יְהֵא נֶדֶר, וְנָדַר, אֵינוֹ נֶדֶר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁהוֹצִיא תְּחִלָּה בִּשְׂפָתָיו לוֹמַר שֶׁלֹּא יְהֵא נֶדֶר; אֲבָל אִם חָשַׁב כָּךְ בְּלִבּוֹ, הָוֵי דְּבָרִים שֶׁבַּלֵּב וְאֵינָם מְבַטְּלִים הַנֶּדֶר שֶׁהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִילוּ אָמַר כֵּן בְּלַחַשׁ, הָוֵי דְּבָרִים שֶׁבַּלֵּב. הַגָּה: וְהָא דְּאָמְרִינַן כָּל נִדְרֵי בְּלֵיל יוֹם כִּפּוּרִים הָוֵי כְּאִלּוּ הִתְנוּ בְּהֶדְיָא וּמִכָּל מָקוֹם לֹא סָמְכִינַן עַל זֶה לְהַתִּיר בְּלֹא שְׁאֵלָה לְחָכָם, כִּי אִם לְצֹרֶךְ גָּדוֹל (מהרי"ו סִימָן ב').
ב מִי שֶׁהִתְנָה וְאָמַר: כָּל נְדָרַי שֶׁאֶדֹּר עַד זְמַן פְּלוֹנִי יִהְיוּ בְּטֵלִים, וְנָדַר בְּתוֹךְ הַזְּמַן, אִם הוּא זוֹכֵר לִתְנָאוֹ בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר, נִדְרוֹ קַיָּם שֶׁהֲרֵי מְבַטֵּל תְּנָאוֹ בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹדֵר; וְאִם אֵינוֹ זוֹכֵר לִתְנָאוֹ בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר, הַתְּנַאי קַיָּם וְהַנֶּדֶר בָּטֵל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין הַתְּנַאי מוֹעִיל לְבַטֵּל הַנֶּדֶר, אֶלָּא אִם כֵּן יִזְכְּרֶנוּ תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר לַנֶּדֶר וְיֹאמַר בְּלִבּוֹ שֶׁהוּא סוֹמֵךְ עַל הַתְּנַאי, וְיֵשׁ לָחוּשׁ לְדִבְרֵיהֶם.
ג הִתְנָה עַל קְצָת דְּבָרִים שֶׁיְּהֵא נִדְרוֹ בָּטֵל בָּהֶם וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ עַל מַה הִתְנָה, אִם עַל אֲכִילַת בָּשָׂר אוֹ שְׁתִיַּת יַיִן; אִם אוֹמֵר בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר: עַל דַּעַת רִאשׁוֹנָה אֲנִי נוֹדֵר שֶׁאִם אֶזְכֹּר עַל מַה שֶּׁהִתְנֵיתִי שֶׁאֵלֵךְ אַחַר הַתְּנַאי, וְנִזְכָּר עַל מַה הִתְנָה, הַתְּנַאי קַיָּם וְהַנֶּדֶר בָּטֵל; וְאִם לֹא אָמַר: עַל דַּעַת רִאשׁוֹנָה אֲנִי נוֹדֵר, הַתְּנַאי בָּטֵל וְהַנֶּדֶר קַיָּם.
ד אֵין דְּבָרִים הַלָּלוּ אֲמוּרִים אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה אוֹ נֶדֶר שֶׁנִּשְׁבַּע וְנָדַר לְעַצְמוֹ, אֲבָל מִי שֶׁהִשְׁבִּיעוֹ חֲבֵרוֹ אוֹ הִדִּירוֹ, אֵין בִּטּוּל זֶה מוֹעִיל לוֹ כְּלוּם.
א סָעִיף א אינו נדר. משמע אף על פי שזוכר התנאי בשעת הנדר דבכהאי נוונא הנדר קיים לקמן סעיף ב' הכא בטל מטעם שכתב הר"ן לפי שאמר התנאי בשעת הנדר וכן משמע בטור וכמ"ש הב"ח ופסק כן וכן משמע באשר"י ושאר פוסקים אבל לקמן התנאי והנדר אינם באים כאחד ושייך לומר עקריה לתנאיה וכתוב בפרישה לכאורה נראה דאין הדבר תלוי באם מתנה עתה בשעת הנדר או קודם לכן אלא העיקר הוא באם מתנה ואומר בפירוש למחר או לאחר שנה אנדור שלא לאכול בשר והריני מבטלו מעתה ה"ז בטל דהרי התנה בפירוש על זה הנדר משא"כ כשהתנה סתם ואומר אם אנדור ע"כ:
ב סָעִיף א וי"א דאפילו אמר כן בלחש. הרא"ש בשם רא"מ וכ' הב"ח מיהו נראה דלא אמרינן אמירה בלחש הוי דברים שבלב אלא היכא דאינו משמיע לאזניו אבל במשמיע לאזניו שפיר חשיב אמירתו הוציא בשפתיו לבטל הנדר והכי נקטינן בדין ק"ש ותפלה ע"כ ולא משמע כן בהרא"ש דא"כ הדרא קושיית הרא"ש לדוכתא דלישני בהשמיע בלחש לאזניו וחבירו לא שמע ע"ש גם מלשון שכתב הרא"ש אבל אם ביטל בפרהסיא הוי דברים שבלב דמוכחא ומועלת מחשבתו לבטל הנדר וכו' משמע דוקא בפרהסיא בעינן ומהאי טעמא לא דמי לק"ש ותפלה דהכא בשעת הנדר בעינן דברים שבלב דמוכחי לבטל הנדר וכשביטל בפרהסיא קודם לכן הוי בשעת הנדר דברים שבלב דמוכחי וכן משמע בר' ירוחם ני"ד ח"ג וז"ל מבטל בחשאי בלבו כל נדר שעתיד לדור אחריו לא הוה ביטול והוי נדרו נדר אא"כ ביטל בקול רם בפרהסיא כ"כ הרא"מ על ההיא דר"א אומר אף הרוצה שידיר את חבירו שיאכל עכ"ל אלמא דוקא ביטול בקול רם בעינן:
ג סָעִיף א והא דאמרינן כו'. הג"ה זו שייכא בסעיף ב'. וכתוב בתשו' מהר"מ גלאנטי סי' י"ח דה"ה בנזירות דינא הכי דכל נדרי מבטל הנזירות אע"פ שלא אמר נזירות הרי הוא בכלל נדרים ע"ש:
ד סָעִיף ב אא"כ יזכרנו אחר הנדר תוך כדי דיבור לנדר כו' [כצ"ל]:
ה סָעִיף ד אלא בשבועה. ובשבועה בנקיטת חפץ לא אתבריר לן דמועיל כל נדרי. מהרי"ו סי"ב:
א סָעִיף א אינו נדר. בטור כתב בזה ודאי אינו נדר וכוונתו דבמשנה איתא הרוצה לידור חבירו שיאכל אצלו יאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטיל ופריך בגמרא כיון דשמע חבירו ודאי לא שמע ליה ולא אזיל לאכול ומשני חסורי מחסרא והכי קתני הרוצה שיאכל אצלו חבירו ומסרב בו ומדירו נדרי זרוזין הוא והרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדרים שאני עתיד לידור יהיו בטלים פי' דתרי מילי קאמר התנא משמע מדברי המקשן שפשוט הוא שאין הנדר חל כיון שבתחילה אמר לבטלו ואע"ג דבסעיף ב' אמרינן אם הוא זוכר לתנאי בשעת הנדר נדרו קיים תירץ הר"ן הביאו בית יוסף דשאני הכא שהתנה בשעת הנדר וכיון שהוא אומר בפירוש שעל תנאו הוא נודר על כן הנדר בטל אבל כאן שאין התנאי והנדר באים כאחד שייך למימר עקריה ונראה דלאו דוקא שיאמר בפירוש בשעת הנדר שעל תנאו הוא נודר דהא הטור לא זכר זה הדבר אלא כיון שסומך הנדר לתנאי הוה כאומר בפירוש ורבינו הטור חושב דין זה לפשוט כיון שהכל נעשה בפעם אחת ולא כתבו אלא משום דבעי למיתני סיפא דוקא אם הוציא כן בשפתיו וא"ל כיון שאומר כן בפעם אחת למה נודר כלל י"ל דאומר התנאי בענין שאין חבירו שומע ומ"מ לא מוקמינן למתניתין בזה דמתניתין בעי למתני תקנתא מה יעשה שיסבור חבירו שמדירו ואין זה תקנה דשמא ישמע גם חבירו ומכל מקום קשה דהא א"א לומר דהטור והש"ע מיירי כאן בגווני דמתניתין שזכרנו ברוצה להדירו לאכול דבזה הוה נדרי זרוזין כדאמרי' במסקנא בגמרא וכ"כ בסימן רל"ב ס"ג ואם כן אפילו בלא תנאי תחלה אין כאן נדר וכדאוקמינן למתני' אלא על כרחך שרוצה לעשות נדר גמור ומבטלו תחילה א"כ למה לו התנאי והנדר לשתוק מכל וכל כיון שבפעם אחת עושה שתיהן ונ"ל דמיירי שרוצה לנדור נדר גמור בפני חבירו להטעותו ומ"ה לא הוי נדרי זרוזין כמו שכתב רמ"א בסימן רל"ב דאין למידין מנדרי זרוזין למקום אחר שאין לך אלא מה שאמרו חכמים וזה רוצה לבטל אותו הנדר צריך שיבטלו בפירוש דוקא וא"ל בגמרא דפריך אי דזכר לתנאי הא עקריה ולמה לא משני דעושה כן כדי להטעות חבירו י"ל דהתם קאי אמתנה סתם על מה שידור כל השנה וזה מוכרח כבר דתרי מילי קתני וע"כ אין שייך בזה להטעות חבירו משא"כ כאן שעושה כן דרך מקרה כאדם שיש לו צורך לעשות נדר לפניו כן נ"ל ליישב דעת הטור. וכתוב בפרישה ולכאורה נראה דאין הדבר תלוי באם מתנה עתה בשעת הנדר או קודם לכן רק באם שמתנה ואומר בפי' למחר או לאחר זמן אני נודר שלא לאכול בשר והרי אני מבטלו מעתה הרי זה בטלו דהרי התנה בפירוש על זה הנדר משא"כ כשהתנה סתם ואמר אם אנדור עכ"ל ולא ידעתי מקום לדברים אלו דודאי בזה שייך החילוק דאם זכר לתנאי כו' כמ"ש בסמוך דאם זכר לתנאי ונדר הרי עקריה לתנאו אלא דהכא מיירי כמ"ש הר"ן לעיל דמתנה בשעת הנדר וכ"כ בד"מ דהכא מיירי בשעת הנדר דוקא:
ב סָעִיף א אמר כן בלחש כו'. פי' שאין נשמע לאזנו וכ"כ מו"ח ז"ל והביא ראייה מק"ש ותפלה דאם השמיע לאזניו חשיב שפיר אמירה:
ג סָעִיף ב אא"כ יזכרנו תוך כדי דבור לנדר. הטור כתב כן בשם הרמב"ם ואסיק עליה שהרא"ש לא חילק כן ובאמת יש כאן מקום עיון דהא בסעיף ג' כתב ונזכר על מה התנה והתם מהני אף אם נזכר לאחר זמן הרבה כמ"ש הר"ן ונזכר אח"כ ולמה צריך כאן ההזכרה תוך כדי דבור לנדר ונעתיק לשון הרמב"ם והראב"ד ויתבאר כוונתם שאינו כן דזה ל' הרמב"ם בפ"ב דנדרים ואם לא זוכר התנאי אלא אחר שנדר אע"פ שקיבל התנאי בלבו וקיים התנאי הרי הנדר בטל ואע"פ שלא הוציא עתה החזרה בפיו כבר הקדים החזרה לנדר והוציאה בפיו מקודם ויש שמורה להחמיר ואומר והוא שיזכור התנאי אחר שנדר בתוך כדי דיבור עכ"ל וכתב הראב"ד וז"ל יפה הורה זה ולא בזכירת התנאי כמו שהוא סובר אלא בקבלתו וקיומו שאם שהה כדי דיבור אחר שזכר אותו ולא קיימו כבר בטל נדרו את תנאו לפי שצריך לומר בלבו על תנאי אני סומך והיה צריך לומר והוא שקיבל התנאי תוך כדי דיבור אחר שזכר אותו עכ"ל מבואר כוונת הראב"ד דלא אכפת לן כלל בתוך כדי דיבור לנדר אלא כל שיזכור התנאי אפילו אחר זמן הרבה צריך שתוך כדי דיבור לאותו זכירה ישים על לבו לקיים התנאי ואף הרמב"ם כוון לזה בדעה זו שמחמיר ואומר והוא שיזכור התנאי אחר שנדר בתוך כדי דיבור רצונו לומר שיזכור לקיים התנאי אחר הנדר תוך כדי דיבור פירוש תוך כדי דיבור לזכירתו והא דסיים תוך כדי דיבור לא קאי על נדר דסמיך ליה אלא אזכירת תנאי שזכר תחילה ולפי שהלשון מגומגם לפי זה דהא לא זכר מידי מקיום התנאי בלבו כתב הראב"ד שהיה צריך לומר בלשון זה שיקבל התנאי תוך כדי דיבור אחר שזכרו ובאמת יש לתקן גם לשון הרמב"ם דזכירה קרי לקיום התנאי כמ"ש קודם לזה שקיבל התנאי בלבו ואם היה דעת הרמב"ם כמ"ש הטור משמו דתוך כדי דיבור לנדר צריך הזכרת התנאי לא היה הראב"ד כותב שהוא מסכים עמו דהא להראב"ד א"צ לזה כמו שזכרנו אלא היא דעה אחרת לגמרי אלא על כרחך דסובר הראב"ד דגם הרמב"ם ס"ל כן אלא שלשון שלו אינו מדוקדק: כלל העולה דאם נפרש דברי הרמב"ם כמו שהבין הטור אין לו חיבור בזה מכל הפוסקים שלפנינו שגם הטור עצמו כתב שהרא"ש לא חילק ואנו רואים ששום פוסק לא כתב כן והראב"ד כתב בפירוש דעה זו דבתוך כדי דיבור דזכירה תליא מילתא וכ"ה בד"מ בשם הראב"ד דלא אכפת לן כלל בתוך כדי דיבור דנדר ואם כן לא היה לש"ע לקבוע הלכה דבעינן תוך כדי דיבור לנדר מאחר שהוא עצמו כתב בבית יוסף דברי הראב"ד שכתב על הרמב"ם יפה הורה כו' ועל פי דברי הראב"ד כתב כאן בש"ע ויאמר בלבו שהוא סומך על התנאי ולפי זה אין צריך לתוך כדי דיבור דנדר וא"ל דהש"ע פוסק כדברי שניהם ובעינן גם בקיום התנאי תוך כדי דיבור ומה שכתב ויאמר בלבו כו' קאי גם כן על תוך כדי דיבור דנדר דזכר תחילה דאם כן הא באמת לא בעינן הקיום לתוך כדי דיבור של נדר אלא תוך כדי דיבור של זכירה וצריך עיון:
ד סָעִיף ג אם אומר בשעת הנדר כו'. פירוש ובשעת הנדר הוא זוכר התנאי רק שאינו יודע על מה התנה וכן הוא ברמב"ם ובר"ן בהדיא ומ"ה צריך שיאמר על דעת ראשונה אני נודר דאל"כ לא היה לו לידור סתם כיון שזכר שיש תנאי אבל אם לא זכר בשעת הנדר כלל מתנאי פשיטא שדינו כמו בסעיף ב' דאחר כך כשיזכור התנאי בטל הנדר:
א סָעִיף א אינו. כתב הש"ך משמע אפילו זוכר התנאי בשעת הנדר דבכה"ג הנדר קיים לקמן ס"ב הכא בטל מטעם שכתב הר"ן לפי שאמר התנאי בשעת הנדר אבל לקמן התנאי והנדר אינם באים כאחד ושייך לומר עקריה לתנאי וכתב בפרישה לכאורה נראה דאין הדבר תלוי באם מתנה עתה בשעת הנדר או קודם לכן אלא העיקר הוא באם מתנה ואמר בפי' למחר או לאחר שנה אנדור שלא לאכול בשר והריני מבטלו מעתה ה"ז בטל דהרי התנה בפירוש ע"ז הנדר משא"כ כשהתנה סתם ואומר אם אנדור והט"ז כתב שלא ידע מקום לדברי הפרישה דודאי בזה שייך החילוק דאם זכר לתנאי כו' כמ"ש בסמוך דאם זכר לתנאי ונדר הרי עקריה לתנאו אלא דהכא מיירי דמתנה בשעת הנדר דוקא וכ"כ בד"מ עכ"ל (ובנה"כ מסכים לדעת הפרישה ע"ש):
ב סָעִיף א בלחש. כ' הב"ח דהיינו דוקא היכא דלא השמיע לאזניו אבל במשמיע לאזניו שפיר חשוב אמירתו הוציא בשפתיו לבטל הנדר והכי נקטינן בק"ש ותפלה והש"ך כתב דלא משמע כן בהרא"ש אלא דוקא ביטול בפרהסיא בעינן ול"ד לק"ש ותפלה וכ"מ ברבי' ירוחם דלא הוי ביטול אא"כ ביטל בקול רם בפרהסיא עכ"ל:
ג סָעִיף א לנדר. והט"ז חולק ע"ז דלא איכפת לן כלל בתוך כ"ד לנדר אלא כל שיזכור התנאי אפילו אחר זמן הרבה שצריך תוך כ"ד לאותה זכירה להשים על לבו לקיים התנאי וכו' ע"ש (ובנה"כ השיג עליו ע"ש באריכות) וכאן שייך הג"ה דבס"א המתחלת והא דאמרי' כל נדרי וכו' וכתוב בתשובת מהר"מ גלאנטי דה"ה בנזירות דינא הכי דכל נדרי מבטל הנזירות אע"פ שלא אמר נזירות הרי הוא בכלל נדרים:
ד סָעִיף ד בשבועה. ובשבועה בנקיטת חפץ לא אתבריר לן דמועיל כל נדרי כן כתב מהרי"ו סי"ב:
א סָעִיף א כן בלחש. [עבה"ט ועיין בספר לבושי שרד אות ר"ז שהביא ראיה ברורה לדברי הב"ח דלא כש"ך ומסיק כן לדינא דאם השמיע לאזניו אף שלא שמע שום אדם יש להקל ע"ש]:
ב סָעִיף ג והנדר בטל. עיין בתשובת שמש צדקה חלק יורה דעה סימן ה' וסימן ו' אי גם מה שנדר בחלום יבטל על ידי זה עיין שם היטב באריכות:
א סָעִיף א האומר כו' בד"א כו' וי"א כו'. כ"ג א' וכיון דאמר כל כו' וכתב הרא"ש בפסקיו וא"ת לימא שביטל בלחש ופי' הרא"מ כו'. וסברא הראשונה היא לדעת הר"נ שם ד"ה כיון כו':
ב סָעִיף ב מי שהתנה כו'. כמ"ש תוס' ורא"ש דלא פליג רבא אאביי דהא סתמא דש"ס אמר אדרבה כי זכור כו' ועוד דאמר רבא תנא קא מסתים כו' וא"כ אדאביי קאי דמילתיה דרבא מבואר הוא בלשון המתני' ועוד דקאמר שלא ינהגו כו' ולא שייך בדרבא ע"ש:
ג סָעִיף ב וי"א כו'. דס"ל כמ"ש תוס' בשם ר"י והג"מ בשם ריב"ם ורא"מ דרבא פליג אאביי וס"ל דוקא בשזכור אח"כ ועלח"מ שם:
ד סָעִיף ד אין כו'. דאזלינן בתר דעתו של המדיר וכמ"ש בסי' ר"י ס"א וראיה ממ"ש (כ"ה א' ובשבועות) שמשביעין ע"ד ב"ד ולא חיישינן שמא יבטל קודם וכן בנדרי אנסין יבטל קודם לסברת הר"נ בלחש ואף לסברת הרא"ש דהא כאן דברים שבלב מהני וכן בפ"ד דגטין (ל"ד ל"ה) דמדרינן לאשה כו' ואמרינן (שם ל"ה ב') ל"ש אלא כו' ואם איתא שמא תבטל:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.