א הַמֻּדָּר מֵחֲתָנוֹ וְהוּא רוֹצֶה לָתֵת לְבִתּוֹ מָעוֹת, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא נֶהֱנֵית בָּהֶם וּמוֹצִיאָה אוֹתָם בַּחֲפָצֶיהָ, הֲרֵי זֶה נוֹתֵן לָהּ וְאוֹמֵר לָהּ: הָרֵי הַמָּעוֹת הַלָּלוּ נְתוּנִים לָךְ בְּמַתָּנָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא לְבַעֲלֵךְ רְשׁוּת בָּהֶן, אֶלָּא יִהְיוּ לְמַה שֶּׁאַתְּ נוֹתֶנֶת לְתוֹךְ פִּיךְ אוֹ לְמַה שֶּׁתִּלְבְּשִׁי, וְכַיּוֹצֵא בָזֶה. וַאֲפִלּוּ אָמַר: עַל מְנַת שֶׁאֵין לְבַעֲלֵךְ רְשׁוּת בָּהֶם אֶלָּא מַה שֶּׁתִּרְצִי עֲשִׂי בָּהֶם, לֹא קָנָה הַבַּעַל, וּמַה שֶּׁתִּרְצֶה תַּעֲשֶׂה בָּהֶם. אֲבָל אִם נָתַן לָהּ מַתָּנָה וְאָמַר לָהּ: עַל מְנַת שֶׁאֵין לְבַעֲלֵךְ רְשׁוּת בָּהֶם, וְלֹא פֵּרֵשׁ שֶׁתְּהֵא הַמַּתָּנָה הַזֹּאת לְכָךְ וּלְכָךְ אוֹ לְמַה שֶּׁתִּרְצֶה תַּעֲשֶׂה בָּהֶם, הֲרֵי זֶה יִקְנֶה אוֹתָהּ הַבַּעַל לֶאֱכֹל פֵּירוֹתֶיהָ, וְדָבָר זֶה אָסוּר, שֶׁהֲרֵי הוּא אָסוּר בַּהֲנִיַּת חוֹתְנוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִילוּ בְּאוֹמֵר לָהּ: עַל מְנַת שֶׁאֵין לְבַעֲלֵךְ רְשׁוּת בָּהֶם, וּמַה שֶּׁתִּרְצִי תַּעֲשִׂי בָּהֶם, קָנָה הַבַּעַל וְאָסוּר בָּהֶם.
א סָעִיף א לתת לבתו מעות. אבל אם רוצה לתת לה מזונות אין צריך לומר לה כלום לפי שאין לבעלה זכייה בהם שהרי זן אשתו ובניו במודר הנאה כדלעיל סי' רכ"א ס"ב והביאוהו האחרוני':
ב סָעִיף א או למה שתלבשי כו'. כתב הפרישה ס"ג צריך עיון אי לא אמר לה אלא המעות הללו נתונים ליך על מנת שתהי' אוכלת ולובשת ולא אמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן עד כאן לשונו. ולי נראה פשוט מלשון המשנה והפוסקים דכל שלא א"ל ע"מ שאין לבעליך רשות בהן פשיטא דיזכה בהם בעל ואסור וכ"מ להדיא בפי' הרא"ש לנדרים דף פ"ח ע"א:
ג סָעִיף א וי"א דאפי' כו'. כיון דאינו מפרש בפירוש לצורך מה נתנן לה אם כן הוי מתנה לכל דבר ותו לא מהני ע"מ שאין לבעליך רשות בהן שכבר קנה אותה הבעל דיד אשה כיד בעלה ובא"ע סי' פ"ה סי"א סתם המחבר כסברא הראשונה ולא הביא דעת הי"א וכתב הב"ח דנראה בפלוגתא דרבוותא לענין נדרים הולכין לחומרא וגבי ממונא קולא לנתבע וחומרא לתובע ומי שמוחזק המע"ה:
א סָעִיף א רוצה לתת לבתו מעות. דוקא מעות אבל אם רוצה ליתן לה מזונות אין צריך לומר כלום לפי שאין לבעלה זכייה בהם והיינו דתנן וזן את אשתו כו' כך כתב ר"ן. במקום שמותר לתת לבתו יכול גם ליהנות ממנה דמשל אשתו נהנה כך כתב רש"י במשנה:
ב סָעִיף א ולא פירש שתהא המתנה כו'. זה דעת הרמב"ם דדוקא שא"ל ומה שתרצי תעשי בהם גילה דעתי' דגם לדידה לא יהיב לגמרי דנימא לאלתר זכה בהם הבעל אלא הרי הוא כאילו אמר לה הרי הם שלך לאותו דבר שתרצי לעשות בו בכל שעה והוה כאומר שתעשי בו דבר פלוני בפרט אבל כל שלא פירש כלל אלא אמר על מנת שאין לבעליך רשות בהן לא מהני דכיון שזכתה בזה לכל דבר זכה בהם גם הבעל והיינו כשמואל בגמרא אבל הי"א הוא דעת הטור פוסק כרב דס"ל דדוקא במפרש שתעשי בו דבר פלוני אז לא קנתה לגמרי אלא לאותו דבר משום הכי לא זכה גם הבעל ומהני מה שאומר ע"מ שאין לבעליך רשות בהם ופשוט דאם לא אמר על מנת שאין לבעליך רשות בהם אלא אמר הריני נותן ליך במתנה שתעשה בו דבר פלוני שאסור דהוה ק"ו דאם אומר על מנת שאין לבעליך רשות בהם לא מהני ק"ו הך מילתא שלא זכר כלל את הבעל דודאי זכה בו הבעל בקבלתה וכן מפורש בהדיא במשנה ובפוסקים שצריך לומר שניהם ובדרישה כתב על זה שצ"ע מה דינו ואיני יודע שום ספק בזה:
ג סָעִיף א שהרי הוא אסור בהנאת חותנו. יש להקשות כיון שחתנו אסור ליהנות משל חמיו כיון שהדירו למה לא יהיה מותר לתת לבתו אפילו סתם שהרי חתנו לא יהנה מן אותה המתנה כלום שודאי לא יעשה איסור. וי"ל כיון שעכ"פ זכה במתנה בקבלת אשתו ה"ל כאילו הוא קיבל מחמיו וחוזר ונותן אח"כ לאשתו ומטעם זה נראה ברור דאף אם גם החתן הדיר עצמו מנכסי חמיו לא מהני שיתן חמיו מתנה לאשתו דמ"ש הדיר גם הוא עצמו בהנאה מאותה מתנה מהדירו חמיו שהרי בתרוייהו אסורים עליו ותו דבהדיר עצמו אפשר לו להתיר נדרו וירצה ליהנות ממנה ואם כן לא מהני כלל מה שהדיר עצמו וחוזר לאיסור מחמת נדר חמיו. ובפרישה כתוב וז"ל נראה ודאי דאם הבעל הדיר הנאה מאותן פירות דמותר ליתן לבתו אלא דלא מיירי רבינו מזה עכ"ל. ולא דק כלל בהוראה זאת ואיסור גמור הוא כ"ז שלא אומר ע"מ שאין לבעליך רשות בהן אלא שתעשי בו דבר פלוני והיינו כי"א שהוא להחמיר:
א סָעִיף א ובלבד. כתב הש"ך אבל אם לא א"ל אלא המעות הללו נתונים לך ע"מ שתהיה אוכלת ולובשת ולא א"ל ע"מ שאין לבעליך רשות בהן פשיטא דיזכה בהן הבעל ואסור עכ"ל וכתב רש"י במשנה דבמקום שמותר לתת לבתו יכול הבעל ליהנות ממנה דמשל אשתו הוא נהנה:
ב סָעִיף א חותנו. כתב הט"ז וא"ל למה לא יהיה מותר לתת סתם מתנה לבתו דהא חתנו ודאי לא יעשה איסור ולא יהנה מהמתנה די"ל כיון שעכ"פ זכה במתנה בקבלת אשתו ה"ל כאילו קבל בעצמו ולפ"ז נראה ברור דאף אם גם החתן הדיר עצמו מנכסי חמיו לא מהני שיחן חמיו מתנה לאשתו דמ"ש הדיר גם הוא מהדירו חמיו ותו דגרע טפי דנדרו יכול להתיר וירצה ליהנות ממנו ע"כ לא מהני כלל מה שהדיר ג"כ בעצמו ודלא כפרישה ע"ש:
ג סָעִיף א באומר. כיון דאינו מפרש בהדיא לצורך מה נתנן לה הוי מתנה לכל דבר ותו לא מהני ע"מ שאין לבעליך וכו' ובא"ע סי' פ"ה סי"א סתם המחבר כסברא הראשונה ולא הביא דעת הי"א וכתב הב"ח דנראה בפלוגתא דרבוותא לענין נדרים הולכין לחומרא וגבי ממונא קולא לנתבע וחומרא לתובע ומי שמוחזק המע"ה עכ"ל הש"ך:
א סָעִיף א ובלבד. עבה"ט בשם ש"ך. ועיין בספר שער המלך סוף פ"ז מהלכות נדרים שתמה עליו דאישתמיט מיניה דברי הר"ן פ"ק דקדושין דמבואר שם דאפילו לא אמר ע"מ שאין לבעליך רשות בהן מהני וכן מלשון קיצור פסקי הרא"ש שם וכן מבואר ג"כ מדברי הרשב"א בחידושיו גם הרב תוספות י"ט בנדרים שם דקדק כן מדברי הרמב"ם ע"ש ומלשון המשנה דקתני תרווייהו ליכא למידק דאיכא למימר דמתניתין אתא לאשמעינן דע"מ שאין לבעליך רשות גרידא לא מהני עד דלימא מה שאת נותנת ואה"נ דבמה שאת נותנת גרידא מהני ע"ש:
ב סָעִיף א לא קנה הבעל. עיין בשער המלך פ"ז מהלכות נדרים דין י"ז לענין אם מתה האשה אם יירשנה בעלה או לא ע"ש.
ג סָעִיף א דאפילו באומר לה. [עבה"ט ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן נ"ה מ"ש בזה]:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.