א רְאוּבֵן שֶׁאָסַר נְכָסָיו עַל שִׁמְעוֹן, אוֹ שֶׁאָסַר עַצְמוֹ מִנִּכְסֵי שִׁמְעוֹן, הַנֶּאֱסָר אָסוּר לַעֲבֹר עַל שְׂדֵה הָאַחֵר אֲפִלּוּ בְּבִקְעָה בִּימוֹת הַחַמָּה שֶׁאֵין בְּנֵי אָדָם מַקְפִּידִים עַל דְּרִיסַת רֶגֶל שֶׁבָּהּ; וְאָסוּר לִשְׁאֹל מִמֶּנּוּ כָּל כֵּלִים שֶׁבָּעוֹלָם. וְאִם לֹא נָדַר מִמֶּנּוּ אֶלָּא מַאֲכָל, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא לֶאֱכֹל מִשֶּׁלּוֹ. אָמַר: הֲנָאַת מַאֲכָלְךָ עָלַי, אָסוּר לֶאֱכֹל מִשֶּׁלּוֹ וְאָסוּר לִלְעֹס חִטִּים לִתֵּן עַל גַּבֵּי מַכָּתוֹ, אֲבָל לִשְׁאֹל מִמֶּנּוּ נָפָה וּכְבָרָה, מֻתָּר. אָמַר: הֲנָאָה הַמְּבִיאָה לִידֵי מַאֲכָל עָלַי, אָסוּר לֶאֱכֹל מִשֶּׁלּוֹ וּמֻתָּר לִלְעֹס חִטִּים וְלִתֵּן עַל גַּבֵּי מַכָּתוֹ וְאָסוּר לֵהָנוֹת בְּכָל דָּבָר שֶׁמַּשְׂכִּירִין כַּיּוֹצֵא בוֹ, וּמַה שֶּׁאֵין מַשְׂכִּירִין כַּיּוֹצֵא בוֹ, מֻתָּר אִם אֵין בּוֹ שַׁיָּכוּת מַאֲכָל, אֲבָל אִם יֵשׁ בּוֹ שַׁיָּכוּת מַאֲכָל, כְּגוֹן נָפָה וּכְבָרָה, וַאֲפִלּוּ שַׂק לְהָבִיא בּוֹ פֵּרוֹת, וַחֲמוֹר לְהָבִיא עָלָיו פֵּרוֹת, וְכֵן סוּס לִרְכֹּב עָלָיו לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה, וְטַבַּעַת לְהֵרָאוֹת בּוֹ בְּבֵית הַמִּשְׁתֶּה, וְלַעֲבֹר דֶּרֶךְ שָׂדֵהוּ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַשְׂכִּירִין כַּיּוֹצֵא בוֹ, אָסוּר. וְכֵן אָסוּר לִקְנוֹת לוֹ צָרְכֵי סְעֻדָּה. וְכֵן אָסוּר לְחַמֵּם יָדָיו בְּכִכָּר שֶׁלּוֹ. הַגָּה: קַרְדֹּם שֶׁמְּבַקְּעִים בּוֹ עֵצִים לְבַשֵּׁל בּוֹ מַאֲכָל, מִקְרֵי הֲנָאָה הַמְבִיאָה לִידֵי מַאֲכָל; אֲבָל קַרְדֹּם שֶׁמְּנַכֵּשׁ בּוֹ, מֻתָּר לִשְׁאֹל לוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַבֵּינוּ יְרוּחָם).
ב הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ, יָכוֹל לִפְרֹעַ חוֹבוֹ. וַאֲפִלּוּ אִם הָיָה לוֹ מַשְׁכּוֹן בְּיַד הַמַּלְוֶה וּפָרַע זֶה בִּשְׁבִילוֹ וְנָטַל הַמַּשְׁכּוֹן, צָרִיךְ לְהַחְזִירוֹ לַלֹּוֶה הַנֶּאֱסָר (דַּעַת רַשִׁ"י וריב"ש וְרַמְבַּ"ם). וְיָכוֹל לָזוּן אֶת אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וַעֲבָדָיו, וַאֲפִלּוּ הַכְּנַעֲנִים; אֲבָל אָסוּר לָזוּן בְּהֶמְתּוֹ, בֵּין טְמֵאָה בֵּין טְהוֹרָה; וְאָסוּר לְלַמְּדוֹ מִקְרָא, כֵּיוָן שֶׁמֻּתָּר לִטֹּל שָׂכָר עָלֶיהָ, וְהוּא מְלַמְּדוֹ חִנָּם, נִמְצָא שֶׁמְּהַנֵּהוּ; אֲבָל מְלַמְּדוֹ מִדְרָשׁ הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת, וְהוּא שֶׁלֹּא יֹאמַר הַנֶּאֱסָר לָאוֹסֵר שֶׁיְּלַמְּדֶנּוּ. וְהָאִדָּנָא שֶׁמֻּתָּר לִטֹּל שָׂכָר אַף עַל הַמִּדְרָשׁ, הַכֹּל אָסוּר. אֲבָל לְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ, אֲפִלּוּ מִקְרָא, מֻתָּר. וּמֻתָּר לְשַׁמְּשׁוֹ בְּכוֹס שֶׁל בֵּית הָאֵבֶל וּבְכוֹס שֶׁל בֵּית הַמֶּרְחָץ. הַגָּה: וְיֵשׁ חוֹלְקִין וּמַתִּירִין אֲפִלּוּ אָמַר לוֹ שֶׁיְּלַמְּדֶנּוּ. (הָרֹא"שׁ וְהַטּוּר), וְהוּא הַדִּין בְּכָל דְּבַר מִצְוָה; וּבִלְבַד בְּדָבָר הַצָּרִיךְ שְׁלִיחוּת, כְּגוֹן לִתְרֹם תְּרוּמָתוֹ, אָסוּר לִהְיוֹת שְׁלוּחוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם).
ג רְאוּבֵן שֶׁאָסַר נְכָסָיו עַל שִׁמְעוֹן, אָסוּר לְהַשִּׂיאוֹ בִּתּוֹ קְטַנָּה אוֹ נַעֲרָה, לְפִי שֶׁעֲדַיִן הִיא בִּרְשׁוּתוֹ, וַהֲרֵי מוֹסֵר לוֹ שִׁפְחָה לְשַׁמְּשׁוֹ. וְאִם נִכְסֵי שִׁמְעוֹן אֲסוּרִין עָלָיו, מֻתָּר לִשָּׂא בִּתּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁפְּטָרוֹ מֵחִיּוּב מְזוֹנוֹתֶיהָ. וּמַחֲזִיר לוֹ אֲבֵדָתוֹ, בֵּין שֶׁנִּכְסֵי בַּעַל אֲבֵדָה אֲסוּרִין לַמַּחְזִיר בֵּין שֶׁנִּכְסֵי מַחְזִיר אֲסוּרִין לְבַעַל אֲבֵדָה. וּבְמָקוֹם שֶׁנּוֹטְלִין שָׂכָר עַל הַחְזָרַת אֲבֵדָה, אִם נִכְסֵי בַּעַל אֲבֵדָה אֲסוּרִין לַמַּחְזִיר, אָסוּר לוֹ לְקַבְּלוֹ אֶלָּא מַחְזִיר לוֹ בְּחִנָּם; וְאִם נִכְסֵי מַחְזִיר אֲסוּרִים עַל בַּעַל אֲבֵדָה, אֵינוֹ רַשַּׁאי לְהַחֲזִיר לוֹ בְּחִנָּם. וְאִם נִכְסֵי שְׁנֵיהֶם אֲסוּרִין זֶה עַל זֶה, אֵינוֹ יָכוֹל לְקַבֵּל הַשָּׂכָר, שֶׁאִם כֵּן הוּא נֶהֱנֶה; וְלֹא לְהַנִּיחוֹ, שֶׁאִם כֵּן הוּא מְהַנֶּה; אֶלָּא יִפֹּל הַשָּׂכָר לְהֶקְדֵּשׁ.
ד רְאוּבֵן שֶׁאָסַר הֲנָאָתוֹ עַל שִׁמְעוֹן, וְחָלָה שִׁמְעוֹן, יָכוֹל רְאוּבֵן לִכְנֹס לוֹ לְבַקְּרוֹ. וּבְמָקוֹם שֶׁנּוֹתְנִין שָׂכָר לְמִי שֶׁיּוֹשֵׁב אֵצֶל הַחוֹלֶה לְצַוּוֹת לוֹ, לֹא יֵשֵׁב אֶצְלוֹ אֶלָּא מְבַקְּרוֹ מְעֻמָּד. וְאִם אֵין דֶּרֶךְ לִתֵּן שָׂכָר לָרוֹפֵא, יָכוֹל לְרַפְּאֹתוֹ, אֲפִלּוּ בְּיָדַיִם, אֲפִלּוּ אִם יֵשׁ רוֹפֵא אַחֵר שֶׁיְּרַפְּאֶנּוּ; אֲבָל אִם דֶּרֶךְ לִתֵּן שָׂכָר לָרוֹפֵא, לֹא יְרַפְּאֶנּוּ בְּחִינָם. וְלא יְרַפֵּא לִבְהֶמְתּוֹ, וַאֲפִלּוּ אִם אֵין דֶּרֶךְ לִתֵּן שָׂכָר לָרוֹפֵא, אֲבָל יָכוֹל לוֹמַר לוֹ: סַם פְּלוֹנִי יָפֶה לָהּ, וְהוּא יַעֲשֶׂנָּה. וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹתוֹ, וְהִיא תָּמוּת אִם לֹא יַעֲשֶׂנָּה, מֻתָּר הַמַּדִּיר לַעֲשׂוֹתוֹ. וְאִם מֵת, יָכוֹל לְהָבִיא אָרוֹן וְתַכְרִיכִין. וְאִם חָלָה בֶּן שִׁמְעוֹן, יָכוֹל רְאוּבֵן לִכְנֹס לוֹ וְלֵישֵׁב עִמּוֹ וּלְבַקְּרוֹ מֵעֹמֶד. וְאִם נִכְסֵי שִׁמְעוֹן אֲסוּרִין עַל רְאוּבֵן, שֶׁהִדִּירוֹ שִׁמְעוֹן מִנְּכָסָיו, וְחָלָה שִׁמְעוֹן, נִכְנָס רְאוּבֵן לְבַקְּרוֹ מְעֻמָּד, אֲבָל לֹא מְיֻשָּׁב. חָלָה בְּנוֹ, אֵינוֹ נִכְנָס כְּלָל, אֶלָּא שׁוֹאֵל עָלָיו בַּשּׁוּק. וְיָכוֹל רְאוּבֵן לְהָעִיד לְשִׁמְעוֹן, הַנֶּאֱסָר, בֵּין עֵדוּת מָמוֹן בֵּין עֵדוּת נְפָשׁוֹת.
ה רְאוּבֵן שֶׁאָסַר הֲנָאָתוֹ עַל שִׁמְעוֹן, יָכוֹל לִישַׁן בְּמִטָּה קְטַנָּה בִּימוֹת הַחַמָּה; אֲבָל לֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְהַנֵּהוּ. וּבִגְדוֹלָה, מֻתָּר בֵּין בִּימוֹת הַחַמָּה בֵּין בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים. וְרוֹחֵץ עִמּוֹ בְּאַמְבְּטִי גְּדוֹלָה. אֲבָל לֹא בִּקְטַנָּה, מִפְּנֵי שֶׁמְּהַנֵּהוּ שֶׁמַּגְבִּיהַּ עָלָיו הַמַּיִם. וּמַזִּיעַ עִמּוֹ אַף בִּקְטַנָּה. וּמֵסֵב עִמּוֹ בְּמִטָּה וְאוֹכֵל עִמּוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן, אֲבָל לֹא בִּקְעָרָה אַחַת, שֶׁמָּא יֹאכַל מֵחֶלְקוֹ. וְאִם דֶּרֶךְ שֶׁבַּעַל הַבַּיִת חוֹזֵר וּמְמַלֵּא הַקְּעָרָה לְאַחַר שֶׁאָכְלוּ כָּל מַה שֶּׁהָיָה בָּהּ, מֻתָּר. הַגָּה: אוֹ שֶׁהָיָה מִתְּחִלָּה כָּל כָּךְ בַּקְּעָרָה שֶׁהַמּוֹתָר חוֹזֵר לְבַעַל הַבַּיִת, מֻתָּר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הר"ן וְהָרַאֲבָ"ד). אִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם חוֹפְרִים בְּכֶרֶם בְּיַחַד, לֹא יַחְפֹּר בַּשּׁוּרָה הַקְּרוֹבָה לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁמְּהַנֵּהוּ שֶׁמַּרְפֶּה הַקַּרְקַע לְפָנָיו, אֲבָל בְּרִחוּק מִמֶּנּוּ, מֻתָּר. וְלֹא יִמְכֹּר לוֹ, וְלֹא יִקְנֶה מִמֶּנּוּ, וְלֹא יַשְׁאִילֶנּוּ, וְלא יַלְוֶנּוּ, וְלֹא יִשְׁאַל וְלֹא יִלְוֶה מִמֶּנּוּ.
ו הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ וְיֵשׁ לוֹ מֶרְחָץ וּבֵית הַבַּד מֻשְׂכָּרִים בָּעִיר, אִם יֵשׁ לוֹ בָּהֶם תְּפִיסַת יָד, אָסוּר. אִם אֵין לוֹ בָּהֶם תְּפִיסַת יָד, מֻתָּר. אֲבָל אִם אָסְרוּ עָלָיו בְּפֵרוּשׁ, חָל הָאִסוּר גַּם עָלָיו.
ז הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ וְאַחַר כָּךְ הִדִּיר הַשּׂוֹכֵר מִנְּכָסָיו, לֹא חָל אִסוּר עַל הַבַּיִת שֶׁהִשְׂכִּיר לוֹ. וְאִם פֵּרֵשׁ הַבַּיִת בְּפֵרוּשׁ, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁחָלָה הָאִסוּר גַּם עָלָיו. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ אִם פֵּרְשׁוּ בְּפֵרוּשׁ, אֵינוֹ יָכוֹל לְאָסְרוֹ בִּלְשׁוֹן קוּנָם, אִם לֹא בִּלְשׁוֹן הֶקְדֵּשׁ מַמָּשׁ. וְשׂוֹכֵר יָכוֹל לְאָסְרוֹ, דְּהָא פֵּירוֹתָיו הֵם. וּמְמַשְׁכֵּן דִּינוֹ כְּמַשְׂכִּיר, וּבַעַל מַשְׁכּוֹנָא דִּינוֹ כְּשׂוֹכֵר. הַגָּה: הַמַּשְׁאִיל בַּיִת לַחֲבֵרוֹ, אֵין יָכוֹל לְאָסְרוֹ עָלָיו כָּל זְמַן הַשְׁאָלָה (הַגָּהַת מיי' פ"ו). וְהַשּׁוֹאֵל יָכוֹל לְאָסְרוֹ עַל אַחֵר כָּל זְמַן הַשְּׁאֵלָה, דִּכְדִידֵהּ דָּמֵי (בֵּית יוֹסֵף סוֹף סִימָן זֶה בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א).
ח הַנּוֹתֵן טַבְלָא לְאֻמָּן לְצַיֵּר, וַאֲסָרָהּ עַל בַּעֲלָהּ אַחַר שֶׁצִּיְּרָהּ, קֹדֶם שֶׁפְּרָעוֹ, מֻתֶּרֶת. הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ, יָכוֹל הַמַּדִּיר לוֹמַר לַחֶנְוָנִי: פְּלוֹנִי מֻדָּר הֲנָאָה מִמֶּנִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה אֶעֱשֶׂה, וְהַחֶנְוָנִי נוֹתֵן לוֹ וְחוֹזֵר וְנוֹטֵל מֵהַמַּדִּיר, אִם יִרְצֶה הַמַּדִּיר לְפָרְעוֹ. אֲבָל אֵינוֹ מְחֻיָּב לְפָרְעוֹ. וְכֵן אִם הָיָה לַמֻּדָּר בַּיִת לִבְנוֹת, גָּדֵר לִגְדֹּר, שָׂדֶה לִקְצֹר, יָכוֹל לוֹמַר לַפּוֹעֲלִים: פְּלוֹנִי מֻדָּר הֲנָאָה מִמֶּנּוּ וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה אֶעֱשֶׂה, הֵם עוֹשִׂים עִמּוֹ וּבָאִים וְנוֹטְלִין שָׂכָר מֵהַמַּדִּיר, אִם יִרְצֶה הַמַּדִּיר לְפָרְעָם. וְכֵן מֻתָּר לוֹמַר: כָּל הַזָּן לִפְלוֹנִי אוֹ עוֹשֶׂה עִמּוֹ, אֵינוֹ מַפְסִיד. אֲבָל אָסוּר לוֹמַר: כָּל הַשּׁוֹמֵעַ קוֹלִי יָזוּן לִפְלוֹנִי, דְּכֵיוָן שֶׁהוּא לְשׁוֹן צִוּוּי הָוֵי כִּשְׁלוּחוֹ. וְכֵן אָסוּר לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ: אִם תָּזוּן לִפְלוֹנִי לֹא תַּפְסִיד, דְּכֵיוָן שֶׁאוֹמֵר כֵּן לְיָחִיד נִרְאֶה כִּשְׁלוּחוֹ.
ט הָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ וְאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל, נוֹתֵן לְאַחֵר לְשֵׁם מַתָּנָה וְהַלָּה מֻתָּר. וְאִם אֵין עִמָּהֶם אַחֵר, מַנִּיחַ עַל הַסֶלַע וְאוֹמֵר: הֲרֵי הוּא מֻפְקָר לְכָל מִי שֶׁיִּרְצֶה, וְהַלָּה נוֹטֵל וְאוֹכֵל. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּנוֹתֵן לְאַחֵר לְשֵׁם מַתָּנָה, בִּסְתָם. אֲבָל אִם אָמַר לַחֲבֵרוֹ: הַסְעֻדָּה נְתוּנָה לְךָ בְּמַתָּנָה, וְיָבֹא פְּלוֹנִי שֶׁהוּא אָסוּר בַּהֲנִיָּתִי וְיֹאכַל עִמָּכֶם בַּסְעֻדָּה, הֲרֵי זֶה אָסוּר. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִלּוּ נוֹתֵן לוֹ, סְתָם, וְחָזַר וְאָמַר לוֹ: רְצוֹנְךָ שֶׁיָּבֹא פְּלוֹנִי וְיֹאכַל עִמָּכֶם, אִם הוֹכִיחַ סוֹפוֹ עַל תְּחִלָּתוֹ שֶׁלֹּא נָתַן לוֹ אֶלָּא עַל מְנַת שֶׁיָּבֹא פְּלוֹנִי וְיֹאכַל, אָסוּר, כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה סְעֻדָּה גְּדוֹלָה וְהוּא רוֹצֶה שֶׁיָּבֹא אָבִיו אוֹ רַבּוֹ וְכַיּוֹצֵא בָהֶם שֶׁהֵם אֲסוּרִים בַּהֲנִיָּתוֹ לֶאֱכֹל מִסְעוּדָתוֹ, שֶׁהֲרֵי סְעוּדָתוֹ מוֹכַחַת עָלָיו שֶׁלֹּא גָּמַר לְהַקְנוֹת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
י מִי שֶׁנִּשְׁבַּע אוֹ נָדַר שֶׁלֹּא יְדַבֵּר עִם חֲבֵרוֹ, יָכוֹל לִכְתֹּב לוֹ כְּתָב, לְדַבֵּר עִם אַחֵר וְהוּא שׁוֹמֵעַ.
יא אִם אָסַר סִפְרוֹ עַל חֲבֵרוֹ, אָסוּר לַנֶּאֱסָר לִלְמֹד בּוֹ.
יב הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ, אָסוּר בְּגַחַלְתּוֹ וּמֻתָּר בְּשַׁלְהַבְתּוֹ. הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ, תּוֹקֵעַ לוֹ תְּקִיעָה שֶׁל מִצְוָה. הַגָּה: הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ, מֻתָּר לִשְׁחֹט לוֹ בְּהֵמָה בְּרִיאָה, אֲבָל לֹא מְסֻכֶּנֶת. (כֵּן מַשְׁמָע מִבֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם אֹהֶל מוֹעֵד).
יג הַמֻּדָּר הֲנָאָה מִשּׁוֹפָר, מֻתָּר לִתְקֹעַ בּוֹ תְּקִיעָה שֶׁל מִצְוָה. הַמֻּדָּר הֲנָאָה מִמַּעְיָן, טוֹבֵל בּוֹ טְבִילָה שֶׁל מִצְוָה בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, אֲבָל לֹא בִּימוֹת הַחַמָּה (כפול סי' רי"ז סכ"ו).
יד הַנּוֹדֵר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ וְנָתַן לוֹ לוּלָב לָצֵאת בּוֹ עַל מְנַת שֶׁיַּחֲזִירֶנּוּ בְּיוֹם שֵׁנִי, יָצָא. אֲבָל בְּיוֹם רִאשׁוֹן, לֹא יָצָא.
א סָעִיף א אפילו בבקעה כו'. אף על פי שאין אדם מקפיד עליו דקי"ל אפי' ויתור אסור במודר הנאה וכתב הב"ח נראה דאם אינו מקצר דרכו ליכא הנאה ושרי דלא גרע מפורע חובו דבסמוך עכ"ל ול"נ דל"ד דבפורע חובו לא מתהני כלום ולא הוי אלא גרמא אבל הכא דמתהני בעצמו בדריסת הרגל אסור וכן משמע ממה שכתבו רש"י והרא"ש והר"ן לקמן גבי אמר הנאה המביאה לידי מאכל דאסור לעבור דרך שדהו לקצר דרכו ללכת לבית המשתה ולא כתבו כן ברישא דמתני' אלמא דוקא התם לא מיתסר אלא כשמקצר דרכו משום דאל"כ ליכא הנאה המביאה לידי מאכל כשמקצר דרכו לאכול מהרה אבל הכא דאסור בכל הנאה א"כ בדריסת הרגל אסור בכל ענין ואע"ג דרש"י פי' גם במתני' דריסת הרגל לעבור בחצרו ולקצר דרכו נראה דלאו דוקא קאמר דהא לקמן סוף סעיף ד' מוכח דדריסת הרגל אסור בכל ענין והוא מהש"ס ודו"ק:
ב סָעִיף א ואסור ללעוס חטים כו'. אע"ג דאינו אוכל מ"מ הנאה מגוף המאכל היא:
ג סָעִיף א בכ"ד שמשכירין כו'. דכיון דדרך להשכיר כיוצא בהם והוא מוחל לו השכירות באותן הדמים הוא יכול לקנות אוכל נפש והוא הדירו מהנאה המביאו לידי מאכל. הרא"ש:
ד סָעִיף א וכן אסור לחמם ידיו בככר שלו. תמיה לי מנ"ל הא דבירושלמי לא מבעיא אלא בנדר מן הככר מהו לחמם בו ידיו ולא איפשטא ולחומרא משום דכיון דנדר הנאה מן הככר שמא אסור גם בחמום אבל באמר הנאה המביאה לידי מאכל עלי משמע דמותר דחמום לאו הנאה המביאה לידי מאכל הוא. שוב ראיתי בעט"ז שהשמיט זה ואולי כוון למ"ש:
ה סָעִיף א קרדום כו'. ואיתא בירושלמי ר"פ אין בין המודר דמותר להשאילו כוסות וקערות ותמחויים שאינן מהנין את המאכל אבל מכנסין האוכל לפסי' (כלומר לאלפסין) וקדרות אסור לטחון ולדרוך לקצור צריכא (כלומר מבעיא) ולבצור צריכא ומביאו ב"י וצ"ל דקורדם שמבקעין בו גרע טפי לפי שהוא מהנה האוכל ומתקנו שא"א לבשל בלא עצים א"כ הקורדם שמבקעים בו עצים מתקן המאכל אבל כוסות וקערות ותמחויין אינם מהנין המאכל שכבר המאכל נתקן כהלכתו אלא שנותנו לקערות וכוסות ותמחויים והלכך אלפסים וקדרות אסורים לפי שהמאכל מתבשל בהן והן מתקנים המאכל תו איתא התם בירושלמי רבי בון ברבי חייא מעתה אסור להשאיל לו מעות שהוא כנותן לו מעות ליקח בו ככר:
ו סָעִיף ב יכול כו'. היינו דוקא שלא מדעתו וכן כתב הר"ן והביאו בית יוסף בסימן רי"ז וכן פשוט בפוסקים שבסי' זה והב"ח פסק כר"ח ור"ת והרא"ש וטור דאסור לפרוע חובו כשהוא בשטר או משכון כיון שהוא חוב ברור דלא אמר חנן אלא במזונות אשתו ובניו וכיוצא בו בחוב בע"פ וכן נראה דעת הסמ"ע בח"מ ר"ס קכ"ח ס"ק ג'. וכתב עוד הב"ח מיהו כשהחוב הוא שלא יכוף אותו לפרוע אלא לכשירצה הלוה יפרענו מדעתו אפילו היה לו ש"ח או משכון יכול לפרוע במודר ונראה דבמשכון דומיא דשטר מיירי שיכול לפרוע בעדו ויחזיק המשכון לעצמו ולא יתננו ללוה דנהי שהתנה שלא יכוף אותו לפרוע מכל מקום אינו חייב להחזיר לו משכונו בחנם אלא אם התנה כן או במודר צריך המדיר הפורע להחזיר ללוה בחנם וק"ל וע"ל סימן רכ"ג ס"ק ה':
ז סָעִיף ב צריך להחזירו כו'. ואפי' היה המלוה דוחקו לפרוע אמרינן דהיה הלוה מפייסו ומוחל לו כך כתב המחבר בח"מ ר"ס קכ"ח:
ח סָעִיף ב ויכול לזון כו'. אף על גב דמודר מתהני שאין צריך לתת להם מזונות ההיא הנאה דממילא היא ועוד שהיו יכולים לצמצם להתפרנס ממעשה ידיהם או לחזור על הפתחים:
ט סָעִיף ב אבל אסור לזון בהמתו. אפילו במזונות יתירים כדי לפטמה אסור שהרי מעלה בדמיה וה"ל הנאה גמורה:
י סָעִיף ב ליטול שכר עליה. כדלקמן סימן רמ"ו ס"ה:
יא סָעִיף ב בכוס של בית האבל. והוא של המודר והשמוש אינה הנאה כל כך:
יב סָעִיף ב ויש חולקין כו'. ואף על גב דהאידנא אף על המדרש אסור היינו בחנם אבל בשכר מותר וקמ"ל די"א דאפילו אמר שילמדנו מותר מיהו אם נכסי שניהם אסורין זה ע"ז אסור בכל ענין כדבסעיף שאח"ז וכ"כ העט"ז:
יג סָעִיף ב ומתירים כו'. והב"ח פסק כסברא הראשונה דבכל מילי דהתירו חכמים לעשות למודר כדלעיל מתחלת סימן זה ע"כ אין זה אלא כשהמדיר עושה מעצמו א"נ שהמודר אמר כל הרוצה לעשות כך וכך יבא ויעשה אבל לעשות שלוחו בפירוש או לומר לו כל השומע קולי יבא וילמדני אסור כיון דשליחותיה קעביד וע"ל סעיף ח':
יד סָעִיף ב בכל דבר מצוה. משמע דוקא דבר מצוה וכ"כ רבי' ירוחם ומביאו ב"י וד"מ וכתוב בעט"ז הטעם כיון דמצוה היא לא נהנה דמצות לאו ליהנות ניתנו:
טו סָעִיף ג קטנה או נערה. אבל מותר למסור בו בתו בוגרת אף ע"פ שמשיאה ואינה עוברת על דעתו שרי. הרא"ש:
טז סָעִיף ג מותר לישא בתו. אפילו קטנה ונערה:
יז סָעִיף ג אלא מחזיר לו בחנם. וא"צ שתפול הנאה להקדש ואם בעל האבידה אינו רוצה לקבל בחנם תפול הנאה להקדש וכן כשנכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה דצריך ליתן השכר ואם המחזיר אינו רוצה בשכר יפול שכר להקדש. ב"י והאחרונים:
יח סָעִיף ד לצוות לו. כלומר לחבר לו:
יט סָעִיף ד לא ישב אצלו. שאם ישב אצלו המבקר בחנם מוותר היה לו שכרו ומהנהו אם לא יטול שכר. רש"י. משמע דוקא בחנם אבל אם יושב בשכר שרי וכ"כ הרא"ש והר"ן ופשוט הוא ודלא כהעט"ז שכתב דאפילו נותן לו שכר אסור:
כ סָעִיף ד אפי' אם יש כו'. שלא מכל אדם זוכה להתרפאות:
כא סָעִיף ד לא ירפאנו בחנם. אבל בשכר יכול לרפאותו אפי' יש רופא אחר מטעמא דלעיל וכ"כ העט"ז ופשוט הוא.
כב סָעִיף ד ואפילו אם אין כו'. דמ"מ מהנהו אבל גופיה מצוה קעביד.
כג סָעִיף ד אבל יכול לומר סם כו'. מיהו דוקא שיהא הסם מבעל הבהמה. ב"י בשם הר"ן:
כד סָעִיף ד יכול ראובן ליכנס לו ולישב עמו ולבקרו ואם כו'. כצ"ל ור"ל אפילו במקום שנותנין שכר על הישיבה מותר לישב שם בחנם דלא אסר הנאתו אלא על שמעון ולא על בנו:
כה סָעִיף ד שהדירו שמעון מנכסיו. והלכך אע"ג דהמודר הנאה אסור בדריסת הרגל מ"מ כאן אמדינן דעתיה דהחולה דמחיותיה לא אדריה אבל היכא שהמבקר אסר על עצמו נכסיו של חולה לא יכנוס לביתו כלל כיון דאסור בדריסת הרגל דבכה"ג ליכא אומדנא. ר"ן:
כו סָעִיף ד נכנס ראובן לבקרו. מעומד אבל לא מיושב כצ"ל:
כז סָעִיף ד אבל לא מיושב. כיון דאפשר בעמידה:
כח סָעִיף ד חלה בנו. של שמעון אינו נכנס לביתו של שמעון כלל. לפי שביתו אסור בהנאה על ראובן וקמתהני מדריסת הרגל ונהי דמחיותיה לא אדריה מחיותיה דבריה אפשר דאדריה:
כט סָעִיף ד ויכול ראובן להעיד לשמעון. בין הדירו שמעון מהנאותיו בין אסר שמעון על עצמו הנאת ראובן כ"כ העט"ז:
ל סָעִיף ד להעיד כו'. דמצוה שלא לכבוש עדותו באם לא יגיד כו' ואין נודרין לבטל לאוין כדלקמן סימן רל"ט עכ"ל עט"ז וקשה דא"כ מאי איריא עדות כל חייבי לאוין נמי ועוד דמשמע הכא יכול ואין איסור בדבר ואי איתא ה"ל למימר חייב אלא נראה דהכא שאני כיון שנדר הנאה ממנו דנדרים חלים על דבר מצוה כדלעיל סימן רט"ו ואפי' אם אינה חלה או בשבועה הכא כיון דנדר הנאה ממנו ה"ל איסור כולל דחיילא כדלקמן סי' רל"ט ס"ד א"נ מיירי שעכשיו רוצה להיות עד לראות המעשה כדי להעיד וה"א דאינו רשאי משום שמהנהו קמ"ל דליכא בזה משום הנאה:
לא סָעִיף ה מפני שהוא מהנהו. שהגוף נהנה מהגוף בימות הגשמים:
לב סָעִיף ה אף בקטנה. דבזיעה בעלמא ליכא תוספת חום:
לג סָעִיף ה ומיסב עמו במטה. קטנה אפילו בימות הגשמים ולא חיישינן שמא יישן אצלו ויאכל עמו על השלחן ולא חיישינן שמא יאכל משלו דכיון דהדירו מסתמא שונאים זה את זה טפי מב' אכסנאים שאוכלין על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה. הרא"ש. וע"ל סי' פ"ח ס"ק ב':
לד סָעִיף ה ואם דרך כו' מותר. דאפילו יאכל יותר מחבירו אינו נהנה דבלאו הכי נותנים להם כל שבעם:
לה סָעִיף ה שמרפה הקרקע לפניו. ונוח לו לחרוש אחריו:
לו סָעִיף ה ולא ימכור כו'. דגזרינן אטו לא יקנה וכן לא ישאילנו ולא ילונו [כו'] גזירה אטו להשאיל וללות. ש"ס. ופרישה כתב ולא ימכור ולא יקנה ממנו ר"ל זבינא מיצעי ע"ד שנתבאר בר"ס רכ"ז עכ"ל וז"א דדוקא התם דאסר מכל ישראל לא מיתסר משום גזירה אלא בזבינא מיצעא אבל הכא דאסור משום גזירה בכל ענין אסור וכ"כ הב"ח וכן משמע להדיא מהרמב"ם פ"ז מה"נ ומביאו הטור לקמן סימן רכ"ז וכ"כ הר"ן להדיא ריש דף מ"ג ע"ש גם בעט"ז לא כוון יפה שכתב ולא ימכור לו שמא יוזיל לו ויהנהו וכן לא יקח ממנו שמא יקח ביוקר ויהנהו עכ"ל והא ליתא דאפילו אינו מהנהו במכירה אסור משום גזרה וק"ל:
לז סָעִיף ו תפיסת יד. דמקבל (בעיסקא) [בטסקא]. ש"ס. ופירש"י והרא"ש דהיינו שהשוכר קבלו לתת ממנו מס בכל שנה ושנה והר"ן פירש שאינו נוטל חלק ידות בריוח המרחץ אלא נותן לו דבר קצוב בכל שנה. והרמב"ם והסמ"ג מפרשים דהיינו שאין למשכיר אלא דמי השכירות בלבד ולא נשאר לו בגוף המרחץ שום שיור וכדאיתא בב"י:
לח סָעִיף ו מותר. לפי שאין דעתו על מה שהשכיר ונסתלק ממנו:
לט סָעִיף ו אבל אם אסרו בפירוש כו'. כתב הפרישה סל"ט דאפילו הי"א והרא"ש דבסעיף שאח"ז מודה הכא כיון שאינו אוסר המרחץ על השוכר אלא על שמעון דעלמא וליתא דהא הי"א והרא"ש דלקמן כתבו ליישב הא דאמרינן בש"ס גבי דין דהכא אם אין לו תפיסת יד מותר דאיירי בקונם וכן משמע בתוס' ר"פ השותפין והרא"ש דאין חילוק ודעת הר"ן אדרבה להיפך דעל השוכר יכול לאסור וכן כשאוסר אותו על כל אדם שהשוכר בכלל משום דכיון דקונם מפקיע מידי שיעבוד אסתלק ליה שעבודא דשוכר לגמרי אבל לאסור אותו על אחר לאו כל הימנו דכיון דאשתייר ליה שיעבודא דשוכר כשהוא נהנה לא מן המדיר הוא נהנה אלא מן השוכר וכן מסיק הריב"ש בתשו' סי' שנ"ה וכתב שזה נראה נכון:
מ סָעִיף ז המשכיר בית לחברו. ואין לו בו תפיסת יד:
מא סָעִיף ז לא חל. לפי שאין דעתו על מה שהשכיר ונסתלק ממנו:
מב סָעִיף ז י"א כו'. סברא זו כתב הטור בשם ר"ת ושמסקנת הרא"ש כסברא האחרונה נראה שהבין שמ"ש הרא"ש בפ' השותפין מכאן הורה ר"ת כו' עד אבל אם אסרוהו בפירוש אסור הכל הוא מדברי ר"ת ומ"ש אח"כ א"נ יש לחלק כו' הוא מסקנת הרא"ש והא ודאי ליתא מכמה הוכחות למעיין בהרא"ש ואין להאריך אלא הדבר פשוט הוא דדעת ר"ת דאפי' אוסרו בפירוש אינו יכול לאסור בקונם וקשה והא אמרינן בערכין כו' עד סוף הענין הוא הכל מדברי הרא"ש ואדרבה מסקנת הרא"ש הוא דעת ר"ת וכ"כ התוספות והר"ן בשם ר"ת להדיא גם בתשו' הריב"ש ר"ס שנ"ה שכתב השואל בנדרים פ' השותפין כתב הרא"ש בשם ר"ת דבפירוש אסור והרא"ש הסכים דאפילו פירש מותר בקונם אבל לא בהקדש כו' נראה דהשואל נמשך לדברי הטור ולא דק גם הריב"ש השיב לו שם מ"ש אתה בשם ר"ת כ"כ התוס' ור"ת ז"ל תירץ בע"א וחילק בין קונם להקדש דבקונם יכול לאסור כו' עיין שם ותימה שלא השגיח שום א' ממפרשי הטור בזה:
מג סָעִיף ז וי"א שאפי' כו'. כתב הב"ח הטעם דהמקדיש את הבית ממש אלים כח הקדש להפקיע מידי שעבודא דשוכר דהקדש וחמץ ושחרור מפקיעין מידי שיעבוד משא"כ באיסור קונם בעלמא דאינו הקדש ממש דלא מפקיע מידי שעבוד דשוכר עכ"ל וכיוצא בזה כתב הפרישה ולא ביארו על נכון דהא אמרינן בכתובות פ' אע"פ דף נ"ט ע"ב ופ"ב דנדרים קונמות כקדושת הגוף דמי וכדרבא דאמר רבא הקדש וחמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד ולא קדושת דמים (וכמ"ש בח"מ ס"ס קט"ז ע"ש) וכמו שפירש"י בכתובות ונדרים שם דדוקא קדושת הגוף מפקיע מידי שעבוד כגון שהיה לו שור והקדישו דה"ל ראוי לגבי מזבח אבל לא קדושת דמים דבדק הבית וכן כתב הרשב"א בחדושיו בפ' השולח וכתב שכן הסכמת הגאונים וכ"ד הר"ן וכ"כ הריב"ש בתשובה סימן שנ"ה שכן הסכימו האחרונים ודחו דברי ר"ת דסובר דאף קדושת דמים בזמן הזה מפקיע מידי שיעבוד וכן כתב בתשו' הרשב"א סימן תשמ"ב המקדיש בזמן הזה אינו מפקיע מידי שעבוד דאינו קדושת הגוף דסתם הקדש הוה לעניים עכ"ל וכן כתב הבית יוסף לקמן ס"ס רנ"ט בשם תשובת הרמב"ן סימן רס"ט וכן דעת הרא"ש במסקנא בפ' השותפין וז"ל א"נ יש לחלק דבהקדש ממש מצי להקדיש כי ההיא דערכין והא דקאמר הכא דמותר (כשאין לו תפיסת יד) משום דאסרו בקונם באלמא ואלומי אלמיה לשעבודיה דשוכר והך דפ' אף על פי (במשכן לו שדה) מיירי בב"ח וקדושת דמים לא מפקיע מידי שעבוד כדתנן מוסיף עוד דינר ופודה הנכסים והא דערכין מצי המשכיר להקדיש משום דסופו לחזור אליו אבל גבי חוב שלא תחזור אליו עד שיפרע חובו לא מצי מקדיש עכ"ל דמה שכתב דבהקדש ממש מצי להקדיש כי ההוא דערכין היינו אותו חלק שיש לו בבית השוה יותר מדמי השכירות דסתמא דמלתא הוא שוה יותר אבל אותו חלק שיש לשוכר בו אינו יכול להקדיש דכיון דלחלקו משועבד אין קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד מיהו כיון דהקדש והשוכר שותפין אסור לדור בו וכדכתב הרא"ש לעיל מיניה בסמוך ומה שכתב והא דקאמר הכא דמותר משום דאסרו בקונם בעלמא ואלומי אלמיה לשעבודא היינו דאלמיה לשעבודא דיכול לדור בו ואפי' חלקו השוה יותר אינו יכול להקדיש וכן מוכח בתוספות שם שכתבו וז"ל אי נמי יש לחלק דודאי בהקדש גמור דאסור לכ"ע דודאי מקדיש המשכיר ובשמעתין דקאמר מותר מיירי שאסר בקונם בעלמא ואלומי אלמיה לשעבודיה דשוכר וההוא דאף על פי דלא קדשה מיירי שאסר בקונם בעלמא אבל אם הקדישה הקדש גמור חל ההקדש אם שוה השדה יותר על החוב עכ"ל וכן כתב הרא"ש פרק שור שנגח את הפרה להדיא וז"ל בין ממשכן ובין משכיר יכולין להקדיש מה שיש להן בבית יותר מן הממושכן והמושכר אבל חלקם אינם יכולין להקדיש מידי דהוי אלוה שאינו יכול להקדיש נכסים המשועבדים למלוה וכ"ש אלו שכבר זכו בחלקם ומקדיש שדה הממושכנת תמכר והמותר קדוש והא דאמרי' בכתובות (פרק אף על פי) לכשאפדנה תקדש (ומקמי הכי לא קדיש) משום דבעי לאקדושי כולה וכן המקדיש בית מושכר ימכר ויקח השוכר חלקו והמותר קדיש הלכך פריך היכי מצי דייר בה שהרי הוא משתמש בכל הבית ואף בחלקו של הקדש ומתוך זה נ"ל דבהקדש שחל על גוף הקרקע אף על פי שמשכנו או משכירו יכול לאסור חלק שיש לו בו אבל איסור הנאה שאין חל על גוף הקרקע אלא אוסר הנאתו על הדר בו כ"ז שהוא שכור ביד אחרים אין ההנאה שלו דשכירות ליומא ממכר הוא והרי מכר הנאתו כן נראה לי הלכה למעשה עכ"ל והיינו טעמא די"א אלו דבקונס אינו יכול לאסור כי אם בהקדש ממש כיון שאין איסור הנאה חל על גוף הקרקע וכן כ' בעט"ז טעם זה ומתוך דברי הרא"ש אלו נתבאר שסובר כדעת הרמב"ן והמחבר שאין חילוק בין משכנתא לשכירות ודלא כמ"ש במסקנא בהשותפין וכן מוכח דעת התוספ' בכתובות פ' אף על פי ודלא כיש מחלקין כן בתוס' בערכין (דף כ"א ע"א) ובנדרים שם וכן נראה דעת הר"ן וכן נראה דעת רבינו ירוחם ני"ט ח"א וכן מוכח דעת הר"ר יונה והרשב"א שהביא שם וכן מוכח דעת הסמ"ג לאוין רמ"ב דף ע"ב ע"א וכן עיקר גם נתבאר לך מדברי הרא"ש אלו דאפילו בקונם כללי דהיינו שאוסר לכ"ע אינו יכול לאסור כיון דאין איסור הנאה חל על גוף הקרקע ודלא כמו שכתב הר"ן והריב"ש שם בשם ר"ת דמחלק בהכי וס"ל דקונם כללי כיון דדמי להקדש מפקיע מידי שעבוד וכן נראה מדברי הט"ו שאין לחלק בזה. ולענין דינא נראין דברי הר"ן והריב"ש שהבאתי בס"ק ל"ח נכונים ואע"פ שמדברי התו' דנדרים ושאר דוכתי נראה שאין לחלק בזה מכל מקום למקצת שינויי דתוספ' שרי בקונם בכל ענין וגם להרא"ש וטור מותר בקונם בכל ענין א"כ אפילו תימא להחמיר מ"מ כשאוסר על אחר כדאי הם רוב הפוסקים והר"ן והריב"ש לסמוך עליהם כיון שאינו אוסר על השוכר אם כן המדיר מהשוכר הוא נהנה כן נ"ל אבל בלאו הכי יש להחמיר בקונם אפי' אסר נכסיו המשועבדים למלוה וכדעת הר"ן והפוסקים דקונם כקדושת הגוף דמי ומפקיע מידי שעבוד ומיהו כתב הר"ן בכתובות ס"פ אף על פי ומיהו נראין הדברים דמשמתינן ליה עד דאיתשיל אנדריה ומביאו בית יוסף ס"ס זה ועיין בח"מ ס"ס קי"ז:
מד סָעִיף ז אם לא בלשון הקדש ממש. אז יכול לאסור חלקו של הבית השוה יותר מדמי השכירות והלכך אסור השוכר לדור בו וכן במשכונא דוקא כששוה יותר מהחוב אבל כשאין שוה יותר וכ"ש אם אין לבעל חוב מקום לגבות את חובו אלא מזו אינו יכול להקדיש דאין קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד כמו שנתבאר בס"ק שלפני זה והמחבר קיצר בדבר:
מה סָעִיף ז בלשון הקדש. משמע דבהקדש לכ"ע יכול לאסור וגם בב"י לא הביא מי שחולק ע"ז אבל רבינו ירוחם כתב בני"ט ח"א בשם הרשב"א והר"ר יונה דבין בשכירות בין במשכונא אינו יכול להקדיש אפילו שוה יותר ודוקא המשכיר לו בית זה אבל המשכיר לו בית סתם יכול להקדישו ויתן לו בית אחר וכ"ד הר"ן פרק השותפין וכ"כ הריב"ש סימן שנ"ה שכן הסכימו האחרונים וכן נ"ל ראיה מהירושלמי דפ' מקום שנהגו דגרסינן התם תני המשכיר בית לחבירו ועמד והקדישו הרי זה דר בתוכו ומעלה שכר להקדש אימתי בזמן שלא הקדים לו שכרו אבל בזמן שהקדים לו שכרו ה"ז דר בתוכו חנם ע"כ והתוס' והרא"ש בנדרים הבינו שהירושלמי מחלק דכשלא הקדים לו שכרו יוכל להקדישו וכשהקדים לו שכרו אינו יכול להקדיש שאינו ברשות המשכיר כלל ולכך כתב הרא"ש על הירושלמי ותמיה לי מה תלוי בהקדמות השכירות דשכירות קרקע נקנה בשטר וחזקה וזוזי הוא דמסיק ביה עד כאן לשונו ותימה לפי הבנתם היאך קאמר אימתי כשלא הקדים לו שכרו הוי הקדש וכיון דהוי הקדש היכי מצי דייר בה כדפריך בערכין (ד' כ"א ע"א) במעילה קאי ועוד מאי ענין דר בתוכו חנם דקאמר (ואולי גירסא אחרת היתה להם בירושלמי כמו שהביאו התוס' דערכין דף כ"א ל' הירושלמי בסגנון אחר ומכל מקום אף ל' הירושלמי שהביאו שם יש לפרשו כפי' מיהו בסמ"ג מביא גירסת הירושלמי וכמ"ש ומביא ג"כ ראיה ממנו ומחלק ג"כ בין הקדים השכר ללא הקדים השכר לענין אי הוי הקדש וליתא אלא כדפירשתי) אלא אדרבה הירושלמי בין ברישא ובין בסיפא מיירי שנקנה לו הבית להשוכר וכוונתו דל"ת דברייתא מיירי אפילו כשהקדים לו שכר מעלה שכר להקדש דהקדש מפקיע מידי שעבוד דהא ליתא אלא אינו יכול להקדישו כיון שהשכירו והלכך כשלא הקדים שכרו הוא דמעלה שכר להקדש דנהי דזה דר בתוכו משום שאינו יכול להקדישו להפקיע שעבודו דשוכר מכל מקום שכרו שלו המגיע לו יכול להקדיש אבל הקדים לו שכרו הרי זה דר בתוכו חנם שהרי כבר נתן לו שכרו ושוב אינו יכול להפקיעו שיצטרך להעלות שכר להקדש וכן משמע בריב"ש סי' שנ"ה להדיא כדפי' וז"ל אבל אם השכיר לו בית זה אין מעלה שכר להקדש ואין הדר בו במעילה דלא חל ההקדש אלא לאחר זמן השכירות דאין הקדש דמים מפקיע מידי שעבוד השוכר ואפילו בלא הקדים שכר דמכל מקום שעבוד יש לו על הבית ההוא ואין הקדש דמים מפקיע אלא שאם הקדים לו שכר דר בו חנם ואם לא הקדים שכר נותן השכר להקדש וכיון שהקדיש גוף הבית גם השכירות בכלל וכן אמרו בירושלמי דפסחים פרק מקום שנהגו עכ"ל וכן כתבו התוספות דערכין והריב"ש שם בשם התוספתא דהמשכיר אינו יכול להקדיש וההיא דש"ס דילן בערכין יש לאוקמא בבית סתם כמו שכתבו רבינו ירוחם והר"ן והריב"ש עוד נראה לי דיש לומר דמיירי ביש למשכיר תפיסת יד בו ואין להקשות מנ"ל לש"ס להקשות יש לו' דלישנא דוהקדישו משמע ליה דחל ההקדש ולהכי פריך וכיון דהקדישו היכי מצי דייר בו וכן כתב הרב לקמן סי' רכ"ח ס"ז אם יש לו משכון ויש אומרים שאפילו המותר אינו יכול להקדיש והוא מדברי רבינו ירוחם ני"ט דלעיל ותימה שסתם כאן דיכול להקדיש וצ"ע:
מו סָעִיף ז ושוכר יכול כו'. כן כתב הבית יוסף בשם תשובת הרמב"ן ושוכר נ"ל דיכול לאסור כו' והוא תוספתא ערוכה הביאוה התוספות בערכין דף כ"א ע"א ע"ש:
מז סָעִיף ז המשאיל כו'. כלומר וכן המשאיל שוה למשכיר בכל ענין שנתבאר וכן משמע בעט"ז וכן משמע בהגמי"י שם שכתב על דין דמשכיר מכאן דקדק ר"ת דהמשאיל כו':
מח סָעִיף ח הנותן טבלא כו' מותרת. כיון דקי"ל אין אומן קונה בשבח כלי הרי אין לו בגוף הכלי כלום ואין בו כח לאסור הכלי ואפילו היה אומן קונה בשבח כלי היינו כשיש ממשות בשבח כגון שנתן לו עצים ותקן כלי אבל הכא לא עשה האומן אלא צייר בסימנים ואין בהם ממש עכ"ל הרא"ש ועיין בח"מ סי' ש"ו כתבו הט"ו דקי"ל אין אומן קונה בשבח כלי ועיין בסמ"ע שם ס"ק ו':
מט סָעִיף ח אבל אינו מחוייב לפרעו. דא"כ ה"ל שלוחו והיה חבירו אסור בו. והוא הדין נמי אם יש לחבירו הרבה לאכול דשרי אלא דאורחא דמלתא נקט. טור והרא"ש וכ' בתשו' מבי"ט ח"א סי' קט"ז דף קנ"ב ע"ג רב שנדר מנכסי פלוני או איפכא יכול אותו פלוני לתת צדקותיו ונדבותיו ליד גבאי הקהל אע"פ שגבאי הקהל יתנו להרב מכיס הקהל אשר שם מעורב נדבת אותו פלוני ועיין שם:
נ סָעִיף ח וכן מותר לומר כל הון. כתב הפרישה נראה דבזה צריך ליתן לו כל דמי מה שנתן לו דלא שייך לשון שליחות בלשון רבים וע"ל סימן רל"ה:
נא סָעִיף ח כל הזן כו'. כתב הב"ח דאפילו אמר ליחיד כל הזן אינו מפסיד שרי כיון דלא אמר בלשון יחיד אם תזון כו' ע"ש וע"ל סימן רל"ה ס"ס ב':
נב סָעִיף ט ואין לו מה כו'. הכא דוקא משום דאין לו מה יאכל התירו וכ"פ הרא"ש:
נג סָעִיף ט הרי הוא מופקר כו'. ואע"ג דמדברי סופרים אינו הפקר עד שיפקיר בפני ג' כמ"ש בח"מ סימן רע"ג ס"ז הכא כיון דאין לו מה יאכל העמידו על דין תורה ועי"ל דאף מד"ס אינו אלא לענין שיכול לחזור בו המפקיר עכ"ל הב"ח ועי"ל כמ"ש התוספות בס"פ אין בין המודר דוקא במקרקעי אבל במטלטלי אין צריך ג' וע"ש:
נד סָעִיף י או לדבר עם אחר כו'. ואף על פי שחבירו שומע אין בכך כלום כיון שלא נתכוין להשמיעו אבל אם נתכוין להשמיעו אע"פ שיש אחר ביניהם שדבריו כלפי אותו האיש לא יפה עשה. כן כתב בית יוסף בשם תשובת הגאונים:
נה סָעִיף יא אסור כו'. ול"ד למודר הנאה משופר דלקמן דמותר בתקיעת מצוה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו דהכא כיון שיש להשכיר ספרו וזה לומד בו בחנם ה"ז נהנה:
נו סָעִיף יב אסור בגחלתו. ע"ל סימן קמ"א ס"ק י':
נז סָעִיף יב ומותר בשלהבתו. פי' מותר להדליק נר בשלהבתו דאין בה ממש:
נח סָעִיף יב בהמה בריאה. מפני שהוא מקלקל אבל לא במסוכנת שהוא מתקן וע"ל סימן י' ס"ק ד':
נט סָעִיף יג מותר לתקוע בו כו'. משמע אפילו הוא עצמו ותימה דבא"ח סימן תקפ"ו ס"ה כתב המודר הנאה משופר אדם אחר תוקע בו וזה יוצא משמע אבל הוא עצמו לא וכמו שכתב בבית יוסף בשם הכל בו וצ"ע. ולענין הלכה הביא בב "ח בא"ח שם מחלוקת הפוסקים בזה ופסק דבשעת הדחק יכול לתקוע אפי' בעצמו וע"ש:
ס סָעִיף יד יצא. דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל ביום ראשון לא יצא דבעינן ולקחתם לכם משלכם ולא משל אסורי הנאה וכן כתב הרב בא"ח סי' תרמ"ט ס"ב ע"ש. דין המודרים בהנאה אם מצטרפין לזימון נתבאר בא"ח ס"ס קצ"ו עיין שם:
א סָעִיף א אסור לעבור על שדה. פרש"י ר"פ אין בין המודר דמיירי שמקצר דרכו בזה אבל ממה שכתב לקמן סעיף ד' בדין ואם נכסי שמעון אסורין כו' משמע דבכל גווני אסור דריסת הרגל:
ב סָעִיף א בכל דבר שמשבירין כו'. כיון שמוחל לו השכירות באותן הדמים הוא יכול לקנות אוכל נפש והוא הדירו מהנאה המביאה לידי מאכל. הרא"ש:
ג סָעִיף א להראות בו. שיהא נראה חשוב ויתנו לו חלק טוב:
ד סָעִיף א וכן אסור לקנות לו צרכי סעודה. בטור כתוב שדבר זה הוא בעיא בירושלמי וצריך לתת טעם למה מספקא ליה בזה ולמה יהיה מותר טפי מכל הנהו דחשיב עד הנה ונראה דיש סברא דשאני כל הנהו שהוא נהנה בדבר שאין לו לנאסר כגון כלים וסוס מה שאין כן בזה שיכול בעצמו לקנות המאכל: ומ"ש וכן אסור לחמם ידיו כו' תמוה הוא דלמה יהיה זה אסור באומר המביאה לידי מאכל וכן מוכח בירושלמי שהביא ב"י דבעיא היא זו בנודר מן הככר דבזה דוקא מספקא ליה ובלבוש כתב האי וכן אסור לחמם כו' לעיל אצל הנאת מאכלך עלי וכן הוא נכון:
ה סָעִיף ב יכול לפרוע חובו. שאע"פ שעל ידי זה מפטר הוא מחובו מכל מקום לא הוה אלא גרמא בעלמא הואיל שאינו מחויב לחזור לשלם לו:
ו סָעִיף ב ואפי' היה לו משכון. משום דא"ל הייתי מפייס ליה ויהיב לי משכוני:
ז סָעִיף ב ויכול לזון את אשתו כו'. בטור כתוב בשם ר"ת ובזה דוקא כשזן אותם לפניו ולא אמר כלום הוה דרך מתנה ויש מפרשים דמענג' במזונות יתרים כו' והקשה הטור על הרא"ש למה הביא זה דאינו אלא לרבנן כו' ונראה ברור דגם ר"ת עצמו לא כתב כן להלכה אלא לפרש דברי התלמוד דלא אמר דדין זה הוא אליבא דחנן דוקא אלא ודאי אתיא אפילו כרבנן כמו שכתב הרא"ש הביאו בית יוסף אבל להלכה ודאי סבירא ליה כחנן כדפסקינן בהדיא כוותיה בגמרא רק על הרא"ש יש לתמוה למה הביא דברי ר"ת אלו כיון שאינם להלכה וכמו שהקשה הטור ובבית יוסף תירץ דלענין נדר לא קי"ל כחנן והוא תמוה מאד כיון דפסקינן סתם בפרק בתרא דכתובות הלכה כחנן היאך נאמר דלאו בכל מקום קאמר ונראה לע"ד לתרץ גם דברי הרא"ש שמביא דברי רבינו תם בשביל היש מפרשים שמביא אחר זה דמיירי במזונות יתירים אע"ג דלדידן אין נ"מ מזה דבכל גוונא מותר מ"מ יש נפקותא לענין סיפא דקתני אבל לא יזון בהמתו דמיירי אפי' במזונות יתירים כמו הרישא וכן מבואר מדברי הרא"ש שאחר שכתב י"מ כתב דההיא דלא יזון בהמתו מיירי ג"כ ממזונות יתירים ודבר זה כתב הר"ן הביאו ב"י כן נ"ל כוונת הרא"ש ובפרישה הקשה דברי ר"ת אהדדי דכאן כתב דוקא במזונות יתירים מותר ולעיל התיר לגמרי בריש הסימן וכן הקשה על דברי הרא"ש דמביא דברי ר"ת אהדדי ונכנס לתירוצים ואין כאן קושיא כלל דלעיל כתב הטור בשמו מה שהוא להלכה והיינו כחנן וכאן כתב לרבנן לפרש דברי המשנה בלחוד ולא להלכה וזה מבואר בקושיית הטור וכבר כתבנו ליישב הכל כנ"ל:
ח סָעִיף ב אסור לזון בהמתו. כבר כתבתי דאפילו במזונות יתירים וכתב הר"ן אפי' בזנה ביותר מכדי פיטומה דגרע לה דהא אינה עומדת לאכילה אלא למלאכה וכיון דמפטמי טפי לא עבדה שפיר ונמצא דאינו נהנה אפ"ה אסור:
ט סָעִיף ב כיון שמותר ליטול שכר עליה. דשכר פיסוק טעמים הוא נוטל דהיינו שלומד עמו הטעמים לקרות דזהו לאו דאורייתא אבל כל שהוא דאורייתא לא דכתיב ואותי צוה ה' ללמד אתכם כאשר צוני ה' אלהי מה אני בחנם אף אתם בחנם:
י סָעִיף ב והאידנא שמותר כו'. כמבואר סימן רמ"ו:
יא סָעִיף ב ובכוס של בית המרחץ כו'. פי' הרא"ש הוא מים חמים כדאיתא פרק כירה שהוא משום רפואה והנאה מועטת היא:
יב סָעִיף ב הצריך שליחות. פירוש שאין לו רשות לעשות אם לא שיצוה לו:
יג סָעִיף ג מותר לישא בתו. פירוש שמעון מותר לישא בתו של ראובן וסיים בטור אע"פ שפוטרו מחיוב מזונותיה שחייב לפרנסה וקשה למה הוצרך הטור לכתוב דין זה שהרי בגמרא פריך על זה פשיטא שהרי גדולה מזו אמרו שמותר למדיר לזון בניו של המודר אף ע"פ שהם ברשות המודר כדלעיל. ונראה דהטור נזהר שלא נטעה לומר כיון דיש מצוה ליתן לבתו נדוניא כמבואר בא"ע סימן ע"א בהג"ה דהיא מצוה אלא דלא כייפינן עליה כמו דכייפינן למזונות היה לנו לפרש דלא התירו לשמעון המדיר לישא בת המודר אלא במקום שאין דרך לתת נדוניא לבתו על כן לא מהנהו במידי אבל באם הדרך לתת נדוניא וזה לקחה בחנם אין לך הנאה גדולה מזו ואסור על כן כתב הטור דזה אינו דנלמד בקל וחומר ממה שאיתא בגמרא על זה לענין מזונות דהא המזונות הם חיוב עליו ואפילו הכי לא חשבינן ליה הנאה ק"ו לנדוניא שאינו אלא מצוה בעלמא וזהו שהאריך הטור וכתב שפוטרו מחיוב מזונותיה שחייב לפרנסה להורות אם פטרו מן החיוב לא אוסר ק"ו פטרו ממצוה בעלמא זהו נ"ל ברור ונכון:
יד סָעִיף ג שנכסי בעל אבידה אסורין למחזיר. והוי אמינא דאסור משום פריטי דרב יוסף דהיינו שבשעה שעוסק בהשבת אבידה פטור ליתן ריפתא לעניא דעוסק במצוה פטור ממצוה אחרת:
טו סָעִיף ג מחזיר לו בחנם. פי' אם רוצה אבל אם אינו רוצה חייב ליתן השכר ויפול להקדש כדלקמן:
טז סָעִיף ד שאסר הנאתו. בגמרא איתא בלשון שאסר נכסיו ואם כן למדנו שאף אם אומר הנאת ממוני עליך אסור ליהנות גם מגופו כמו כאן והיינו אם נותנין שכר מאותה הנאה מקרי מנכסיו דהוה כאילו קיבל ממנו השכר וחזר ונתנו לו:
יז סָעִיף ד יכול ראובן ליכנס כו'. שהרי נכסי החולה אין אסורין על המבקר אלא נכסי המבקר אסורין על החולה:
יח סָעִיף ד לצוות לו. פי' לחבר עמו כמו צוותא בעלמא:
יט סָעִיף ד אלא מבקרו מעומד. כיון שעל זה אין נותנין שכר:
כ סָעִיף ד אפי' אם יש רופא כו'. דלא מכל אדם זוכה להתרפאות:
כא סָעִיף ד ואפילו אם אין דרך ליטול שכר לרופא. דמ"מ מהנהו אבל גופיה מצוה קעביד גמרא:
כב סָעִיף ד והוא יעשנה. ובלבד שיהיה הסם מבעל בהמה. ב"י:
כג סָעִיף ד והיא תמות. דהוה ליה כמחזיר אבידתו:
כד סָעִיף ד ואם מת כו'. דאין הנאה למתים:
כה סָעִיף ד יכול ראובן ליכנס לו ולישב עמו ולבקרו. דלא אסר המבקר הנאתו אלא על שמעון ולא על בנו ולא אמרינן שגם זה הוה הנאה לאביו ובקצת ש"ע כתוב כאן מעומד והוא טעות סופר:
כו סָעִיף ד ואם נכסי שמעון. פי' שנכסי החולה אסורין על המבקר נכנס ראובן לבקרו אע"פ שיש לו הנאת דריסת הרגל בבית החולה מ"מ החולה שאסר נכסיו על המבקר לא נתכוין להדירו במקום שחיותו תלוי בו דהיינו כל המבקר את החולה גורם לו שיחיה כמו שארז"ל. אבל מ"מ אסור לישב כיון שאפשר בעמידה. וכתב הר"ן דאם אסר המבקר על עצמו נכסי החולה אסור ליכנס כלל דהא לא שייך האי טעמא דלא אדריה מחיותיה:
כז סָעִיף ד חלה בנו אינו נכנס כלל. דמחיותיה דבריה אפשר דאדריה שלא יכנס לבקרו:
כח סָעִיף ה ולא ימכור וכו'. פירוש אם המוכר נדר מהלוקח שלא יהנה ממנו אם המקח שוה עם המעות יש הנאה לשניהם ואסור מן הדין לשניהם ואם יש זול במקח ממילא יש הנאה ללוקח המודר דוקא ואסור לקנות אלא משום גזירה אסור למכור שמא יבוא לקנות ואם הוא ביוקר גזרינן לקנות אטו למכור ואם הלוקח נדר מהמוכר הוה איפכא ועיין סי' רכ"ז:
כט סָעִיף ה ולא ישאילנו כו'. דגזרינן לשאול אטו להשאיל ללות אטו להלוות:
ל סָעִיף ו תפיסת יד. פירוש איזה כח בעלמא:
לא סָעִיף ו אם אין לו בהם תפיסת יד מותר. דאינו בכלל נכסיו וכשאסר נכסיו לא היה דעתו על זה המרחץ:
לב סָעִיף ז יש אומרים שחלה האיסור גם עליו. אע"פ שהוא משועבד להשוכר מכל מקום אמרינן בגמרא דהקדש מפקיע מידי שיעבוד וקונם כהקדש דמי ויש אומרים השני ס"ל דקונם אינו בכלל הקדש ואינו מפקיע השעבוד שיש להשוכר עליו אף על פי שאסר המשכיר בפי' ונראה דלדידן אפי' אמר הקדש אינו מפקיע שהרי כתב הרא"ש בתשו' כלל י"ג והאידנא כל הקדש שלנו חולין הוא שאינו אלא צדקה כו':
לג סָעִיף ז אינו יכול לאסרו עליו. זהו דעת ר"ת בבית יוסף ומשמע אפילו בפירוש והיינו כיש אומרים השני דבסמוך והא דכתב הטור דעת יש אומרים הראשון בשם ר"ת היינו רישא לחוד דהמשכיר בית לחבירו כו' לא חל איסור על הבית אבל מה דסיים אחר כך ואם פירש כו' אין זה דעת ר"ת דאל"כ קשה מהכא דברי ר"ת אהדדי ולענין הלכה ראוי לחוש לחומרא לי"א הראשון דבפי' יכול לאסור וממילא גם כאן בשאלה יכול לאסור בפירוש:
לד סָעִיף ח קודם שפרעו מותרת. דאפילו אם נאמר אומן קונה בשבח כלי היינו ביש ממשות כגון עצים ועשאן כלי אבל האי אומן לא עשה אלא מצייר בסמנים לחוד ואין בהם ממש כן כתב הרא"ש בתשובה הביאו בית יוסף:
לה סָעִיף ח המודר הנאה מחבירו יכול המדיר כו'. בגמ' איתא דאין לו למודר מה יאכל וכתבו הרא"ש והטור דלאו דוקא אלא ה"ה אם יש לו הרבה לאכול:
לו סָעִיף ח אם ירצה המדיר לפורעו. כן כתב הרא"ש והר"ן מטעמא דאם הוא חייב לשלם מן הדין הוה שלוחו ומהנה ליה ואסיר ודבר ברור דגם בדין דאומר כל הזן אינו מפסיד דאין הדין דחייב לשלם דגם שם יש הוכחה זו דאין שייכות תשלומין אלא א"כ הוה שלוחו דאם לא כן יאמר לאו בעל דברים דידי את ולא הוצרך בעל הש"ע לכתבו שם דסמך על מה שכתב בשני בבות הראשונות וא"ל לא היה לו לכתבו אלא בבבא ראשונה לחוד וכלשון הטור באמת י"ל דרצה להורות שלא נטעה במה שכתב הטור וחוזרין ונוטלין שכרן היינו בדרך חיוב קמ"ל דה"ק שיש היתר ליטול שכר אם ירצה ובכל מקום ההיתר הוא דוקא מחמת שאינו חייב לשלם מדינא וכן כתב בלבוש סי' רל"ה באומר כל הזן אינו מפסיד דאין צריך לשלם רק אם ירצה אלא דבפרישה חלק עליו כאן ובסימן רל"ה ואמר דאין שייך שליחות אלא במדבר עם היחיד אבל במדבר עם רבים כל הזן וכו' אין שם שליחות ומכל מקום חייב לשלם מן הדין ונראה דלא דק כלל בזה דהא בגמרא פרק המדיר (כתובות דף ע') אמרינן לא מבעיא באומר כל הזן אינו מפסיד פשיטא דמותר אלא אפילו אומר לחנוני איני יודע מה אעשה דכיון דלדידיה אומר הוה אמינא דשלוחו הוא קמ"ל דאפילו הכי מותר ואם איתא דבכל הזן אינו מפסיד צריך לשלם לו מן הדין ואפ"ה מותר מה שאין כן באומר לחנוני דאין היתר אלא מחמת שאינו צריך לשלם לו הרי רבותא גדולה היא בכל הזן אינו מפסיד ולמה עשה התלמוד ממנו לא מבעיא ומלבד כל הנ"ל אין שום התחלה לו' שלא יהיה שלוחו ויכול להוציא ממנו מעות דהא הוה כפורע חובו של חבירו שאין צריך לשלם לו כנזכר סי' קכ"ח בח"מ ועיקר איסור והיתר דכאן תלוי בחיוב ופטור לשלם לו ועל כן דברי הפרישה בזה אינם הלכה כלל:
לז סָעִיף ח כל השומע קולי יזון לפלוני. כאן חייב לשלם אף אם לא סיים לא יפסיד כיון שהוא שלוחו ודאי לא יפסיד על ידו. ובפרישה כתוב שגם כאן צ"ל לא יפסיד ולא נראה כן:
לח סָעִיף ח נראה כשלוחו. פי' וצריך לשלם לו מן הדין:
לט סָעִיף י שלא ידבר עם חבירו. זה קאי אנשבע דאילו בנדר אינו חל על דבר שאין בו ממש כמ"ש סי' רי"ג:
מ סָעִיף יא אסור לנאסר ללמוד בו. כן כתוב בתשו' מיימון הביאו בית יוסף והוא מטעם שהרי אין חיוב על האדם להשאיל ספרו לחבירו שלא לדעתו כמו שאין חובה עליו ליתנו שהרי מקלקלו בכך ומותר להשכירו ונמצא מהנהו השכר שהיה צריך ליתן. וכ' בתשובות מהר"ם שהקשה מההיא דסעיף (ג') [יג] המודר הנאה משופר מותר לתקוע תקיעה של מצוה. ותמה אני דאין כאן קושיא דהא בהדיא כתוב בתשו' מיימון שהטעם שאין משאילין ספרים מפני שמקלקלן שהקלקול מצוי בהן מה שאין כן בשופר אינו מתקלקל כשזה יתקע בו וכן ההיא דמודר ממעיין כו' וזה פשוט לע"ד ולפי מה שאכתוב בסמוך בלא"ה ל"ק מידי:
מא סָעִיף יב ומותר בשלהבתו. נראה דכאן הוה הדין גם כן כמו לענין עבודת כוכבים בסי' קמ"ב סעיף א' וכפי מה שכתבנו שם:
מב סָעִיף יב מותר לשחוט לו בהמה בריאה. הטעם שחשוב קלקול מדאיתא בשוחט בסכין של עובד כוכבים בסימן י' דלא חשיב הנאה ואף שאיני כדאי לחלוק על הרב בעל אהל מועד שהוא המציא דין זה כמבואר בבית יוסף מ"מ אמרתי שאין לסמוך על הוראה זאת דזה פשוט דהנאה גדולה היא לו מה שישחוט לו ויתירנה לו לאכילה ובכל יום אנו שוכרים שוחט שישחוט ודוקא לגבי עבודת כוכבים אמרינן שאין בשביל איסור עבודת כוכבים איסור בסכין של עובד כוכבים וראיה מפורשת מדברי התוספות פרק האורג (שבת דף ק"ו) שכתבו בד"ה חוץ מחובל כו' וז"ל אע"ג דכל שוחט מקלקל הוא כדאמרינן פ"ק דחולין סכין של עובד כוכבים מותר לשחוט בה מודה רבי יהודה לענין שבת דחייב ולא חשיב מקלקל דדוקא לענין עבודת כוכבים חשיב מקלקל דכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם ולא חשיב ליה נהנה כיון שקלקולו יותר על תקונו עכ"ל הרי מפורש לפניך דלא ילפינן לענין שבת מעבודת כוכבים בזה וה"ה נדרים כיון דאמרינן דוקא גבי ענין עבודת כוכבים גלי רחמנא ולא במקום אחר ואע"ג דבפ"ק דחולין (דף ח') כתבו התוס' דדוקא לענין שבת הוה הנאה כיון דמלאכת מחשבת אסרה התורה והוא נתכוין להנאה זאת אין מזה קושיא ואדרבה משם ראיה דהא גם בנדרים אנו הולכין אחר כוונת הנודר והוא מתכוין כאן להנאה ותו דק"ו הוא בנדרים מדמצינו בריש פרק אין בין המודר ברבי אליעזר דס"ל אפילו ויתור אסור במודר דהיינו אם אחד מוכר לחבירו דרך להוסיף א' או ב' ובמודר הנאה קפדינן אפילו על הנאה מועטת כמ"ש הרא"ש שם והר"ן ומטעם זה אסרינן ריש סימן זה אפילו דריסת הרגל דלא קפדי אינשי כמ"ש שם הר"ן ק"ו שיש לאסור הנאה גדולה כזאת שמכשיר וממציא לו אכילה מה שלא היה יכול לאכול בלאו הכי וראייה עוד ממה שכתב הראב"ד בפ"ו דשבועות וז"ל שאם נשבע המוהל או השוחט שלא יהנה מבני העיר ע"ד רבים דימול וישחוט בחנם דמה מצוה יש בהתרת נדרו אבל אם צריך למעשה ידיו ואם יתעסק במעשה ידיו לא יוכל למול ולשחוט יתירו לו ואם נשבע על שלא יהנו ממנו הרי יכול למול וללמד בניהם בחנם עכ"ל הרי שהתחיל ב' פעמים במילה ושחיטה ובסוף לא זכר שחיטה שיעשה להם בחנם אלא שזה אסור כיון שאינו מצוה עליו על כן נראה ברור דאי ראה הרב רמ"א דברים שזכרנו לא היה קובע כאן להלכה להקל) ואיסור גמור הוא כנלע"ד:
מג סָעִיף יג מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה. בא"ח סימן תקפ"ו בבית יוסף כתב בשם כל בו דדוקא אחר יתקע לו אבל המודר עצמו לא יתקע דפעמים שאדם נהנה במה שהוא תוקע וכן כתב שם בשלחן ערוך ולפי זה ודאי לא קשה מידי מההיא דסעיף י"א שאסור ללמוד בספר הנאסר עליו בלאו האי סברא שכתבתי שם אלא מטעם דהכא דודאי התורה משמחת לב שהרי אסור ללמוד בימי אבלו א"כ לא דמיא האי מצוה לשאר מצות דאמרינן לאו ליהנות ניתנו אלא בזה נמשך הנאה לאדם וא"ל וא"כ למה מותר ללמדו מקרא כדאיתא בסעיף ב' הא יש לו שמחה מזה יש לומר דהתם החיוב עליו ללמוד עמו מכח מה אני בחנם כו' ע"כ לא אכפת לן בהנאה משא"כ בשאילת ספרים שאין עליו חיוב כמ"ש בתשובת מיימון לעיל כן נ"ל:
מד סָעִיף יד ביום שני יצא. דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל לא ביום ראשון דכתיב ולקחתם לכם ולא משל איסור הנאה והאי איסור הנאה הוא ואינו קנוי לו לשום דבר: נראה לי דנודר הנאה מחבירו אסור ליתן לו לעשות מלאכה בשכר שמקרי הנאה מה שהניח אחרים ושכרו וכמו שכתוב סי' ק"ס סעיף כ"ג:
א סָעִיף א לעבור. כתבו הט"ז והש"ך אפילו אם אינו מקצר דרכו אפ"ה אסור בכל ענין ודלא כהב"ח:
ב סָעִיף א שמשכירין. כיון שמוחל לו השכירות באותן דמים הוא יכול לקנות אוכל נפש. הרא"ש:
ג סָעִיף א לחמם. הט"ז והש"ך תמהו ע"ז דלמה יהיה אסור כאן ובלבוש כתב דקאי אדלעיל אצל הנאת מאכלך עלי וכן הוא נכון:
ד סָעִיף א מאכל. כתב הש"ך דבירושלמי איתא דמותר להשאילו כוסות וקערות ותמחויין שאינן מהנין את המאכל פי' שכבר המאכל נתקן כהלכתו אלא שנותנו לקערות וכוסות ותמחויין והלכך אלפסין וקדרות אסורים לפי שהמאכל מתבשל בהן והן מתקנין המאכל ותו איתא התם בירושלמי דאסור להשאיל לו מעות שהוא כנותן לו מעות ליקח בו ככר עכ"ל:
ה סָעִיף ב חובו. היינו דוקא שלא מדעתו כ"כ הר"ן (וכתב הרדב"ז ה"ה אם יש לו חוב עליו יכול למחול לו ע"ש ח"ב סי' רס"ב ועי' בכנה"ג):
ו סָעִיף ב להחזירו. ואפי' היה המלוה דוחקו לפרוע אמרינן דהיה הלוה מפייסו ומוחל לו כ"כ המחבר בח"מ ר"ס קכ"ח והב"ח פסק כהפוסקים דאסור לפרוע חובו כשהוא בשטר או משכון מיהו כשהחוב הוא שלא יכוף אותו לפרוע אלא לכשירצה הלוה יפרענו מדעתו אפי' היה לו שטר או משכון יכול לפרוע במודר ונראה דבמשכון דומיא דשטר מיירי שיכול לפרוע בעדו ויחזיק המשכון לעצמו ולא יתננו ללוה דנהי שהתנה שלא יכוף אותו לפרוע מ"מ אינו חייב להחזיר לו משכונו בחנם אלא אם התנה כן אז במודר צריך המדיר הפורע להחזיר לו בחנם וע"ל סי' רכ"ג ס"ד עכ"ל הש"ך:
ז סָעִיף ב לזון. אע"ג דמודר מתהני שא"צ לתת להם מזונות ההיא הנאה דממילא היא ועוד שהיו יכולין לצמצם להחפרנס ממעשה ידיהם או לחזר על הפתחים. ש"ך:
ח סָעִיף ב בהמתו. אפילו במזונות יתירים כדי לפטמה אסור שהרי מעלה בדמיה וה"ל הנאה גמורה ש"ך וכתב הר"ן אפילו זנה יותר מכדי פיטומה דגרע לה דהא אינה עומדת לאכילה אלא למלאכה וכיון דפיטמה טפי לא עבדה שפיר ונמצא דאינו נהנה אפ"ה אסור:
ט סָעִיף ב המרחץ. שהוא משום רפואה והנאה מועטת היא ט"ז:
י סָעִיף ב ומתירין. והב"ח פסק כסברא הראשונה וכתב הש"ך ואע"ג דהאידנא אף על המדרש אסור היינו בחנם אבל בשכר מותר וקמ"ל דאפי' אמר שילמדנו י"א דמותר מיהו אם נכסי שניהם אסורים זע"ז אסור בכל ענין:
יא סָעִיף ב מצוה. הטעם דמצות לאו ליהנות נתנו כ"כ הלבוש:
יב סָעִיף ג נערה. אבל מותר למסור לו בתו בוגרת אע"פ שמשיאה ואינה עוברת על דעתו שרי הרא"ש:
יג סָעִיף ג בתו. אפילו קטנה ונערה וכתב הט"ז אע"פ שדרך האב לתת נדוניא לבתו וזה לקחה בחנם אפ"ה שרי:
יד סָעִיף ג בחנם. ואם בעל האבדה אינו רוצה לקבל בחנם תפול ההנאה להקדש. ש"ך:
טו סָעִיף ג רשאי. ואם המחזיר אינו רוצה בשכר יפול השכר להקדש להקדש. ב"י והאחרונים:
טז סָעִיף ד לצוות. פי' לחבר עמו כמו צוותא בעלמא. מבקרו מעומד כיון שע"ז אין נותנין שכר וכתב הש"ך משמע דוקא בחנם לא ישב אצלו אבל בשכר שרי ודלא כהלבוש שאוסר אפי' בשכר:
יז סָעִיף ד אחר. דלאו מכל אדם זוכה להתרפאות:
יח סָעִיף ד שכר. דמ"מ מהנהו אבל גופיה מצוה קעביד:
יט סָעִיף ד יעשנה. מיהו דוקא שיהא הסם מבעל הבהמה. ב"י:
כ סָעִיף ד מותר. דהוי כמחזיר אבידחו ובמת הטעם דאין הנאה למתים. ט"ז:
כא סָעִיף ד מעומד. הט"ז וש"ך מחקו תיבת מעומד שט"ס הוא ואפילו במקום שנותנין שכר על הישיבה מותר לישב שם בחנם דלא אסר הנאחו אלא על שמעון ולא על בנו ולא אמרינן שגם זה הוי הנאה לאביו:
כב סָעִיף ד לבקרו. מעומד אע"פ שיש לו הנאה דריסת הרגל בבית החולה מ"מ החולה שהדירו לא נתכוין במקום שחיותו תלוי בו שהמבקר גורם לו שיחיה כמו שארז"ל וכתב הר"ן דאם אסר המבקר ע"ע נכסי החולה אסור ליכנס כלל דהא לא שייך האי טעמא דמחיותיה כו' עכ"ל הט"ז:
כג סָעִיף ד כלל. דקמתהני מדריסת הרגל ונהי דמחיותיה לא אדריה מחיותיה דבריה אפשר דאדריה:
כד סָעִיף ד להעיד. כתב הש"ך ואפי' אם רוצה עכשיו להיות עד לראות המעשה כדי להעיד אפ"ה שרי ואין חילוק בין שהדירו שמעון מהנאותיו ובין אסר שמעון על עצמו הנאת ראובן:
כה סָעִיף ה ומזיע. דבזיעה בעלמא ליכא תוספת חום:
כו סָעִיף ה מותר. דאפי' אוכל יותר מחבירו אינה נהנה דבל"ה נותנים להם כל שבעם:
כז סָעִיף ה ימכור. דגזרינן אטו לא יקנה ש"ס ולפ"ז אפילו אינו מהנהו במכירה אסור משום גזרה וכן בישאילנו וילונו גזרה אטו להשאיל וללות. ש"ך:
כח סָעִיף ו אין. דכשאסר נכסיו לא היה דעתו ע"ז המרחץ דאינו בכלל נכסיו ט"ז:
כט סָעִיף ז הקדש. כתב הש"ך משמע דבהקדש לכ"ע יכול לאסור ותימה דלקמן סי' רנ"ח ס"ז כתב הרב אם יש לו משכון י"א שאפי' המותר א"י להקדיש וכאן סתם דיכול להקדיש וצ"ע וכתב הט"ז ולענין הלכה ראוי לחוש לחומרא דבפי' יכול לאסור אבל הש"ך כתב דלאו כל כמיניה לאסור אותו על אחר וסיים ומיהו כ' הר"ן נראים הדברים דמ"מ היו משמתינן ליה עד דאיתשיל אנדריה וע"ש בהש"ך שמאריך בדין זה וכתב עוד דגם אינו יכול להקדיש אלא אותו החלק שיש לו בבית השוה יותר מדמי השכירות אבל כשאינו שוה יותר אינו יכול להקדיש והט"ז כתב ונראה דלדידן אפי' אמר הקדש אינו מפקיע שהרי כתב הרא"ש דהאידנא כל הקדש שלנו חולין הוא שאינו אלא צדקה וכו':
ל סָעִיף ח מותרת. כיון דקי"ל אין אומן קונה בשבח כלי ואפי' היה קונה היינו כשיש ממשות בשבח כגון שנתן לו עצים ותקן כלי אבל הכא לא עשה כלום רק צייר בסמנים ואין בהם ממש עכ"ל הרא"ש ועיין בח"מ סי' ש"ו ובסמ"ע שם ס"ק ו':
לא סָעִיף ח אעשה. וה"ה נמי אם יש לחבירו הרבה לאכול דשרי אלא דאורחא דמילתא נקט טור והרא"ש וכתב בתשובת מבי"ט רב שנדר מנכסי פלוני או איפכא יכול אותו פ' לתת צדקותיו ונדבותיו ליד גבאי הקהל אע"פ שגבאי הקהל יתנו להרב מכיס הקהל אשר שם מעורב נדבת אותו פלוני ש"ך (ראובן אסר הנאתו על שמעון וקבל עליו שלא ישא ויתן עמו שום מו"מ של הנאה ושמעון השתיף עם לוי וכל מה שהרויח חולק עם לוי אסור לראובן לישא וליתן עם לוי שכל מה שקנה לוי קנה שמעון כ"ג בשם הראנ"ח כ"י מי שאסר נכסיו על פלוני יוכל להנהותו מנכסי אחרים מבי"ט ח"ג סי' קט"ז וקל"ט):
לב סָעִיף ח הזן. כתב הב"ח דאפילו אומר ליחיד כל הזן כו' שרי כיון דלא אמר בלשון יחיד תזון וכתב בפרישה דבדין זה צריך ליתן לו כל דמי מה שנתן לו וע"ל סי' רל"ה ס"ס ב':
לג סָעִיף ח קולי. כ' הט"ז כאן חייב לשלם אף אם לא סיים לא יפסיד דכיון שהוא שלוחו ודאי לא יפסיד על ידו ודלא כפרישה:
לד סָעִיף ט יאכל. הכא דוקא משום דאין לו מה יאכל התירו ש"ך:
לה סָעִיף ט מופקר. ואע"ג דמדברי סופרים אינו הפקר עד שיפקיר בפני ג' כמ"ש בח"מ סי' רע"ג ס"ז הכא כיון דאין לו מה יאכל העמידו על דין תורה עכ"ל הב"ח והש"ך תירץ דהתם דוקא במקרקעי אבל הכא במטלטלי א"צ ג':
לו סָעִיף י שומע. כיון שלא נתכוין להשמיעו אבל אם נתכוין להשמיעו אע"פ שיש אחר ביניהם שדבריו כלפי אותו האיש לא יפה עשה. ב"י בשם תשו' הגאונים וזה קאי דוקא אנשבע דאילו בנדר אינו חל על דבר שאין בו ממש כמ"ש סי' רי"ג. ט"ז (ועיין כה"ג מ"ש בשם ריא"ז):
לז סָעִיף יא ללמוד. ול"ד למודר הנאה משופר דמותר בתקיעה מצוה משום דמצות לאו ליהנות נתנו דהכא כיון שיכול להשכיר ספרו וזה לומד בו בחנם ה"ז נהנה והט"ז תי' דגבי ספרים יש לחוש שיתקלקלו שהקלקול מצוי בהם משא"כ בשופר אינו מתקלקל כשזה יתקע בו:
לח סָעִיף יב בשלהבתו. פי' מותר להדליק נר בשלהבתו דאין בה ממש וע"ל סי' קמ"א וקמ"ב:
לט סָעִיף יב בריאה. כתב הט"ז וז"ל אף שאיני כדאי לחלוק מ"מ נ"ל שאין לסמוך על הוראה זאת דזה פשוט דהנאה גדולה היא לו מה ששוחט לו ויתירנה לאכילה ובכל יום אנו שוכרים שוחט שישחוט ודוקא לגבי עבודת כוכבי' אמרינן שאין איסור בסכין של עבודת כוכבי' דחשיב קלקול משא"כ לענין נדרים ואיסור גמור הוא:
מ סָעִיף יג לתקוע. כתב הש"ך משמע אפילו הוא עצמו ותימה דבא"ח סי' תקפ"ו ס"ה כתב דאדם אחר תוקע בו וזה יוצא משמע אבל הוא עצמו לא וצ"ע ולענין הלכה הב"ח פסק דבשעת הדחק יכול לתקוע אפי' בעצמו וע"ש:
מא סָעִיף יד שני יצא. דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל ביום ראשון בעינן ולקחתם לכם משלכם ולא משל איסורי הנאה לכך לא יצא ועיין באורח חיים סי' תרמ"ט ס"ב ודין המודרים בהנאה אם מצטרפין לזימון עיין בא"ח ס"ס קצ"ו וכתב הט"ז נ"ל דהנודר הנאה מחבירו אסור ליתן לו מלאכה בשכר שמקרי הנאה מה שהניח אחרים שכר לזה וכמ"ש סי' ק"ס סכ"ג:
א סָעִיף ב צריך להחזירו. [עבה"ט ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן מ"ה מ"ש בזה]:
ב סָעִיף ז ושוכר יכול לאוסרו. [עש"ך ס"ק מ"ו ועיין בתשובת חתם סופר סימן רכ"ה שהביא דמהרש"ל ביש"ש פ"ה דב"ק סימן ל"ד שדא ביה נרגא ממתני' דערכין כ"ט וכתב הלכה למעשה שאם אמר השוכר סתם הריני מקדישו אינו קדוש כלל אם לא פירש בהדיא שמקדיש הנאה שיש לו באותו בית והוא ז"ל האריך לתמוה עליו ומסיק דאין ספק שיכול להקדישו סתם ומוקדש עד זמן תשלום שכירות ושם האריך בענין רוב בתי כנסיות שבמדינתו שהיא רק מושכרת להקהילה משר העיר דיש עליהן כל קדושת בהכ"נ כל משך זמן שכירותן ע"ש]:
ג סָעִיף ח מה אעשה. עבה"ט ומ"ש בשם תשובת מבי"ט רב שנדר כו' עיין בזה בתשובת מהרי"ט ח"א סי' ה' שכתב דבתשובת הרשב"ץ ז"ל ח"א סימן קל"ח השיב בזה לאיסור ומהרי"ט האריך לחלוק עליו ועיין בתשו' יריעות האוהל סימן י"ב שהאריך בזה וסתר דברי מהרי"ט ז"ל והעלה גם כן לאיסור כדברי הרשב"ץ ז"ל ע"ש:
ד סָעִיף יא אסור לנאסר ללמוד. עט"ז ס"ק מ"ג מ"ש הטעם בזה ועיין בתשובת פני אריה סימן מ"ז שהשיג על טעם זה:
ה סָעִיף יא ללמוד. עבה"ט ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א סימן ס"א:
ו סָעִיף יב בהמה בריאה. עבה"ט ועיין בתשובת פני אריה סי' ס"ד שהעלה כהרמ"א ולא כט"ז אלא שכתב דמ"מ אינו מותר לשחוט לו בהמה בריאה אלא במקום שאין נותנין שכר בעד השחיטה או בנותן לו שכרו אבל בלא"ה אסור ואף בכה"ג לא שרי אלא כשלא אמר המודר שישחוט לו בהמתו אלא שזה בא ושוחט לו מעצמו או שאמר המודר כל השוחט בהמתי אינו מפסיד או שאמר כל הרוצה לשחוט יבא וישחוט ויש שם ג"כ אחר שיודע לשחוט אבל אם אמר לו בפירוש שישחוט לו בהמתו באנו למחלוקת הב"י והרמ"א דלעיל סעיף ב'. אמנם במקום מצוה כמו לכבוד שבת וכיוצא יש לסמוך בזה על הרמ"א שם. ועיין עוד בסי' ס"ו שם שכתב דמותר לנקר בשר מחוטי חלב ודם של מי שמודר הנאה ממנו שהרי אם רצה המודר לעבור על המצוה יכול הוא לאכלו בלא ניקור ואין מעכב על ידו אלא חפצו לקיים המצוה נמצא שאינו נהנה אלא הנאת קיום מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו אמנם למלוח הבשר להוציא מידי דמו אסור דמלבד הנאת מצוה מהנהו ג"כ שהמלח ממתיק הבשר ונותן בו טעם ונמצא מהנהו במה שעושה להיות ראוי למאכל שלחנו ע"ש:
ז סָעִיף יב אבל לא מסוכנת. עיין בתשובת זכרון יצחק סי' צ"ח שכתב דאם שחט בדיעבד לכאורה יש לאסור משום דקיי"ל כרבא בתמורה דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני א"כ הוי כמתה מאליה אך לפי מ"ש התוספות שם דהנשבע שלא לגרש ועבר וגירש אף לרבא מהני כיון שהוא בדה את האיסור א"כ ה"ה הכא אי עביד מהני עכ"ד. ועיין בנ"צ לעיל סי' י' הארכתי בענין אי עביד לא מהני וכתבתי שם דאי משום הא לא איריא דהפוסקים לא ס"ל חילוק התוספות בין אם הוא בדה או לא אלא דמטעם אחר לא שייך בזה אעל"מ וכשר בדיעבד ע"ש:
ח סָעִיף יג המודר הנאה משופר. עיין בשע"ה פ"א מהלכות שופר הלכה ג' מ"ש בזה:
א סָעִיף א ראובן כו' או כו'. ע"ש מ"ו א' איבעיא להו כו':
ב סָעִיף א אסור כו'. כר"א הואיל סתם מתני' כוותיה וער"נ ד"ה ולענין כו':
ג סָעִיף א אפי' בבקעה כו'. הרא"ש בפסקיו דבחצר אף לרבנן אסור דבב"ב נ"ז ב' אמרינן דוקא בשותפין לא קפדי ועיין תוס' שם ד"ה רבינא ובמגילה ח' א' ד"ה דריסת כו':
ד סָעִיף א בימות החמה. כפ"ק דשבת (ו' ב'):
ה סָעִיף א וכן אסור (לחמם) כו'. ירושלמי נדר מהככר מהו לחמם בו ידיו ועש"ך:
ו סָעִיף א קרדום כו'. ירושלמי והביאו הרא"ש שם:
ז סָעִיף ב יכול כו'. עיין רא"ש ד"ה תנן כו' וה"ה כו' ור"נ ד"ה ולענין כו' ותוס' בכתובות ק"ח א' ד"ה הא כו' דלא כר"ת:
ח סָעִיף ב ואפי' כו'. שם ושם ועיין ח"מ ר"ס קכ"ח:
ט סָעִיף ב ואסור ללמדו כו'. כר' יוחנן שם אף בגדיל ועיין ר"נ ד"ה ור' יוחנן כו':
י סָעִיף ב והוא כו'. כמש"ש ל"ה ב' א"א שלוחי דידן כו' ושם ל"ו ב' אלא לדעתו כו' באומר כו' אלמא דאע"ג דמצוה קעביד אפ"ה אסור בכה"ג:
יא סָעִיף ב והאידנא כו'. הרא"ש שם ועתוס' דבכורות כ"ט א' ד"ה מה כו':
יב סָעִיף ב ומותר כו'. כפי' הר"נ ד"ה מותר להשקות כו':
יג סָעִיף ב וי"ח כו'. קאי אלמעלה והוא כו' וכמ"ש הרא"ש שם דדוקא בדבר שצריך דעת כגון קרבן ותרומה וכמש"ש ל"ו ב' וא"א צריך דעת כו' וזה שאמרו שם ל"ה ב' א"א שלוחי דידן כו' כיון דצריך דעת וא"א שלוחי דשמיא כו' כיון שא"צ דעת ועבפי' שם ד"ה אלא מחוסר כו':
יד סָעִיף ג בין כו'. ער"נ ד"ה איכא דמתני. ולענין הלכה כו' וכ"כ הרא"ש וש"פ:
טו סָעִיף ג אם כו' ואם כו'. ערא"ש בפי' שם:
טז סָעִיף ד ראובן כו' ובמקום כו'. טור ופסק כשמואל אבל הר"נ פסק כתי' ב' ואב"א כדרשב"א כו':
יז סָעִיף ד ואם אין כו'. רא"ש בפי' ובפסקיו וכמ"ש באבידה ובמקום שנוטלין כו' וכנ"ל בביקור:
יח סָעִיף ד אפי' אם כו'. רא"ש בשם ירושלמי וער"נ שם ד"ה אלא רפואת כו':
יט סָעִיף ד אבל אם כו' ואפי' אם כו'. כנ"ל שם ברא"ש:
כ סָעִיף ד ואם אינו כו'. שם ור"נ ד"ה הנ"ל ע"ש:
כא סָעִיף ד ואם חלה בן כו'. ולישא צ"ל ולישב כו' וער"נ שם ד"ה אלא לשמואל כו' ומ"ש הרא"ש בפי' ד"ה מ"ש כו' וגם. הוא קושיא אחרת ואף לישב מותר:
כב סָעִיף ד ואם נכסי כו'. כתי' דעולא וער"נ ד"ה עולא ורא"ש ד"ה בשנכסי כו':
כג סָעִיף ד חלה בנו כו'. שם מתבי כו':
כד סָעִיף ה ראובן כו'. ער"נ ד"ה ר' יהודה כו' וד"ה תניא. ומהא כו' וכ"כ הרא"ש בפי' ופסק בפסקיו כר"י ומתני' איירי בקטנה:
כה סָעִיף ה ואם דרך כו'. כפי' הרא"ש ד"ה התמחוי:
כו סָעִיף ה או כו'. כפי' הר"נ ד"ה אבל אוכל כו':
כז סָעִיף ו אבל אם כו'. כסברא ראשונה שבס"ז ויתבאר שם וכ"כ ש"ך וכ"ה בתוס' שם וש"פ:
כח סָעִיף ז המשכיר כו'. כ"כ תוס' בנדרים שם בשם ר"ת והוכיחו מהנ"ל בסעיף שקדם ודחו סברתו דוקא משום שלא אסרו בפירוש לא היה דעתו על מה שהשכיר משא"כ באסרו בפירוש וכמ"ש בערכין כ"א א' היכי מצי דייר כו' וזהו מ"ש כאן ובסעיף שקדם ואם פירש כו' והקשו מהא דפ' אע"פ (נ"ט ב') דאמרינן דווקא לכשאפדנה תקדש ותירצו דוקא יותר על דמי השכירות יכול להקדיש וכה"ג ההיא דערכין דא"י לדור משום חלק ההקדש וההיא דאע"פ כנגד החוב וכן תירצו בערכין שם ובכתובות שם וכ"כ הרא"ש בנדרים שם וכן הר"נ. עוד תירצו בנדרים שם דבהקדש גמור דוקא יכול לאסור היותר על החוב משא"כ בקונם וכן תירצו ג"כ בכתובות שם דבכה"ג אתי ההיא דכתובות ובזה ניחא מש"ש א' ומי איכא מידי דאלו כו' ועוד כיון דאינו על גוף השדה הוי כקונם ותי' זה כתב הר"נ ג"כ בשם ר"ת דוקא בהקדש או קונם כללי דדמיא להקדש אבל לא בקונם פרטי דדוקא הקדש מפקיע מידי שעבוד משא"כ בקונמות דאלמוה רבנן לשעבודיה כמ"ש בכתובות ועתוס' שם ד"ה קונמות וא"ת כו' וא"ת כו' וכ"כ ריב"ש סי' שנ"ה וכתב דר"ת אזיל לשיטתו דס"ל דאף הקדש דמים מפקיע מידי שעבוד כמ"ש (תוס') בב"ק ל"ג ב' ד"ה משום וש"מ אבל כל האחרונים דחו דבריו וס"ל כרש"י דדוקא קדושת הגוף מפקיע וכמ"ש בח"מ ס"ס קי"ז ע"ש. עוד תירצו בנדרים שם לחלק בין בע"ח דאין סופו לחזור אליו למשכיר דסופו לחזור אליו וכ"כ בב"ק נ"א ב' אף שבערכין סתרו זה הסברא וכ"כ הרא"ש בנדרים שם אלא שהרכיב ב' התירוצים אלו יחד הא דכתובות שם משום דבבע"ח והא דנדרים לאו משום דלא אסרו בפירוש אלא משום דקונם הוא. אבל בב"ק שם כתב לחלק בין ההיא דערכין לההיא דכתובות כתי' הזה בין בע"ה למשכיר וההיא דנדרים משום דלא אסרו בפירוש ודחה בזה סברת ריצב"א דס"ל כר"ת כנ"ל ואח"כ כתב תי' הראשון הנ"ל לחלק בין שכנגד השכירות להמותר ופריך בערכין היכי מצי דייר משום חלק הקדש וכתב ומתוך זה נ"ל דבהקדש שחל על גוף הקרקע יכול לאסור חלק שיש בו משא"כ באוסר הנאתו ובזה מיתרצא ההיא דנדרים אבל בית של שני שותפין דאמרינן שם דאוסרין זע"ז משום דהנאה שלו כנ"ל להלכה למעשה ע"ש וז"ש וי"א שאפי' פירשו כו'. עוד תירצו בנדרים שם לחלק בין הקדים לו שכרו או לא וכ"כ בערכין שם והביאו ראיה מתוספתא פ"ה דב"מ ומירושלמי דפ"ד דפסחים ע"ש וכ"כ הר"נ בשם אחרים אבל הריב"ש שם כתב דהירושלמי מחלק אם הקדים דר בחנם וא"ל נותן להקדש. והר"נ כתב דההיא דערכין בשוכר בית סתם משא"כ ההיא דכתובות שם והטעם דאין קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד וכתב אלא ההיא דנדרים קשה דהא קונמות קדושת הגוף הוא כמ"ש בכתובות שם וכתב תי' ר"ת לחלק בין הקדש וקונם כללי לקונם פרטי ותי' הנ"ל בין הקדים ללא הקדים וכתב דעל הכל קשה מתני' דהשותפין אוסרין זע"ז דהא קונם פרטי הוא וכהקדים דמי אלא צ"ל כתי' הראשון של תוס' דההיא דמודר הנאה במשכיר שאין דעתו לאסרו כי לא פירש ואחרים תי' דההיא שכירות לאו שכירות גמור היא דמקבל בטסקא כו' אבל הוא כתב דודאי המשכיר יכול לאסור על השוכר אפי' הקדים לו שכרו דקונמות מפקיע מידי שעבוד בין אסרו אכ"ע בין על השוכר לבד אבל על אחר אין יכול לאסור דהא המודר אינו נהנה מן המשכיר אלא מן השוכר וכל דבריו כתב הריב"ש שם והסכים לדברי הר"ן:
כט סָעִיף ז ושוכר כו'. תוספתא בפ"ח דב"מ עמד השוכר והקדישה ה"ז מקודשת עד שתצא מרשותו כו' והביאו תוספות בערכין שם וע"ש:
ל סָעִיף ז וממשכן כו' ובעל כו'. ר"ל לא כתי' הנ"ל שמחלק בין בע"ה למשכיר וע"ל סי' הג"ה ס"ז בהג"ה:
לא סָעִיף ז המשאיל כו' והשואל כו'. ר"ל ג"כ כמו משכיר ושוכר וע"ש:
לב סָעִיף ח הנותן כו'. דאין אומן קונה בשבח כלי כמ"ש בפ"ט דב"ק (צ"ט) וכמ"ש בח"מ סי' ש"ז ס"ב ואף להחולקין מ"מ סמנין אין בהן ממש וא"י לאסור כמ"ש בספ"א דנדרים וש"מ וכה"ג אפי' מדרבנן ליכא:
לג סָעִיף ח אבל אינו כו'. עבה"ג וכמש"ש ל"ג א' מאן תנא כו':
לד סָעִיף ח אבל אסור כו'. שם והתנן מי כו' הכי השתא כו':
לה סָעִיף ח וכן אסור כו'. ממש"ש לא מיבעיא כו' ואם איתא אכתי י"ל ביחיד. תוס' שם ד"ה באומר כו':
לו סָעִיף יא אם אסר כו'. כמש"ש ל"ו ב' במקום שנוטלין כו' ה"נ דמשכירין כמ"ש בספ"ט דב"מ והא רבא אפיק ספרא דאגדתא כו':
לז סָעִיף יב מותר לשחוט כו'. כמ"ש בפ"ק דחולין (ח' א') בסכין של עבודת כוכבים:
לח סָעִיף יג מותר לתקוע בו. עמ"ש בא"ח סי' תקפ"ו ס"ה ובליקוטים מחילוף הגירסות דשם:
לט סָעִיף יד הנודר כו'. כמש"ש בשופר של עבודת כוכבים ושל עולה דמצות לאו ליהנות ניתנו:
מ סָעִיף יד אבל כו'. עבא"ח סי' תרמ"ט ס"ב בהג"ה מש"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.