א קוּנָם יַיִן שֶׁאֲנִי טוֹעֵם יוֹם אֶחָד, אוֹ קוּנָם יַיִן שֶׁאֲנִי טוֹעֵם יוֹם, אָסוּר בּוֹ מֵעֵת לְעֵת. וְאִם אָמַר: קוּנָם יַיִן שֶׁאֲנִי טוֹעֵם הַיּוֹם, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ, בֵּין עוֹמֵד בִּתְחִלַּת הַיּוֹם אוֹ בְּסוֹפוֹ; וְצָרִיךְ שְׁאֵלָה לְחָכָם, גְּזֵרָה שֶׁמָּא פַּעַם אַחֶרֶת יֶאֱסֹר עָלָיו יוֹם אֶחָד, וְלֹא יֵדַע לְהַפְרִישׁ בֵּין הַיּוֹם לְיוֹם אֶחָד, וְיָבֹא לִשְׁתּוֹת בַּלַּיְלָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם הָיָה נֶדֶר שֶׁל מִצְוָה, כְּגוֹן לִלְמֹד אוֹ לְקַיֵּם שׁוּם מִצְוָה, אֵינוֹ צָרִיךְ הַתָּרָה. וּמִיהוּ בְּקַבָּלַת תַּעֲנִית בְּעָלְמָא, מֻתָּר לֶאֱכֹל מִיָּד בַּלַּיְלָה וְאֵין צָרִיךְ הַתָּרַת חָכָם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַ"ן).
ב אָמַר: בַּיּוֹם שֶׁאֶעֱשֶׂה דָּבָר פְּלוֹנִי לֹא אֹכַל אוֹתוֹ הַיּוֹם, דִּינוֹ כְּהַיּוֹם שֶׁמֻּתָּר בַּלַּיְלָה. וְאִם אָמַר: אוֹתוֹ הַיּוֹם וּלְמָחֳרָתוֹ, אָסוּר אוֹתוֹ הַיּוֹם וּמָחֳרָתוֹ וְלַיְלָה שֶׁבֵּינְתַיִם.
ג הָיָה עוֹמֵד בְּאֶמְצַע הַשָּׁבוּעַ, אוֹ קֹדֶם לוֹ, וְאָמַר: קוּנָם יַיִן שֶׁאֲנִי טוֹעֵם שָׁבוּעַ זֶה, אָסוּר עַד תַּשְׁלוּם כָּל הַשָּׁבוּע, וְיוֹם הַשַּׁבָּת הַבָּא אָסוּר גַּם כֵּן. וּמֻתָּר אַחַר כָּךְ בְּלֹא שְׁאֵלַת חָכָם (רַבֵּנוּ יְרוּחָם ני"ד). וְאִם אָמַר: שָׁבוּעַ אֶחָד, אוֹ שָׁבוּעַ, סְתָם, אָסוּר מֵעֵת לְעֵת.
ד הָיָה עוֹמֵד בְּתוֹךְ הַחֹדֶשׁ, אוֹ קֹדֶם לוֹ, וְאָמַר: חֹדֶשׁ זֶה, אָסוּר עַד תַּשְׁלוּם הַחֹדֶשׁ וּמֻתָּר בְּיוֹם רֹאשׁ חֹדֶשׁ, אֲפִלּוּ רֹאשׁ חֹדֶשׁ שְׁנֵי יָמִים שֶׁהָרִאשׁוֹן לְתַשְׁלוּם חֹדֶשׁ שֶׁעָבַר, אֲפִלּוּ הָכִי מֻתָּר בּוֹ, כֵּיוָן שֶׁבִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם קוֹרִין אוֹתוֹ רֹאשׁ חֹדֶשׁ. וְכָל שֶׁכֵּן אִם נָדַר לַעֲשׂוֹת קֹדֶם רֹאשׁ חֹדֶשׁ, שֶׁצָּרִיךְ לְקַיְּמוֹ קֹדֶם יוֹם רִאשׁוֹן.
ה אָמַר: חֹדֶשׁ אֶחָד, אוֹ חֹדֶשׁ, סְתָם, אָסוּר מִיּוֹם לְיוֹם.
ו הָיָה עוֹמֵד בְּתוֹךְ הַשָּׁנָה, אוֹ קֹדֶם לָהּ, וְאָמַר: שָּׁנָה זוֹ, אָסוּר עַד תַּשְׁלוּם הַשָּׁנָה וּמֻתָּר בְּיוֹם רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְשָׁנָה זוֹ מוֹנִים מִתִּשְׁרֵי, שֶׁאֲפִלּוּ אִם עוֹמֵד בכ"ט בֶּאֱלוּל, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ תִּשְׁרֵי, מֻתָּר.
ז אָמַר: שָׁנָה אַחַת, אוֹ שָׁנָה, סְתָם, אָסוּר מֵעֵת לְעֵת. וְאִם נִתְעַבְּרָה הַשָּׁנָה, אָסוּר בָּהּ וּבְעִבּוּרָהּ. וְאִם עוֹמֵד בַּחֹרֶף וְאָמַר: שָׁנָה זוֹ, וְהִיא מְעֻבֶּרֶת, אָסוּר עַד תִּשְׁרֵי וְלֹא אַמְרִינָן שֶׁאֲדָר שֵׁנִי יַעֲלֶה לוֹ בִּמְקוֹם אֱלוּל.
ח אָמַר: עַד רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר, עַד רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר רִאשׁוֹן. עַד סוֹף אֲדָר, עַד סוֹף אֲדָר שֵׁנִי. וּלְהָרַמְבַּ"ם, אִם יָדַע שֶׁהַשָּׁנָה מְעֻבֶּרֶת וְאָמַר: עַד רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר, אָסוּר עַד רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר שֵׁנִי.
ט הָיָה עוֹמֵד בְּתוֹךְ שְׁמִטָּה, אוֹ קֹדֶם לָהּ, וְאָמַר: שְׁמִטָּה זוֹ, אָסוּר עַד סוֹף הַשְׁמִטָּה וְאָסוּר גַּם בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית.
י אָמַר: שְׁמִטָּה אַחַת, אוֹ שְׁמִטָּה, סְתָם, אָסוּר שֶׁבַע שָׁנִים מֵעֵת לְעֵת.
יא הָאוֹסֵר עַצְמוֹ בְּדָבָר עַד הַפֶּסַח, אוֹ שֶׁאָמַר עַד פְּנֵי הַפֶּסַח, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁיַּגִּיעַ בִּלְבַד. וְאִם אָמַר: עַד שֶׁיִּהְיֶה הַפֶּסַח, הֲרֵי זֶה אָסוּר עַד שֶׁיֵּצֵא הַפֶּסַח. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּעַד פְּנֵי הַפֶּסַח, אָסוּר עַד שֶׁיֵּצֵא.
יב אָמַר: עַד הַקָּצִיר, אוֹ עַד הַבָּצִיר, אוֹ שֶׁאָמַר: עַד שֶׁיִּהְיֶה הַבָּצִיר אוֹ הַקָּצִיר, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁיַּגִּיעַ, שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁאֵין זְמַנּוֹ יָדוּעַ, בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁיֹּאמַר, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁיַּגִּיעַ.
יג בְּכָל מָקוֹם, זְמַן הַנֶּדֶר הוּא לְפִי מַה שֶּׁמְּמַהֲרִין אוֹ מְאַחֲרִין לִקְצֹר בּוֹ, וְאָנוּ הוֹלְכִים אַחַר הַמָּקוֹם שֶׁעוֹמֵד בּוֹ הַנּוֹדֵר בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר אֲפִלּוּ אִם הָלַךְ אַחַר כָּךְ הַנּוֹדֵר אֶל מָקוֹם אַחֵר, בֵּין לְהַחְמִיר כְּגוֹן שֶׁהָלַךְ לְמָקוֹם שֶׁמְּמַהֲרִין הַקָּצִיר, בֵּין לְהָקֵל שֶׁהָלַךְ לְמָקוֹם שֶׁמְּאַחֲרִין אוֹתוֹ.
יד קָצִיר, סְתָם, הוּא קְצִיר חִטִּים. וְאִם הַמָּקוֹם שֶׁנָּדַר בּוֹ רֻבּוֹ קְצִיר שְׂעוֹרִים, הוֹלְכִין אַחֲרָיו.
טו אִם קָבַע זְמַן לְמִשְׁתֵּה בְּנוֹ, וְנָדַר עַד זְמַן מִשְׁתֵּה בְּנוֹ, מְסַפְּקָא לָן אִם חָשׁוּב זְמַנּוֹ קָבוּעַ, וְהוֹלְכִין בּוֹ לְהַחְמִיר. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ אִם מֵת הַבֵּן קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ מִשְׁתֶּה שֶׁלּוֹ, צָרִיךְ לְהַמְתִּין עַד אוֹתוֹ זְמַן. וְכֵן אִם נָדַר לַעֲשׂוֹת דָּבָר עַד שֶׁיִּהְיֶה בְּנוֹ בַּר מִצְוָה, וּמֵת, צָרִיךְ לְהַמְתִּין עַד שֶׁיִּהְיֶה רָאוּי לִהְיוֹת בַּר מִצְוָה (ת"ה סִימָן רע"ז). וְעַיֵּן בא"ח סִימָן תקס"ט, יָחִיד אוֹ רַבִּים שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם תַּעֲנִית מֵחֲמַת אֵיזֶה צָרָה, וְעָבְרָה, אִם צְרִיכִים לְהַשְׁלִים תַּעֲנִיתָם. וְהוּא הַדִּין בְּנָדַר נֶדֶר לַעֲשׂוֹת צְדָקָה אוֹ שְׁאָר נְדָרִים (אוֹר זָרוּעַ פָּסָק דְּחַיָּב לְקַיֵּם נִדְרוֹ). ונ"ל דְּכָל זֶה מַיְרֵי בְּקִבְּלוּ עֲלֵיהֶם, סְתָם, אֲבָל אִם פֵּרֵשׁ דְּבָרָיו, כְּגוֹן מִי שֶׁנָּדַר וְאָמַר: אִם יִחְיֶה פְּלוֹנִי הַחוֹלֶה אֶתְעַנֶּה כָּךְ וְכָךְ אוֹ אֶתֵּן כָּךְ וְכָךְ לִצְדָקָה, אִם מֵת אוֹתוֹ פְּלוֹנִי, פָּטוּר מִנִּדְרוֹ, דַּהֲרֵי הִתְנָה בְּפֵרוּשׁ וְלֹא בָּעֵינָן תְּנַאי כָּפוּל בִּנְדָרִים, דְּלֹא גָּרַע דִּבּוּרוֹ מִכַּוָּנַת הַנּוֹדֵר כְּדִלְעֵיל סִימָן רי"ח. וְכֵן יִתְבָּאֵר לְקַמָּן סוֹף סִימָן רל"ב (ד"ע), וְכָל שֶׁכֵּן הָאוֹמֵר: אֶתֵּן סֶלַע לִצְדָקָה כְּדֵי שֶׁיִּחְיֶה בְּנִי, וְאִם לֹא יִחְיֶה לֹא אֶתֵּן, אַף עַל גַּב דְּעוֹבֵד עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס מִכָּל מָקוֹם פָּטוּר אִם לֹא יִחְיֶה (בֵּית יוֹסֵף סי' רנ"ט בְּשֵׁם מ"כ וְהוּא תְּשׁוּבַת מהרי"ל סי' ק"ץ וד"מ שָׁם).
טז עַד הַקַּיִץ, עַד שֶׁיָּקוּצוּ הַרְבֵּה וּמַכְנִיסִין הַתְּאֵנִים בְּכַלְכָּלוֹת.
יז עַד שֶׁיַּעֲבֹר הַקַּיִץ, עַד שֶׁיִּשְׁמְרוּ הַסַכִּינִים שֶׁקּוֹצְצִים בָּהֶם הַתְּאֵנִים.
יח הָאוֹסֵר עַצְמוֹ בְּדָבָר עַד הַגֶּשֶׁם, הֲרֵי זֶה אָסוּר עַד זְמַן הַגְּשָׁמִים שֶׁהוּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל רֹאשׁ חֹדֶשׁ כִּסְלֵו. הִגִּיעַ זְמַן הַגְּשָׁמִים, הֲרֵי זֶה מֻתָּר בֵּין יָרְדוּ גְּשָׁמִים בֵּין לֹא יָרְדוּ. וְאִם יָרְדוּ מי"ז בְּמַרְחֶשְׁוָן, מֻתָּר. וְאִם אָמַר: עַד הַגְּשָׁמִים, הֲרֵי זֶה אָסוּר עַד שֶׁיֵּרְדוּ הַגְּשָׁמִים, וְהוּא שֶׁיֵּרְדוּ מִזְּמַן רְבִיעָה שְׁנִיָּה שֶׁהוּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּמְקוֹמוֹת הַסְמוּכִים לָהּ מכ"ג מִמַּרְחֶשְׁוָן וָאֵילָךְ. הַגָּה: וּבַגּוֹלָה, זְמַן הַגְּשָׁמִים שִׁשִּׁים יוֹם אַחֵר הַתְּקוּפָה שֶׁמַּתְחִילִין אָז הַשְּׁאֵלָה, וּזְמַן רְבִיעָה שְׁנִיָּה שִׁבְעִים יוֹם אַחַר הַתְּקוּפָה (טוּר).
יט אָמַר עַד שֶׁיִּפְסְקוּ הַגְּשָׁמִים, אָסוּר עַד שֶׁיַּעֲבֹר הַפֶּסַח.
כ קוּנָם יַיִן שֶׁאֵינִי טוֹעֵם בֶּחָג, אָסוּר בְּיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן.
כא הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ: מַה שֶּׁאַתְּ עוֹשָׂה קוּנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה מִמֶּנּוּ עַד הַפֶּסַח, עָשְׂתָה לִפְנֵי הַפֶּסַח מֻתָּר לֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ אַחַר הַפֶּסַח. אֲבָל אִם אָמַר: מַה שֶּׁאַתְּ עוֹשָׂה עַד הַפֶּסַח קוּנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה מִמֶּנּוּ, אָסוּר לֵהָנוֹת לְעוֹלָם בַּמֶּה שֶּׁעָשְׂתָה לִפְנֵי הַפֶּסַח.
כב אָמַר לְאִשְׁתּוֹ: קוּנָם שֶׁאַתְּ נֶהֱנֵית לִי מֵהַיּוֹם עַד פֶּסַח, אִם תֵּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ עַד הֶחָג. הָלְכָה לִפְנֵי הַפֶּסַח, אֲסוּר לֵהָנוֹת מִמֶּנָּה עַד הַפֶּסַח; וְאֲפִלּוּ לֹא הָלְכָה, אֲסוּר לֵהָנוֹת מִמֶּנָּה עַד הַפֶּסַח, שֶׁמָּא תֵּלֵךְ אַחַר כָּךְ וְתַעֲבֹר לְמַפְרֵעַ.
כג אָמַר לָהּ: קוּנָם שֶׁאַתְּ נֶהֱנֵית לִי עַד הֶחָג, אִם תֵּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ עַד הַפֶּסַח, אָסוּר לֵהָנוֹת מִיָּד. וְאִם הָלְכָה לִפְנֵי הַפֶּסַח וְנִמְצָא מְהַנֶּה אוֹתָהּ, הֲרֵי זֶה לוֹקָה וַאֲסוּרָה בַּהֲנִיָּתוֹ עַד הֶחָג. וּמֻתֶּרֶת לֵילֵךְ לְבֵית אָבִיהָ מִשֶּׁהִגִּיעַ הַפֶּסַח.
א סָעִיף א מעל"ע. מאותה שעה שנדר:
ב סָעִיף א שאני טועם היום כו'. וה"ה אמר קונם יין שאני טועם יום זה דינו כאומר היום כדאיתא בסמ"ק ובתשו' מהר"ל ן' חביב סימן ט' דף כ' ע"ב ומביאם הב"ח:
ג סָעִיף א וצריך שאלה לחכם. אבל א"צ פתח משא"כ בנודר יום אחד עכ"ל פרישה. עוד נ"מ דכאן א"צ שאלה רק מדרבנן ובנודר יום אחד צריך שאלה מדאורייתא וע"ל סימן ר"ח ס"ב:
ד סָעִיף א וא"צ התרת חכם. ולא גזרינן משום יום אחד משום שהדבר ידוע שדינו של תענית כך הוא שאין איסורו כשאר נדרים שכבר קבעו לו חכמים זמן הלכך אפילו שרית ליה כשתחשך בלא שאלה לא אתי לאחלופי בנודר יום אחד שדיני תענית ונדרים חלוקים הם ולא אתי לאחלופי מה"ט נמי המקבל עליו להתענות א' בשבת אין מחייבין אותו שיתענה כ"ד שעות דודאי להתענות כמו שאמרו חכמים נתכוין דהיינו מקודם שיעלה עמוד השחר עד שתחשך. כן כתב הר"ן:
ה סָעִיף ב לא אוכל אותו היום. ועשה אותו דבר ביום פלוני מותר בלילה וצריך שאלה לחכם:
ו סָעִיף ב ולילה שבינתים. דכיון שהתחיל נדרו לא פקע ואם עמד בלילה והתחיל הנדר אסור בלילה וביום שלאחריו ובלילה שניה וביום שלאחריו כ"כ הרא"ש בתשובה וכ"כ הב"ח:
ז סָעִיף ג או קודם לו. או אחר כך ואפילו היה עומד ביום השבת ונדר שבוע זו אינו אסור אלא באותו שבת לבד ולמחר מותר מיד וכן בחדש כדלקמן סעיף ו' גבי שנה וכן כתב מהר"ל ן' חביב שם:
ח סָעִיף ג שבוע זה. או שבת זה כדאיתא בש"ס שהוא נמי שבוע:
ט סָעִיף ג שבוע זה. וה"ה אמר קונם יין שאני טועם השבוע או החדש או השנה דינו כאומר שבוע זה או חדש זה או שנה זו כמו גבי יום באומר היום וכ"כ ר"ל ן' חביב בתשובה שם ועיין לקמן סס"ק ט"ו וכתוב בתשובת מבי"ט ח"ב סי' ק"ד דף נ' ע"ג דאם אמר זאת השנה נמי היינו עד ר"ה ופשוט הוא וכתב עוד שם וה"ה אם אמר עד שנה דינו כזאת השנה ואין זה מוכרח:
י סָעִיף ג ומותר אח"כ. והב"ח פסק כהר"ף בסמ"ק וכהברטנורה דשבוע זה ובחדש זה נמי צריך שאלה בסוף השבוע והחדש ע"ש:
יא סָעִיף ג אסור מעל"ע. כלומר שבעה ימים מעל"ע משעה שנדר:
יב סָעִיף ד אפילו ר"ח ב' ימים כו' כיון שבלשון כו'. ולפ"ז אם היה עומד בר"ח הראשון ואמר חדש זה אסור גם מר"ח הראשון ואילך דכיון שבלשון בני אדם קורין אותו ר"ח א"כ הוא בכלל החדש של הבא וכן פירש רש"י בש"ס דף ס' ע"ב וגם הרא"ש שם הביא פי' זה ואע"ג שפי' שם פי' אחר מ"מ לענין הדין הוא אמת וכ"נ מדברי הרא"ש ע"ש וע"ל סי' רכ"ח סמ"ח:
יג סָעִיף ה אסור מיום ליום כו'. משמע משעה שנדר אסור מיום ליום כגון אם נדר בחצי יום ט"ו לחדש תמוז אסור עד חצי יום ט"ו לחדש אב אע"פ שאינו אלא כ"ט ימים שתמוז הוא חסר מ"מ הוא חדש שלם מיום ליום וכן פי' הרא"ש אם עמד בח' לחדש ואמר חדש עלי אסור עד ח' לחדש הבא אבל הרמב"ם פ"ט מה"נ והסמ"ג לאוין רמ"ב ור' ירוחם ני"ד ח"ו כתבו אם אמר חדש א' אסור משעה שנדר עד תשלום ל' יום גמורים מעל"ע ונראה דהם מיירי בסתם חדש שהוא שלם וכמ"ש סי' קפ"ט ס"ק ל' ולכך צריך ל' יום אבל בחדש חסר מודים דסגי בכ"ט יום תדע שהרי במשנה מבואר אם אמר חדש א' אסור מיום ליום א"כ משמע דלעולם סגי במיום ליום אלא ודאי כדפי':
יד סָעִיף ז אסור מעל"ע. משעה שנדר:
טו סָעִיף ז ואם נתעברה כו'. מדברי הסמ"ע בח"מ סי' שי"ב ס"ק כ"ב נראה מבואר דהיינו דוקא בעומד באמצע השנה או קודם אבל בעומד בר"ה ואמר שנה א' אינו אסור אלא יב"ח דאל"כ הל"ל שנה זו אבל כשאינו עומד בר"ה לא הוה מצי למימר שנה זו דא"כ הוה משמע רק עד ר"ה ובאמת ר"ל שנה תמימה ע"ש ונ"ל גם דעת הר"ן כן דבנדרים ריש דף ס"א כתב בפשיטות דאי אמר שנה א' ועומד בר"ה לא מיתסר בעבורה (וכדמוכח שם בש"ס הכי לפירושו ומשמע שם שאין לו פירוש אחר בש"ס רק זה ע"פ) וכן כתב אחר כן בדף ס"ג דעיקר רבותא דתנא דאפילו נזכר מתחלת השנה כיון דקאמר השנה לא אמרינן שנה אחת קאמר אלא אסור בה ובעיבורה דהיינו י"ג חדש כו' ומ"ש בסוף דבריו ואני חוכך עוד לומר דאפילו בנודר שנה אחת סתם אסור בעיבורה דמסתמא שנה זו משמע כו' קאי אעומד באמצע השנה דמיירי לעיל מיניה בסמוך ולאפוקי מדברי הרשב"א שהביא שם. כן נראה לי ברור בדברי הר"ן וע"ש בר"ן גופיה ודו"ק כי הב"י הביאו בקצרה ודלא כהסמ"ע שם שכתב אף על פי שבר"ן משמע שאינו מחלק בהכי כו' ודלא כהב"ח שכתב וכבר האריך הר"ן כו' הלכך אם עמד בר"ה בין אמר שנה זו בין אמר שנה אחת או שנה סתם או השנה אסור י"ג חדש כו' שוב מצאתי בתשובת רבי אהרן ששון ס"ס קנ"ב שפלפל בדברי הר"ן והניחם בקושיא ולפע"ד הדבר ברור כמו שכתבתי מיהו היכא דאמר שנה אחת מיום זה מונין י"ג חדש אפילו עומד בר"ה וכמו שכתב הר"ן (גם מ"ש הב"ח אבל עומד בחורף ואמר שנה זו אינו אסור אלא עד תשרי ואסור גם כן בחדש העיבור ואם עמד בניסן פשיטא דכיון שעבר חדש העיבור בשעה שנדר אין חילוק בין שנה מעוברת לאינה מעוברת ובין אמר שנה אחת או השנה או שנה אינו אסור אלא יב"ח עכ"ל) מבואר מדבריו דהשנה כשנה דמי וכ"כ אחר כך מיהו משמע ודאי דכשעמד בחורף ואמר שנה אחת או השנה או שנה אסור י"ג חדש אפילו לא ידע שהשנה מעוברת כו' עכ"ל דבריו צ"ע דודאי השנה כשנה זו דמי וכמ"ש בס"ק ט' וכ"כ הרא"ש והר"ן בנדרים ריש דף ס"א דבהשנה אינו אסור אלא עד תשלום השנה דהיינו עד ר"ה וכן מוכח בש"ס שם גבי אלמא שנה כהשנה דמי ויום נמי כהיום דמי כו' ע"ש (וכן הוא ברשב"א ור"ן בדף ס"ג ע"א ע"ש) וע' בתשובת ן' לב ח"א דף נ"ו:
טז סָעִיף ח עד סוף אדר שני. בין ידע שהיא מעוברת או לא לכ"ע אסור עד סוף אדר שני דב' אדר חד ירחא חשיבי. וכתב הב"ח דאם אמר עד חצי אדר דינו כאומר עד אדר דדוקא באומר עד סוף אדר משמעו עד סוף כל מה שנקרא אדר דהיינו עד סוף אדר שני עכ"ל. ונראה לפ"ז דה"ה באומר עד כ' או כ"א אדר דינו כאומר עד אדר:
יז סָעִיף ח ולהרמב"ם כו'. וצ"ע דבח"מ סימן מ"ג סעיף כ"ח כתב בסתם ב' שטרות שנעשו בשנה מעוברת אחד כתוב בו אדר סתם ואחד כתוב בו אדר ב' ואין ללוה נכסים כנגד שניהם נותנים למי שכתוב בו אדר סתם ע"כ ולא הביא סברת הרמב"ם כלל. וכן בא"ח ריש סימן תכ"ח ובא"ע סימן קכ"ו סעי' ז' כתב הרב בסתם דסתם אדר הוא אדר ראשון ובש"ס ס"פ קונם מדמי להדיא נדרים לשטרות. וכ"כ בעט"ז דלהרמב"ם גם בשטרות סתם אדר הוא אדר ב' ופשוט הוא ודאי דהתם עדים ידעי שהשנה מעוברת. וכ"כ הרא"ש בפירושו בנדרים ד' ס"ג בסוף ע"א כשהוא יודע שהשנה מעוברת סתם אדר אדר שני משמע וכל כותבי שטרות מכירין בעבור שנה כו'. ולענין דינא כיון דהב"ח פסק בא"ע סימן קכ"ו לענין גטין דהגט פסול מספק א"כ גם בנדרים יש להחמיר באיסורא דאורייתא כסברת הרמב"ם ותו דדעת התוספות ס"פ קונם נראה גם כן כהרמב"ם וז"ל סיפא דידע דמעוברת ונדר עד אדר וקאמר דאדר סתם היינו אדר שני דחדש העיבור אדר ראשון הוא ולא אדר השני תדע שהרי אדר הראשון שלשים יום ושני כ"ט ועוד דמגילה ופורים בשני אלמא ראשון חדש העיבור עכ"ל מדכתבו תדע כו' אלמא דס"ל להלכה דסתם אדר הוא אדר ב' וכ"כ מהרי"ו בדינים והלכות סימן ה' דאמרינן בנדרים הנודר עד אדר אם לא ידע שהשנה מעוברת עד אדר הראשון ואם ידע שהשנה מעוברת עד אדר שני וה"נ הכא ידע עכ"ל וכ"כ בתשובת מהר"מ מינץ ס"ס ט' כשמזכיר אדר וידע בעיבור שתא אמרינן דאדר שני קאמר כיון דאדר ראשון הוא חדש העיבור כדפי' אמרינן האי גברא מדלא פירש סתמא קאמר דהיינו אדר ב' עכ"ל. עוד הביא שם לשון סימני א"ז בהמשכיר בית לחבירו עד אדר זה אומר עד אדר ראשון וזה אומר עד שני חולקים ביניהם ע"כ וכתב עלה דצ"ע בסוף פרק קונם ולי נראה דהא"ז ספוקי מספקא ליה אי הלכה כרבי מאיר וכמ"ש הרמב"ם וסייעתו או כרבי יודא וכמ"ש הרא"ש וסייעתו ולכך פסק דיחלוקו והלכך בשני שטרות שנעשה בשנה מעוברת נמי נראה להלכה דאין נותנין למי שכתוב אדר סתם אלא יחלוקו וכדין שני שטרות שזמנם ביום אחד וכמו שנתבאר בח"מ סימן ק"ד סעיף י' גם בתשובת מהר"מ מינץ סימן ג' הביא דברי הרמב"ם וכתב כיון דאביי מתרץ הכי ותניא נמי הכי לכן נראה לי דטוב לכתוב בפירוש אדר א' כו' מיהו ודאי לכתחלה יש לכתוב בשטרות בפירוש אדר הראשון לכ"ע וכ"כ בתשובת מהר"מ מינץ שם וכן הוא בהגהת מנהגים גבי דיני ארבע פרשיות סימן מ"ד ודלא כנראה מדברי הרב והלבוש בא"ח ר"ס תכ"ח ולפ"ז כשמברכין החדש אדר הראשון יש לומר בפירוש אדר ראשון ולא סתם אדר כמו שנוהגים מקצת חזנים וכ"כ מהרי"ל בסוף הלכות פורים כשמברכים אלו שני חדשים בב"ה קורין לראשון אדר א' ולשני אדר ב' וכן כותבין בגטין וכתובות ושטרות עד כאן והכי נהוג:
יח סָעִיף יא האוסר עצמו בדבר כו'. כתב הב"ח שדקדק הטור וכתב בדבר כו' והוי ליה למימר בקיצור נדר עד פסח אלא דלפי שמתחלת הסימן ועד עתה מיירי בקונם יין אבל דין זה אינו בנודר מן היין אלא מדברים אחרים דוקא דבנודר מן היין אף באומר שיהא פסח או פני פסח אינו אסור אלא עד שיגיע הפסח דהלכה כר"י דבמשנה ס"פ קונם יין שלא נתכוין זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לשתות יין וכדפסקו הרא"ש והטור לקמן עכ"ל מיהו מדהשמיט המחבר לקמן דברים אלו משמע דסבירא ליה כהרמב"ם וסייעתו דאפילו ביין אסור עד שיצא פסח וכ"כ הב"ח לקמן. וכתוב בתשובת מהרי"ל סימן קל"א באחד שנדר מהיין והתנה חוץ משבת וי"ט אסור ביין של הבדלה וע"ש:
יט סָעִיף יא אלא עד שיגיע כו'. פסק הב"ח דכל היכא דאינו אסור אלא עד שיגיע כגון עד הפסח לד"ה ובעד פני להרמב"ם וכן עד הגשם (לקמן סעיף י"ח) בכלן צריך שאלה לחכם דלמא לא ידע להפריש ביניהם ע"ש:
כ סָעִיף יב עד הקציר כו'. קצירה שייך בתבואה ובצירה בענבים ומסיקה בזיתים:
כא סָעִיף יב עד שיגיע. הקצירה בפועל לא עד שיגיע זמן הקצירה ואין קוצרים וע"ל סי"ח גבי עד הגשם. ב"ח:
כב סָעִיף יב בכל לשון שיאמר כו'. כלומר אף על פי שאמר שיהי':
כג סָעִיף יג בין להחמיר. כגון שהלך למקום שממהרין הקציר בין להקל כגון שהלך למקום שמאחרים אותו. כצ"ל:
כד סָעִיף יד רובו קציר שעורים כו'. ול"ד לספק דלעיל סי' רי"ז ס"ג וסי"ז דהתם מספקינן במה היתה מחשבתו אם לרוב לשון העיר או לרוב ספוק העיר ואזלינן לחומרא אבל הכא ודאי דאחשיב הוא לאנשי עירו וקורא סתם למה שהוא הרוב בעירו עכ"ל עט"ז כיוצא בזה כתב הב"ח ע"ש וע"ל סימן ר"ח ס"ק ג':
כה סָעִיף טו אם חשוב זמנו קבוע. ואם אמר עד שיהא אסור עד שיצא וכן אם דחה זמן המשתה אסור עד שיהא ממש כמ"ש הר"ן סוף דף ס"ב:
כו סָעִיף טו זמנו קבוע. או לא כיון שבידו לדחותו:
כז סָעִיף טו ואפי' כו'. נראה שהרב למד זה מהדין שאח"כ בנדר עד שיהא בנו בר מצוה ואפשר לחלק דהתם זמנו קבוע עד שיהא בן י"ג שנים אבל הכא בידו לאחר או להקדים זמן הנשואין ואם כן לא היתה כוונתו אלא עד שיעשה המשתה ולא על הזמן ואף בנודר עד שיהא בנו בר מצוה מסיק בת"ה שם דנראה דשרי מיד כשמת אלא דאחר כך כתב דיש להתיישב בדבר דיש לו דדמי לגט באומר ה"ז גיטך אם לא באתי עד י"ב חדש ומת בתוך יב"ח דאינו גט אלא לאחר יב"ח דגזרינן מת אטו לא מת וה"ה הכא ע"ש. ולפע"ד ל"ד כלל דהכא עיקר כוונתו היה שנדר עד שיזכה שיהא הבן בר מצוה ומיד כשמת בטל נדרו והוה כאלו אמר הריני נודר עד שיחיה בני ויהא בר מצוה (וכ"ש בענין השאלה דמיירי שם בת"ה שנדר בשעת שהיה בנו חולה ואחר כך עמד הבן מחולי זה ואחר כך כמו שנה או שנתים נפטר מחולי אחר עיקר כוונתו היה שיזכה שיהא הבן בר מצוה) (ואפשר גם הרב לא מיירי בנדר כשהיה בנו חולה והיינו דכתב סתמא אם נדר עד שיהיה בנו בר מצוה כו') והגע עצמך בגט אם אמר ה"ז גיטך אם ימות פלוני תוך י"ב חדש ומת תוך יב"ח וכי גזרינן בהא מת אטו לא מת ודוקא באם לא באתי גזרינן הכי וכ"ש כאן בנדרים דהלך אחר לשון בני אדם שמשמע כל זמן שיחיה הבן כך היה נראה להלכה גם בנדר עד שיהא בר מצוה אלא שכבר הורה זקן ואין משיבין את מהרא"י אבל להחמיר גם במשתה בנו אין לנו וכמ"ש וצ"ע. שוב מצאתי בספר ב"ה שכתב על דברי הת"ה הנ"ל וז"ל ולי מישר' שרי לשתות יין מיד אחר מיתת בנו והתם שאני דאיכא למיגזר אטו לא מת וכמ"ש התוס' שם ע"כ:
כח סָעִיף יז עד שישמרו הסכינים כו'. פי' שכבר עבר כל זמן קציצתו:
כט סָעִיף יח ה"ז אסור עד זמן הגשמים כו'. והרא"ש והטור והראב"ד פסקו דאינו אסור אלא עד רביעה ראשונה וכן פרש"י בנדרים סוף דף ס"ב:
ל סָעִיף יח עד זמן הגשמים שהוא בא"י ר"ח כסליו. רביעה שלישית להרמב"ם והמחבר:
לא סָעִיף יח מי"ז במרחשון. שהוא רביעה ראשונה וכל זה לדעת הרמב"ם אבל הרא"ש והטור פסקו כרבי יודא דרביעה ראשונה הוא שבעה במרחשון ושניה בי"ז בו ואם אמר עד הגשם אסור עד ז' במרחשון ואז מותר בין ירדו בין לא ירדו ואם אמר עד הגשמים או עד שיהא הגשמים אסור עד שירדו ברביעה שניה (וכן דעת ר' ירוחם ני"ד ח"ו אלא שיש שם ט"ס בלשונו ע"ש) והמחבר והרב השמיטו דעתם משום שתמה בב"י היאך פסקו כר' יודא לגבי ר' יוסי אבל באמת תמהני על תמיהתו שהרי מבואר בש"ס בנדרים (דף ס"ג ע"א) למאי נ"מ לשאלה ולנדרים ולתענית ובשאלה קי"ל שהוא בשבעה במרחשון וכמ"ש הט"ו בא"ח ריש סי' קי"ז והוא מוסכם מכל הפוסקים וכ"כ רש"י רפ"ק דתענית (דף ו' סוף ע"א) נראה לר' דה"ג אמר רב חסדא הלכה כרבי יודא דאמר ראשונה בז' במרחשון ואז מתחילין לשאול כדלקמן עכ"ל וכן מוכח שם בש"ס דאמר רב חסדא הלכה כר"ג דשואלין בז' במרחשון והכי קא פסיק הלכתא בש"ס (שם דף י') ואדרבה על הרמב"ם יש לתמוה שבפ"ב מהל' תפלה פסק דשואלין בז' במרחשון והיינו כר' יודא וכאן פסק דרביעה ראשונה היא בי"ז במרחשון וכן על המחבר אלא שיש ליישב בדוחק וצ"ע. ונ"ל שמטעם זה נהגו לברך בה"ב בשבת ראשון שאחר ר"ח מרחשון שאע"פ שכתב מהרי"ו בדינין והלכות סי' י"ב שאין להתחיל להתענות בה"ב עד י"ז במרחשון דהוי רביעה ראשונה והכי איתא בספר אבי"ה וכן ראיתי ממהרי"ל ז"ל עכ"ל והביאו בהגה' מנהגים מ"מ כיון דקי"ל דרביעה ראשונה היא ז' במרחשון וכמ"ש אם כן יש לברך ברביעה ראשונה ואם כן לעולם אין פוסקין תענית בה"ב קודם ז' במרחשון:
לב סָעִיף יח ובגולה כו'. וכן כתב הרא"ש וטור ונראה דלטעמייהו אזלי דס"ל דרביעה ראשונה היא בז' בחשון בא"י ושנייה בי"ז בו אם כן חזינן דשנייה מרוחקת מהראשונה י' ימים אם כן כיון דאמרינן בפ"ק דתענית (דף י' ע"א) ובגולה שואלין ס' יום אחר התקופה אם כן הרביעה השניה הוא ע' יום אחר התקופה דאל"כ מנין להם זה דבגולה הרביעה שנייה שבעים יום אחר התקופה ולפי זה הרמב"ם והמחבר דכתבו דהראשונה י"ז בו והשנייה כ"ג בו אם כן אין כאן אלא ו' יום בין א' לב' אם כן הרביעה ב' בגולה אינו רק ו' ימים אחר הרביעה ראשונה ואם כן קשה על הרב שכתב דברי הרא"ש וטור אחר דברי הרמב"ם והמחבר וצ"ע:
לג סָעִיף יח ס' יום כו'. והכל לפי המקום שנדר בו כן כתב הרא"ש וטור ור' ירוחם:
לד סָעִיף כ אסור ביום טוב וכו'. אף על גב דהוא חג בפני עצמו לענין פז"ר קש"ב מ"מ בלשון בני אדם הוא בכלל החג:
לה סָעִיף כב אם תלכי לבית אביך כו'. ע"ל סי' רל"ה ס"ב:
לו סָעִיף כב אסור ליהנות ממנה עד הפסח. אבל לאחר הפסח מותר אפי' הלכה:
לז סָעִיף כג אסורה ליהנות מיד. שמא תלך ותעבור למפרע:
לח סָעִיף כג ומותרת לילך. ליהנות משהגיע פסח וכאן לא אמר שאסורה לילך לפני הפסח שמא תהנה ממנו אחר הפסח דאדם נזהר בנדר ואינו נזהר בתנאי נדר עכ"ל פרישה והכי אמרינן לקמן ס"ס רל"ט ע"ש:
א סָעִיף ב ולילה שבינתים. ואם עמד בלילה והתחיל הנדר אסור בלילה וביום שלאחריו ובלילה שניה וביום שלאחריו. אשר"י בתשובה כלל י"ב:
ב סָעִיף ג באמצע השבוע. לאו דוקא כמו שכתב אחר כך או קודם לו ולא אתי לאפוקי אלא עומד ביום השבת דאז אינו אסור אלא עד מוצאי השבת כמו בסעיף ו' בכ"ט באלול כן כתב הר"ן: ומ"ש שבוע זה בטור וברמב"ם ובר"ן וברא"ש כתוב שבת זה אלא שבעל הש"ע ס"ל דגם בלשון שבוע נכלל יום השבת דהא לשון שבוע הוא לשון שבעה דהיינו כל שבעת ימי השבוע עם השבת ומ"מ כל שעומד באמצע השבוע לא אסר על עצמו אלא עד כלות הז' ימי השבת. ונלע"ד דאם אמר בלשון אשכנז דיא וואך שאין יום השבת בכלל האיסור שלשון זה הוה כלשון ימות החול בלשון הקודש שהרי כשרוצים לומר שבת וחול אומרים בל"א שבת אונ' ווא"ך ממילא נתמעט יום השבת לגמרי משא"כ בלשון שבוע זה דבלשון שבוע נכלל גם שבת דהוא תשלום השבוע אבל בלשון חול הוא עד השבת דלשון ווא"ך הוא הפך דשבת אלא דנ"ל אם אומר לשון חול שלא אוכל בשר אין ה' או ו' וואכי"ן אז הכונה שלו דרך מספר ואז ודאי גם השבתות בכלל דכיון דאמרו דרך מספר הוה כאילו אמר ה' או ו"פ ז' ממילא שבת בכלל אבל זה שאומר דיא ווא"ך אין כוונתו למספר הימים אלא כל זמן שימים הם ווא"ך ולא שבת וכמדומה שכן המנהג מצוי בזה ומכ"ש אם עומד בשבת ואומר שיאסר עליו דיא ווא"ך איזה מין דודאי לא נתכוין על אותו יום אלא על השבוע הבא כן נ"ל להלכה בזה אחר כלל שיש לנו דבנדרים הולכין אחר לשון בני אדם:
ג סָעִיף ג ומותר אח"כ וכו'. דחילוק שבין שבוע זה לשבוע סתם הוא הפרש גדול והכל יודעים ההפרש משא"כ בסעיף א' בין יום אחד להיום ואפילו התם אמרי' בגמ' היום ביום אחד אתי למיחלף ויבא להתיר גם ביום אחד לכשתחשך אבל יום אחד בהיום לא אתי למיחלף לענין חשש שגם בהיום יבא להתיר בחצי יום ועל כן ברור בכל החילוקים שנמצאו בסימן זה לענין עד הפסח או עד שיהיה הפסח דשם אין צריכין שאלה ומו"ח ז"ל כתב מסברא דנפשיה לקמן דצריך שאלה דלא ליטעי אינשי ולא משמע כן מהפוסקים שלא הזכירוהו כלל שם:
ד סָעִיף ח עד ר"ח אדר ראשון. דהלכה כרבי יהודה דסבירא ליה סתם אדר הוא אדר ראשון ומכל מקום בעד סוף אדר הוא אסור עד סוף אדר השני דשני אדרים כחד חשבינן להו כ"כ הרא"ש ופשוט שאם אמר עד חצי אדר דהיינו עד חצי אדר ראשון ולא אמרינן עד ר"ח אדר ב' קאמר דאין שם חצי נופל על ר"ח השני דדוקא לענין סוף אדר חשבינן להו כחד לענין שנתכוין עד כלות החודש הנזכר בשם אדר יהיה מי שיהיה וכן כתב מו"ח ז"ל:
ה סָעִיף ח עד ר"ח אדר השני. דהרמב"ם פסק כרבי מאיר דסבירא ליה סתם אדר הוא אדר שני אלא דסבירא ליה כל שלא ידע שהשנה מעוברת מסתמא נתכוין לאדר הסמוך לשבט:
ו סָעִיף יב שאין זמנו ידוע. דלא מחית אינש נפשיה לאסור בספיקא הן אין ידוע התחלה הן אין ידוע משך הזמן כמה יהיה כ"כ הר"ן:
ז סָעִיף יג שהלך למקום. נראה לי שצריך להיות ממקום וכן בסיפא:
ח סָעִיף יד קציר חטים. נראה לי ברור דהיינו לענין התחלה אבל באמר עד סוף הקציר דהיינו שיכלה כל הקציר אפילו של שעורין ודומה לעד סוף האדר דבסעיף ח' וכבר כתבתי מזה בסימן רי"ז ס"ג ולתרץ מה שאין הולכים שם אחר הרוב וכאן הולכין אחר הרוב עיין שם בטוב טעם בס"ד:
ט סָעִיף טו אם חשוב זמנו קבוע. פירוש כיון שבידו לדחות החתונה יש סברא דלא הוה זמנו קבוע:
י סָעִיף טו צריך להמתין כו'. שם בת"ה מסיק בדין מותר אלא מטעם גזירה שמא אף בלאו הכי אתי להתיר:
יא סָעִיף טו וכ"ש האומר אתן סלע כו'. כן צ"ל ופירושו וכ"ש אם אומר תנאי כפול:
יב סָעִיף יח עד הגשם. משמע זמן גשם ומשמע זמן רביעה אחרונה דהיינו ר"ח כסליו שאז כלו כבר ב' רביעיות הראשונה והאמצעית אבל אם ירד בהם גשם די ברביעה ראשונה שהיא י"ז חשוון זה דעת הרמב"ם ולא כהטור שכתב עד רביעה ראשונה אפילו לא ירד גשם. ורביעה פי' גשם על שרובץ על הארץ:
יג סָעִיף יח עד הגשמים. משמע ירידת הגשמים דוקא ומשמע לשון רבים ומיעוט רבים שנים דהיינו ששני גשמים ירדו רביעה ראשונה ושניה. ומבואר במשנה דגם אם אומר עד שיהיו הגשמים אין אסור רק עד שיגיעו התחלת הגשמים והטעם לפי שאין זמן קבוע והוה כקציר דסעיף י"ב והיינו לפי שאין זמן להתחלת הגשמים שוה כ"כ ר"ן והרא"ש כתב לפי שאין זמן קבוע למשך ירידתן והטור לא הוצרך לכתוב דבר זה שסמך על מה שכתב בקציר בסעיף י"ב וילמוד זה משם וגם אם אמר עד הגשם שדינו עד זמן הגשם מ"מ לא מקרי זמנו קבוע כיון שמשך ירידתם אין להם קביעות כמה יהיו על כן בכל לשון אסור עד שיגיע ההתחלה:
יד סָעִיף יח ובגולה זמן הגשמים כו'. פירוש אם אמר כן בגולה כו' וכמ"ש בסעיף י"ג שהולכין אחר מקום שעשה הנדר ובפרישה כתב שזה קאי אאם נדר בארץ ישראל וכוונתו נעלמת ממני:
טו סָעִיף כ אסור בי"ט האחרון. מצאתי כתוב בשם מהר"ר ליב מפראג מכאן ראיה לו' בשמיני עצרת את יום חג שמיני עצרת הזה דהא מקרי חג עכ"ל ויש לדחות ראיה זו דבנדרים שאני דהולכין אחר לשון בני אדם ובל' בני אדם מקרי חג ולא בשל תורה אבל נראה להביא ראייה ברורה מפרק אלו נאמרין (סוטה דף מ"א) ואי כתב רחמנא בחג הסכות הוה אמינא אפילו יום טוב האחרון כתב רחמנא בבוא כל ישראל הא קמן דאפילו בלשון תורה מקרי חג דהא אצטריך למעוטי ולכתוב קרא יתירה וזה ראיה ברורה שאין עליה תשובה:
טז סָעִיף כא מותר ליהנות לאחר הפסח. ולא אמרינן דהכי קאמר מה שאת עושה עד הפסח יהא קונם עלי לעולם:
יז סָעִיף כא אסור ליהנות לעולם. ולא אמרינן דה"ק מה שאת עושה יהא קונם עד הפסח:
יח סָעִיף כב ואפילו לא הלכה. פי' שאינה רוצה לילך:
יט סָעִיף כב שמא תלך כו'. בפרישה העתיק בשם רש"ל וז"ל דוקא בנדרים דקילי הוא דאמרינן בתנאי לא מזדהרי אינשי אבל גבי גיטין פסק הרא"ש בריש המגרש דכל תנאי שיש בידה לקיימו מותרת להנשא מיד ולא חיישינן שמא תעבור על התנאי עכ"ל ועיין בא"ע סי' קמ"ג ולי נראה דלא דמי להתם כלל דהתם כל שתעבור תהיה אסורה ג"כ מהיום והלאה לבעלה וע"כ מרתתה לעבור מה שאין כן כאן שאין איסור מכאן והלאה דהיינו אחר הפסח אלא במה שעבר קודם הפסח ובשביל זה מורא לא יעלה על ראשה דמה שעבר עבר: הטור הביא כאן בשם הרמב"ם אף על פי שעבר הפסח כו' וכ' עליו ואיני מבין כו'. ונראה לפי עניות דעתי ליישב דברי הרמב"ם בפירוש מרווח דהיינו שרמב"ם מפרש מדאמר האי נודר לישנא יתירא דהיינו עד החג כיון שאחר הפסח אין שום איסור וכקושית הטור ולמה זכר כלל עד החג ויש על זה ב' תירוצים. הראשון שהוא מתכוין שלא תהנה עד הפסח שמא תעבור אח"כ וכמו שהוא הדין לפי האמת. ויש גם כן לומר שמה שאמר עד החג הוא דרך חזרה דהיינו שמתחלה עלה על דעתו לאסור עד הפסח לחוד וע"כ אמר קונם שאת נהנית לי עד הפסח אם תלכי לבית אביך ולא היה בדעתו לומר אח"כ שום דבר ואחר כך נמלך ואמר עד החג פי' שהכל יהיה עד החג הן ההנאה הן ההליכה והך סברא דחזרה מצינו גם כן בסימן רכ"ב וע"כ כתב הרמב"ם שאם נהנית והלכה קודם הפסח לוקה דבזה ודאי יש איסור אבל עבר הפסח הוה מ"מ ספק איסור דשמא יש חזרה כאן וסתם נדרים הולכין להחמיר אבל אין לוקין מספק כן נראה לע"ד נכון: ועוד נלע"ד טעם הרמב"ם עם מה שכתב הרמב"ם הביאו בש"ע סי' רל"ז סוף סעיף א' אע"פ שלא קבלו האחרים השבועה אם קיימו דבריו הרי אלו משובחים שלא הרגילוהו לעשות שבועת שוא וה"נ כיון שעכ"פ נתכוין בשבועתו עד החג אע"פ שאין בה איסור הנאה אם תלך מ"מ יש ליזהר שתתקיים כל השבועה מה דאפשר אבל הראשון נראה עיקר:
כ סָעִיף כג הרי זה לוקה. פי' הר"ן דקאי על האשה דאע"ג דלא נדרה כלום מ"מ עברה על לא יחל פי' לא יוחל הדבר של נדר וכיון שאדם יכול לאסור על אחר הרי האחר בלא יחל ולא כהרמב"ם שפירש לוקה הוא אם מהנה אותה ולא היא:
א סָעִיף א היום. וה"ה אם אמר קונם יין שאני טועם יום זה דינו כאומר היום ש"ך:
ב סָעִיף א שאלה. אבל א"צ פתח משא"כ בנודר יום אחד. פרישה עוד נ"מ דכאן א"צ שאלה אלא מדרבנן ובנודר יום א' צריך שאלה מדאורייתא וע"ל סימן ר"ח ס"ב עכ"ל הש"ך:
ג סָעִיף ב ולמחרתו. ואם עמד בלילה והתחיל הנדר אסור בלילה וביום שלאחריו ובלילה שניה וביום שלאחריו כ"כ הרא"ש בתשובה וכ"כ הב"ח:
ד סָעִיף ג בלא. והב"ח פסק דבשבוע זה ובחודש זה נמי צריך שאלה בסוף השבוע והחודש ע"ש וכתב הש"ך ואפי' היה עומד ביום השבת ונדר שבוע זה אינו אסור אלא באותו שבת לבד ולמחר מותר מיד וכן בחודש ולקמן ס"ו גבי שנה וכ"כ מהר"ל ן' חביב עכ"ל וכן אם אמר שבת זה דינו כאומר שבוע זה וה"ה אמר קונם יין שאני טועם השבוע או החודש או השנה דינו כאומר שבוע זה או חודש זה או שנה זו וכתב בתשובת מבי"ט דה"ה אם אמר זאת השנה נמי היינו עד ר"ה ופשוט הוא וכתב עוד וה"ה אם אמר עד שנה דדינו כזאת השנה ואינו מוכרח עכ"ל הש"ך וכ' הט"ז ונ"ל דאם אמר בל"א דיא ווא"ך שאין יום השבת בכלל האיסור ואם אמר לשון חול שלא אוכל בשר אין ה' או ו' וואכי"ן אז ודאי גם השבתות בכלל כיון דאמר דרך מספר אבל זה שאומר דיא ווא"ך אין כונתו למספר הימים אלא כ"ז שהימים הם חול ולא שבת וכמדומה שכן המנהג מצוי בזה ומכ"ש אם עומד בשבת ואמר שאוסר עליו דיא ווא"ך דודאי לא נתכוין על אות יום אלא על השבוע הבא עכ"ל (ובנה"כ השיג עליו בזה אם אומר דיא ווא"ך דמשמע גם השבת שהרי העולם קורין לשבעת הימים דיא וא"ך נמצא שגם השבת בכלל ומ"ש כמדומה שכן המנהג היינו אם קיבל שלא לאכול בשר דאז ודאי לא היה כוונתו על יום השבת שחייב להתענג אבל בשאר נדרים לא וע"ש):
ה סָעִיף ג לעת. כלומר שבעה ימים מעל"ע משעה שנדר. ש"ך:
ו סָעִיף ד שבלשון. כתב הש"ך ולפ"ז אם היה עומד בר"ח הראשון ואמר חדש זה אסור גם מר"ח הראשון ואילך:
ז סָעִיף ה ליום. כגון אם נדר בחצי יום ט"ו לחודש תמוז אסור עד חצי יום ט"ו לחודש אב אע"פ שאינו אלא כ"ט יום שתמוז הוא חסר מ"מ הוא חודש שלם מיום ליום דבחודש חסר כ"ע מודים דסגי בכ"ט יום תדע שהרי במשנה מבואר אם אמר חודש אחד אסור מיום ליום א"כ משמע דלעולם סגי במיום ליום כדפרי' עכ"ל:
ח סָעִיף ז אסור. מעל"ע משעה שנדר ומדברי הסמ"ע בח"מ סימן שי"ב ס"ק כ"ב נראה מבואר דאם עומד בר"ה ואמר שנה א' אינו אסור אלא יב"ח אף שהשנה מעוברת דאל"כ הל"ל שנה זו אבל כשאינו עומד בר"ה לא הוי מצי למימר שנה זו דא"כ הוה משמע רק עד ר"ה ובאמת ר"ל שנה תמימה ע"ש מיהו היכא דאמר שנה א' מיום זה מונין י"ב חדש אפי' עומד בר"ה וכן אם אמר השנה דינו כאומר שנה זו ודלא כב"ח ע"ש עכ"ל הש"ך:
ט סָעִיף ח סוף. כתב הב"ח דאם אמר עד חצי אדר דינו כאומר עד אדר וה"ה אם אומר עד כ' או כ"א אדר וגם דין זה הוא בין שידע שהשנה מעוברת או לא לכ"ע אסור עד סוף אדר ב' דשני אדר חד ירחא חשיבי ש"ך:
י סָעִיף ח ולהרמב"ם. (דס"ל דסתם אדר הוא אדר שני אלא דס"ל כל שלא ידע שהשנה מעוברת מסתמא נתכוין לאדר הסמוך לשבט) כתב הש"ך דצ"ע דבח"מ סימן מ"ג סכ"ח ובא"ח ר"ס חכ"ח ובא"ע סי' קכ"ו ס"ז כתב הר"ב בסתם דסתם אדר הוא אדר ראשון ולא הביא סברת הרמב"ם כלל ולענין דינא נראה דיש להחמיר גם בנדרים באיסורא דאורייתא כסברת הרמב"ם ולפ"ז בשני שטרות שנעשו בשנה מעוברת נראה להלכה דאין נותנין למי שכ' בו אדר סתם אלא יחלוקו וכדין ב' שטרות שזמנם ביום א' כמ"ש בח"מ סי' ק"ד ס"י וגם כשמברכין החודש בב"ה קורין לראשון אדר א' ולשני אדר ב' וכן כותבין בגיטין וכתובות ושטרות וכ"כ מהרי"ל והכי נהוג עכ"ל:
יא סָעִיף יא שיגיע. כתב הב"ח דכל היכא דאינו אסור אלא עד שיגיע כגון עד הפסח לד"ה ובעד פני להרמב"ם וכן עד הגשם לקמן סי"ח בכולן צריך שאלה לחכם דלמא לא ידע להפריש ביניהם וע"ש וכתב בתשובת מהרי"ל באחד שנדר מהיין והתנה חוץ משבת וי"ט אסור ביין של הבדלה:
יב סָעִיף יב הקציר. כתב הש"ך ואינו אסור עד שיגיע הקצירה בפועל לא עד שיגיע זמן הקצירה ואין קוצרים וע"ל סי"ח גבי עד הגשם. ב"ח:
יג סָעִיף יד רובו. ול"ד לספק דלעיל סי' רי"ז ס"ג וסי"ז דהתם מספקינן במה היתה מחשבתו אם לרוב לשון העיר או לרוב ספוק העיר ואזלינן לחומרא אבל הכא ודאי דאחשיב הוא לאנשי עירו וקורא סתם למה שהוא הרוב בעירו עכ"ל הלבוש וכתב הט"ז אם אמר עד סוף הקציר היינו שיכלה כל הקציר אפילו של שעורין:
יד סָעִיף טו קבוע. פי' כיון שבידו לדחות החתונה יש סברא דלא הוי זמנו קבוע וכתב הש"ך אם אמר עד שיהא אסור עד שיצא וכן אם דחה זמן המשתה אסור עד שיהא ממש:
טו סָעִיף טו להמתין. הש"ך חולק על זה וכתב מאחר שבידו להקדים או לאחר זמן הנישואין אם כן לא היתה כונתו אלא עד שיעשה המשתה ולא על הזמן (ול"ד לעד שיהיה בנו בר מצוה דהתם זמנו קבוע):
טז סָעִיף יז הסכינים. פי' שכבר עבר כל זמני קציצתו:
יז סָעִיף יח מי"ז. ודעת הש"ך נוטה לפסוק כדעת הרא"ש דרביעה (*) לפני הט"ז היתה הגירסא ברישא שמאחרין ובסיפא שממהרין ולפנינו הוגה להיפך ע"פ הש"ך ראשונה היא בז' מרחשון ושניה בי"ז בו ואם אמר עד הגשם אסור עד ז' במרחשון ואז מותר בין ירדו בין לא ירדו ואם אמר עד הגשמים או עד שיהא הגשמים אסור עד שירדו ברביעה שניה ויש לתמוה על הרמב"ם דבהל' תפלה פסק דשואלין בז' במרחשון וכאן פסק דרביעה ראשונה הוא בי"ז מרחשון אלא שיש ליישב בדוחק וצ"ע ונ"ל שמטעם זה נהגו לברך בה"ב בשבת ראשון שאחר ר"ח מרחשון אע"פ שכ' מהרי"ו שאין להתחיל להתענות בה"ב עד י"ז מרחשון דהוי רביעה ראשונה וכן איתא בהגהת מנהגים מ"מ כיון דקיי"ל דרביעה ראשונה היא בז' מרחשון וכמ"ש א"כ יש לברך ברביעה ראשונה ולעולם אין פוסקין תענית בה"ב קודם ז' במרחשון עכ"ל:
יח סָעִיף יח ובגולה. והכל לפי המקום שנדר בו וכתב הש"ך ונראה דהרא"ש לטעמיה אזיל דס"ל דרביעה ראשונה היא בז' מרחשון בא"י והשניה בי"ז בו א"כ חזינן שהב' מרוחק מהא' עשרה ימים ובש"ס דתענית אמרי' ובגולה שואלין ס' יום אחר התקופה א"כ הרביעה שניה היא ע' יום אחר התקופה דאל"כ מנין להם זה דבגולה הרביעה שניה ע' יום אחר התקופה ולפ"ז הרמב"ם והמחבר דכתבו דהראשונה י"ז בו והשניה כ"ג בו א"כ אין כאן אלא ו' יום בין א' לב' א"כ הרביעה הב' בגולה אינו רק ס"ו יום אחר התקופה וקשה על הרב שכתב דברי הרא"ש אחר דברי הרמב"ם והמחבר וצ"ע עכ"ל:
יט סָעִיף כ האחרון. אע"ג דהוא חג בפני עצמו לענין פז"ר קש"ב מ"מ בלשון בני אדם הוא בכלל החג וכתב הט"ז מצאתי כתוב בשם מהר"ר ליב מפראג מכאן ראיה לומר בשמיני עצרת את יום חג שמיני עצרת הזה דהא מקרי חג עכ"ל ויש לדחות ראיה זו דבנדרים שאני ובלשון בני אדם מקרי חג ולא בשל תורה אבל נראה להביא ראיה ברורה מסוטה דף מ"א ואי כתב רחמנא בחג הסוכות הוי אמינא אפי' יום טוב האחרון כתב רחמנא בבוא כל ישראל הא קמן דאפי' בל' תורה מקרי חג דהא איצטריך למעוטי ולכתוב קרא יתירה וזה ראיה ברורה שאין עליה חשובה:
כ סָעִיף כב שמא. בפרישה העתיק בשם רש"ל וז"ל דוקא בנדרים דקילי הוא דאמרי' בתנאי לא מזדהרי אינשי אבל גבי גיטין פסק הרא"ש דכל תנאי שיש בידה לקיימו מותרת להנשא מיד ולא חיישינן שמא תעבור על התנאי עכ"ל ועיין בא"ע סי' קמ"ג:
כא סָעִיף כג מיד. שמא תלך ותעבור למפרע וכאן לא אמר שאסורה לילך לפני הפסח שמא תהנה ממנו אחר הפסח דאדם נזהר בנדר ואינו נזהר בתנאי נדר עכ"ל פרישה וע"ל ס"ס רל"ט:
א סָעִיף ד קודם ר"ח. עיין בתשובת רדב"ז החדשות סימן רע"ב שכתב דמי שנשבע לפרוע לחבירו קודם שיכנס חודש כסליו אם פרע לו ביום ר"ח הראשון אינו עובר שעדיין לא נכנס כסליו דנהי דקרו ליה ר"ח כסליו מ"מ לא קרו ליה מכלל כסליו אלא דמלשון הר"ן ז"ל לא משמע הכי והחושש לחומרת השבועה תע"ב ע"ש:
ב סָעִיף ח אדר ראשון. עיין בתשובת רדב"ז החדשות סימן ק"ג שכתב דמי שנדר או נשבע לעשות דבר פלוני בחודש העיבור חייב לעשות באדר א' דאדר ראשון הוא הנקרא חודש העיבור ע"ש:
ג סָעִיף טו קבע זמן. עיין בספר תפארת למשה שכתב דר"ל שגם משך ימי המשתה יש להם ג"כ קביעות ז' ימים דאי לאו הכי אפי' הוי התחלתן זמנו קבוע אינו אסור אלא עד שיגיע ע"ש:
ד סָעִיף כ בי"ט האחרון. [עבה"ט בשם ט"ז ועיין בא"ח סימן תרס"ח בט"ז סק"א כתב עוד בזה ועיין בתשובת חתם סופר ס"ס רכ"ב מ"ש בזה]:
ה סָעִיף כב שמא תלך. [עבה"ט ועיין בט"ז ס"ק י"ט מ"ש ע"ז ועי' בתשובת חתם סופר סימן רכ"ד מ"ש בזה]:
ו סָעִיף כג ה"ז לוקה. [עט"ז סק"כ ובאר הגולה ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן מ"ו שמתרץ השגת הר"ן על הרמב"ם בזה ע"ש]:
א סָעִיף א בין כו' וצריך כו'. אפי' עומד בתחלת היום ול"ד לתענית וער"נ ד"ה ומה שנהגו כו':
ב סָעִיף א וי"א כו'. שם ד"ה כמאן כו' והרא"ש:
ג סָעִיף א ומיהו כו'. ד"ה ומה כו':
ד סָעִיף ב אמר כו'. דאותו היום משמע כמו היום:
ה סָעִיף ב ואם כו'. כיון שהתחיל שוב לא פקע:
ו סָעִיף ג ומותר אח"כ כו'. מדל"ק בגמ' אלא על היום ועש"ך שי"ח ע"ז:
ז סָעִיף ג מעת לעת. רמב"ם וטור וש"פ:
ח סָעִיף ד אפי' ראש חודש כו'. גמ' שם:
ט סָעִיף ז או שנה כו'. שם ת"ש קונם כו'. ומינה דה"ה לשבוע וחדש סתם כנ"ל בסעיפים הקודמים:
י סָעִיף ז ואם נתעבדה כו'. ער"ן שם ד"ה אסור בה כו' בשם הרשב"א דכה"ג אין עיבור בכלל אלא שהר"נ כתב ואני חוכך כו' וכ"פ הרא"ש שם ושם ס"א א' משמע כדברי הרשב"א וער"נ שם ד"ה וש"מ כו' אבל הרא"ש שם ד"ה אלא פי' דאי הוה כו':
יא סָעִיף ז ואם עומד כו'. הוא מתני' הנ"ל וכמש"ש ס"א ה"ד אילימא כו' לעולם כו' וכן בירושלמי תשרי ר"ה לנדרים של"ת ר"ח אדר יעלה במקום אלול והביאו הרא"ש שם:
יב סָעִיף ח עד סוף כו'. שם גירסות חלוקות והכריח הרא"ש כגירסא זו דאל"כ ל"ל למימר ראש וסוף:
יג סָעִיף ח ולהרמב"ם כו'. עבה"ג אבל הרא"ש ור"נ פסקו כסברא ראשונה דהלכה כר"י וכן סתם בש"ע בכמה מקומות: (ליקוט) ולהרמב"ם כו'. אבל בשאר מקומות סתם כסברא ראשונה ועבא"ח סי' תכ"ז וסי' תקס"ח ס"ז בהג"ה ולקמן ס"ס ת"ב ובא"ע סימן קכ"ו ס"ז בהג"ה ובח"מ סי' מ"ג סכ"ח אבל בש"ע א"ח סי' תקס"ה ס"ז פסק כהרמב"ם (עמש"ש בליקוט) וסותר לכל הנ"ל (ע"כ):
יד סָעִיף יא עד פני כו' וי"א כו'. ר"נ ד"ה ולענין כו' ועבה"ג:
טו סָעִיף יד ואם המקום כו'. שם הכל לפי כו' וער"נ ורא"ש בפי':
טז סָעִיף טו אם כו'. ר"נ ס"א ב' ד"ה ירושלמי כו':
יז סָעִיף טו ואפי' כו' וכן כו'. כמ"ש גטין ע"ו ב' כי שריתוה כו' וקי"ל לחומרא כמ"ש בא"ה סי' קמ"ד ס"ג:
יח סָעִיף טו כגון כו'. כמש"ו וכתב מהר"מ דהא כתיב אם יהיה אלהים (בראשית כ״ח:כ׳) אם נתן תתן (במדבר כ״א:ב׳) וכיוצא:
יט סָעִיף טו וכ"ש כו'. שכופל תנאו:
כ סָעִיף טו אע"ג כו'. עתוס' דר"ה ד' א' ד"ה בשביל כו' ובחנם דחקו א"ע (לפ"מ שנראה מדברי הרמ"א דלא מקרי ע"מ לק"פ אלא בכופל דבריו):
כא סָעִיף טז הרבה. ערא"ש ד"ה עד כו':
כב סָעִיף טז התאנים. שם בגמ' ותניא הנודר כו' מ"ט דת"ק כו':
כג סָעִיף יח האוסר כו'. לשון הרמב"ם ומפרש דעד הגשם אם ירדו עד רביעה ראשונה ואם לא ירדו עד רביעה אחרונה וצ"ל דגירסא אחרת ה"ל בגמ'. ופסק כר' יוסי דהלכתא כוותיה (כמ"ש בעירובין מ"ו ב' וש"מ) ובתענית ו' א' אר"ח הלכה כר' יוסי. אבל רש"י שם גריס הלכה כר' יהודה ע"ש ד"ה נראה לר' כו' וכמש"ש אר"ח הלכה כר"ג וכן שם י' א' וכמ"ש בא"ח ר"ס קי"ז וז"ש בהג"ה וזמן רביעה שניה כו' כר' יהודה וכמ"ש הרא"ש בנדרים שם והטור. ועסי' תקע"ה ס"א שפ' כר"מ (וכהגירסא בתענית בדברי ר"מ) כמ"ש בנדרים שם ובתענית שם שלישית להתענות ושם וכן היה ר' יוסי אומר אין היחידים כו' והרמב"ם וש"ע פ' כסתם מתני' שם י' א' הגיע י"ז כו' והוא אליבא דר"מ כמש"ש בג' במרחשון שואלין כו' (ועבר"נ שם):
כד סָעִיף יח ואם אמר כו'. פסק כת"ק ועבה"ג וב"י ועברי"ף ורא"ש בפ"י דב"ב סוף ס"מ והדין כללא ל"ד כו' וטעמם דאמרינן בכתובות ע"ז א' ובב"מ ל"ז ב' אמוראי נינהו כו' ורבא אר"נ פליג וקי"ל כרבא שם ובחנם האריך ב"י (ועבח"מ סי' תכ"ג ס"ק ג'):
כה סָעִיף יח ובגולה כו'. תענית י' וכמ"ש ראשונה לשאל:
כו סָעִיף יט אמר כו'. ע' בתענית ד' ב' ורמינהי כו' תרי תנאי כו' ופסק שם כר"י דמתני' ראשונה (ומבואר בירושלמי דנדרים שם ר"מ כדעתיה ור"י כדעתיה דת"ת עד מתי שואלין כו' וכמ"ש המפרש במתני' דנדרים) . אבל מש"ש ס"פ (י"ב ב') עד שיצא ניסן אתיא אליבא דכולי עלמא:
כז סָעִיף כ קונם כו'. עיין ר"נ מ"ט א' ד"ה ירושלמי כו':
כח סָעִיף כג הרי זה לוקה. עיין ר"נ ט"ו א' ד"ה הלכה כו' ועיין בהגהת בה"ג:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.