א צָרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד בִּכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ וּבְמוֹרָאָם. הַגָּה: וּמִכָּל מָקוֹם אֵין בֵּית דִּין כּוֹפִין עַל מִצְוַת כִּבּוּד אָב וָאֵם, דְּהָוֵי לֵיהּ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁמַּתַּן שְׂכָרָהּ בְּצִדָּהּ שֶׁאֵין בֵּית דִּין כּוֹפִין עָלֶיהָ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַגְּמָרָא ובתא"ו נָתִיב א').
ב אֵיזֶה מוֹרָא, לֹא יַעֲמֹד בִּמְקוֹמוֹ הַמְיֻחָד לוֹ לַעֲמֹד שָׁם בְּסוֹד זְקֵנִים עִם חֲבֵרָיו, אוֹ מָקוֹם הַמְיֻחָד לוֹ לְהִתְפַּלֵּל; וְלֹא יֵשֵׁב בְּמָקוֹם הַמְיֻחָד לוֹ לְהָסֵב בְּבֵיתוֹ; וְלֹא סוֹתֵר אֶת דְּבָרָיו וְלֹא מַכְרִיעַ אֶת דְּבָרָיו בְּפָנָיו, אֲפִלּוּ לוֹמַר נִרְאִין דִּבְרֵי אַבָּא; וְלֹא יִקְרָאֶנּוּ בִּשְׁמוֹ, לֹא בְּחַיָּיו וְלֹא בְּמוֹתוֹ, אֶלָּא אוֹמֵר: אַבָּא מָארִי. הָיָה שֵׁם אָבִיו כְּשֵׁם אֲחֵרִים, מְשַׁנֶּה שְׁמָם, אִם הוּא שֵׁם שֶׁהוּא פִּלְאִי, שֶׁאֵין הַכֹּל רְגִילִים לִקְרוֹת בּוֹ. אֲבָל שֵׁם שֶׁרְגִילִין בּוֹ מֻתָּר לִקְרוֹת אֲחֵרִים שֶׁלֹּא בְּפָנָיו (טוּר).
ג עַד הֵיכָן מוֹרָאָם, הָיָה הַבֵּן לָבוּשׁ חֲמוּדוֹת וְיוֹשֵׁב בְּרֹאשׁ הַקָּהָל, וּבָאוּ אָבִיו וְאִמּוֹ וְקָרְעוּ בְּגָדָיו וְהִכּוּהוּ עַל רֹאשׁוֹ וְיָרְקוּ בְּפָנָיו, לֹא יַכְלִים אוֹתָם, אֶלָּא יִשְׁתֹּק, וְיִירָא מִן מֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים שֶׁצִּוָּהוּ בְּכָךְ.
ד אֵיזֶהוּ כָּבוֹד, מַאֲכִילוֹ וּמַשְׁקֵהוּ, מַלְבִּישׁ וּמְכַסֶה, מַכְנִיס וּמוֹצִיא. וְיִתְּנֶנּוּ לוֹ בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת, שֶׁאֲפִלּוּ מַאֲכִילוֹ בְּכָל יוֹם פְּטוּמוֹת וְהֶרְאָה לוֹ פָּנִים זוֹעֲפוֹת, נֶעֱנָשׁ עָלָיו. הַגָּה: וְכֵן לְהֶפֶךְ, אִם מַטְחִין אָבִיו בָּרֵחַיִם, וְכַוָּנָתוֹ לְטוֹבָה כְּדֵי שֶׁיִּנָּצֵל אָבִיו מִדָּבָר קָשֶׁה יוֹתֵר מִזֶּה, וּמְדַבֵּר פִּיּוּסִים עַל לֵב אָבִיו וּמַרְאֶה לוֹ שֶׁכַּוָנָתוֹ לְטוֹבָה עַד שֶׁיִּתְרַצֶּה אָבִיו לִטְחֹן בָּרֵחַיִם, נוֹחֵל עוֹלָם הַבָּא (גְּמָרָא וְרַשִׁ"י פ"ק דְּקִדּוּשִׁין וִירוּשַׁלְמִי). וִישַׁמְּשֶׁנּוּ בִּשְׁאָר דְּבָרִים שֶׁהַשַּׁמָּשׁ מְשַׁמֵּשׁ רַבּוֹ.
ה זֶה שֶׁמַּאֲכִילוֹ וּמַשְׁקֵהוּ, מִשֶּׁל אָב וָאֵם, אִם יֵשׁ לוֹ. וְאִם אֵין לָאָב, וְיֵשׁ לַבֵּן, כּוֹפִין אוֹתוֹ וְזָן אָבִיו כְּפִי מַה שֶּׁהוּא יָכוֹל. וְאִם אֵין לַבֵּן, אֵינוֹ חַיָּב לְחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים לְהַאֲכִיל אֶת אָבִיו. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵינוֹ חַיָּב לִתֵּן לוֹ רַק מַה שֶּׁמְּחֻיָּב לִתֵּן לִצְדָקָה (כֵּן כָּתַב הַבֵּית יוֹסֵף דְּנִרְאֶה כֵּן מִדִּבְרֵי הָרִי"ף וְהָרֹא"שׁ, וְכֵן כָּתַב הר"ן פ"ק דְּקִדּוּשִׁין). וּמִכָּל מָקוֹם אִם יָדוֹ מַשֶּׂגֶת, תָּבֹא מְאֵרָה לְמִי שֶׁמְּפַרְנֵס אָבִיו מִמָּעוֹת צְדָקָה שֶׁלּוֹ (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דב"ב וּבְהַגָּהוֹת פ"ק דב"מ וּבְחִדּוּשֵׁי אֲגֻדָּה). וְאִם יֵשׁ לוֹ בָּנִים רַבִּים, מְחַשְּׁבִים לְפִי מָמוֹן שֶׁלָּהֶם, וְאִם מִקְּצָתָן עֲשִׁירִים וּמִקְּצָתָן עֲנִיִּים, מְחַיְּבִים הָעֲשִׁירִים לְבַד. (תְּשׁוּבַת מַיְמוֹנִי הִלְכוֹת מַמְרִים בְּשֵׁם מוֹהֲרַ"ם וֶהֱבִיאָהּ הַבֵּית יוֹסֵף). אֲבָל חַיָּב לְכַבְּדוֹ בְּגוּפוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ בָּטֵל מִמְּלַאכְתּוֹ, וְיִצְטָרֵךְ לְחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים. וְדַוְקָא דְּאִית לַבֵּן מְזוֹנוֹת לְאִיתְזוּנֵי הַהוּא יוֹמָא, אֲבָל אִי לֵית לֵיהּ, לֹא מְחֻיָּב לְבַטֵּל מִמְּלַאכְתּוֹ וְלַחֲזֹר עַל הַפְּתָחִים.
ו הָיָה צָרִיךְ עַל שׁוּם דָּבָר בָּעִיר, וְיוֹדֵעַ שֶׁיַּשְׁלִימוּ חֶפְצוֹ בִּשְׁבִיל אָבִיו, אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁגַּם כֵּן יַעֲשׂוּ בִּשְׁבִילוֹ, לֹא יֹאמַר: עֲשׂוּ לִי דָּבָר פְּלוֹנִי בִּשְׁבִילִי, אֶלָּא יֹאמַר עֲשׂוּ בִּשְׁבִיל אַבָּא, כְּדֵי לִתְלוֹת הַכָּבוֹד בְּאָבִיו.
ז חַיָּב לַעֲמֹד מִפְּנֵי אָבִיו. וְאִם הָאָב תַּלְמִיד בְּנוֹ, כָּל אֶחָד מֵהֶם עוֹמֵד מִפְּנֵי הַשֵּׁנִי. (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ) הַגָּה: וְאִם הַבֵּן רוֹצֶה לִמְחֹל עַל כְּבוֹדוֹ, לְשַׁמֵּשׁ אָבִיו, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ, דְּהָא הָרַב שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ כְּבוֹדוֹ מָחוּל. וְדַוְקָא בְּצִנְעָא, אוֹ אֲפִלּוּ בְּפַרְהֶסְיָא וְדָשׁ בְּעִירוֹ שֶׁהַכֹּל יוֹדְעִים שֶׁהוּא אָבִיו, אֲבָל אִם הַבֵּן גָּדוֹל בַּתּוֹרָה וְאֵין אָבִיו דָּשׁ בְּעִירוֹ, אִיכָּא לְמֵיחַשׁ לְבִזְיוֹן הַתּוֹרָה אִם יִתְבַּזֶּה הַבֵּן לִפְנֵי הָאָב, וְיֵשׁ לָהֶם לְהַרְחִיק זֶה מִזֶּה שֶׁלֹּא יָקֵל שׁוּם אֶחָד בִּכְבוֹדוֹ לִפְנֵי חֲבֵרוֹ (הַכֹּל סְבָרַת הָרַב לְדַעַת ב"י) ; וְכֵן עָשָׂה מוֹהֲרַ"ם עִם אָבִיו.
ח עַד הֵיכָן כִּבּוּד אָב וָאֵם, אֲפִלּוּ נָטְלוּ כִּיס שֶׁל זְהוּבִים שֶׁלּוֹ, וְהִשְׁלִיכוּ בְּפָנָיו לַיָּם, לֹא יַכְלִימֵם וְלא יְצַעֵר בִּפְנֵיהֶם וְלֹא יִכְעֹס כְּנֶגְדָּם, אֶלָּא יְקַבֵּל גְּזֵרַת הַכָּתוּב וְיִשְׁתֹּק. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם רוֹצֶה לִזְרֹק מָעוֹת שֶׁל בֵּן לַיָּם דְּיָכוֹל לְמָנְעוֹ, דְּהָא אֵינוֹ חַיָּב לְכַבְּדוֹ רַק מִשֶּׁל אָב, אֲבָל לֹא מִשֶּׁל בֵּן (טוּר בְּשֵׁם ר"י). וְאֵין חִלּוּק בֵּין לְכַבְּדוֹ אוֹ לְצַעֲרוֹ (ת"ה סִימָן מ'). וְדַוְקָא קֹדֶם שֶׁזְּרָקָן, דְּאֶפְשָׁר דְמִמְנַע וְלֹא עָבֵיד, אֲבָל אִם כְּבָר זְרָקוּהוּ, אָסוּר לְאַכְלוּמֵהּ אֲבָל יוּכַל לְתָבְעוֹ לְדִינָא (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ). וְדַוְקָא אִם רוֹצֶה לִזְרֹק כִּיסוֹ לַיָּם, דְּאִית בֵּיהּ חֶסְרוֹן כִּיס, אֲבָל אִם רוֹצֶה לְהַעֲבִיר מִמֶּנּוּ רֶוַח בְּעָלְמָא, אָסוּר בְּכָל עִנְיָן (ר"ן פ"ק דְּקִדּוּשִׁין). בֵּן שֶׁיֵּשׁ לוֹ דִּין עִם אָבִיו, וְהָאָב הוּא תּוֹבֵעַ הַבֵּן, צָרִיךְ הַבֵּן לֵילֵךְ אַחַר אָבִיו אַף עַל פִּי שֶׁהַבֵּן הוּא נִתְבָּע וְדָר בְּעִיר אַחֶרֶת, שֶׁזֶּהוּ כְּבוֹד אָבִיו. אֲבָל הָאָב חַיָּב לְשַׁלֵּם לַבֵּן הוֹצָאוֹת, דְּאֵינוֹ חַיָּב לְכַבְּדוֹ מִשֶּׁל בֵּן (במהרי"ק שֹׁרֶשׁ נ"ח), כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר.
ט חַיָּב לְכַבְּדוֹ אֲפִלּוּ אַחַר מוֹתוֹ. כֵּיצַד, הָיָה אוֹמֵר דְּבַר שְׁמוּעָה מִפִּיו, אוֹמֵר: כָּךְ אָמַר אַבָּא מָארִי הֲרֵינִי כַּפָּרַת מִשְׁכָּבוֹ, אִם הוּא תּוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וְאִם הוּא לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, אוֹמֵר: זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה. הַגָּה: וְאֵין חִלּוּק בֵּין אֵם לְאָב בְּכָל זֶה (מהרי"ל סִימָן כ"ד). יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם כּוֹתֵב תּוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ דָּבָר וּמַזְכִּיר אָבִיו, אֵין צָרִיךְ לִכְתֹּב הֲרֵינִי כַּפָּרַת מִשְׁכָּבוֹ אֶלָּא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, דְּהָא כְּתִיבָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ (הג' בְּאִלְפָּס פ"ק דְּקִדּוּשִׁין), וְיֵשׁ מַחְמִירִים אֲפִלּוּ בִּכְתִיבָה (בנ"י וּשְׁאָר מְחַבְּרִים וכ"מ בְּבֵית יוֹסֵף סוֹף סי' רמ"ב בְּשֵׁם רשב"ץ וּתְשׁוּבַת ן' חָבִיב רס"ד), וְכֵן נוֹהֲגִין.
י מִי שֶׁנִּטְרְפָה דַּעַת אָבִיו אוֹ אִמּוֹ, מִשְׁתַּדֵּל לִנְהֹג עִמָּהֶם כְּפִי דַּעְתָּם עַד שֶׁיְּרֻחַם עֲלֵיהֶם. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲמֹד, מִפְּנֵי שֶׁנִּשְׁתַּגְּעוּ בְּיוֹתֵר, יֵלֵךְ לוֹ וְיַנִּיחֵם, וִיצַוֶּה לַאֲחֵרִים לְנַהֲגָם כָּרָאוּי.
יא רָאָה אָבִיו שֶׁעָבַר עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה, לֹא יֹאמַר לוֹ: עָבַרְתָּ עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה, אֶלָּא יֹאמַר לוֹ: אַבָּא כָּתוּב בַּתּוֹרָה כָּךְ וְכָךְ, כְּאִלּוּ הוּא שׁוֹאֵל מִמֶּנּוּ וְלֹא כְּמַזְהִירוֹ, וְהוּא יָבִין בְּעַצְמוֹ וְלֹא יִתְבַּיֵּשׁ. וְאִם הָיָה אוֹמֵר שְׁמוּעָה בְּטָעוּת, לֹא יֹאמַר לוֹ: לָא תִּתְנֵי הָכִי.
יב אָמַר לוֹ אָבִיו: הַשְׁקֵנִי מַיִם, וְיֵשׁ לְפָנָיו לַעֲשׂוֹת מִצְוָה עוֹבֶרֶת, כְּגוֹן קְבוּרַת מֵת אוֹ לְוָיָה, אִם אֶפְשָׁר לַמִּצְוָה שֶׁתֵּעָשֶׂה עַל יְדֵי אֲחֵרִים, יַעֲסֹק בִּכְבוֹד אָבִיו. וְאִם הִתְחִיל בַּמִּצְוָה תְּחִלָּה, יִגְמֹר, דְּהָעוֹסֵק בְּמִצְוָה פָּטוּר מִן הַמִּצְוָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הר"ן). וְאִם אֵין שָׁם אֲחֵרִים לַעֲשׂוֹת, יַעֲסֹק בַּמִּצְוָה וְיַנִּיחַ כְּבוֹד אָבִיו. מִיהוּ אִם אֵין זְמַן הַמִּצְוָה עוֹבֶרֶת, יַעֲסֹק בִּכְבוֹד אָבִיו וְאַחַר כָּךְ יַעֲשֶׂה הַמִּצְוָה (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נָתִיב א' בְּשֵׁם רֹא"שׁ).
יג תַּלְמוּד תּוֹרָה גָּדוֹל מִכְּבוֹד אָב וָאֵם.
יד אָבִיו אוֹמֵר לוֹ: הַשְׁקֵנִי מַיִם, וְאִמּוֹ אוֹמֶרֶת: הַשְׁקֵנִי מַיִם, מַנִּיחַ אִמּוֹ וְעוֹסֵק בִּכְבוֹד אָבִיו. וְאִם הִיא מְגֹרֶשֶׁת מֵאָבִיו, שְׁנֵיהֶם שָׁוִים וּלְאֵיזֶה מֵהֶם שֶׁיִּרְצֶה יַקְדִּים.
טו אָמַר לוֹ אָבִיו לַעֲבֹר עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה, בֵּין מִצְוַת עֲשֵׂה בֵּין מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה, אֲפִלּוּ מִצְוָה שֶׁל דִּבְרֵיהֶם, לֹא יִשְׁמַע לוֹ.
טז הָאָב שֶׁצִּוָּה אֶת בְּנוֹ שֶׁלֹּא יְדַבֵּר עִם פְּלוֹנִי וְשֶׁלֹּא יִמְחֹל לוֹ עַד זְמַן קָצוּב, וְהַבֵּן הָיָה רוֹצֶה לְהִתְפַּיֵּס מִיָּד לוּלֵי צַוָּאַת אָבִיו, אֵין לוֹ לָחוּשׁ לְצַוָּאָתוֹ.
יז אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה שָׁוִין בְּכָבוֹד וּבְמוֹרָא שֶׁל אָב וָאֵם, אֶלָּא שֶׁהָאִשָּׁה אֵין בְּיָדָהּ לַעֲשׂוֹת, שֶׁהִיא מְשֻׁעְבֶּדֶת לְבַעֲלָהּ, לְפִיכָךְ הִיא פְּטוּרָה מִכִּבּוּד אָב וָאֵם בְּעוֹדָהּ נְשׂוּאָה. וְאִם נִתְגָּרְשָׁה אוֹ נִתְאַלְמְנָה, חַיֶּבֶת.
יח מַמְזֵר חַיָּב בִּכְבוֹד אָבִיו וּבְמוֹרָאוֹ. אֲפִלּוּ הָיָה אָבִיו רָשָׁע וּבַעַל עֲבֵרוֹת, מְכַבְּדוֹ וּמִתְיָרֵא מִמֶּנּוּ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵינוֹ מְחֻיָּב לְכַבֵּד אָבִיו רָשָׁע, אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה תְּשׁוּבָה (טוּר וּמָרְדְּכַי פ' כֵּיצַד וּבְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ו דְּהִלְכוֹת מַמְרִים).
יט אָסוּר לְאָדָם לְהִכְבִּיד עֻלּוֹ עַל בָּנָיו וּלְדַקְדֵּק בִּכְבוֹדוֹ עִמָּהֶם, שֶׁלֹּא יְבִיאֵם לִידֵי מִכְשׁוֹל, אֶלָּא יִמְחֹל וְיַעֲלִים עֵינָיו מֵהֶם, שֶׁהָאָב שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ, כְּבוֹדוֹ מָחוּל.
כ הַמַּכֶּה לִבְנוֹ גָּדוֹל, מְנַדִּין אוֹתוֹ, שֶׁהֲרֵי עוֹבֵר עַל לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל (וַיִּקְרָא יט, יד). וְלא מִקְרֵי גָּדוֹל לְדָבָר זֶה, רַק אַחַר כ"ב שָׁנָה אוֹ כ"ד שָׁנָה (בְּקוּנְטְרֵס פ"ק דְּקִדּוּשִׁין וּבֵית יוֹסֵף סוֹף סִימָן של"ד).
כא חַיָּב אָדָם לְכַבֵּד אֵשֶׁת אָבִיו, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ אִמּוֹ, כָּל זְמַן שֶׁאָבִיו קַיָּם. וְחַיָּב לְכַבֵּד בַּעַל אִמּוֹ, כָּל זְמַן שֶׁאִמּוֹ קַיֶּמֶת. אֲבָל לְאַחַר מִיתָה, אֵינוֹ חַיָּב בִּכְבוֹדָם. וּמִכָּל מָקוֹם דָּבָר הָגוּן לְכַבְּדָם אַף לְאַחַר מִיתָה.
כב חַיָּב אָדָם בִּכְבוֹד אָחִיו הַגָּדוֹל, בֵּין שֶׁהוּא אָחִיו מֵאָבִיו בֵּין שֶׁהוּא אָחִיו מֵאִמּוֹ. וַאֲפִלּוּ הַקָּטָן הוּא תַּלְמִיד חָכָם וְגָדוֹל בְּתוֹרָה יוֹתֵר מִן הַגָּדוֹל. כֵּן מַשְׁמָע לוֹ (מִתְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ שֶׁבְּסָעִיף שאח"ז וּסְמַ"ג) וּדְלֹא כְּיֵשׁ חוֹלְקִין בָּזֶה (ב"ז).
כג אָח גָּדוֹל שֶׁחֵרֵף וּבִזָּה לְאָחִיו שֶׁהוּא תַּלְמִיד חָכָם וְקָטָן מִמֶּנּוּ בְּשָׁנִים, וְנִדָּה הַקָּטָן לַגָּדוֹל, יָפֶה עָשָׂה שֶׁנִּדָּהוּ, דְּכֵיוָן שֶׁאֵינוֹ נוֹשֵׂא פָנִים לַתּוֹרָה אֵינוֹ עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה עַמְּךָ וְאֵינוֹ חַיָּב לְכַבְּדוֹ.
כד חַיָּב אָדָם לְכַבֵּד חָמִיו. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין אָדָם חַיָּב בִּכְבוֹד אֲבִי אָבִיו (מהרי"ק שֹׁרֶשׁ מ"ד). וְאֵינוֹ נ"ל, אֶלָּא דְּחַיָּב בִּכְבוֹד אָבִיו יוֹתֵר מִכְּבוֹד אֲבִי אָבִיו (וּרְאָיָה מִמִּדְרָשׁ גַּבֵּי וַיִּזְבַּח זְבָחִים וגו' (בראשית מו, א) ).
כה אִם הָאָב רוֹצֶה לְשָׁרֵת אֶת הַבֵּן, מֻתָּר לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ אֶלָּא אִם כֵּן הָאָב בֶּן תּוֹרָה. תַּלְמִיד שֶׁרוֹצֶה לָלֶכֶת לְמָקוֹם אַחֵר, שֶׁהוּא בּוֹטֵחַ שֶׁיִּרְאֶה סִימַן בְּרָכָה בְּתַלְמוּדוֹ לִפְנֵי הָרַב שֶׁשָּׁם, וְאָבִיו מוֹחֶה בּוֹ לְפִי שֶׁדּוֹאֵג שֶׁבְּאוֹתָהּ הָעִיר הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים מַעֲלִילִים, אֵינוֹ צָרִיךְ לִשְׁמֹעַ לְאָבִיו בָּזֶה. הַגָּה: וְכֵן אִם הָאָב מוֹחֶה בַּבֵּן לִשָּׂא אֵיזוֹ אִשָּׁה שֶׁיַּחְפֹּץ בָּהּ הַבֵּן, אֵין צָרִיךְ לִשְׁמֹעַ אֶל הָאָב (מהרי"ק שֹׁרֶשׁ קס"ו).
א סָעִיף ב לא יעמוד כו'. אבל מותר לעמוד במקום שאביו רגיל לישב בביתו דלית ביה זילותא כלל. בית יוסף:
ב סָעִיף ב ולא סותר את דבריו. בין שחולק עליו בין שאומר להחולק עליו נראין דבריך הוי סותר את דבריו ונראה דסותר דבריו אסור אף שלא בפניו וכן משמע בדרישה ס"ד וכן כתוב בהדיא בפרישה לקמן סי' רמ"ב ס"כ:
ג סָעִיף ב שלא בפניו כו'. והדרישה כתב דלאחרים אפילו בפניו אם אינו פלאי שרי וכן בפלאי שלא בפניו וע"ש שהאריך והב"ח כתב בפני רבו ליכא איסורא מיהו יש ליזהר מפני הכבוד וע"ל סי' רמ"ב סעיף ט"ו:
ד סָעִיף ג וקרעו בגדיו כו'. מיהו מותר לתבעו בדין כדלקמן סעיף ח' בהג"ה וכ"נ בפרישה לקמן סוף ס"ו:
ה סָעִיף ה אינו חייב לחזור כו'. והוא הדין דאין צריך לכבדו משלו ויצטרך הוא לחזור על הפתחים וכמו שכתב הרא"ש וכן כ' הב"ח:
ו סָעִיף ה וי"א כו'. בבית יוסף כ' דהכי דייק לישנא דהרמב"ם והטור שהוא כלשון המחבר ולפי זה לא הוי ליה למימר בלשון וי"א אבל הרב לטעמיה אזיל שכתב בד"מ וז"ל ולשון אין הבן חייב לשאול על הפתחים לא משמע הכי דמשמע הא אם אין צריך לשאול על הפתחים חייב לפרנסו אע"ג שבודאי בכה"ג לא מחויב כ"כ לוותר וליתן מדין צדקה וצ"ע עכ"ל ועב"ח מה שכתב בשם הסמ"ג והסמ"ק שמחמירין ג"כ מיהו בפירוש דברי רמב"ם והט"ו גם דעת הב"ח כמו שכתב הבית יוסף וכ"כ בפרישה דבזה א"ש דל"ת מה שכתב כופין אותו וזן דהא אין ב"ד כופין אכבוד אב ואם שהוא מצות עשה ששכרה בצדה אלא כופין אותו מדין צדקה דאית בה גם כן מצות ל"ת כדלקמן ר"ס רמ"ח:
ז סָעִיף ה למי שמפרנס אביו ממעות צדקה. ע"ל סימן רנ"א ס"ק ה':
ח סָעִיף ו ויודע שישלימו כו'. וכשהוא מסופק בדבר הרשות בידו לעשות כמו שירצה. פרישה:
ט סָעִיף ו כדי לתלות הכבוד באביו. אבל אם יודע שלא ישלימו חפצו בשביל אביו ובשביל עצמו ישלימו לו לא יבקש בשביל אביו שאין זה אלא גנאי לאביו כיון שלא יעשו בשבילו ע"כ לשון עט"ז והוא מדברי הטור ורש"י ובבית יוסף כתב על זה ורבי' ירוחם כתב בשם רמ"ה שאפי' אינן חולקין באותו מקום כבוד לאביו כלל יתלה באב שיעשו בשביל הבן אע"פ שתלה באביו עכ"ל ומביאו ד"מ:
י סָעִיף ז כל אחד כו'. ודעת הרמב"ם ור"ח שאין האב עומד בפני הבן אלא אדרבה הבן עומד בפני אביו ועיין בתשובת מנחם עזריה סי' ע"א כתב שכהרמב"ם עיקר:
יא סָעִיף ח דהא אינו חייב כו'. והב"ח כתב דגם הסברא ראשונה ס"ל דאין לחלק בין לכבדו או לצערו אלא שטעמו דכיון שצריך אחר כך לשלם כל הפסדו לכן אין לו להכלימו בשביל כך והי"א ס"ל דכדי שלא לטרוח למיקם בדינא ודיינא יכול למנעו עיין שם:
יב סָעִיף ח בן שיש לו דין כו'. עיין בח"מ ר"ס י"ד:
יג סָעִיף ט ואם הוא לאחר כו' אומר ז"ל. גם תוך י"ב חודש יכול לומר ז"ל רק דלאחר י"ב חודש לא יאמר הכ"מ משום דמשפט רשעים בגיהנם רק י"ב חודש וכן נוהגין:
יד סָעִיף יב ויש לפניו לעשות כו'. ע"ל סי' רמ"ו סי"ח:
טו סָעִיף יג ת"ת כו'. הכי ילפינן מיעקב שכל אותן שנים שלמד תורה בבית שם ועבר לא נענש עליהן אע"פ שביטל מצות כיבוד:
טז סָעִיף יד מניח אמו. שגם אמו חייבת בכבוד אביו:
יז סָעִיף טו לא ישמע לו. דכתיב איש אמו ואביו תיראו אני ה' כולכם חייבים בכבודי:
יח סָעִיף טז אין לו לחוש לצוואתו. שאסור לשנוא לשום יהודי אם לא שיראהו עובר עבירה:
יט סָעִיף יז לפיכך היא פטורה כו'. ונראה דאם אין בעלה מקפיד חייבת בכל דבר שאפשר כמו האיש:
כ סָעִיף יח וי"א דאינו כו'. מיהו אע"פ שאינו מחויב לכבדו אסור לצערו כדלקמן סימן רמ"א ס"ד ה':
כא סָעִיף כ כ"ב שנה או כ"ד כו'. פירוש י"א עד כ"ב וי"א עד כ"ד וכן מוכח להדיא מהקונטרס שהביאו ב"י וב"ה ס"ס של"ד שממנו מקור דין זה ע"ש:
כב סָעִיף כד חייב אדם כו'. כתב הב"ח דהיינו שסמכו במקצת לכבוד וחייב לכבדו כמו שאר זקנים חשובים:
כג סָעִיף כד אלא דחייב כו'. וכתב הב"ח ולפי זה נראה דאם אין לו לאב ויש לבן כייפינן ליה לבן הבן כפי אשר יכול (כדלעיל ס"ה בבן אצל האב):
א סָעִיף א אין ב"ד כופין וכו'. בפרק כל הבשר איתא הכי דההוא גברא דלא הוה מוקיר אבוה אתיוה לקמיה דרב חסדא כפתיה להלקותו כדאיתא במצות עשה שאין אדם רוצה לקיים מכין אותו עד שתצא נפשו ואיקלע שם רב מרי ואמר שבקוהו דתניא כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין ב"ד של מטה מוזהרין עליה ויש להקשות מירושלמי שהביא בתשובה להרמב"ן סימן פ"ח בשמו הביא' בית יוסף בח"מ סי' צ"ז גבי השבת עבוט דאם לא רצה לקיים אע"פ שאין ב"ד מוזהרין עליה כיון שיש מתן שכרה בצדה מ"מ היינו שאם העלימו הב"ד עיניהם מזה אין עליהם עונש אבל ודאי אם רוצים לכוף הרשות בידם וכן פסק רמ"א בהג"ה וקשה ממה שאמר רב מרי כאן לרב חסדא שבקוהו דהא אם רוצה שפיר כופהו ובמרדכי פ' נערה שנתפתתה מביא ירושלמי הזה וכתב עליה ולפי זה לא קשה הא דאמרינן בירושלמי דפ"ק דקדושין הלואי יהיו כל שמועותי ברירין לי כהדא דכופין הבן לזון האב ובפרק כל הבשר אמר שבקוהו עכ"ל הרי שלא הוקשה רק הני תרי מילי דסתרין אהדדי דהיינו בירושלמי אמר שכופין הבן לזון האב והיא מצות עשה שמתן שכרה בצדה ובפרק כל הבשר אמר שבקוהו ותירץ על זה דההיא דכופין הבן היינו מצד רצון הב"ד אבל על מה שהקשינו לא תירץ כלום דמה הביא רב מרי מהא דתניא לחלוק על רב חסדא ובתוס' פ"ק דב"ב דף ח' כתבו בשם ריצב"א וכן המרדכי שם גם כן הביא הירושלמי דלעיל וכתבו דאין כופין כפייה גדולה לענין להכותו עד שתצא נפשו כשאר מצות עשה אבל קצת כפייה עושים ומש"ה אמר שבקוהו כלומר לפי שכבר עשיתם לו ביוש בכפייה על העמוד נראה דהכי קי"ל אע"ג שהביא הב"י לקמן סימן רמ"ח דלא קי"ל כריצב"א אלא כהחולקים עליו היינו לענין צדקה שעושין אפילו כפייה גדולה מטעם שמביא שם אבל בדבר זה שיש לעשות קצת כפייה כשאר מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין חולק על הירושלמי וכן עיקר וע"כ גם כאן לענין כיבוד אב ואם רצו ב"ד עושין קצת כפייה עד שיקיים ואע"פ שלא כתב כאן רמ"א כלום מזה אין זה כדאי לעשות חילוקים בדבר המפורש כנ"ל ברור ובסמ"ע בח"מ סימן ק"ז כתב דלא קי"ל כירושלמי דלעיל דאם רצו כופין אלא לענין השבת עבוט שכופין אותו כיון שהמשכון הוא בחזקת הלוה משא"כ לענין כיבוד לא נכון לחלק בכך כלל כיון שאין כאן הוכחה אלא מצד שהשמיט רמ"א מלכתוב כאן כמו שכתב בח"מ דרמ"א גופיה אין לו מקום לחלק בזה אם היה נתכוין אליו אלא דגם כאן הוה דינא הכי דאין שום חולק על הירושלמי:
ב סָעִיף ב במקום המיוחד כו'. בזה אפילו העמידה אסורה לו כיון שאביו משתמש שם ג"כ בעמידה משא"כ בסיפא במקום המיוחד להסב כו' מותרת לו העמידה ומשמע כאן באיסור עמידה ברישא היינו אפי' הוא רוצה לעמוד או לישב לבדו בלא שום אדם עמו בדרך עצה כדרך שאביו רגיל לעשות וכן בסיפא בישיבה אפילו אם אין רוצה אז לאכול אלא העמידה והישיבה לחוד הם אסורים:
ג סָעִיף ב נראין דברי אבא. בטור סיים שנראה כמכריע דברי אביו אלא אם יש לו תשובה להשיב על החולקים ישיב עכ"ל והא דמצינו בטור ח"מ שהטור חולק עם אביו כמה פעמים היינו שלא בפניו כמו שכתב כאן דוקא בפניו אסור ומ"מ נ"ל דאם הוא חולק על אביו ויש עוד אחר שאומר כאביו והוא רוצה להוכיח ולכתוב דעתו כדעת החולק על אביו לא יזכיר שם אביו אלא שם האחר כיון שיוכל לעשות דרך כבוד יעשה וזה למדתי מדברי הטור בח"מ סימן ק"ז במה שכתב כי לא קלקלו בגוף כו' ובזה הוא חולק על אביו ורמז הפלוגתא על בעל התרומות בסימן ק"ד ובזה נשא פנים לאביו וכמו שכתבתי בס"ד:
ד סָעִיף ב אם הוא שם פלאי כו'. משמע דברישא לענין לקרותו בשמו אסור שלא בפניו אפילו באינו פלאי ועיין מה שכתבתי בסימן רמ"ב סט"ו:
ה סָעִיף ב שלא בפניו. כן הוא ברמב"ם בהדיא והוא דבר מבואר מעצמו דבפניו אסור בשל אחרים אפי' באינו פלאי דיסבור אביו שקורא אותו וכן מי שעומד לשם יסבור כן ואין שום חילוק בזה אם הוא פלאי או לא ואע"פ שבהעתקת הטור לרמב"ם לא נזכרה שלא בפניו אין בכך כלום כי סמך על הפשוט ובדרישה האריך כאן לחלוק על רמ"א במה שהגיה שלא בפניו ולא דק כלל כמו שיתבאר בסי' רמ"ב בס"ד:
ו סָעִיף ה כפי מה שהוא יכול. פי' בתורת צדקה לפי עשרו כ"פ הבית יוסף ומה שכתב רמ"א על זה בשם י"א הוא תמוה דגם דעה הראשונה סוברת כן. והא דכופין כאן אע"ג דהוא מתן שכרה בצדה דהא בצדקה כתיב למען יברכך וגו' תירצו התוס' פ"ק דב"ב דשאני צדקה דכתיב בה נמי לאו לא תקפוץ את ידך:
ז סָעִיף ה לא מחייב לבטל. הטעם דגמרינן מכבוד המקום שאינו חייב לבטל ממלאכתו כדי לנחם אבלים ולבקר חולים ולחזר על הפתחים:
ח סָעִיף ו אלא יאמר עשו בשביל כו'. בטור סיים אבל אם יודע שלא ישלמו לו חפצו בשביל אביו יבקש בשביל עצמו ולא בשביל אביו שאינו אלא גנאי לו כיון שלא יעשו בשבילו ע"כ ואיכא למידק סתמא מאי דמרישא משמע דבעינן דוקא יודע בבירור יבקש בשביל אביו ובסיפא משמע איפכא מדיוקו וא"ל דרישא מצוה וסיפא איסור ובסתם רשות בידו כפי שירצה שזה אינו דגם בספק מצוה. ותו יש להקשות דהא כבודו בכלל בקשתו בשביל אביו דכל שיעשו בשבילו יעשו ג"כ כשיזכיר כבוד אביו וכ"כ ב"י בשם רבינו ירוחם בשם הרמ"ה שאפילו אינם חולקים כבוד באותו מקום לאביו יתלה באב שיעשה בשביל הבן אע"פ שתלה באביו עכ"ל וקשה על הרמ"ה למה אמרו בגמרא הנשמע בשביל אביו יבקש בשביל אביו כו' ונראה דודאי כן הוא דבכל גווני יבקש בשביל אביו אא"כ שיש באותו מקום שנאה על אביו וממילא כשיזכירו שנאה תעורר מדנים וגם בשביל עצמו לא יעשוה אז יבקש בשביל עצמו נמצא דלא קשיין הדיוקים בטור דה"ק אם הוא יודע שיעשו בשביל אביו דהיינו בבקשה זו שמבקש בשביל אביו שלא יקלקל במה שהוא מזכירו אז יבקש בשביל אביו ויתלה בו הכבוד וכך כוונת הגמרא כמו שכתבתי הנשמע בדברי אביו אבל אם יודע שיקלקל בזה מחמת שנאתם עליו אז לא יזכירנו כלל כן נראה לי נכון:
ט סָעִיף ז מוהר"ם עם אביו. כתבו עליו שמיום שעלה לגדולה לא הקביל פני אביו ולא רצה שאביו יבא אליו:
י סָעִיף ח ריוח בעלמא. והיינו ההיא מעשה דעובד כוכבים באשקלון שהפסיד ריוח בשביל כיבוד אביו:
יא סָעִיף ט ואין חילוק. עיין מה שכתבתי ע"ז סעיף י"ח:
יב סָעִיף ט כפרת משכבו. פירש רש"י עלי יבוא כל דבר רע הראוי לבוא על נפשו אבל לאחר שנים עשר חודש כבר קיבל מה שקיבל שאין משפט רשעים בגיהנם יותר משנים עשר חודש עכ"ל וקשה לי מזה על מה שכתב רמ"א בסי' שע"ח נהגו שאין אומרים קדיש יותר מאחד עשר חדשים שלא להחזיקו כרשע ולמה יחתום כאן הריני כפרת משכבו כל י"ב חודש וצריכין לומר דשאני לעניי הכ"מ כיון דלאחר י"ב חודש צריך לומר ז"ל וכן אומרים אפילו על אדם אחר שמת נמצא דבחודש הי"ב דאי אפשר לומר ז"ל דשמא לא זכה עדיין לעולם הבא ויש כאן שקר ואם לא יאמר כלום אלא אבא מורי יהיה זה זלזול שיודעים שמת ממילא אי אפשר להיות בשב ואל תעשה על כן מוטב להזכירו בשם הכ"מ שאין זה זלזול וגם כן אינו שקר דהא אומר אם יש עליו דין הריני מקבלו דהא אפי' על צדיק גמור אומרים כן ואפשר שלא ראה פני גיהנם וזהו הדרך היותר נכון מה שאין כן לענין קדיש הדרך היותר נכון שלא לומר כלום ואין ריעותא כלל בזה הואיל והבן הוא בשב ואל תעשה דאף אם אינו זוכה עדיין מ"מ אין שקר יוצא מפיו כן נ"ל נכון:
יג סָעִיף ט אלא זכרונו לברכה. בגמ' איתא זכרונו לברכה לחיי עולם הבא וכן הוא נדפס בקצת טורים ואותן החותמים ז"ל ה"ה מחסרים למ"ד וצריכין לחתום זללה"ה:
יד סָעִיף י ויצוה לאחרים לשמרם. בטור הביא השגת הראב"ד בלשון זה אין זה הוראה דאם הוא יניחם וילך לו למי יצוה לשומרם עכ"ל ותמהו הר"ן וב"י שזה תלמוד ערוך במעשה דרב אסי עם אמו שנטרפה דעתה כו' ונראה שעיקר תמיהתו על שיצוה לשמרם דזהו ליתיה בגמרא וע"ז תמה הראב"ד מה חשב הרמב"ם שהוסיף ציווי לאחרים לשמרם כיון דע"כ לא מהני לה שמירה דאי מהני למה ילך ויניחנה הלא אפשר לה בשמירה ואם א"א לשמור מה מהני ציווי לאחרים בשמירה וכן ראיתי בדרישה וכן עיקר:
טו סָעִיף יג תלמוד תורה גדול כו'. נלמד מיעקב שנענש בשביל שלא היה מקיים כיבוד אב בהיותו בבית לבן ועל אותן י"ד שנים שלמד אצל שם ועבר לא נענש. ספ"ק דמגילה:
טז סָעִיף טז אין לו לחוש לצוואתו. שאסור לשנוא לשום יהודי אם לא שראוהו עובר עבירה נמצא שהאב מצוה אותו לעבור על דברי תורה:
יז סָעִיף יח אפילו היה אביו רשע. נלמד מהא דאיתא פרק הנחנקין לכל אין הבן נעשה שליח להלקות לאביו חוץ ממסית והיש אומרים הוא הטור הקשה על זה מההיא דפרק איזהו נשך בהניח להם פרה גזולה פירוש של רבית (וגם ברש"י שם קרי רבית גזל) וכל דבר המסוים חייבין להחזיר מפני כבוד אביהם ופרכינן שם ומי מחוייב מפני כבוד אביו והא כתיב ונשיא בעמך לא תאור והאי לאו עושה מעשה עמך הוא ומשני בשעשה תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת ש"מ בלא עשה תשובה אין חייב בכבודו ותירץ ב"י דבעשה תשובה חשב בדעתו להחזיר הפרה נמצא דהוה כאילו כבר נתנה ולא ירש הבן כלום ואין הבן יכול לומר שלי הוא ואיני חייב לכבדו משלי משא"כ בלא עשה תשובה הוה הממון של הבן מצד ירושה והאריך בזה וקשה דא"כ ל"ל למקשן להקשות מכח לאו עושה מעשה עמך תיפוק ליה דהממון של הבן כיון שלא עשה תשובה ותו דאי תליא מילתא במה שחשב להחזיר למה חילקו בדבר מסוים דוקא הא אפילו באינו מסוים חייב כיון שחשב להחזיר ע"כ יפה הקשה הטור וההיא דהנחנקין מוקי לה הטור בעשה תשובה כמ"ש בתוס' הביאם ב"י. ועי"ל דהטור מחלק בין הכאה וקללה לכיבוד דהיינו אע"פ שלהכותו ולקללו אסור מ"מ אין חייב לכבדו וא"ל הא דאמרינן באינו עושה מעשה עמך אינו בכלל לא תאור ש"מ דמותר לקללו דהיינו לפטור אם עשאו אבל מ"מ איסור יש בדבר וא"ל מה פריך המקשן מכח מעשה עמך דהא עכ"פ יש איסור בדבר י"ל דכיון דלקללו אין שם רק איסור ממילא לכבדו אין חיוב כלל גם הר"ן פ"ק דקידושין לחד תירוץ מחלק בין לצערו ובין לכבדו ולא כמ"ש רמ"א סעיף ח' דאין חילוק בין לצערו או לכבדו גם מד' התוס' פ' הכותב דפ"ו ד"ה פריעות מחלקים בין כיבוד לקלון אב:
יח סָעִיף כא לכבד אשת אביו. בגמ' יליף דאת אביך לרבות אשת אביך ואת אמך לרבות בעל אמך וי"ו יתירה לרבות אחיך הגדול:
יט סָעִיף כד לכבד חמיו. דכתיב אבי ראה גם ראה ודוד אמר לשאול כן שהיה חמיו וקראו אבי וכ' מו"ח ז"ל ה"ה חמותו וכ"כ בספר צדה לדרך ע"כ:
כ סָעִיף כד בכבוד אביו יותר. כן פרש"י בחומש על ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק ותימה על דעה הראשונה שהוא מהרי"ק דנעלם ממנו פירוש רש"י בחומש:
א סָעִיף א כופין. והט"ז כתב בשם התוס' דאין כופין כפייה גדולה לענין להכותו עד שחצא נפשו כשאר מצות עשה אבל קצת כפייה עושין ועיין בח"מ סי' צ"ז גבי השבת עבוט דאם לא רצה לקיים הרשות ביד ב"ד לכופו ע"ש:
ב סָעִיף ב המיוחד. כ' הט"ז בזה אפי' הוא רוצה לעמוד או לישב לבדו בלא שום אדם עמו בדרך עצה כדרך שאביו רגיל לעשות אפ"ה אסור וכן בסיפא בישיבה אפי' אינו רוצה אז לאכול אלא העמידה והישיבה לחוד הם אסורים:
ג סָעִיף ב סותר. בין שחולק עליו בין שאומר להחולק עליו נראין דבריך הוי סותר את דבריו ונראה דסותר את דבריו אסור אפי' שלא בפניו עכ"ל הש"ך:
ד סָעִיף ב שלא. והדרישה כתב דלאחרים אפי' בפניו אם אינו פלאי שרי וכן בפלאי שלא בפניו והב"ח כתב דשלא בפני רבו ליכא איסורא מיהו יש ליזהר מפני הכבוד וע"ל סי' רמ"ב סעיף ט"ו וכ' הט"ז הא דמצינו בטור ח"מ דפליגי הטור עם אביו הרא"ש כמה פעמים היינו שלא בפניו ומ"מ נ"ל דאם הוא חולק על אביו ויש עוד אחר שאומר כאביו והוא רוצה לכתוב דעתו כדעת החולק על אביו לא יזכיר שם אביו אלא שם האחר כיון שיוכל לעשות דרך כבוד יעשה עכ"ל:
ה סָעִיף ג בגדיו. מיהו מותר לתבעו בדין כדלקמן ס"ח בהג"ה. ש"ך:
ו סָעִיף ה כופין. כ' הט"ז אע"ג דהוא מ"ע שמתן שכרה בצדה דכתיב בצדקה למען יברכך וגו' תירצו התוס' דשאני צדקה דכתיב בה נמי לאו לא תקפוץ את ידך וכתב הש"ך וה"ה דאינו מחויב לכבדו משלו ויצטרך הוא לחזר על הפתחים (כתב בתשובת ש"י שאלה ע"ה אם הבן הראה פטורים מאב מעתה ועד עולם אפ"ה חייב הבן לפרנס את אביו אפילו כחוב בת"כ ע"ש):
ז סָעִיף ה לצדקה. כתב הט"ז דדברי רמ"א תמוהים הם דהא גם דעה הראשונה סוברת כן דכפי מה שהוא יכול פי' בתורת צדקה לפי עשרו עכ"ל (ובנה"כ כתב דאשתמיטתי' ליה לשון הד"מ והביאו בש"ך שכ' דלשון אין הבן חייב לשאול על הפתחים לא משמע כן דמשמע הא אם אין צריך לשאול על הפתחים חייב לפרנסו אע"ג שבודאי בכה"ג לא מחויב כ"כ לוותר וליתן מדין צדקה עכ"ל):
ח סָעִיף ו ויודע. בטור סיים אבל אם יודע שלא ישלימו בשביל אביו יבקש בשביל עצמו ולא בשביל אביו שאינו אלא גנאי לו כיון שלא יעשו בשבילו ובב"י כ' שר' ירוחם כתב בשם הרמ"ה שאפי' אינן חולקין באותו מקום כבוד לאביו כלל יתלה באב שיעשו בשביל הבן אע"פ שתלה באביו עכ"ל ובט"ז מחלק דלעולם יאמר בשביל אביו אא"כ שיש באותו מקום שנאה על אביו וממילא כשיזכירו שנאה תעורר מדנים ויקלקל בזה מחמת שנאתם על אביו שלא יעשו בשביל עצמו ג"כ אז לא יזכירנו כלל:
ט סָעִיף ז השני. ודעת הרמב"ם ור"ח שאין האב עומד בפני הבן אלא אדרבה הבן עומד בפני אביו ובתשו' מנחם עזריה כתב שכהרמב"ם עיקר ש"ך. (כתב בס"ח סי' צ"א בן הקם מפני אביו לאחר קומו יחזור וישב אפי' היה בדעתו ללכת שאם ילך לו לא יראה שקם בשביל אביו וה"ה לכבוד רבו יעשו כן):
י סָעִיף ז מוהר"ם. כתבו עליו שמיום שעלה לגדולה לא הקביל פני אביו ולא רצה שאביו יבוא אליו. ט"ז:
יא סָעִיף ח אב. והב"ח כתב דגם סברא הראשונה ס"ל דאין לחלק בין לכבדו או לצערו אלא שטעמו דכיון שצריך לשלם אח"כ כל הפסדו לכן אין להכלימו בשביל כך והי"א ס"ל דכדי שלא לטרוח למיקם בדינא ודיינא יכול למנעו עכ"ל:
יב סָעִיף ט לברכה. גם תוך י"ב חודש יכול לומר ז"ל רק דלאחר י"ב חדש לא יאמר הכ"מ משום דמשפט רשעים בגיהנם רק י"ב חודש וכן נוהגין. ש"ך וכ' הט"ז קשה לי ממ"ש רמ"א בסי' שע"ו נהגו שאין אומרים קדיש רק י"א חדשים שלא להחזיקו כרשע ולמה יחתום הכ"מ כל י"ב חודש וצ"ל דשאני לענין הכ"מ כיון דלאחר י"ב חדש צ"ל ז"ל ובחודש הי"ב א"א לו' ז"ל דשמא לא זכה עדיין לעה"ב ויש כאן שקר ואם לא יאמר כלל יש כאן זלזול שהכל יודעים שמת. ממילא א"א להיות בשב וא"ת ע"כ מוטב להזכירו בשם הכ"מ שאין זה זלזול וגם אינו שקר דהא אומר אם יש עליו דין הריני מקבלו דהא אפ' על צדיק גמור אומרים כן ואפשר שלא ראה פני גיהנם משא"כ לענין קדיש יותר נכון שלא לומר כלום ולהיות בשב וא"ת דאף אם אינו זוכה עדיין מ"מ אין שקר יוצא מפיו וכ' עוד בש"ס אית' שיאמר זכרונו לברכה לחיי העוה"ב ואותן החותמין זלה"ה מחסרין ל' וצריכין לחתום זללה"ה עכ"ל:
יג סָעִיף י ויצוה. בט"ז כתב שהראב"ד השיג ע"ז דממ"נ אי מהני להם שמירה למה ילך ויניחם אם א"א לשמרם מה מהני צווי לאחרים בשמירה וכן כתב בדרישה וכן עיקר עכ"ל:
יד סָעִיף יד מניח. שגם אמו חייבת בכבוד אביו:
טו סָעִיף יז משועבדת. ונראה אם אין בעלה מקפיד חייבת בכל דבר שאפשר כמו האיש. ש"ך:
טז סָעִיף יח לכבד. כ' הש"ך מיהו אע'פ שאינו מחויב לכבדו אסור לצערו כדלקמן סי' רמ"א ס"ד וה' (וכ' בס"ח המעשה שהיה מפתח תחת מראשותיו של אביו ולא ניערו כו' דוקא כשהאב אינו מצטער על שלא הקיצו אבל אם האב שמח ביותר אם הקיצו מצוה להקיצו ומקיצו ללכת לבהכ"נ או לדבר מצוה ע"ש סי' של"ז):
יז סָעִיף כד חמיו. כתב הב"ח דה"ה חמותו והיינו דמחויב לכבדם כמו שאר זקנים וסמכו במקצת לכבוד אב ואם:
יח סָעִיף כד דחייב. וכתב הב"ח ולפ"ז נראה דאם יש לבן ואין לו לאב כייפינן ליה לבן הבן כפי אשר יכול כדלעיל ס"ה בבן אצל האב:
א סָעִיף ב ולא סותר את דבריו. עיין בספר עצמות יוסף קדושין דף ל' שכתב דהבן עם האב יכולים להקשות ולתרץ ולהסיק מסקנת ההלכה ואין בזה משום סותר את דבריו ע"ש:
ב סָעִיף ב ולא יקראנו בשמו. ונראה לי דאם אחרים שואלים ממנו בן מי אתה מותר לומר להם בן ר' פלוני אני וראיה לזה ממ"ש מהרש"ל ביש"ש פ"ק דקדושין סי' ס"ה דהא דהרא"ש הזכיר רבו מהר"מ בשמו מפני שהיה לו שאר חכמים שהיו רבותיו הוצרך להזכירו כו' ובאביו לכ"ע אסור מפני שאין לו אלא אב אחד והא דהטור הזכיר את אביו מפני שהזכירו בלשון כבוד הרא"ש כלומר ראש לכל ישראל עכ"ד א"כ כשהוצרך להזכירו שאין יודעים אותו גם באביו שרי:
ג סָעִיף ב משנה שמם. עיין ברש"י גיטין דף ל"ד ע"ב גבי אביי ודוק:
ד סָעִיף ה וזן אביו. עיין בתשובת הרדב"ז ח"ב סימן תרס"ג שכתב דאם יש לו לבן. כמו שחייב לזונו חייב לפרוע עליו את המס המוטל על הראש ע"ש עוד:
ה סָעִיף ו לא יאמר עשו לי. עיין בנ"צ מה שכתבתי בזה:
ו סָעִיף ז לעמוד מפני אביו. יש להסתפק סומא אי חייב לעמוד מפני אביו ואמו ורבו כשיודע שהם לפניו או לא. ובנ"צ הארכתי בזה והוכחתי מן הש"ס דיש חילוק בין חכם לאביו ואמו ורב מובהק. דבחכם ורבו שאינו מובהק פטור הסומא דלא כבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל לקמן סימן רמ"ד סק"א בשם בה"י אבל באביו ואמו ורבו מובהק גם סומא חייב:
ז סָעִיף יב ואם התחיל. עיין בספר חומות ירושלים סי' ר"ס מה שכתב בזה:
ח סָעִיף יג תלמוד תורה גדול. היינו דווקא אם צריך לילך חוץ לעיר (כמ"ש בסעיף כ"ה) אבל אם הוא בעיר צריך לשרת את האב ולחזור לתורתו כמ"ש בסי' רמ"ו סי"ח. כ"כ הפר"ח בלקוטים. ובזה מתורץ קושיית ס' המקנה בקדושין דף למ"ד ד"ה אסתייעא מלתא ע"ש:
ט סָעִיף יד מניח אמו. עבה"ט ונראה לי לכאורה דאם אמר לו אביו לעשות לו מלאכה שאין האשה מחוייבת לעשות לבעלה כאשר מבואר בש"ע אבן העזר סי' פ' ואמו ג"כ אמרה לו לעשות לה מלאכה ההיא דשניהם שוים להכי נקטו השקיני מים מפני שזו לעולם חייבת אף אם הכניסה לו כמה שפחות ע"ש מיהו אין זה ברור:
י סָעִיף יד ועוסק בכבוד אביו. ע' בתשובת רבינו עקיבא איגר זצ"ל סימן ס"ח שנשאל בענין צוואת אם שהוא נגד בצוואת אב וצוואת אב הוא בדבר שיש בו ח"כ איך יעשה הבן ודעת החכם השואל (הוא כבוד הגאב"ד דפ"ק ביאליסטאק זצ"ל) ואף אם ירצה הבן לשמוע לאביו ולא יחוש לח"כ אינו רשאי. מאחר דבכה"ג ליכא מצוה לשמוע לאביו (כדלעיל ס"ה) ממילא צריך לשמוע לאמו והשיב לו ע"ז לכאורה נראה דאף אם לא היה בצואת האב ח"כ י"ל דדמי לאם נתגרשה אמו דשניהם שוים ולאיזה שירצה יקדים ה"נ במתה אמו כי המות יפריד ביניהם. אמנם דבר זה נסתר מדברי הב"י לקמן סימן שע"ו בענין לומר קדיש על אמו בחיי אביו ע"ש ועכ"פ בנ"ד מאחר דיש ח"כ לאיזה שירצה ישמע אבל מה דכתב הרב השואל דממילא צריך לשמוע לאמו ולא לאביו. ז"א כיון דבעצמותו חל עליו חיוב דכבוד אב אלא דהתורה לא חייבתו בח"כ ומ"מ אם עושה כן לא מקרי בכלל אינו מצווה ועושה דהמצוה בעצמותו מקיים כדינו אלא דאינו חושש לח"כ ע"ש שהביא ראיה לסברתו. וע"ש עוד בענין מי שמצווה לבניו דרך צוואה ליתן מממון ירושתם לפלוני כך וכך אם צריכים לקיים הצוואה מדין כבוד ע"ש מ"ש בזה:
יא סָעִיף יד מגורשת מאביו שניהם שוים. עיין בתשובת נו"ב תניינא חלק אה"ע סוף סימן מ"ה שכתב דהא דהברירה ביד הבן לשמוע למי שירצה דוקא במגורשת אבל באלמנה אם אביו צוה לו איזה דבר לעשות אחר מותו ואמו האלמנה מצוה לו להיפך יניח כבוד אב ויקיים כבוד האם דלעולם כבוד חי עדיף מכבוד המת ואף דאמרינן מכבדו בחייו ומכבדו במותו מ"מ עיקר הכבוד הוא בחיים וא"כ מניח כבוד אביו המת ועוסק בכבוד האם שהיא בחיים ע"ש ועיין בתשובת רבינו עקיבא איגר סימן ס"ח שכתב דדבר זה נסתר מדברי הב"י לקמן סימן שע"ו בענין לומר קדיש על אמו בחיי אביו דאם אביו מקפיד כבוד אב עדיף מכבוד אם ע"ש ולא קאמר משום דכבוד מחיים עדיף מכבוד לאחר מיתה ויהיה נ"מ לדינא דאפי' בהיפוך אם אביו מת וצוה לו לומר קדיש אחריו ואמו מקפדת דישמע לאמו ע"ש:
יב סָעִיף יד שירצה יקדים. ומהרש"ל ביש"ש פ"ק דקדושין סימן ס"ב פסק כר"י דלא יקדים אחד לשני ע"ש. עוד כתב שם דדוקא לענין כבוד הוא כן אבל לענין לפדות מן התפיסה האם קודמו ע"ש ונראה לי דה"ה אם באו לשאול מזון וכסות יקדים לאמו כמ"ש לקמן סימן רנ"א סעיף ח' דבזה אשה קודם לאיש ע"ש:
יג סָעִיף טו מצוה של דבריהם. עיין בתשובת כנסת יחזקאל סי' ל"ה הובא בבה"ט של מהרי"ט סימן רס"ג סק"ג:
יד סָעִיף טו לא ישמע לו. עיין לקמן סי' שע"ו ס"ג בהג"ה באם אביו מוחה שלא יאמר קדיש על אמו לא ישמע לו וכ"כ ביש"ש פ"ק דקדושין סי' ס"ג מפני שאביו עובר על ואהבת לרעך כו' וכתב עוד אכן מה שנהגו האבלים ללבוש לכבוד המת שאינו מן החיוב פשיטא שיכול למחות ע"ש:
טו סָעִיף יח דאינו מחויב. ומ"מ לא נקרא אינו עושה מעשה עמך לענין שיהא פטור מלכבדו אלא אם שינה באולתו ולא בפעם א'. כ"כ הפ"י בב"ק דצ"ד ע"ש. ובזה מתורץ קושיית ספר המקנה בקדושין דף ל"ב בד"ה מניח ע"ש ועיין מ"ש לעיל סי' רכ"ח ס"ק ל"ה בשם תשובת נו"ב:
טז סָעִיף יט שמחל. עיין בתשובת רדב"ז ח"א סימן תקנ"ד שכתב דהא דכבודו מחול היינו שנפטר הבן מעונש אם לא כבדו אבל מ"מ אכתי מצוה איכא ע"ש:
יז סָעִיף כ אחר כ"ב. כתב מהרש"ל פ"ק דקדושין סימן ס"ח שאין לנדותו עד שיעבור כ"ד אבל מ"מ אסור מכ"ב. וכל זה בלא נשא אבל אם הוא נשוי נקרא גדול בעיני הבריות וכפי לשון בני אדם ע"ש:
יח סָעִיף כב בכבוד אחיו הגדול. עיין בתשובת כנסת יחזקאל סימן כ"ה ד' ל"ו ע"ג שהביא דיש פלוגתא בין הרמב"ם והרמב"ן בספר השרשים אם חייב בכבוד אחיו הגדול אף לאחר מיתת אביו ואמו עוד טעם הכבוד הוא רק משום כבוד אביו ואמו כמו באשת אביו ואינו חייב לכבדו רק כל זמן שאביו ואמו קיימים ע"ש ועיין בד"מ סק"ז:
יט סָעִיף כב אחיו הגדול. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל ועי' בשבו"י שם שכתב עוד דדוקא לאחיו הגדול חייב לכבד ולא לאחותו הגדולה רק מדרך ארץ שלא לדבר בפני מי שגדול ממנו ע"ש:
כ סָעִיף כד חמיו. עבה"ט דה"ה חמותו וכן מבואר בש"ע לקמן סי' שע"ד ס"ז שכתב משום כבוד חמיו וחמותו ע"ש. ומ"ש עוד והיינו דמחויב לכבדם כמו שאר זקנים כ"כ הש"ך בשם הב"ח ונראה דזה מוכרח מדלעיל סעיף י"ז שאשה נשואה פטורה כו' דאל"כ היתה חייבת כיון שגם בעלה חייב בכבוד אביה שהרי הוא חמיו וכמו בסעיף י"ד וע"ש:
כא סָעִיף כד אלא דחייב. עיין בש"ס סוטה דף מ"ט ע"ב דאיתא שם אטו ברך אנא בר ברתך אנא ובפירש"י שם ועיין עוד במכות דף כ"ב גבי בן בנו נעשה לו גואל הדם ובפירש"י שם ודוק. ועיין בתשובת שארית יוסף סי' י"ט (הובא לקמן סי' רמ"ב סכ"א בנ"צ שם) ובספר אמרי שפר להגאון מוהר"א בן חיים פרשת תולדות ובשו"ת תשובה מאהבה ח"א סימן קע"ח ובתשובת שתי הלחם מ"ש בזה:
כב סָעִיף כה שהוא בוטח שיראה. כתב בס' חמודי דניאל כ"י נראה דה"ה אפילו ספק לו שמא יראה סימן ברכה מותר. וכתוב עוד אחד היה רוצה להתפלל בבהכ"נ שמתפללין שם יותר בכוונה ואמו מוחה בזה אין צריך לשמוע לה:
כג סָעִיף כה א"צ לשמוע לאביו. עיין בתשובת חוות יאיר סי' רי"ד שנשאל באשה שציותה בחליה קודם פטירתה לבנה שלא ישכיר ביתו להבא לשום אדם. ודר בו בשכירות שנה זקן ת"ח ובעל מעשים אם הבן מחוייב לקיים צוואת אמו בזה וכתב דלכאורה אינו מחוייב לחוש לה מאחר שהת"ח מתמיד בתורה וקיי"ל גדול ת"ת מכבוד או"א וארז"ל יכול א"ל אביו היטמא כו' וקיי"ל אפילו איסור דרבנן והלא אין כבוד ה' יותר מלמוד תורה והרי איתרבי ת"ח מאת ה' ועוד כי הת"ח רוצה ללמוד בכל יום בחבורה כדי לזכות נשמתה ובלי ספק ניחא לה בהאי עלמא מ"מ אין כל זה מספיק שיעבור הבן על צוואת אמו כי לא דמי להיטמא או אל תחזיר או מיחה שלא ימחול לפלוני או לא יסע ללמוד למקום שלבו חפץ או שלא ישא פלונית דכולם מצוה דגופיה נינהו עשה או ל"ת משא"כ שיניח לת"ח ללמוד בביתו אף כי ודאי טוב וישר הוא מ"מ אינה חובה ולא מצוה דרמיא עליה כלל ועוד אחרי שצואתה היה דרך כלל שלא ישכיר ביתו לשום אדם מאחר דחלה הצוואה על שאר בני אדם חלה ג"כ על ת"ח וכו' ולכן אפילו לא היה להת"ח שום בית לדור בו אינו רשאי הבן להשכיר לו להבא כ"ש עתה שאפשר לו לשכור בית אחר ע"ש:
א סָעִיף א צריך כו'. שם ת"ר נאמר כו' ת"ר שלשה כו' תני תנא כו' בעו מיניה כו' כי אתא כו' ועתוס' שם ד"ה כבד כו' וד"ה ר"ט כו':
ב סָעִיף א ומ"מ כו'. עח"מ סי' צ"ז סט"ז בהג"ה:
ג סָעִיף ב בפניו. דהא מצינו שחולקין על אביהם ורבם ר' עם רשב"ג והרבה כיוצא וכן מכריעין:
ד סָעִיף ב אפי' לומר כו'. דאי כפירש"י היינו סותר. טור בשם הרמ"ה ועב"י שיישבו:
ה סָעִיף ב לא כו'. שם ת"ר חכם כו':
ו סָעִיף ב ולא כו'. שם במותו כו':
ז סָעִיף ב היה שם כו'. כפי' הערוך דשם אביי היה נחמני ורבה קראו אביי בשביל אביו וכולם קראו כן בשביל כבודו של אביי רק רבא שהיה חבירו קראו בשמו נחמני:
ח סָעִיף ב אבל שם כו'. כמ"ש (שבת קמ"ז ב' וש"מ) א"ר כשלמדתי אצל ר' שמעון אבל לאביו עצמו לא כמש"ש בקדושין וכנ"ל אף לאחר מותו:
ט סָעִיף ד וישמשנו כו'. כמ"ש בנדרים ל"ח ב':
י סָעִיף ה זה כו' ואם כו'. תוס' ד"ה אורו כו' ורי"ף וש"פ:
יא סָעִיף ה ואם כו' אבל כו'. עתוס' ל"א א' ד"ה כבד כו' ופי' הרא"ש בכה"ג דהא אמרינן משל אב אלא היכי דאמיד מתורת צדקה כנ"ל וכמש"ש ל"ב א' נ"מ לביטול כו' וא"ל דבל"ל לאב חייב משל בן דא"כ לוקמי התם בכה"ג וער"ש בפ"ק דפאה וז"ש וי"א כו' וגם סברא ראשונה מודה לזה:
יב סָעִיף ה ומ"מ אם כו'. גמ' שם:
יג סָעִיף ה ואם יש כו'. כנ"ל דדוקא דאמיד: (ליקוט) ואם י"ל כו'. הג"א שם (ע"כ):
יד סָעִיף ה ודוקא כו'. הוא תמוה ובאמת דהרמ"ה פליג על הנ"ל וכמ"ש ברי"ו בשמו דירושלמי ס"ל כיבוד משל בן ועוד דמגמ' דילן משוה לכבוד המקום כמ"ש נאמר כבד כו' דלא כירושלמי דאמר יותר:
טו סָעִיף ז ואם האב כו'. שם בעיות ולא אפשיטו וספיקא דאורייתא לחומרא. הרא"ש:
טז סָעִיף ז ואם הבן כו'. כמש"ש בר"ט ועתוס' ד"ה ר"ט כו': (ליקוט) ואם כו'. כ"מ בעובדא דר"ט שם ועתוס' שם ד"ה ר"ט כו' וער"נ שם וצ"ע (ע"כ):
יז סָעִיף ז דהא הרב כו'. שם:
יח סָעִיף ח עד היכן כו'. גירסת רי"ף ורמב"ם שם ת"ש עד ואינו מכלימו להכלימו שאני וכי הא דרבה כו':
יט סָעִיף ח וי"א כו'. כגירסא שלנו:
כ סָעִיף ח ודוקא כו'. דמאי דהוה הוה ועכשיו אין חסרון כיס:
כא סָעִיף ח ודוקא אם כו'. במש"ש ל"א א' צאו וראו כו' ושם ל"ב א' נ"מ לביטול כו':
כב סָעִיף ט (ליקוט) ויש מחמירין כו'. גדולה מזו מצינו להיפך ברשעים במ"ר של אסתר על פ' אשר הגלה מירושלים וש"מ וירושלמי (פ"ג דמגילה) כד הוי מטי ר' יונתן ורבנן להאי פסוקא אשר הגלה נ"נ הוו אמרין נ"נ שחיק עצמות ולמה לא הוה אמרין כן בירמיה אלא שכל נ"נ שבירמיה הי הוה ברם הכא מת הוה וכן כאן אפי' מזכיר אחר יב"ח מה שכ' בתוך יב"ח א"ל זלה"ה אלא הכ"מ וכ"ש בעת הכתיבה (ע"כ):
כג סָעִיף יב כגון כו'. רש"י שם:
כד סָעִיף יב מיהו אם כו'. דאף אם אפשר כו' כנ"ל כ"ש ע"י עצמו אח"כ:
כה סָעִיף יד ואם הוא מגורשת כו'. ערש"י שם ד"ה שבן כו':
כו סָעִיף טו (ליקוט) א"ל אביו כו'. אע"ג שאמרו שחוט לי בשל לי כו' ומשמע בריש יבמות דוקא ל"ת שיש בה כרת. סמך על המ"ר שאמר פ' נשא פי"ד יכול אפי' יאמר לך לעבור כו' ודכוותיה איש אמו כו' משמע דוגמת המלך וכ"ש הוא דהא מלך חמור מאביו ואמו כמ"ש בפ"ק דקדושין (ל"ב) והעובר על מצות מלך חייב מיתה ובאביו עשה בלבד ואמרינן בספ"ו דסנהדרין כל איש כו' יכול אפי' לדברי תורה כו' (ועתוס' יבמות ו' א' סד"ה ניגמר וד"ה והא ובד"ה שכן) (ע"כ): (ליקוט) א"ל כו'. בתד"א פכ"ז יכול אפי' א"ל אביו עבור על א' מכל המצות האמורות בתורה כו' הוי אומר על הכל ישמע לו חוץ מעל עבירה וגזל ודבר מכוער לכך נאמר הכהנים בוזי כו' (ע"כ):
כז סָעִיף טז האב כו'. עבה"ג וכמ"ש בפ' ע"פ (קי"ג ב'):
כח סָעִיף יח אפי' היה כו'. עתוס' שם ד"ה בשעשה כו' וא"ת כו' אבל הרי"ף ורא"ש כתבו דגמ' לא פריך אלא על חיובא אבל איסורא איכא:
כט סָעִיף יח וי"א כו'. ממ"ש בב"ק צ"ד ב' ג"כ בשעשה תשובה והא דסנהדרין לצערו שאני. הג"מ וטור (וע"ל סימן רמ"א ס"ק ו'):
ל סָעִיף יט אסור כו'. קדושין ל"ב א' ועבה"ג:
לא סָעִיף כ ולא מקרי כו'. שם ל' א':
לב סָעִיף כד חייב אדם כו'. עבה"ג וע' ילקוט שם: (ליקוט) חייב כו'. עבה"ג וכ"ה בשוחר טוב על פ' הזה והביאו בילקוט שם וע"ש מחלוקת ר"י ורבנן מ"מ לדינא משמע דלא פליגי (ע"כ): (ליקוט) ע' בילקוט ר"פ יתרו ע"פ וישתחו וישק לו (ע"כ):
לג סָעִיף כד (ליקוט) י"א כו'. מכות י"ב א' ל"ק הא בבנו כו' וערש"י שם (ע"כ):
לד סָעִיף כד ואינו נ"ל. ומגמ' דסוטה מ"ט א' ראיה למהרי"ק ונ"ל דלאבי אמו פטור וכמ"ש בב"ר פ' צ"ד בני בנות כו':
לה סָעִיף כה (ליקוט) תלמיד כו'. דאמרינן בספ"ק דמגילה גדול ת"ת כו' ואמרינן בפ"ד דעירובין (מ"ז) רי"א אף כו' שאין מן הכל כו' ואפי' משום כל מצוה שא"א להעשות ע"י אחרים נדחה כבוד או"א כמ"ש בסי"ב (ע"כ):
לו סָעִיף כה וכן אם כו'. כמ"ש בסט"ו וכמש"ש מ"א א' א"ד בהא כו' ועס"ה זה כו' וכ"ש צערא דגופא ועוד דלא אמרו אלא מאכילו כו' דשייך ביה אבוה ועתוס' ל"ב א' ד"ה ר"י. ונראה לר"י כו' וכ"ש לדידן כנ"ל ס"ה: (ליקוט) וכן כו'. עתוס' דיבמות ו' א' ד"ה שכן כו' ונראה לר"י כו' אלמא אין השליחות מצוה רק מה שמאכילו כו' וכ"ש כה"ג ועמש"ש (ע"כ): (ליקוט) וכן כו'. עתוס' יבמות ו' א' בד"ה שכן. ונראה כו' וז"ל הרמב"ן והרשב"א שם אחר שהרבו להקשות על פירש"י שם כתבו ונראין דברי ר"ח דאלאו דמחמר קאי כו' ואע"פ שא"ל האב לחמר אחר הבהמה לפי שאין עיקר כיבוד אלא במה שי"ל הנאה כמ"ש בקידושין (ל"א ב') איזהו כיבוד כו' אבל א"ל לעשות דבר שאין לו בה הנאה כו' ומ"ש יכול א"ל אביו היטמא לא לחנם אלא להביא פירות מבית הקברות וכיוצא וכן אל תחזיר כדי שלא יבטל מלהאכילו וכן מחמר דבנין בית המקדש כו' וע"ש ברשב"א שמשמע מדבריו שדוקא לדחות לאו ע"ש (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.