א הַמָּל מְבָרֵךְ: אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַמִּילָה; וַאֲבִי הַבֵּן מְבָרֵךְ בֵּין חֲתִיכַת הָעָרְלָה לַפְּרִיעָה: אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַכְנִיסוֹ בִּבְרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. הַגָּה: וְאִם אֵין אֲבִי הַבֵּן אֵצֶל הַמִּילָה, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאָדָם אַחֵר מְבָרֵךְ בְּרָכָה זוֹ, דַּהֲרֵי הַבֵּית דִּין מְצֻוִּין לְמוּלוֹ (רַמְבַּ"ם בְּשֵׁם י"א). וְנוֹהֲגִין שֶׁמִּי שֶׁתּוֹפֵס הַנַּעַר מְבָרֵךְ בְּרָכָה זוֹ (טוּר וּבְשֵׁם רַאֲבָ"ד והַגָּהַת מיי' בְּשֵׁם סמ"ק). וְכֵן אִם הָאָב בְּכָאן, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְבָרֵךְ (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נָתִיב א' וְכֵן כָּתַב בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם אַבּוּדַרְהַם). הָאָב וְהַמּוֹהֵל כְּשֶׁמְּבָרְכִים, צְרִיכִים לַעֲמֹד (טוּר וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם ב"ה). אֲבָל הַתּוֹפֵס הַנַּעַר, כְּשֶׁמְּבָרֵךְ, נוֹהֲגִים שֶׁיּוֹשֵׁב וּמְבָרֵךְ. יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכָּל הָעָם שֶׁהֵם אֵצֶל הַמִּילָה יַעַמְדוּ, שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּעֲמֹד הָעָם בַּבְּרִית (מְלָכִים ב כג, ג). (מָרְדְּכַי פר"א דְּמִילָה וּבְכָל בּוֹ וְר' יְרוּחָם וְאַבּוּדַרְהַם וְתַנְיָא) וְכֵן נוֹהֲגִין מִלְּבַד הַתּוֹפֵס הַנַּעַר, שֶׁהוּא יוֹשֵׁב. וְאִם אֲחֵרִים עוֹמְדִים שָׁם, אוֹמְרִים: כְּשֵׁם שֶׁהִכְנַסְתּוֹ לַבְּרִית כֵּן תַּכְנִיסֵהוּ לְתוֹרָה וּלְחֻפָּה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים. וַאֲבִי הַבֵּן, אוֹ הַמּוֹהֵל, אוֹ אֶחָד מֵהָעָם מְבָרֵךְ עַל הַכּוֹס: בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן. וְיֵשׁ נוֹהֲגִים לִטֹּל הֲדַס בְּיָדוֹ, וּמְבָרֵךְ עָלָיו, וּלְהָרִיחַ, וְאוֹמֵר: בא"י אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדֵּשׁ יָדִיד מִבֶּטֶן וכו'. וְנוֹהֲגִין שֶׁכְּשֶׁמַּגִּיעַ לִבְדָמַיִךְ חֲיִי, נוֹתֵן מֵהַיַּיִן בְּאֶצְבָּעוֹ וּפִי הַתִּינוֹק. וּכְשֶׁהַמּוֹהֵל מְבָרֵךְ בְּרָכָה זוֹ, רוֹחֵץ תְּחִלָּה יָדָיו וּפִיו, כְּדֵי שֶׁיְּבָרֵךְ בִּנְקִיּוּת (אַבּוּדַרְהַם).
ב אִם אֲבִי הַבֵּן הוּא מוֹהֵל בְּעַצְמוֹ, מְבָרֵךְ: לָמוּל אֶת הַבֵּן, לְדַעַת הָרַמְבַּ"ם. וְיֵשׁ חוֹלְקִין, (טוּר בְּשֵׁם בַּעַל הָעִטּוּר), וְכֵן נוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לְחַלֵּק מִיהוּ אִם בֵּרַךְ לָמוּל, אוֹ שֶׁבֵּרַךְ בִּרְכַּת לְהַכְנִיסוֹ לְחוּד, יָצָא (וְכֵן מַשְׁמָע בְּהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי).
ג גֵּר שֶׁמָּל קֹדֶם שֶׁנִּתְגַּיֵּר, וְקָטָן שֶׁנּוֹלַד כְּשֶׁהוּא מָהוּל, כְּשֶׁמַּטִּיפִין מִמֶּנּוּ דַּם בְּרִית אֵינָם צְרִיכִים בְּרָכָה. וְכֵן אַנְדְּרוֹגִינוּס אֵין מְבָרְכִין עַל מִילָתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ זָכָר וַדַּאי. הַגָּה: אֲבָל כְּשֶׁחוֹזְרִין עַל צִיצִין הַמְעַכְּבִים הַמִּילָה, צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ כָּל הַבְּרָכוֹת, אֲבָל אֵין לוֹמַר קַיֵּם אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה וכו' (בִנְיָמִין זְאֵב סִימָן ל' בְּשֵׁם אֲגֻדָּה).
ד מַמְזֵר, כְּיִשְׂרָאֵל הוּא וּמְבָרְכִים עָלָיו בִּרְכַּת מִילָה עַד כּוֹרֵת הַבְּרִית, אֲבָל אֵין מְבַקְּשִׁים עָלָיו רַחֲמִים. וּמְפַרְסְמִין בִּשְׁעַת מִילָתוֹ שֶׁהוּא מַמְזֵר. (מהרי"ל). בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וּבְאַרְבָּעָה צוֹמוֹת, לֹא יְבָרֵךְ עַל הַכּוֹס (טוּר בְּשֵׁם בַּעַל הָעִטּוּר וְעוֹד פּוֹסְקִים) ; מִיהוּ בְּג' צוֹמוֹת מֵהֶם, שֶׁהַיּוֹלֶדֶת אֵינָהּ מִתְעַנָּה, יָכוֹל לְבָרֵךְ עַל הַכּוֹס וְתִטְעֹם מִמֶּנּוּ הַיּוֹלֶדֶת, אִם הִיא שׁוֹמַעַת הַבְּרָכָה, וּמִתְכַּוֶּנֶת שֶׁלֹּא לְהַפְסִיק בִּדְבָרִים בֵּין שְׁמִיעַת הַבְּרָכָה לִשְׁתִיַּת הַכּוֹס. אֲבָל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וּבְתִשְׁעָה בְּאָב, שֶׁאֵין הַיּוֹלֶדֶת יְכוֹלָה לִשְׁתּוֹת, אֵין מְבָרְכִין עַל הַכּוֹס. וּבְתִשְׁעָה בְּאָב, אַסָא נָמֵי לֹא מַיְתִינָן מִטַּעֲמָא שֶׁאֵין מְבָרְכִין עַל הַבְּשָׂמִים בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת שֶׁחָל בּוֹ תִּשְׁעָה בְּאָב. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּמְבָרֵךְ אַכּוֹס בְּכָל תַּעֲנִיּוֹת וְנוֹתְנִים הַבְּרָכָה לְתִינוֹקוֹת קְטַנִּים (תּוֹסָפוֹת בַּכֹּל מְעָרְבִין וּמָרְדְּכַי דְּיוֹמָא) וְכֵן פָּסַק בַּטּוּר א"ח סִימָן תקנ"ט, וְכֵן נוֹהֲגִין. וּבְיוֹם כִּפּוּרִים נוֹהֲגִין לִתֵּן לַתִּינוֹק הַנִּמּוֹל, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר באו"ח סִימָן תרכ"א. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַף בְּלֹא תַּעֲנִית יוֹצְאִים בָּזֶה (כָּל בּוֹ), אֲבָל אֵין נוֹהֲגִין כֵּן, אֶלָּא הַסַּנְדָּק שׁוֹתֶה כְּשֶׁאֵינוֹ תַּעֲנִית.
ה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי תִּינוֹקוֹת לָמוּל, יְבָרֵךְ בְּרָכָה אַחַת לִשְׁנֵיהֶם, וַאֲפִלּוּ אִם שְׁנַיִם מָלִים, הָרִאשׁוֹן יְבָרֵךְ עַל הַמִּילָה וְעוֹלֶה גַּם לַשֵּׁנִי, וְהַשֵּׁנִי יְבָרֵךְ: אֲשֶׁר קִדֵּשׁ יָדִיד, וְעוֹלֶה גַּם לָרִאשׁוֹן, וַאֲפִלּוּ אֵין הַנַּעַר לְפָנָיו בִּשְׁעַת הַבְּרָכָה, כֵּיוָן שֶׁדַּעְתּוֹ עָלָיו, רַק שֶׁלֹּא יַסִיחַ דַּעְתּוֹ בֵּינְתַיִם. (ד"ע בְּבֵית יוֹסֵף וְלֹא כְּרַבֵּנוּ יְרוּחָם). הַגָּה: אֲבָל אִם שָׂח בֵּינְתַיִם אוֹ שֶׁלּא הָיָה דַּעְתּוֹ עַל הַב' מִתְּחִלָּה, צָרִיךְ לְבָרֵךְ: אֲשֶׁר קִדֵּשׁ יָדִיד, עַל הָרִאשׁוֹן, וְלַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ עַל מִילַת הַשֵּׁנִי. וְדַוְקָא אִם שָׂח בִּדְבָרִים שֶׁאֵינָן צָרְכֵי הַמִּילָה, אֲבָל בְּצָרְכֵי מִילָה לֹא הָוֵי הֶפְסֵק (רַבֵּנוּ יְרוּחָם וּמָרְדְּכַי ס"פ כִּסוּי הַדָּם וְאַבּוּדַרְהַם). וַאֲפִלּוּ אִם שָׁכַח וּבֵרַךְ: אֲשֶׁר קִדֵּשׁ יָדִיד, לְאַחַר הָרִאשׁוֹן, אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ עַל הַמִּילָה, דִּבְרָכָה לֹא הָוֵי הֶפְסֵק (רַשְׁבָּ"א סִימָן שפ"ב וּבְכָל בּוֹ), כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר סִימָן כ"ח לְעִנְיַן כִּסּוּי דָּם. וְאִם שְׁנֵי הַיְלָדִים שֶׁל אָדָם אֶחָד, הָאָב אוֹמֵר: לְהַכְנִיסָם בִּבְרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מָרְדְּכַי וְאַבּוּדַרְהַם), וְכֵן אוֹמֵר: קַיֵּם אֶת הַיְלָדִים, וְכו', וִיתַקֵּן כָּל צָרְכֵי הַמִּילָה לְכָל אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, כְּגוֹן הַנֵּר שֶׁמַּדְלִיקִין, יַעֲשֶׂה לְכָל אֶחָד נֵר בִּפְנֵי עַצְמוֹ (מהרי"ל).
ו הֵיכָא דְּאֶפְשָׁר, עָבְדִינַן לְמִילָה בַּעֲשָׂרָה. וְהֵיכָא דְּלֹא אֶפְשָׁר, עָבְדִינַן בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה.
ז כְּשֶׁהָאָב עַצְמוֹ מוֹהֵל אֶת בְּנוֹ, הוּא מְבָרֵךְ: שֶׁהֶחֱיָנוּ. וְאִם הַמּוֹהֵל הוּא אַחֵר, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין שָׁם בִּרְכַּת שֶׁהֶחֱיָנוּ. וּלְהָרַמְבַּ"ם, לְעוֹלָם הָאָב מְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ עַל כָּל מִילָה וּמִילָה, וְכֵן נָהֲגוּ בְּכָל מַלְכוּת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְסוּרְיָא וּסְבִיבוֹתֶיהָ וּמַלְכוּת מִצְרַיִם. הַגָּה: וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ נוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ, אֲפִלּוּ כְּשֶׁהָאָב עַצְמוֹ מָל בְּנוֹ, אִם לֹא שֶׁמָּל בְּנוֹ הַבְּכוֹר שֶׁחַיָּב לִפְדּוֹתוֹ מְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ בִּשְׁעַת מִילָה וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ בִּשְׁעַת פִּדְיוֹן, אֲבָל כְּשֶׁפָּטוּר מֵהַפִּדְיוֹן אֵינוֹ מְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ (עַל פִּי מהרי"ל).
ח אֵין צָרִיךְ לְכַסוֹת עֶרְוַת הַקָּטָן בִּשְׁעַת הַבְּרָכָה. אֲבָל יֵשׁ לְנַקּוֹת הַקָּטָן מִצּוֹאָתוֹ קֹדֶם שֶׁיְּבָרֵךְ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם כָּל בּוֹ וְהַגָּהַת סמ"ק סי' קנ"ח).
ט אֲבִי הַבֵּן עוֹמֵד עַל הַמּוֹהֵל לְהוֹדִיעַ שֶׁהוּא שְׁלוּחוֹ.
י נוֹתְנִין אֶת הָעָרְלָה בְּחוֹל וְעָפָר, וְכֵן רוֹקְקִים דַּם הַמְּצִיצָה אֶל הֶעָפָר, (מהרי"ל בְּשֵׁם יֵשׁ מְקוֹמוֹת). וְאִם הוּא שַׁבָּת, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ מוּכָנִים מִבְּעוֹד יוֹם. (בֵּית יוֹסֵף בְּפֵרוּשׁ בַּעַל הָעִטּוּר).
יא נוֹהֲגִין לַעֲשׂוֹת כִּסֵא לְאֵלִיָּהוּ, שֶׁנִּקְרָא מַלְאַךְ הַבְּרִית, וּכְשֶׁמַּנִּיחוֹ יֹאמַר בְּפִיו שֶׁהוּא כִּסֵא אֵלִיָּהוּ. הַגָּה: וְנוֹהֲגִין לְהַדֵּר אַחַר מִצְוָה זוֹ, לִהְיוֹת סַנְדָּק לִתְפֹּס הַתִּינוֹק לְמָהֲלוֹ (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק ג' דְּמִילָה). וְיָפֶה כֹּחַ הַסַּנְדָּק מִכֹּחַ הַמּוֹהֵל לְהַקְדִּימוֹ לִקְרִיאַת הַתּוֹרָה, דְּכָל סַנְדָּק הָוֵי כְּמַקְטִיר קְטֹרֶת (מהרי"ל בְּשֵׁם ר"פ), וְלָכֵן נוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לִתֵּן שְׁנֵי יְלָדִים לְבַעַל בְּרִית אֶחָד, כִּדְאָמְרִינַן גַּבֵּי קְטֹרֶת: חֲדָשִׁים לַקְּטֹרֶת (שָׁם בְּשֵׁם ר"פ). וְאֵין לְאִשָּׁה לִהְיוֹת סַנְדָּק לְתִינוֹק בְּמָקוֹם שֶׁאֶפְשָׁר בְּאִישׁ, מִשּׁוּם דְּהָוֵי כִּפְרִיצוּת. וּמִכָּל מָקוֹם הִיא עוֹזֶרֶת לְבַעֲלָהּ וּמְבִיאָה הַתִּינוֹק עַד בֵּית הַכְּנֶסֶת, וְאָז לוֹקֵחַ הָאִישׁ מִמֶּנָּהּ וְנַעֲשֶׂה סַנְדָּק (שָׁם בְּשֵׁם מוֹהֲרַ"ם). אֲבָל הָאִישׁ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת הַכֹּל בְּלֹא אִשָּׁה (כֵּן עָשָׂה מהרי"ל). נָהֲגוּ הַמּוֹהֲלִים לְהִתְפַּלֵּל בְּיוֹם הַמִּילָה, שֶׁנֶּאֱמַר: רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם (תְּהִלִּים קמט, ו).
יב נוֹהֲגִים לַעֲשׂוֹת סְעֻדָּה בְּיוֹם הַמִּילָה. הַגָּה: וְנָהֲגוּ לָקַחַת מִנְיָן לִסְעֻדַּת מִילָה, וּמִקְרֵי סְעֻדַּת מִצְוָה (פר"א דְּמִילָה וּבְאוֹר זָרוּעַ). וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל בִּסְעֻדַּת מִילָה, הָוֵי כִּמְנֻדֶּה לַשָּׁמַיִם (תּוֹסָפוֹת פ' ע"פ). וְדַוְקָא שֶׁנִּמְצְאוּ שָׁם בְּנֵי אָדָם מְהֻגָּנִים, אֲבָל אִם נִמְצְאוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵינָם מְהֻגָּנִים, אֵין צָרִיךְ לֶאֱכֹל שָׁם (ג"ז שָׁם). עוֹד נָהֲגוּ לַעֲשׂוֹת סְעֻדָּה וּמִשְׁתֶּה בְּלֵיל שַׁבָּת לְאַחַר שֶׁנּוֹלָד זָכָר נִכְנָסִים אֵצֶל הַתִּינוֹק לִטְעֹם שָׁם, וְהוּא גַּם כֵּן סְעֻדַּת מִצְוָה. (בת"ה סִימָן רס"ט מתוס' פֶּרֶק מְרֻבֶּה).
יג יוֹם מִילָה שֶׁחָל בְּיוֹם תַּעֲנִית צִבּוּר הַכְּתוּבִים, מִתְפַּלְּלִים סְלִיחוֹת וְאוֹמְרִים וִדּוּי כְּדַרְכָּם, וְאֵין אוֹמְרִים וְהוּא רַחוּם וְלֹא נְפִילַת אַפַּיִם, אֲבָל אוֹמְרִים אֵל אֶרֶךְ אַפַּיִם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א).
א סָעִיף א בין חתיכת הערלה כו'. משום דיש פוסקים לברך קודם המילה משום דכל מצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן ויש פוסקים לברך אחר המילה דשמא ימלך המוהל ולא ימול והוי ברכה לבטלה הלכך מברכים אחר המילה קודם הפריעה וחשיב שפיר עובר לעשייתן דמל ולא פרע כאילו לא מל ולשמא ימלך לא חיישי' כיון דכבר מל מיהו אם בירך קודם חתיכת הערלה או אחר הפריעה יצא בדיעבד וא"צ לחזור ולברך:
ב סָעִיף א להכניסו כו'. כתב בב"ה בשם הרשב"ץ כשהאנוסים מוהלין עצמן מברך אקב"ו להכנס בבריתו של אברהם אבינו עכ"ל ונראה דפשיטא שמברכים ג"כ על המילה:
ג סָעִיף א כשם שהכנסתו כו'. כן הוא הגירסא ג"כ בטור ורמב"ם ושאר פוסקים אבל בש"ס ואשר"י איתא כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה ולחופה ומע"ט וכן הוא באבודרהם וכן נוהגין ונראה דבהכי עדיף טפי לפי שלפעמים אין האב שם או שאין לו אב א"כ א"א לומר בלשון נוכח אלא בלשון נסתר כשם שנכנס כו' ולכך לא פלוג וגם נראה דאפי' מאן דגריס כשם שהכנסתו כו' מודה דכשם שנכנס נמי ש"ד כדאיתא בתניא דף קל"ג ע"א העומדים שם אומרים כשם שהכנסתו כו' ואח"כ כתב בדף קל"ה ע"א והעומדים שם אומרים כשם שנכנס לברית כו' כמ"ש למעלה בענין הברכות ע"כ:
ד סָעִיף א או אחד מהעם כו'. משמע אפי' אינו מוהל או אביו וכתב הב"ח ומנהגנו שהמוהל מברך לעולם ואינו ישר בעיני דלפעמים הוא ע"ה ולא די שאינו מבין אלא מדלג ומסרס תיבות ע"כ הירא דבר ה' לא יניח לברך ברכה זו אלא א' משאר העם המיוחד שבעם ע"כ. מיהו המנהג הזה מנהג קדמונים הוא שהרי גם הכל בו כתב בסימן ע"ג ועכשיו נהגו להיות המוהל מברך בפ"ה ואקי"מ כו' ואומר קיים את הילד כו':
ה סָעִיף א ואומר כו'. אשר קדש ידיד מבטן וחוק בשארו שם וצאצאיו חתם באות ברית קודש על כן בשכר זאת אל חי חלקנו צורנו צוה להציל ידידות שאריתנו משחת למען בריתו אשר שם בבשרנו בא"י כורת הברית. כן הוא בש"ס וטור ושאר פוסקים ועיין פי' ברכה זו בב"י בשם הפוסקים ועיין בספר תניא ג"כ בפי' ברכת המילה ובמנהגים ונ"ל שע"כ בשכר זאת כו' הוא תפלה ובקשה על העתיד וצוה צ"ל נקוד בפת"ח הצד"י ובציר"י הוי"ו דלא כמו שנקוד בכל נוסחאות הלוחות שבב"ה צוה בחיר"ק הצד"י וקמץ הוי"ו וכן נוהגין כל מוהלים לאמרו שלפי זה הוא לשון עבר ואינו מתיישב ע"כ בשכר זאת כו' גם לא שייך ל' צוואה אלא ל' הבטחה אלא ודאי כמ"ש וכן מוכח באגודה בשם הרמב"ם שכתב שואל מאת ה' ואומר אתה צורנו צוה להציל ידידות שארינו משחת כו' וכן בהלכות גדולות דף כ"ד ע"א גריס ע"כ בשכר זאת אל חי יהא חלקנו להציל ידידות שארינו משחת כו' ואף ע"ג דאנן לא גרסינן הכי ולא אמרינן הכי מכל מקום נשמע מיניה דל' תפלה היא להבא ואין לתמוה מ"ש צוה להציל לשון נוכח להקב"ה ואח"כ אומר למען בריתו כו' לשון נסתר שכן הוא נוסח הברכות והתפלות בכמה מקומות:
ו סָעִיף א ונוהגים שכשמגיע כו'. לפי שאחר סיום ברכה הנ"ל אומר אלהינו ואלהי אבותינו קיים את הילד הזה לאביו ולאמו ויקרא שמו כו' עד סוף הפסוקים וכשמגיע לדמיך חיי כופלין ואומר לך בדמיך חיי ונותנין בכל פעם מהיין באצבעו ובב"י כתוב בשם אבודרהם וכל בו וריטב"א כשאין לתינוק אב או שאין לו אב ואם נוסחאות אחרות ע"ש אבל אנו נוהגין כשאין לו אב מדלגין לאביו ואומר קיים את הילד הזה לאמו כו' וכשאין לו ג"כ אם מדלגין גם אמו ואומר קיים את הילד הזה ויקרא שמו כו' וכ"כ בהגהת מנהגים ואם ח"ו נפטר אביו או אמו של תינוק מדלגין מן הברכה איזה שהוא ואומר קיים את הילד הזה לאביו או לאמו ע"כ וכן הוא בספר תניא דף קל"א ע"א:
ז סָעִיף ג וקטן שנולד כו'. ע"ל סי' רס"ג ס"ק ד':
ח סָעִיף ג שנולד כשהוא מהול כו'. א"צ ברכה. כתב הטור בשם בעל העיטור ומ"מ ברכה של להכניסו בבריתו של א"א ואקי"מ מברכים והמחבר העתיק לשון הרמב"ם משמע מדבריו דאין צריך ברכה כלל וכ"כ הרשב"א בתשובה סי' שכ"ט והר"ן פרק ר"א דמילה דה"ה שאין מברכין עליו להכניסו בבשא"א:
ט סָעִיף ד אבל אין מבקשין עליו רחמים. כלומר אין אומרים קיים את הילד כו' מטעם דלא ניחא להו לישראל הקדושים לקיים הממזרים שביניהם ומטעם זה העומדים שם אל יאמרו אחר שנימול כשם שנכנס לברית כו' כן הוא במהרי"ל:)
י סָעִיף ג אבל כשחוזרין כו'. כלומר גם בילד כשר אף ע"פ שאין מברכין על הספק מ"מ כשחוזרין על ציצין המעכבין כו' צריך לחזור ולברך כו' ולא יאמר קיים הילד אע"פ שהוא ילד כשר שכבר בקש עליו רחמים בתחלה וכן הוא בעט"ז וכן במהרי"ל ובהג"ה מנהגים בשם אגודה:
יא סָעִיף ד ומפרסמין בשעת מילתו כו'. וכ' במהרי"ל שהיו מלין אותו בחצר בית הכנסת אצל פתח בהכ"נ משא"כ בכשרים שמלין בפנים אצל הפתח:
יב סָעִיף ד מטעמ' דאין מברכין על הבשמים כו'. כלומר מטעם שאין מברכין על הבשמים בט' באב שחל להיות במוצאי שבת וכמו דנתבאר בא"ח בסי' תקנ"ו והיינו דריח תענוג הוא וה"ה הכא דאסור להריח במקום שנוהגין ליטול הדם ולהריח בשעת מילה כדלעיל סעיף א' זהו דעת המחבר אבל אינו מוכרח דנראה דהתם היינו טעמא משום שהנשמה יתרה הלכה במ"ש ונתקן ברכת הבשמים לתענוג להשיב נפשו אבל שיהא אסור בכל ט"ב להריח בבשמים זה לא שמענו:
יג סָעִיף ד וכ"פ המחבר בא"ח סי' תקנ"ט. סעי' ז':
יד סָעִיף ד אלא הסנדק שותה כו'. ובכל המקומות שהייתי אין נוהגין כן אלא נותנים לשתות לנערים קטנים:
טו סָעִיף ה או שלא היה דעתו על השני כו'. צ"ע דלעיל סי' י"ט ס"ז כ' הרב די"א דאפילו לא היה דעתו על השני א"צ לחזור ולברך כשהן ממין א' וכאן תינוקות הא מין א' הן בשלמא אבעל העיטור גופיה לק"מ דאע"ג דדברי הרב שם הם דברי בעל העיטור שהביא הטור שם וכאן כתב הטור בשם בע"ה כיון דלא אפשר למימהלינהו כחדא צריכה ברכה אכל חדא וחדא דל"ד לשחיטה דאפשר דשוחט הרבה בהמות ביחד בבת אחת אבל במילה א"א למימהלינהו כחדא והיינו שכתב בעל העיטור כיון דלא אפשר למימהלינהו כחדא כו' דל"ד לשחיטה מה"ט ודלא כהפרישה שכ' צ"ע הלא כתב בעל העיטור לעיל בדין שחיטה דאם הם ממין א' א"צ לחזור ולברך ואפשר דשאני שחיטה דדרך לשחוט כמה בהמות זה אחר זה משא"כ במילה עכ"ל ולא נהירא דהא משמע אפילו היה דעתו כאן על הרבה תינוקות מצריך בעל העיטור ב' ברכות מטעם דפרישית. שוב מצאתי בריב"ש סימן שפ"ד הביא לשון בעל העיטור וז"ל והיכא דאיכא ליה תרי ינוקא למימהל בבי כנשתא מסתברא לן כיון דלא אפשר למימהלינהו כחדא גופים מחולקים נינהו וצריכה ברכה אכל חדא וחדא ול"ד לשחיטה דהתם אפשר למישחט תרוייהו כחדא כדגרסינן השוחט והתיז ב' ראשים כאחד שחיטתו כשירה אבל הכא לא אפשר כו' עכ"ל הרי להדיא כמ"ש אבל על הרב קשיא כיון דפוסק כאן דא"צ לחזור ולברך כשהיה דעתו על השני מתחלה אלמא דסבירא ליה כהסכמת הפוסקים שחולקים על בעל העיטור ואע"ג דלא אפשר למימהלינהו כחדא סגי בחדא ברכה א"כ כשלא היה דעתו מתחלה נמי הא מין א' הוא וצ"ע. ולענין דינא העליתי בסי' י"ט ס"ק ט' דאפי' במין א' צריך לחזור ולברך א"כ ה"ה הכא מיהו היכא שאין מנהג כ' הב"ח שיש לנהוג ולברך אכל חדא וחדא ויהיו נזהרים שלא יביאו ב' תינוקות ביחד לב"ה אלא בזה אחר זה דלאחר שנימול הא' יביאו הב' עכ"ל וכן נכון לעשות משום דעל הרוב מפסיקין בינתיים בשיחה בטלה שאינה מצרכי מילה והוי הפסק לכ"ע וכ"כ מהרש"ל בפרק כסוי הדם ס' ט' שנמנעו בב' תינוקות שאינן של א' לפטרם בברכה א' כי כמה פעמים יביאו לידי שהיות גדולות והיסח הדעת:
טז סָעִיף ה ואפי' אם שכח וכו'. מהרש"ל שם כ' דה"ה אף הראשון יכול לברך אשר קדש אלא דלא ליתי לאנצויי הוא והיה נראה להביא ראיה לדבריו ממ"ש בית יוסף ומדברי רבי' ירוחם נראה שמברך אשר קדש אחר כל מילה וכו' אבל באמתלא נראה כלום בר' ירוחם שלא העתיק שם אלא תשובת ר' משולם לרבי שמחה דאם הם ב' מוהלים הא' יברך על המילה והב' לא יברך על המילה אלא אשר קדש כו' ויצאו שניהם לב' תינוקות עכ"ל והוא במרדכי ס"פ כל הבשר משמע דר"ל דהראשון לא יברך אשר קדש כלל אלא הב' וכן יש לנהוג:
יז סָעִיף ז אם לא שמל בנו הבכור כו'. ואין נוהגין כן מעולם אלא אין מברכין שהחיינו כלל אפי' ישראל שמל בנו הבכור וכן בדין וגם הרב שהוציא זה ממהרי"ל וכ"כ בד"מ וז"ל ומהרי"ל כתב דאין לאב לברך שהחיינו אא"כ מל בעצמו בנו דעכ"פ יצטרך לפדות בנו אבל אם לא יצטרך לפדות בנו כגון שבנו פטור מפדיון לא יברך שהחיינו עכ"ל נ"ל דאגב חורפיה לא עיין שפיר ואדרבה נהפוך הוא וז"ל מהרי"ל פעם אחת מל האב את בנו הבכור והאם היתה כהנת ושאלו את הרב אם צריך לברך שהחיינו מאחר דהאם כהנת והפקיעה את בנה מפדיון נתבטל ברכת זמן דשל פדיון ולכך אם יברך עתה הזמן בשעת המילה ואמר שלא יברך הזמן עכ"ל אלמא דאפילו בכהנת אמר שלא יברך זמן ול"מ אם לא היתה כהנת דלא יברך זמן דהא יברך בשעת פדיון ושלא כדעת הרב דיברך בשעת המילה ולא בשעת פדיון וזהו מן התימה דברכת שהחיינו בשעת פדיון מוזכר בש"ס סוף פסחים ובפוסקים לקמן סי' ש"ה ואין חילוק בדבר לומר דכשהאב מל לא יברך וגם מדבעי התם בש"ס מי מברך כהן מברך דמטי הנאה לידיה א"ד אבי הבן מברך דעביד מצוה כו' משמע דאין חילוק אלא בכל ענין יש לברך בשעת פדיון וכן נוהגין (שוב מצאתי בהגהת דרישה שכתב על דברי הרב ואין נוהגין כן אלא מברך שהחיינו בשעת פדיון ע"כ) וכן עיקר:
יח סָעִיף ח א"צ לכסות כו'. ואפילו למ"ד בא"ח סי' ע"ה דאסור לקרות ק"ש כנגד ערות קטן משום דבעינן והיה מחניך קדוש ואין בו כיון דלתקוני מילה קאתי קרינן ביה שפיר והיה מחניך קדוש ואינו אותה שעה משום ולא יראה בך ערות דבר כדכתב הרא"ש וגם בקטן כ"כ לא דיינינן ליה דין ערוה וא"צ לכסותו בשעת ברכה כמ"ש ה"ר יונה:
יט סָעִיף ח אבל יש לנקות כו'. ואע"פ שאין מרחיקין מצואת קטן עד שיהא ראוי לאכול כזית דגן וכמ"ש בא"ח ר"ס פ"א מ"מ מוטב לנקותו קודם הברכה:
כ סָעִיף י ואם הוא שבת צריך שיהו מוכנים כו'. היינו ע"פ מה שכתב בב"י בפירוש דברי העיטור בשם רב יהודה גאון אבל באמת נראה מדברי העיטור דאפילו מוכנים אסור גזירה שמא יביא עפר בשבת מבחוץ שאינו מוכן וכ"כ הב"ח וכן משמע בספר תניא דף קל"ג ע"א בשם רב יהודה גאון שכתב שם ובשבת לא יעשה כן שמא יביא עפר מבחוץ ע"כ וכתב הב"ח ומיהו העולם נהגו היתר בעפר מוכן מע"ש:
כא סָעִיף יא נוהגין לעשות כו'. ונוהגין להדליק נר בבית הכנסת בשעת המילה וכן הוא בתניא ובהגהת מנהגים ובמהרי"ל ונכלל בדברי הרב סוף סעיף ה':
כב סָעִיף יא שלא ליתן ב' ילדים כו'. כלומר שאין כופלין לתת בניו לבעל ברית אחד פעמים או שלש רק לכל בן בורר בעל ברית אחר וכן הוא במהרי"ל:
כג סָעִיף יא נהגו המוהלים כו' שנאמר רוממות אל בגרונם וגו'. ובתשו' מהר"ר משה מינץ סי' מ"ג כתב הא ליתא ולא נמצא דרשה זו בשום דוכתא רק הקטפים והדרשנים אומרים זה ואותו קרא נדרש ברבה בע"א ובפסיקתא נדרש לענין ד"ת כו' וכתב עוד שם דאין לדחות משום כך האבל להתפלל ביום המילה וכל המוחה באבל כאלו מוחה באדם לעשות מצוה וכאלו גוזל את המת אם לא במקום שיש מנהג קבוע ע"פ חכמים כו' ובהגהות מנהגים העתיק דבריו בקצרה אבל יש שם טעות בהעתק על כן נתפשט המנהג שהמוהל דוחה האבל ואינו נכון וכתב שם ועיקר הטעם לפי שעוסק במצוה לכך ראוי לו להתפלל:
כד סָעִיף יג מתפללים סליחות כו'. כתוב במנהגים סי' קל"ז ואם יש מילה בין כסה לעשור אומר זכור ברית דמילה ואל תפר בהשכמה וצ"ל גם פזמון יה איום ואומר אבינו מלכנו ואין אומר והוא רחום ותחנון גם בצום גדליה במילה אבל אומר אא"א ולמנצח ע"כ ובמנהג עשרה בטבת סי' ל"ט כתב ואומר זכור ברית דמילה ופזמונו כדפרישית לעיל ע"כ וכתב בהגהות שם וכן בכל תענית צבור אבל למנצח אומר משום צערא דינוקא ואין אומר יהי רצון אחר קריאת התורה ואם היו ב' בתי כנסיות בעיר באותו שאין מלין אומרים תחנון והכי נהוג וכן אין אומרים פיוטים של מילה באותו בית הכנסת שאין מלין בו. מכתבי מהר"א ע"כ וכ"כ בתשו' ר"מ מינץ סי' מ"ג דאומרים למנצח משום צערא דינוקא וכן הוא במהרי"ל וכן נוהגים ודלא כהאבודרהם שכ' גם אין אומרים יענך ה' ביום צרה מפני שהוא יום שמחה לאבי הבן ולא יום צרה וכ"כ בכל בו וגם אין אומרים למנצח מפני שיום המילה יום שמחה הוא על קיום המצוה ע"כ ואין נוהגין כן במדינות אלו ונראה דמקומות מקומות יש וכ"כ ברוקח ס"ס ק"ח במגנצ"א אומרים יענך ביום המילה שיש בו ט' פסוקים כט' חדשי העיבור כדאיתא בשוחר טוב ובווירמייש"א אין אומרים יענך ע"כ: בהגהות מנהגים שמלין קודם עלינו לשבח וכן המנהג. עוד נהגו שלא לחלוץ התפילין עד אחר המילה משום שהתפילין הם אות והמילה ג"כ אות:
א סָעִיף א בין חתיכת הערלה כו'. ובטור כתוב שרשב"ם חידש להנהיג לברך להכניסו קודם המילה דוקא כי להכניסו משמע להבא ועוד דצריך לברך בכל המצות עובר לעשייתן ור"ת כתב שא"צ לשנות המנהג וטעמו כתב הרא"ש דדוקא אם העושה המצוה הוא מברך אז צריך להיות עובר לעשייתן משא"כ כאן שנעשית על ידי אחר ורב שר שלום ס"ל ג"כ כר"ת אלא שהחמיר ואמר שיש איסור לברך עד לאחר המילה כיון שנעשית על ידי אחר והב"י כתב דגם ר"ת ס"ל כחומרא דרב שר שלום שהרי כתבו התוס' והרא"ש בפרק ר"א דמילה שר"ת החזיר המנהג לקדמותו לברך אחר המילה כו' ול"נ דאדרבה משם ראיה שהרי כתבו שמתחילה היו נוהגים לברך אחר המילה אלא שבא רשב"ם ושינה המנהג וע"ז הקפיד ר"ת ואמר שאין לשנות המנהג וע"ז הולכים לשם כל ראיותיו ליישב המנהג משמע דאי לאו שינוי מנהג לא היה מקפיד ומסקנת הרא"ש כמ"ש כאן דכיון שעושה הברכה קודם הפריעה הוה ג"כ עובר לעשייתה דמל ולא פרע כאילו לא מל ונראה שבזה יצא ידי שניהם כיון שאפשר בכך אבל במקום שלא אפשר בזה ודאי יעשה עובר לעשייתו וכפי מה שכתבתי בסימן א' סעיף ז' וכן משמע לשונו שכתב שזה מיקרי עובר לעשייתו משמע דגם בנעשה על ידי אחר ראוי לעשות עובר לעשייתו כל מה שאפשר ונ"ל דאב המל את בנו יעשה כדעת רשב"ם שיברך תחילה שתי הברכות דהיינו על המילה ולהכניסו ואחר כך יחתוך דאילו בין החיתוך לפריעה א"א לי כיון שהוא טרוד באמצע עשיית המצוה היאך יפסיק אז בברכה להכניס ותו דיש צער לתינוק שיפסיקו בין חיתוך ופריעה ויתמלא החיתוך דם ובדוחק ימצא הפריעה אח"כ ע"כ נראה דבזה ודאי אין לעשות בין חיתוך לפריעה מאי אית לך לומר שיאמר להכניסו אחר הפריעה הרי אף לר"ת ולרב שר שלום יש איסור בזה כיון שהוא עצמו עושה המצוה ודאי צריך להיות עובר לעשייתו ע"כ יאמר שניהם קודם החיתוך וכן נהגתי בעצמי בעת שמלתי בני יצ"ו והוא אליבא דכ"ע ואח"כ מצאתי שגם מהרי"ל פסק כן:
ב סָעִיף א כשם שהכנסתו כו'. כך היא הנוסחא ברמב"ם וטור אבל בגמ' הנוסחא כשם שנכנס ולפי מ"ש ב"י בשם הר"ן מנוח שהעומדים שם מברכים אותו שיזכה לשאר מצות שחייב אדם לעשות לבנו עכ"ל משמע שעל האב קאי ואותו מברכים שיכניסו לתורה ממילא נוסחת הפוסקים עיקר ומ"מ נראה שיש חילוק בדבר דאותן שרואין האב יאמרו לשון שהכנסתו כן תכניסהו כו' ואותן שעומדין מרחוק או שאין האב בבהכ"נ יאמרו כשם שנכנס כו' כנ"ל:
ג סָעִיף א ולחופה ולמע"ט. אומר תחילה חופה לפי שאין נענש בב"ד של מעלה עד בן עשרים וא"כ החופה קודמת שבן י"ח לחופה:
ד סָעִיף א מברך על הכוס. שא"א שירה אלא על היין. ב"י בשם המרדכי:
ה סָעִיף א ידיד מבטן. רש"י פי' דעל יצחק קאי ור"ת פי' על אברהם כמ"ש מה לידידי בביתי. וחוק בשארו זה יצחק. וצאצאיו חתם זה יעקב. ידידות שארנו זה הנשמה. משחת זה גיהנם. ואם נולד יתום מאב או מאם תמצא נוסח הברכה של קיים הילד בב"י בשם הריטב"א:
ו סָעִיף א בפי התינוק. בב"י כתוב ושמעתי שעושה צורת שדי באצבעותיו בעת שנותן יין בפי התינוק ונוהגין לכפול ואומר לך וכו' שהוא לרמז על ידי המילה זוכה לעוה"ז ולעוה"ב ע"כ ולא נתבאר מי האומר ברכה אשר קדש כו' ובטור כתב שאבי הבן או המוהל או א' מהעם אומר אותה ומנהגנו שהמוהל אומרה וכשיש שנים אחד מוהל וא' פורע אומר אותה הפורע ונראה ראיה לזה ממה שמצינו בא"ח סימן קע"ד דאותו שמברך על היין שלאחר המזון הוא מברך על המוגמר ה"נ מי שפורע יגמור מה שיש עדיין לפניו:
ז סָעִיף ג שאינו זכר. ודאי כאן שייך הג"ה אבל כשחוזרין על ציצין המעכבין המילה צריך לחזור ולברך אבל אין לומר קיים את הילד ע"כ וכ"פ מהרי"ל לענין מל ולא פרע ואח"כ פרע שא"צ לומר פעם שנית קיים את הילד:
ח סָעִיף ד אבל אין מבקשים כו'. כתב במהרי"ל שיש לקרות שמו כידור על שם הפסוק כי דור תהפוכות המה כדמצינו בפ' בתרא דיומא וכתב עוד שימולו אותו במקום אחר כגון בפתח בית הכנסת לא במקום שמלין הכשרים:
ט סָעִיף ד שאין היולדת יכולה לשתות. אע"ג דבא"ח סי' תקנ"ד כתב דכל ל' יום א"צ אומד ויכולה לאכול בט' באב מ"מ הא כ' שם רמ"א דמ"מ נהגו להתענות כל שאין להם צער גדול:
י סָעִיף ד לתינוק הנימול. משמע דאין צריך כאן כדי שיעור כוס של ברכה דהיינו מלא לוגמיו וכ"כ ב"י בסי' זה לעיל בשם הרשב"א וז"ל ששאלת כמה שיעור טעימה גבי מקדש בעינן מלא לוגמיו הכא גבי שאר ברכות לא בעינן מלא לוגמיו עכ"ל. וקשה דהא איתא בא"ח סי' ק"ז דכל דבר שצריך כוס צריך לשתות מלא לוגמיו וי"ל דהיינו מה שצריך כוס מדברי הגמ' משא"כ כאן שאינו אלא מצד שאין אומרים שירה אלא על היין כמ"ש ב"י בשם המרדכי ועל כיוצא בזה אמר הרשב"א:
יא סָעִיף ה ברכה אחת לשניהם. בטור כ"כ בשם הרא"ש וכן הוא שם בב' חתנים ובטור בא"ע סימן ס"א ס"ג ואפי' אין חתן השני בשעת הברכה. ויש להקשות למה כתב שם רמ"א שמשום עין הרע נוהגין לברך לכל אחד בפני עצמו ומאי שנא משני תינוקות דלא הצריך להנהיג כך. ונ"ל דודאי לכתחלה צריך החתן השני להיות גם כן אצל הברכה כיון שבר חיובא הוא ואז שייך חשש עין הרע כיון ששניהם ביחד משא"כ בתינוק שנימול אין צריך להיות אצל הברכה דלאו בר חיובא הוא אבל מ"מ נראה באם ידוע שהתינוק השני לא יבא כ"כ מהר ואיכא הפסק גדול בדבר ושיחה יעשו לכל א' ברכה בפני עצמו דהיינו ברכת המילה וכדעת בעל העיטור שמביא בטור ע"כ ראוי לנהוג שגם השני יהיה מוכן אחר ברכת הראשון למולו:
יב סָעִיף יא יאמר בפיו כו'. כתוב בזוהר פרשת לך לך דאבי הבן יאמר פסוק אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך והעומדים שם יאמרו סוף הפסוק נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך וכתב ד"מ ולא ראיתי נוהגין כן. ומקרוב נהגו כן רבים וכן שלמים שלומדים ספר הזוהר דהיינו שהעומדים אומרים כל הפסוק הזה אחר שמביאים התינוק לבית הכנסת:
יג סָעִיף יב בליל שבת כו'. הטעם שס בת"ה דאז הכל מצויים בבתיהם ואז ישוע הבן בגמ' לפר"ח וראיתי סמך אחד לזה ממדרש רבות פרשת אמור פרשה כ"ז ר' לוי אמר משל למלך שגזר ואמר כל אכסנאין שיש כאן לא יראו פני עד שיראו פני המטרונא תחילה כך אמר הקב"ה לא תביאו לפני קרבן עד שתעבור עליו שבת שאין ז' ימים בלא שבת ואין מילה בלא שבת עכ"ל. ובדרישה הביא מתשובת מהר"ר מנחם מה שנוהגים בשבת לבקר אצל התינוק הנולד שהוא אבל על תורתו ששכח כדאיתא פ' המפלת עכ"ל:
א סָעִיף א ואבי. כתב הט"ז ונ"ל דאם האב מל את בנו יברך תחלה ב' הברכות דהיינו על המילה ולהכניסו ואח"כ יחתוך הערלה (דאילו בין חיתוך לפריעה א"א לו כיון שהוא טרוד באמצע עשיית המצוה ואיך יפסוק בברכה להכניסו) וכן נהגתי כשמלתי את בני והוא אליבא דכ"ע ואח"כ מצאתי שגם מהרי"ל פסק כן עכ"ל (ונראה לי דדוקא ביש לו שניהם חיתוך ופריעה אבל אם הוא בחיתוך ואחר בפריעה יברך להכניסו אחר החיתוך קודם הפריעה כמו שאר אנשים) וכתב בבד"ה בשם הרשב"ץ כשהאנוסים מוהלין עצמן מברך אקב"ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו:
ב סָעִיף א שהכנסתו. כתב הט"ז ונראה דאותן שרואין האב יאמרו לשון שהכנסתו כן תכניסהו וכו' ואותן שעומדים מרחוק או שאין האב בבהכ"נ יאמר כשם שנכנס וכו' (וש"ך כתב דלעולם יאמרו כשם שנכנס וכו' ע"ש):
ג סָעִיף א מבטן. וכ' הש"ך שצ"ל צוה נקוד בפת"ח הצד"י ובציר"ה הוי"ו דלשון תפלה הוא להבא גם מנהגנו כשאין להילד אב מדלגין בנוסח הברכה תיבת לאביו ואמר קיים את הילד הזה לאמו וכו' וכשאין לו גם כן אם מדלגין גם אמו ואומר קיים את הילד הזה ויקרא שמו וכו' עכ"ל וכתב הט"ז כשיש ב' מוהלים א' מל וא' פורע אומר הברכה אותו שפרע וראיה לזה ממ"ש בא"ח סימן קע"ד דאותו שמברך על היין שלאחר המזון הוא אומר על המוגמר ה"נ מי שפורע יגמור עכ"ל:
ד סָעִיף ג ברכה. משמע דא"צ ברכה כלל אפילו ברכת להכניסו בבריתו שא"א ג"כ א"צ לברך. ש"ך:
ה סָעִיף ג אבל. וכ"פ מהרי"ל לענין מל ולא פרע ואח"כ פרע שא"צ לומר פעם שנית קיים את הילד וכו'. ט"ז:
ו סָעִיף ד מבקשים. כלומר אין אומרים קיים את הילד וכו' מטעם דלא ניחא להו לישראל קדושים לקיים ממזרים ביניהם וגם העומדים שם לא יאמרו אחר שנימול כשם שנכנס וכו' ויש לקרות שמו כידור ע"ש הפסוק כי דור תהפוכות המה גם ימולו אותו במקום אחר כגון בפתח בהכ"נ ולא במקום שמלין הכשרים עכ"ל מהרי"ל:
ז סָעִיף ד וט' באב. כ' הט"ז אע"ג דבא"ח סי' תקנ"ד כתב דכל ל' יום א"צ אומד ויכולת לאכול בט"ב מ"מ הא כ' שם רמ"א דמ"מ נהגו להתענות כל שאין להם צער גדול:
ח סָעִיף ד מטעמא. והש"ך כתב דאין זה ראיה מוכרחת דהתם היינו טעמא משום שהנשמה יתרה הלכה במ"ש ונתקן ברכת הבשמים לתענוג להשיב נפשו אבל שיהא אסור בכל ט"ב להריח בבשמים זה לא שמענו עכ"ל:
ט סָעִיף ד לתינוק. כ' הט"ז משמע דאין צריך כאן שיעור כוס של ברכה דהיינו מלא לוגמיו קשה דהא איתא בא"ח סימן ק"ץ דכל דבר שצריך כוס צריך לשתות מלא לוגמיו וי"ל דהיינו מה שצריך כוס מדברי הש"ס משא"כ כאן שאינו אלא מצד שאין אומרים שירה אלא על היין עכ"ל:
י סָעִיף ד הסנדק. וכ' הש"ך ובכל המקומות שהייתי אין נוהגים כן אלא נותנים לשתות לנערים קטנים:
יא סָעִיף ה דעתו. כתב הש"ך צ"ע דבסימן י"ט ס"ז כתב הרב די"א דאפילו לא היה דעתו על השני א"צ לחזור ולברך כשהן ממין א' וכאן התינוקות מין א' הן ולענין דינא העליתי בסימן י"ט דאפילו במין א' צריך לחזור ולברך א"כ ה"ה הכא מיהו היכא שאין מנהג כתב הב"ח שיש לנהוג ולברך אכל חדא וחדא ויהיו נזהרים שלא יביאו ב' תינוקות ביחד לבהכ"נ אלא בזה אחר זה דלאחר שנימול האחד יביאו הב' ע"כ וכן נכון לעשות משום דעל הרוב מפסיקין בינתיים בשיחה בטלה שאינה מצרכי המילה והוי הפסק לכ"ע וכ"כ מהרש"ל עכ"ל וכ' הט"ז יש להקשות למה כתב רמ"א בא"ע סימן ס"א ס"ג שמשום עין הרע נוהגין בב' חתנים לברך לכל א' בפ"ע ומאי שנא מב' תינוקות דלא הצריך להנהיג כן ונ"ל דודאי לכתחלה צריך החתן הב' להיות גם כן אצל הברכה כיון שבר חיובא הוא ואז שייך חשש עין הרע כיון ששניהם ביחד מה שאין כן בתינוק שנימול אין צריך להיות אצל הברכה דלאו בר חיובא הוא עכ"ל:
יב סָעִיף ה ובירך. והש"ך כתב בשם רבינו ירוחם דאם הם ב' מוהלים הא' יברך על המילה והב' לא יברך על המילה אלא אשר קדש וכו' ויצאו שניהם לב' תינוקות ע"כ משמע דהראשון לא יברך אשר קדש כלל וכן יש לנהוג דלא כמהרש"ל עכ"ל:
יג סָעִיף ז הבכור. והש"ך כתב ואין נוהגין כן מעולם אלא אין מברכין שהחיינו אפילו ישראל שמל בנו הבכור וכן בדין כי הרב הוציא כן ממהרי"ל ושם משמע להיפך דאין חילוק אלא בכל ענין יש לברך בשעת פדיון וכן נוהגין שוב מצאתי כן בהגהת דרישה וכן עיקר עכ"ל:
יד סָעִיף י מוכנים. ובאמת נראה מדברי העיטור דאפילו מוכנים אסור גזירה שמא יביא עפר בשבת מבחוץ שאינו מוכן וכ"כ הב"ח וסיים ומיהו העולם נהגו היתר בעפר מוכן מע"ש עכ"ל הש"ך:
טו סָעִיף יא בפיו. כתב הט"ז בשם הזוהר דאבי הבן יאמר פסוק אשרי תבחר וגו' עד חצריך והעומדים שם יאמרו סוף הפסוק נשבעה וגו' עד היכלך:
טז סָעִיף יא להתפלל. ובתשובת מהר"מ מינץ כתב דמ"מ אין לדחות משום כך האבל וכל המוחה באבל כאלו מוחה באדם לעשות מצוה וכאלו גוזל את המת אם לא במקום שיש מנהג קבוע על פי חכמים עכ"ל:
יז סָעִיף יב שבת. בדרישה הביא מתשו' מהר"ר מנחם מה שנוהגים בשבת לבקר אצל התינוק הנולד שהוא אבל על תורתו ששכח כדאיתא פ' המפלת עכ"ל:
יח סָעִיף יג נפילת. כתב בהגהות מנהגים אבל למנצח אומר משום צערא דינוקא ואין אומר יהי רצון אחר קריאת התורה ואם היו ב' בתי כנסיות בעיר באותו שאין מלין אומרים תחנון והכי נהוג וכן אין אומרים פיוטים של מילה באותו בהכ"נ שאין מלין בו והמנהג למול קודם עלינו לשבח עוד נהגו שלא לחלוץ התפילין עד אחר המילה משום שהתפילין הם אות והמילה גם כן אות:
א סָעִיף א המל מברך. כתב בספר חמודי דניאל כ"י נראה שהמל כשמברך צריך לכוין להוציא את הפורע והפורע צריך לכוין לצאת בברכתו ע"כ:
ב סָעִיף א ואבי הבן מברך. עבה"ט בשם ט"ז וכ"כ בתשובת רשב"ש סימן פ"ט וכתב עוד וכן אם לא מלו אביו שהוא מחויב למול את עצמו כשיגדיל מברך ג"כ להכנס דלא כדעת הר"י בר יקר ע"ש:
ג סָעִיף א ואם אין אבי הבן. עיין בתשובת רבינו עקיבא איגר סי' מ"ב ביתום שרוצים להכניסו בברית של א"א ואבי אביו יהיה המוהל יברך הוא להכניסו שהוא יותר ראוי מן הסנדק וע"ש עוד:
ד סָעִיף א מבטן. עבה"ט בשם ש"ך ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א סימן קמ"ו שמאשר ומקיים מנהג האומרים צוה בנקוד חיר"ק הצד"י לשון עבר דלא כש"ך והעלה דמ"ד הכי או הכי לא משתבש ע"ש:
ה סָעִיף ג המעכבים המילה. עיין בתשובת חתם סופר סי' רמ"ח שכתב דנראה פשוט אפי' על ציצין המעכבים הפריעה חוזר ומברך על המילה ולהכניסו אך כ"ז בידעינן בודאי שזה הציץ נשאר כך מתחלה ולא נימול כראוי אבל היכא שא"צ תיקון אלא מדרבנן משום מ"ע אין לברך ע"ש עוד בסימן רמ"ט מזה:
ו סָעִיף ד מבקשים. עבה"ט ועיין בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סימן ל"ה שאין להקפיד מלקרות שמות כשמות שהיה קודם אברהם אבינו ע"ה דלא כהמבי"ט ח"א סי' רע"ו שכתב דאין ראוי לקרוא בשם אדם או נח או שם ועבר דאין להעלות שם אלא מאברהם ואילך ע"ש דאין לחוש לזה שהרי מצינו רבי בנימין בר יפת ועקביא בן מהללאל וראובן קרא לבנו בכורו חנוך וכ"כ בספר ברכי יוסף עיין שם:
ז סָעִיף ד בג' צומות. עיין בתשובת רדב"ז החדשות סימן שפ"ה:
ח סָעִיף ד אלא הסנדק. עיין בה"ט בשם ש"ך ובספר חמודי דניאל כ"י כתב נראה דאין לנהוג כן דהנערים אינם שומעים הברכה ועדיף טפי שיטעום המברך:
ט סָעִיף ה שני תינוקות. עיין בתשובת ברית אברהם חלק א"ח סימן י"ד על דבר שתי מילות ביום א' ואחת מהם שלא בזמנה אם יש להקדים למול זה שנולד מקודם וכתב דגם בשתי מילות בזמנם לא מצא שום סברא להקדים דוקא לזה שנולד תחלה ומסימן שנ"ד גבי שני מתים אין ראיה דהתם חל החיוב מיד בשעה שמת האחד טרם מיתת השני משא"כ בזה דהחיוב חל ביחד מתחלת יום שמיני ומ"מ נהגו להביא תחלה זה שנולד מקודם אפשר שהוא מטעם שלא יתעורר קנאה ומחלוקת ועכ"פ ברור דאם הובא לבהכ"נ זה שנולד אחרון אין להמתין כלום רק למולו מיד וכל זה אם שניהם בזמנם אבל בנ"ד שאחת היא שלא בזמנה בודאי צריכים מקודם למול המילה שבזמנה ע"ש וכ"כ בתשובת יד אליהו סימן מ"א דמי שזמנו קבוע הוא קודם לזה שנדחה אף שנולד ראשון אך כתב דאם אירע שהביאו לבהכ"נ את התינוק שנדחה יש למולו מיד ולא להמתין על מי שזמנו קבוע ע"ש:
י סָעִיף ה ברכה אחת. עיין בתשובת דרכי נועם חי"ד סימן כ"ז שכתב דבמצרים נהגו לברך על כל אחד בפני עצמו ואחר מילת האחד אומרים פסוקים המלאך הגואל וכיוצא כדי להסיח דעת והוא מנהג ותיקין ואם הם של אדם אחד מברך האב להכניסו ג"כ על א' בפ"ע ע"ש ועיין בתשובת פרח מ"א ח"ב סימן ל"ב:
יא סָעִיף ה שלא היה דעתו. עיין ש"ך ס"ק ט"ו ועיין במגן אברהם סימן ח' ס"ק ט"ו:
יב סָעִיף ז מברך שהחיינו. עיין במגן אברהם סי' כ"ב סק"א:
יג סָעִיף יא סנדק. ונוהגים להתעטף בטלית ועיין בש"ת בא"ח סימן י"ח סק"ד שכתב בשם כנה"ג לפי המנהג שלא ללבוש טלית בט"ב שחרית גם לצורך להיות סנדק למילה לא ילבש טלית ומ"מ ראיתי סנדקי א' לבש ובירך ולא מחיתי בידו ע"ש:
יד סָעִיף יא כמקטיר קטורת. עיין בתשובת נו"ב חי"ד סי' פ"ו מ"ש בזה ועיין בש"ת בא"ח סי' תקצ"א סק"ג:
טו סָעִיף יא לבעל ברית אחד. עבה"ט לעיל סי' קע"ט שכתב בשם צוואת רי"ח לא יעשה חבירו סנדק לב' בניו אלא א"כ מת אחד:
טז סָעִיף יב לעשות סעודה. ואם אירע סיבה שלא עשאו סעודה ביום המילה יעשו ביום אחר. חמו"ד כ"י. ועיין בספר תולדות שבת בא"ח סימן ר"ן שכתב בהא דמצוה בו יותר מבשלוחו ראוי ליזהר גם בסעודת ברית מילה וחתונה ע"ש ועיין בש"ת שם:
יז סָעִיף יב סעודת מצוה. ע' במג"א סימן תכ"ח ס"ק י"ג:
יח סָעִיף יב כמנודה לשמים. עיין בה"ט של מהרי"ט ז"ל מ"ש לכן יצוה כו' ובתשובת מקום שמואל סי' פ' כתב בשם ספר שרביט הזהב דטוב לבטל מה שהשמש קורא על סעודת ברית מילה כי אולי לא ילכו מטעמים המתהוים ויהיה ח"ו בכלל נידוי ע"ש:
א סָעִיף א בין חתיכת כו'. כגי' שלנו שם המל כו' ואח"כ אבי הבן כו' ועתוס' שם ד"ה אבי כו' והר"נ כתב דכל ברכת שבח והודאה א"צ עובר לעשייתן וזהו הטעם לברכות השחר והרא"ש כתב שיש לברך קודם פריעה שעדיין עובר לעשייתן כמש"ש מל ולא כו' ועתוס' דפסחים ז' ב' ד"ה על. מיהו כו':
ב סָעִיף א ואם אין כו'. והרבה חולקים על זה ועב"י (וע"ל בס"ק ל"ה):
ג סָעִיף א וכן אם כו'. זהו לכ"ע כמ"ש בספ"ג דר"ה כל הברכות כו':
ד סָעִיף א האב כו'. דכתיב ימול לכם כמו בעומר וכמ"ש בא"ח ר"ס ח':
ה סָעִיף א י"א כו'. וכמ"ש בגמ' העומדין שם כו' וכ"ז חומרא בעלמא:
ו סָעִיף א כשם שהכנסתו כו'. רמב"ם וטור (וכ"ה בתוספתא פ"ו דברכות ובירושלמי שם פ"ט) אבל גירסא שלנו כשם שנכנס כו':
ז סָעִיף א ואבי כו'. מש"ש והמברך כו' משמע איזה שיהיה:
ח סָעִיף א על הכוס. עבה"ג:
ט סָעִיף א ונוהגין כו'. כמ"ש במ"ר משה היה מל ואהרן פורע ויהושע משקה:
י סָעִיף א לבדמיך כו'. משום דהשקאה אחרת בעגל היתה למיתה:
יא סָעִיף ב אם אבי כו'. פסחים ז' ב':
יב סָעִיף ב וי"ח כו'. ערש"י שם ד"ה והלכתא כו' וכמו בחמץ (וע"ל סי' ש"ה ס"ק ט"ו):
יג סָעִיף ב מיהו כו'. דהא לבער ולמול כ"ע מודי אלא שמברכין על כמ"ש בפ"ו דברכות (ל"ח) בשלמא אי כו':
יד סָעִיף ב או שבירך כו'. דברכת להכניסו היא תוספת על ברכת המילה שנצטוה אביו עליו יותר מאחר וברכת המילה נכלל בו אלא דלכתחלה יברך קודם על המילה כמו בברכת הפירות בכולל ואינו כולל:
טו סָעִיף ג גר כו' וקטן כו'. קטן כמ"ש בסי' רס"ג ס"ד וכ"ש גר כמש"ש קל"ח א' ארשב"א לא נחלקו כו' ע"מ נחלקו כו' ומ"מ צריך להטיף כמ"ש בסי' רס"ה ס"א ע"ש אבל אין מברכין על הספק ועבה"ג וערא"ש ר"פ כסוי הדם: (ליקוט) גר כו' וקטן כו'. ירושלמי פי"ט דשבת וב"ר פ' מ"ו המול ימול להביא את שנולד מהול תני רשב"א אומר לא נחלקו ב"ש וב"ה על שנולד מהול שהוא צריך להטיף ממנו דם ברית מפני שהיא ערלה כבושה על מה נחלקו על גר שנתגייר מהול שבש"א שהוא צריך להטיף ממנו דם ברית ובה"א א"צ ר"א בנו של ר"א הקפר אומר לא נחלקו ב"ש וב"ה ע"ז וע"ז שהוא צריך להטיף ממנו דם ברית ועל מה נחלקו על שנולד מהול כשחל שמיני שלו להיות בשבת שבש"א מחללין ובה"א אין מחללין (בספר האשכול מביא ג"כ הירושלמי כגירסא זו וע"ש) ר' יצחק בר נחמן בשם ר' הושעיא הלכה כדברי התלמיד ר"ל כר"א (ע"כ):
טז סָעִיף ג וכן אנדרוגינוס כו'. שג"כ הוא ספק וכמ"ש במתני' שם קל"ד ב' וכת"ק וכמ"ש בס"פ הערל: ) גי' רבינו כאן ההג"ה דסעיף ד' וכמ"ש הט"ז וכ"ה בש"ע הקטנים. [ולפי הסדר בש"ך הג"ה זו מקומה לפני ומפרסמין ולכן סדרי האותיות שלו מהופכים והם בדף שאחריו].
יז סָעִיף ג אבל כשחוזרין כו'. דהוא כאלו לא מל:
יח סָעִיף ג אבל אין כו'. כיון שכבר בירכוהו ועש"ך:
יט סָעִיף ד ממזר כו'. כמ"ש בפ"ב דיבמות (כ"ב א'):
כ סָעִיף ד אבל אין כו'. כמ"ש במ"ר שבשבילם באה אנדרמוסיא כו':
כא סָעִיף ד ומפרסמין כו'. כמ"ש בפ' הערל (ע"ח ב') ובירושלמי (שם ופ"ד דקדושין):
כב סָעִיף ד ביוה"כ כו'. ואין נותנין לתינוקות כמ"ש בספ"ג דעירובין:
כג סָעִיף ד אם היא כו'. כמ"ש בברכות מ' א':
כד סָעִיף ד אבל ביוה"כ. כמ"ש בא"ח ס"ס תרי"ז:
כה סָעִיף ד וט"ב. ע"ש סי' תקנ"ד ס"ו דלא קי"ל כן:
כו סָעִיף ד מטעמא דאין כו'. עש"ך:
כז סָעִיף ד וי"א כו'. עמש"ש בסי' תרכ"א ס"ג וערא"ש סוף תענית ולאו מילתא היא כו':
כח סָעִיף ד וי"א דאף כו'. דס"ל דטעימה א"צ אלא משום כבוד הברכה:
כט סָעִיף ד אלא הסנדק כו'. ר"ל המברך:
ל סָעִיף ה מי כו' ואפי' כו'. כמ"ש בתוספתא פ' בתרא דברכות: (ליקוט) מי כו'. כמ"ש בחולין פ"ו ב' שחט כו' ואף ר"י ל"פ אלא בחיה ועוף ואמר שם מודה ר' יהודה כו' ואף שבשעה שכסה הראשון לא נתחייב השני בכסוי וז"ש ואפי' אין הנער כו' ובקריאת התורה הפותח מברך לפניה והחותם כו' וז"ש והשני יברך כו' וע' מרדכי בחולין שם סי' תתרנ"ט שהאריך בזה: אבל אם כו' ודוקא כו' ואפי' כו'. הכל כמו בשחיטה וש"ד. ע"ש (ע"כ):
לא סָעִיף ה אבל כו' או כו'. עמ"ש בא"ח סי' ח' סי"ב:
לב סָעִיף ה ודוקא כו'. כמ"ש בפ"ו דברכות (מ' א') וכמש"ש:
לג סָעִיף ה ואם שני הילדים כו'. ג"כ כנ"ל:
לד סָעִיף ז כשהאב כו'. כמ"ש בפדיון הבן בסוף פסחים: (ליקוט) כשהאב כו'. דלא מברך שהחיינו אלא העושה מצוה המוטלת עליו ואמרינן כפ"ק דקדושין (כ"ט א') האב חייב למול כו'. מרדכי פי"ט דשבת ע"ש בארוכה ועתוס' דסוכה מ"ו א' ד"ה העושה כו' וכ"כ הרמב"ם בפי"א מה' ברכות הלכה י' אחד העושה מצוה לעצמו ואחד העושה אותה לאחרים מברך קודם עשייתה אקב"ו לעשות אבל אינו מברך שהחיינו אלא על מצוה שעושה אותה לעצמו (ע"כ):
לה סָעִיף ז ולהרמב"ם כו'. דשלוחו כמותו ועליו המצוה כנ"ל: (ליקוט) ולהרמב"ם כו'. כ"פ בפ"ג דמילה וטעמא שאף שאחר מל הוא שלוחו ומוציאו י"ח ולכן מברך שהחיינו וכמ"ש כ"מ. בפי"א מה' ברכות הלכה י' בשם הרמ"ך וכמ"ש בא"ח סי' תקפ"ה ס"ב בהג"ה ועמש"ש ואף שמוטלת על כל ישראל כמ"ש בפ"ק דקדושין מ"מ עליו מיוחדת יתר על מצות כל ישראל כמ"ש הרמב"ם שם ואבי הבן מברך אקב"ו להכניסו כו' שמצוה על האב למול את הבן יתר על מצוה שמצווין ישראל שימולו כל ערל שביניהן לפיכך אם אין שם אביו אין מברכין ברכה זו ויש מי שהורה שיברך אותה ב"ד או אחד מן העם ואין ראוי לעשות כן וע"ל ס"א בהג"ה ודברי הרמב"ם נכונים דודאי אף שעושה אחר הוא כאלו עשה בעצמו ממ"ש בשבת קל"ג א' ואי איכא אחר כו' דארשב"ל כו' ואם איתא הא ודאי עליו המצוה מיוחדת כמ"ש האב כו' וגם סברת התוס' אינה נכונה מ"ש דליכא שמחה הא אפי' שהשמחה במעונו ס"ד בפ"ק דכתובות (ח' א') לברוכי אי לאו משום כו' וכאן ל"ל כמ"ש ה"ר שמחה והגמ"ר כנ"ל (בליקוט שבס"ק ל"ו דהא במת אביו כו') וגם תי' ה"ר שמחה משום דג' שותפין דהיא אינה מצווה על המילה כמ"ש בפ"ק דקדושין והשמחה כאן על המצוה דלא כמש"ש ועוד באמת יברך הטוב והמטיב (ע"כ):
לו סָעִיף ז ובמדינות כו'. כבר האריך הרשב"א וכל הראשונים בזה ולא מצאו טעם לזה דא"ל משום דלא אתי מזמן לזמן פדיון הבן יוכיח (ובר"נ סוף פסחים ופ"ד דסוכה כתב דפדיון הבן שאני שהיא מצוה תלויה בזמן ל' יום כו' וצ"ע) ואף בבנים אחרים כמו קנה וחזר וקנה (ברכות ס' א' וע"ש בתוס' וברשב"א) וגם א"ל משום ספק נפל דא"כ היאך מלין אותו בשבת ומחללין עליו בכ"ד וגם א"ל משום צערא דינוקא הא במת אביו והוא יורשו מברך שתים כו' (כמש"ש נ"ט ב'): (ליקוט) ובמדינות אלו כו'. מרדכי שם בשם ר"ת ע"ש ובתוס' דסוכה שם ד"ה העושה כו' צריך לפרש כו' ונראה דמצות כו' וכ"כ במרדכי שם וכתב משום צערא דינוקא אבל בהגהות אחרונות פי"ט דשבת הקשו ממ"ש מת אביו והוא יורשו כו' וכן הקשה הג"מ בפ"ג מה' מילה ע"ש ושם מ"ש בשם ה"ר שמחה ודבריו דחוקים מאד ובשם ראבי"ה כ' כסברא ראשונה (ע"כ):
לז סָעִיף ז אם לא כו'. עש"ך:
לח סָעִיף ח א"צ כו'. עבא"ח סי' ע"ה ס"ד בהג"ה ועברא"ש ספ"ג דברכות ול"נ דאיסורא איכא דצריך לאחוז הערלה בשעה שמברך כמ"ש בפ"ג דמנחות (ל"ה ב') ועתוס' דסוכה ל"ח א' ד"ה עובר כו':
לט סָעִיף ח אבל יש כו'. חומרא בעלמא דא"צ להרחיק מצואתו וכ"ש שהוא מכוסה:
מ סָעִיף ט אבי הבן כו'. שהמילה הוא דוגמת קרבן כמ"ש במ"ר פ' אמור פכ"ז וש"מ ואמרינן בפ"ד דתענית (כ"ו א') היאך קרבנו כו':
מא סָעִיף י נותנין כו'. פרקי ר"א פכ"ט והיו ישראל לוקחין את הערלה ואת הדם ומכסין אותו בעפר המדבר וכשבא בלעם הקוסם ראה את כל המדבר מלא מערלתן של ישראל אמר מי יוכל לעמוד בזכות ברית דם מילה שהוא מכוסה בעפר שנאמר מי מנה עפר יעקב מכאן אמרו מכסין את הערלה והדם בעפר הארץ כו' ת"ש וכן כו':
מב סָעִיף י ואם הוא כו'. כמ"ש בפ"ד דשבת (נ' א'):
מג סָעִיף יא נוהגין כו'. בפר"א שם וכך היו ישראל נהוגין למול עד שנחלקו לשני ממלכות ומלכות אפרים מנעו מהם את המילה ועמד אליהו ז"ל וקנא קנאה גדולה ונשבע על השמים שלא להוריד טל ומטר על הארץ ושמעה איזבל ובקשה להרוג אותו כו' עמד אליהו וברח כו' נגלה עליו הקב"ה וא"ל מה לך פה אליהו א"ל קנא קנאתי א"ל הקב"ה לעולם אתה מקנא קנאת בשטים על ג"ע שנאמר פינחס ב"א וכאן אתה מקנא חייך שאין ישראל עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך מכאן התקינו חכמים שיהו עושים מושב כבוד למלאך הברית שנאמר ומלאך הברית אשר אתם חפצים כו':
מד סָעִיף יא ונוהגין כו'. בשוחר טוב כל עצמותי תאמרנה כו' ועל ברכי אני עושה סנדקים לילדים בשעת מילה ופריעה וכ"ה בפסיקתא והביא בילקוט תהלים סי' תשכ"ג:
מה סָעִיף יא ויפה כו'. כנ"ל דהוא דומה לקרבן וכמ"ש בזוהר ס"פ לך לך צ"ד ב' האי מאן דאקריב כו' ושם צ"ה א' פתח אידך ואמר מזבח אדמה כו' ובפר"א שם וכמ"ש בסי"ב:
מו סָעִיף יא (ליקוט) ולכן נוהגין כו'. דבריו א"ל שחר דא"כ מ"ט מאדם אחד דוקא ואחד לא יעשה ב' פעמים סנדק לעולם ולעולם לא ראינו סנדק שמתעשר אלא המנהג הוא ע"פ צוואת ר"י החסיד סי' מ' ע"ש (ע"כ):
מז סָעִיף יב נוהגים לעשות כו'. בפר"א שם ר' ישמעאל אומר לא עיכב אברהם מכל אשר צוהו וכשנולד יצחק בן שמנת ימים הגישו למילה שנאמר וימל אברהם את יצחק בנו בן שמנת ימים והגישו למנחה ע"ג המזבח ועשה שמחה ומשתה מכאן אמרו חכמים חייב אדם לעשות שמחה ומשתה באותו היום שזכה למול את בנו כאברהם אבינו שנאמר ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק וכן משמע בפ"א דכתובות (ח' א') ועתוס' דשבת ק"ל א' ד"ה שש כו' ובב"ק פ' א' ורפ"ד דסנהדרין (ל"ב ב'):
מח סָעִיף יב וכל מי כו' ודוקא כו'. עתו' דפסחים קי"ד א' ד"ה ואין כו':
מט סָעִיף יב עוד נהגו כו'. וזהו מ"ש תוס' בב"ק שם ד"ה לבי. ור"ח פי' ועבמ"ר פ' אמור פ' הנ"ל משל למלך כו' שתעבור שבת עליו כו' שם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.