א הַכֹּל כְּשֵׁרִים לָמוּל; אֲפִלּוּ עֶבֶד אִשָּׁה וְקָטָן וַעֲרֵל יִשְׂרָאֵל שֶׁמֵּתוּ אֶחָיו מֵחֲמַת מִילָה. וְאִם יֵשׁ יִשְׂרָאֵל גָּדוֹל שֶׁיּוֹדֵעַ לָמוּל, הוּא קוֹדֵם לְכֻלָּם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִשָּׁה לֹא תָּמוּל (סמ"ק וְהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי), וְכֵן נוֹהֲגִין לְהַדֵּר אַחַר אִישׁ. אֲבָל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אֲפִלּוּ הוּא מָהוּל, לֹא יָמוּל כְּלָל. וְאִם מָל אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלָמוּל פַּעַם שֵׁנִית. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּחַיָּבִים לַחֲזֹר וּלְהַטִּיף מִמֶּנּוּ דַּם בְּרִית. (טוּר בְּשֵׁם סְמַ"ג). וְכֵן עִקָּר. מוּמָר לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, אוֹ שֶׁהוּא מוּמָר לְעָרְלוֹת, דִּינוֹ כְּעוֹבֵד כּוֹכָבִים (כ"מ בְּשַׁ"ס פ"ב דע"א וּבְטוּר וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הר' מָנוֹחַ וב"ה וד"מ שבאוֹר זָרוּעַ מִסְתַּפֵּק). תִּינוֹק שֶׁהֻצְרְכוּ לְמוּלוֹ תּוֹךְ ח', מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה, אֵין חִלּוּק בֵּין יִשְׂרָאֵל לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, דְּכָל תּוֹךְ ח' לֹא מִקְרֵי מִילָה. מִיהוּ אִם נִשְׁאֲרוּ צִיצִין הַמְּעַכְּבִין הַמִּילָה, אוֹ שֶׁמָּל וְלֹא פָּרַע, יִגְמֹר הַיִּשְׂרָאֵל הַמִּילָה לְח' אוֹ לְאַחַר שֶׁיִּתְרַפֵּא (רַשְׁבָּ"א). וְיֵשׁ לְאָדָם לַחֲזֹר וּלְהַדֵּר אַחַר מוֹהֵל וּבַעַל בְּרִית הַיּוֹתֵר טוֹב וְצַדִּיק (אוֹר זָרוּעַ). וְאִם נְתָנוֹ לְאֶחָד, אָסוּר לַחֲזֹר בּוֹ. מִיהוּ אִם חָזַר בּוֹ, הָוֵי חֲזָרָה (מָרְדְּכַי ס"פ כָּל הַגֵּט). וְאֵין מוֹעִיל בָּזֶה קִבּוּל קִנְיָן. (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דְּשַׁבָּת וּתְשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כ"ב). אֲבָל אִם נִשְׁבַּע לוֹ, כּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁיְּקַיֵּם (שָׁם בְּהָרֹא"שׁ). וְאִם נְתָנוֹ לְאֶחָד וְלֹא הָיָה בָּעִיר, וְאָב הָיָה סָבוּר שֶׁלֹּא יִהְיֶה שָׁם בִּזְמַן הַמִּילָה וְשָׁלַח אַחַר אַחֵר וּבְתוֹךְ כָּךְ בָּא הָרִאשׁוֹן, יִמְהֲלֶנּוּ הַרִאשׁוֹן, דְּוַדַּאי לֹא חָזַר מִן הָרִאשׁוֹן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תשו' ר"מ ומהרי"ק שֹׁרֶשׁ ע"ו). אִשָּׁה אֵינָהּ יְכוֹלָה לִתֵּן לְאַחֵר לָמוּל, דַּהֲרֵי אֵינָהּ שַׁיָּכָה בְּמִצְוַת לָמוּל אֶת בְּנָהּ (שָׁם בִּתְשׁוּבָה בְּשֵׁם ר"מ).
ב בַּכֹּל מָלִין, וַאֲפִלּוּ בְּצֹר וּבִזְכוּכִית וּבְכָל דָּבָר הַכּוֹרֵת, חוּץ מִבִּקְרוּמִית שֶׁל קָנֶה, לְפִי שֶׁקֵּיסָמִים נִתָּזִים מִמֶּנָּה, וְיָבֹא לִידֵי כְּרוּת שָׁפְכָה. וּמִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לָמוּל בְּבַרְזֶל, בֵּין בְּסַכִּין בֵּין בְּמִסְפָּרַיִם, וְנָהֲגוּ לָמוּל בְּסַכִּין.
ג כֵּיצַד מָלִין, חוֹתְכִין אֶת הָעָרְלָה, כָּל הָעוֹר הַחוֹפֶה הָעֲטָרָה, עַד שֶׁתִּתְגַּלֶה הָעֲטָרָה, וְאַחַר כָּךְ פּוֹרְעִין אֶת הַקְּרוּם הָרַךְ שֶׁלְּמַטָּה מֵהָעוֹר, בַּצִּפֹּרֶן, וּמַחֲזִירוֹ לְכָאן וּלְכָאן עַד שֶׁיֵּרָאֶה בְּשַׂר הָעֲטָרָה, וְאַחַר כָּךְ מוֹצְצִין הַמִּילָה עַד שֶׁיֵּצֵא הַדָּם מֵהַמְּקוֹמוֹת הָרְחוֹקִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי סַכָּנָה. וְכָל מוֹהֵל שֶּׁאֵינוֹ מוֹצֵץ, מַעֲבִירִין אוֹתוֹ. וְאַחַר שֶׁמָּצַץ נוֹתֵן עָלֶיהָ אִסְפַּלְנִית אוֹ רְטִיָּה אוֹ אֲבַק סַמִּים הָעוֹצְרִים הַדָּם. הַגָּה: וְיִהְיֶה נִזְהָר, אִם יֵשׁ לָאִסְפַּלְנִית שָׂפָה, שֶׁיַּהַפְכֶנּוּ לַחוּץ וְלֹא לְפָנִים, שֶׁלֹּא לְדַבֵּק בַּמַּכָּה וְיָבֹא לִידֵי סַכָּנָה. (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נָתִיב א').
ד מָל וְלֹא פָּרַע, כְּאִלּוּ לֹא מָל.
ה יֵשׁ צִיצִים הַמְעַכְּבִים הַמִּילָה וְיֵשׁ שֶׁאֵינָם מְעַכְּבִים אוֹתָהּ. כֵּיצַד, אִם נִשְׁאַר מֵהָעוֹר עוֹר הַחוֹפֶה אֶת רֹב גָּבְהָהּ שֶׁל עֲטָרָה, אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם אֶחָד, זֶהוּ הַמְעַכֵּב אֶת הַמִּילָה וּכְאִלּוּ לֹא נִמּוֹל. וְאִם לֹא נִשְׁאַר מִמֶּנּוּ אֶלָּא מְעַט, וְאֵינוֹ חוֹפֶה רֹב גָּבְהָהּ שֶׁל עֲטָרָה, אֵינוֹ מְעַכֵּב הַמִּילָה. וּמִכָּל מָקוֹם אִם הוּא בַּחֹל, לְכַתְּחִילָה יִטֹּל כָּל הַצִּיצִים הַגְּדוֹלִים אַף שֶׁאֵינָן מְעַכְּבִים (טוּר).
ו קָטָן שֶׁבְּשָׂרוֹ רַךְ וּמְדֻלְדָּל, אוֹ שֶׁהוּא בַּעַל בָּשָׂר הַרְבֵּה עַד שֶׁנִּרְאֶה כְּאִלּוּ אֵינוֹ מָהוּל, רוֹאִים אִם בְּעֵת שֶׁמִּתְקַשֶּׁה נִרְאֶה מָהוּל אֵין צָרִיךְ לָמוּל פַּעַם שֵׁנִית, וּמִכָּל מָקוֹם מִשּׁוּם מַרְאִית הָעַיִן צָרִיךְ לְתַקֵּן רִבּוּי הַבָּשָׂר שֶׁמִּכָּאן וּמִכָּאן. וְאִם אֵינוֹ נִרְאֶה נִמּוֹל בְּעֵת הַקִּשּׂוּי, צָרִיךְ לַחְתֹּךְ כָּל הַבָּשָׂר הַמְּדֻלְדָּל, עַד שֶׁיִּהְיֶה נִרְאֶה כְּנִמּוֹל בִּשְׁעַת קִשּׁוּיוֹ. הַגָּה: וְאֵין צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא נִרְאֶה בְּעֵת קִשּׁוּיוֹ רֹב הָעֲטָרָה, הוֹאִיל וְנִמּוֹל פַּעַם אַחַת כַּהֹגֶן, אֲפִלּוּ אֵינוֹ נִרְאֶה רַק מִעוּט הָעֲטָרָה שֶׁנִּמּוֹל סָגֵי וְאֵין צָרִיךְ לְמוּלוֹ שֵׁנִית. וּמִכָּל מָקוֹם אִם אֶפְשָׁר יְתַקֵּן עַל יְדֵי שֶׁיִּמְשֹׁךְ הָעוֹר, וְיִדְחֲקֶנָּה לַאֲחוֹרָיו, וְיִקְשְׁרֶנָּה שָׁם עַד שֶׁתַּעֲמֹד וְלֹא תַּחֲזֹר לְמַטָּה (ת"ה סִימָן רס"ד).
א סָעִיף א שמתו אחיו כו'. אבל מתכוין להפר ברית לא:
ב סָעִיף א וכן נוהגין כו'. לא ידענא מאי קאמר דהא גם להמחבר ישראל גדול קודם לכולם מש"ה נוהגין להדר אחר איש ואם דעתו לומר דאפי' היכא דליכא ישראל גדול אין נותנין לאשה למול ונוהגין להדר אחר גדול משום דאשה אינה כשרה למול וכמ"ש הב"ח שזהו דעת הסמ"ק והגמ"ר דאפילו דיעבד במקום שאין איש אין אשה מלה אם כן לא שייך בזה לומר וכן נוהגים דדבר שאינו מצוי אין בו מנהג וכמ"ש לעיל סי' ק"צ ס"ק ג' ועוד אפילו נהגו כך היינו משום שאין הנשים יודעות למול וצריך עיון:
ג סָעִיף א וי"א כו'. ובבית יוסף כתב שגם הסברא הראשונה מודה בזה ע"ש:
ד סָעִיף א דינו כעובד כוכבים. כלומר לענין מילה דינו כעובד כוכבים אבל לשאר דברים מומר לערלות לא הוי כעובד כוכבים דמומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה כולה כדלעיל סימן צ' וקי"ט:
ה סָעִיף א אין חילוק כו'. כלומר ואפי' עובד כוכבים יכול למולו תוך ח':
ו סָעִיף א מיהו אם נשארו ציצין כו'. פי' דאם נשארו ציצין כו' צריך שיגמור כהלכתו דהיינו ליטול הציצין או לפרוע אבל היכא דלא נשאר כלום צריך להטיף דם ברית דמילה דתוך ח' אף שהיה על ידי ישראל לא חשיב מילה כלל אבל אין רוצה לומר דאם לא נשארו ציצין כו' דאין צריך אפילו להטיף דהא תוך ח' לא מיקרי מילה וגם לעיל סי' רס"ב ס"ק ב' העליתי דצריך להטיף אם נמול תוך ח' ותדע דהרי גם בנמול על ידי עובד כוכבים קיימין הכא ובעל ידי עובד כוכבים אף להרב צריך להטיף אלא ודאי לא בא לומר שאין צריך להטיף ודו"ק:
ז סָעִיף א ואין מועיל בזה קנין. דקנין דברים בעלמא הוא תשובת הרא"ש ואפשר דהרא"ש לא קאמר אלא דהב"ד לא יוכלו לכופו אבל מ"מ מודה להר"מ דאית ביה משום שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ומותר לקרותו רשע ואף על גב דכתב שם וז"ל ואף ע"ג דכתב מהר"מ בתשובה שיש לילך אחר המנהג לא נראה לי כו' היינו דלא הוי קנין משום מנהג כמו שמשמע במרדכי דלעיל בשם מהר"מ דס"ל דמכח מנהג הוי קנין ולא יוכל לחזור בו דומיא דסטימתא דקניא אבל מודה להר"מ שאסור לחזור בו לכתחלה וכן משמע לשונו בתשובה עכ"ל ד"מ:
ח סָעִיף א דהרי אינה שייכה במצות למול את בנה. כדלעיל סי' רס"א:
ט סָעִיף ה אפילו במקום אחד כו'. כן הוא בכל ספרי הט"ו וכ"כ המחבר לקמן סי' רס"ו ס"ב ואינו מכוון יפה ונראה לי דהכי פירושו אפי' במקום אחד וכ"ש אם רוב גובהה חופה בכמה מקומות ויותר נראה דהאי אפילו מהופך הוא וכך צ"ל אם נשאר מהעור עור החופה אפילו את רוב גובהה במקום אחד ור"ל כ"ש רוב היקפה וכ"כ רש"י ל"ת מתני' רוב היקפה אלא אפי' רוב גובהה במקום אחד עכ"ל וכן הוא הלשון ברמזים ואפילו בשר החופה את רוב גובה העטרה מעכב המילה עד כאן וכ"כ המחבר בא"ח ר"ס של"א ואלו הן המעכבין בשר החופה אפילו רוב גובהה של עטרה במקום אחד עד כאן וכתב בית יוסף בשם חכם אחד ספרדי דעטרה דלגבי מילה הוא הבשר אשר בראש הגיד כולו ועיקר מצותו לגלות כל העטרה עם החוט הסובב שהיא עיקרה ואית בה תרי גווני עיכוב חד בשר החופה רוב היקפה אע"ג דליכא רוב גובהה ורוב גובהה נמי אע"ג דליכא רוב היקפה ונראה שבין שהציצין חופין רוב גובה ראש הגיד במקום אחד או שהבשר או ציצין ממנו חופה רוב היקפו של חוט שהוא עיקר העטרה אע"פ שלא יכסה רוב גובה ראש הגיד הרי הוא ערל כמות שהיה וצריך למולו שנית עד כאן ומביאו ד"מ וכ"כ הב"ח:
י סָעִיף ה אם הוא בחול. ואם הוא בשבת ע"ל סי' רס"ו ס"ב:
יא סָעִיף ו צריך לתקן ריבוי הבשר כו'. משמע לכאורה דהיינו דמתקנו וחותך משום רבוי הבשר אבל מדברי הרמב"ם פרק ב' מהלכות מילה נראה שאין צריך לחתוך כלום כיון שנראה נמול בעת הקישוי אלא שיש לתקנו דהיינו לטרוח עם הקטן ולדחוק העור לאחוריו ולקשור אותו שם סביב הגיד שלמעלה מן העטרה אם אפשר שתעמוד ולא תחזור למטה ואם אי אפשר בדרך זה אין צריך לחתוך כלום וכ"כ בת"ה סימן רס"ד וכ"פ הב"ח:
יב סָעִיף ו הואיל ונימול פעם אחת כהוגן. כלומר ול"ד לדלעיל סעיף ה' דצריך שיהא רוב העטרה מגולה משום דהתם עדיין לא נימול כהלכתו אבל הכא שכבר מהול כהלכתו מן התורה אפילו לא היה נראה מהול כל עיקר אף כשמתקשה לא היה נקרא ערל רק מדרבנן הואיל ונראה מהול רק בראש העטרה ולמטה קצת נראה מהול קרינן ביה וכך כתב בת"ה סי' רס"ד וכתב הב"ח מיהו היכא שנולד מהול אבל לא לגמרי שהעור חופה העטרה רוב גובהה או רוב היקפה אפי' כבר הטיף ממנו דם ברית ביום ח' ללידתו כיון שאחר כך אף כשמתקשה אינו נראה אלא מהול קצתו שעדיין חופה רוב גובה עטרה או רוב היקפה צריך למולו ולחתוך כל הבשר מכאן ומכאן עד שיהא נראה נימול לגמרי בעת קישוי ודא"צ לחתוך כלום אלא כשנמולו תחלה כהלכתן אבל זה שלא נימול כלל דינו כתינוק שנמול ויש ציצין החופין את רוב גובהה של העטרה דמעכבין את המילה דכך לי זה שנולד כך כמו אם נחתכה הערלה בשעת המילה והציצין חופין רוב גובהה דזה וזה לא נחתך עורו בשום פעם כהלכתו. וכב"י בשם חכם ספרדי נראה שהחמיר יותר שכ' שבדיקת הקישוי לא נאמר אלא לבני המסורבל והמדולדל שנימולו תחלה כהלכתן אבל לכל השאר צריך שתהא העטרה מגולה אף שלא בשעת הקשוי כו' הרי שהחמיר דבמי שלא נימול תחלה כהלכתה צריך לחתוך הבשר עד שתהא העטרה מגולה אפילו שלא בשעת הקשוי וכך הורתי הלכה למעשה ע"כ ולי דברי החכם זה צ"ע דגרסינן בירושלמי פרק ר"א דמילה אמתניתין דאלו הן ציצין המעכבין את המילה ר' אבינא בשם ר' ירמיה אמר בחופה רוב גובהה של עטרה כו' ר' טבי בשם ר' שמואל אומר בודקים אותו בשעה שמתקשה ע"כ אלמא דבלא נימול כהלכתו נמי אמר שמואל בודקים אותו בשעה שמתקשה וצ"ע:
א סָעִיף א וערל ישראל. פי' והוא קטן שא"א לו להיות נימול אבל אם אפשר לו להיות נימול עכשיו אע"פ שבקטנותו לא היה אפשר ודאי אין לו למול אחרים:
ב סָעִיף א וי"א דאשה כו'. בגמרא פליגי בטעם דעובד כוכבים לא ימול רב אמר משום ואתה את בריתי תשמור ורבי יוחנן אמר דכתיב המול ימול המל הוא ימול מאי בינייהו א"ב אשה לרב ליכא דאשה לאו בת מילה היא ולר"י איכא דאיתתא כמאן דמהיל' דמיא ופסק הי"א כרב:
ג סָעִיף א אין צריך לחזור כו'. דלא מצינו בתורה מילה לשמה:
ד סָעִיף א אם נשארו ציצין כו'. זהו מתשובת הרשב"א בבית יוסף ומשמע שאם לא נשארו ציצין אין צורך לישראל לעשות שום דבר אחר כך ביום ח' והיינו כדעה שפסק בעל הש"ע באם מל העובד כוכבים לישראל אין צריך לחזור ולמול פעם שנית והיינו שאפילו להטיף א"צ וזהו עיקר רבותא של רשב"א דאם לא כן למה לו לרשב"א לכתוב האי מילתא דהא אם נשארו בו ציצין פשיטא הוא אלא דאתי לדיוק דבלא נשאר אין צריך כלום ואם כן כיון שפסק רמ"א כי"א דחייבים לחזור ולהטיף כו' גם כאן צריך להטיף דם ברית ביום הח' אפילו בלא נשארו ציצין ולא היה לו לרמ"א לכתוב האי מילתא דאם נשארו ציצין כו':
ה סָעִיף א אסור לחזור בו. משום שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ומותר לקרותו רשע כ"כ בית יוסף בשם ר"ת ונראה לי דאם הוא בענין שנזדמן לו אחר כך מוהל שהוא אוהבו או צדיק ואנן סהדי דאלו היה שם בשעה שנתן להראשון למול היה נותן לזה אין כאן משום דבר כזב ומותר לחזור בו ומכל מקום אם נשבע להראשון לא סמכינן על סברא זאת אם לא שיתירו לו השבועה ומיהו היתר ודאי מהני. כן נראה לי:
ו סָעִיף א ואין מועיל בזה קנין. דקנין דברים הוא ואינו חל:
ז סָעִיף א כופין אותו לקיים. מכל מקום אם יש לו היתר על השבועה ודאי יכול להתיר שבועתו על ידי שלשה כשאר היתר שבועות. כנ"ל פשוט:
ח סָעִיף ג עד שתתגלה העטרה. בב"י מביא בשם חכמי ספרד מחלוקת איזה מיקרי עטרה אם הבשר אשר בראש הגיד כולו או אם הוא לבד החוט הסובב אשר בין אותו הבשר והגיד ומסיק לענין מצות מילה צריך לגלות שניהם רוב הבשר ורוב חוט הסובב:
ט סָעִיף ו צריך לתקן רבוי הבשר. פירוש ע"י שימשך העור כו' וכמ"ש אחר זה ואותה הג"ה היא פירוש לדברי השולחן ערוך שלפניה והטעם הוא דמן התורה כיון שנימול פעם אחת כהוגן שוב אין צריך למולו שנית אפילו אם אח"כ חזרה ונתכסה אפילו כולו אפילו בשעת קישויו אלא מדרבנן הוא דהצריכו למול שנית והיינו דוקא באם נראה עכשיו כערל לגמרי אז צריך לחתוך העור המכסה אבל אם נראה עכשיו מהול קצת אף ע"פ שלא נראה מן העטרה אלא בראשה כמו שליש אפילו כשמתקשה אין צריך לחתוך אחר כך כלום אלא מתקנו ע"י דחיקת העור לאחוריה ולא כמשמע מפרש"י שגם בזה צריך לתקן על ידי חיתוך העור כ"פ בת"ה סי' רס"ד ועיקר ראייתו מדכתב הרמב"ם אם בעת הקישוי לא נראה מהול חוזרין וקוצצין מהבשר המדולדל כו' דהיינו אם לא נראה מהול כלל ואין מזה הוכחה דכל שלא נימול כדינו מיקרי אינו מהול ועוד מביא ראיה מדלא נקטו הא"ז והסמ"ק והאשר"י הך מילתא דצריך לתקן מפני מראית עין אם נראה מהול כשמתקשה אנא ודאי דאותו תיקון לא קאי אלא לענין תרומה אבל לענין מילת קטן א"צ שום תיקון אם נראה מהול קצת גם זה צ"ע דהא באשר"י וטור וש"ע הביאו זה משמע דבעינן תיקון באיזמל מפני מראית עין וגם לפי דעת ת"ה יש חשש שאפשר ג"כ לחוש הרבה פעמים שהמוהל טעה בשעת המילה וסובר שכבר מל כראוי ופרע כראוי ובאמת לא פרע כראוי כי יש מקום לטעות לפעמים שיש בנמצא עור דק מאד אחר החיתוך כמו שלימל בל"א והוא כמו ליחה בעלמא ופורע אותו השלימל ועיקר הפריעה קיימת וראיתי מוהלים שטעו בזה וע"כ צריך שבכל מילה יהיו שם עוד מוהלים אחרים שיראו היטב הפריעה אם היא כהוגן ונ"מ לענין אם אחר כך חזר ונתכסה אם נימא שכבר יצא ידי מילה כראוי מן התורה כמו שזכרנו ומסתפקא לי דאם נולד מהול והטיפו ממנו דם ברית ואח"כ מכח שמנו נתרבה ונמשך העור למעלה ולא נראה כל העטרה אפי' אחר הקישוי מי נימא שצריך לחתוך העור באיזמל ולתקנו כראוי דכאן אין שייך לומר שכבר היה נימול כראוי מן התורה דבאותה שעה לא היה לו ערלה כלל ודמי לכיסוי הדם דאמרינן בפרק כיסוי הדם דכסהו הרוח וחזר ונתגלה חייב לכסות דאין דיחוי אצל מצות ה"נ ממש כן הוא דלא אכפת לן במה שלא היה ראוי לימול בשעתו דמ"מ החיוב בא עליו אחר כך אפילו מן התורה א"ד דשאני הכא דמן התורה אין חיוב רק הערלה בתולדה ולא מה שנמשך אח"כ אבל אם היה נולד מהול קצת פשיטא לי שאחר כך אם נמשך העור שצריך לחתוך אותו כיון שלא נימול שום פעם כראוי עדיין:
א סָעִיף א להדר. כ' הש"ך לא ידענא מאי קאמר דהא גם להמחבר ישראל גדול קודם לכולם ואם דעת רמ"א לומר דאפי' היכא דליכא ישראל גדול אין נותנין לאשה למול משום דאינה כשרה למול א"כ לא שייך לומר בזה וכן נוהגים דדבר שאינו מצוי אין בו מנהג וצ"ע עכ"ל:
ב סָעִיף א נשארו. פירש הש"ך דאם נשארו ציצין וכו' צריך שיגמור כהלכתו דהיינו ליטול הציצין או לפרוע אבל היכא דלא נשאר כלום צריך להטיף דם ברית וע"ל סימן רס"ב:
ג סָעִיף א קנין. ומ"מ אית ביה משום שארית ישראל לא יעשו עולה וכו' ומותר לקרותו רשע כ"כ הש"ך:
ד סָעִיף ה עטרה. בב"י מביא מחלוקת איזה מקרי עטרה אם הבשר אשר בראש הגיד כולו או אם הוא לבד החוט הגבוה הסובב אשר בין אותו הבשר והגיד ומסיק לענין מצות מילה צריך לגלות שניהם רוב הבשר ורוב חוט הסובב. ט"ז. וכתב הש"ך ונראה בין שהציצין חופין רוב גובה ראש הגיד במקום א' או שהבשר או ציצין ממנו חופה רוב היקפו של חוט שהוא עיקר העטרה אע"פ שלא יכסה רוב גובה ראש הגיד הרי הוא ערל כמות שהיה וצריך למולו שנית אם הוא בחול ואם הוא בשבת ע"ל סימן רס"ו ס"ב:
ה סָעִיף ו לתקן. כתב הש"ך דהיינו שיש לטרוח עם הקטן ולדחוק העור לאחוריו ולקשור אותו שם סביב הגיד שלמעלה מן העטרה אם אפשר שתעמוד שם ולא תחזור למטה ואם א"א בדרך זה א"צ לחתוך כלום וכ"פ הב"ח וכתב עוד מיהו היכא שנולד מהול ולא לגמרי כגון שהעור חופה העטרה רוב גובהה או רוב הקיפה אפילו כבר הטיף ממנו דם ברית ביום ח' ללידתו כיון שאחר כך אף כשמתקשה אינו נראה אלא מהול קצתו שעדיין חופה רוב גובה עטרה או רוב הקיפה צריך למולו ולחתוך כל בשר מכאן ומכאן עד שיהא נראה נימול לגמרי בעת קישויו וכב"י בשם חכם ספרדי שבדיקת הקישוי לא נאמר אלא לבני המסורבל והמדולדל שנימולו תחלה כהלכתן אבל לכל השאר צריך שתהא העטרה מגולה אפילו שלא בשעת הקישוי ע"כ ולי דברי החכם צ"ע דבירושלמי משמע דבלא נימול כהלכתו נמי בודקים אותו בשעה שמתקשה וצ"ע עכ"ל הש"ך ובנה"כ כתב ג"כ שמצא ראיה לדבריו מדברי הרמב"ם בפי' המשנה ס"פ ר"א דמילה ע"ש וכתב הט"ז באשר שהרבה פעמים יש לחוש שהמוהל טועה בשעת המילה וסבר שמל כראוי ופרע כראוי ובאמת איננו כראוי ע"כ צריך שבכל פעם יהיו שם עוד מוהלים אחרים שיראו היטב הפריעה אם הוא כהוגן כי יש מקום לטעות שלפעמים נמצא עור דק מאד אחר החיתוך כמו שלימ"ל בל"א ופורע אותו העור והפריעה קיימת לכך צריך ליזהר כנ"ל עכ"ל:
א סָעִיף א למול. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל בשם מהר"ם ריקאנטי. ובאמת כ"כ הש"ך בח"מ סוף סי' שפ"ב דאינו רשאי ליתן למוהל אחר והעושה כן מבטל מ"ע כו' ע"ש עיין בתשובת יד אליהו סימן נ"א שכתב דלדעת הש"ך צריך למול את בנו בעצמו ולא לאחרים עמו הן בחיתוך או בפריעה וע"ש שהאריך בזה והשיג על הש"ך והעלה שיכול האב המוהל ליתן למוהל אחר ע"ש וכ"כ התב"ש לעיל סימן כ"ח ס"ק י"ד דרשאי לכבד לאחר במצות מילה וכיסוי וכ"כ הפמ"ג שם ועיין בשו"ת בית אפרים חלק חו"מ ובש"ת בא"ח סימן תרנ"ח ועיין בס' נחלת עזריאל בחולין דף פ"ז מה שכתב בזה:
ב סָעִיף א אשה וקטן. עיין בספר תיבת גמא פרשת וירא סוף אות ב' מה שכתב בענין אנדרוגנוס אי כשר למול:
ג סָעִיף א ואם יש ישראל גדול. עיין בתשובת בית יעקב סימן ק"ד שכתב דאפילו אם התחילו אלו למול בעוד שלא היה שם גדול וכשהתחילו למול בא גדול שיודע למול מחוייבים להפסיק באמצע החיתוך ויגמור הגדול. וכתב עוד דכל הפסולים למול אם לא גמרו החיתוך רק התחילו לחתוך וגומר הכשר למול שפיר דמי ע"ש:
ד סָעִיף א נוהגין להדר. עיין ש"ך ועיין בספר המקנה קדושין דף כ"ט בד"ה ובזה ועיין בתשובת בית יעקב שם:
ה סָעִיף א אבל עובד כוכבים. עיין בשער המלך פי"ב מהלכות ע"א בהגהת טעם המלך שם שכתב בפשיטות דלדעת הרמב"ם פ"י מהלכות מלכים דין ז' דבני קטורה אף בזה"ז חייבין במילה כשרים הם למול דהא המול ימול כתיב מאן דמל ימול והא מל וגם הוא בכלל את בריתי תשמור ע"ש אכן בתשובת שאגת אריה סי' מ"ט כתב להיפך דאף לדעת הרמב"ם אינם בכלל המל ימול ולא בכלל בריתי תשמור ע"ש. ועיין מ"ש לעיל סימן רס"ג ס"ק ט':
ו סָעִיף א דחייבים לחזור. עיין בתשובת שאגת אריה סי' נ"ד שהאריך להוכיח כדעת הפוסקים דאין צריך לחזור ולהטיף דם ברית ע"ש:
ז סָעִיף א לכל התורה כו'. [בש"ע דפוס אמשטרדם נדפס כאן הגה מהגאון מו"ה עוזר) וז"ל ובא"ח סימן קפ"ט בררתי דמומר שהוא נימול כשר למול כו' ועיין בתשובת חתם סופר סימן א' מ"ש בזה]:
ח סָעִיף א מומר לערלות. עיין בתשובת מים חיים שחיבר בעל פר"ח סימן ג' ובתשובת בית יעקב שם:
ט סָעִיף א אין חילוק בין ישראל לעובד כוכבים. עיין בשו"ת שאגת אריה סימן נ"ב מ"ש בזה:
י סָעִיף א ואם נתנו לאחד. עיין בתשובת אדני פז שכתב בשני מוהלים שנתכבדו למול אחד לחתוך ואחד לפרוע יכול לומר אחד לחבירו נטיל גורל בינינו או אני אזכה בכל המצוה או אתה ולא הוי ביזוי מצוה אף על גב דאפשר שיפסיד גם חצי המצוה מכל מקום מצי לומר דבעי למיעבד כל המצוה עיין שם:
יא סָעִיף א נתנו לאחד אסור לחזור. עט"ז ס"ק ה' וס"ק ז' ועיין בתשובת חתם סופר סימן רמ"ו ע"ד מי שנולד לו בן וכיבד לאחד להיות מוהל וגם תקע לו כפו ע"ז לבל יחזור בו כי אמר שחושש פן יתן המצוה לחברה סנדק והאיש המוהל הוא דר בריחוק מקום ונסע ממקומו ובא ביום המילה לבהכ"נ לקיים מצותו ואמנם בעל הברית אינו נאמן בבריתו אשר כרת את המוהל וחזר בו ביני וביני ונתן המצוה לחברה הנ"ל והמוהל הזה צוח כי כרוכיא על מצותו וטרחתו ובשתו וקפץ א' מהמורים ופסק שיתירו ג' את הת"כ לבעל הברית ושוב אין לחוש לכל טענותיו של המוהל הנ"ל. והשיב דהמורה הזה לא טב הורה כי הט"ז לא כתב אלא אם מצא בין כך מוהל הטוב ממנו דלא אסיק אדעתא כו' והטעם פשוט דקיי"ל בתרי תרעי לית ביה משום מחוסרי אמנה ולא קאי באבל וה"נ כתרי תרעי דמי ומש"ה אפי' כשנשבע יש היתר לשבועתו דהיינו פתחו וחרטתו שמצא טוב ממנו אבל הכא דמעיקרא אסיק אדעתיה חברה סנדקאות לית כאן מצא יותר טוב ממנו ויש כאן מחוסר אמנה ואם נשבע אין היתר. ותו דהכא שנשבע ע"ד חבירו וקיבל ממנו טובה שיתן לו שכירות ה' זהובים אין היתר לשבועה זו כ"א מרצון המוהל לדעת ר"מ אלשקר דמייתי ש"ך סימן רכ"א ססק"מ (אין זה מוכרח לפמ"ש הוא ז"ל בעצמו בסימן רכ"ו הבאתיו בסימן רכ"ח שם בד"ה שום טובה) ועוד לדעת גדולי הראשונים ת"כ הוא כריתות ברית וחמורה משבועה ואין להתירו כ"כ בנקל. ועוד תינח אם היה מודיע זה להמוהל יום או יומים קודם ולא גרם לו הוצאה וכילוי זמן ליסע ממקומו כו' ותו אפילו היה דר פה בעיר ולא הגיד לו טרם יומו וזה היה מתבייש ברבים אחר שעלה איך ירד וחלילה מזה לא דבר הט"ז כו' ע"כ אומר אני כי המורה הזה הגיס לבו בהוראה ע"ש:
יב סָעִיף א קנין. עבה"ט ועיין בת' חכם צבי סימן ע"א דאחיו של הילד קודם להאפוטרופס ע"ש ונראה לי פשוט דה"ה קרוב אחר. ועיין ב"י מ"ש בשם הר"ר יחיאל דאם הוא מתנה בעודה מעוברת יכול לחזור כו' ועיין בתשו' רדב"ז החדשות סימן רע"א שפסק ג"כ כדעת הר"ר יחיאל ע"ש. [ועמ"ש בזה בפ"ת לח"מ סימן ר"א ס"ב בד"ה וכן כל דבר]:
יג סָעִיף ג כל העור החופה. כתב בספר חמודי דניאל כ"י יש מוהלים שאין חותכים רק מעט מעור הערלה ומתקנין זה ע"י הפריעה וצ"ע מניין להם זה דמשמע בש"ע דלא מהני זה רק שצריך לחתוך כל העור:
יד סָעִיף ה גובהה של עטרה. עבה"ט ועיין בתשובת חתם סופר סימן רמ"א באריכות:
טו סָעִיף ה אם הוא בחול. עיין בשו"ת שאגת אריה סי' נ' שהאריך להוכיח דהעיקר כדעת הרמב"ם שאין צריך לחזור אפי' בחול על ציצין שא"מ לאחר שפירש ולא כדעת הטור וסיים דיפה עשה הרב"י שהשמיט בש"ע דעת הטור אע"פ שהרמ"א מביאו מ"מ בתינוק חלש קצת אע"פ שאין בו משום סכנת נפשות אלא חשש חולי בעלמא ראוי לסמוך ע"ז שלא לחזור ע"צ שא"מ את המילה אפילו בחול לאחר שפירש ע"ש:
טז סָעִיף ו צריך לתקן. עבה"ט ועיין בתשובת חתם סופר סימן רמ"ח שהסכים לדעת החכם ספרדי דכל שמעיקרא לא נימול כראוי לא משערינן במתקשה ודלא כש"ך ע"ש:
יז סָעִיף ו הואיל ונימול פ"א כהוגן. כתב הט"ז ומסתפקא לי באם נולד מהול והטיפו דם ברית ואח"כ מכח שמנו נתרבה ונמשך העור למעלה ולא נראה כל העטרה אפילו אחר הקישוי מי נימא שצריך לחתוך העור באיזמל ולתקנו כראוי דכאן ל"ש לומר שכבר היה נימול כראוי מן התורה דבאותה שעה לא היה לו ערלה כלל כו' אבל אם נולד מהול קצת פשיטא לי שאם אח"כ נמשך העור שצריך לחתוך אותו כיון שלא נימול שום פעם כראוי ע"כ ועיין בשו"ת שאגת אריה סימן נ"ה שכתב דלדידיה פשיטא ליה דבתרווייהו בין בנולד מהול גמור בין בנולד מהול קצת שאע"פ שנמשך העור אח"כ שדינו כנימול כבר וא"צ שיהא נראה רוב העטרה אלא אפילו בנראה מיעוט העטרה סגי ע"ש ראיותיו:
יח סָעִיף ו רק מיעוט. עט"ז סק"ט וש"ך ס"ק י"ב ועיין בתשובת שמש צדקה חי"ד סי"ג מ"ש בזה:
א סָעִיף א אפי' עבד. לד"ה דלא איפלגו אלא באשה:
ב סָעִיף א אשה כו'. דרב ור"י הלכה כר"י כמ"ש בפ"ק די"ט (ד'):
ג סָעִיף א וקטן. שא"צ לשמה. שם בגמ':
ד סָעִיף א וערל כו'. גמ' שם לד"ה:
ה סָעִיף א וי"א כו'. עתוס' שם ד"ה אשה כו':
ו סָעִיף א וכן נוהגין כו'. דבריו תמוהין דאף סברא ראשונה מודה בזה כמ"ש ברי"ף ורא"ש ספי"ט דשבת:
ז סָעִיף א וי"א דחייבין כו'. כמש"ש פסולה:
ח סָעִיף א מומר כו'. כיון שהפר ברית וכמ"ש בתורת כהנים ר"פ ויקרא מכם להוציא את המומרים כו' יצאו מומרים כו':
ט סָעִיף א או כו'. ואפי' לר' יוחנן ולהכי קאמר דוקא שמתו אחיו כו'. בעל העיטור אבל תוס' שם ד"ה א"ב כתבו להיפך:
י סָעִיף א תינוק שהוצרכו כו'. דלא כמ"ש בסי' רס"ב ס"א בהג"ה וכ"כ ברשב"א להדיא דהוי כחתיכת בשר בעלמא ואף ע"י ישראל דינו כנמול ע"י עובד כוכבים והוכחת הרא"ש ממ"ש בשבת דלא ניתנה שבת כו' אינה מכרעת דכיון שנימול כבר מה יעשו בו וכמ"ש כאן מיהו אם נשארו כו' ובשביל הטפת דם ברית אין מחללין את השבת דאף מאן דס"ל בנולד כשהוא מהול דמחללין את השבת הטעם משום דודאי ערלה כבושה מיהו מדברי הרשב"א משמע דאף הטפת דם א"צ וכדברי הרמב"ם וש"ע בעובד כוכבים וטעמם דהוא כמו נולד כשהוא מהול ואף למאן דמצריך שם היינו שמא ערלה כבושה משא"כ כאן:
יא סָעִיף א ויש לאדם כו'. עש"ע סי' רס"ה סי"א:
יב סָעִיף א ואם נתנו כו' מיהו כו'. כמ"ש בב"מ מ"ט א' ה"נ מסתברא כו' נתנו לבן לוי כו' וערש"י שם:
יג סָעִיף א ואין מועיל כו'. דקנין דברים הוא כמ"ש בריש ב"ב:
יד סָעִיף א אבל אם כו'. עח"מ סי' ר"ז סי"ט וסי' ר"ט ס"ד בהג"ה:
טו סָעִיף א ואם כו' דודאי כו'. כנ"ל דודאי לא עבר על שארית ישראל כו' ולא שלח לאחר אלא באפיסת הראשון:
טז סָעִיף א אשה כו'. כנ"ל סי' רס"א ועתוס' דעבודת כוכבים שם ד"ה אשה כו':
יז סָעִיף ב ומצוה מן כו'. ממ"ש ברפי"ט דשבת ועוד אר"א כורתין כו':
יח סָעִיף ג כיצד כו' ואח"כ כו' ואח"כ כו'. מתני' שם:
יט סָעִיף ג עד שתתגלה כו'. כמ"ש בס"ה וס"ו:
כ סָעִיף ג ואחר כו'. מתני' שם:
כא סָעִיף ג ויהיה נזהר כו'. גמ' שם:
כב סָעִיף ה ומ"מ אם כו'. ר"ל אף אם פירש משא"כ בשבת וכדברי רש"י קל"ג ב' ד"ה המל בשבת וכ"כ הטור ודלא כהרמב"ם שמפרש אף בחול דא"צ וליתא ממש"ש מאן תנא פירש כו' ועוד שם אבל הכא דבעינן זה כו':
כג סָעִיף ו קטן כו'. כשמואל לחומרא:
כד סָעִיף ו ומ"מ משום כו'. מתני' שם:
כה סָעִיף ו וא"צ כו'. דאף משוך לגמרי אינו רק מדרבנן כמ"ש בפ"ח דיבמות (ע"ב):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.