א קָטָן שֶׁהוּא יָרֹק, סִימָן שֶׁלֹּא נָפַל בּוֹ דָּמוֹ, וְאֵין מָלִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּפֹּל בּוֹ דָּמוֹ וְיַחֲזֹר מַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה שְׁאָר הַקְּטַנִּים. וְכֵן אִם נִמְצָא אָדֹם, סִימָן שֶׁלֹּא נִבְלַע דָּמוֹ בְּאֵבָרָיו, אֶלָּא בֵּין עוֹר לַבָּשָׂר, וְאֵין מָלִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּבָּלַע בּוֹ דָּמוֹ. וְצָרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד בְּאֵלּוּ הַדְּבָרִים, שֶׁאֵין מֵלִין וָלָד שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲשַׁשׁ חֹלִי, דְּסַכָּנַת נְפָשׁוֹת דּוֹחָה אֶת הַכֹּל, שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לָמוּל לְאַחַר זְמַן, וְאִי אֶפְשָׁר לְהַחֲזִיר נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, לַעוֹלָם.
ב אִשָּׁה שֶׁמָּלָה בְּנָהּ רִאשׁוֹן וּמֵת מֵחֲמַת מִילָה שֶׁהִכְשִׁיל כֹּחוֹ, וּמָלָה גַּם הַשֵּׁנִי וּמֵת מֵחֲמַת מִילָה, הֲרֵי הֻחְזְקָה שֶׁבָּנֶיהָ מֵתִים מֵחֲמַת מִילָה, לֹא שְׁנָא מִבַּעַל אֶחָד אוֹ מִשְּׁנַיִם, וְלֹא תָּמוּל הַשְּׁלִישִׁי, אֶלָּא תַּמְתִּין לוֹ עַד שֶׁיַּגְדִּיל וְיִתְחַזֵּק כֹּחוֹ, וְהוּא הַדִּין אִם אִישׁ אֶחָד מָל בְּנוֹ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי, וּמֵתוּ מֵחֲמַת מִילָה, לֹא יָמוּל הַשְּׁלִישִׁי, בֵּין שֶׁהָיוּ לוֹ מֵאִשָּׁה אַחַת בֵּין מִשְּׁתַּיִם. וְיֵשׁ חוֹלְקִין וּסְבִירָא לְהוּ דְּלֹא שַׁיָּךְ בְּאִישׁ רַק בְּאִשָּׁה (חִדּוּשֵׁי אֲגֻדָּה פר"א דְּמִילָה), וְנִרְאֶה דִּסְפֵק נְפָשׁוֹת לְהָקֵל.
ג וְהוּא הַדִּין אִם אִשָּׁה מָלָה בְּנָהּ וּמֵת מֵחֲמַת מִילָה, וְגַם אֲחוֹתָהּ מָלָה בְּנָהּ וּמֵת מֵחֲמַת מִילָה, שְׁאָר הָאֲחָיוֹת לֹא יָמוּלוּ בְּנֵיהֶן אֶלָּא יַמְתִּינוּ עַד שֶׁיִּגְדְּלוּ וְיִתְחַזֵּק כֹּחָם.
ד נוֹלַד כְּשֶׁהוּא מָהוּל, צָרִיךְ לְהַטִּיף מִמֶּנּוּ דַּם בְּרִית. וּמִיהוּ בְּנַחַת. וּצְרִיכָה מִלְּתָא לְמִבְדְּקֵהּ יָפֶה יָפֶה בַּיָּדַיִם וּבְמַרְאִית עֵינַיִם, וְלֹא בְּפַרְזְלָא, דְּלֹא לְעַיֵּק לֵיהּ, וְרוֹאִים וְנִזְהָרִים הֵיאָךְ מָלִין אוֹתוֹ. וּמַמְתִּינִים לוֹ הַרְבֵּה וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לְיוֹם שְׁמִינִי, שֶׁלֹּא יְבִיאוּהוּ לִידֵי סַכָּנָה.
ה תִּינוֹק שֶׁמֵּת קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ לִהְיוֹת בֶּן שְׁמוֹנָה, מָלִין אוֹתוֹ עַל קִבְרוֹ בְּצֹר אוֹ בְּקָנֶה, וְאֵין מְבָרְכִין עַל הַמִּילָה. אֲבָל מְשִׂימִים לוֹ שֵׁם, לְזֵכֶר שֶׁיְּרַחֲמוּהוּ מִן הַשָּׁמַיִם וְיִחְיֶה בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים. הַגָּה: וְאֵין עוֹשִׂין כֵּן אֲפִלּוּ בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל גָּלֻיּוֹת, דְּאָסוּר לִקְבֹּר בְּיוֹם טוֹב הַנְּפָלִים, דַּאֲפִילוּ לְטַלְטְלוֹ אָסוּר. (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי פר"א דְּמִילָה וְהג"א פֶּרֶק א'). וְאָסוּר לָמוּל עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁלֹּא לְשֵׁם גֵּרוּת, אֲפִלּוּ בְּחֹל. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַבֵּנוּ יְרוּחָם סוֹף סִימָן רס"ו).
א סָעִיף א שאין מלין ולד כו'. כדלעיל סימן רס"ב ס"ק ד':
ב סָעִיף ב שמלה את בנה כו'. כלומר שנתנה למול את בנה:
ג סָעִיף ב שהכשילה כחו. כלומר שנראה שהמילה הכשילה כחו ודלא כפרישה שפירש שהאשה הכחישה כחו:
ד סָעִיף ד צריך להטיף וכו'. ואין מברכין על המילה אא"כ נראית לו ערלה כבושה. טור. וכתב הב"ח דהא אם היה ודאי ערלה כבושה היה דוחה שבת א"כ עכשיו דאינו ודאי אלא נראית לו וקרוב לודאי שהיא ערלה כבושה אע"ג דאינה דוחה שבת מ"מ צריך לברך על הטפת דם ברית ע"כ וע"ל סי' רס"ב ס"ק ז':
ה סָעִיף ד ולא בפרזלא כו'. אבדיקה קאי שיש שנולד מהול בודקין אותו אם לא נמצא ערלה כבושה או שאר שום יתר ועז"א דהאי בדיקה תהיה בנחת בידים במראית עינים ולא בפרזלא גם ע"ז מסיים אח"כ ורואין היאך מלין כו'. פרישה:
ו סָעִיף ה קודם שיגיע כו'. כלומר קודם שנימול וה"ה הגיע לבן ח' אלא שלא נימול בחיים מחמת איזה סיבה:
ז סָעִיף ה ואין עושין כו'. כבר כתבו המחבר בא"ח סי' תקכ"ו ס"י:
ח סָעִיף ה ואסור למול לעובד כוכבים כו'. לכאורה משמע מדברי הרב דמשום איסור מילה בעובד כוכבים נגעו בה וכן משמע בב"י ס"ס רס"ו וכ"כ בעט"ז להדיא הטעם דכיון דאין כוונתו לגייר למה נסיר חרפתו ממנו ולהחתימו בחותם ברית קודש עכ"ל אבל א"א לומר כן דבש"ס פ"ב דע"א בסוגיא דמורידין ומעלין (דף כ"ו ע"ב) גרסינן ת"ר ישראל מל העובד כוכבים לשום גר לאפוקי לשום מורנא דלא ופירש"י תולעת שיש לו בערלתו דלא דאסור לרפאותו בחנם דהא אמרן לא מעלין ולא מורידין וכ"כ התוס' שם דטעמא הוא דאסור לרפאותן בחנם אבל בשכר שרי וכ"כ הרמב"ם סוף הל' מילה וז"ל עובד כוכבים שצריך לחתוך ערלתו מפני מכה או שחין שנולד בו אסור לישראל לחתוך אותו שהעובד כוכבים אין מעלין אותו מידי מיתה ולא מורידין אותו אליה אע"פ שנעשה מצוה ברפואה זו שהרי לא נתכוין למצוה עכ"ל הרי דלא אסור אלא משום רפואה הא לאו הכי ליכא איסורא משום מילה ושרי אפי' שלא לשם גירות כגון בשכר וכה"ג. וכ"כ המחבר והרב) והעט"ז גופיה לקמן סימן רס"ח ס"ט וכן משמע בר' ירוחם גופיה מדלא כתב דין זה בנתיב א' גבי דיני מילה רק בנתיב י"ז כתבו גבי דיני דהעובד כוכבים לא מעלין ולא מורידין ושאסור לרפאותן וא"כ צ"ל מ"ש הרב כאן בסתם שאסור למול עובד כוכבים שלא לשם גירות היינו משום שסמך עצמו אלקמן סי' רס"ח אבל דברי העט"ז א"א ליישב כן שהרי בפירוש כתב הטעם משום שלא להחתימו בחותם ברית קדש וזה אינו כמו שכתבתי:
א סָעִיף ב רק באשה. לפי שהדם בא מן האשה:
ב סָעִיף ד למבדקה יפה. פי' שמא יש שם ערלה כבושה דהיינו שהעור נדבק מאד בבשר: ומ"ש ולא בפרזלא כתוב בפרישה אבדיקה קאי שלא תהיה בברזל ולא כי"מ שאמילה קאי שיעשה חריץ בצפורן:
ג סָעִיף ה שלא לשם גרות. נ"ל הטעם כיון שאמרינן דאברהם אבינו עומד ומבחין מי הוא שנימול שאינו מניחו לגיהנם וזה שמל את העובד כוכבים מבטל סימן המילה בישראל:
א סָעִיף ב שמלה. כלומר שנתנה למול את בנה. ש"ך:
ב סָעִיף ד להטיף. ואין מברכין על המילה אא"כ נראית לו ערלה כבושה. טור. וכתב הב"ח דהא אם היה ודאי ערלה כבושה היה דוחה שבת א"כ עכשיו דאינו ודאי אלא נראית לו וקרוב לודאי שהיא ערלה כבושה אע"ג דאינה דוחה שבת מ"מ צריך לברך על הטפת דם הברית (ועיין לקמן סימן רס"ה) עכ"ל:
ג סָעִיף ה קודם. וה"ה הגיע לבן ח' אלא שלא נימול בחיים מחמת איזה סיבה. ש"ך. (ואם קברו התינוק תוך שמונה ימים בלתי נימול בצור מותר לחטט ולמולו בצור. ת' כנסת יחזקאל שאלה מ"ד):
ד סָעִיף ה גרות. כתב הט"ז נ"ל הטעם כיון דאמרינן שאברהם אבינו עומד ומבחין מי שהוא נימול אינו מניחו לגיהנם וזה שמל את העובד כוכבים מבטל סימן המילה מישראל עכ"ל אבל הש"ך פירש דעושה כן משום רפואה כגון שצריך העובד כוכבים לחתוך ערלתו מפני מכה וכיוצא בו ואסור לרפאותו בחנם אבל בשכר שרי ע"ש:
א סָעִיף א שהוא ירוק. כתב בספר חמודי דניאל כ"י תינוק שלא קשרו את הטבור כראוי ויצא ממנו דם הרבה נראה דאין למולו עד שיתחזק ויבוא לו דם אחר ע"כ [ועיין בספר לבושי שרד שכתב בשם מהרי"ע דכל מין ירוק בכלל כזהב או ככרתי או כעין הכחול]:
ב סָעִיף ב ומת מחמת מילה. [כתב מהרי"ע דנראה כל שלא הבריא אחר המילה ומת מיקרי מחמת מילה ע"ש]:
ג סָעִיף ב השלישי. עיין בתשב"ץ ח"ג סוף סי' ר"ז שכתב לאו דוקא השלישי אלא ה"ה רביעי וחמישי ע"ש:
ד סָעִיף ב עד שיגדיל ויתחזק כחו. עיין בפלתי סי' ל"ח שהקשה מדוע השמיטו הטור וש"ע מה דאיתא פרק ר"א דמילה אמר ר"נ כו' שלישי הביאתו לפניו ראיתי שהוא אדום אמרתי לה המתיני עד שיבלע בו דמו שוב פ"א כו' ג' הביאתו לפני ראיתי שהוא ירוק אמרתי לה המתיני עד שיפול בו דמו כו' ואמאי לא כתבו ג"כ הט"ו דאם בניה החזיקו למות ורואים בולד הנולד עתה שהוא אדום או ירוק מלין אותו אחר שיבלע או יפול בו דמו כמו שהורה ר"נ ותירוצו דחוק ע"ש ועיין בשו"ת בית אפרים חי"ד סימן נ"ז שהשיג עליו וכ' דבפשיטות ניחא דבאמת לא משכחת לה השתא לדידן דקיי"ל האי ינוקא דסומק או ירוק ליתחרו ליה עד שיבלע או יפול בו דמו ואפילו בפעם ראשון הדין כן ובזמן ר"נ עדיין לא נתחדשה הלכה זו שצריך להמתין עד שיבלע בו דמו ע"ש שהאריך בזה:
ה סָעִיף ב שיגדל ויתחזק כחו. עיין בתשובת נו"ב תניינא סימן קס"ה [שכתב וע"ד התינוק בן שלש שנים שעדיין לא נימול מחמת שמתו אחיו מחמת מילה ביום ח'. באמת אי לאו שהרמב"ם והטור והנ"י ביבמות אמרו שלא תמול השלישי בזמנו אלא ממתינין לו עד שיגדיל ויתחזק כחו הייתי חוכך שלא למולו כלל כי סתמא אמרו כו' וחתר ליישב דעת הפוסקים הנ"ל ומסיים וכיון שהרמב"ם והנ"י והטור והש"ע פסקו כן מי יבא להרהר אחריהם ולכן אם התינוק הזה רואים בו שהוא בריא וחזק כדרך שאר כל בני ג' שנים וגם מראה פניו צהובות ולא ירוקות ימולו אותו וטוב להשגיח שיהיה בזמן שהיום הוא זך האויר וכדאי הוא מצות מילה שתגן שלא יזיק לו כלל ע"ש וע' בת' חתם סופר סימן רמ"ה שפלפל בזה והוכיח שדעת הפוסקים הנ"ל מוכרח ע"ש]:
ו סָעִיף ב ויש חולקין. [עיין בת' ב"ח החדשות ס"ס כ' מ"ש בזה]:
ז סָעִיף ב דסתם נפשות. [עיין בס' עיקרי דינים סי' כ"ח אות ט' שהביא בשם תשובת שבו"י ח"א סימן ע"ט באיש ואשה שמלו בניהן א' וב' ומתו מחמת מילה וגירש האיש את אשתו ונישאו לאחרים ויולדו להם בנים. וצידד מתחלה לחייבן למול בניהן מהא דב' כתות המכחישות זא"ז ומההיא דב' שבילין ומייתי נמי מ"ש הלק"ט ח"א סימן קנ"ג (מובא בבה"ט אה"ע סי' ט' סק"ב) בב' צרות שנישאו לב' אנשים או לג' ומתו כולן דפסק דדוקא שתיהן יחד לא ינשאו לאיש א' שהוחזקו קטלנית אבל כל א' וא' בפ"ע מותרת כדין ב' שבילין. אך אחר העיון פסק להיפך בנ"ד דכל ספק כי האי במילה וקטלנית ראוי לאסור דחמירא סכנתא מאיסורא ע"ש]:
ח סָעִיף ג אם אשה מלה. עיין מה שהקשה הבה"ט באה"ע סימן ב' ס"ק ט"ו ועיין בספר עצי ארזים שם ס"ק ט"ז שיישב קושייתו:
ט סָעִיף ג שאר האחיות. [כתב מהרי"ע לא שנא אחיות מן האב או מן האם]:
י סָעִיף ד צריך להטיף. [עיין בתשובת משכנות יעקב סימן ס"א מ"ש בזה]:
יא סָעִיף ה קודם. עבה"ט מ"ש בשם כנסת יחזקאל. ועיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סימן קס"ד שכתב דאם הוא איזה ימים אחר מותו אין לפתוח הקבר שלא לראות בנוולו ע"ש אכן בתשו' כני"ח שם נראה שדעתו דאף אחר זמן אחר מותו פותחין. ועיין בשו"ת מאיר נתיבים סימן מ"ז שכתב דאם אירע שלא קברו את הנפל עד שמתה גם היולדת וקברו את הנפל עמה על יד ימינה ושכחו למול את הנפל אין פותחין את הקבר אבל קורין לו שם ע"ש:
יב סָעִיף ה אפילו בי"ט שני. עיין היטב בתשובת נו"ב או"ח סימן ט"ז מה שכתב בזה:
יג סָעִיף ה ואסור למול עובד כוכבים. עש"ך שהשיג על העט"ז שכתב הטעם שלא לחתום אות ברית קודש בבשרו ולפ"ז גם בשכר אסור. דאינו כן דבש"ס משמע דמשום רפואה נגעו בה ופסק דבשכר שרי ועיין בתשובת מעיל צדקה סימן י"ד שכתב דודאי אם רואין שכוונתו לרפואה שרי בשכר ואין בו משום חתימת ברית כלל אבל בלא"ה אסור אפילו בשכר משום שלא לחתום כו' ויש עוד טעם לזה דלא יהא כי אם טלית מצוייצת שאין מוכרין לעובד כוכבים דחיישינן שיתלווה עם ישראל בדרך ואף שאין המילה נראית בכל פעם כמו טלית מ"מ חששא מיהא איכא כמו שהראה יוסף מילתו לאחיו אבל במל לשם מורנא לא חיישינן להכי בהיות טעמו נראה לרפואה עכ"ד ע"ש:
יד סָעִיף ה עובד כוכבים. עיין בשו"ת שאגת אריה סימן מ"ט לענין ההגריים שמנהגן למול א"ע אחר י"ג שנה אם מותר ומצוה לישראל למול אותם או לא וכתב דדעת הרמב"ם שבני קטורה שהם זרעו של אברהם שבאו אחר ישמעאל ויצחק חייבין במילה והואיל ונתערבו היום בני ישמעאל בבני קטורה נתחייבו הכל במילה א"כ מותר ומצוה למולן אך דעת רש"י דהא דב"ק נתחייבו במילה היינו דוקא אותן ששה עצמן שנולדו לאברהם ולא זרעם והאריך הרבה להוכיח דהעיקר כדעת רש"י ותמה מאוד על הרמב"ם דאפילו לפי דעתו דב"ק וזרעם נצטוו על המילה מ"מ לאחר שבלבל סנחריב את כל האומות הכל פטורים מן המילה ולכן העלה דההגריים אין מצות מילה נוהג בהן כלל ע"ש ועיין בתשובת נו"ב תניינא אה"ע סימן מ"ב בתשובה מבן המחבר שכתב לתרץ קושיית הש"א הנ"ל על הרמב"ם משום דהא אזלינן בתר רובא היינו דוקא בישראל כדילפינן בחולין ד' י"א אבל לגבי ב"נ לא ידעינן דנילך אחר רובא וכ"כ הפמ"ג בריש שער התערובת חקירה ג' לענין אמ"ה שנתבטל חד בתרי וא"כ גבי יהודה גר עמוני וכן גבי מצרי ואדומי שנתגיירו מותרים לישא בת ישראל הואיל ובלבל סנחריב כל האומות ואזלינן בתר רובא דכיון דכבר נתגיירו יש להם כל דין ישראל משא"כ לענין חיוב מילה כו':
א סָעִיף א וצריך כו'. כמ"ש בסי' רס"ב ס"ב:
ב סָעִיף א דסכנת כו'. דגדולה מזו שלעולם נדחה מפני חשש סכנה כמ"ש בס"ב:
ג סָעִיף ב אשה כו'. כמו בנשואין דאיפסיק שם כד' וחד טעמא לתרוייהו ועבה"ג:
ד סָעִיף ב וי"ח כו'. מדקאמר מלה באשה ובפ"ג דנדה (ל"א א' כגי' השאלתות שם) דהדם מן האשה. אגודה:
ה סָעִיף ג וה"ה כו'. גמ' שם:
ו סָעִיף ד נולד כו'. אע"ג דאיפליגו רב ושמואל שם והלכה כרב בזה הלכה כשמואל דרבה ורב יוסף דבתראי אינון וס"ל כוותיה והלכה כרבה כדקי"ל רבה ור"י כו' הלכך אין מחללין את השבת ואין מברכין עליו רי"ף והגאונים ודלא כתוס' וה"ג שם שפסקו כרב: (ליקוט) נולד כו'. ועסי' רס"ח ס"א שה"ה לגר שנתגייר כשהוא מהול וכ"פ הגאונים והרי"ף וטעמם ממ"ש בירושלמי ובב"ר פ' מ"ו המול ימול להביא את שנולד כשהוא מהול תני רשב"א אומר לא נחלקו ב"ש וב"ה על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית ע"מ נחלקו על גר שנתגייר כשהוא מהול שבש"א צריך להטיף ממנו דם ברית ובה"א א"צ ר"א בנו של ר"א הקפר אומר לא נחלקו ב"ש וב"ה ע"ז וע"ז שצריך להטיף ממנו דם ברית וע"מ נחלקו על שנולד מהול וחל יום שמיני שלו להיות בשבת שבש"א מחללין עליו את השבת ובה"א אין מחללין והלכה כדברי התלמיד (ע"ל סי' רס"ה ס"ק ט"ו) (ע"כ):
ז סָעִיף ד ומיהו כו'. הרא"ש שם בשם רה"ג:
ח סָעִיף ד וממתינים כו'. כנ"ל ס"א:
ט סָעִיף ה (ליקוט) תינוק כו'. הרא"ש פ"ג דמ"ק סי' קל"ה בשם ר"נ גאון (ע"כ):
י סָעִיף ה מלין כו' ומשימין כו'. עבפ' חלק (סנהדרין ק"י ב)' אבל מדינא א"צ מילה כמ"ש ספק בן ז' כו' (צ"ע) וז"ש ואין מברכין כו':
יא סָעִיף ה דאסור. עבא"ח סי' תקכ"ו:
יב סָעִיף ה דאפי' כו'. שבת שם:
יג סָעִיף ה ואסור כו'. עבודת כוכבים כ"ו ב' וע"ל סי' רס"ח ס"ט:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.