א אֵין מָלִין עַד שֶׁתָּנֵץ הַחַמָּה בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי לְלֵדָתוֹ. וּמִשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר יָצָא. (בֵּית יוֹסֵף מִמִּשְׁנָה פ"ב דִּמְגִלָּה). וְכָל הַיּוֹם כָּשֵׁר לְמִילָה, אֶלָּא שֶׁזְּרִיזִין מַקְדִּימִים לְמִצְוֹת וּמָלִין מִיָּד בַּבֹּקֶר. וַאֲפִלּוּ מִילָה שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ אֵינָהּ אֶלָּא בַּיּוֹם. הַגָּה: עָבַר וּמָל בַּלַּיְלָה, צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְהַטִּיף מִמֶּנּוּ דַּם בְּרִית. (בֵּית יוֹסֵף מִמִּשְׁנָה שָׁם וְהַגָּה' מיי'). מָלוֹ תּוֹךְ ח' וּבַיּוֹם, יָצָא. (הָרֹא"שׁ בְּפ' ר"א דְּמִילָה ושכ"נ מִתְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א). וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן רס"ד.
ב חוֹלֶה אֵין מָלִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיַּבְרִיא, וּמַמְתִּינִים לוֹ מֵעֵת שֶׁנִּתְרַפֵּא מֵחָלְיוֹ שִׁבְעָה יָמִים מֵעֵת לְעֵת, וְאָז מָלִין אוֹתוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁחֲלַצְתּוֹ חַמָּה וְכַיּוֹצֵא בוֹ, שֶׁהוּא חֹלִי שֶׁבְּכָל הַגּוּף, אֲבָל אִם חָלָה בְּאֶחָד מֵאֵבָרָיו, כְּגוֹן שֶׁכָּאֲבוּ לוֹ עֵינָיו כְּאֵב מוּעָט וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, מַמְתִּינִים לוֹ עַד שֶׁיַּבְרִיא, וּלְאַחַר שֶׁיַּבְרִיא, מָלִין אוֹתוֹ מִיָּד. אֲבָל כָּאֲבוּ לוֹ עֵינָיו כְּאֵב גָּדוֹל, הָוֵי כְּחֹלִי שֶׁבְּכָל הַגּוּף. (נ"י פ' הֶעָרֵל).
ג אַנְדְּרוֹגִינוּס וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי עָרְלוֹת וְיוֹצֵא דֹּפֶן, נִמּוֹלִים לִשְׁמוֹנָה.
ד נוֹלַד בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, מוֹנִים לוֹ מֵהַלַּיְלָה, וְנִמּוֹל לַתְּשִׁיעִי, שֶׁהוּא סְפֵק שְׁמִינִי. וְאִם הוֹצִיא רֹאשׁוֹ חוּץ לַפְּרוֹזְדוֹר מִבְּעוֹד יוֹם, אוֹ שֶׁשָּׁמְעוּ אוֹתוֹ בּוֹכֶה, אֲפִלּוּ נוֹלַד אַחַר כַּמָּה יָמִים, מוֹנֶה לוֹ ח' יָמִים מִיּוֹם שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ, אוֹ מִיּוֹם שֶׁשָּׁמְעוּ אוֹתוֹ בּוֹכֶה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא בִּסְתָם, אֲבָל אִם אִמּוֹ אוֹמֶרֶת דְּהַתִּינוֹק הָיָה מֻנָּח בְּבִטְנָהּ כְּמוֹ בִּשְׁאָר פְּעָמִים, וְלֹא הָיָה לָהּ חֶבְלֵי לֵדָה כְּלָל, אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁמְעוּ בּוֹכֶה מוֹנִין לוֹ מִיּוֹם הַלֵּדָה, דְּאַף עַל גַּב דְּלֹא שָׁכִיחַ שֶׁיִּבְכֶּה בְּלֹא הוֹצָאַת הָרֹאשׁ חוּץ לַפְּרוֹזְדוֹר, מִכָּל מָקוֹם הָאֵם נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר שֶׁהָיָה מֻנָּח כְּמוֹ בִּשְׁאָר פְּעָמִים וּבָכָה, (בְּאוֹר זָרוּעַ בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת רַבִּי יוֹאֵל הַלֵּוִי וְהוּא במהרי"ו סי' כ"ה).
ה אִם נוֹלַד כְּשֶׁהָיוּ נִרְאִים בָּרָקִיעַ כּוֹכָבִים קְטַנִּים מְאֹד, יֵשׁ לִסְמֹךְ עַל הַכּוֹכָבִים לְסָפֵק לָמוּל לְמָחֳרָת, כֵּיוָן שֶׁלֹּא הָיָה לֹא שַׁבָּת וְלֹא יוֹם טוֹב, וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיָה הָרָקִיעַ מַזְהִיר כְּעֵין אוֹרָהּ שֶׁל יוֹם.
ו אִם לְאַלְתַּר כְּשֶׁהוֹצִיא הַוָּלָד רֹאשׁוֹ חוּץ לַפְּרוֹזְדוֹר נִרְאוּ ג' כּוֹכָבִים בֵּינוֹנִים, יֵשׁ לִסְמֹךְ עֲלֵיהֶם שֶׁהוּא לַיְלָה, אֲפִלּוּ הוּא לְמָחָר שַׁבָּת. אֲבָל אִם שָׁהוּ אַחַר כָּךְ, אִם לְפִי הַשִּׁהוּי נִרְאֶה לָהֶם שֶׁהָיָה יוֹם בְּהוֹצָאַת הָרֹאשׁ, אֵין לָהֶם אֶלָּא מַה שֶּׁעֵינֵיהֶם רוֹאוֹת וִיהֵא נִמּוֹל לִשְׁמוֹנָה, אֲפִלּוּ אִם יְאֵרַע בְּשַׁבָּת.
ז אֵין דָּבָר זֶה תָּלוּי בַּתְּפִלָּה, אִם הִתְפַּלְּלוּ מִבְּעוֹד יוֹם, לֹא לְהָקֵל וְלֹא לְהַחְמִיר.
א סָעִיף א ואפילו מילה שלא בזמנה. כגון חולה ושאר דברים שיתבארו לקמן:
ב סָעִיף א עבר ומל כו' ומלו תוך ח' כו'. היינו ע"פ מ"ש בד"מ דהגהמי"י והרא"ש לא פליגי דאפשר דעדיף תוך ח' מאלו נימול בלילה עכ"ל אבל לדעתי א"א לומר כן כדמוכח להדיא במנחו' ס"פ רבי ישמעאל (מנחות דף ע"ב ע"א) גבי הא דקאמר התם ר"א בר' שמעון בשטת ר"ע רבו אמרה כו' עד ואי ס"ד נקצר שלא כמנותו כשר אמאי דחי שבת כו' ע"ש בש"ס ורש"י גם מ"ש מהרש"ל והב"ח והפרישה דנימול בלילה בדיעבד כשר וגם מ"ש הרא"ש פ' ר"א דמילה בשם ר"ש דנימול תוך ח' כשר וא"צ להטיף דם ברית קשיא עלייהו הך ש"ס דהתם דמוכח דלא יצא דאם איתא דכשר אמאי דחי מילה שבת לימה ליה מע"ש ע"ש (ויש ליישב בדוחק) והראיה שהביא שם הר"ש מדקאמר פרק רבי אליעזר דמילה (שבת דף קל"ז ע"א) דהיכא דקדם ומל של שבת בע"ש דלא ניתנה שבת לדחות אלמא דא"צ להטיף ממנו דם ברית כיון דלא נתנה שבת לדחות לאו ראיה היא לפע"ד די"ל דנהי דלא יצא מ"מ לא ניתנה שבת לדחות אלא על מצות מילה ממש ולא על הטפת דם ברית אבל באמת נימול בלילה לא יצא אפי' דיעבד כדאיתא בש"ס התם דמדדחי שבת אלמא אפילו דיעבד פסול (גם מ"ש הב"י וד"מ דמדברי תשובת הרשב"א דלקמן סי' רס"ד משמע כהרא"ש ליתא דלא משמע שם מידי ע"ש וע"ל סי' רס"ד ס"ק ו') וגם מ"ש הרמב"ם פרק ז' מהל' תמידין ומוספין דין ו' גבי עומר מצותו להקצר בליל ששה עשר בין בחול בין בשבת וכל הלילה כשר לקצירת עומר ואם קצרוהו ביום כשר עכ"ל הוא תמוה כדאיתא להדיא בש"ס דמנחות שם דדחי שבת נקצר ביום שלא כמצותו פסול ורבי דאית ליה התם נקצר ביום כשר סבירא ליה דלא דחי שבת ומבואר כך להדיא בכולה סוגיא וצ"ע ולענין דינא נראה מתוך מ"ש דבין נימול בלילה ובין נימול ביום תוך ח' לא יצא וצריך לחזור ולהטיף ממנו דם ברית וכ"פ הב"ח אלא שכתב כן מפני שיש לתפוס לחומרא ולפי מ"ש כן הוא עיקר ע"פ הדין:
ג סָעִיף ב ממתינים לו עד שיבריא. דמשום צער וחולי כל שהוא משהין אותו למול עד שיבריא כדי שלא יבא לידי סכנה וכ"כ הגאון דכל תינוק שהוא מצטער בין מחמת חולי בין מחמת ד"א אין מוהלין אותו עד שיבריא עכ"ל נ"י והביאו ב"י וד"מ:
ד סָעִיף ב כאב גדול כו'. נראה דהיינו באופן שנתבאר בא"ח סימן שכ"ח ס"ט וכן משמע בנ"י ע"ש ובראיה שהביא ודוק:
ה סָעִיף ג אנדרוגינוס כו'. ע"ל סימן רס"ו סעיף י':
ו סָעִיף ג שתי ערלות. זה על זה וי"א ב' גידין. רש"י:
ז סָעִיף ד בין השמשות כו'. ע"ל סי' רס"ו ס"ט:
ח סָעִיף ד האם נאמנת כו'. דאי היה חוץ לפרוזדור היתה מקשה לילד מיד. שם:
ט סָעִיף ה כוכבים קטנים מאד כו'. דוקא משום שהם קטנים מאד אין לסמוך עליהם למול בשבת אבל בכוכבים בינונים בסעיף שאח"ז יש לסמוך עליהם למול אפי' בשבת:
א סָעִיף א שתנץ החמה. הטעם שאז יצא ודאי מספק לילה ובטור לא זכר הנץ החמה והוא מטעם דכתיב וביום ולא בלילה כלומר בשעה שהוא בבירור יום ולא לילה:
ב סָעִיף א צריך לחזור ולהטיף כו'. תמוה הג"ה זאת בתרתי חדא דמשמע דחיוב הוא ואם כן אפילו בשבת יחזור ויטיף כו' וזה אינו דלא מצינו שסובר שיחזור ויטיף כו' אלא הגה' מיימוני' ושאר פוסקים לא ס"ל הכי כמ"ש הב"י ות"כ פשוט שאין כאן אלא חומרא ובשבת לא יעשה כן ותו במ"ש כאן בסיפא מל תוך ח' וביום יצא משמע שאין צריך לחזור ולהטיף כו' מאי שנא מרישא דודאי לא עדיף תוך ח' מבלילה וכן מוכח בסי' רס"ד דתוך ח' לא הוה מילה כלל:
ג סָעִיף ב עד שיבריא. ראיתי בספר בדק הבית שחיבר הב"י שכתב בשם הרשב"א דמ"מ אין מלין אותו ביום ה' לפי שביום הג' יש צער לנימול ואין לגרום צער ביום השבת ולפי"ז נראה כ"ש שאין למולו ביום ו' דאיכא צער טפי כמו שכתוב בסי' רס"ו בשם הרשב"א והרמב"ן:
ד סָעִיף ג שתי ערלות. פירש"י שני עורות זה ע"ז ואמרי לה ב' גידים:
א סָעִיף א ולהטיף. כתב הט"ז תמוה הג"ה זאת בתרתי חדא דמשמע דחיוב הוא וא"כ אפילו בשבת יחזור ויטיף כו' וזה אינו דרוב הפוסקים לא ס"ל הכי וא"כ פשוט שאין כאן אלא חומרא ובשבת לא יעשה כן ותו במ"ש כאן בסיפא מל תוך ח' וביום יצא משמע שא"צ לחזור ולהטיף וכו' מאי שנא מרישא דודאי לא עדיף תוך ח' מבלילה וכן מוכח בסי' רס"ד דתוך ח' לא הוי מילה כלל עכ"ל ובדין זה אם מל תוך ח' הסכים ג"כ הש"ך ופסק דצריך מדינא לחזור ולהטיף וכו' ובזה לא ניתנה שבת לדחות אבל אם מל בלילה לא יצא אפי' דיעבד י"ל דצריך להטיף וכו' אפי' בשבת ע"ש:
ב סָעִיף ב ואז. כ' הט"ז ראיתי בס' בדק הבית שכ' בשם הרשב"ץ דמ"מ אין מלין אותו ביום ה' לפי שביום הג' יש צער לנימול ואין לגרום צער ביום השבת ולפ"ז נראה כ"ש שאין למולו ביום ו' דאיכא צער טפי כמ"ש בסי' רס"ו בשם הרשב"א והרמב"ן עכ"ל אבל הש"ך בס"ס רס"ו חולק על זה וכתב דמוכח מש"ס ופוסקים דמילה שלא בזמנה מותר ביום ה' וכן נראה עיקר ע"ש:
ג סָעִיף ב גדול. כ' הש"ך נראה דהיינו באופן שנתבאר בא"ח סימן שכ"ח ס"ט וכן משמע בנ"י ע"ש. עכ"ל:
א סָעִיף א עד שתנץ. עיין בתשובת בית שמואל אחרון חי"ד סימן י"א:
ב סָעִיף א שזריזין. עיין בתשובת שבות יעקב ח"א סימן ל' שכתב דיש למחות בחזנים שמאריכין בשבת וי"ט כשיש מילה בבה"נ עד אחר חצות והם מבטלין מצות זריזין מ"ש עוד. ועיין בנ"צ לענין אם האב והמוהלין מותרים לאכול קודם המילה מ"ש בזה. ועיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סי' קס"ו ע"ד תינוק שלא נימול בזמנו מחמת חולי ושוב חזר לבריאותו ואביו רוצה לעכב למולו עד שיגיע ערב פסח כדי שיאכלו הבכורים על הסעודה וכתב דזה מעשה מגונה מאד חדא שעובר מצות זריזין גם יש לחוש אולי ח"ו ימות הולד ונדחית המצוה לגמרי ולכן יש לאסור אף אם כבר לא מלוהו והגיע ע"פ שלא למולו שזה עצת חטאים ויש לגזור משום פעם אחרת שמא ישהה ועוד מהיכי תיתי להתיר לכתחלה לשהות מילה שלא בזמנה למול בע"ש שיש לחוש שיבא לידי חילול שבת ועוד מי התיר לבכורים לאכול בע"פ בסעודת מילה שלא בזמנה ע"ש:
ג סָעִיף א שלא בזמנה. עיין בשאילת יעב"ץ ח"א ס"ס ל"ה שכתב דהיכא שנאנסו או נתעצלו ביום ח' עד בין השמשות ולא מלו עדיף למול בין השמשות שהוא ספק שמיני ספק תשיעי מלמולו שלא בזמנו בודאי יום ע"ש:
ד סָעִיף א ולהטיף. עיין באה"ט ועיין בשו"ת שאגת אריה סי' נ"ג ונ"ד שהאריך בזה והעלה דהיכא דנימול בתוך זמנו אי נמי לאחר זמנו ובלילה לא עשה כלום ואפי' בדיעבד לא יצא ומ"מ א"צ לחזור ולהטיף דם ברית ע"ש. ועיין בספר נופת צופים פ' לך לך ובתשובת יריעות האוהל סי' י"ג [ובתשובת כנסת יחזקאל סימן מ"ב] ובשאילת יעב"ץ ח"א סי' ל"ד מה שכתבו בענין זה:
ה סָעִיף ג אנדרוגינוס. עיין בשאילת יעב"ץ ח"א סימן קע"א במעשה שאירע בקהלה אחת בזה:
ו סָעִיף ד חוץ לפרוזדור. עיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סי' ז' מ"ש בזה. [להשיב על פלפול ארוך שהזכיר בסוף שו"ת דרכי נועם מהו הפרוזדור האמור בענין זה. ועיין מזה בספר סדרי טהרה סי' קי"ד ס"ק כ"ו באורך]:
ז סָעִיף ד בוכה. עיין מ"ש לעיל סימן קצ"ד ס"ק ח' בשם תשובת נו"ב. ומשם נלמד לענין זה דאם היתה ישנה ושמעו קול הולד בוכה לא אמרינן דחשוב כילוד לקולא ואם אירע יום הח' בשבת אין מוהלין אותו דאמרינן אילו הוציא ראשו אגב צערה היתה מתערה ומסתמא לא הוציא ראשו ואף דרוב ולדות אין בוכים קודם הוצאת הראש מ"מ מידי ספיקא לא נפקא ואף בחול יש לומר ג"כ דאין למולו עד שמיני ללידתו ממש:
ח סָעִיף ה קטנים. עיין ש"ך ועיין בליקוטי פר"ח לי"ד שהשיג עליו ע"ש גם בשאילת יעב"ץ חלק ב' סימן צ"ו השיג עליו ע"ש:
א סָעִיף א אין מלין כו'. מתני' פ"כ דמגילה (כ' א'):
ב סָעִיף א ביום כו'. מפורש בתורה:
ג סָעִיף א ומשעלה כו'. מתני' שם:
ד סָעִיף א עבר כו'. ממ"ש ומשעלה כו' יצא מכלל דקודם לכן לא יצא:
ה סָעִיף א מלו כו'. ממ"ש בשבת קל"ז א' אמרי דר"י רישא כגון כו' דלא כו' ובב"י כתב דשני דינים אלו סותרין זא"ז ועמ"ז וש"ך (וע"ל סי' רס"ד ס"ק י'):
ו סָעִיף ב אבל כאבו כו'. כמ"ש בעבודת כוכבים כ"ח ב':
ז סָעִיף ג אנדרוגינוס ומי כו'. שבת קל"ח ב' איני והא כו' הא בהא תליא כתנאי כו' וכתב הרא"ש דבה"ג נסתפק כמאן הלכה הלכך נימול לשמנה ואין מחללין עליו את השבת וכתב ב"י וה"ה לאנדרוגינוס ודבריו תמוהין דאנדרוגינוס לכ"ע נימול לשמנה דל"ל ביה הא בהא תליא דמה שאין מחללין השבת משום ספיקא אבל לשמנה ודאי שמא זכר הוא ואפשר לדברי תוס' והרא"ש דספ"ח דיבמות דס"ל דהוא זכר ודאי כתב כן ועתוס' דשבת שם ד"ה ולא ספק כו':
ח סָעִיף ד האם נאמנת כו'. עש"ך:
ט סָעִיף ה כוכבים קטנים. דוקא ועש"ך: (ליקוט) אם נולד כו'. דא"א בקיאין בשיעור הכוכבים ועתוס' דשבת ל"ה א' בד"ה תרי כו' אבל קשה כו' והשתא פליגי כו' ולפיכך העיקר תליא בהכסיף: ואע"פ שהיה הרקיע מזהיר כו'. דלא תליא באור הרקיע אלא בכוכבים ובשחרית להיפך בעמוד השחר כשהרקיע מתחיל להאיר כמ"ש בירושלמי (ריש ברכות) תרין קרנין דנהורא כו' אע"פ שכל הכוכבים עומדין וכמ"ש בירושלמי ריש ברכות ר' חנניא חבריהון דרבנן בעי כמה דתימא ערבית נראו ג' כוכבים אע"פ שהחמה נתונה באמצע הרקיע ר"ל באמצע עובי הרקיע ויימר אף בשחרית כן א"ר בא כתיב השמש יצא על הארץ וכתיב ובא השמש וטהר מקיש יציאת לביאת מה ביאת משיתכסה מהבריות אף יציאתו משיתוודע לבריות א"ר בא כתיב הבקר אור התורה קראה לאור בקר תני ר' ישמעאל בבקר בבקר ליתן תחום לבקרו של בקר כו' א"ר חייא נלפיניה מדרך ארץ שרי מלכא נפיק אע"ג דלא נפיק אמרינן נפיק שרי מלכא כו' והרשב"א בספ"ב דשבת נתקשה בהירושלמי שסובר שהירושלמי מיירי בהתחלת השקיעה ולפיכך כתב שצ"ע אבל ליתא אלא בצ"ד כנ"ל ובזה מתורץ קושית תוס' דשבת שם בד"ה תרי תילתא מיל קשה דהכא כו' ואור"ת דהתם מיירי כו' אבל תימא כו' די"ל דאמרינן לקמן כו' ולפ"ד אינו לילה עד הילוך ד' מילין אחר השקיעה וכן הקשו שם וע"ק דניחזי אנן באדם בינוני כו' וכ"כ הרמב"ן והר"נ דמתחלת השקיעה עד בה"ש הוא שיעור ג' מילין ורביע וכמ"ש בא"ח סי' רס"א וא"כ מע"ה עד הנץ שוה כמן השקיעה עד צ"ה וליתא כמ"ש בירושלמי הנ"ל והחוש מכחיש לכל רואה שמע"ה הוא שיעור גדול הרבה מאד על צ"ה אחר השקיעה ובמדינות הנוטים לצפון שע"ה מתחיל בקיץ בחצי הלילה א"כ אין צ"ה כלל בקיץ וכבר ביארתי שאינן שוין כי בע"ה עדיין כוכבים עומדים זמן הרבה ודאי שיציאת הכוכבים וביאתם שוין וכן ביאת האור ויציאתו שוין שלכן במדינות הנוטים לא בא האור כלל בקיץ אבל כוכבים עומדים אבל צ"ה דפסחים היינו כל הכוכבים שאין כל הכוכבים נראין עד שיהא לילה ממש וטהר האור לגמרי מחמת קטנות הכוכבים וז"ש בשבת (נ"ה ב') ולא כוכבים קטנים שאין נראין אלא בלילה ר"ל אחר ביאת האור והן אינן נראין בקיץ כלל וצאת הכוכבים דאמרו בכ"מ שהוא לילה הוא בג' כוכבים לבד ובבינונים כמ"ש בשבת והוא חלוק בתרתי והם נראין בהכסיף עליון והשוה לתחתון ולפי שצריך בקיאות גדולה בזה לידע ג' כוכבים לבד ויהיו בינונים וכמש"ש בתוס' לכך נתנו שיעור בהכסיף כו' וכן אביי ורבא דאוי כו' שם ובזה מתורץ קושיתם האחרונה ג"כ שהקשו וע"ק ניחזי אנן באדם כו' וליתא כנ"ל ומלבד זה ל"ק מידי שהשיעור הזה של ד' מילין אינו בכל זמן ובכל מקום שידוע שבכל זמן וזמן משתנה וכן בכל מקום ומקום בכל זמן וזמן וגם תי' שתירצו שם י"ל דמספקא כו' הוא תמוה דכבר הוא משוער בפסחים שם אבל למ"ש הכל ניחא וא"צ לשתי שקיעות דכל השקיעות חדא הן והשיעור לפ"ז מן השקיעה עד הלילה אינה אלא ג' רביעי מיל ואף שבמדינתינו יותר הוא כנ"ל לפי שינוי האופקים ושינוי הזמן והזמן של הד' מילין ושל ג' רביעי מיל הכל על אופק שלהם בא"י ובבל אבל כאן מאורכת יותר וכן הזמן הוא על הימים השוים ביום תקופת ניסן ותשרי שבהן הכל משתער ובזה מתורץ שלא תוכחש מ"ש הרמב"ם וא"ע ששיעור הנשף הוא כ' מעלות שיעור שעה ושליש ולפ"ד הגמ' הוא שעה ומחצה (או שעה וחומש ועמ"ש בא"ח סי' תנ"ט) וגם ח"ו דברי הגמ' מוכחש בחוש שלפ"ז לא יהיה לילה ד' חדשים במדינותינו אבל שיעור הרמב"ם וא"ע על קו השוה ודברי הגמ' על אופקם. ולפי מ"ש מתחיל בה"ש תיכף בשקיעת החמה וזהו בין השמשות בין ביאת השמש להתחלת ביאת האור שהוא בהכסיף שאז נשקע אורה מלהאדים וכן דם נפסל בשקיעת החמה (זבחים נ"ו א' וש"מ) וכן אין להתפלל מנחה אז וז"ש (ברכות כ"ט ב') לייטי במערבא אמאן דמצלי עם דמדומי החמה כו' ואלו לדברי התוס' עוד היום גדול וכן אז מתחיל שבת וז"ש (במתני' דשבת י"ז ב') ב"ה מתירין עם השמש ותוס' שבת ל"ל כמ"ש תוס' בפ"ק דר"ה ט' א' ד"ה ור"ע כו' (ע"כ) (ועמ"ש רבינו בא"ח סי' רס"א):
י סָעִיף ז אין דבר כו'. ממה דמספקא להו בברכות כ"ז ב' אומר קדושה כו' אומר הבדלה כו' ודוקא הנך דתליא בתפלה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.