א מִילָה, בֵּין בִּזְמַנָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ, דּוֹחָה צָרַעַת; שֶׁאִם יֵשׁ בַּהֶרֶת בְּעוֹר הָעָרְלָה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בִּקְצִיצַת הַבַּהֶרֶת לֹא תַּעֲשֶׂה, חוֹתְכָהּ עִם הָעָרְלָה. אֲבָל אִם לְאַחַר שֶׁנִּמּוֹל גָּדַל בָּשָׂר בְּמִילָתוֹ, עַד שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה מָהוּל וְצָרִיךְ לְחָתְכוֹ, אִם יֵשׁ בַּהֶרֶת בְּאוֹתוֹ הַבָּשָׂר אָסוּר לְחָתְכוֹ, כֵּיוָן שֶׁאֵין צָרִיךְ לְמוּלוֹ פַּעַם אַחֶרֶת אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן.
ב מִילָה דּוֹחָה יוֹם טוֹב וְשַׁבָּת, בִּזְמַנָּהּ. אֲבָל שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ, אֵינָהּ דּוֹחָה. וַאֲפִלּוּ בִּזְמַנָּהּ, אֵינָהּ דּוֹחָה אֶלָּא הַמִּילָה עַצְמָהּ וּפְרִיעָה וּמְצִיצָה, וַאֲפִלּוּ פֵּרַשׁ, חוֹזֵר עַל צִיצִין הַמְּעַכְּבִין דְּהַיְנוּ אִם נִשְׁאַר מֵהָעוֹר עוֹר הַחוֹפֶה רֹב גָּבְהָהּ שֶׁל עֲטָרָה אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם אֶחָד. וְעַל שֶׁאֵינָם מְעַכְּבִים, אִם לֹא פֵּרַשׁ, חוֹזֵר, וְאִם פֵּרַשׁ, אֵינוֹ חוֹזֵר. וְנוֹתְנִין עָלֶיהָ אִסְפַּלְנִית. הַגָּה: וּמֻתָּר לְטַלְטֵל הָאִזְמֵל לְאַחַר הַמִּילָה לְהַצְנִיעוֹ בְּחָצֵר הַמְעֹרָב, אַף עַל גַּב דְּאֵינוֹ צָרִיךְ לוֹ עוֹד בְּאוֹתוֹ שַׁבָּת, דְּהָא לֹא הֻקְצָה בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת מֵאַחַר דְּהָיָה צָרִיךְ לוֹ בְּאוֹתוֹ שַׁבָּת, כֵּן נִרְאֶה לִי. (הֶתֵּר טִלְטוּל כָּתוּב בתא"ו נָתִיב א', וְהַטַּעַם הוּא דִבְרֵי הַמְּחַבֵּר וּדְלֹא כמהרי"ל). אֲבָל מַכְשִׁירֶיהָ אֵינָם דּוֹחִים, כֵּיוָן שֶׁהָיָה אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מִבְּעוֹד יוֹם. וּלְפִיכָךְ אֵין עוֹשִׂין סַכִּין לִמֹּל בּוֹ, וְאֵין מְבִיאִין אוֹתוֹ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וַאֲפִלּוּ לְהוֹצִיאוֹ מֵהַבַּיִת וְלַהֲבִיאוֹ דֶּרֶךְ גַּגִּין וַחֲצֵרוֹת וּמְבוֹאוֹת שֶׁלֹּא עֵרְבוּ. אֲבָל אִם שָׁכַח הַסַכִּין בְּגַג וְחָצֵר, מֻתָּר לַהֲבִיאוֹ מִזֶּה לָזֶה, אֲפִלּוּ עֵרְבוּ חֲצֵרוֹת עִם הַבָּתִּים.
ג אֵין שׁוֹחֲקִין סַמָּנִים, וְלֹא מְחַמִּין לוֹ חַמִּין, וְאֵין עוֹשִׂין לָהּ אִסְפַּלְנִית, וְלֹא טוֹרְפִין לָהּ יַיִן וְשֶׁמֶן. אִם לֹא שָׁחַק כַּמּוֹן מֵעֶרֶב שַׁבָּת, לוֹעֵס בְּשִׁנָּיו. אִם לֹא טָרַף יַיִן וְשֶׁמֶן מֵעֶרֶב שַׁבָּת, נוֹתֵן זֶה לְעַצְמוֹ וְזֶה לְעַצְמוֹ. וְאֵין עוֹשִׂין לָהּ חַלּוּק, אֲבָל כּוֹרֵךְ עָלֶיהָ סְמַרְטוּט, וְאִם לֹא הִתְקִין מֵעֶרֶב שַׁבָּת, כּוֹרֵךְ עַל אֶצְבָּעוֹ וּמֵבִיא דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ, אֲפִלּוּ מֵחָצֵר אַחֶרֶת שֶׁלֹּא עֵרְבָהּ.
ד מָלוּ אֶת הַקָּטָן בְּשַׁבָּת, וְאַחַר כָּךְ נִתְפַּזְרוּ הַסֲמָנִים, עוֹשִׂין לוֹ בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁסַכָּנָה הִיא לוֹ. דִין רְחִיצַת תִּינוֹק קֹדֶם מִילָה אוֹ לְאַחֲרֶיהָ, עַיֵּן בַּטּוּר א"ח סִימָן של"א.
ה שָׁכְחוּ וְלֹא הֵבִיאוּ סַכִּין מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אוֹמֵר לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים לְהָבִיא סַכִּין בְּשַׁבָּת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יָבִיא אוֹתוֹ דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: כָּל דָּבָר שֶׁעֲשִׂיָּתוֹ בְּשַׁבָּת אֲסוּרָה עָלֵינוּ מִשּׁוּם שְׁבוּת, מֻתָּר לָנוּ לוֹמַר לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים לַעֲשׂוֹת אוֹתָהּ כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מִצְוָה בִּזְמַנָּהּ. וְדָבָר שֶׁעֲשִׂיָּתוֹ בְּשַׁבָּת אֲסוּרָה עָלֵינוּ מִשּׁוּם מְלָאכָה, אָסוּר לָנוּ לוֹמַר לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים לַעֲשׂוֹתָהּ בְּשַׁבָּת.
ו כָּל הַמַּכְשִׁירִים שֶׁאֵין דּוֹחִין שַׁבָּת, גַּם יוֹם טוֹב אֵין דּוֹחִין, חוּץ מִזֶּה שֶׁשּׁוֹחֲקִין לָהּ כַּמּוֹן בְּיוֹם טוֹב הוֹאִיל וּרְאוּיִים לִקְדֵרָה, וְכֵן טוֹרְפִין לָהּ יַיִן וְשֶׁמֶן.
ז אָדָם שֶׁלֹּא מָל מֵעוֹלָם לֹא יִמּוֹל בְּשַׁבָּת, שֶׁמָּא יְקַלְקֵל וְנִמְצָא מְחַלֵּל שַׁבָּת. וְאִם כְּבָר מָל פַּעַם אַחַת, מֻתָּר, וַאֲפִלּוּ אִם הוּא אָבִיו (תה"ד סי' רמ"ה וּדְלֹא כה"ר אֱלִיעֶזְר שֶׁבַּטּוּר).
ח מִי שֶׁנּוֹלַד בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, שֶׁהוּא סְפֵק יוֹם סְפֵק לַיְלָה, מוֹנִין מִן הַלַּיְלָה וְנִמּוֹל לַתְּשִׁיעִי, שֶׁהוּא סְפֵק שְׁמִינִי. וְאִם נוֹלַד עֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, אֵינוֹ דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, שֶׁאֵין דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת מִסָפֵק. וְכֵן אֵינוֹ דּוֹחֶה יוֹם טוֹב מִסָפֵק, וַאֲפִלּוּ יוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל גָּלֻיּוֹת (טוּר ר"ס זֶה בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת רֹא"שׁ וְהִיא בִּכְלָל כ"ו). וַאֲפִלּוּ לֹא הוֹצִיא אֶלָּא רֹאשׁוֹ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא כֻּלּוֹ בְּשַׁבָּת, אֵינוֹ נִמּוֹל בְּשַׁבָּת.
ט בְּשִׁעוּר בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת אַפְלִיגֵי תַּנָּאֵי וְאָמוֹרָאֵי בְּסוֹף פֶּרֶק בַּמֶּה מַּדְלִיקִין, וְכָתַב בַּעַל הָעִטּוּר: מְסַפְּקָא לָן הֲלָכָה כְּדִבְרֵי מִי הִלְכָּךְ אִי אִיתְיְלִיד יַנוּקָא מִשֶּׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה סָפֵק הוּא, עַד דְּשָׁלִים בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת דְּרַבִּי יוֹסִי, וְנִמּוֹל לַעֲשָׂרָה. וְאִי אִיתְיְלִיד בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת מִשֶּׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה, עָבְדִינַן לְחֻמְרָא כִּדְרָבָּה וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן רס"ב סָעִיף ה' ו'.
י קָטָן שֶׁנּוֹלַד כְּשֶׁהוּא מָהוּל, וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי עָרְלוֹת, וְאַנְדְּרוֹגִינוּס, וְיוֹצֵא דֹּפֶן, וִיְלִיד בַּיִת שֶׁלֹּא טָבְלָה אִמּוֹ עַד שֶׁיָּלְדָה, אַף עַל פִּי שֶׁנִּמּוֹלִים לִשְׁמוֹנָה אֵינָם דּוֹחִים אֶת הַשַּׁבָּת, טֻמְטוּם שֶׁנִּקְרַע וְנִמְצָא זָכָר, מָלִין אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת (כ"כ הָרַמְבַּ"ם וְהָרֹא"שׁ), וְיֵשׁ אוֹסְרִין (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרִי"ף, וְכֵן כָּתַב רַבֵּנוּ יְרוּחָם).
יא מִי שֶׁנּוֹלַד בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, מָלִין אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת אֲפִלּוּ אִם לֹא גָּמְרוּ שְׁעָרוֹ וְצִפָּרְנָיו. אֲבָל מִי שֶׁנּוֹלַד בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי, אֵין מָלִין אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת אֶלָּא אִם כֵּן גָּמְרוּ שְׂעָרוֹ וְצִפָּרְנָיו. וְהוּא הַדִּין לְסָפֵק בֶּן שִׁבְעָה סָפֵק בֶּן שְׁמוֹנָה, שֶׁאֵין מָלִין אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת אֶלָּא אִם כֵּן גָּמְרוּ שְׂעָרוֹ וְצִפָּרְנָיו. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּמַהֲלִינָן לֵיהּ הוֹאִיל וְסָפֵק בֶּן שִׁבְעָה הוּא, אֶלָּא דְּאֵין מְחַלְּלִין עָלָיו הַשַּׁבָּת בִּשְׁאָר דְּבָרִים (סְמַ"ג וְכֵן מַשְׁמָע מֵהָרִי"ף וְהָרֹא"שׁ וְטוּר), וְכֵן נִרְאֶה לִי עִקָּר.
יב יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵמִיר וְנוֹלַד לוֹ בֵּן מִיִּשְׂרְאֵלִית, מָלִין אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת.
יג יִשְׂרָאֵל שֶׁנּוֹלַד לוֹ בֵּן מֵעוֹבֶדֶת כּוֹכָבִים, אֵין מָלִין אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת.
יד יֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יָמוּלוּ שְׁנֵי מוֹהֲלִים מִילָה אַחַת בְּשַׁבָּת, שֶׁזֶּה יָמוּל וְזֶה יִפְרַע, אֶלָּא הַמָּל הוּא עַצְמוֹ יִפְרַע. הַגָּה: וְלא מָצָאתִי רְאָיָה לִדְבָרָיו, וְאַדְּרַבָּה נִרְאֶה לִי דְּשָׁרֵי דְּהָא מִילָה דָּחְיָא שַׁבָּת כְּמוֹ עֲבוֹדָה בַּמִּקְדָּשׁ שֶׁכַּמָּה כֹּהֲנִים הָיוּ עוֹבְדִים וּמְחַלְּלִים שַׁבָּת, דְּמֵאַחַר דְּשַׁבָּת נִתָּן לִדְחוֹת הֲרֵי הוּא כְּחֹל לְכָל דָּבָר. וְכֵן מָצָאתִי בְּסֵפֶר הַתְּרוּמָה יָשָׁן כָּתוּב בִּקְלָף, שֶׁכָּתַב בְּסוֹף הִלְכוֹת שַׁבָּת בְּהֶדְיָא, דְּשָׁרֵי. אָמְנָם מָצָאתִי בְּקֹבֶץ שֶׁיֵּשׁ לֶאֱסֹר וְעַל כֵּן טוֹב לְהַחְמִיר לְכַתְּחִלָּה, אַף עַל פִּי שֶׁמִּדִּינָא נִרְאֶה לִי מַה שֶּׁכָּתַבְתִּי (ד"ע וּדְלֹא כַּבֵּית יוֹסֵף).
א סָעִיף ב רוב גובהה של עטרה. ע"ל סי' רס"ד ס"ה ומ"ש שם:
ב סָעִיף ב ומותר לטלטל כו' אבל אם שכח כו' מותר. דבכה"ג אפילו שלא לצורך מילה מותר כמו שנתבאר בא"ח ר"ס שע"ב:
ג סָעִיף ג אין שוחקים כו' ולא כו'. טור. פי' לפי שכל מכשירי מילה אלו היה אפשר לעשותן מע"ש:
ד סָעִיף ג לועס בשיניו. דכמה דאפשר לשנויי משנינן:
ה סָעִיף ג ואין עושין לה חלוק כו'. כעין כיס דחוק היו עושין ומלבישין ראש הגיד עם ראש העטרה וקושרין שם כדי שלא יחזור העור לכסות את הגיד:
ו סָעִיף ד ואח"כ נתפזרו הסמנים כו'. וכתב הר"ן דאם נתפזרו אותן הסמנים שהכינו לצורך אחר המילה קודם המילה דעת הרמב"ן שאין למצוה אלא שעתה ומלין אותו ואין דוחין את המילה מפני שנצטרך אח"כ לדחות את השבת דבתר הכי פיקוח נפש הוא דדחי לה ולא מכשירי מילה ודעת הרז"ה והרשב"א דתדחה המילה עכ"ל. וכתב בית יוסף שכן נראה דעת הרי"ף והרמב"ם ואינו מוכרח מיהו בעט"ז כתב דתדחה המילה וכ"פ הב"ח:
ז סָעִיף ז ואפילו אם הוא אביו. ולא אמרינן דלגבי אביו הוי פסיק רישי' דניחא ליה שהרי מתקן את בנו:
ח סָעִיף ח ואפילו י"ט שני של גליות. ולפעד"נ עיקר כהרמב"ם דדוחה י"ט שני של גליות דכן הוא ג"כ דעת הסמ"ג עשין כ"ח ד' קט"ו והכל בו סימן ע"ג וכן נראה דעת הברטנורה שפירש שני י"ט של ר"ה דקדושה אחת הן וכתב רמב"ם וסייעתו שם דה"ה כל שאר הדברים שאינם דוחין שבת דוחין את י"ט שני דגליות:
ט סָעִיף ח ואפי' לא הוציא אלא ראשו כו'. וכתוב בסמ"ק סי' קנ"ז וצריך לדקדק באשה מקשה בערב שבת אם הוציא ראשו חוץ לפרוזדור בערב שבת אז אין מלין אותו בשבת כי אם בערב שבת וצריך לשאול לנשים ואם אינן יודעות יש לילך אחר המנהג ע"כ וכ"כ הכל בו סימן ע"ג:
י סָעִיף ט משתשקע החמה. בע"ש ונימול לעשרה היינו ביום א':
יא סָעִיף ט דר' יוסי. דהיינו כהרף עין סמוך ללילה ממש וכבר נתבאר בסי' רס"ב סעיף ו' דמשנראו ג' כוכבים לילה הוא. ובתשובת מהר"מ אלשקר סי' צ"ו שאלה תינוק שנולד ע"ש אחר שקיעת החמה קודם שנראו ג' כוכבים בינונים אם נימול יום ראשון כדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל דלדידהו בין השמשות הוי תיכף אחר שקיעת החמה מעל הארץ או אם נימול בע"ש כדעת ר"ת ז"ל שכתב דשתי שקיעות נינהו ושאין בין השמשות מתחיל אלא מסוף השקיעה אחר שנכנס החמה בעובי של רקיע אבל קודם לכן יום גמור הוא וכן דעת הרמב"ן בספר תורת האדם והסמ"ג והר"ן כו' ע"ש שהאריך להביא שיטת הגאונים והפוסקים ובביאור דבריהם ומסיק שם כללא דמילתא דהאי ינוקא אין מלין אותו עד יום א' וע"ש:
יב סָעִיף ט כדרבה. דאמר בפ' במה מדליקין (שבת דף ל"ד ע"א) דכל שפני מזרח מאדימין נמי בה"ש הוא והוא מהלך ג' חלקי מילין קודם הלילה (ודלא כרב יוסף דאמר התם דיום הוא) והלכך נימול לט' ולא בשבת:
יג סָעִיף י אע"פ שנימולין לח'. וכדלעיל סי' רס"ב ס"ד:
יד סָעִיף יא מלין אותו. דבן קיימא הוא:
טו סָעִיף יא אלא דאין מחללין עליו שבת בשאר דברים. ז"ל ד"מ ולי נראה דודאי דעת הרי"ף כדעת הרא"ש וכדעת הטור ומלין אותו מכל מקום והא דכתב דאין מחללין עליו היינו דאין פיקוח נפש דוחה שבת מאחר דלא גמרו שערו וצפרניו אין מחללין עליו שבת אלא מוהלין אותו ממ"נ (אי בן ז' הרי הוא בן קיימא ואי בן ח' הוא הרי הוא כמחתך בשר בעלמא כדאיתא בטור) וזה אין שייך לשאר חילולים והא דמוקי לה בש"ס לענין מכשירים ואליבא דרבי אליעזר היינו משום דלענין מילה מיתני בש"ס וכל הפוסקים למדו ממנו שאר חילולים לענין פסק הלכה והא דלא כתבו דמוהלין אותו ממ"נ אפשר דסמכו על מ"ש אין מחללין עליו השבת דמשמע דוקא דאין מחללין אבל מהלינן ליה דממ"נ אין בו חילול שבת כמו שאמר הטור כן נראה לי וכ"כ הסמ"ג בהדיא דאין מחללין עליו השבת היינו דאין מפקחין עליו הגל אע"ג דמהלינן ליה עכ"ל ועד"ר וב"ח:
טז סָעִיף יב מישראלית כו'. ולי נראה דאפילו נשוי מומרת נמי מלין בשבת בן הנולד מהם שהרי הם חייבים בכל המצות וישראלית דנקט העיטור אפשר דלא לאפוקי מומרת אלא לאפוקי עובדי כוכבים עכ"ל בדק הבית ומביאו ב"ח ולי לא משמע הכי וגם מדסיים הב"ה ואין אנו מחזיקים אותו שיצא לתרבות רעה כיון שאמו ישראלית ומביאו הטור משמע דהוי סלקא דעתך אמינא כיון דאביו מומר נחזיקהו שיצא לתרבות רעה ולא מחזקינן בהכי כיון שאמו ישראלית אבל כשאמו מומרת אסור וצריך עיון:
יז סָעִיף יב מלין אותו כו'. כתוב בספר ב"ה בשם הרשב"ץ דממזר מלין אותו בשבת וכן הוא במהרי"ל: כתוב עוד בספר בדק הבית וז"ל כתוב בא"ח בשם הרמב"ם הקראים כל זמן שלא ידברו תועה על הרבנים ולא יתלוצצו בדברי רבותינו הקדושים חכמי המשנה והש"ס נכון לנו לכבדם ללכת לשאול בשלומם אפילו בבתיהם ולמול בניהם אפילו בשבת היכא דגזור להו גזירה דידן ועבוד להו מילה ופריעה דדלמא נפק מנייהו זרעא מעליא והדרי בתיובתא והכי אשכחן לרבינו האי זצ"ל דאמר הכי עכ"ל. ובתשובת רבינו בצלאל אשכנזי ס"ס ג' מביא דברי הרמב"ם ורבינו האי גאון וכתב נמצאת למד כי בקראים הדרים אצלינו בזמן הזה לא נמצא בהן אחד מכל המדות שהזכיר הגאון ז"ל כי בכל יום הם מוסיפין גירעון ואינם מלים בניהם שהרי אינם פורעים וקיימא לן מל ולא פרע כאלו לא מל ואינם מלים במוהל שלנו ואין מכניסים בבתיהם תלמידי חכמים אדרבה בורחים מהם כבורח מן הנחש ואין מתפללים במנהג שלנו כלל אין אומרים י"ח הרי שהם משונים בכל דבריהם ולפיכך אסור למול בניהם בשבת כיון שאינם מודים בפריעה ואם כן איך יעשה להם פריעה וכי תימא ימול בלא פריעה נמצא מחלל שבת ואינו עושה מצוה ע"כ:
יח סָעִיף יד ולא מצאתי כו'. בעט"ז האריך בזה וסיום דבריו אף כי לא מלאני לבי להתיר לכתחלה לשואלין הואיל והורה זקן הב"י והרב סיים שיש להחמיר לכתחלה מ"מ אין נ"ל למחות ביד הנוהגין היתר אפי' לכתחלה כו' ולחנם האריך שהרי גם הרב עצמו דחה כל דברי ב"י בד"מ ובתשובה סי' ע"ו ואדרבה האריך שם בראיות להתיר ע"ש אלא שחש לאותו קובץ שמצא שאולי היה ברור לו שאותו קובץ נתלה באיזה אילן גדול מיהו כבר פשט המנהג להתיר וכ"כ העט"ז והב"ח וגם הרב ב"י גופיה כתב בספר ב"ה על דברי עצמו וז"ל ובא"ח כתוב בשם בעה"ת שנים מוהלים בשבת אחד יכול לימול וא' יכול לעשות פריעה ואין שום חיוב בראשון על החבורה כיון שהשני גומר המצוה כדאמר רב פפא אנא עבדי פלגא דמצוה ואתון עבידו אידך פלגא ע"כ: בספר ב"ה וז"ל כ' הרשב"ץ בתשובה על הא דתניא אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם השבת שפי' הרז"ה דטעמא משום שהוא דבר שא"א שלא יבא לידי חילול שבת ונראה כמתנה לחלל שבת דג' ימים קודם שבת מקרי שבת דמכאן יש ללמוד דאסור למול הגר ביום ה' כדי שלא יבא ג' למילה בשבת ויצטרך לחלל עליו השבת וכן תנוק שחלה ונתרפא ביום ה' בשבת ממתינן לו עד למחר עכ"ל ואין דבריו נראין דהא אמרינן בש"ס פ"ק דשבת (דף י"ט ע"א) אהא דאין מפליגין בספינה דהיינו דוקא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה שפיר דמי והוא מוסכם מכל הפוסקים כמו שנתבאר בא"ח סימן רמ"ח והכא נמי אין לך מצוה גדולה מזו ועוד דע"כ הרשב"ץ ס"ל דהא דמחללין שבת בשלישי למילה היינו יום ג' דוקא ולא קודם לכן ולכן מתיר לימול ביום ו' אבל לפי מ"ש הרב המגיד פ"ב מהל' שבת בשם קצת מפרשים ובשם הרמב"ן והרשב"א שכ"ש ביום השני מחללין וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה והברטנורא ורש"י פ' ר' עקיבא א"כ נצטרך לומר דמילה שלא בזמנה שחל בה' בשבת נדחה עד לאחר השבת וזה אי אפשר דא"כ הא דתנן פ' ר"א דמילה קטן נימול לח' כו' ולי"ב לא פחות ולא יותר נולד בין השמשות וחל בשני י"ט של ראש השנה שלפני השבת נימול לי"ב הא משכחת לה אפי' ט"ו היכא דחל שני י"ט של ר"ה בג' וד' דה"ל י"ב בה' ואסור למולו בה' כיון דלא הוי בזמנו דידחה שבת וא"כ נדחה עד יום א' אלא ודאי דאפילו מילה שלא בזמנה שרי ביום ה' ואפילו הפוסקים דס"ל דיום ג' דוקא דוחה שבת אפשר דמודו בזה דמילה שלא בזמנה מותר ביום ה' וכדהוכחתי מדעת רוב הפוסקים וכן נראה עיקר:
א סָעִיף ב להצניעו בחצר המעורב. כ"כ ב"י בשם רבינו ירוחם ובמהרי"ל כתב שצוה מהר"י סג"ל שתיכף אחר המילה יסירו מידם כל צרכי המילה דחשובים מוקצה להלאה וגם המוהל לא יחזור ליטול האיזמל מן החול שהטיל שם הערלה בהיותו בהול על הפריעה עכ"ל ורש"ל בתשובה כתב גם כן להתיר כמו שכתב רמ"א כאן מטעם שכיון שהיה ראוי בין השמשו' הותר לכל היום דאין מוקצה לחצי שבת ואיני כדאי להכריע בין הרים הגדולים אבל נ"ל מבורר לאיסור וראיה ברורה מתלמוד ערוך פ"ק דביצה (דף י"א) תנא ושוין שאם קצב עליו בשר שאסור לטלטלו פירוש התם קאי על עלי שמלאכתו לאיסור לכתוש במכתשת ואפילו הכי מתירין ב"ה לקצב עליו בשר לצורך י"ט וע"ז אמר דאחר שעשה בו צורך י"ט אסור לטלטלו ועוד ראיה מפרק אין צדין (ביצה דף כ"ח) שפוד שצלו בו בשר אסור לטלטלו בי"ט לפי שנמאס ומוקצה וכבר נעשה צורך י"ט והאי איזמל ממש הוא כוותייהו דהנך דאחר שנעשה בו המצוה חזר לאיסור מוקצה ומ"ש רש"ל דאין מוקצה לחצי שבת אינו ענין לזה דהך אין מוקצה לחצי שבת הוא בפרק אין צדין (ביצה דף כ"ו) בענין שיהיה ראוי בבין השמשות וביום השבת אידחי וחזר ונעשה ראוי דאין איסור מוקצה בזה מה שאין כן כאן שמתחילה בבין השמשות לא היה עליו שם ראוי אלא לעשות צורך י"ט ולא אח"כ ומ"ש ב"י בשם רבינו ירוחם בשם הרמב"ן דמותר לטלטלו אחר המילה דמאחר שטלטל בהיתר מחזירו לאיזה מקום שירצה כו' נראה טעמו דאי היה צריך להשליך האיזמל אחר כך ויהיה אבוד ודאי מימנע ולא מהיל וזה עדיף טפי מהנך ג' דברים שאמר עולא (פרק אין צדין) [פ"ק דביצה] שהתירו סופן משום תחילתן ולא חשבו עולא כי פשוט הוא והנך ג' יש בהו חידוש כדאיתא שם. וע"כ נראה דלא התיר הרמב"ן אלא להצניעו אח"כ באותו חדר שמל שם כדי שלא יהיה אבוד אבל לא למקום אחר מטעם שאמרנו כיון שסגי בלאו הכי וגם בשופר של ר"ה אחר התקיעה כתב רש"ל שם שראה שנהגו איסור לטלטלו אח"כ ותמה הוא ע"ז שם שהרי ראוי לתקוע בו כל היום ולפי מה שכתבתי ניחא שהרי גם העלי והשפוד שרי לעשות בהם צורך י"ט פעם שנית אם ירצה ואפ"ה אסור כל שאינו לצורך יו"ט וה"נ דכותיה שאין לטלטל השופר אם הוא שלא לצורך תקיעה וכ"ש האיזמל אחר המילה אם לא להצניעו באותו חדר שמל שם ותו לא ואפילו לפני המילה אין לטלטלו בחנם כל שאינו לצורך המילה כנלע"ד:
ב סָעִיף ב דרך גגין וחצרות. פי' כלים ששבתו בתוכן דכולן רשות אחת הה כמ"ש בא"ח סי' שע"ב ואפילו הן של בעלים הרבה שלא אסרו אלא בכלים ששבתו תוך הבית כשקדש היום דאותן אסור לטלטל מבית לחצר אם לא ערבו הבתים עם החצר ואפילו ערבו הבתים עם החצר אסור לטלטל אותו כלי הבית מחצר זה לחצר אחרת שלא ערבו עמה:
ג סָעִיף ב אפילו ערבו חצרות עם הבתים. פי' כל בית ערב עם חצר שלו ולא אמרינן הואיל ואז שכיחי כלי הבית בחצר אם נתיר לטלטל מחצר לחצר כלי ששבת באחד מהם יטלטל גם כלים ששבתו בבית מחצר לחצר הא לא גזרינן:
ד סָעִיף ג ואין עושין לה חלוק. פי' כעין כיס דחוק היו עושין ומלבישין ראש הגיד עם העטרה כדי שלא יחזור העור לכסות העטרה:
ה סָעִיף ג אפילו מחצר. אבל לא מר"ה שאין זה מלבוש ממש:
ו סָעִיף ז פעם אחת מותר. ול"ד למוחזק דשחיטה דבעינן ג' פעמים דהתם איכא למיחש לעילוף כל דהו ועל ידי כך ישהה או ידרוס ולכך בעינן מוחזק ג' פעמים אבל כאן אין חשש אלא משום שמא לא יוכל לאמן ידיו וכיון דחזינן בחד זמנא דמאמן את ידיו שפיר סגי בהכי:
ז סָעִיף יא מי שנולד בחודש השביעי. בטור כתוב בזה אם הוא שלם כו' וסבירא ליה לבית יוסף שפירושו שלם באיבריו אבל לא איכפת לן בשערו וצפרניו דנקט בתר הכי דאפילו לא נגמר שערו וצפרניו מלין אותו בשבת וראייתו מהא דאפילו גבי ספק בן ז' כתב דא"צ שיגמרו שערו כו' ותמהתי אם כפי' אין שלם באיבריו בעי למעוטי בז' וכמעט אין לו שום משמעות כי לא נמצא קפידא של איברים בשום דוכתא לענין מילה ותו ק"ל דהא איתא בפ' הערל (יבמות דף פ') תניא איזהו בן ח' כל שלא כלו לו חדשיו רבי אומר סימניו מוכיחין עליו שערו וצפרניו שלא נגמרו הרי לפנינו דלרבי כל שלא נגמרו סימניו מיקרי בן ח' וקיי"ל כר' כמבואר שם בגמ' ע"כ נלע"ד דע"כ כתבו רמב"ם וטור אפי' בבן ז' שצריך שיהיה שלם דהיינו בסימנים אלו דאם לא נגמרו לא מיקרי בן ז' והא דנקט הטור תחילה בבן ז' שלם סתם ואח"כ גבי נולד לח' כתב שלם בשערו ובצפרניו להורות כי בבן ז' אין אנו צריכין לדקדק אחר זה או מי שאינו בקי בסימנים אלו אין חשש רק שלא נראה חסרון בבירור לפנינו ע"כ אמרו סתם שלם ולא באו למעוטי אינו שלם אלא כתב זה לומר כיון שלא ראינו בודאי שום חסרון אבל בבן ח' צריך שיהיה נראה מבורר שלימות בשערו וצפרניו. ומה שהקשה בית יוסף שהרי אפילו בספק כתב הטור שמלין אפילו בלא גמרו לק"מ דמתחלה אמר הטור מה שהוא מוסכם מכל הפוסקים דהיינו אם הוא שלם ואח"כ כתב מה שיש בו מחלוקת דהיינו בספק והכריע הוא דאפילו התם אין צריך גמרו. ובזה ניחא לי מה שכתב הטור שנראה לו מלשון הרמב"ם שרצה לומר שגמרו שערו כולו ותמה בית יוסף מהיכן ראה כן מדברי רמב"ם ולדידי ניחא שהיה קשה לו ברמב"ם כיון שכתב שאפילו בודאי בן ז' צריך שיהיו נגמרו והיאך יתיר בספק בלא נגמרו אלא ודאי פשוט דבנגמרו קאמר ועל זה חולק הטור דאפילו בלא נגמרו מלין מכח ממ"נ אם חי הוא שפיר ואם נפל הוא הוה מחתך בשר בעלמא ואין כאן חבורה כלל וע"כ בכל גווני מלין אפילו בלא נגמרו זהו דעת הטור והוא דעת הי"א שמביא רמ"א בסמוך והמקור מפרק ר"א דמילה שמביא בית יוסף במסקנת התלמוד בתירוץ רב אדא בר אהבה דאפילו ספק בן ז' מלין ממ"נ. אלא שהטור הביא דעת הרא"ש שכתב דספק בן ז' אין מחללין עליו שבת ותמה עליו דהא מלין אותו מכח ממ"נ. ותירץ בית יוסף דהרא"ש נמשך אחר הרי"ף שכתב גם כן הכי וטעמם דאותה סברא דמהלינן מכח ממ"נ לא נשארה במסקנא כיון שבפרק הערל אמרי' אהברייתא דמיירי בלא גמרו דאז הוה כאבן אבל גמרו יוכל לחיות ממילא אמרינן דבספק בן ז' לא מהני למימהל מכח ממ"נ וקשה דלמה נאמר בחנם בסתמא דתלמודא שהם חולקים זה על זה ואותן אמוראים שהוזכרו בפרק ר"א דמילה לא ידעו דברייתא מיירי בלא נגמרו זה אי אפשר לאומרו ולמה לא נאמר דגם הם ידעו פירושא דברייתא ואפילו הכי מהלינן מכח ממ"נ אפילו בלא נגמרו. ונלע"ד זה טעם הרא"ש והרי"ף דבודאי לפי מסקנת הגמרא מהלינן בכל גווני אפילו בלא נגמרו אלא דכיון דאם היה ודאי בן ח' לא מהלינן בלא נגמרו כיון דוודאי לאו בר מילה הוא ולא מהני לומר שמחתך בשר כמ"ש הטור וז"ל כיון שהוא כאבן למה יחתכו בשר שלא לצורך ואם כן עיקר ההיתר דוקא בספק ולדידן לא מהני ספק דאפשר מה שהוא ספק לדידן היה ודאי לחכמי התלמוד וכמ"ש התוס' סברא זאת בפ' רבי אליעזר דמילה (שבת דף קל"ה) ד"ה בן שמונה כו' שאין אנו בקיאין וכולן מיקרי ספק כו' אע"ג שהם כתבו זה להיתר לענין ודאי בן ח' שלדידן אין כאן ודאי היינו בנגמרו כמשמעות דבריהם אבל בלא נגמרו הוה חומר מכח סברא דאין אנו בקיאין וכמ"ש הטור סי' נ"ח וז"ל אבל אם הוא לפנינו אלא שאין בקי לשערו אפילו מדרבנן אין תולין להקל עכ"ל וה"נ כן הוא דהרבה פעמים נולד בין השמשות ואין אנו בקיאים אם היה יום או לילה ואפשר שבימי חכמי התלמוד היו יודעים בודאי שיום הוא או להיפך כן נראה לי טעם הרי"ף והרא"ש שלא התירו למול בשבת בספק בן ח' אלא אם כן גמרו כו' והוא דעת השלחן ערוך ואיני יודע למה הכריע רמ"א להקל בשבת נגד דעת הרי"ף והרא"ש שוב ראיתי שרמ"א בד"מ כתב דהרי"ף והרא"ש ג"כ סבירא להו דמהלינן מכח ממ"נ ולא הוצרכו לכותבו ובדרישה הביאו והוא דרך רחוקה מאוד מכח כמה דברים ואין שום סברא שיהא פשיטא להם ובגמרא הוצרכו לומר כן בשם רב אדא בר אהבה גם בדרישה חלק עליו. וכן משמעות דברי התוספת בפרק רבי אליעזר דמילה שזכרתי דבעינן שלא יהא ריעותא כלל בצפרניו ובשערו אפי' בספק ע"ש וכ"כ הנ"י בפרק הערל דאפילו בגמרו סימניו היה לנו להחמיר אלא שבזה סמכינן על הממ"נ וכ"כ רמב"ם וריטב"א עד כאן ובודאי אין ראוי להקל כלל נגד אלו למול בשבת אם לא גמרו סימניו כנלע"ד וכן הכריע מו"ח ז"ל:
ח סָעִיף יא אלא אם כן גמרו כו'. דאז אמרינן שזה הולד היה לו להולד בחודש הז' שאז נגמר אלא שנשתהה לחודש הח':
ט סָעִיף יב מלין אותו בשבת. ואין מחזיקין אותו שיצא לתרבות רעה כיון שאמו ישראלית כן כתב הטור:
י סָעִיף יב אין מלין כו'. שולד כותית היא כמותה וכתב בית יוסף בבדק הבית דישראלית מומרת שהולידה ממומר מלין בשבת דאע"פ שחטאו ישראלי' הם והא דנקט מומר שנשא ישראלית אתי לאפוקי כותית ולא משמע כן בטור שהרי כתבתי בסעיף י"ב משמו שאין מחזיקין שיצא לתרבות רעה כיון שאמו ישראלית ובזה שאמו מומרת ודאי מחזיקין אותו בכך ואין למולו בשבת ואע"ג דנותנין אותו לימול שמא אחר כן יחזירוהו לדרך שלהם כיון שהם נשארו כך ותו דאפשר שהם מומרים לכל התורה חוץ ממצות מילה:
יא סָעִיף יד יש להזהר שלא ימולו כו'. בבית יוסף יליף לה מהא דגרסינן פרק רבי אליעזר דמילה מהלקטין את המילה פירש"י בציצין המעכבין ואם לא הלקיט ענוש כרת ופרכינן כרת זו של מי הוא אמר רב כהנא אומן ענוש כרת שחילל שבת ולא עשה מצוה מתקיף לה רב פפא לימא להו אנא עבדי פלגא דמצוה אתון עבדי פלגא דמצוה פירש"י כלומר הואיל וכשהתחיל ברשות התחיל וחבורה שעשה ברשות עשה אמאי חייב נימא להו לכו אתם וסיימו המלאכה עכ"ל וכ' ב"י ויש לדקדק מדבריו דנהי דחיובא דכרת ליכא איסורא מיהא איכא כיון שלא גמר המצוה ולפי זה יש ליזהר שלא ימולו שני אומנים כו' ותמוהין דבריו דאם היה שום סברא לאיסור בזה מאי קשיא ליה לרב פפא דלמא ההיא סברא מועלת גם לחיוב כרת ומאן פלג ליה לחלק בזה ולהקשות אלא ברור דאין כאן אפי' איסור כלל ורש"י דנקט אמאי חייב לפי שבברייתא אמר חייב אמר גם המקשן אמאי חייב ולאו לדיוקא אתי ולומר דאיסורא איכא. וכבר נהגו בהרבה מקומות גדולות שמלין ב' מוהלין בשבת זה מל וזה פורע ובלבוש כתב לחלוק על הוראה זו והסכים שיש רמז איסור בדברי רש"י אלא שחילק בין דברי רש"י להוראה זו גם מו"ח חילק חילוק אחר אבל נלע"ד דמעולם לא נתכוין רש"י לומר שיש שם איסור וא"א לומר שיש איסור בדבר כנ"ל:
א סָעִיף ב ומותר. והט"ז חולק על הג"ה זו ומביא ראיות מהש"ס דאסור לטלטל האיזמל בשבת וגם מצינו בשופר של ר"ה נהגו ג"כ איסור לטלטלו אחר התקיעה אם לא לצורך וכ"ש האיזמל אחר המילה אם לא להציעו באותו חדר שמל שם ותו לא ואפילו לפני המילה אין לטלטלו בחנם כל שאינו לצורך המילה וע"ש (ובנה"כ השיג עליו ודחה ראיותיו ודעתו מסכמת עם הרמ"א אך סיים וכתב ומ"מ משמע דלא התיר אלא כדי להצניעו בחצר המעורבת אבל לטלטלו בחנם לא ע"ש):
ב סָעִיף ב ערבו. פי' כל בית ערב עם חצר שלו ולא אמרינן הואיל ואז שכיחי כלי הבית בחצר אם נתיר לטלטל מחצר לחצר כלי ששבת בא' מהם יטלטל ג"כ כלים ששבתו בבית מחצר לחצר קמ"ל דלא גזרינן עכ"ל הט"ז:
ג סָעִיף ג בשיניו. דכמה דאפשר לשנויי משנינן:
ד סָעִיף ג חלוק. פי' כעין כיס דחוק היו עושין ומלבישין ראש הגיד עם העטרה וקושרין שם כדי שלא יחזור העור לכסות העטרה:
ה סָעִיף ג מחצר. אבל לא מר"ה משום שאין זה מלבוש ממש. ט"ז:
ו סָעִיף ד נתפזרו. וכתב הר"ן דאם נתפזרו אותן הסמנים שהכינו לצורך אחר המילה קודם המילה דעת הרמב"ן שאין למצוה אלא שעתה ומלין אותו ואין דוחין את המילה מפני שנצטרך אח"כ לדחות את השבת דבתר הכי פיקוח נפש הוא דדחי לה ולא מכשירי מילה ודעת הרז"ה והרשב"א דתדחה המילה וכתב ב"י שכן נראה דעת הרי"ף והרמב"ם ואינו מוכרח מיהו בלבוש כתב דתדחה המילה וכ"פ הב"ח עכ"ל הש"ך:
ז סָעִיף ז אביו. ולא אמרינן דלגבי אביו הוי פסיק רישי' דניחא ליה שהרי מתקן אח בנו. ש"ך. וכתב הט"ז ול"ד למוחזק דשחיטה דבעינן ג"פ דהתם איכא למיחש לעילוף כל דהו וע"י כך ישהה או ידרוס אבל כאן אין חשש אלא משום שמא לא יוכל לאמן את ידיו לכך סגי בפעם א':
ח סָעִיף ח גליות. והש"ך כתב דנראה עיקר דדוחה י"ט שני של גליות וכ"נ דעת הברטנורה שפי' ב' י"ט של ר"ה דקדושה א' הן וכתב הרמב"ם וסייעתו שם דה"ה כל שאר הדברים שאינם דוחים שבת דוחים את י"ט שני דגליות עכ"ל:
ט סָעִיף ח ראשו. וכתב הסמ"ק וצריך לשאול לנשים אם הוציא ראשו חוץ לפרוזדור בע"ש אז אין מלין אותו בשבת ואם אינן יודעים יש לילך אחר המנהג עכ"ל:
י סָעִיף ט דרבי יוסי. דהיינו כהרף עין סמוך ללילה ממש וכבר נתבאר בסימן רס"ב ס"ו דמשנראו ג' כוכבים לילה הוא ובתשו' מהר"מ אלשקר שאלה תינוק שנולד ע"ש אחר שקיעת החמה קודם שנראו ג' כוכבים בינונים וכו' ומסיק כללא דמילתא דהאי ינוקא אין מלין אותו עד יום א' עכ"ל הש"ך:
יא סָעִיף ט כדרבה. דס"ל דמהלך ג' חלקי מילין קודם הלילה הוא בין השמשות והלכך נימול לט' ולא בשבת. ש"ך:
יב סָעִיף יא דמהלינן. והט"ז מאריך בדין זה ומסקנתו דבודאי אין ראוי להקל כלל למול בשבת אם לא גמרו סימניו וכן הכריע הב"ח עכ"ל וע"ש:
יג סָעִיף יב שהמיר. וכתב בבדק הבית ונראה דאפילו נשוי מומרת נמי מלין בשבת בן הנולד מהם שהרי הם חייבים בכל המצות עכ"ל ולי לא משמע הכי מדסיימו כיון שאמו ישראלית משמע אבל כשאמו מומרת אסור וצ"ע עכ"ל הש"ך וכ"פ הט"ז כשאמו ג"כ מומרת אין מלין אותו בשבת וכתב עוד בבד"ה בשם הרמב"ם הקראים כל זמן שלא ידברו תועה על הרבנים ולא יתלוצצו בדברי רבותינו הקדושים חכמי המשנה והש"ס נכון לנו למול בניהם ואפילו בשבת דדלמא נפק מינייהו זרעא מעליא והדרי בתיובתא ובתשו' מהר"ר בצלאל אשכנזי כתב שהקראים הדרים אצלינו בזה"ז לא נמצא בהם א' מכל המדות שהזכיר הגאון ולפיכך אסור למול בניהם בשבת כיון שאינם מודים בפריעה ואם ימול בלא פריעה נמצא מחלל שבת ואינו עושה מצוה עכ"ל וע"ל סימן רס"ב ס"ק ב' מ"ש בדין מילה שלא בזמנה אם מותר למול ביום ה' או ביום ו' ע"ש:
א סָעִיף ב אבל שלא בזמנה אינה דוחה. עיין בתשו' רבינו עקיבא איגר סימן קע"ד שנשאל במל בשבת שלא בזמנו אי אמרינן ביה דעביד לא מהני והוי כאילו נחתך העור מעצמו או ע"י עובד כוכבים דצריך להטיף דם ברית או כיון דרק יומא קגרים אין זה בכלל אעל"מ והאריך בזה לדחות ראית השואל לסברא זו וכתב דגם משוחט בשבת אין ראיה דשאני התם דאין העבירה תלוי בשחיטה דאף בנוחרו הוי מלאכת שבת ולא יתוקן הלאו במה דלא מהני (עיין בנ"צ לעיל סימן י' הבאתי סברא זו בשם מהרי"ט וחו"ד ושם העירותי ע"ז מעבר ושחט או"ב ע"ש) אבל במל בשבת העבירה תלוי במצוה דמילה למאי דקיי"ל מקלקל בחבורה פטור אלא דמילה הוי מתקן גברא י"ל בזה דלא מהני וצריך להטיף ד"ב ולא נתקן גברא והוי מקלקל ולא נעשה מלאכת שבת. ושוב כתב לעיקר דבמל שלא בזמנו בשבת דמהני א"צ להטיף ד"ב דדמי שפיר לשוחט בשבת דגם במילה אף אם נדון דלא מהני מ"מ לא הוי מקלקל כיון דעתה אינו חסר רק הטפת ד"ב מקרי מתקן וראיה מסוגיא דשבת דף קל"ג ע"ש ונראה לפע"ד דהך שאלה לאו לענין דינא איתשל רק לפלפולא בעלמא לעמוד על טעמו של דבר (ומה"ט לא הוקבעה בחלק הפסקים אמנם מלשון התשובה שם קצת לא משמע הכי) דהרי בשבת דף קל"ז ע"א משמע להדיא דבזה אי עביד מהני מדקרי ליה התם עשה מצוה גבי שכח ומל של ערב שבת בשבת ע"ש דאין לומר דשאני התם דהיה בשוגג והך שאלה איתמר לענין מזיד דזה אינו דהרי בתשובת נו"ב תנינא חי"ד סימן ט' הוכיח מסוגיא דתמורה דף ו' דאף בשוגג אמרינן אי עביד ל"מ ע"ש. ועוד נראה לכאורה לפי הטעם שכתב רבינו הנ"ל דדמי שפיר לשוחט בשבת כו' כיון דעתה אינו חסר כו' לפ"ז בנולד מהול דא"צ רק הטפת ד"ב ואינו דוחה שבת כדאיתא בשבת קל"ה וכדלקמן ס"י אם עבר והטיף ממנו בשבת י"ל דלא מהני וצריך לחזור ולהטיף ד"ב דכאן אם נאמר דלא מהני הוי מקלקל גמור דקודם ג"כ לא היה חסר רק הטפת ד"ב וצ"ע. וכתב עוד שם דגם מצוה הבאה בעבירה ל"ש בזה כיון דאין גופה עבירה ע"ש. ועיין עוד שם בחלק הפסקים סימן קכ"ט שהאריך מאד בכלל אעל"מ:
ב סָעִיף ב שאינם מעכבים. עיין בשו"ת שאגת אריה סי' נ"א מ"ש בזה:
ג סָעִיף ב ומותר. עיין בה"ט [ועיין בספר לבושי שרד שכתב בשם מהרי"ע כשמלין בשבת אסור לקנח האיזמל מן הדם ע"ש] ועיין בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סי' קס"ב שכתב במוהל שמל בשבת ואח"כ זרק הערלה מידו דמותר ליקח הערלה ולהניחה לעפר המוכן לה ואף שכתב רש"ל בתשובה סימן מ' דלאחר שזרקו לעפר מוקצה הוא מכל מקום קודם שזרקו עדיין לא נעשה מצותו לאו מוקצה הוא וסיים דעכ"פ לכתחלה יזהר המוהל שתיכף שחתך הערלה בעודה בידו יזרקנה לעפר אבל אם אירע שזרקה מידו קודם לכן מאן דמתיר להגביה הערלה כדי לתתה בעפר לא משתבש ע"ש:
ד סָעִיף ב אין עושין סכין. בספר חכמת אדם כלל קל"ה כתב דה"ה אם אינו חד אסור להשחיזו במשחזת ע"ש:
ה סָעִיף ז שלא מל. עיין במ"א סימן של"א סק"י דה"ה אם מל ולא פרע מעולם אסור לפרוע בשבת וטעם אחד להם ע"ש ועיין בתשובת שבו"י ח"ג סי' כ"ה שאם אין מוהל אחר ויודע בעצמו שיכול למול שרי ע"ש. כתב הבאר היטב שם מוהל שבא למול בשבת ואמר שכבר מל פ"א נאמן ואין צריך להביא ראיה לדבריו. נאמן שמואל סימן י"ט וכיוצא בזה כתוב בא"ח סימן ש"א סעיף כ"ו לענין מומחה ע"ש:
ו סָעִיף ז בשבת. בחדושי הגאון מהר"ר יונתן זצ"ל על הלכות י"ט להרמב"ם פ"ב הלכה ד' כתב דה"ה בי"ט אך בי"ט שני של גליות יש להתיר וכן הורה הלכה למעשה ע"ש:
ז סָעִיף ח י"ט שני ש"ג. עי' באה"ט בשם ש"ך ועיין בתשובת נו"ב חלק א"ח סימן ל' שהאריך בזה והעלה דמ"ש המחבר וכן בי"ט שני ש"ג כוונתו אם הוא ודאי שלא בזמנו כגון שנולד בערב שבת בין השמשות ובשבוע שאחר ספק שמיני חלו שני ימים טובים של גליות באחד בשבת ובשני בשבת שנימול ליום י"ב אבל מי שספק שמיני שלו בי"ט שני אפילו בר"ה נימול בשני דהוי ס"ס שמא היום זמנו ואת"ל אינו זמנו שמא היום חול ולא הוו דשיל"מ כיון דחוזר לאיסורו (ע"ל סי' ק"ב ס"ד בהג"ה) . וכתב עוד לענין הפלוגתא שבין הרמב"ם והרא"ש במילה ודאי שלא בזמנה אם דוחה י"ט שני ש"ג. נראה עיקר כהרא"ש דאין דוחה ומ"מ מי שרוצה לסמוך על הש"ך שהכריע כדעת הרמב"ם אין מוחין בידו ע"ש: [ועיין בתשובת חתם סופר סי' ר"נ שהאריך בענין זה והעלה בהחלט להחמיר כהרא"ש. וכהסכמת התשב"ץ ח"ג סי' רפ"ד שראה דברי הרמב"ם וסמ"ג והסכים עם הרא"ש]. והש"ך לא ראה אותה תשובה וכל היכא שדברי הראשונים נעלמו מעיני האחרונים הלכה כראשונים. אך בספק אם המילה היא היום בזמנו נ"ל כהגאון נו"ב הנ"ל למולו בי"ט שניי של גליות עכ"פ ולא מטעמים דהנו"ב משום דהוי ס"ס רק מטעם אחר דאתי ספק קיום מ"ע דאורייתא ודחי ספק קל דרבנן ובפרט עתה שאינו אלא מנהג ומסיק דהזריז ומיקל בי"ט ב' ומחמיר למולו ביום ספק ח' ס' ט' הרי הוא מן הזריזים ע"ש. ובסי' רנ"ב ג"כ תשובה מענין זה ושם אין דעתו כן אלא דאפי' ספיקא אינו דוחה י"ט שני של גליות ע"ש. אך כפי הנראה לא נדפס על הסדר ואותה תשובה דסי' ר"ן שנדפס לראשונה השיב באחרונה בערך עשרים שנה ויותר. [מן הכתוב על שער הספר הנ"ל מוכח כן] והיא עיקר:
ח סָעִיף ח אלא ראשו. [עבה"ט ועי' בספר לבושי שרד שכתב בשם מהרי"ע דהוצאת הראש חוץ לפרוזדור היינו לאויר העולם דוקא ולא לבית החיצון (ע"ל סי' רס"ב סק"ו) עוד כתב וז"ל אם לא קשתה האשה בין השמשות ולא נראו לה חבלי לידה עד כניסת שבת אפילו בתחלת ליל שבת מיד אז ודאי לא חיישינן שמא הוציא ראשו קודם שבת אבל אם נמשך זמן קישוי בה"ש וילדה בתחלת הלילה יש לנו לחוש לחומר איסור שבת דקרוב הדבר שהוציא הראש לפני שבת ולא יהיה אלא ספק אינו דוחה ואע"פ שלא ידעו מזה לא היולדת ולא המילדת אימור לאו אדעתייהו אגב דטרידי וכי שיילו להו ואמרי דידעו שהוציא ראשו לפני שבת או שלא הוציא פשיטא שאין לנו אלא דבריהן בין לדחות שבת בין שלא לדחותו ומשנפתח הקבר ואינה יכולה לילך בידוע שהוציא העובר ראשו עכ"ל. ועיין בתשובת ב"ח סימן קצ"ד]:
ט סָעִיף י שתי ערלות. עיין במ"א סי' של"א ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' ל"א שכתב שראוי להזהיר למוהלים כשרואים ב' עורות זה על זה שלא יפרעו עוד בשבת וימתינו עד אחר שבת דאין סכנה אם לא יפרעו עד אחר שבת וע"ש עוד:
י סָעִיף י ואנדרוגינוס. [עיין בתשו' משכנות יעקב סי' ס"ב מ"ש בזה]:
יא סָעִיף י טומטום שנקרע. עיין בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סימן קס"ג:
יב סָעִיף יא דמהלינן ליה. [עבה"ט ועיין בתשובת חתם סופר סימן רמ"ז מ"ש בזה]:
יג סָעִיף יב מישראלית. עש"ך ועיין בלקוטי פר"ח לי"ד שהשיג עליו:
יד סָעִיף יג אין מלין אותו בשבת. ע' בספר תפארת למשה שכתב דישראל כשר שנולד לו בן מישראלית שהומרה מלין אותו בשבת וכן ישראלית שהולידה בן מעובד כוכבים ג"כ מלין אותו בשבת דהא הולד כשר ע"ש:
טו סָעִיף יד ולא מצאתי ראיה. עש"ך מה שחלק על הרשב"ץ ועי' בתשו' ר"א בן חיים סי' ל"ט שחולק ג"כ על התשב"ץ וטענה הראשונה של הש"ך כתוב ג"כ שם ועוד כתב טענות אחרות ע"ש ועיין בשאילת יעב"ץ ח"ב סי' צ"ה שעשה פשר דבר בזה שנהגו בגר ודאי שאנו חוששין לדברי הרשב"ץ כיון דאכתי לאו בר חיובא הוא משא"כ בקטן אין חוששין לדבר ומלין אותו בכל יום שאירע עיין שם: [ועיין בספר תפל"מ דנראין לו דברי התשב"ץ אנא שכתב דדוקא נקיט התשב"ץ חלה ונתרפא דאין קצבה ידוע לחליו ואפשר שטעה וגם ביום אתמול היו יכולין למולו לכך נמתין יותר שיתרפא עוד אבל היכא שלא היו יכולין למולו מקודם מחמת יו"ט ולא שייך טעות ודאי דמותר למולו בה' ע"ש (ומ"ש שם על הש"ך לדבריו עדיפא הל"ל להקשות כו' אינו מובן דודאי גם לפי הבנת הש"ך בדברי הרשב"ץ לא קאמר רק בודאי שלא בזמנו ולא בספק שמא הוא זמנו. ודע שגם לשון הש"ך אינו מדוקדק במ"ש הא משכחת לה אפילו ט"ו כו' דבאמת הוא רק י"ד ועיין בספר אור חדש פרשה תזריע מ"ש בזה) ועיין עוד בתשו' חתם סופר ס"ס רנ"ב מ"ש בזה]:
טז סָעִיף יד לאסור. עט"ז וש"ך. ועיין בשאגת אריה סי' נ"ט שהאריך בזה ודעתו שבשבת אסור למוהל לסלק ידיו משהתחיל למול עד שיגמור הפריעה אבל אם אירע שסילק ידיו מותר גם לאחר לגמרו ושבת וי"ט שוים בזה ע"ש ועיין בתשובת זכרון יצחק סי' כ"ז מ"ש על דבריו. ועיין בתשובת נו"ב תניינא חלק א"ח סימן כ"ב שכתב שהוא מחמיר לעצמו וח"ו להורות לאחרים והביא שם דברי היש"ש יבמות שמחמיר בזה וכתב לדחות ומסיק פוק חזי מאי עמא דבר בכל מדינות פולין תמיד הם שני מוהלים זה חותך וזה פורע בין בחול בין בשבת ועיין בתשו' תפארת צבי חלק או"ח סי' ז' שדחה ג"כ דברי היש"ש והעלה דשרי להיות שני מוהלים בשבת וחלילה להחמיר בזה להוציא לעז על גדולים וטובים שנהגו מימות עולם כן שח"ו חיללו שבת ע"ש (ועמ"ש לעיל סימן רי"ד סק"ד ועיין בסוף ספר דרך חיים שו"ת בענין זה באורך):
א סָעִיף א כיון כו'. פ"ה דיבמות (ע"ב):
ב סָעִיף ב (ליקוט) ועל שאינם כו'. כמסקנא דגמ' כנהרדעי דמוקמי כרבנן וקי"ל כרבנן דלא כבע"ה שרצה בתחלה לפסוק דלא כברייתא וטעמו משום דכל הני מוקי כיחידאה ובההיא דנהרדעי ס"ל דקי"ל כר' יוסי וטעמא משום דאמרינן במנחות שם צ"ט ב' א"ר אמי מדבריו כו' אר"י משום רשב"י כו' ורבא כו' משמע דכולהו כר' יוסי ס"ל וכן קאמר סתמא דגמ' בנדרים ח' א'. מ"מ אינו מוכרח וכן מסיק בבע"ה (ע"כ):
ג סָעִיף ב ומותר לטלטל כו'. כמ"ש בפ"ג די"ט (כ"ו ב') אין מוקצה כו' אבל מהרי"ל כתב דמיד אחר המילה יזרוק האזמל מידו וד"מ כתב שנראה לו דברי רי"ו ואשתמיטתהו דברי תוספתא וירושלמי מפורש כדברי מהרי"ל שבתוספתא ספ"ב דסוכה רי"א י"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת כיון שיצא י"ח בו אסור לטלטלו ובירושלמי ספ"ג שם הניחו בארץ אסור לטלטלו ולא שייך כאן אין מוקצה דבאמת מוקצה הוא אלא שמותר משום צורך מצוה וכן השיגו בט"ז ע"ש וגם מ"ש מהרי"ל שצריך לזרוק מידו הדין עמו ואע"ג דגבי מלאכתו לאיסור כשמטלטלו לצורך מקומו מותר להצניעו כמ"ש בא"ח סי' ש"ח ס"ג כאן אסור וראיה ממ"ש מספ"ב דשבת שמעתי שאם בא כו' מקום כו' (ועמ"א סי' רס"ו ס"ק י"ט ובדברי רבינו שם) . דדוקא בכלי שמלאכתו לאיסור שאינו מוקצה שמותר לטלטל לצורך גופו ומקומו רק מחמה לצל אסור דהוי שלא לצורך דאפי' ר"ש דל"ל מוקצה כלל מודה בזה כמ"ש תוס' ספ"ב דשבת שם דאינו מחמת מוקצה וכמו כלי שמלאכתו להיתר שלא לצורך כלל בזה מותר כיון שמטלטל לצורך משא"כ במה שאסור לטלטל אף לצורך מקומו וברייתא דשם אוקמוה כר' נחמיה ובזה מתורץ קושית תוס' שם ל"ה ב' ד"ה והתניא תימא כו' וליתא דאילו היה מותר לצורך גופו ומקומו היה מותר ג"כ להצניעו כנ"ל וז"ש בברייתא לפי שאין מטלטלין כו' ר"ל לגמרי כמ"ש תוס' שם ולפי' תוס' הוא מיותר אפי' היה מותר לטלטל כדברי ר"ש מ"מ אסור להצניע. ודלא כט"ז ומ"ש סופן משום תחלתן אינו ענין לכאן דלא אמרו אלא בשמחת י"ט ובירושלמי הנ"ל הניחו בארץ כו' ובי"ט מתירין להחזיר התריסין וליתן לפני הדורסן:
ד סָעִיף ב ואין מביאין כו'. ברייתא שם ופסחים צ"ב א':
ה סָעִיף ב אבל אם כו'. שם פ"א כו' ברצון ר"ש וקי"ל כוותיה אפי' בדבר הרשות ומ"ש בפסחים ג' דברים כו' לרבנן וכן לר"ש בכלים ששבתו בבית. רי"ף ע"ש:
ו סָעִיף ג אין שוחקין כו'. מתני' שם קל"ג א' וברייתא קל"ד א':
ז סָעִיף ג ולא מחמין כו'. פ"ו דעירובין (ס"ז ס"ח):
ח סָעִיף ג ואין כו'. שם במתני' וגמ' וכמש"ו אם לא שחק כו':
ט סָעִיף ג (ליקוט) שלא עירבה. אבל מר"ה לא דלא התירו אלא שבות ע"י שינוי כמש"ל אין שוחקין כו' לועס בשיניו כו' ודלא כרמב"ן שמתיר אפי' דרך רה"ר. רשב"א ועמ"ש בס"ד (ע"כ):
י סָעִיף ד מלו כו'. ר"ל דמש"ש אם לא שחק כו' הכל קודם המילה שדוחין המילה אם לא אפשר ללעוס בשיניו אף שיהיה אח"כ סכנה מ"מ אין מלין אותו שיבא לידי כך וכן באין לו חמין לרחוץ אותו אחר המילה ובזה מתורץ קושית תוס' שם ד"ה לועס כו' אבל אחר המילה נתפזרו מותר כדרכו הכל וכמו שמותר למצוץ וכמש"ש פשיטא מדקא מחללי כו' ועתוס' דעירובין ס"ז ב' ד"ה והא לא כו' וכ"כ הרי"ף ורמב"ם ע"ש ושם: (ליקוט) מלו כו'. דעת הרמב"ן שאפי' נתפזרו קודם מילה מלין כדרכו שאין דוחין מפניה המילה אף שאח"כ יצטרך לחלל בדאורייתא כיון שסכנה אין חוששין וההוא ינוקא דאשתפוך חמימי היינו חמימי דקודם המילה אבל הרז"ה והרשב"א חולקין עליו וכמש"ש והביא הרשב"א ממ"ש בריש י"ט לא ישחוט אא"כ יש לו דקר נעוץ ומודים שאם שחט כו' דה"נ ישחוט ואח"כ ידחה הכיסוי ממילא כו' וכן פי' הגאונים בההוא ינוקא חמימי דאחר המילה וכתב ומתני' דשרי לועס בשיניו כורך על אצבעו כו' בדלא אתיידע אלא לאחר המילה ואפ"ה בשינוי וכ"ד תוס' שם ד"ה לועס כו' אבל אח"כ מסיק דאפי' קודם המילה ע"ש ובר"נ אבל ל"ג דוקא קודם מילה ושבות ע"י שינוי התירו אבל לאחר המילה מותר כדרכו וכן דייק לשון הרמב"ם והטוש"ע כאן מלו כו' עושין כו' ר"ל כדרכו וכן ממ"ש הרמב"ם וטוש"ע בס"ו כל המכשירים כו' אלמא קודם מילה דלאח"כ אינה משום מילה אלא משום סכנה והתירו בשינוי כמו שהתירו שבות ע"י עובד כוכבים (ע"כ):
יא סָעִיף ה שכחו כו'. גמ' דעירובין שם וכפי' הרי"ף בשבת שם ולא כ' ברחיצה לפי שלא נהגו האידנא וכמ"ש בא"ח סי' של"א ס"ט:
יב סָעִיף ז אדם כו'. כמש"ש קל"ג ב':
יג סָעִיף ז ואפי' כו'. ע"ש קל"ג א' דדוקא באומר לקוץ בהרת בנו מכוין פריך ואי איכא אחר אבל משום פסיק רישיה לא פריך אף דלאחר הוי פסיק רישיה דלא איכפת ליה כמש"ש פי"ב (ק"ג א') בארעא דחבריה אפ"ה מותר באביו כ"ש בכה"ג:
יד סָעִיף ח ואפי' י"ט כו'. ומ"ש במתני' י"ט שני של ר"ה משום דמתני' נשנית בא"י. הרא"ש אבל הרמב"ם כתב דדוחה י"ט שני של גליות:
טו סָעִיף ח ואפי' לא כו'. נדה מ"ב ב':
טז סָעִיף ט וכתב בע"ה כו' הלכך כו'. גמ' דשבת שם א"ר יוחנן הלכה כר"י כו':
יז סָעִיף ט ואי איתיליד כו'. דעתו כדעת ה"ר יונה שכתב בפלוגתא דרבה ור"י שם אזלינן לחומרא אבל הרי"ף כתב דלאו משום חומרא אלא דהלכה כרבה וערא"ש שם ואין נ"מ לדינא. ודברי ה"ר יונה שם תמוהין שכתב דנ"מ לענין יחיד שקבל עליו תענית דבה"ש מותר דאינו מותר עד בה"ש דרב יוסף לחומרא וליתא דאם אזלינן לחומרא אינו מותר עד בה"ש דר' יוסי דשלים בה"ש דר' יהודה וכמש"ש הלכה כר"י לענין כו' וגם פי' בה"ש אלאחר תענית לא פי' המפרשים כן אלא אקודם תענית ובת"צ כגון עשר האחרונות וכיוצא (ושאני עיולא יומא מאפוקי יומא ועמ"ש רבינו בליקוטיו לא"ח ר"ס תקס"ב ובליקוט הנדפס שם בסי' רס"א ס"ק י"א) וכ"מ בפ"ד דפסחים נ"ד ב' למימרא דסבר כו' והאנן תנן כו' ואפשר דמפרש על שניהם ודחקו דפ"א דתענית (י"ב א') כל תענית שלא שקעח כו' אבל פי' המפרשים דסוף שקיעת החמה קאמר והיינו צ"ה ומ"מ פשטא דלישנא משמע שקיעת חמה לבד ודאי שקיעה אחרונח קאמר (זהו לפ"ד ר"ת וש"פ אבל דעת רבינו בליקוטיו דמהתחלת השקיעה הוי בה"ש כנ"ל בסי' רס"ב ס"ק ט' ובא"ח סי' רס"א) אבל הוא תחלת בה"ש וכן דחנוכה אבל לפ"ז ההיא מכרעא דהלכה כרבה דלרב יוסף אחר ש"ה ונ"ל דמ"ש הפוסקים בתענית ובחנוכה צ"ה משום דקי"ל כר' יוסי לחומרא ומ"ש בברייתא דחנוכה משתשקע ר' יהודה היא וכן רב חסדא דתענית אבל אנן דקיי"ל כר' יוחנן דפסיק כר' יוסי לחומרא (ואע"ג דמקילין בתענית דספקו שלו מותר לא מקילינן תרי קולי לעשות ג"כ כר' יהודה):
יח סָעִיף י קטן כו'. כרבה דאמר חיישינן כו':
יט סָעִיף י ומי כו' ויוצא דופן ויליד כו'. דאסתפיק לן כמאן הלכתא כת"ק או כר"ח דרב אסי ס"ל כוותיה וע"ש ס"א א' (דלמא ר"י כן' וא"נ כו'):
כ סָעִיף י ואנדרוגינוס. כת"ק וכמ"ש ספ"ח דיבמות:
כא סָעִיף י טומטום כו'. הרא"ש דרב שזבי איפרוך שם:
כב סָעִיף י ויש אוסרין. הרי"ף פסק כרב שזבי כיון דלא איתותב וערשב"ם שם ובפ"ג נ"ב ב' בשם ר"ח וכ"כ הרי"ף ורא"ש ברפ"ד דברכות:
כג סָעִיף יא מי שנולד כו' וי"א כו'. עמ"ש בא"ח סי' של"א ס"ג:
כד סָעִיף יב ישראל כו' ישראל כו'. עבא"ע סי' מ"ד ס"ט ומש"ש ובירושלמי פ"ב דיבמות ובב"ר פ"ז יעקב איש כפר גבוראי הורה בצור מותר למול בנה של עובדת כוכבים בשבת שמע ר' חגי שלח ליה תא לקי כו' והלא אין מחללין שבת אלא על בנה של ישראלית בלבד א"ל מנין לך מן הדא דכתיב ועתה נכרות ברית לאלהינו להוציא כו' א"ל ומן הקבלה אתה מלקוי א"ל והכתיב תמן וכתורה יעשה א"ל מאיזו תורה א"ל מן ההיא דאר"י משום רשב"י כו' בנך הבא מן הישראלית קרוי בנך ואין בנך כו':
כה סָעִיף יד ואדרבה כו'. ולכאורה אין ראיה דעבודה בשבת הותרה וכמ"ש ביומא מ"ו ב' משא"כ מילה דמשמע דדחויה היא ממ"ש פ"ה ב' ומה מילה כו' ופיקוח נפש ודאי דחויה היא כמ"ש הרמב"ם רפ"ב דה' שבת וכמ"ש במנחות ס"ד א' בעי רבא כו' וה"נ במילה אבל א"א לומר כן דאמרינן שם אלא א"ר ר"י ור"ה ס"ה אמרו דבר א' כו' ובשבת שם אמרינן מאן תנא פירש כו' ואם איתא אפי' לרבנן וכן שם א' וצריכא כו' אלא ודאי אין חילוק וכמש"ש לרבנן בין בשבת בין בחול בשלשה בשלש קופות כו' ומש"ש (עבה"ג) אנא עבד כו' אפי' לכתחלה וכ"כ בא"ח:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.