א בָּא לְקָבְעָהּ, יַנִּיחֶנָּה בִּשְׁפוֹפֶרֶת שֶׁל קָנֶה אוֹ שֶׁל כָּל דָּבָר, וְיִקְבָּעֶנָּה בִּמְקוֹמָהּ וִיבָרֵךְ: אקב"ו לִקְבֹּעַ מְזוּזָה. וְלֹא יְבָרֵךְ בִּשְׁעַת כְּתִיבָתָהּ. וְהַקּוֹבֵעַ ב' אוֹ ג' מְזוּזוֹת, מְבָרֵךְ בְּרָכָה אַחַת לְכֻלָּן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א).
ב אֵיזֶהוּ מְקוֹם קְבִיעָתָהּ, בְּתוֹךְ חָלָל שֶׁל פֶּתַח, בַּטֶּפַח הַסָמוּךְ לַחוּץ, וְאִם שִׁנָּה, אֵינוֹ מְעַכֵּב, וּבִלְבַד שֶׁיַּנִּיחֶנָּה בַּמְּזוּזָה עַצְמָהּ (טוּר), בִּתְחִלַּת שְׁלִישׁ הָעֶלְיוֹן גֹּבַהּ הַשַּׁעַר. וְאִם קָבַע לְמַעְלָה מִזֶּה, כְּשֵׁרָה, וְהוּא שֶׁיַּרְחִיקֶנָּה מֵהַמַּשְׁקוֹף טֶפַח. וְצָרִיךְ לְקָבְעָהּ עַל יְמִין הַנִּכְנָס. וְאֵין חִלּוּק בֵּין אִם הוּא אִטֵּר יָד אוֹ לֹא (מָרְדְּכַי ה"ק). וְאִם קְבָעָהּ מִשְּׂמֹאל, פְּסוּלָה.
ג מִי שֶׁחוֹלֵק בֵּיתוֹ לִשְׁנַיִם, וּבְכָל חֵלֶק פֶּתַח פָּתוּחַ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וּבַמְּחִצָּה הַחוֹלֶקֶת יֵשׁ פֶּתַח מִזֶּה לָזֶה, בְּמָקוֹם שֶׁעוֹשֶׂה הַחוֹר שֶׁבַּסַף שֶׁצִּיר הַדֶּלֶת סוֹבֵב בּוֹ וּמַעֲמִיד שָׁם הַדְּלָתוֹת, הוּא הַבַּיִת, וּבְדֶרֶךְ יָמִין שֶׁנִּכְנָסִים לוֹ, קוֹבְעִים אוֹתָהּ.
ד כֵּיצַד קוֹבְעָהּ, יְמַסְמְרֶנָּה בְּמַסְמְרִים בִּמְזוּזַת הַפֶּתַח, אוֹ יַחְפֹּר בָּהּ חֲפִירָה וְיִקְבְּעֶנָּה בָּהּ. וְלֹא יַעֲמִיק לַחְפֹּר טֶפַח בָּעֹמֶק, שֶׁאִם עָשָׂה כֵן פְּסוּלָה.
ה קְבָעָהּ בִּמְזוּזַת הַפֶּתַח, בְּעוֹדָהּ תְּלוּשָׁה, וְאַחַר כָּךְ חִבְּרָהּ לַפֶּתַח פְּסוּלָה.
ו צְרִיכָה לִהְיוֹת זְקוּפָה, אָרְכָּהּ לְאֹרֶךְ מְזוּזַת הַפֶּתַח, וִיכַוֵּן שֶׁיְּהֵא שְׁמַע (דְּבָרִים ו, ד) דְּהַיְנוּ סוֹף הַגְּלִילָה, לְצַד חוּץ. הַגָּה: וְכֵן נָהֲגוּ. (בֵּית יוֹסֵף) אֲבָל יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁפְּסוּלָה בִּזְקוּפָה, אֶלָּא צְרִיכָה לִהְיוֹת שְׁכוּבָה, אָרְכָּהּ לְרֹחַב מְזוּזַת הַפֶּתַח (טוּר וְהַפּוֹסְקִים בְּשֵׁם רַבֵּנוּ תָּם). וְהַמְּדַקְדְּקִין, יוֹצְאִין יְדֵי שְׁנֵיהֶם, וּמַנִּיחִים אוֹתָהּ בְּשִׁפּוּעַ וּבַאֲלַכְסוֹן (טוּר וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי ומהרי"ל ות"ה סי' נ"ב), וְכֵן רָאוּי לִנְהֹג, וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ. וִיכַוֵּן שֶׁיְּהֵא רֹאשׁ הַמְּזוּזָה, דְּהַיְנוּ שְׁמַע (דְּבָרִים ו, ד) לְצַד פְּנִים, וְשִׁיטָה אַחֲרוֹנָה לְצַד חוּץ.
א סָעִיף א ולא יברך בשעת כתיבתה. דכל מצוה שאין עשייתה גמר מצוה אינו מברך אלא בשעת גמר מצוה וכתוב בפרישה הא דאין מברך שהחיינו משום דאינו בא מזמן לזמן ושאני טלית ובגד שלובשו שמברך עליו שהחיינו (כמו שנתבאר בא"ח סי' רכ"ג) שהוא משום שמחה ובמזוזה אינו מברך על שזיכהו הש"י בבית אלא על מצות קביעת המזוזה עד כאן ועיין לעיל סי' כ"ח סעיף קטן ה':
ב סָעִיף ב בטפח הסמוך לחוץ. שיפגע במזוזה מיד א"נ כדי שתשמור לכל הבית שבפנים מהמזיקים:
ג סָעִיף ב ואם שינה אינו מעכב כו'. ואפי' הניחה אחורי הדלת כשרה בדיעבד כן משמע בטור וכן נראה דעת הרב אבל דעת הנ"י והרמב"ם נראה דפסולה וכ"פ הב"י וכ"כ העט"ז הלכך יש לחזור ולתקנו כהוגן ובס' מעדני מלך ד' ע"ו סוף ע"א כתב דהנהו בתים הפתוחים לרחוב העובדי כוכבים ומניחים מפני כן המזוזות אחורי הדלת דיש להם על מה שיסמוכו על דברי הטור והרב:
ד סָעִיף ב כשרה. אבל למטה משליש העליון פסול כ"פ הב"י והב"ח וכתבו עוד מהפוסקים דכשהפתח גבוה הרבה יניחנה כנגד כתיפיו אבל לא למעלה מכתיפיו בענין שלא יראה אותה וע"ש כן כתב העט"ז:
ה סָעִיף ב ואין חילוק בין אם הוא אטר יד ורגל. ולא דמי לתפילין דאטר מניח בימין של כל אדם וכמו שנתבאר בא"ח סי' כ"ז סעיף ו' דשאני מזוזה דהוי לשמור כל בני הבית משא"כ בתפילין דהוה לדידיה לחודיה כ"כ הב"י בשם המרדכי ונראה דה"ה אם א' לבדו דר בבית והוא אטר או שכל בני הבית אטרים דלא דמי לתפילין שהם מצות שבגופו לכך אזלינן בתר ימין דידיה משא"כ מזוזה דאינה אלא חובת הבית לכך אזלינן בתר ימין של כל האדם והיינו שלא חילקו בש"ס ופוסקים בין בני הבית אטרים או לא וכן נראה דעת הרב שלעולם מניח בימין וכן נוהגין:
ו סָעִיף ג יש פתח מזה לזה. ואינו ידוע איזה חשוב כניסה או יציאה הלכך אזלינן בתר היכר ציר וכתב העט"ז ופתח שנכנסים בו מן הבית לבית החורף שלנו נ"ל שעושין המזוזה בימין הכניסה שנכנסין מן הבית לבית החורף דעיקר תשמיש שלנו הוא בבתי החורף שלנו ולא משגחינן בהו בהיכר ציר כלל דבין הציר היא מבחוץ בין היא מבפנים עושין המזוזה בימין הכניסה עכ"ל ופשוט הוא ועי' עוד בב"י מדינים אלו:
ז סָעִיף ד ימסמרנה במסמרים. ואם נתנו שם לפי שעה א"צ לקבוע במסמרים כ"כ הב"ח מהירושלמי:
ח סָעִיף ה פסולה. דהוי תעשה ולא מן העשוי:
ט סָעִיף ו וכן נהגו כו'. כלומר כן נהגו בשאר מדינות ובמלכותו של המחבר כדאיתא בב"י אבל י"א כו' וכן נוהגין במדינות אלו:
א סָעִיף א בא לקבעה. אין להקשות ליבעי שתים דהא על מזוזות כתיב י"ל מדכתב רחמנא גבי קרבן פסח שתי מזוזות ש"מ שבשאר מקומות דהוה מזוזות לא הוה שתים. גמ' בהקומץ:
ב סָעִיף ב בטפח הסמוך לחוץ. הטעם שיפגע בה תחלה ועוד שיהיה הכל תוך השמירה. גמרא:
ג סָעִיף ב גובה השער. דכתיב וקשרתם וכתבתם מה קשירה בגובה אף כתיבה בגובה ומה קשירה אינו בגובה ממש למעלה אף כתיבה צריכ' להרחיק טפח ממשקוף וזהו לכתחלה אבל בדיעבד כשר בלא הרחקה מלמעלה כ"כ ב"י אבל בהרחיקה מלמעלה יותר משליש כתב ב"י בשם הרמב"ם דאפי' דיעבד פסול ולא כהטור שכתב דאם שינה גם בזה אין מעכב בדיעבד ומש"ה כתב רמ"א דקאי אסעיף ב' דכשר בדיעבד דמשמע דבזה אפילו דיעבד פסול. ומה שמבואר בטור דאף אם עשאה אחורי הדלת אינו מעכב בדיעבד לא אשכחן מאן דפליג על זה כיון שבימין הוא ומבואר בב"י בשם המרדכי דאם היא גבוה הרבה אין לעשות המזוזה גבוה מכתיפיו דאז אינה נראה לעיניו בכניסה ויציאה וסמך לדבר נ"ל בפסוק ולבנימין וגו' ובין כתיפיו שכן להורות שארצו ישכון לבטח טפי משאר ארצות דאילו בשאר אין השראת השכינה אלא במקום מזוזה שהיא בין כתפיו של אדם אבל בנימין חופף עליו כל היום מלבד ובין כתפיו שכן: ומ"ש על ימין הנכנס דכתיב ביתך היינו דרך ביאתך וסתם אדם עקר כרעא ימינא ברישא ואף אם הוא איטר מ"מ אחר רוב בני הבית אזלינן:
ד סָעִיף ג ובכל חלק פתח כו'. דבזה יש ספק איזה מהם ימין לביאה או ליציאה על כן אזלינן בתר היכר ציר ומזה יש ללמוד במזוזה שעושה בפתח הפתוח מבית לחצר אם יש לילך אחר ימין של הנכנס לבית או אחר ימין הנכנס מחצר לבית והדין הוא כך אם החצר סתום מכל צדדיו בלי פתח רק מבית לתוכו אז הוה החצר כמו חדר ולא אכפת לן בהיכר ציר הדלת דאפי' אם היה היכר ציר בתוך הבית אזלינן בתר ימין הנכנס מבית לחצר ושם עושה המזוזה אבל אם יש פתח מחצר למבוי אחר או לרה"ר מלבד פתח הבית לתוכה אז אזלינן בתר היכר ציר דבאיזה צד דיש היכר ציר הפתח נחשב כמו בית ואזלינן בתר ימין הנכנס לתוכו וכן הוא בתשו' מהרי"ל סי' נ"ד וראיתי רבים נבוכו בזה הרבה פעמים לכך כתבתיו. ומבואר עוד בתשו' מהרי"ל שם באם יש בית החורף וחדר גדול כל אחד יש לו פתח לחצר ובאותו החדר יש בו חדר קטן ויש לו שני פתחים אחד לבית החורף ואחד לחדר הגדול אזלינן בפתחי חדר הקטן בתר היכר ציר דידהו דאם היכר ציר דפתח שפתוח לבית החורף הוא בבית החורף והיכר ציר דפתח הפתוח לחדר גדול הוא בחדר גדול חייב לעשות ב' המזוזות של פתחי חדר קטן האחת לימין הנכנס לבית החורף והשנית לימין הנכנס מחדר קטן לגדול ואם היכר ציר דידהו בתוך חדר קטן עושין שניהם לימין הנכנס לחדר קטן הן מבית החורף הן מחדר הגדול. ואילו לא היה פתח מחדר גדול לחצר לא אזלינן בחדר קטן בתר היכר ציר היכן הוא אלא החדר קטן היה נחשב בכלל החדר הגדול ועושה מזוזה בימין הנכנס מבית החורף לחדר קטן ובימין הנכנס מחדר קטן לגדול. ובב"י הביא דבר זה בשם תשו' אשכנזית ואינו מובן לכך בארתיו וגם להיות הלכה למעשה שגורה בפה:
ה סָעִיף ה ואח"כ חברה לפתח. דהוה תעשה ולא מן העשוי בפסול כמו גבי ציצית:
ו סָעִיף ו צריכה להיות זקופה. בגמרא אמרינן עשאה כמין נגר פסולה ופירש"י שתחבה כבריח שנכנס בחור אלא צריכה להיות זקופה ור"ת הוא הי"א דבסמוך ס"ל להיפך דבזקיפה פסול והיינו כנגר וכתב המרדכי בשמו שאומר וכשאבנה ארון אם אזכה ארחיבהו לפי העמדת ס"ת מיושב כס"ת שהיה מונח בארון וזו היא סדר קריאתו עכ"ל:
א סָעִיף ב שינה. כתב הש"ך דדעת הרב משמע שאפי' הניחה אחורי הדלת כשרה בדיעבד אבל דעת הרמב"ם נראה דפסולה וכ"כ הלבוש הלכך יש לחזור ולתקנה כהוגן ובספר מעדני מלך כתב דהנהו בתים הפתוחים לרחוב העובדי כוכבים ומניחים מפני כן המזוזות אחורי הדלת דיש להם על מה שיסמוכו על דברי הטור והרב עכ"ל:
ב סָעִיף ב טפח. וכתב ב"י אבל בדיעבד כשר בלא הרחקה מלמעלה ואם הפתח גבוה הרבה אין לעשות המזוזה גבוה מכתיפיו דאז אינה נראה לעיניו בכניסה ויציאה עכ"ל:
ג סָעִיף ב אטר. כתב הש"ך ונראה דה"ה אם אחד לבדו דר בבית והוא אטר או שכל בני הבית אטרים אפ"ה יעשנה בימין כל אדם דל"ד לתפילין שהם מצות שבגופו לכך אזלינן בתר ימין דידיה משא"כ מזוזה שהיא חובת הבית הלכך אזלינן בתר ימין של כל אדם וכ"נ לדעת הרב שלעולם מניחה בימין וכן נוהגין עכ"ל:
ד סָעִיף ג שציר. כתב הט"ז דבזה יש ספק איזה מהם ימין לביאה או ליציאה ע"כ אזלינן בתר היכר ציר ומזה יש ללמוד במזוזה שעושה בפתח הפתוח מבית לחצר אם יש לילך אחר ימין של הנכנס לבית או אחר ימין הנכנס מחצר לבית והדין הוא כך אם החצר הוא סתום מכל צדדיו בלי פתח רק מבית לתוכו אז הוי החצר כמו חדר ולא אכפת לן בהיכר ציר הדלח ואזלינן בתר ימין הנכנס מבית לחצר ושם עושה המזוזה אבל אם יש פתח מהחצר למבוי אחר או לרה"ר מלבד פתח הבית לתוכה אז אזלינן בתר היכר ציר דבאיזה צד דיש היכר ציר הפתח נחשב כמו בית ואזלינן בתר ימין הנכנס לתוכו ומבואר עוד בתשו' מהרי"ל באם יש בית החורף וחדר גדול וכל א' יש לו פתח לחצר ובאותו החדר יש בו חדר קטן ויש לו ב' פתחים א' לבית החורף וא' לחדר הגדול אזלינן בפתחי חדר הקטן בתר היכר ציר דידהו דאם היכר ציר דפתח שפתוח לבית החורף הוא בבית החורף והיכר ציר דפתח הפתוח לחדר גדול הוא בחדר גדול חייב לעשות ב' המזוזות של פתחי חדר קטן האחד לימין הנכנס בבית החורף והב' לימין הנכנס מחדר קטן לגדול ואם היכר ציר דידהו בתוך חדר קטן עושה שניהם לימין הנכנס לחדר קטן הן מבית החורף הן מחדר גדול ואילו לא היה פתח מחדר גדול לחצר לא אזלינן בחדר קטן בתר היכר ציר היכן הוא אלא החדר קטן היה נחשב בכלל החדר גדול ועושה מזוזה בימין הנכנס מבית החורף לחדר קטן ובימין הנכנס מחדר קטן לגדול עכ"ל וכ' הלבוש ופתח שנכנסים בו מן הבית לבית החורף שלנו עושין המזוזה בימין הכניסה שנכנסין מן הבית לבית החורף דעיקר תשמיש שלנו הוא בבית החורף ולא משגחינן כלל בהיכר ציר דבין היא מבחוץ או מבפנים עושין המזוזה תמיד בימין הכניסה ע"כ ופשוט הוא. ש"ך:
ה סָעִיף ד במסמרים. ואם נתנה שם לפי שעה א"צ לקבוע במסמרים כ"כ הב"ח מהירושלמי:
ו סָעִיף ה פסולה. דהוי תעשה ולא מן העשוי:
ז סָעִיף ו נהגו. כלומר כן נהגו בשאר מדינות ובמלכותו של המחבר כדאי' בב"י אבל י"א וכו' וכן נוהגין במדינות אלו עכ"ל הש"ך:
א סָעִיף א בא לקבעה. כ' בר"י ס"ס רפ"ו אם הסיר המזוזה לבדקה ודעתו לחזור ולקבעה יש להסתפק אם יברך כשחוזר וקבעה. לשון למודים א"ח סימן י"ד. והנה אין התשובה הנ"ל לפני וכעת לא ידעתי מקום הספק בזה אמאי לא הוי זה כמו פשט טליתו ע"ד לחזור ולהתעטף בו או בתפילין ע"מ לחזור ולהניחם ע' באו"ח סימן ח' סי"ד בהגה ובסימן כ"ה סי"ב בהגה. ושמא י"ל דהכא לא הוי ע"ד לחזור ולקבעה דשמא ימצא פסול ולכן נסתפק בזה. ונראה דאם נפל המזוזה מעצמו לארץ ורוצה לקבעה צריך ודאי לברך כמו נפל טליתו שם ופשוט הוא:
ב סָעִיף א יניחנה בשפופרת. בהנהגת החסיד הגר"א ז"ל כתב לא יכרוך המזוזה בקלף וכדומה שלא יהא חוצץ בין המזוזה למזוזות הבית עכ"ד וצ"ע:
ג סָעִיף א לקבוע מזוזה. עיין במג"א סימן י"ט סק"א שכתב דאע"ג דקיי"ל מזוזה חובת הדר היא שכל זמן שאינו דר בתוכה פטור ממזוזה אפ"ה מברך כשקובעה דסתמא דמלתא קובע מזוזה כסדר בתוכה ואפשר דאם קבע קודם שדר בתוכו כשנכנס לדור מברך אקב"ו לדור בבית שיש בו מזוזה עכ"ד ע"ש וכמדומה לי שראיתי בס' בר"י בא"ח שחולק עליו ועמש"ל סימן רצ"א ס"ק ג'.
ד סָעִיף ג במקום שעושה החור. עיין בספר חומות ירושלים סי' קמ"ו שכתב עובדא הוי בבהמ"ד של אנשים ושל נשים ושתי דלתות בצד של נשים הוקבעו הצירין מב' צדדים ותנורים בשני החדרים נראה דחשבינן הכניסה משל אנשים לשל נשים דאשה בעזרה מנין משא"כ משל אנשים הולך השמש תדיר עם מפות ונרות וכדומה גם מתאספים לפעמים יחד ראשי עם בשל נשים באמצע היום. מיהו י"ל דעיקר הדלת משום מילה וא"כ הכניסה משל נשים לשל אנשים. אך באמת ז"א דרחוק הוא שתצאנה נשים בשעה שמביאים את התינוק רק עומדים בשל נשים ומושיטים מזה לזה בידים לבד ואין כאן ביאה דנחייב משום זה ואי משוה התינוק אפילו בר חינוך אינו וגם אינו הולך אלא מושיטים אותו ע"ש שלא העלה בזה דבר ברור. ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א סי' ע' ועיין בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' ס"א מ"ש בזה:
ה סָעִיף ד יחפור בה חפירה. עיין בספר יד הקטנה פ"ג מהלכות מזוזה אות כ"ה שכתב דהיינו בענין שתהא המזוזה נראית והאריך בענין מ"ש בגמרא או שטלה עליה מלבן כו' והעלה דזה ברור לדינא דכשאין המזוזה נראית וגם אין היכר וזכר לה כלל דודאי אין יוצאין י"ח מזוזה כלל ולכן מה שנוהגין ההמון לקדוח במזוזות הפתח ומניחין שם המזוזה והיא אינה נראית וניכר כלל אינם יוצאים בזה אף שהיא מונחת במקומה הראוי וכהלכתא ויש לעשות איזה סימן או היכר בחלל הפתח על המקום הנקדח ודי בכך ע"ש:
ו סָעִיף ד ויקבענה בה. עיין בתשו' דרכי נועם חי"ד סי' י"ח דלמצוה צריך שתהא קבועה במסמרים ע"ש עוד:
ז סָעִיף ה במזוזת הפתח. עיין בספר יד הקטנה פ"ג מהל' מזוזה אות כ"ג שכתב דבמקום שא"א לקבוע המזוזה על המזוזה ממש כגון שמזוזת הבית היא של אבני שיש וכיוצא בהן וצריכין לעשות תחבולה לקבוע שם חתיכת נסר של עץ כמין טבלא מרובעת למען יהיה אפשר לקבוע על זאת הטבלא המזוזה. נראה דבענין זה אם קבע המזוזה מקודם בהטבלא ואח"כ קבע הטבלא עם המזוזה על מזוזת האבן דאין בזה משום תעשה ולא מן העשוי ע"ש שהאריך בטעם הדבר:
ח סָעִיף ו שפסולה. והגר"א זצ"ל בש"ע שלו פסק כרש"י שצריכה להיות זקופה ע"ש וכן הוא בהנהגות שלו:
ט סָעִיף ו ומניחין אותה בשיפוע. עיין בספר יד הקטנה פ"ג מהלכות מזוזה אות ט"ז שכתב דבמקום שמזוזת הפתח אינם רחבים כלל יקבענה זקופה ארכה לאורך מזוזת הפתח כי אף הרמ"א אינו חולק אלא בענין שיוכל לצאת ידי שניהם ובענין זה יותר טוב מאם לעשות אותה על צד מזוזת הפתח שלא בתוך חלל הפתח דהיינו אחורי הדלת ורוב הפוסקים פוסלים אותה כמו שכתב הש"ך סק"ג ע"ש:
י סָעִיף ו שמע לצד פנים. עיין בספר חומות ירושלים סימן קמ"ו שכתב דחדר שקורין אלקע"ר שאין המחיצה רק מנסרים וא"א לקבוע המזוזה ברוחב חלל הפתח נראה לקבוע מזוזה סופה סמוך לפתח וראשה באלכסון ירחיק מעט מפתח גם לדעת הסוברים להניחה מושכב מסתברא שיהא שוליה לצד תוך הפתח ע"ש. ונ"ל דלא ס"ל כדעת ספר יד הקטנה שהובא בס"ק הקודם אם לא שנדחוק לומר דהוא מיירי שאפילו באורך א"א להניח בחלל הפתח:
א סָעִיף א בא כו'. מנחות ל"ב ב' ב"מ ק"ב א':
ב סָעִיף א ויברך כו'. ירושלמי פ' בתרא דברכות ושם אמר על מצות מזוזה (וערא"ש פ"ק דפסחים ס"י):
ג סָעִיף א ולא יברך כו'. כמ"ש במנחות מ"ב ב' ולא כירושלמי שם דגם על כתיבה אתמר שם העושה לעצמו כו' ועתוס' שם ד"ה ואלו כו':
ד סָעִיף א והקובע כו'. תוספתא פ' בתרא דברכות וכנ"ל סי' רס"ה ס"ה:
ה סָעִיף ב בטפח כו'. שם ושם ל"ג ב':
ו סָעִיף ב ואם שינה כו'. מדקאמר מצוה משמע לכתחלה וכ"ש בתוך חלל כמש"ש ל"ב ב' ס"ד אמינא כו' כמה כו':
ז סָעִיף ב בתחלת כו' ואם כו' והוא כו'. רמב"ם וס"ל דר' יוסי ל"פ אר' יהודה אלא במ"ש מגביה מן הקרקע טפח אמר בגובה ועוד ס"ל דמ"מ לכתחלה יניח בתחלת שליש ודברי ר' יוסי בדיעבד דוקא אבל הרא"ש וש"פ חולקין עליו בכל זה וס"ל דלכתחלה משליש עד המשקוף:
ח סָעִיף ב ואין חילוק כו'. עש"ך:
ט סָעִיף ב ואם קבעה כו'. ממש"ש כמאן כר"מ אימור כו'. ומשמע דפטורה לגמרי ואם בדיעבד כשרה לא ה"ל ליפטוריה:
י סָעִיף ד כיצד קובעה ימסמרנה כו'. כנ"ל ס"ב שיניחנה בחלל כו':
יא סָעִיף ד או כו'. ממש"ש העמיק כו' וכמש"ו ולא כו':
יב סָעִיף ו ויכוין כו' ויכוין כו'. ירושלמי סוף מגילה והביאו תוס' שם ד"ה הא כו' ולרש"י כשיטתו ולר"ת כשיטתו:
יג סָעִיף ו אבל י"א כו'. עתוס' שם ובב"מ ק"ב א' ד"ה בגובתא כו':
יד סָעִיף ו והמדקדקים כו'. דיוצאים י"ש כמש"ש במזוזתא דבי רבי וכמ"ש תוס' שם הלכך נראה כו' אבל לענין דינא קי"ל כרש"י וכמ"ש בא"ח סי' ל"ב סמ"ה וכן עושין בס"ת:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.