א מִצְוַת עֲשֵׂה לְהַפְרִישׁ תְּרוּמָה מֵהָעִסָה וְלִתְּנָהּ לְכֹהֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם תָּרִימוּ תְרוּמָה (בַּמִּדְבָּר טו, כ) וְרֵאשִׁית זֶה אֵין לוֹ שִׁעוּר מִן הַתּוֹרָה, אֲפִלּוּ הִפְרִישׁ כִּשְׂעוֹרָה, פָּטַר אֶת הָעִסָה. וְהָעוֹשֶׂה כָּל עִסָתוֹ חַלָּה, לֹא עָשָׂה כְּלוּם, עַד שֶׁיְּשַׁיֵּר מִקְצָת. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים מַפְרִישִׁין אֶחָד מִכ"ד מִן הָעִסָה. וְהַנַּחְתּוֹם הָעוֹשֶׂה לִמְכֹּר בַּשּׁוּק, מַפְרִישׁ אֶחָד מִמ"ח. וְאִם נִטְמְאָה הָעִסָה בְּשׁוֹגֵג אוֹ בְּאֹנֶס, אַף בַּעַל הַבַּיִת מַפְרִישׁ אֶחָד מִמ"ח.
ב אֵין חַיָּבִים בְּחַלָּה מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ (בַּמִּדְבָּר טו, יט) וּבִזְמַן שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל שָׁם שֶׁנֶּאֱמַר בְּבֹאֲכֶם (בַּמִּדְבָּר טו, יח) בִּיאַת כֻּלְּכֶם וְלֹא בִּיאַת מִקְצַתְכֶם. לְפִיכָךְ חַלָּה בַּזְּמַן הַזֶּה אֲפִלּוּ בִּימֵי עֶזְרָא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֵינָהּ אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם.
ג מַפְרִישִׁין חַלָּה בְּחוּצָה לָאָרֶץ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשָּׁכַח תּוֹרַת חַלָּה מִיִּשְׂרָאֵל.
ד ג' דִּינִים לְחַלָּה בְּשָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת: כָּל הָאֶרֶץ שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ עוֹלֵי בָּבֶל עַד כְּזִיב, מַפְרִישִׁין בָּהּ חַלָּה אַחַת, כַּשִּׁעוּר, וְהִיא נֶאֱכֶלֶת לַכֹּהֲנִים; וּשְׁאָר אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ עוֹלֵי מִצְרַיִם וְלֹא עוֹלֵי בָּבֶל, שֶׁהוּא מִכְּזִיב וְעַד אֲמָנָה, מַפְרִישִׁין בָּהּ שְׁתֵּי חַלּוֹת, הָרִאשׁוֹנָה אֶחָד מִמ"ח וְהִיא נִשְׂרֶפֶת; וְהַשְּׁנִיָּה אֵין לָהּ שִׁעוּר, וְנוֹתְנִים אוֹתָהּ לַכֹּהֵן לְאָכְלָהּ. וְכָל הָאָרֶץ מֵאֲמָנָה וְלַחוּץ, בֵּין בְּסוּרְיָא בֵּין בִּשְׁאָר אֲרָצוֹת, מַפְרִישִׁין שְׁתֵּי חַלּוֹת, הָרִאשׁוֹנָה אֵין לָהּ שִׁעוּר, וְהִיא נִשְׂרֶפֶת; וְהַשְּׁנִיָּה, א' מִמ"ח, וְנֶאֱכֶלֶת, וּמֻתֶּרֶת לִטְמֵאִים אֲפִלּוּ לְזָבִים וְזָבוֹת. וּבַזְּמַן הַזֶּה, שֶׁאֵין עִסָה טְהוֹרָה, מִפְּנֵי טֻמְאַת הַמֵּת, מַפְרִישִׁין חַלָּה אַחַת בְּכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֶחָד מִמ"ח, וְשׂוֹרְפִין אוֹתָהּ, מִפְּנֵי שֶׁהִיא טְמֵאָה. וּמִכְּזִיב וְעַד אֲמָנָה, מַפְרִישִׁין שְׁנִיָּה לְכֹהֵן לַאֲכִילָה, וְאֵין לָהּ שִׁעוּר, כְּשֶׁהָיָה הַדָּבָר מִקֹּדֶם.
ה חַלַּת חוּצָה לָאָרֶץ, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא טְמֵאָה, הוֹאִיל וְעִקַּר חִיּוּבָהּ מִדִּבְרֵיהֶם, אֵינָהּ אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה אֶלָּא עַל כֹּהֵן שֶׁטֻּמְאָה יוֹצְאָה עָלָיו מִגּוּפוֹ, וְהֵם בַּעֲלֵי קְרָיִים וְזָבִים וְזָבוֹת וְנִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת. אֲבָל שְׁאָר הַטְּמֵאִים בְּמַגַּע הַטֻּמְאוֹת, אֲפִלּוּ טִמְאֵי מֵת, מֻתָּרִים לְאָכְלָהּ. לְפִיכָךְ, בֵּין בְּסוּרְיָא בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ, אִם רָצָה לְהַפְרִישׁ חַלָּה אַחַת, מַפְרִישׁ אֶחָד מִמ"ח וְנֶאֱכֶלֶת לְקָטָן שֶׁעֲדַיִן לֹא רָאָה קֶרִי, אוֹ לִקְטַנָּה שֶׁעֲדַיִן לֹא רָאֲתָה נִדָּה, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ שְׁנִיָּה. וְכֵן אִם הָיָה שָׁם כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁטָּבַל מִשִּׁכְבַת זַרְעוֹ אוֹ מִזִּיבָתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ (הר"ן פ' אֵלּוּ עוֹבְרִין), הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֶאֱכֹל חַלָּה הָרִאשׁוֹנָה, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ שְׁנִיָּה בְּחוּצָה לָאָרֶץ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים כֵּיוָן שֶׁאֵין חַלָּה נֶאֱכֶלֶת בַּזְּמַן הַזֶּה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, גַּם בִּשְׁאָר מְקוֹמוֹת אֵין צְרִיכִין לְהַפְרִישׁ רַק חַלָּה אַחַת, וּלְשָׂרְפָהּ (טוּר בְּשֵׁם י"א וּשְׁאָר פּוֹסְקִים). וְכֵן הַמִּנְהָג פָּשׁוּט בְּכָל מְדִינוֹת אֵלּוּ, שֶׁאֵין מַפְרִישִׁין רַק חַלָּה אַחַת בְּלֹא שִׁעוּר, וְשׂוֹרְפִין אוֹתָהּ כְּמוֹ שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין כְּשֶׁמַּפְרִישִׁין שְׁתֵּי חַלּוֹת, שֶׁחַלַּת הָאוּר לֹא הָיָה לָהּ שִׁעוּר. וּמִכָּל מָקוֹם נוֹהֲגִין לִטֹּל כַּזַּיִת (מהרי"ל). וְהָאוֹכֵל חַלָּה, אֲפִלּוּ בְּחוּצָה לָאָרֶץ, מְבָרֵךְ תְּחַלָּה עַל הַמִּין שֶׁרוֹצֶה לֶאֱכֹל, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ: אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בִּקְדֻשָּׁתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן וְצִוָּנוּ לֶאֱכֹל תְּרוּמָה (כָּל בּוֹ וְהוּא מל' הַרַמְבַּ"ם סוֹף הִלְכוֹת תְּרוּמָה). וְיֵשׁ אוֹמְרִים כְּשֶׁשּׂוֹרְפִין הַחַלָּה עוֹשִׂין לָהּ הֶסֵּק בִּפְנֵי עַצְמָהּ, דְּיִשְׂרָאֵל אָסוּר לֵהָנוֹת מִמֶּנָּהּ (מהרי"ק וְכֵן הוּא בְּתוֹסָפוֹת פ' כָּל שָׁעָה). וְנוֹהֲגִין לְהַשְׁלִיכָהּ לַתַּנּוּר קֹדֶם שֶׁאוֹפִין הַפַּת.
א סָעִיף א אין לו שיעור. בין שיפריש רק מעט או הרבה פוטר העיסה כדמפרש ואזיל:
ב סָעִיף א והנחתום כו'. דמשום הפסד ממכרו הקילו בו כן כ' העט"ז אבל הרמב"ם ר"פ ה' מהל' בכורים כ' הטעם לפי שהנחתום עיסתו מרובה ויש בשיעור זה כדי מתנה ואפי' עושה עיסה קטנה מפריש א' ממ"ח שלא לחלק בעיסת הנחתום וכן בע"ה אפי' עושה עיסה מרובה כגון למשתה בנו וכה"ג מפריש אחד מכ"ד שלא לחלק בעיסת הבעה"ב עכ"ד וכ"כ הברטנורה וכן מבואר בירושלמי ספ"ב דחלה ומביאו ב"י לקמן ר"ס שכ"ח:
ג סָעִיף א ואם נטמאה כו'. הואיל ולשרפה עומדת וכב"י לקמן ר"ס שכ"ח דבזמן הזה דליכא טהרות א"כ כל עיסה טמאה א"כ אף של בע"ה לעולם הוי א' ממ"ח והביא שם דברי הרשב"א שכ' כן דעכשיו שכל העיסות אינן טהורות לעולם הוי אחת ממ"ח ואפי' במקום שנותנין חלה לכהן:
ד סָעִיף ב אפילו בימי עזרא כו'. שהרי לא עלו כל ישראל עמו:
ה סָעִיף ד כל הארץ כו'. עד כזיב שהוא ארץ ישראל גמור והיא נאכלת לכהנים בטהרה:
ו סָעִיף ד שהוא מכזיב ועד אמנה. שהיא קרובה לארץ העמים ואין יכולין לשמור עצמן ופירותיהן בטהרה וחלותיהן טמאות וטעונים שרפה כתרומה טמאה ולכך מפרישין ב' חלות א' שהיא מה"ת צריך להפריש כשיעור ולפי שהיא טמאה נשרפת והשניה תקנו רבנן כדי שלא תשתכח תורת חלה הלכך כיון שאינה אלא כדי שלא תשתכח תורת חלה אין לה שיעור דאוקמוה אדאורייתא:
ז סָעִיף ד וכל הארץ מאמנה ולחוץ כו'. שאינו שייך לא"י כלל ואין שם אפי' אחת מן התורה גזרו בהן משום א"י ותקנו ג"כ להפריש ב' חלות והראשונ' שנשרפה אין לה שיעור הואיל ואינה מן התורה והשניה אחד ממ"ח כיון שהיא נאכלת לכהנים ומותרת לטמאים כיון שאינה אלא מדרבנן לגמרי:
ח סָעִיף ד ושורפין אותה כו'. כתב מהרי"ל בהלכות פסח וצריך לשורפה במדורת כהן או כהנת לפי' ר"ת דפי' כן בפ' כ"ש שכ"כ מהר"ם כו' ונכון לעשות לה מדורה לעצמה במקום שאין מבשלין שם או בתנור שאופין בו המצות טרם הורדו לתוכו המצות שאז ידוע לו שלא תבא לידי הנאת ישראל טרם כליא איסוריה כו' וכ"כ מהרי"ו בדיני פסח סי' קנ"ג בשם תוס' פ' כל שעה ושיש לעשות כן בשאר מצות לעשות לה היסק בפני עצמה ומביאו הרב בס"ס זה ונ"ל דוקא הנאה דשרפה אסור לזר אבל שאר הנאה מותר לזר כדאמרי' גבי תרומה לקמן סי' של"א סי"ט בהג"ה:
ט סָעִיף ה לפיכך בין בסוריא בין בח"ל כו'. כלומר כיון שבשאר טמאים מותר לאכלן הלכך קטן וקטנה שאין עליהם טומאה מגופם אע"פ שלא נזהרו מטומאת מת וכה"ג אוכלין אותה וא"צ להפריש אחרת כלל אבל היכא דליכא קטן או קטנה או גדול שטבל לקריו מפריש אחת לאור ואין לה שיעור ואחת לכהן ויש לה שיעור ומותרים לאכלה בטומאה לזבים וזבות ולנדות וליולדות כמו שנתבאר והי"א בהג"ה ס"ל דבכל ענין אין מפרישין האידנא רק חלה אחת אפי' אין שם כהן טהור רק מי שטומאה יוצאת ממנו מגופו אין מפרישין אלא חלה אחת והטעם כתבו הפוסקים לפי שצריך לשמרה מזרים ומעובדי כוכבים וגם פעמים שנותנין אותם בקערה במרק רותח ועתה אסור זר לאכלה בקערה ומשמע דהי"א פליגי נמי היכא דאיתא כהן קטן או גדול טהור אין ליתן להם לאכלה רק שורפין אותה וכ"כ מהרש"ל פ' כ"ה סי' ס' דאין נוהגין לתת חלה כלל לקטן משום דלא מחזקינן בזמן הזה בכהן ודאי וכן כתב מהרי"ל בהלכות פסח דדרכו לדרוש ברבים שלא להאכילה לכהן. קטן שלא יאמרו חלת ח"ל נאכלת וכ"כ מהרי"ו בתשו' סימן קנ"ג בדיני פסח דאין נוהגין לתת החלה לכהן קטן והטעם נ"ל דחיישינן שמא יפרר ואתי לידי תקלה או משום דלא מחזקינן בזמן הזה בכהן ודאי עכ"ל וכ"כ הרב בא"ח ס"ס תנ"ז אע"ג דסתם שם בתחלה כסברת הטור דמאכילין אותו לכהן קטן והכי נהגינן האידנא בחלות דמצה ובחלות דכל ימות השנה לא נהגינן ליתנה לכהן קטן וצריך לחלק בין פסח לשאר ימות השנה:
א סָעִיף א עד שישייר מקצת. שנאמר ראשית בעינן ראשית ששיריה ניכרין:
ב סָעִיף ד שלשה דינים לחלה כו'. יש כאן שתי שיטות האחת היא שיטת התוס' והרא"ש פ' כל הבשר בקיצור תנן שלש ארצות לחלה מא"י עד כזיב חלה אחת מכזיב עד הנהר ועד אמנון ב' חלות אחת לאור ואחת לכהן של אור יש לה שיעור ושל כהן אין לה שיעור מן הנהר ועד אמנון ולפנים שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן של אור אין לה שיעור ושל כהן יש לה שיעור וטבול יום אוכלה רבי יוסי אומר אינו צריך טבילה ואסורה לזבים ולזבות לנדות וליולדות ופירש הרא"ש דדין שתי חלות שנזכר במציעתא במשנה זו הטעם לפי שאותו המקום הוא סמוך לארץ העמים והוא מקום טומאה ואין יכולין לשמור עצמם ופירותיהם בטהרה וחלותי' טמאות וטעונות שריפה כחלה טמאה לכך חלה אחת לאור ותקנו להפריש עוד אחרת לכהן לאכילה שלא תשתכח תורת חלה אבל אותה של אור היא מדברי תורה יש לה שיעור ומה שנזכר בסיפא דמתני' שתי החלות היינו מדברי סופרים ע"כ חלה הנאכלת חשובה טפי ויש לה שיעור וטבול יום אוכל החלה השניה אף ע"פ שלא העריב שמשו כיון שאינה אלא משום שלא תשתכח תורת חלה (ונראה דגם במציעתא אמרי' כן בחלה של כהן) והא דאמרינן ואסור לזבים כו' היינו בלא טבילה וקמ"ל דאף דלר' יוסי אין צריכין טבילה בבעלי קריין מ"מ בהנך צריך טבילה ולרבנן בטומאה שאינה יוצאה מגופו כגון טומאת מגע מת כיון שאין יוצאה מגופו ג"כ א"צ טבילה ויש עוד דין רביעי דהיינו מה שזכרנו בפ' עד כמה אמר רבינא הלכתא נדה קוצה חלה ואכיל כהן קטן ואי ליכא כהן קטן שקלא לה בריש מפה ושדייה לתנורא והדר מפרישה חלה אחרת כי היכי דלא לישתכח תורת חלה ואכיל לה אפילו כהן שהוא גדול נמצא היכא דאיכא כהן קטן אין צריכין להפריש חלה אחרת ואע"ג דבדין הסיפא דמתני' חלת האור אינה נאכלת כלל כמו בחלת האור שברישא וצריך לעולם ב' חלות שאני דין הסיפא שאותן מקומות סמוכים לא"י ומתחזי חלה דידהו כחלת א"י גזרו טומאה שלא לאכלה אפי' כהן טהור גמור אבל הדין הרביעי איירי במקומות הרחוקים כגון בכל ולא מתחזי כחלת א"י לא גזרו איסור מחמת טומאת עצמו ונאכלת לכהן קטן ולא הצריכו להפריש חלה אחרת וה"ה לכהן שהוא גדול וטבל לקריו ואע"פ שלא העריב שמשו וכמו שהקילו בדין הרביעי כשיש כהן קטן שאין צריכין להפריש חלה אחרת ולשרוף את זו כמו בדין השלישי הכי נמי הקילו שמותרת החלה הנאכלת לזבין ולזבות דלא כחלה הנאכלת בדין הג' ע"כ והרמב"ם יש לו שיטה אחרת דהיינו שעושה מן דין הג' והדין הד' הכל א' וחשיב הכל לח"ל ואין מפליג בין קרוב לא"י או רחוק דגם בקרוב הוה הדין כמו שנזכר בדין הד' ועיקר החילוק בין מציעתא לסיפא הוה בזה דברישא הוה א"י ממש לכל דבר דהיינו שאותו הגבול כבשוהו עולי מצרים וגם עולי בבל ע"כ אין שם אלא חלה אחת ובמציעתא הוה מקום שכבשוהו עולי מצרים ולא עולי בבל ע"כ מפרישין ב' חלות מפני שהראשונה טמאה שהרי לא נתקדשה בימי עזרא וקדושה הראשונה בטלה משגלו והואיל והיא א"י מפרישין חלה כשיעור ושורפין אותה ומפרישין חלה שנית לאכילת כהן כדי שלא יאמרו תרומה טהורה נשרפת ובדין השלישי והרביעי דלעיל אמרי' בשניהם מפריש שתי חנות אחת לאור כדי שלא יאמרו ראינו תרומה טמאה נאכלת ומוטב לרבות בנאכלת שתהיה כשיעור ובשני דינים האלו מהני כהן טהור שאין צריכין להפריש [רק] חלה אחת וזה מבואר בפי' המשניות להרמב"ם שאין חילוק בין קרוב לרחוק. אכן דברי הטור אין להם ביאור דהוא דלא כמאן דכתב תחלה ובמקומות הקרובות לה דמשמע דס"ל כדעת הרא"ש שמפליג בין סמוכים לא"י לרחוקים וא"כ מה שכתב אח"כ בד"א כשאין שם כהן טהור כו' קאי אאותן הרחוקים וכמ"ש בשם הרא"ש וע"כ כתב דמותר לזבים כו' דאלו בסמוכים אסור להרא"ש ואח"כ סיים ומדברי הרמב"ם יראה דדוקא בח"ל כו' דמשמע לפי דעה הראשונה אף בא"י הוה מהני כהן קטן וזה אינו אליבא דכ"ע שהרי בא"י פשיטא דאינה נאכלת ואפי' בסמוכים לה לפי דעת הרא"ש שזכרנו ובדוחק י"ל דמ"ש ומדברי הרמב"ם כו' רצונו לומר אפי' לדברי הרמב"ם דאין מחלק בין סמוכים לרחוקים מ"מ מחלק בין א"י לח"ל ואע"פ שכבר כתב דעכשיו ליכא טהרה בא"י דהיינו שאין לנו מי חטאת להזאה על טמא מת ע"כ א"א לחלה שתהא נאכלת מ"מ חזר וכתבו כאן שהוא לעיקר הדין מחמת טומאת החלה עצמה שטמאה מחמת מגע ולזה לא מהני טהרה דאדם ובש"ע כאן העתיק דברי רמב"ם ותימה על שלא הרגיש בב"י שיש בזה מחלוקת בין הרמב"ם להרא"ש:
ג סָעִיף ה חלת ח"ל. והיינו מה שזכר בסעיף ד' וכל הארץ מאמנה ולחוץ כו' כי אין חילוק בין ח"ל הסמוכה לא"י לרחוקה לדעת הרמב"ם כמו שזכרנו:
ד סָעִיף ה ואינו צריך להפריש חלה שניה בח"ל. פי' כשיש כהן טהור אבל כשאינו טהור אסור לאכול ממנו כהן שטומאה יוצאה בגופו ואז צריך להפריש שתים אחת לאור ואחת לכהן לאכלה אפילו אם טומאה יוצאה מגופו ולא טבל והטעם שכיון שכבר הפריש אחת לאור והיא העיקר רק בשביל שלא תשתכח כו' הפריש עוד אחת לכהן ע"כ אין בה קדושה משא"כ אם יש כהן טהור שאין מפריש רק אחת והיא העיקר ע"כ צריכה טהרה ואסורה לבעל קרי ולזבים וע"ז אמרו במשנה ואסור לזבין וכן מביאה בפי' המשניות להרמב"ם והרבה תיוהות קא חזינא בלבוש כאן שהעתיק דברי הש"ע כאן והם דעת הרמב"ם והכניס הוא בתוכה קצת דברים מדעת הרא"ש דהיינו שעשה חלוקות בין עיירות ח"ל עצמן בין קרובים לרחוקים דהיינו שכתב שמן העיירות שמן אמנה ולחוץ בין בסוריא בין בשאר הוי החלה השניה דהיינו של כהן אסורה לזבים וזבות ובח"ל הרחוק התיר לבעל קרי וזבים וזבות ובהדיא כתב הרמב"ם והעתיקו הש"ע סעיף א' דבזה מותר לזבים ולזבות אלא ודאי שזהו דעת הרא"ש ואם בא לפסוק כדעת הרא"ש לא היה לו לכתוב דבין בסוריא בין בשאר ארצות דמהני כהן קטן שאין צריכין להפריש אלא חלה אחת והרי סוריא היא סמוכה לא"י כמ"ש הוא עצמו תחלה ושם לא מהני כהן קטן אלא לעולם צריך להפריש ב' חלות שם כמ"ש לעיל בשם הרא"ש דדוקא ברחוק מא"י מהני כהן קטן שאין צריכין להפריש שתי חלות אלא על כרחך שזהו כדעת הרמב"ם והוא באמת לשונו ממש וכמו שהעתיק כאן בש"ע נמצא פסקיו סותרים זה את זה:
ה סָעִיף ה וכן המנהג פשוט כו' ושורפין אותה כו'. כתב רש"ל בפ' כל הבשר אין אנו נותנין עכשיו אפי' לכהן קטן וכ"ש לגדול שטבל לקריו שאין לו היחוס ואין אנו יודעין איזה כהן אמיתי והארכתי בפ' הפרה סי' ל"ה וכמו שכתב מהרי"ו אותן האופין בליל י"ט דפסח שאופין עוגה קטנה וקודם אפייתה אין קוראין לה שם חלה עד שעת הפרשתה ואחר הפרשתה לא יטלטלו אותה כלל אפי' איכא כהן קטן דאין אנו נוהגין לתת חלה לכהן קטן משום דלא מחזקינן בזמן הזה בכהן ודאי עכ"ל:
א סָעִיף א והנחתום. ואף אם עושה עיסה קטנה מפריש א' ממ"ח וכן בעה"ב אפי' עושה עיסה מרובה כגון למשתה בנו וכה"ג מפריש א' מכ"ד שלא לחלק בעיסות כ"כ הרמב"ם והוא מהירושלמי וע"ל ר"ס שכ"ח:
ב סָעִיף א נטמאה. וכתב הב"י לקמן ר"ס שכ"ח דבזה"ז דליכא טהרות וכל עיסה טמאה א"כ אף של בעל הבית לעולם הוי א' ממ"ח ואפי' במקום שנותנין חלה לכהן:
ג סָעִיף ב עזרא. שהרי לא עלו כל ישראל עמו:
ד סָעִיף ד אמנה. שהיא קרובה לארץ העמים ואין יכולין לשמור עצמן ופירותיהן בטהרה וחלותיהן טמאות וטעונין שריפה כתרומה טמאה ולכך מפרישין ב' חלות א' שהיא מן התורה צריך להפריש כשיעור ולפי שהיא טמאה נשרפת והשניה אין לה שיעור דכיון דלא תקנום אלא כדי שלא תשתכח תורת חלה אוקמוה אדאורייתא. עכ"ל הש"ך:
ה סָעִיף ד ולחוץ. שאינו שייך לא"י כלל ואין שם אפי' א' מן התורה גזרו בהם משום א"י ותקנו גם כן להפריש ב' חלות (והראשונה שנשרפה אין לה שיעור הואיל ואינה מן התורה והשניה אחת ממ"ח כיון שהיא נאכלת לכהנים ומותרת לטמאים כיון שאינה אלא מדרבנן לגמרי ועיין לבוש):
ו סָעִיף ד ושורפין. כתב מהרי"ל בהל' פסח וצריך לשרפה במדורת כהן או כהנת ונכון לעשות לה מדורה לעצמה במקום שאין מבשלין שם או בתנור שאופין בו המצות טרם הורדו לתוכו המצות שאז ידוע לו שלא תבא לידי הנאת ישראל טרם כלייא איסוריה וכו' ונ"ל דוקא הנאה דשרפה אסור לזר אבל שאר הנאה מותר לזר כדאמרינן לגבי תרומה ובסי' של"א סי"ט בהג"ה עכ"ל הש"ך:
ז סָעִיף ה המנהג. כ' רש"ל מה שאין אנו נוהגים עכשיו ליתן החלה לכהן קטן משום דלא מחזקינן בזה"ז בכהן ודאי ואין אנו יודעין איזה כהן אמיתי עכ"ל מיהו במצות נוהגין קצת ליתנה לכהן קטן ולא בשאר ימות השנה וצריך לחלק בין פסח לשאר ימות השנה. ש"ך (וכ"כ מהרי"ו בדיני פסח וכן כתבו אחרונים):
א סָעִיף א אין לו שיעור. עיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סי' ר"א שחידש בזה ענין עמוק והוא שמצות הפרשת חלה יש בו ב' ענינים האחד הוא להפקיע איסור טבל מן העיסה והשני ליתנה לכהן ושני ענינים אלו חלוקים זה מזה שלפטור העיסה אין לו שיעור כלל מן התורה וחטה אחת פוטרת כל הכרי אמנם כדי לקיים מצות נתינה יש לו שיעור מה"ת כיון דכתיב תתנו צריך שיהיה כדי נתינה והשיעור הזה שהוא אחד מכ"ד או אחד ממ"ח הוא מן התורה בצד ומדרבנן בצד ונאחז דרך משל שהוא אחד מכ"ד וזהו שיעור חשוב לקיים מצות נתינה אמנם זהו השיעור אחד מכ"ד בעשרון שהוא שיעור חלה ושוב אין חילוק מה"ת אם העיסה הוא עשרון אחד או ממאה סאה והצד שהוא מדרבנן הוא חלק כ"ד מן העיסה כמות שהיא ואם גדולה כ"ד עשרונים צריך שיתן לכהן עשרון שלם ע"ש שהאריך בזה וקבע בזה מסמורות:
ב סָעִיף ד ושורפין אותה. כתב בר"י על אודות האשה אשר הפרישה חלתה והניחתה אצלה אדהכי בא עוף ואכל החלה אשר הפרישה אי חייבת להפריש חלה אחרת. הדבר ברור דבזמן שהיו נותנין החלה לכהן היתה חייבת באחריותו כמו בראשית הגז בסימן של"ג ס"ה והיתה מחוייבת להפריש שנית אמנם בזה"ז דלשריפה אזלא א"צ להפריש שנית ע"ש:
ג סָעִיף ה המנהג פשוט. עבה"ט מ"ש דאין בקיאין ביחוסי כהונה. הנה כ"כ הריב"ש בתשובה סימן צ"ד ובתשו' מהרשד"ם באה"ע סימן רל"ה בענין שבויה וחלוצה לכהן וע' בתשו' מהרי"ט ח"א סימן קמ"ט ובתשובת חוט השני סימן י"ז שהאריכו בזה לסתור דעת מהרשד"ם הנ"ל אבל בשו"ת שבות יעקב ח"א סימן צ"ג דוחה דבריהם ומקיים דעת מהרשד"ם הנ"ל וכיוצא בזה כ' המבי"ט ח"א סימן רי"ט וכ"כ בשאילת יעב"ץ ח"א סימן קנ"ה הבאתיו לעיל סימן ש"ה ס"ק ט' ועיין בזה בשו"ת כנסת יחזקאל סימן נ"ו ובשו"ת השיב ר' אליעזר סימן ח' מה שכתב על דבריו ובתשובת חות יאיר בהשמטות לדף קנ"ד ובדף רמ"ז ובתשובת זכרון יוסף ועיין בשו"ת בית אפרים חלק א"ח סימן ה' ובחלק אה"ע באורך בענין זה:
ד סָעִיף ה דישראל אסור ליהנות. עיין בתשובת נו"ב תניינא חלק יו"ד ריש סימן ר"א מ"ש בזה:
א סָעִיף א וראשית זה כו'. ספרי כתרומת גורן כו' את מקישו לתרומת גורן סתומה אני אקיש לתרומת מעשר מפורשת ותינטל א' מעשרה כו' הה"א כתרומת גורן כן תרימו אותה לתרומת גורן הקשתיה כו':
ב סָעִיף ב (ליקוט) אין חייבין כו' וסי' של"א ס"א והמעשרות כו'. ב"מ פ"ט א' ועתוס' שם ד"ה א"ה (ע"כ):
ג סָעִיף ד בין בסוריא כו'. כר"ג שם מתני' ז' ושוה לשאר ארצות כמ"ש הרמב"ם שם ובפירושו הטעם דשאר ארצות לפי שהן מדרבנן [וכ"כ הר"ש שם ותוס' ברפ"ד דבכורות וכמש"ש בירושלמי ע"ש] וה"ה לסוריא דקי"ל כיבוש יחיד כו' כמ"ש בספ"ק דעבודת כוכבים וער"ס של"א:
ד סָעִיף ד אפי' לזבים כו'. דמש"ש ואסורה לזבים כו' אחלה ראשונה קאי כמש"ש בפירושו [וכ"כ הר"ש שם בפי' הראשון] אבל שניה נאכלת אף להנך וכמ"ש בבכורות כ"ז א' ואמר שמואל אין תרומת ה"ל אסורה כו' הלכך נדה כו' ואי ליכא כו' ואכיל לה כהן גדול ומפרש מש"ש ב' חלות היינו בליכא כהן קטן וכמש"ש בגמ' וז"ש בס"ה חלת ח"ל כו' אבל תוס' שם וברפ"ח דחולין כתבו דשם לעולם מפרישין ב' חלות ומ"ש וטבול יום כו' ואסורה לזבין כו' אחלה שניה קאי וסוגיא דבכורות הוא בח"ל הרחוקה מא"י שם הדין כמ"ש הרמב"ם ולרמב"ם אין חילוק בכל ח"ל:
ה סָעִיף ד ובזה"ז כו'. רמב"ם ובה"ג שנשארה על תקנת הראשונה:
ו סָעִיף ה אפי' טמאים. צ"ל טמא מת וכ"ה ברמב"ם וכמ"ש בבכורות שם כ"ז א' ב' טמא מת מהו כו' ור"ל אם צריך טבילה וכן מש"ש ולית הלכתא כוותיה ר"ל דמצריך טבילה אלא א"צ טבילה וכ"כ תוס' שם ד"ה ולית כו' ודלא כרש"י שם דמפרש לענין הערב שמש:
ז סָעִיף ה לפיכך כו'. גמ' שם:
ח סָעִיף ה בין בסוריא. כנ"ל דדין ח"ל לה:
ט סָעִיף ה וכן אם היה שם כו'. וכ"כ תוס' ורא"ש וכ"כ בה"ג וש"פ וכמש"ש במתני' וטבול יום אוכלה והיינו טבול יום דטומאה יוצא מגופו דטמאי מגע א"צ טבילה כנ"ל וז"ש אע"פ שלא כו' ואמר מש"ז או מזיבתו. ר"ל לאפוקי ר' יוסי דס"ל לקרי א"צ טבילה אבל בזבין מודה וכמש"ש בירושלמי ואסורה לזבין כו' למי נצרכה לר' יוסי כו':
י סָעִיף ה וי"א כו'. דלה"ק שם כהן קטן וער"ן שם ונראה שסובר כמ"ש הר"ש דמ"ש וטבול יום קאי אטמאי מגע וסוגיא דרבכורות כר' יוסי וצ"ע (הנה מקור דברי הר"ן הוא מדברי הרמב"ן במלחמות שם ואזיל לשיטתו בסוף הלכות חלה שמפרש פלוגתייהו דרבנן ור"י בטמאי מגע ודוקא בחלה שניה דכיבוש ראשון וסוריא כו' ע"ש ואתיא הסוגיא דבכורות ככ"ע. אבל הרמ"א שהביא דעת הי"א ע"ד הרמב"ם וש"ע שפסקו אף בסוריא אינה אסורה אלא למי שהטומאה יוצא מגופו. ע"כ צ"ל כמ"ש רבינו דסוגיא דבכורות כר"י):
יא סָעִיף ה וי"א כו'. דמש"ש שלא תשתכח תורת חלה דוקא בימיהם שה"ל אפר פרה והיו אוכלים תרומה וחלה וכמ"ש בפ"ג דחגיגה (כ"ה א') חברייא מדכין בגלילא משא"כ עכשיו. הרא"ש:
יב סָעִיף ה בלא שיעור. עמ"ש בסי' של"א סי"ט:
יג סָעִיף ה והאוכל כו'. כמו באכילת קדשים במתני' סוף פסחים וערש"י שם וה"ה בתרומה כמש"ש ע"ב ע"ג שאני תרומה כו' עשו אכילת תרומה כו':
יד סָעִיף ה וי"א כו' דישראל כו'. כמ"ש בסי' של"א סי"ט:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.