א בְּכוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה נוֹהֵג בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן. וְאֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בַּחֲמוֹרִים. וְזֶה מִצְוָתוֹ, שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֲמוֹרָה שֶׁבִּכְּרָה פּוֹדֵהוּ בְּשֶׂה מִן הַכְּבָשִׂים אוֹ מִן הָעִזִּים, בֵּין זָכָר בֵּין נְקֵבָה, בֵין תָּם בֵּין בַּעַל מוּם, בֵּין גָּדוֹל בֵּין קָטָן, וְיִתְּנֶנּוּ לְכֹהֵן. וּמֵאֵימָתַי חַיָּב לִפְדּוֹתוֹ, מִשֶּׁיִּוָּלֵד עַד שֶׁיָּמוּת, אֶלָּא שֶׁמִּצְוָה לִפְדּוֹתוֹ מִיָּד, שֶׁלֹּא לְהַשְׁהוֹת הַמִּצְוָה. וּלְאַחֵר שֶׁיִּפְדֶּנּוּ הוּא חֻלִּין גְּמוּרִים, וּמֻתָּר בְּגִזָּה וַעֲבוֹדָה כִּשְׁאָר חֻלִּין. וְהַכֹּהֵן יַעֲשֶׂה גַּם כֵּן בַּשֶּׂה כְּמוֹ בִּשְׁאָר חֻלִּין.
ב אֵין פּוֹדִין לֹא בְּעֵגֶל וְלֹא בְּחַיָּה וְלֹא בְּשֶׂה שָׁחוּט וְלֹא בִּטְרֵפָה וְלֹא בְּכִלְאַיִם וְלֹא בְּכוֹי.
ג אֵין פּוֹדִין בְּשֶׂה הַדּוֹמֶה לְמִין אַחֵר; וְאִם פָּדָה, פָּדוּי וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם פָּדָה בּוֹ הָוֵי סָפֵק (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ).
ד פּוֹדִין בְּבֶן פְּקוּעָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין פּוֹדִין בְּבֶן פְּקוּעָה (ג"ז בִּשְׁמוֹ).
ה אִם אֵין לוֹ שֶׂה לִפְדּוֹתוֹ, פּוֹדֶהוּ בְּשָׁוְיוֹ. וְאָז יָכוֹל לִפְדּוֹת בְּכָל דָּבָר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם), וְנוֹתֵן דָּמָיו לַכֹּהֵן. לֹא אָמְרָה תּוֹרָה לְהַחְמִיר עָלָיו, אֶלָּא לְהָקֵל עָלָיו שֶׁאִם הָיָה לוֹ פֶּטֶר חֲמוֹר שֶׁשָּׁוֶה עֲשָׂרָה סְלָעִים, יֵשׁ לוֹ לִפְדּוֹתוֹ בְּשֶׂה שְׁוֵה דִּינָר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהָיוּ דְּמֵי פֶּטֶר חֲמוֹר מִג' זוּזִין וָמַעְלָה, אֲבָל אִם הָיוּ דָּמָיו פָּחוֹת מִג' זוּזִין, אֵין פּוֹדִין אוֹתוֹ אֶלָּא בְּשֶׂה אוֹ בְּג' זוּזִין; וְעַיִן יָפָה לֹא יִפְחֹת מִסֶלַע, וְעַיִן רָעָה בַּחֲצִי סֶלַע, וּבֵינוֹנִית בְּג' זוּזִים. הַגָּה: וּפוֹדִין בְּשֵׂה אֶחָד כַּמָּה פְּעָמִים, כְּגוֹן אִם חָזַר וּקְנָאוֹ מִן הַכֹּהֵן, אוֹ בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לוֹ סְפֵק פֶּטֶר חֲמוֹר, שֶׁדִּינוֹ שֶׁמַּפְרִישׁ עָלָיו טָלֶה וְהוּא שֶׁלּוֹ (טוּר).
ו מִיָּד כְּשֶׁהִפְרִישׁ הַטָּלֶה תַּחַת פֶּטֶר חֲמוֹר, חָזַר הַפֶּטֶר חֲמוֹר חֻלִּין, אֲפִלּוּ קֹדֶם שֶׁנְּתָנוֹ לַכֹּהֵן, וּמֻתָּר לֵהָנוֹת בּוֹ. וְאִם מֵת, לֹא יִקָּבֵר. וְהַכֹּהֵן זָכָה בַּשֶּׂה מִיָּד, וְהוּא בְּאַחֲרָיוּתוֹ, שֶׁאִם מֵת מִיָּד הַבְּעָלִים קֹדֶם שֶׁנְּתָנוּהוּ לַכֹּהֵן, פְּטוּרִים. לְפִיכָךְ מִיָּד כְּשֶׁמַּפְרִישׁוֹ מְבָרֵךְ: אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל פִּדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר.
ז יִשְׂרָאֵל שֶׁפָּדָה פָּטַר חֲמוֹר שֶׁל חֲבֵרוֹ, הוּא פָּדוּי, וּפֶטֶר חֲמוֹר הוּא לִבְעָלָיו.
ח פֶּטֶר חֲמוֹר אָסוּר בַּהֲנָאָה עַד שֶׁיִּפָּדֶה; וְאִם מְכָרוֹ קֹדֶם פִּדְיוֹן, דָּמָיו אֲסוּרִין. הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁמְּכָרוֹ סְתָמָא, אֲבָל אִם הוֹדִיעוּ לַלּוֹקֵחַ שֶׁהוּא פֶּטֶר חֲמוֹר וְהוּא מוֹכֵר לוֹ מַה שֶּׁשָּׁוֶה יוֹתֵר מֵהַשֶּׂה שֶׁיִּפְדֶּה, דָּמָיו מֻתָּרִים, וַאֲפִלּוּ לְכַתְּחַלָּה מֻתָּר לְמָכְרוֹ בִּכְהַאי גַּוְנָא (כָּךְ מַשְׁמָע בַּטּוּר). וְאִם מֵת קֹדֶם פִּדְיוֹן, אוֹ שֶׁעֲרָפוֹ, יִקָּבֵר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא אָסוּר בַּהֲנָאָה אַף לְאַחַר עֲרִיפָתוֹ, הוֹאִיל וְלֹא נִפְדָּה. לְפִיכָךְ, אִם לֹא פָּדָהוּ וְנָתַן פֶּטֶר הַחֲמוֹר בְּעַצְמוֹ לַכֹּהֵן, אָסוּר לַכֹּהֵן לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ עַד שֶׁיִּפְדֵּהוּ בְּשֶׂה וְיִקַּח הַשֶּׂה לְעַצְמוֹ, אוֹ יַעַרְפֶנּוּ וְיִקָּבֵר. וְהַכֹּהֲנִים חֲשׁוּדִים עַל דָּבָר זֶה, לְפִיכָךְ אָסוּר לְיִשְׂרָאֵל לִתֵּן פֶּטֶר חֲמוֹר לַכֹּהֵן, אֶלָּא אִם כֵּן פָּדָה הַחֲמוֹר בְּפָנָיו אוֹ יַעַרְפֶנּוּ לְפָנָיו.
ט פֶּטֶר חֲמוֹר, קֹדֶם שֶׁיִּפָּדֶה, אָסוּר לַעֲבֹד בּוֹ וּלְגָזְזוֹ כְּדֵי לֵהָנוֹת בִּשְׂעָרוֹ. אֲבָל אִם הָיָה שְׂעָרוֹ מְסֻבָּךְ, אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַכָּה בִּמְקוֹם הַשֵּׂעָר, מֻתָּר לְגָזְזוֹ לַהֲנָאָתוֹ, וְהַשֵּׂעָר אָסוּר בַּהֲנָאָה, וְיִקָּבֵר.
י יִשְׂרָאֵל שֶּׁיֵּשׁ לוֹ סָפֵק פֶּטֶר חֲמוֹר, יַפְרִישׁ עָלָיו טָלֶה לְהַפְקִיעַ אִסוּרוֹ, וּמְעַכֵּב הַטָּלֶה לְעַצְמוֹ. הַגָּה: לֹא רָצָה לִפְדּוֹתוֹ וְלֹא לִתְּנוֹ לַכֹּהֵן, מַכֵּהוּ בְּקוֹפִיץ בְּעָרְפּוֹ עַד שֶׁיָּמוּת, וְיִקְבְּרֶנּוּ (טוּר).
יא פֶּטֶר חֲמוֹר אֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ לֹא בְּמַקֵּל וְלֹא בְּקָנֶה וְלֹא בְּמַגָּל וְלֹא בִּמְגֵרָה וְלֹא בְּקַרְדֹּם, אֶלָּא בְּקוֹפִיץ. וְלֹא יַכְנִיסֶנּוּ בְּחֵדֶר וְיִנְעֹל בְּפָנָיו עַד שֶׁיָּמוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַעֲרַפְתּוֹ. (שְׁמוֹת יג, יג, לד, כ).
יב מִצְוַת פְּדִיָּה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת עֲרִיפָה.
יג חֲמוֹרָה שֶׁלֹּא בִּכְּרָה, וְיָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים נוֹתֵן טָלֶה אֶחָד לַכֹּהֵן. זָכָר וּנְקֵבָה, סָפֵק, וּמַפְרִישׁ טָלֶה אֶחָד כְּדֵי לְהַפְקִיעַ קְדֻשָּׁה מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיִּהְיֶה מֻתָּר בַּהֲנָאָה, שֶׁמָּא הַזָּכָר נוֹלַד תְּחַלָּה וְטָלֶה זֶה שֶׁהִפְרִישׁ, לַבְּעָלִים וְאֵינוֹ לַכֹּהֵן, שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה.
יד שְׁתֵּי חֲמוֹרוֹת שֶׁלֹּא בִּכְּרוּ, וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים, נוֹתֵן שְׁנֵי טְלָאִים לַכֹּהֵן. זָכָר וּנְקֵבָה, הַזָּכָר לַכֹּהֵן. שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה, אֶחָד לַכֹּהֵן, וְעַל הַשֵּׁנִי מַפְרִישׁ טָלֶה אֶחָד וְהוּא לְעַצְמוֹ. שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת, אוֹ שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר, אֵין לַכֹּהֵן כְּלוּם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּצָרִיךְ לְהַפְרִישׁ, וְהֵם לְעַצְמוֹ (טוּר).
טו אַחַת בִּכְּרָה וְאַחַת לֹא בִּכְּרָה, וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים, נוֹתֵן טָלֶה אֶחָד לַכֹּהֵן. זָכָר וּנְקֵבָה, מַפְרִישׁ טָלֶה וְהוּא לְעַצְמוֹ.
טז הַלּוֹקֵחַ חֲמוֹרָה מֵעוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְאֵין יָדוּעַ אִם בִּכְּרָה, וְיָלְדָה זָכָר, פּוֹדֶה אוֹתוֹ בְּשֶׂה וְהוּא לַבְּעָלִים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק.
יז יִשְׂרָאֵל שֶׁיָּרַשׁ מֵאֲבִי אִמּוֹ כֹּהֵן פֶּטֶר חֲמוֹר וַדַּאי, וְאוֹתוֹ הַכֹּהֵן יְרָשׁוֹ מֵאֲבִי אִמּוֹ יִשְׂרָאֵל, מַפְרִישׁ טָלֶה וְהוּא שֶׁלּוֹ.
יח גֵּר שֶׁבִּכְּרָה חֲמוֹרָתוֹ, סָפֵק קֹדֶם שֶׁנִּתְגַּיֵּר אוֹ אַחַר כָּךְ, מַפְרִישׁ עָלָיו טָלֶה וְהוּא שֶׁלּוֹ.
יט כֹּהֲנִים וּלְוִיִּים פְּטוּרִים מִבְּכוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה. וְהוּא הַדִּין כֹּהֶנֶת וּלְוִיָּה, אֲבָל בַּעֲלֵיהֶם חַיָּבִים בְּפֶטֶר חֲמוֹר שֶׁלָּהֶם. אֲבָל בְּנִכְסֵי מְלוֹג שֶׁלָּהּ פְּטוּרִים, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לָהּ שֻׁתָּפוּת בַּהֲדֵיה (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א סִימָן שס"ו).
כ שֻׁתָּפוּת הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, פּוֹטֵר בּוֹ. וְכָל דִּינֵי שֻׁתָּפוּת הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים בִּטְהוֹרָה, כֵּן דִּינוֹ בִּטְמֵאָה, אֶלָּא שֶׁאָסוּר לְהִשְׁתַּתֵּף עִמּוֹ כְּדֵי לְהַפְקִיעַ קְדֻשָּׁתוֹ, כֵּיוָן שֶׁאֶפְשָׁר בִּפְדִיָּה אוֹ בַּעֲרִיפָה.
כא שֻׁתָּפוּת כֹּהֵן אוֹ לֵוִי, פּוֹטֵר בּוֹ.
כב עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁהִפְרִישׁ פֶּטֶר חֲמוֹר, מוֹדִיעִין אוֹתוֹ שֶׁאֵינוֹ חַיָּב וַהֲרֵי הוּא מֻתָּר בְּגִזָּה וַעֲבוֹדָה.
כג פָּרָה שֶׁיָּלְדָה כְּמִין חֲמוֹרָה, וַחֲמוֹרָה שֶׁיָּלְדָה כְּמִין פָּרָה, נִתְבָּאֵר בְּסִימָן שט"ו.
א סָעִיף ב אין פודין כו'. בכל אלו אין פודין בסתמא אלא בשוייו כן הוא בטור והוא פשוט וזה שכתב הרב בסעיף ה' ואז יכול לפדותו בכל דבר:
ב סָעִיף ה לא אמרה תורה להחמיר עליו כו'. כלומר שהקדש ושאר דברים נפדים בכל דבר ופטר חמור לא יהא נפדה רק בשה ולא בשויו:
ג סָעִיף ה שדינו שמפריש עליו טלה והוא שלו. כדלקמן סעיף י' ורשאי אחר כך לחזור ולפדות עליו ודאי פטר חמור וכן כשיש לו כמה ספיקות פטרי חמור מפריש עליהן טלה א' בשביל כולן והוא שלו:
ד סָעִיף ו לפיכך מיד כו'. ואין להמתין עד שיתן הפדיון ליד כהן דהא פדוי הוא מעכשיו:
ה סָעִיף ח דמיו אסורים. אפי' מה ששוה יותר על השה דכיון שלא הודיע ללוקח שהוא פטר חמור לא יפדנו וכולו אסור:
ו סָעִיף ח והכהנים חשודים על דבר זה. מפני שאומרים מה אני צריך להפריש עליו טלה כיון שהוא לעצמי:
ז סָעִיף י ומעכב הטלה לעצמו. שהמע"ה:
ח סָעִיף יב קודמת כו'. דכתיב ואם לא תפדה וערפתו משמע שפדייה קודמת:
ט סָעִיף יג וילדה ב' זכרים. ואינו מכיר הבכור:
י סָעִיף יג נותן טלה אחד לכהן. משום שא' מהן ודאי בכור ושניהם אסורים בהנאה עד שיפדה:
יא סָעִיף יד וי"א כו'. מטעם דנהי דפטור ליתן לכהן מספק משום המע"ה מ"מ צריך הפרשה דאפקועי איסורייהו הלכך בב' זכרים וב' נקבות מפריש שני טלאים והם לעצמו ובזכר וב' נקבות מפריש טלה א' והוא לעצמו וטעם סברא הראשונה דבספיקות הראשונות הואיל ועל כל פנים צריך לעשות מעשה לתת דבר לכהן הטילו עליו ג"כ לעשות הפרשה לאפקועי גם כן הספק מן האיסור אבל באלו האחרונות שא"צ לתת לכהן כלום הקילו עליו גם כן שרבוי הספקות גם כן מן ההפרשה ועיין ב"י:
יב סָעִיף יז מפריש טלה כו'. הטעם שזה הישראל היורש את הכהן אין צריך לעשות יותר ממה שהיה צריך לעשות הכהן המורישו והכהן המוריש לא היה צריך לעשות אלא להפריש עליו שה להפקיע קדושה שחלה עליו בבית ישראל הראשון המורישו והוא נוטל השה לעצמו דכהן הוא הכי נמי עושה זה הישראל היורשו דהוי כמו שהורישו הכהן השה:
יג סָעִיף כב מודיעים אותו כו'. כדי שלא יאמר העובד כוכבים ישראל מזלזלין בקדשים כי אין הקדשו זה הקדש ומותר בגיזה ועבודה:
א סָעִיף א אלא בחמורים. שנאמר פטר חמור:
ב סָעִיף א מן הכשבים כו'. שהכל נקרא שה כפרש"י בחומש:
ג סָעִיף ב לא בעגל כו'. פירוש בתורת פדיון שיש בשה כמ"ש בסעיף ה' אבל בשויו פודה אפילו בעגל:
ד סָעִיף ג ואם פדה פדוי. ואין צריך פדיון אחר מספק כיון שאינו קדוש קדושת הגוף כמו ספק בכור:
ה סָעִיף ג הוי ספק. פירוש אם אחר כך מת הפטר חמור קודם שנתן זה הפדיון לכהן לא חייב ליתן אותו להכהן דיכול ישראל לומר שמא לא חל עליו הפדיון ואם אחר שנתנו לכהן מת הפטר חמור ישאר הפדיון לכהן כיון שהוא מוחזק דהא נתנו הוא עצמו לו ואין זה דומה לתקפו כהן דמוציאין מידו כדלעיל סימן שט"ו ויש להקשות אמה שכתוב בתשובת מהרי"ל סימן קע"ד בספק בכור שנתנו הישראל לכהן ואחר כך נודע לו שלא היה צריך ליתנו לו מדינא ואילו ידע זה מתחלה לא היה נותנו לו הוי ליה כתקפו כהן ומוציאין מידו ומדמה אותו לשולח מעות לחבירו ליתנו ליד עובד כוכבים ושכחו העובד כוכבים דהדרי זוזי למארייהו דאדעתא דהכי לא שלח ליה והוא בח"מ סימן קפ"ג ולכאורה סותר הך דהכא דהא גם כן ספיקא הוה ויכול לומר אילו הייתי יודע שאין זה פדיון לא הייתי נותנו לך ויש לומר דשאני הכא דבשעת הפדיון היה לכהן על כל פנים חיובו עליו ליתן לו פדיון טוב אלא שטעה וסבר שזהו פדיון טוב ע"כ יחזיקנו הכהן מה שאין כן בספק בכור דיש ספק אם חייב לו כלל:
ו סָעִיף ה או במקום שיש לו ספק כו'. פירוש ויש לו הרבה מהם פודה כולן בשה אחד כן הוא בטור:
ז סָעִיף ו מברך אשר קדשנו כו'. בפרישה הקשה למה לא מברכין גם כן אנתינת בכור בהמה טהורה לכהן כמו בפדיון פטר חמור ובפדיון בכור אדם ותירץ דאין מברך אלא כשנשאר בידו ממה שהיה קודש ונותן מידי אחרינא תחתיו משא"כ בנתינת בכור דנותנו כולו לכהן ולא נשאר בידו כלום מהקדושה ואין זה מספיק לי דמכל מקום למה לא יברך על המצוה דמה לי בכך שלא נשאר בידו כיון דמכל מקום מקיים מצות השם ב"ה ונראה לי דאין שייך ברכה אלא במה שעושה האדם משלו על זה מברך שזכה לעשות משלו רצון המקום ב"ה משא"כ בבכור דמעולם לא היה לישראל זכות בו דמשנולד הוא בי גזא דרחמנא והוה כאילו לא נולד לו אותו הבכור אלא כאילו נולד בבית כהן מפרתו דרחמנא זכה לו בכך כמ"ש כל פטר רחם לי הוא ע"כ אין שייך לברך כי הוא אינו עושה כלום מממונו משא"כ בפדיון פטר חמור ובכור [אדם] שהוא נותן ממונו בזה ע"כ הוא מברך שפיר על מצוה זאת כן נראה לי וסיים בטור בזה וא"צ להמתין בברכה עד שיתן הפדיון לכהן:
ח סָעִיף ח מותר למכרו בכה"ג. היינו כדעת הטור על פי הרא"ש שכתב וז"ל ה"ד הנאת דמיו דאסור כגון דמזבין ליה למאן דלא ידע שהוא פטר חמור ושקיל מיניה כנגד כולו אבל למישקל מיניה מאי דשוה טפי משה קטן שהלוקח זקוק לפרוע עליו דמים שפיר דמי עכ"ל. ולמד הטור שעיקר ההיתר במה שאינו לוקח כל המעות רק מניח אצלו בעד השה וא"ל אם כן אמאי תלה ברישא האיסור במה שלא הודיעו הא אפילו בהודיעו אסור כד שקיל דמי כולו י"ל אין ה"נ אלא דאורחא דמילתא נקיט דכל שהוא מודיעו ודאי אין הלוקח נותן דמי כולו שהרי יודע שיצטרך ליתן שה לכהן אבל אי מתרמי שאחד נותן דמי כולו אע"פ שיודע שיצטרך ליתן שה איסורא קא עביד המוכר הכי סבירא ליה לטור אבל הבית יוסף פירש דברי הרא"ש דבהודעה תליא הכל דאם הוא מודיעו מותר לקבל כל המעות אע"פ שאין מנכה לו דמי השה דאמרינן דהפטר חמור חביב הוא בעיני הלוקח שמוותר בזה בדמי המקח או אמרינן מתנה נתן לו אותן דמי השה ומשמע מדברי רמ"א שפוסק כהטור ולע"ד נראה דכיון שבשעה שמוכר לו הפטר חמור ומודיעו ודאי שניהם לא נתכוונו על מה שאסור בו רק על ההיתר ואם כן כל מה שקוצץ בעדו בשעת המכירה לא נתכוין אלא שיתן לו סך ההוא בעד ההיתר דהיינו מה ששוה אחר שיתן שה לכהן ואע"פ שבשוק אינו שוה כן מכל מקום זה לא נתכוין אלא דוקא בסך זה וכדרך שמצינו לענין אונאה דבכלים של בעל הבית אין להם אונאה שאינו מוכר חפציו אלא ביוקר דוקא ואין איסור בזה אלא כשמפרש בהדיא שסך זה יתן לו בעד כולו ולא יתן שה לכהן. כן נראה לי:
ט סָעִיף ט שערו מסובך. הרא"ש נתן טעם שלא נאסרה בו גיזה אלא בתורת הנאה אבל בלאו דלא תגוז ליתא כיון דלית ביה קדושת דמים וגרע נמי משאר קדושת דמים דפדיונן קודש וזה פדיונו חולין עכ"ל:
י סָעִיף יא אלא בקופיץ. הוא סכין גדול ודרך לערוף בו. כ"כ רש"י:
יא סָעִיף יד וי"א דצריך להפריש. זהו דעת הטור והדעה הראשונה היא דעת הרמב"ם דס"ל בשני זכרים ושתי נקבות או זכר ושתי נקבות א"צ להפריש טלה והוא לעצמו וטעמו מבואר ברמב"ם וז"ל לפי שיש כאן ספיקות הרבה שמא האחת ילדה זכר והשניה ילדה ב' נקבות או שמא זו ילדה נקבה והאחרת זכר ואחריו נקבה או נקבה ואחריה זכר וכן בב' זכרים וב' נקבות יש ספיקות הרבה עכ"ל זה תמוה דמה זכות יש להפטר מהפרשה במה שכתב שמא ילדה הראשונה זכר או השניה זכר ואח"כ נקבה בתרוייהו יש צד חיוב על הבעלים להפריש טלה ולא נשאר אלא ספק שמא תרוייהו ילדו נקבות והאחת זכר אחר הנקבה ולמה אמר שיש ספיקות הרבה וכן הקשה בדרישה ואמר שיש לישבו בדוחק ולע"ד נראה דכך היא ההצעה במקום שאין צד לומר שהוא פטור לגמרי חייב הבעל ליתן שה להכהן אע"פ שאין ברור בעד איזה נותן ועל כל אחת יוכל לומר לא זאת החייבת מ"מ הבעל הוא אחד ויש ממון כהן בידו. ואם יש צד לפטור לגמרי כגון חמורה אחת וילדה זכר ונקבה מ"מ כיון שאין כאן רק שני צדדים האחד לחיוב והשני לפטור חייב להפקיע איסור בהפרשת טלה והוא לעצמו ואפי' בב' זכרים וחד נקבה מב' חמורות דיש כאן עוד לטיבותא דהיינו שאין מבורר איזה חייבת דעל כל אחת יכול לומר שמא זאת ילדה נקבה תחילה ואח"כ זכר מ"מ כיון שאין צד לומר שנפטר הבעל לגמרי על כן בטלה האי מעלה מה שאין מבורר איזה החייבת וע"כ צריך להפריש טלה אבל אם יש צד שהוא פטור לגמרי מהני האי מעלה מה שאין מבורר איזה החייבת וע"כ אם ילדו שתי חמורות זכר ושתי נקבות דתחילה יש ספק איזה חייבת וע"כ אמר שמא האחת ילדה זכר והיא החייבת והשניה ילדה שתי נקבות ופטורה לגמרי וי"ל איפכא שמא זו ילדה נקבה ופטורה והשניה ילדה זכר תחילה ואח"כ נקבה נמצא שאין מבורר איזה החייבת וכיון שיש ספק ג' שמא האחת ילדה נקבה והשניה נקבה תחילה ואח"כ זכר שאפשר להפטר לגמרי על כן מהני המעלה הראשונה במה שאין מבורר וזה שקרא הרמב"ם ספיקות הרבה וכן הוא ממש בשני זכרים וב' נקבות נמצא דדברי הרמב"ם הם מרווחים בלי שום דוחק אלא שהרא"ש והטור חולקים מ"מ עליו כיון שאין לו היזק במה שמפריש טלה שהרי הוא לעצמו למה לא יפרישנו להפקיע את האיסור:
יב סָעִיף יז ואותו הכהן ירשו כו'. דאלו פטר חמור של הכהן עצמו הוא פטור וכן כ' רש"ל ועיין בדרישה שהביא לשונו:
יג סָעִיף כב והרי הוא מותר. פי' אפי' לישראל. רש"ל:
א סָעִיף ב בעגל. בכל אלו אין פודין בסתמא (פי' בתורת פדיון שיש בשה) אלא בשויו כן הוא בטור והוא פשוט וזה שכ' הרב בס"ה ואז יכול לפדותו בכל דבר. ש"ך:
ב סָעִיף ג ספק. פי' אם אח"כ מת הפטר חמור קודם שנתן זה הפדיון לכהן אינו חייב ליתן אותו להכהן דיכול הישראל לומר שמא לא חל עליו הפדיון ואם אחר שנתנו לכהן מת הפטר חמור ישאר הפדיון לכהן כיון שהוא מוחזק דהא הוא עצמו נתנו לו ואין זה דומה לתקפו כהן דמוציאין מידו כדלעיל סי' שט"ו וא"ל ממ"ש הרמ"א שם שאם נתן לו הישראל בטעות דצריך הכהן להחזיר לו דשאני הכא דבשעת הפדיון היה לכהן עכ"פ חיוב עליו ליתן לו פדיון טוב אלא שטעה וסבור שזהו פדיון טוב ע"כ יחזיקנו הכהן משא"כ בספק בכור דיש ספק אם חייב לו כלל עכ"ל הט"ז:
ג סָעִיף ה להחמיר. כלומר שהקדש ושאר דברים נפדין בכל דבר ופטר חמור לא יהא נפדה רק בשה ולא בשויו. ש"ך:
ד סָעִיף ה שלו. ורשאי אח"כ לחזור ולפדות עליו ודאי פטר חמור וכן כשיש לו כמה ספיקות פטרי חמור מפריש עליהן טלה א' בשביל כולן והוא שלו. ש"ך:
ה סָעִיף ו מברך. כתב הט"ז והא דאין מברכין ג"כ אנתינת בכור לכהן כמו בפדיון פטר חמור ובכור אדם משום דיש לחלק דבכור מעולם לא היה לישראל זכות בו דרחמנא זכהו להכהן תיכף משנולד וה"ל כאילו נולד בבית הכהן מפרתו ע"כ אין שייך לברך כי הישראל אינו עושה כלום משא"כ בפדיון פטר חמור ובכור אדם שהוא נותן ממונו בזה מברך שפיר על מצוה הזאת עכ"ל:
ו סָעִיף ח דמיו. אפי' מה ששוה יותר על השה דכיון שלא הודיע ללוקח שהוא פטר חמור לא יפדנו וכולו אסור. ש"ך:
ז סָעִיף ח חשודים. מפני שאומרים מה אני צריך להפריש עליו טלה כיון שהוא לעצמי:
ח סָעִיף י לעצמו. מפני שהמע"ה:
ט סָעִיף יא בקופיץ. הוא סכין גדול ודרך לערוף בו. כ"כ רש"י:
י סָעִיף יג שני. ואינו מכיר הבכור:
יא סָעִיף יג אחד. משום שאחד מהם ודאי בכור ושניהם אסורים בהנאה עד שיפדה. ש"ך:
יב סָעִיף יד להפריש לאפקועי איסורייהו הלכך בב' זכרים וב' נקבות מפריש ב' טלאים והם לעצמו ובזכר וב' נקבות מפריש טלה אחת והוא לעצמו. ש"ך:
יג סָעִיף יז ירשו. דאלו פטר חמור של הכהן עצמו הוא פטור. כן כתב רש"ל:
יד סָעִיף כב מותר. אפי' לישראל וכדי שלא יאמר העובד כוכבים ישראל מזלזל בקדשים לכך מודיעין אותו שאין זה הקדש:
א סָעִיף ח דמיו אסורין. עיין בתשו' נו"ב חיו"ד סי' פ"ד שכ' ליישב מה שהקשה הראב"ד על זה דהרי קיי"ל שאין איסורי הנאה תופסים דמיהם רק ע"ז ושביעית וכתב דע"כ לא אמרו כלל זה אלא באיסורי הנאה שאין להם תקנה אבל פטר חמור יש לו תקנה שאחר הפדיון הותר בהנאה וגם מה שהפ"ח עצמו אסור בהנאה הוא שלא להפסיד הכהן לכך גם אם מכרו הדמים אסורים מהאי טעמא שהרי בידו לפדותו וכתב דלפ"ז לא אמרינן דדמיו אסורין כי אם קודם עריפה אבל לאחר עריפה דמיו מותרין ע"ש ועי' בשער המלך פ"ה מהלכות אישות הלכה ב' בד"ה ודעת רבינו שכתב גם כן ליישב קושיא הנ"ל בטוב טעם ודעת ע"ש ועיין בתשובת רבינו עקיבא איגר סימן ק"ס מ"ש בזה:
ב סָעִיף ח אסור לישראל. עיין בתשובת רדב"ז החדשות סי' תצ"ו מ"ש בזה:
א סָעִיף א ובכל זמן. בכורות י"א א' ר"י נשיאה כו' ר"נ בריה דר"י כו':
ב סָעִיף א ומאימתי כו'. כתי' דרבא שם וקי"ל כרבנן. אבל הרמב"ם כתב משיולד עד ל' יום ולאחר שלשים יום אם רצה לעורפו עורפו ואם רצה לפדותו פודהו ואין כאן אלא מצות עיכוב בלבד. ונראה של"ג אלא. רק אמר רבא כו' ור"ל לעולם כרב ששת וברייתא דלעיל דעובר עליו לאחר ל' כר"א וברייתא דכאן דאמר או פודהו או עורפו ואינו עובר עליו כרבנן ושינוייא הנ"ל קיימא לא מצוה לפדותו כל כו':
ג סָעִיף א אלא שמצוה כו'. כמ"ש ביבמות מ"ז ב' מיד מ"מ שהויי כו' ובמכילתא (פ' בא) והביאו רש"י בכמה מקומות ושמרתם כו':
ד סָעִיף א ולאחר כו'. ט' ב' לאפקועי לאיסוריה כו' ושם י' ב' ואצטריך סד"א עריפה כו':
ה סָעִיף א והכהן כו'. י"א ב' דמית היכא כו' ועתוס' במנחות ס"ז א' ד"ה עובד כוכבים כו' ובב"מ ז' א' מאי ספיקות כו' אלא כו' וערש"י שם ד"ה ספק כו':
ו סָעִיף ג וי"א כו'. כיון דלא איפשיטא ודינו כמ"ש בס"י:
ז סָעִיף ד וי"א כו'. דמר זוטרא שני לרב אשי:
ח סָעִיף ה ואז יכול כו'. ט' ב' ומי הקפידה כו':
ט סָעִיף ה לא אמרה כו'. גמ' שם י"א א':
י סָעִיף ה שוה דינר. ל"ד אפי' בת דנקא כמש"ש:
יא סָעִיף ה בד"א כו'. גירסת הרמב"ם שם ל"ק כאן בשה כאן בשוויו. ר"ל דמ"ש אפי' פטרוזא כו' בשה ומ"ש ברגיא בשוויו דאין פודין פחות מכאן אפי' החמור שוה כ"ש וכן משמע שם דאמר כמה בעינא למיתב כו' משמע שהיה פודהו בשוויי. אבל לגירסא שלנו והרא"ש והטור הוא להיפך דיותר מג' דינרים פודה בשה שוה ג' דינרים או בשוויו אבל פחות מכאן אפי' פודה בשה א"צ אלא שוויו כמש"ש לא אמרה כו' להחמיר כו' וכ"ז לכתחלה אבל בדיעבד בשה כ"ש בכ"ע:
יב סָעִיף ה ופודין כו'. מתני' ט' א':
יג סָעִיף ה כגון כו'. רש"י שם:
יד סָעִיף ה או כו'. כן פיר"ת ועתוס' י"א א' ד"ה שהיו כו' והרא"ש שם:
טו סָעִיף ו ואם מת כו' והכהן כו'. מתני' שם:
טז סָעִיף ו והוא כו'. שם ושם:
יז סָעִיף ו לפיכך כו'. תוס' י"א א' ד"ה והלכתא כו' והרא"ש:
יח סָעִיף ז ופטר כו'. שם בעיא דאיפשיטא:
יט סָעִיף ח פטר כו'. כר"י וכמש"ש י"א א' רבינא קשיא ליה כו':
כ סָעִיף ח ודוקא כו'. הרא"ש ממש"ש תיקדוש דביני וביני ומפרש כפשטה. אבל הרמב"ם מפרש כפירש"י שם:
כא סָעִיף ח ואם כו'. מתני' י"ב ב' מת פטר כו':
כב סָעִיף ח מפני שהוא כו'. י' ב' ואפי' לר"ש:
כג סָעִיף ח לפיכך כו'. מתני' י"ב א':
כד סָעִיף ח והכהנים כו'. שם ב':
כה סָעִיף ט פטר כו'. י' ב':
כו סָעִיף ט אבל אם כו'. עבה"ג וכמש"ש והא מדסיפא מחיים כו' וערש"י ד"ה בהנאת גופו כו':
כז סָעִיף ט והשער כו'. פ"ג דערלה וכמ"ש בסוף תמורה כאן בשק כו' וע"ל ס"ס ש"ח:
כח סָעִיף י לא רצה כו'. הוא ענין בפ"ע ושייך לסי"א וכ"ה בטור והוא גמ' הנ"ל י' ב':
כט סָעִיף יד וי"א דצריך כו'. רש"י ותוס' שם וערא"ש שם:
ל סָעִיף יט וה"ה כהנת כו'. כמש"ש ד' א' כל שישנו בבכור אדם כו'.
לא סָעִיף יט אבל כו'. דגם בנו מאשה אחרת אינה פוטרת כמש"ש לויה לא תיפקע כו' בפטר רחם כו':
לב סָעִיף יט אבל כו'. וכמ"ש בסכ"א כמו בעובד כוכבים וכמש"ש ג' א' עד דאיכא כולי וכמו במתנות דדין כהן ועובד כוכבים שוין דפוטרין בשותפות:
לג סָעִיף יט שהרי יש כו'. דאוכלת פירות כבעל כמ"ש בכתובות פ' ב' משום רווח ביתא ועוד יש לה זכות שאם נגנב הכפל לאשה כמש"ש ע"ט ב'. רשב"א:
לד סָעִיף כ אלא שאסור כו'. כמש"ש ג' ב' משום דמפקע כו' ובבכור בהמה טהורה מותר כמש"ש נ"ג א' ה"ק ליקנינהו כו' אפשר כו' הלא"ה מותר ליקנינהו ואנן לא בקיאין ולא אפשר הוא. הרא"ש ותוס' שם ג' ב' משא"כ כאן דאפשר כו' כמש"ו:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.