א שְׁתֵּי עִסוֹת שֶׁיֵּשׁ בִּשְׁתֵּיהֶן שִׁעוּר הַחַיָּב בְּחַלָּה, וְאֵין בְּאַחַת מֵהֶן כַּשִּׁעוּר, וְנָגְעוּ זוֹ בְּזוֹ וְנָשְׁכוּ זוֹ אֶת זוֹ, אִם הָיוּ שֶׁל שְׁנַיִם, אֲפִלּוּ הֵם מִמִּין אֶחָד, פְּטוּרִים מִן הַחַלָּה, שֶׁסְתָם שְׁנַיִם מַקְפִּידִים. וְאִם יָדוּעַ שֶׁאֵינָם מַקְפִּידִים עַל עֵרוּב הָעִסוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפוֹת. וְתַלְמִידִים הַלּוֹמְדִים לִפְנֵי רַב, סְתָמָא אֵינָם מַקְפִּידִים (מָרְדְּכַי פֶּרֶק כָּל הַבָּשָׂר), הָיוּ שְׁנֵיהֶם שֶׁל אִישׁ אֶחָד, אִם הָיוּ מִמִּין אֶחָד כְּפִי מַה שֶּׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן שכ"ד, מִצְטָרְפִין וְחַיָּבִים בְּחַלָּה. וְאִם מִשְּׁנֵי מִינִים הָיוּ, אֵין מִצְטָרְפִין, שֶׁסְתָם אֶחָד אֵינוֹ מַקְפִּיד. וְאִם הָיָה מַקְפִּיד שֶׁלֹּא תִּגַּע עִסָה זוֹ בְּזוֹ וְלֹא תִּתְעָרֵב, אֲפִלּוּ הָיוּ מִין אֶחָד אֵין מִצְטָרְפוֹת. וְאִם הָאַחַת פַּת קִבָּר וְהָאַחַת פַּת נָאָה, אֲפִלּוּ הֵן שֶׁל אָדָם אֶחָד, מִסְתָמָא מַקְפִּיד וְאֵינוֹ מִצְטָרֵף. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין שְׁתֵּי עִסּוֹת שֶׁיֵּשׁ בְּאַחַת כַּרְכֹּם וּבַשֵּׁנִית אֵין בָּהּ. וְכָל זֶה שֶׁאֵין שִׁעוּר בְּכָל אַחַת, אֲבָל אִם יֵשׁ בָּהֶן שִׁעוּר, מַפְרִישׁ מֵאַחַת עַל חֲבֶרְתָּהּ אִם הֵן שֶׁל אָדָם אֶחָד (ת"ה סִימָן קכ"ט).
ב נַחְתּוֹם שֶׁעָשָׂה עִסָה לַעֲשׂוֹתָהּ שְׂאוֹר לְחַלְּקָהּ, חַיֶּבֶת בְּחַלָּה, שֶׁאִם לֹא תִּמָּכֵר יַעֲשֶׂנָּה פַּת. אֲבָל שְׁאָר אָדָם הָעוֹשֶׂה עִסָה לְחַלְּקָהּ בְּבָצֵק, פְּטוּרָה.
ג שְׁנַיִם שֶׁנָּתְנוּ קֶמַח לְנַחְתּוֹם לַעֲשׂוֹת לָהֶן שְׂאוֹר, אִם אֵין בְּשֶׁל אֶחָד מֵהֶן כַּשִּׁעוּר, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בִּכְלָלָן כַּשִּׁעוּר, פְּטוּרָה. הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁעֵרְבָן שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּן, אֲבָל מִדַּעְתָּן חַיָּב שֶׁהֲרֵי אֵינָן מַקְפִּידִין (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם סְמַ"ג).
ד שְׁנַיִם שֶׁעָשׂוּ עִסָה כַּשִּׁעוּר וְחִלְּקוּהָ, וְאַחַר כָּךְ הוֹסִיף כָּל אֶחָד עַל חֶלְקוֹ עַד שֶׁהִשְׁלִימוֹ לְכַשִּׁעוּר, הֲרֵי זֶה פְּטוּרָה, שֶׁכְּבָר הָיְתָה לָהֶם שְׁעַת חוֹבָה, וְהֵם הָיוּ פְּטוּרִים בְּאוֹתָהּ שָׁעָה מִפְּנֵי שֶׁעֲשָׂאוּהָ לְחַלֵּק הַגָּה: וְהוּא הַדִּין בְּאָדָם אֶחָד שֶׁעָשָׂה ב' קַבִּין וְדַעְתּוֹ לְחַלְּקָם, וְחִלְּקָם. אֲבָל אִם לֹא עֲשָׂאָם עַל מְנַת לְחַלְּקָם, לֹא מְהָנֵי הַחֲלוּקָה אַחַר כָּךְ (טוּר).
ה הַמַּפְרִישׁ חַלָּה מֵעִסָה שֶׁאֵין בָּהּ שִׁעוּר, אֵינָהּ חַלָּה. לְפִיכָךְ שְׁתֵּי עִסוֹת שֶׁאֵין בְּשׁוּם אַחַת מֵהֶן כַּשִּׁעוּר, וְהִפְרִישׁ מִכָּל אַחַת חַלָּה וְאַחַר כָּךְ עֵרַב הָעִסוֹת וַעֲשָׂאָן עִסָה אַחַת, חַיֶּבֶת בְּחַלָּה.
א סָעִיף א אם היו של שנים כו'. דוקא שאינם שותפים אבל אם הם שותפים חייב בחלה כדלקמן סי' ש"ל ס"ב וכב"י שכל שאין דעתו לחלק בצק אע"פ שדעתו לחלק אחר שנאפה מצטרפים:
ב סָעִיף א פטורים מן החלה. אפילו נילושו העיסות ביחד ולא נקט ברישא נגעו ונשכו אלא לרבותא דסיפא דבאינן מקפידין אפי' בנגיעה ונשיכה מצטרפין:
ג סָעִיף א אבל אם יש בהן שיעור. אע"פ שאחד פת קיבר והב' פת נאה או שיש בא' כרכום ובשני אין בו מפריש מאחד על חבירו אם הם של אדם אחד אפילו בלא נגיעה ונשיכה אלא שהם לפניו דהא ממין אחד הם וכדלעיל ס"ס שכ"ה:
ד סָעִיף ב שעשה עיסה לעשותה שאור. לחלק לחלקים קטנים שלא יהא בהם שיעור חלה חייבים בחלה שאם לא ימכר לחלקים יעשנה פת ויתחייב בחלה וכתב הב"ח יש נוהגים לקנות מן הנחתום חלק א' מעיסה גדול' ויש באותו חלק כשיעור ומפריש ממנו חלה ומברך עליו וכך הוא מוכר מאותה עיסה להרבה בני אדם לכל אחד שיש בו כשיעור וכל אחד מפריש מחלקו ומברך עליו והדבר פשוט שזה טעות חדא דהלא מיד שגלגל הנחתום העיסה הגדולה חייב להפריש ממנה חלה אפילו היה דעתו למכרה לחלקים קטנים פחות מכשיעור כ"ש הכא שאין דעתו למכרה אלא לחלקים בכשיעור וכיון דהמצוה חלה עליו להפריש חלה ושוב פטורה כל העיסה היאך נתיר לכתחלה למכור לחלקים ושהלוקחים יפרישו חלה ויברכו והנחתום לא יפרישולא יברך ותו דכיון דבהפרשת חלה של הנחתום פטורה כל העיסה לית לן למכרה לחלקים ושיברך כל אחד ברכה בפני עצמו משום ברכה שאינה צריכה ע"כ. וכ' שקבל מרבותיו שאיסור גמור הוא ושהאריך בתשו' בזה אבל בתשובת משאת בנימין סי' א' כ' דלחומרא דוקא יש לחלק בין נחתום לאיש דעלמא אבל לא לקולא והלכך אין למחות ביד הנשים הקונות מן הנחתום ישראל וכל אחת נוטלת חלה משלה בפני עצמה אם הוא כשיעור חלה ואדרבה צריך לקיים ולהחזיק מנהגן כדי שבקל בלא טירחא תוכל כל אשה ליקח חלה כל ערב שבת שכבר נהגו ליקח חלה ע"פ הירושלמי דמסכתא שבת אדם הראשון חלתו של עולם כו' וגרמה לו ' חוה מיתה לכך נמסרה מצות חלה לאשה כו' ואין דבריו מוכרחים וכ' עוד שם בתשובת מ"ב אמנם מה שנוהגים בחתונה שעושים לחם גדול שמניחים אותו על השלחן בשעת הדרשה שממנו לוקחים חלה הרבה נשים כל אחת בפני עצמה אע"פ שכל אשה נוטלת עיסה כדי שיעור מ"מ לפי שמתחלה לשו הכל בבת אחת אין להפריש רק חלה א' ולכן יש למחות ביד הנשים שלא יטלו מאותו לחם רק חלה אחת עכ"ד ודברים פשוטים הם. וכן ראיתי מהגבירה הרבנית אמי תי' ומשאר נשים צדקניות חכמניות שנזהרו בזה:
ה סָעִיף ב אבל שאר אדם העושה עיסה לחלקה בבצק. לאנשים הרבה שלא יהא באחת מהן שיעור חלה פטורה אבל אין דעתו לחלק בצק אע"פ שדעתו לחלקה אחר אפיה חייבת:
ו סָעִיף ג פטורה. ודוקא שנים שנתנו לנחתום אבל אדם אחד שנתן לנחתום מסתמא אינו מקפיד ואפילו ערבו שלא מדעתו חייב:
ז סָעִיף ד וחלקוה. בעודה בצק בענין שלא היה בשום חלק כשיעור:
ח סָעִיף ד והם היו פטורים באותה שעה כיון שעשאוה לחלק. והואיל ונפטרה עיסה זו בעוד היה בו שיעור הוה כאילו הופרש ממנו חלה ושוב לא יחזור להתחייב ונראה דוקא שאין שיעור חלה במה שהוסיף אחר כך אלא ע"י הצטרפות מה שנחלק אבל אם יש במה שהוסיף לבד כשיעור פשיטא שהוא חייב בלא"ה ואין זה שנחלק ונפטר פוטר מה שהוסיף:
ט סָעִיף ד ודעתו לחלקם וחלקם. והוסיף עליהם דפטור כיון שהיה פטור אז כשהיה לו שעת חובה וע"ל סי' ש"ל ס"ה:
י סָעִיף ד אבל אם לא עשאם כו'. וה"ה בשני בני אדם אם אינם מקפידים ולא עשאום. ע"מ לחלקם לא מהני החלוקה אח"כ:
א סָעִיף א וכל זה שאין שיעור בכל אחת. פירוש אז אין מצטרפות אפילו על ידי נגיעה או נשיכה אבל אם יש שיעור מפריש אחד על חבירו כו' פירוש ע"י נגיעה ונשיכה ואע"ג דבסוף סי' קכ"ה פסק כיון ששתיהן לפניו מפריש מזו על זו ואין צריכין נשיכה ואפילו צירוף סל שאני הכא דהוי דבר שמקפיד עליו וכן מבואר בת"ה סי' ק"ץ וראיה ברורה מן תלמוד ערוך בשתי עיסות אחת טהורה ואחת טמאה דהוי דבר המקפיד צריך דוקא חוט בצק לחברם ועל כן כתב דהא דמבואר בי"ד דבדבר המקפיד אין מצטרף אפי' על ידי נשיכה היינו אם אין בכל אחד כשיעור חלה אין בידינו להחשיבה כעיסה אחת לחייבה בחלה ורמ"א שכ' כאן מפריש מאחד על חבירו ולא זכר נשיכה היינו דסמך על מ"ש בתחלת הסי' שמיירי בנשכו ומ"מ גרם מכשול לפני בעל הלבוש ובמחלה מכבודו שגג מאד בזה שכ' בד"א שצריך נשיכה כשאין בכל אחד שיעור חלה ורוצה לצרפם אבל אם יש בכל אחד שיעור חלה אע"פ שאחד פת כרכום ובשני אין בו מפריש מאחד על חבירו אם הם של אדם אחד אפילו בלא נשיכה אלא שהם לפניו דהא ממין אחד הם עכ"ל טעה בתרתי דכ' באין שיעור מהני צירוף על ידי נשיכה וביש שיעור לא צריך נשיכה וחשיב שהך יש שיעור הוא כאותו של סוף הסי' שלפני זה ולא היא דכאן מיירי בדבר המקפיד ועל כן בדבר שאין בו שיעור לא מהני נשיכה לצרפה לשיעור חלה וביש שיעור מהני נשיכה שיפרוש מאחד על חבירו ובלי ספק לא עיין בעל הלבוש במקור הדין וזה גרם לו שכתב כן:
ב סָעִיף ב העושה עיסה לחלקה בצק. פירוש לכל אחד פחות מכשיעור חלה אבל אם אין דעתו לחלקה בצק אע"פ שדעתו לחלקה אחר אפיה חייב כן כתב ב"י ודלא כסמ"ג: וכתוב בתשובת מהר"ר בנימין ז"ל סי' א' המנהג בקצת מקומות שנחתום ישראל עושה עיסה גדולה ובאות הנשים ולוקחות ממנו כל אחת כדי שיעור חלה וכל אחת נוטלת חלה מעיסה שלקחה מהנחתום דשפיר עבדי הכי דבדעת האדם תליא מילתא כמו דאמרינן הכא לקולא דאם דעתו לחלק בצק פטורה הכי נמי אזלינן לחומרא בתר דעתו והוה כאילו כל בצק נילוש בפני עצמו וחייב כל אחד ליטול חלה משיעור חלה שלו ומו"ח ז"ל חלק על זה ע"ש וכ' שכן קיבל מרבותיו שאיסור גמור הוא ואני הצעיר אומר אם קבלה הוא נקבל ואם לדין יש תשובה דיש לי ליישב המנהג מצד אחר והוא ע"פ הגמרא פרק כל הגט (גיטין דף ל') המלוה מעות את הכהן להיות מפריש עליו מחלקו מפריש עליו בחזקת שהוא קיים ואינו חושש שמא מת הכהן פירוש כשיפריש תרומותיו וימכור התרומה ויעכב הדמים לעצמו בפרעון החוב זה בשביל הכהן ופרכינן על זה ואף על גב דלא אתי לידיה בתמיה אע"פ שאינו נותנו לכהן והוא יחזירם לו קתני דמפריש עליו וכיון דלא מטי לידיה מאן זכי ליה להך כהן הך תרומה שיקבלנה זה בחובו והיאך יצא ידי נתינה ומשני במכירי כהונה עסקינן שאינו רגיל לתת תרומה אלא לכהן זה הלכך כיון דמלתא דפשיטא היא דלדידיה יהיב ליה אסחו להו שאר כהנים דעתייהו והוה כמאן דמטו לידיה דמהני. ויש עוד תירוצים בגמרא דמתרצי בענין אחר מכל מקום לא פליגי על תירוץ זה מצד הדין אלא דקשיא להו הא לא קתני מתני' מכירי כהונה אלמא דלדינא הם מודים דכל שהם מכיריו הוה כאילו אתו לידייהו ה"נ בהאי נחתום שיש לו מכירין שרגילין ליקח ממנו כל ע"ש והם קונים על מנת כן שהם יפרישו חלה והוה להו כאילו קנו ממנו קודם שעושה העיסה ואתי לידייהו בשעת חיוב דהיינו בשעת הגלגול וזה פשוט דשנים שעושין עיסה לחלק לכל אחד שיעור חלה שאין אחד מהם יכול להפריש חלה בשביל חלק חבירו אם הוא מקפיד ע"ז ואינו נעשה שלוחו בעל כרחו ה"נ כן הוא דודאי דעת הנחתום לעשות בענין המועיל והוה כאילו הקנה להם הנחתום תחלה חלקם קודם שמגלגל העיסה מצד שהם מכיריו ורגילים ליקח ממנו בודאי הוא מקנה להם בשעת גלגול העיסה לכל אחד חלקו ואי אפשר לו ליקח חלה מהעיסה דהוה כאינו שלו ובשעת חלוקה נוטל כל אחד חלקו ומפריש ומברך כן נרא' לי ליישב אותו המנהג אם הוא באופן שזכרתי שיש נשים רגילין ליקח בכל ערב שבת מזה הנחתום אבל לא באופן אחר כן נראה לעניות דעתי ובנחתום עובד כוכבים פשיטא שאין שייך דבר זה דאינו מקנה רק אחר החלוקה. ובחתונה שעושות הנשים לחם אחד גדול ולוקחין הרבה נשים מאותה עיסה שיעור חלה ומפרשת כל אחת חלה ואח"כ חוזרין ומערבין העיסה ועושין מהם לחם אחד זהו פשיטא דאסור וכ"כ הרב שם בההיא תשובה:
ג סָעִיף ד לא מהני החלוקה אח"כ. נ"ל דאף שיחלוק אח"כ אין צריכא ליטול כי אם חלה אחת כיון דבתר מעיקרא אזלינן כשהיה עיסה אחת אע"פ שיש אחר החלוקה שני שיעור חלות:
א סָעִיף א שנים. ודוקא שאינם שותפים אבל אם הם שותפים חייב בחלה כדלקמן סי' ש"ל ס"ב וכב"י שכל שאין דעתו לחלק הבצק אע"פ שדעתו לחלק אחר שנאפה מצטרפין עכ"ל הש"ך:
ב סָעִיף א מפריש. פי' הט"ז דהיינו ע"י נגיעה בנשיכה ואע"ג דבסי' שכ"ה פסק כיון ששתיהם לפניו מפריש מזו על זו וא"צ נשיכה ואפי' צירוף סל שאני הכא דהוי דבר שמקפיד עליו אבל הש"ך פסק שא"צ נגיעה ונשיכה אלא כשהם לפניו סגי ודמיא לדלעיל ס"ס שכ"ה וגם בנה"כ השיג על הט"ז בדין זה באריכות ע"ש:
ג סָעִיף ב לחלקה. פי' לכל אחד פחות משיעור חלה וכתב בתשו' מ"ב שהמנהג בקצת מקומות שנחתום ישראל עושה עיסה גדולה ובאות הנשים ולוקחות ממנו כל אחת כשיעור חלה וכל אחת נוטלת חלה מעיסה שלקחה מהנחתום דשפיר עבדי הכי והב"ח חולק ע"ז וכתב שקבל מרבותיו שאיסור גמור הוא דכיון דהעיסה חייבת בחלה ביד הנחתום בגלגולו ובהפרשתו כבר פטר כל העיסה והיאך יברכו אח"כ כל א' בפ"ע הא הוי ברכה שאינה צריכה והט"ז טרח ליישב המנהג דהיינו אם הוא באופן שהנשים רגילין ליקח בכל ע"ש מזה הנחתום אבל לא באופן אחר (וע"ש שכ' ליישב דהאי נחתום איירי שיש לו מכירין שרגילין לקנות ע"מ כן שהם יפרישו חלה וה"ל כאילו קנו ממנו קודם שעושה העיסה ואתי לידייהו בשעת חיוב דהיינו הגלגול וא"א להנחתום ליטול חלה דהוי כאינו שלו) וכתב עוד בתשו' מ"ב אמנם מה שנוהגים בחתונה שעושים לחם גדול מה שמניחים בשעת הדרשה על השלחן וממנו לוקחים חלה הרבה נשים כל א' בפ"ע אע"פ שכל אשה נוטלת עיסה כדי שיעור מ"מ לפי שמתחלה לשין הכל בבת א' אין להפריש רק חלה א' ולכן יש למחות ביד הנשים שלא יטלו מאותו לחם רק חלה א' וכתב הש"ך שדברים פשוטים הם וכן ראיתי מהגבירה אמי הרבנית ומשאר נשים צדקניות חכמניות שנזהרו בזה עכ"ל ובנחתום עובד כוכבים פשיטא דדינים אלו לא שייכי כלל דאינו מקנה רק אחר החלוקה. ט"ז וע"ל ר"ס ש"ל:
ד סָעִיף ד וחלקוה. בעודה בצק בענין שלא היה בשום חלק כשיעור ואח"כ הוסיפו ונראה דדוקא שאין שיעור חלה במה שהוסיף אח"כ אלא ע"י הצטרפות עם מה שנחלק אבל אם יש במה שהוסיף לבד כשיעור פשיטא שהוא חייב בלא"ה ואין זה שנחלק ונפטר פוטר מה שהוסיף עכ"ל הש"ך:
ה סָעִיף ד מהני. כתב הט"ז נ"ל דאף שיחלוק אח"כ א"צ ליטול כי אם חלה א' דבתר מעיקרא אזלינן כשהיה עיסה א' אע"פ שיש אחר החלוקה שיעור שתי חלות עכ"ל:
א סָעִיף ב לחלקה. עבה"ט וכתב הגאון מליסא בסדור תפלה שלו דאף דמשמע מדברי הט"ז והש"ך כאן דחלה א' פוטרת כל העיסה שנילוש ביחד אף אחר שנתחלק לעיסות מ"מ נראה דאם מכווין בפירוש שלא יפטור רק העיסה ולא האחרת אף אותה שנילוש עמה אינה פוטרת דחלה כמו תרומה שנטלת במחשבה וכשמחשב שלא לפטור אינה פוטרת והא דאסרו לחלק בצק גדול כו' הוא מעעם דהוי ברכה שא"צ כיון שיוכל לכוין ולפטור אותם בברכה אחת ע"ש ועיין בספרו מקור חיים סימן תנ"ז בביאורים סק"ב מ"ש בזה. ועיין בתשובת בית אפרים חא"ח סימן מ"ד הובא בש"ת בא"ח סימן תנ"ז ס"ק ג' ע"ש:
ב סָעִיף ב לחלקה בבצק פטורה. כתבו הלבוש והדרישה וב"ח דדוקא אם רוצה לחלקה לאנשים הרבה אבל בשביל שהוא מחלק לעצמו לא מקרי עושה לחלק וכתבו כן ליישב מנהגינו שנוהגות הנשים בע"ש ללוש רק שיעור חלה ונוטלים חלה ומברכים אף דדעתם לחלק ללחמים שקורין קיטקי"ש שאין בהם שיעור חלה משום דלא הוי לחלקה לאנשים הרבה ועיין בתשובת בית אפרים חי"ד סי' ס"ט שכ' דמדברי התוס' בברכות דף ל"ח וש"פ מבואר דליתא לחילוק זה. וכבר עמד ע"ז גם בספר תפל"מ וע' במעדני מלך הלכות חלה שכ' חילוק אחר דדוקא אם מחלקה שלא לאפות עכשיו הכל אלא מסעודה לסעודה אחרת כמו משחרית לערבית אבל המחלק עיסת בצק לאפות מיד הכל לא נפטר ע"ש וגם חילוק זה דחה בס' תפל"מ שם דמתוס' הנ"ל לא משמע כן. ובתשו' בית אפרים שם כתב ליישב המנהג דדוקא אם דעתו לחלקו באופן שלא יבואו אח"כ לידי צירוף לעולם שאז היא חלוקה המתקיימת פטורה ואין חילוק בין איש א' לאנשים הרבה אבל אם דעתו לצרפה בעת אפיה ורודים ונותנים לסל אחד ואין חלוקת הבצק הזה סופה להתקיים לא מקרי עושה לחלק ע"ש:
א סָעִיף א ונשכו כו'. כמ"ש בסי' שקדם וער"ש שם ברפ"ד ד"ה אפי' וד"ה ובזמן כו':
ב סָעִיף א שסתם כו' ואם כו' ואם כו' ואם כו'. הכל בירושלמי והביאו הר"ש שם ירושלמי אר"י סתם כו':
ג סָעִיף א היו שניהם כו'. במתני' שם:
ד סָעִיף א שלא תיגע כו' ולא תתערב. לא דק דאפי' אין מקפידות כה"ג כל שסופן לחלקן קודם אינן מצטרפות אפי' עשו מתחלה ביחד כמ"ש בס"ב אבל שאר כו' ובס"ד שנים שעשו כו' וכ"כ הר"ש כאן ברפ"ד אפי' הן ממין א' ואין מועיל לא נשיכה ולא צירוף סל כיון דמקפידות ואפי' לשו שני הקבין בב"א כיון דסופו ליחלק כדפרשינן בפ"ק גבי נחתום כו' וכ"כ הרא"ש שם ס"י:
ה סָעִיף א אבל אם יש כו'. ובנגיעה דוקא כמ"ש בספ"ב ונותן פחות כו' וכמ"ש בס"ס שקדם וכ"כ בתה"ד כאן ג"כ:
ו סָעִיף ב שאם לא כו'. ירושלמי שם והביאו הר"ש במתני' שם ירושלמי הממרח כריו כו' וז"ש אבל כו' וט"ס שם וצ"ל מתיב ר"ל לר' יוחנן וכ"ה בסה"ת וש"פ וגירסת הר"ש שמא ימצא לקוחות כו' ור"ל ויקנה הכל ביחד וכ"כ הרא"ש אבל גירסת הרמב"ם שמא לא ימצא כו' ויעשה עיסה ועבפי' שם וכ"כ בחיבורו וכ"כ בסה"ת וז"ש כאן שאם לא כו':
ז סָעִיף ג ודוקא שערבן כו'. הוא שגגה גדולה שכ"כ בסמ"ג מתחלה לר"ל אבל כתב אח"כ אבל לר' יוחנן אין חילוק בין מדעתן או לא אלא כל שסופו לחלק וכ"כ בסה"ת ועב"י וז"ל סה"ת נשים שנתנו לנחתום כו' ותימא דתנן פ"ג העושה עיסה עם העובד כוכבים אם אין כו' הא עם ישראל אחר חייב ומפרש ר"י דכאן מיירי שעירב שלא מדעתן א"נ מיירי שדעתן לחלקן לבסוף וכ"מ בירושלמי הממרח כריו של חבירו שלא מדעתו רי"א חייב ר"ל אמר. פטור מתיב ר"ל לר"י נשים שנתנו קמח לנחתום כו' ואין בכולהון כשיעור בתמיה א"ל שנייה היא שכן העושה עיסה ע"מ לחלק בבצק פטורה מן החלה א"ל והא תנן נחתום כו' א"ל אל תתיבני נחתום נחתום לאו כדעתו כו' שמא לא ימצא לקוחות ויעשה עיסה ודעת ר"ל כתירוץ הראשון של ר"י ודעת ד' יוחנן כתירוץ האחרון וכתב שמעינן מהא שני ב"א או תלמידים הלומדים כו' ונתערב מדעתם וגם אין דעתם לחלק כי אם לאכול ביחד חייבת בין לר"ל בין לר"י ואפי' נתערבה שלא מדעתם אליבא דר' יוחנן וכ"ה דברי הסמ"ג וכ"כ הר"ש והרא"ש וכמ"ש בס"א ודעת הרב תמוה שפסק כר"ל ואף שדעת הראב"ד בספ"ו לפסוק כר"ל וחלק על הרמב"ם מ"מ דוקא באדם אחד כמש"ש והביא ראיה מירושלמי ההיא איתתא דאתת ושאלת לר' מונא בגין דאנא בעי מיעבד עיסתי איטרא ר"ל עוגות דקות מהו דנסיבנא ותהא פטורה מן החלה א"ל ולמה לא אתא שאיל לאבוה וא"ל אסור שמא תמלך לעשות עיסה וממתני' גופא איכא למשמע ונשים שנתנו לנחתום כו' וחמש נשים דוקא לענין חילוק הא אשה א' חייבת בחילוק כו' ע"ש ואף בזה הראב"ד יחידאה וחלקו עליו הכל קדמאי ובתראי וההיא דירושלמי פי' הר"ש והרא"ש איטרא סופגנין וכמ"ש בסי' שכ"ט ס"ד וכמ"ש כאן בש"ע ס"ב אבל שאר אדם כו' וכ"ש כאן וזה ברור. ומ"מ בדין הנ"ל דס"ב מסתבך אני בזה דלכאורה משמע אף בביתו העושה לחלק לעיסות קטנות פטור [וכ"כ תוס' בברכות ל"ז ב' ד"ה לחם. ור' יחיאל כו'] וכ"מ בראב"ד הנ"ל שמביא ראיה מירושלמי דבעי מיעבד איטרא כו' וכן מבואר בדבריו וכ"מ בירושלמי הנ"ל לכאורה אל תתיבני נחתום כו' ויעשה עיסה אבל א"א דא"כ חלות תודה דשלש מצות מעשרון יהא פטורות מחלה וכן רקיקי נזיד ובמתני' (ו' פ"ק) חלות תודה ורקיקי כו' וכן נהגו אבותינו ואבות אבותינו להפריש בשבת וי"ט אלא ע"כ ההיא דירושלמי לחלק לאנשים הרבה וכ"כ ש"ך ואף שבדברי הראב"ד א"א לפרש כמבואר למעיין בדבריו היטב וא"כ גם הראב"ד איש שלומינו ואין חולק בזה וכן סה"ת וסמ"ג ומרדכי וש"פ כולם כתבו דין העשוי לחלק בב' תלמידים וכיוצא כו' וכן משמע בירושלמי רפ"ד יש דברים שחן חיבור בחלה ואינן חיבור בטבול יום חיבור בטבול יום ואינן חיבור בחלה חיבור בחלה דתנינן ובזמן שהן של אשה אחת מין במינו חייב ואינן חיבור בטבול יום דתנינן תמן המכניס חלות ע"מ להפריש ונשכו בש"א חיבור בטבול יום ובה"א אינן חיבור חיבור בטבול יום ואינן חיבור בחלה דתנינן תמן בשר הקדש שקרם עליו הקיפה הא שאר כל הקיפה חיבור ואינן סופן לחתכו ר"ל לחלקו לכהנים הרבה ואינן חיבור לחלה דאר"י העושה עיסה ע"מ לחלקה בצק פטורה מן החלה וע"כ צ"ל לאנשים הרבה אבל לדידיה חייבת ממש"ש חיבור בחלה ואינן חיבור בט"י דתנינן כו' ע"מ להפריש כו' ועבמתני' ריש טבול יום ויצא לנו דאף שבס"א השווה ב' נשים שאין מקפידות לאשה אחת ל"ד לגמרי דבאשה א' אע"פ שדעתה לחלק אבל בשתי נשים דוקא שאין דעתן לחלק וכמ"ש בר"ש ורא"ש וסה"ת וש"פ וכנ"ל והאי דעתן לחלק דוקא בבצק כמ"ש בירושלמי לחלק בבצק ואף שבסה"ת וסמ"ג כ' ודעתן לאכול כאחד ל"ד וכמ"ש ברשב"א וכ"כ ב"י וכמ"ש בש"ע ס"ב בבצק וכ"כ האחרונים:
ח סָעִיף ד שנים שעשו כו'. ירושלמי פ"ג והביאו הר"ש בפ"ד מתני' א' והרא"ש סי"א והראב"ד תמה ע"ז וכן הר"ש שם כתב מיהו תימא כו' ופי' שהפרישו חלה מקודם ור"ל שלא היה דעתם מתחלה לחלק אבל הרא"ש והרמב"ם והטור כתבו כפשטיה ועסי' שכ"ד ס"ב בהג"ה וגם שם דבריו סתומין מ"ש ע"ד לחלקם וחלקם כו' והוא לשון הטור אבל הוא דוקא ע"ד לחלקן לאנשים הרבה כנ"ל וכמ"ש בירושלמי הנ"ל חיבור בחלה כו' בזמן שהן כו' המכניס חלות כו' וכנ"ל וכ"ה דברי הטור והרב כאן בהג"ה וה"ה כו':
ט סָעִיף ד שכבר היתה להם כו'. ר"ל דל"ד למ"ש בס"א שתי עיסות כו' וכן בס"ה לפיכך כו':
י סָעִיף ד אבל אם כו'. טור וכמ"ש בנחתום אף שעשה לחלק וחלקם כיון שבדעתו שאם לא ימצא כו' ודברי הטור מפורשין יותר שכתב אבל אם לא עשאם כו' חייב אפי' לא הוסיף על כל א' וא' שכיון שנתחייב כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.