א הָעוֹבֵר עַל דְּבַר אִסוּר, מְנַדִּין אוֹתוֹ לְאַלְתַּר. הַגָּה: אֲבָל מִכֹּחַ מָמוֹן, אֵין מְנַדִּין אוֹתוֹ, עַד שֶׁיַּתְרוּ בּוֹ ג' פְּעָמִים, דְּהַיְנוּ ב' ה' ב' (טוּר) מִן הַבֵּית דִּין, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּחשֶׁן מִשְׁפָּט סִימָן י"א. וְאֵין נִדּוּי פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם; וְאִם אֵינוֹ חוֹזֵר בּוֹ, שׁוֹנִים לְנַדּוֹתוֹ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם. וְאִם אֵינוֹ חוֹזֵר בּוֹ, מַמְתִּינִים לוֹ עוֹד שְׁלֹשִׁים וּמַחֲרִימִין אוֹתוֹ. אֲפִלּוּ פָּגַע הָרֶגֶל בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, אֵינוֹ מְבַטֵּל אוֹתוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, דְּנִדּוּי שְׁלֹשִׁים יוֹם, בְּנִדּוּי דִּידְהוּ, אֲבָל נִדּוּי דִּידָן כִּנְזִיפָה דִּידְהוּ, שֶׁהִיא ז' יָמִים; וּנְזִיפָה דִּידָן, חַד יוֹמָא. הַגָּה: וּמְנַדִּין לְמִי שֶׁהוּא חַיָּב נִדּוּי, וַאֲפִלּוּ יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁעַל יְדֵי כֵן יֵצֵא לְתַרְבּוּת רָעָה, אֵין לָחוּשׁ בְּכָךְ (פִּסְקֵי מהרא"י סִימָן קל"ח).
ב הַמְנֻדֶּה, אֵין יוֹשְׁבִין בְּד' אַמּוֹתָיו, חוּץ מֵאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו. (ר"ן) וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף בְּנֵי בֵּיתוֹ, שָׁרֵי (טוּר ובת"ה סִימָן רע"ו) וְיֵשׁ לְהָקֵל. וְאֵין אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין עִמּוֹ (טוּר). וְאֵין מְזַמְּנִין עָלָיו. וְאֵין כּוֹלְלִין אוֹתוֹ לְכָל דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ עֲשָׂרָה. הַגָּה: אֲבָל אִם לֹא נִדּוּהוּ בְּפֵרוּשׁ, אַף עַל גַּב שֶׁהוּא עֲבַרְיָן אוֹ שֶׁעָבַר עַל גְּזֵרַת צִבּוּר, מְצָרְפִין אוֹתוֹ לְמִנְיַן י' לְהִתְפַּלֵּל עִמּוֹ (ריב"ש סִימָן קע"ב וּמָרְדְּכַי רֵישׁ שְׁבוּעוֹת שְׁתַּיִם וְהַגָּהוֹת אַלְפָסִי פֶּרֶק אֵלּוּ מְגַלְּחִין). וַאֲפִלּוּ מְנֻדֶּה מַמָּשׁ שֶׁאֵין מְצָרְפִין אוֹתוֹ לְמִנְיָן, מִכָּל מָקוֹם מֻתָּר לְהִתְפַּלֵּל בְּעוֹדוֹ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א וריב"ש סי' קע"ב). וּמָה שֶׁנָּהֲגוּ לְגָרְשׁוֹ מִבֵּית הַכְּנֶסֶת, שֶׁלֹּא יִדְחֹק יְחִידִים שֶׁצְּרִיכִים לְהִתְרַחֵק מֵאַרְבַּע אַמּוֹתָיו. (שָׁם בריב"ש). וְאָסוּר בְּתִכְבֹּסֶת וּבְתִסְפֹּרֶת וּבִנְעִילַת הַסַנְדָּל, (ראב"ד ורא"ש) כְּאָבֵל. וּמֻתָּר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה. שׁוֹנֶה, וְשׁוֹנִין לוֹ. נִשְׂכָּר, וְנִשְׂכָּרִין לוֹ. וְהַמֻּחְרָם, לֹא שׁוֹנֶה וְלֹא שׁוֹנִין לוֹ; לֹא נִשְׂכָּר וְלֹא נִשְׂכָּרִין לוֹ; וְכֵן אָסוּר לְהַנּוֹתוֹ יוֹתֵר מִכְּדֵי חַיָּיו (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א). אֲבָל שׁוֹנֶה הוּא לְעַצְמוֹ, שֶׁלֹּא יִשְׁכַּח תַּלְמוּדוֹ, וְעוֹשֶׂה לוֹ חֲנוּת קְטַנָּה כְּדֵי פַּרְנָסָתוֹ; וּמֻתָּר לְדַבֵּר עִם הַמְּנֻדֶּה וְעִם הַמֻּחְרָם, אֶלָּא אִם כֵּן הֶחְמִירוּ עָלָיו בֵּית דִּין בְּפֵרוּשׁ. הַגָּה: וּמִכָּל מָקוֹם לֹא יַרְבֶּה עִמּוֹ בִּדְבָרִים, וְלֹא יְדַבֵּר עִמּוֹ אֶלָּא לְצֹרֶךְ, כְּמוֹ שֶׁמְּדַבֵּר עִם הָאָבֵל (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי וריב"ש הַנַּ"ל). בְּמָקוֹם שֶׁאָסוּר לֵישֵׁב בְּד' אַמּוֹתָיו, כָּל שֶׁאָדָם יוֹשֵׁב תְּחִלָּה וְהַמְנֻדֶּה בָּא לְשָׁם, אֵין צָרִיךְ לְהִתְרַחֵק מִשָּׁם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַקוּנְטְרֵס). וְאָסוּר לִכָּנֵס לְבֵיתוֹ, דְּהָוֵי כְּד' אַמּוֹתָיו, וְאֵין חִלּוּק בֵּין עוֹמֵד לְיוֹשֵׁב (שָׁם).
ג מְנֻדֶּה שֶׁמֵּת, בֵּית דִּין שׁוֹלְחִין וּמַנִּיחִין אֶבֶן עַל אֲרוֹנוֹ, וְאֵין קוֹרְעִין עָלָיו, וְלֹא חוֹלְצִין, וְלֹא מַסְפִּידִין. וְהָנֵי מִלֵּי לְאַפְקִירוּתָא וְעוֹבֵר עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים; אֲבָל לְמָמוֹנָא, כֵּיוָן שֶׁמֵּת, פָּטוּר מִגְּזֵרָתָם וְאֵין סוֹקְלִין אֲרוֹנוֹ, וּמַסְפִּידִין אוֹתוֹ כָּרָאוּי.
ד אֲפִלּוּ נִדּוּהוּ מִשּׁוּם עוֹבֵר עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים, אִם חָזַר בּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִתִּירוּ נִדּוּיוֹ, מִתְעַסְקִין עִמּוֹ לְכָל דָּבָר.
ה אַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת עִם הַמְּנֻדֶּה אוֹ הַמֻּחְרָם, מִכָּל מָקוֹם הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה עִמּוֹ אֵין לוֹ דִּין מְנֻדֶּה.
ו אִם רָצוּ בֵּית דִּין לְמַעֵט הַנִּדּוּי מִל' יוֹם, אוֹ לְהוֹסִיף, הָרְשׁוּת בְּיָדָם. הַגָּה: וְיֵשׁ רְשׁוּת לְבֵית דִּין לְהַחְמִיר עָלָיו שֶׁלֹּא יָמוּלוּ בָּנָיו, וְשֶׁלֹּא יִקָּבֵר אִם יָמוּת (בִּנְיָמִין זְאֵב סי' רפ"ט וְכֵן כָּתַב הַבֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ן סי' רמ"ד), וּלְגָרֵשׁ אֶת בָּנָיו מִבֵּית הַסֵּפֶר וְאִשְׁתּוֹ מִבֵּית הַכְּנֶסֶת, עַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו הַדִּין (נ"י פֶּרֶק הַגּוֹזֵל).
ז כְּשֶׁיַּגִּיעַ הַזְּמַן, מַתִּירִין לוֹ אִם יִרְצוּ, אַף אִם לֹא יַחֲזֹר בּוֹ. וּמִכָּל מָקוֹם טוֹב, הוּא, שֶׁלֹּא יַתִּירוּ לוֹ אִם לֹא יַחֲזֹר בּוֹ, שֶׁלֹּא תִּתְמַעֵט יִרְאָתָם.
ח אִם יִרְצוּ בֵּית דִּין לְהַחְמִיר עָלָיו עוֹד וּלְהַחֲרִימוֹ, הָרְשׁוּת בְּיָדָם.
ט אִם רָאוּ בֵּית דִּין קֹשִׁי הָאִסוּר וְהָעֲבֵרָה, מַחֲרִימִין גַּם הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה עִמּוֹ וְהַיּוֹשֵׁב בְּד' אַמּוֹתָיו.
י אִם רָאוּ בֵּית דִּין לְנַדּוֹת, שֶׁלֹּא יְזַמֵּן בִּשְׁלֹשָׁה, וְלֹא יִתְפַּלֵּל בַּעֲשָׂרָה, וְלֹא יִקְבְּרוּ לוֹ מֵת, וְלֹא יָמוּלוּ לוֹ בֵּן, רַשָּׁאִים הֵם.
יא אִם נִתְנַדָּה עַל עֲבֵרָה, אֵינוֹ מִצְטָרֵף לַעֲשָׂרָה.
יב הָא דְּאָמְרִינַן בִּמְנֻדֶּה סְתָם שֶׁהוּא אָסוּר בְּדִינֵי הַמְּנֻדֶּה, דַּוְקָא מְנֻדֶּה לְבֵית דִּין שֶׁהוּא מְנֻדֶּה לְכָל אָדָם, בֵּין דְּלֹא אָתֵי לְבֵית דִּין אוֹ דְּלֹא צָיֵת דִּינָא אוֹ לְאַפְקִירוּתָא אוֹ לִדְבַר עֲבֵרָה, בֵּין נִדּוּהוּ בֵּית דִּין, בֵּין שֶׁנִּדָּהוּ כָּל אָדָם, דִּינוֹ שָׁוֶה; בֵּין לְעִירוֹ, בֵּין לְעִיר אַחֶרֶת. אֲבָל מְנֻדֶּה לַחֲצָאִין, כְּגוֹן תַּלְמִיד שֶׁנִּדָּה לִכְבוֹדוֹ, וְכֵן מְנֻדֶּה לְעִיר אַחֶרֶת שֶׁנִּדּוּהוּ לִכְבוֹדָם, אֵינוֹ אָסוּר בְּכָל דִּין הַמְּנֻדֶּה, אֶלָּא שֶׁבְּנֵי אָדָם מַרְחִיקִין אוֹתוֹ כְּדֵי לְבַיְּשׁוֹ, אֲבָל אֲבֵלוּת אֵין עָלָיו.
יג הָא דְּאָמְרִינַן סְתָם נִדּוּי ל', הַיִנוּ לְעִנְיָן כְּשֶׁמְּנַדִּין אוֹתוֹ אוֹמְרִים: פְּלוֹנִי יְהֵא בְּנִדּוּי שְׁלֹשִׁים יוֹם; וּמִכָּל מָקוֹם אִם חָזַר בּוֹ, אִם הָיָה הַנִּדּוּי בִּשְׁבִיל מָמוֹן אוֹ אַפְקִירוּתָא וּפִיֵּס לְבַעַל דִּינוֹ, מַתִּירִין אוֹתוֹ לְאַלְתַּר. וַאֲפִלּוּ אִם לֹא חָזַר בּוֹ, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁמַּתִּירִין לוֹ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְהוּא שֶׁיָּבֹא לְבֵית דִּין וּמְבַקֵּשׁ שֶׁיַּתִּירוּ לוֹ. אֲבָל אִם מְזַלְזֵל בַּנִּדּוּי וְאֵינוֹ מְבַקֵּשׁ שֶׁיַּתִּירוּ לוֹ, מַנִּיחִין אוֹתוֹ בְּנִדּוּי עַד שֶׁיָּמוּת. וְיֵשׁ מִי שֶׁחוֹלֵק בָּזֶה וְסוֹבֵר דְּאַף לְאַחַר שְׁלֹשִׁים אֵין מַתִּירִין לוֹ עַד שֶׁיַּחֲזֹר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם) ; וְתוֹךְ שְׁלֹשִׁים אֵין מַתִּירִין לוֹ אֲפִלּוּ חָזַר מִמַּה שֶּׁעָשָׂה (מַשְׁמָע בְּבֵית יוֹסֵף לְדַעַת הַרַמְבַּ"ם).
יד נְזִיפָה הִיא שֶׁאָדָם גָּדוֹל גּוֹעֵר בּוֹ לוֹמַר: כַּמָּה פְּלוֹנִי חָצוּף, וְכַיּוֹצֵא בוֹ. וְזֶה מִשְׁפָּטוֹ, שֶׁיְּהֵא מִתְחַבֵּא וְיוֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ, וִיהֵא נִכְלָם, וְלֹא יַרְאֶה פָּנִים לְמִי שֶׁהִכְלִימוֹ, וִימַעֵט בִּשְׂחוֹק וּבְדִבּוּר וּבַעֲסָקָיו, וִיצַעֵר עַצְמוֹ לְעֵינֵי כָּל רוֹאָיו. אֲבָל אֵין צָרִיךְ לְהִתְרַחֵק מִבְּנֵי אָדָם, לֹא בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, וְלֹא בִּשְׁאֵלַת שְׁלוֹם, וְאֵין צָרִיךְ לִנְהֹג בְּאַחַת מִכָּל דִּינֵי הָאֵבֶל, וְאֵין צָרִיךְ לְפַיֵּס לְמִי שֶׁהֶחֱצִיף כְּנֶגְדּוֹ, וְאֵין צָרִיךְ שֶׁיַּתִּירוּ לוֹ, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁנָּהַג כְּנָזוּף, זְמַן נְזִיפָה, מֻתָּר מִמֵּילָא. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ לֹא אָמַר לוֹ הַגָּדוֹל כְּלוּם, אֶלָּא שֶׁיּוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ שֶׁאָדָם גָּדוֹל נָקַט בְּלִבּוֹ עָלָיו, צָרִיךְ לִנְהֹג נְזִיפָה בְּעַצְמוֹ (תְּשׁוּבַת ר' דָּוִד כֹּהֵן סי' כ"ב).
טו מְנֻדֶּה לָרַב, מְנֻדֶּה לַתַּלְמִיד. אֲבָל אֵינוֹ מְנֻדֶּה לִשְׁאָר הַחֲכָמִים (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם). מְנֻדֶּה לַתַּלְמִיד שֶׁנִּדָּה לִכְבוֹדוֹ, אֵינוֹ מְנֻדֶּה לָרַב, אֲבָל מְנֻדֶּה הוּא לִשְׁאָר הָעָם שֶׁאֵינָן חֲכָמִים. אֲבָל לֹא לַחֲכָמִים, אֲפִלּוּ קְטַנִּים מִמֶּנּוּ (בֵּית יוֹסֵף מִמַּשְׁמָעוּת לְשׁוֹן הַרַמְבַּ"ם). וְדַוְקָא בִּמְנֻדֶּה שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הָרַב, אֲבָל בִּפְנֵי הָרַב, אַפְקִירוּתָא הִיא, וְאִי פָּלִיג לֵיהּ רַבֵּיהּ יְקָרָא, שַׁפִּיר דָּמִי. רַב שֶׁגָּזַר חֵרֶם וְנִדּוּי בְּאֵיזֶה דָּבָר, וְאֵין תַּלְמִידָיו יְכוֹלִין לַעֲמֹד בִּגְזֵרוֹתָיו, אֵין צְרִיכִין לְקַיֵּם (פִּסְקֵי מהרא"י סי' רכ"ב).
טז תַּלְמִיד יָכוֹל לְנַדּוֹת לְמִי שֶׁבִּזָּה בְּפָנָיו רַבּוֹ אוֹ אָבִיו, וּמִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁלֹּא נִדָּהוּ הָרַב, וְגַם לֹא נִדּוּהוּ בֵּית דִּין, אֵינוֹ מְנֻדֶּה לָרַב.
יז בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּמִי שֶׁנִּדּוּהוּ מִפְּנֵי שֶׁבִּזָּה תַּלְמִיד חָכָם. אֲבָל מִי שֶׁנִּדּוּהוּ עַל שְׁאָר דְּבָרִים שֶׁחַיָּב עֲלֵיהֶם נִדּוּי, אֲפִלּוּ נִדָּהוּ קָטָן שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, חַיָּב הַנָּשִׂיא וְכָל יִשְׂרָאֵל לִנְהֹג בּוֹ נִדּוּי, עַד שֶׁיַּחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה מִדָּבָר שֶׁנִּדּוּהוּ בִּשְׁבִילוֹ וְיַתִּירוּ לוֹ.
יח רַב מִצַּד הַשִּׁלְטוֹן וְאֵינוֹ רַב בַּתּוֹרָה, אֵינוֹ יָכוֹל לְנַדּוֹת לִכְבוֹדוֹ. הַגָּה: וְכָל שֶׁכֵּן מִי שֶׁנּוֹהֵג שְׂרָרָה אוֹ רַבָּנוּת מִצַּד מָמוֹנוֹ אוֹ יִחוּסוֹ, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְנַדּוֹת לִכְבוֹדוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם קֻנְטְרֵסִין). וְדַוְקָא מְנַדִּין לִכְבוֹד הָרַב, אֲבָל לֹא מַחֲרִימִין (בֵּית יוֹסֵף וריב"ש סי' קע"ג), אִם לֹא שֶׁמַּחֲזִיק בְּמַחֲלֹקֶת יוֹתֵר מִדַּאי (שָׁם בריב"ש). וְהָא דְּאָמְרִינַן הָרַב שֶׁנִּדָּה לִכְבוֹדוֹ הָוֵי מְנֻדֶּה לְתַלְמִידָיו, הַיְנוּ אִם לֹא חָזַר בּוֹ הַמְּנֻדֶּה קֹדֶם שֶׁנִּדָּה אוֹתוֹ, אֲפִלּוּ אִם הִבְטִיחַ אֶת הָרַב לְפַיְּסוֹ אַחַר כָּךְ, לֹא מְהָנֵי עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה. אֲבָל אִם קֹדֶם שֶׁנִּתְנַדָּה אָמַר לְפַיֵּס הָרַב, וְלֹא הִשְׁגִּיחַ עָלָיו, וְנִדָּהוּ, אֵינוֹ מְנֻדֶּה כְּלָל לְתַלְמִידָיו. וּמִיָּד שֶׁאוֹמֵר שֶׁיְּתַקֵּן אֲשֶׁר עִוֵּת כְּפִי מַה שֶּׁיַּגִּידוּ לוֹ חֲכָמִים, אֵין נִדּוּי עָלָיו (מהרי"ק שֹׁרֶשׁ קס"ט). קָהָל שֶׁתִּקְּנוּ שֶׁאֵין אָדָם יָכוֹל לְנַדּוֹת לִכְבוֹדוֹ, אֵין בְּתַקָּנָתָם כְּלוּם, וְאִם עָמַד רַב וְנִדָּה לִכְבוֹדוֹ, נִדּוּיוֹ נִדּוּי (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א סִימָן ת"ס).
יט זָקֵן שֶׁנִּדָּה לְצֹרֶךְ עַצְמוֹ, אֲפִלּוּ כַּהֲלָכָה, אֵינוֹ נִדּוּי. הַגָּה: פֵּרוּשׁ שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לִכְבוֹד תּוֹרָה, רַק לְהַרְוִיחַ מָמוֹן שֶׁיִּתֵּן לוֹ שֶׁיַּתִּיר לוֹ נִדּוּיוֹ (טוּר בְּשֵׁם אֲבִי הָעֶזְרִי), אוֹ שֶׁעָשָׂה לוֹ מִשּׁוּם שִׂנְאָה, כְּגוֹן שֶׁאָנוּ רוֹאִים שֶׁנִּדָּה לְאֶחָד, וַאֲחֵרִים שֶׁעָשׂוּ כְּמוֹתוֹ לֹא נִדָּה (ת"ה סי' רע"ד) וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
כ מְנֻדֶּה לְעִירוֹ, מְנֻדֶּה לְעִיר אַחֶרֶת. אֲפִלּוּ גְּדוֹלָה מִמֶּנָּהּ (טוּר). מְנֻדֶּה לְעִיר אַחֶרֶת, אֵינוֹ מְנֻדֶּה לְעִירוֹ. הַגָּה: אֲבָל מְנֻדֶּה לִשְׁאָר הָעֲיָרוֹת כַּיּוֹצֵא בְּעִיר שֶׁנִּדּוּהוּ (טוּר). בְּנֵי הָעִיר שֶׁעָשׂוּ חֵרֶם עַל כָּל מִי שֶׁיָּבֹא לָדוּר בְּעִירָם, אֵינוֹ חָל עַל הַבָּא לָדוּר שָׁם, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ רַב בָּעִיר דְּאָז צָרִיךְ לְקַיֵּם נִדּוּי רַבּוֹ. אֲבָל הֵם יְכוֹלִין לְתַקֵּן בֵּינֵיהֶם וְלִגְדֹּר עַל עַצְמָן שֶׁלֹּא יִשְׂאוּ וְיִתְּנוּ עִמּוֹ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק לֹא יַחְפֹּר).
כא מְנֻדֶּה לַנָּשִׂיא, מְנֻדֶּה לְכָל יִשְׂרָאֵל. מְנֻדֶּה לְכָל יִשְׂרָאֵל, אֵינוֹ מְנֻדֶּה לַנָּשִׂיא.
כב נָהֲגוּ שֶׁלֹּא לִנְהֹג נִדּוּי בְּעוֹבֵר עַל גְּזֵרַת הַקָּהָל בְּחֵרֶם וְנִדּוּי, עַד שֶׁיַּכְרִיזוּ עָלָיו. הַגָּה: מִי שֶׁעָבַר עַל גְּזֵרַת רַבֵּנוּ גֵרְשׁוֹם מְאוֹר הַגּוֹלָה, אִם עָבַר בְּשׁוֹגֵג, אֵין צָרִיךְ הַתָּרָה. וְאִם הִתְרוּ בּוֹ וְעָבַר בְּמֵזִיד, כָּל בֵּי עֲשָׂרָה שְׁלוּחֵי רַבֵּנוּ גֵרְשׁוֹם הֵם לְהַתִּיר לוֹ כְּשֶׁחוֹזֵר מִדַּעְתּוֹ, דְּאַמְדִּינָן דַּעַת רַבֵּנוּ גֵרְשׁוֹם שֶׁכָּךְ הָיְתָה דַּעְתּוֹ מִתְּחִלָּה לִנְהֹג בּוֹ נְזִיפָה וְנִדּוּי לְפִי דַּעְתָּם (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דב"ק בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת רַשִׁ"י). אֲבָל בְּדָבָר שֶׁגָּזַר בְּפֵרוּשׁ שֶׁיְּהֵא בְּנִדּוּי לְעוֹלָם, אָז הוּא בְּנִדּוּי לְעוֹלָם אִם עָבַר בְּמֵזִיד (ג"ז שָׁם).
כג כֵּיצַד הַתָּרַת נִדּוּי, אוֹמְרִים לוֹ: שָׁרוּי לְךָ, מָחוּל לְךָ, וְאִם הוּא שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, אוֹמְרִים: (פְּלוֹנִי) שָׁרוּי לוֹ.
כד מַתִּירִין הַנִּדּוּי בִּשְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת, אוֹ בְּיָחִיד מֻמְחֶה. וְתַלְמִיד מַתִּיר הַחֵרֶם וְהַנִּדּוּי, אֲפִלּוּ בִּמְקוֹם הָרַב. הַגָּה: וְכָל חֵרֶם וְנִדּוּי שֶׁלֹּא הֻתַּר, אֲפִלּוּ הָיָה זְמַן רַב בְּנִדּוּי וְחָזַר בּוֹ, אֲפִלּוּ הָכֵי אֵינוֹ מֻתָּר עַד שֶׁיַּתִּירוּ לוֹ בְּפֵרוּשׁ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם קוּנְטְרֵס שכ"כ בְּשֵׁם הָרַאֲבַ"ד).
כה ג' שֶׁנִּדּוּ וְהָלְכוּ לָהֶם, וְחָזַר בּוֹ מֵהַדָּבָר שֶׁנִּדּוּהוּ בִּגְלָלוֹ, מַתִּירִין לוֹ ג' אֲחֵרִים. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ גְּדוֹלִים כְּמוֹתָם בְּחָכְמָה וְיִרְאָה וּגְדֻלָּה וְשָׁנִים (כֵּן מַשְׁמָע מֵהַטּוּר).
כו נִדּוּהוּ ג', אֵין הַשְּׁנַיִם יְכוֹלִין לְהַתִּירוֹ אֶלָּא אִם כֵּן יִתֵּן לָהֶם הַשְּׁלִישִׁי רְשׁוּת. אֲבָל שְׁלָשְׁתָּן מַתִּירִין לוֹ, וְאֲפִלּוּ זֶה שֶׁלֹּא בִּפְנֵי זֶה, אַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ בְּיַחַד בִּשְׁעַת הַנִּדּוּי. וְאִם הָיוּ רַבִּים בִּשְׁעַת שֶׁנִּדּוּהוּ, צָרִיךְ שֶׁיַּתִּירוּ כְּלוּם. וְכָל אוֹתָם שֶׁנִּמְלְכוּ בָּהֶם בִּשְׁעַת הַנִּדּוּי, חֲשׁוּבִים מֵהַמְנַדִּים וְצָרִיךְ שֶׁיַּתִּירוּ גַּם הֵם.
כז נִדּוּהוּ סְתָם, אַף עַל פִּי שֶׁעָבְרוּ עָלָיו ל' יוֹם, לְעוֹלָם עוֹמֵד בְּנִּדּוּיוֹ עַד שֶׁיַּתִּירוּהוּ.
כח אִם זִלְזֵל בְּנִדּוּיוֹ וּבְחֶרְמוֹ, צָרִיךְ לִנְהֹג אִסוּר כַּיָּמִים שֶׁנָּהַג הֶתֵּר קֹדֶם שֶׁיַּתִּירוּהוּ.
כט נִדּוּהוּ בְּפָנָיו, אֵין מַתִּירִין לוֹ אֶלָּא בְּפָנָיו. וְאִם הִתִּירוּ לוֹ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, יֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְדִיעֲבַד הָוֵי הֶתֵּר. (הר"ן פ"ק דִּנְדָרִים וְכֵן מַשְׁמָע מִתְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א סִימָן תש"ג). נִדּוּהוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, מַתִּירִין לוֹ אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו.
ל נִדּוּהוּ עַל תְּנַאי, חָל הַנִּדּוּי, וְצָרִיךְ הַתָּרָה אַף עַל פִּי שֶׁמְּקַיֵּם הַתְּנַאי. וַאֲפִלּוּ אִם נִדָּה אֶת עַצְמוֹ עַל תְּנַאי. וְדַוְקָא שֶׁהַמְנֻדֶּה מְסֻפָּק בִּשְׁעַת הַתְּנַאי אִם יָכוֹל לְקַיְּמוֹ, אֲבָל אִם בָּרוּר לוֹ שֶׁיָּכוֹל לְקַיְּמוֹ, אֵין צָרִיךְ הַתָּרָה.
לא אֲפִלּוּ אִם קָבַע זְמַן, שֶׁאָמַר: יְהֵא בְּנִדּוּי, אִם לֹא יַעֲשֶׂה דָּבָר פְּלוֹנִי לִזְמַן פְּלוֹנִי, יְכוֹלִין לְהַתִּירוֹ מִיָּד אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ הַזְּמַן.
לב הַמְנַדֶּה עַצְמוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לוֹ הַתָּרָה; לָכֵן שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַק מִמֶּנּוּ וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן רכ"ח סָעִיף מ"ה.
לג תַּלְמִיד חָכָם שֶׁנִּדָּה לְעַצְמוֹ, מַתִּיר לְעַצְמוֹ אֲפִלּוּ נִדָּה עַל דַּעַת פְּלוֹנִי, וַאֲפִלּוּ עַל דָּבָר שֶׁחַיָּב עָלָיו נִדּוּי. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם הָיָה חַיָּב נִדּוּי אֵינוֹ יָכוֹל לְהַתִּיר לְעַצְמוֹ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם הָיָה דֶּרֶךְ שְׁבוּעָה, אֵינוֹ יָכוֹל לְהַתִּיר לְעַצְמוֹ.
לד מִי שֶׁאֵינוֹ תַּלְמִיד חָכָם, שֶׁנִּדָּה לְעַצְמוֹ, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁצָּרִיךְ עֲשָׂרָה שֶׁיַּתִּירוּ לוֹ.
לה נִדּוּהוּ בַּחֲלוֹם, הָוֵי נִדּוּי וְצָרִיךְ הַתָּרָה, וְאֲפִלּוּ הִתִּירוּ לוֹ בַּחֲלוֹם אֵינוֹ כְּלוּם. וַאֲפִלּוּ יוֹדֵעַ מִי נִדָּהוּ, אֵינוֹ יָכוֹל לְהַתִּירוֹ וְצָרִיךְ עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם שֶׁשּׁוֹנִים הֲלָכוֹת לְהַתִּירוֹ. לֹא מָצָא, טוֹרֵחַ אַחֲרֵיהֶם עַד פַּרְסָה; לֹא מָצָא, מַתִּירִין לוֹ אֲפִלּוּ עֲשָׂרָה שֶׁשּׁוֹנִים מִשְׁנָה; לֹא מָצָא, מַתִּירִין לוֹ אֲפִלּוּ עֲשָׂרָה שֶׁיּוֹדְעִים לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה; לֹא מָצָא, מַתִּירִין לוֹ אֲפִלּוּ עֲשָׂרָה שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים לִקְרוֹת; לֹא מָצָא בִּמְקוֹמוֹ עֲשָׂרָה, מַתִּירִין לוֹ אֲפִלּוּ שְׁלֹשָׁה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין לוֹ הַתָּרָה רַק עַל יְדֵי עֲשָׂרָה שֶׁשָּׁנוּ הֲלָכוֹת אוֹ מִשְׁנָיוֹת (תּוֹסָפוֹת), וּמִיהוּ סָגֵי אִם יַתִּירוּ לוֹ בָּזֶה אַחַר זֶה (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ).
לו יֵשׁ אוֹמְרִים מִי שֶׁנִּדּוּהוּ בַּחֲלוֹם, וְשָׁלַח שָׁלִיחַ לְהַתִּיר לוֹ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, אִם מָצָא הַשָּׁלִיחַ הַעֲשָׁרָה מְכֻנָּסִים, מַתִּירִין לוֹ; וְאִי לֹא, לֹא.
לז הַשּׁוֹמֵעַ הַזְכָּרַת הַשֵּׁם מִפִּי חֲבֵרוֹ לַשָּׁוְא, אוֹ שֶׁנִּשְׁבָּע בְּפָנָיו לַשֶּׁקֶר, אוֹ שֶׁבֵּרַךְ בְּרָכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה, חַיָּב לְנַדּוֹתוֹ; וְאִם לֹא נִדָּהוּ, הוּא עַצְמוֹ חַיָּב נִדּוּי, וְצָרִיךְ לְהַתִּיר לוֹ מִיָּד, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא מִכְשׁוֹל לַאֲחֵרִים.
לח בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהָיָה הַנִּשְׁבָּע הַזֶּה, אוֹ הַמְבָרֵךְ לְבַטָּלָה, מֵזִיד. אֲבָל אִם הָיָה שׁוֹגֵג, וְלֹא יָדַע שֶׁזֶּה אָסוּר, אָסוּר לְנַדּוֹתוֹ.
לט הַמְנַדֶּה אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא כַּדִּין, וְאָמַר לֵיהּ הַלָּה: אַדְּרַבָּה, נִדּוּי שֶׁל שֵׁנִי נִדּוּי. וְהָנֵי מִלֵּי, שֶׁזֶּה הַשֵּׁנִי הוּא גַּבְרָא רַבָּא אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נִסְמָךְ (מהרי"ק שֹׁרֶשׁ קנ"ח), אוֹ שֶׁאֵינוֹ יָדוּעַ מִי הוּא, דְּחַיְשִׁינָן שֶׁמָּא הוּא יוֹתֵר גָּדוֹל מֵהַמְנַדֶּה. אֲבָל אִם הַמְנַדֶּה שֶׁלֹּא כַּדִּין תַּלְמִיד חָכָם, וְהָאַחֵר אֵינוֹ תַּלְמִיד חָכָם, לֹא. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין תַּלְמִיד נֶגֶד רַבּוֹ לֹא יוּכַל לוֹמַר: אַדְּרַבָּה, אֶלָּא אִם נָטַל רְשׁוּת מִבֵּית דִּין (מהרי"ק שֹׁרֶשׁ ק"ע). מִי שֶׁאָמַר לַחֲבֵרוֹ: אַל תַּעֲשֶׂה דָּבָר זֶה בְּנִדּוּי, וְזֶה אוֹמֵר לוֹ: אַדְּרַבָּה, אַף עַל פִּי שֶׁעוֹשֶׂה שֶׁלֹּא כַּדִּין, מִכָּל מָקוֹם נִדּוּי הַשֵּׁנִי גַּם כֵּן אֵינוֹ כְּלוּם, הוֹאִיל וְלֹא נִדָּהוּ סְתָם, רַק שֶׁאָמַר לוֹ שֶׁאַל יַעֲשֶׂה הַדָּבָר בְּנִדּוּי (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת ריב"ש).
מ תַּלְמִיד חָכָם, שֶׁבִּזָּהוּ רָשָׁע עַד שֶׁנִּדָּהוּ, וְאָמַר לֵיהּ הָרָשָׁע; אַדְּרַבָּה, יַכְרִיזוּ עַל הָרָשָׁע שֶׁהוּא מְנֻדֶּה, וְיַעֲמֹד בְּנִּדּוּיוֹ ל' יוֹם, וְאַחַר כָּךְ יְבַקֵּשׁ מְחִילָה בָּרַבִּים. כָּךְ הוֹרָה הָרֹא"שׁ.
מא אָח גָּדוֹל בְּשָׁנִים שֶׁבִּזָּה לְאָחִיו הַקָּטָן בַּשָּׁנִים וְהוּא תַּלְמִיד חָכָם, וְנִדָּה הַקָּטָן בְּשָׁנִים לַגָּדוֹל בְּשָׁנִים, נִדּוּיוֹ נִדּוּי.
מב חָכָם, זָקֵן בְּחָכְמָה, אוֹ אַב בֵּית דִּין שֶׁסָרַח, אֵין מְנַדִּין אוֹתוֹ בְּפַרְהֶסְיָא לְעוֹלָם, אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה כִּירָבְעָם בֶּן נְבָט וַחֲבֵרָיו. אֲבָל כְּשֶׁחָטָא שְׁאָר חֲטָאוֹת, מַלְקִין אוֹתוֹ בְּצִנְעָא. וְכֵן כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁנִּתְחַיֵּב נִדּוּי, אָסוּר לְבֵית דִּין לִקְפֹּץ וּלְנַדּוֹתוֹ בִּמְהֵרָה, אֶלָּא בּוֹרְחִים וְנִשְׁמָטִים מִמֶּנּוּ. וַחֲסִידֵי הַחֲכָמִים הָיוּ מִשְׁתַּבְּחִים שֶׁלֹּא נִמְנוּ מֵעוֹלָם לְנַדּוֹת תַּלְמִיד חָכָם, וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּמְנִים לְהַלְקוֹתוֹ אִם נִתְחַיֵּב מַלְקוֹת אוֹ מַכַּת מַרְדוּת. וְאִי סָנֵי שׁוּמְעָנֵיהּ, כְּגוֹן שֶׁמִּתְעַסֵק בְּסִפְרֵי אֶפִּיקוֹרוֹסִין וְשׁוֹתֶה בְּמִינֵי זֶמֶר, אוֹ שֶׁחֲבֵרָיו מִתְבַּיְּשִׁין מִמֶּנּוּ, וְשֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל עַל יָדוֹ, מְשַׁמְּתִינָן לֵהּ.
מג עַל כ"ד דְּבָרִים מְנַדִּין אֶת הָאָדָם, וְאֵלּוּ הֵן: (א) הַמְבַזֶּה אֶת הֶחָכָם, אֲפִלּוּ לְאַחַר מוֹתוֹ. (ב) הַמְבַזֶּה שְׁלִיחַ בֵּית דִּין. (ג) הַקּוֹרֵא לַחֲבֵרוֹ עֶבֶד. (ד) הַמְזַלְזֵל בְּדָבָר אֶחָד מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מִדִּבְרֵי תּוֹרָה. (ה) מִי שֶׁשָּׁלְחוּ לוֹ בֵּית דִּין וְקָבְעוּ לוֹ זְמַן, וְלֹא בָּא. (ו) מִי שֶׁלֹּא קִבֵּל עָלָיו אֶת הַדִּין, מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן. (ז) מִי שֶׁיֵּשׁ בִּרְשׁוּתוֹ דָּבָר הַמַּזִּיק, מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיָּסִיר הַנֵּזֶק. (ח) הַמּוֹכֵר קַרְקַע שֶׁלּוֹ לְגוֹי, מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו כָּל אֹנֶס שֶׁיָּבֹא מֵהַגּוֹי לְיִשְׂרָאֵל חֲבֵרוֹ בַּעַל הַמֶּצֶר. (ט) הַמֵּעִיד עַל יִשְׂרָאֵל בְּעֶרְכָּאוֹת שֶׁל גּוֹיִים, וְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ מָמוֹן בְּעֵדוּתוֹ, שֶׁלֹּא כַּדִּין, מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיְּשַׁלֵּם. (י) טַבָּח כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ מַפְרִישׁ הַמַּתָּנוֹת, וְנוֹתְנָם לְכֹהֵן אַחֵר, מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן. (י"א) הַמְחַלֵּל יוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל גָּלֻיּוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִנְהָג. (י"ב) הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּעֶרֶב פֶּסַח אַחַר חֲצוֹת. (י"ג) הַמַּזְכִּיר שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה, אוֹ לִשְׁבוּעָה בְּדִבְרֵי הֲבַאי. (י"ד) הַמֵּבִיא אֶת הָרַבִּים לִידֵי אֲכִילַת קָדָשִׁים בַּחוּץ. (ט"ו) הַמֵּבִיא רַבִּים לִידֵי חִלּוּל הַשֵּׁם. (ט"ז) הַמְחַשֵּׁב שָׁנִים וְקוֹבֵעַ חֳדָשִׁים בְּחוּצָה לָאָרֶץ. (י"ז) הַמַּכְשִׁיל אֶת הָעִוֵּר. (י"ח) הַמְעַכֵּב אֶת הָרַבִּים מִלַּעֲשׂוֹת מִצְוָה. (י"ט) טַבָּח שֶׁיָּצְתָה טְרֵפָה מִתַּחַת יָדוֹ. (כ) טַבָּח שֶׁלֹּא הֶרְאָה בְּדִיקַת סַכִּינוֹ לְחָכָם. (כ"א) הַמַּקְשֶׁה עַצְמוֹ לָדַעַת. (כ"ב) הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, וְעָשׂוּ בֵּינוֹ וּבֵינָהּ שֻׁתָּפוּת אוֹ מַשָּׁא וּמַתָּן הַמְּבִיאָן לְהִזָּקֵק זֶה לָזֶה, כְּשֶׁיָּבוֹאוּ לְבֵית דִּין, מְנַדִּין אוֹתָם. (כ"ג) חָכָם שֶׁשְּׁמוּעָתוֹ רָעָה. (כ"ד) הַמְנַדֶּה לְמִי שֶׁאֵינוֹ חַיָּב נִדּוּי. הַגָּה: וְאֵין צְרִיכִין לְעִנְיַן נִדּוּי עֵדוּת וּרְאָיָה בְּרוּרָה, אֶלָּא אֹמֶד הַדַּעַת בַּאֲמִתּוּת הַדְּבָרִים, שֶׁהַתּוֹבֵעַ טוֹעֵן בָּרִי וְאָז אֲפִלּוּ אִשָּׁה אֲפִלּוּ קָטָן נֶאֱמָן, אִם הַדַּעַת נוֹתֵן שֶׁאֱמֶת הַדָּבָר (מהרי"ק שֹׁרֶשׁ ק"כ).
מד חָכָם שֶׁהוֹרָה לְהַתִּיר בְּמַיִם שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף, חַיָּב נִדּוּי. וְכֵן מִי שֶׁעוֹבֵר עַל נִדְרוֹ, וְכָל בֵּית דִּין שֶׁנִּזְקָק לוֹ לִשְׁאֵלָה, בַּר שַׁמְתָּא הוּא. וְכֵן הָעוֹשִׂים מְלָאכָה בְּעוֹד שֶׁיֵּשׁ מֵת בָּעִיר, וַעֲדַיִן לֹא נִקְבַּר, חַיָּבִים נִדּוּי, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ חֲבוּרוֹת בָּעִיר. וְכֵן מִי שֶׁעוֹשֶׂה קַלִּים וַחֲמוּרִים, אוֹ גְּזֵרָה שָׁוָה לַעֲקֹר דָּבָר מִן הַתּוֹרָה, אוֹ שׁוֹאֵל דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר. וְכֵן מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עִרְעוּר עַל חֲבֵרוֹ בְּדָבָר אֶחָד, וּמוֹסֵר אוֹתוֹ לְמֶלֶךְ אוֹ לְשׁוֹפֵט גּוֹי, מְשַׁמְּתִין לֵיהּ עַד דְּמַיְתֵי לֵיהּ וְקַיְימֵי בְּבֵית דִּין. וְכֵן תַּלְמִיד חָכָם הַמַּחֲזִיק בְּמַחֲלֹקֶת כְּנֶגֶד הָרַבִּים. וְכֵן הַמּוֹרֶה הוֹרָאָה בִּמְקוֹם רַבּוֹ.
מה צוֹרְבָא מִדְּרַבָּנָן, יָכוֹל לְנַדּוֹת לְמִי שֶׁהִפְקִיר כְּנֶגְדּוֹ. וְאִם דִּינוֹ פָּסוּק, כְּגוֹן שֶׁקְּרָאוֹ: עֶבֶד, הוּא מְנֻדָּה לְכָל יִשְׂרָאֵל; וְאִם אֵין דִּינוֹ פָּסוּק, אֵינוֹ מְנֻדֶּה אֶלָּא לִקְטַנִּים מִמֶּנּוּ. וַאֲפִלּוּ לֹא בִּזָּהוּ בְּפֵרוּשׁ, רַק שֶׁכִּוֵּן לְבַזּוֹתוֹ לְפִי אֻמְדָּנָא הַמּוּכָח (מהרי"ק ש"א).
מו רְאוּבֵן שֶׁחַיָּב לְשִׁמְעוֹן מָמוֹן, וּמְסָרֵב מִלְּפָרְעוֹ, אִם נִדָּה שִׁמְעוֹן לִרְאוּבֵן שֶׁיִּפְרָעֶנּוּ, נִדּוּיוֹ נִדּוּי. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא עָבִיד אֱינָשׁ דִּינָא לְנַפְשֵׁיהּ לְנַדּוֹת חֲבֵרוֹ עַל דְּבַר מָמוֹן (שָׁם שֹׁרֶשׁ כ"ה בְּשֵׁם מהר"מ וְרַאֲבַ"ד), וְכֵן עִקָּר; כָּל שֶׁכֵּן אִם חֲבֵרוֹ אוֹמֵר לִהְיוֹת לוֹ צָיֵת דִּין (מהרי"ו סִימָן רכ"ט).
מז הַמְבַזֶּה אֶת הֶחָכָם, אֲפִלּוּ בִּדְבָרִים, וַאֲפִלּוּ לְאַחַר מִיתָה, אִם יֵשׁ עֵדִים בַּדָּבָר, בֵּית דִּין מְנַדִּין אוֹתוֹ בָּרַבִּים, וְהֵם מַתִּירִין לוֹ כְּשֶׁיַּחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה. אֲבָל אִם הֶחָכָם חַי, אֵין מַתִּירִין לוֹ עַד שֶׁיְּרַצֶּה הֶחָכָם שֶׁנִּדּוּהוּ בִּשְׁבִילוֹ. מִיהוּ אִם עָשָׂה הַמֻּטָּל עָלָיו, וְאֵין הֶחָכָם רוֹצֶה לִמְחֹל, מַתִּירִין לוֹ נִדּוּיוֹ (בֵּית יוֹסֵף). וְכֵן הֶחָכָם בְּעַצְמוֹ מְנַדֶּה לִכְבוֹדוֹ לְעַם הָאֶרֶץ שֶׁהִפְקִיר כְּנֶגְדּוֹ, וְאֵין צָרִיךְ לֹא עֵדִים וְלֹא הַתְרָאָה, וְאֵין מַתִּירִין לוֹ עַד שֶׁיְּרַצֶּה הֶחָכָם; וְאִם מֵת הֶחָכָם, בָּאִים שְׁלֹשָׁה וּמַתִּירִין לוֹ. הַגָּה: וְעַיֵּן לְעֵיל סוֹף סי' רמ"ג (בהג"ה), אִם דָּנִין בַּזְּמַן הַזֶּה דִּין תַּלְמִיד חָכָם. הַקּוֹרֵא לְחָכָם: מַלְשִׁין, אוֹ מַסוּר, אֵין לְךָ בִּזּוּי גָּדוֹל מִזֶּה, וּמְנַדִּין עַל זֶה (מהרי"ק שֹׁרֶשׁ ק"פ).
מח אִם נִדּוּ לְאָדָם אֶחָד עַל שֶׁעָבַר עֲבֵרָה, וְגָזַר הַשַּׂר עֹנֶשׁ עַל מִי שֶׁיַּחֲזִיק הַנִּדּוּי, חַיָּבִים לִכָּנֵס בְּסָפֵק עֹנֶשׁ כְּדֵי לְהַחֲזִיק דָּתֵנוּ. אֲבָל אִם נִדּוּהוּ עַל דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לַחֲבֵרוֹ, כְּגוֹן שֶׁהוֹלִיכוֹ לְעֶרְכָּאוֹת, אֵין אָנוּ חַיָּבִים לִכָּנֵס בְּסַכָּנַת הָעֹנֶשׁ. הַגָּה: וְעַיֵּן לְעֵיל סי' רכ"ח סָעִיף מ"ז וְגַם בְּסִימָן רל"ב סָעִיף י"ב. אַף עַל פִּי שֶׁחַיָּב אָדָם לִמְחוֹת בְּעוֹבְרֵי עֲבֵרָה, וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹחֶה, וּבְיָדוֹ לִמְחוֹת, נִתְפָּס בְּאוֹתוֹ עָוֹן, מִכָּל מָקוֹם אֵין אָדָם חַיָּב לְהוֹצִיא מָמוֹנוֹ עַל זֶה. וְלָכֵן נָהֲגוּ לְהָקֵל מִלִּמְחוֹת בְּעוֹבְרֵי עֲבֵרָה, שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ שֶׁיִּהְיוּ עוֹמְדִין עַל גּוּפֵנוּ וּמְאֹדֵנוּ (מהרי"ו סִימָן קנ"ז).
א סָעִיף א על דבר איסור כו'. ע"ל סעיף מ"ג אם מנדין באיסור דרבנן:
ב סָעִיף א מנדין אותו לאלתר. משמע אפי' בלא התראה מיהו בקונטרסים שהביא ב"י משמע דאפי' לדבר איסור לא נהגו לנדות אלא לאחר התראה:
ג סָעִיף א ואין נידוי פחות מל' יום. כ' ב"י בשם הקונטרסים דנ"מ אם חכם נדהו משו' כבודו והלך לו אין מתירין לו עד אחר ל' יום לדידהו ולדידן ז' ימים דכיון דהלך לו מסתמא ניחא ליה שיתירוהו אחר זמן זה וכן נראה דנ"מ למי שעומד במרדו ואמרינן לנדותו פעם שנית שמנדין לאלתר ושונין לאחר ז' ומחרימין אחר י"ד דהא בהא תליא כן נ"ל להלכה אבל לא למעשה מפני שלא ראיתי לא' מן הראשונים שכ' כן עכ"ל ור"ל דודאי אין לפרש דאין ביד הב"ד למעט הנידוי פחות מל' יום דהא ליתא כדלקמן סעיף ו':
ד סָעִיף א ממתינים לו עוד ל' כו'. עיין בח"מ סי' י"ט:
ה סָעִיף א בנידוי דידהו. כלומר של בני א"י:
ו סָעִיף א כנזיפה. ענין נזיפה הוא לקמן סעיף י"ד:
ז סָעִיף ב אין יושבין בד' אמותיו. וד' אמות אלו הן ח' אמות דהיינו שהוא באמצען וד"א לכל צד וד"א אלו תפסי אפי' בר"ה או בסמטא או בשדה הפקר אבל לא בבית אחר. מקונטרסים שהביא ב"י:
ח סָעִיף ב ואין מזמנין עליו כו'. דוקא נתנדה מחמת עבירה כדלקמן סעיף י"א אבל לא שנתנדה מחמת ממון כן הוא בתשו' הרשב"א שהביא בב"י לקמן:
ט סָעִיף ב אע"פ שהוא עבריין כו'. וכך כתב המחבר בא"ח סי' נ"ה סי"א:
י סָעִיף ב מותר להתפלל בעודו בב"ה. אלא א"כ פירשו עליו להחמיר בכך כ"כ המחבר שם סעיף י"ב:
יא סָעִיף ב שלא ידחוק יחידים כו'. כלומר אותן שבאו לארבע אמותיו אבל אותן שהיו תחלה שם ובא אצלן א"צ להתרחק כדלקמן בהג"ה:
יב סָעִיף ב ואסור בתכבוסת כו'. אבל א"צ קריעה ועטיפת ראש וכפיית המטה כאבל ומותר ברחיצה וסיכה ותשמיש המטה ובתפילין ושאלת שלום כן הסכמת רוב הפוסקים:
יג סָעִיף ב ובנעילת הסנדל כו'. וכ"פ בא"ח סימן תקנ"ד סעיף י"ז ולקמן סימן פ"ב ס"ד ותימה דבב"י פסק כאן דמותר בנעילת הסנדל וכ"כ הריב"ש ס"ס קע"ג בשם הרשב"א והכי נהוג:
יד סָעִיף ב ואסור ליכנס לביתו. בעודו בבית וכתב בד"מ דלא משמע כן מתשובה שאכתוב למטה (וכתבו הרב לעיל בהג"ה) ואפשר לחלק בין בית לבית הכנסת עד כאן לשונו ודבר פשוט הוא שהרי בקונטרסים גופיה כתב דטעם דד"א הוא מפני שהן חצרו:
טו סָעִיף ב ואין חלוק בין עומד כו'. וצ"ע אי מהלך תופס ארבע אמות. שם:
טז סָעִיף ג ומניחין אבן על ארונו. ואין צריך לעשות עליו גל כגלו של עכן:
יז סָעִיף ג ואין קורעין כו'. ע"ל סימן שמ"ה ס"ד וסי' שע"ז:
יח סָעִיף ג ולא חולצין כו'. אבל כבודם של חיים עושים לאבלים עומדים בשורה ומנחמין. רמב"ן. וגם לענין קבורה ותכריכי המת הוא כשאר בני אדם. תשובת רשב"א. וכתב עוד דאפילו מוחרם בקברי אבותיו הוא נקבר ומביאו ב"י ע"ש:
יט סָעִיף ו ויש רשות לב"ד כו'. ואין זה משום נשבע לבטל את המצוה דלמיגדר מילתא ב"ד מתנין לעקור דבר תורה:
כ סָעִיף ו שלא ימולו. צ"ע דהא כבר כתבו המחבר בסעיף י':
כא סָעִיף י שלא יזמן בשלשה. צ"ע דהא בזימון ובתפלה בי' בלא"ה כל מנודה אסור כדלעיל סעיף ב' והרמב"ן שכתב כן אפשר דסבירא ליה דמנודה אינו אסור בזימון וצירוף י' אלא שהרשות ביד ב"ד להחמיר עליו ולפי מ"ש לעיל דדוקא בנתנדה מחמת עבירה אינו מצטרף לזימון ולעשרה (כדמשני) [כמ"ש] בסעיף שאחר זה אבל לא בנתנדה מחמת ממון י"ל דהמחבר אשמועינן דבנתנדה מחמת ממון הרשות ביד ב"ד לנדות שלא יזמן בג' ולא יתפלל בי':
כב סָעִיף יא אם נתנדה על עבירה כו'. דמחמת שנעשה עבריין בעבירה חמורה שנתנדה עליה אינו ראוי לחבורה ודוקא נתנדה אבל עבר עבירה לחוד אע"פ שהוא עבריין מצטרף כדלעיל סעיף ב' בהג"ה ובממון אפי' נתנדה מצטרף:
כג סָעִיף יב אבל אבילות אין עליו. שאין אבילות לחצאין הילכך מותר בתכבוסת ותספורת ובנעילת הסנדל ונראה דלצירוף זימון ומנין מ"מ אסור אם נתנדה מחמת עבירה שהרי אין זה מטעם אבילות דהא אבל מצטרף לזימון ומנין כדלקמן ס"ס שע"ט:
כד סָעִיף יג אומרים פלוני יהא בנידוי כו'. ר"ל כשמנדים אותו סתם אמרינן שיהא בנידוי ל' יום:
כה סָעִיף יג אם היה הנדוי בשביל ממון כו'. בטור איתא (בלשון הראב"ד) או בשביל עבירה כו' ונ"ל שאינו מדוקדק דא"כ היאך כתב אח"כ ואפי' לא חזר בו מתירין אותו לאחר ל' דהיאך יתכן להתיר לו אם לא חזר מהעבירה וכן נתבאר בריש הסימן דאם לא חזר בו ממתינין לו עוד ל' יום כו' ודוחק לומר דהתם איירי שאינו בא לבית דין ומבקש שיתירוהו לו וכן בלשון הראב"ד גופיה שבאשר"י לא כתב או לדבר עבירה אלא כתב דבממונא מתירין אותו אחר ל' אפי' לא פייס לבעל דינו וכן הוא ברבי' ירוחם ני"ד ונ"ל דהאי ואפי' לא חזר בו [לא] קאי אלדבר עבירה ונראה של זה השמיט המחבר האי או לדבר עבירה:
כו סָעִיף יג ויש מי שחולק בזה. כב"י שהוא הרמב"ם שהעתיק לקמן סעיף מ"ז דבריו שכתב עד שירצה החכם וצ"ע קצת למה הביא כאן סברא הראשונה כיון שסתם לקמן כדברי הרמב"ם ואפשר דס"ל דחכם שאני:
כז סָעִיף יד וזה משפטו ושיהא מתחבא כו'. וכתב בקונטרסים משמע לי שאסו' בתספורת אותו היום דאין למתאנח ועצב [ראוי] לספר ולגלח עכ"ל ב"י:
כח סָעִיף יד זמן נזיפה. היינו ז' לבני א"י ויום א' לבני בבל כדלעיל ריש הסימן:
כט סָעִיף טו אבל אינו מנודה לשאר החכמים. אפי' הם קטנים ממנו. ב"י וד"מ וע' ס"ק ל' מ"ש בזה:
ל סָעִיף טו אבל מנודה הוא לשאר העם שאינם חכמים כו'. הוא ממשמעות ב"י והוא מדברי הרמב"ם אבל באמת פשט הש"ס והפוסקים משמע דדוקא לרב אינו מנודה אבל לשאר כל העולם מנודה אפי' לחכמים כמותו וכ"כ הרב חסדאי ובעל הקונדריסים והריב"ש דמנודה אפי' לחכמים כמותו כל שאינן גדולים ממנו ומביאם ב"י אלא שכתב דמדברי הרמב"ם שכתב) כל אדם משמע דאינו מנודה אלא לשאר העם ולא לתלמידים אפילו הם קטנים ממנו מאחר שהם ג"כ תלמידים ולענין מעשה אין בידינו להחמיר יותר ממאי דמשמע מדברי הרמב"ם עכ"ל ולפע"ד אין כדאי בדקדוק זה לפרש כל העם ולא חכמי' כיון שפשט הש"ס והפוסקים לא משמע כן והנך רבוותא דלעיל כתבו בפירוש דאפי' חכמים כמותו חייבים לנהוג בו נידוי וגם הטור כתב דנדויו נידוי לשאר כל אדם וכן משמע בש"ס פרק אלו מגלחין ריש (מועד קטן דף י"ז) מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב לרב הוא דאינו מנודה הא לכ"ע מנודה כו' משמע דלכ"ע מנודה אפילו לחכמים כמותו לבד מרבו וכ"כ רש"י דף ט"ז סוף ע"א אינו מנודה לרב אבל לכ"ע מנודה וכ"כ ר' ירוחם ני"ד ח"א אינו מנודה לרב אבל לכנ העולם מנודה ונראה שגם דעת הרמב"ם כן ולפ"ז כ"ש ברב שנידה שמנודה לשאר החכמים מיהו נראה [דדוקא] שאם התלמיד הוא ת"ח שראוי לנדות לכבודו וכדלקמן סעיף י"ח:
לא סָעִיף טו אפקירותא היא. מן התלמיד והתלמיד עצמו צריך נידוי:
לב סָעִיף טו ואין תלמידיו יכולים לעמוד בגזרותיו כו'. כ"כ הרב ג"כ לעיל ס"ס רכ"ח לענין גזירת הקהל:
לג סָעִיף טז למי שביזה בפניו. אע"פ שאינו בפני הרב:
לד סָעִיף טז אינו מנודה לרב. וה"ה לגדול מן התלמיד בחכמה. ריב"ש ונראה דאפילו אותו גדול הוא תלמיד של אותו הרב שנידוהו לכבודו מ"מ כיון דאינו מנודה לרב אינו חייב לנהוג בו נידוי:
לה סָעִיף יח אבל לא מחרימין. (על) [מלשון] זה משמע דאפי' אחרים אינם יכולים להחרים לכבוד הרב אע"פ שאין הרב מחרים בעצמו וכדעת ב"י מיהו היינו דוקא יחיד אבל ב"ד פשיטא שיכולים להחרים:
לו סָעִיף יח אפילו אם הבטיח הרב לפייסו אח"כ. כלומר אפי' אם הבטיח אחר הנידוי לפייס ל"מ עד שיעשה וע"ל סי' רמ"ג ס"ח אם ת"ח בזמן הזה יכול לנדות לעצמו:
לז סָעִיף יט זקן שנידה כו'. כלומר ת"ח שנידה אע"פ שנידה כהלכה דהעושה כן חייב נידוי מ"מ כיון דלא מתכוין לכבוד התורה אינו נידוי וכדמפרש הרב ואזיל:
לח סָעִיף יט פירוש שלא נתכוין כו'. ובהג"מ בשם הרמ"ך פי' דהיינו כשלא ביזהו כלל אלא שאינו מכבדו כמו שחייב לכבדו בקימה והידור אין נידויו נדוי ומהרי"ק בשם מהר"מ פירש דאיירי בנידהו לפני רבו (וכמ"ש הראב"ד והמחבר לעיל סט"ו) ועוד תירץ דמיירי שנידה אותו בשביל שמעכב ממונו שלא כדין אף ע"פ שכהלכה נידהו אין נידויו נידוי וכ"כ הרא"ש בתשו' וע"ל סמ"ו:
לט סָעִיף כ מנודה לעירו כו'. פי' הב"ח דהיינו במנודה מחמת כבוד דאפקיר כנגדם אע"פ שלא הפקיר בבי דינא אבל במנודה לב"ד מחמת דלא ציית דינא או באפקרותא דב"ד [או] לדבר עבירה דינו שוה בין לעירו ובין לעיר אחרת דלכל ישראל הוא מנודה וחייבים לנהוג בו נידוי וכ"פ העט"ז:
מ סָעִיף כ לשאר העיירות כיוצא בה. אבל לא לעדיפי מינה כמ"ש ב"י:
מא סָעִיף כא מנודה לנשיא. שנידוהו לכבודו:
מב סָעִיף כד או ביחיד מומחה. נראה דהאידנא ליכא יחיד מומחה כמו לענין נדרים לעיל ר"ס רכ"ח אבל מדברי הב"ח שכתב כאן סתמא דנקטי' דמותר ביחיד מומחה אפי' שאינו סמוך לא משמע כן ונראה לחלק דהתם בעינן גמיר וסביר בדיני נדרים משא"כ הכא:
מג סָעִיף כה שצריך שיהיו גדולים כו'. כתב הראב"ד בהשגות פ"ז דהא דבעינן המתירים כחשבון המנדים וכחשיבותן היינו כשבאין להתיר תוך זמן הנדר אבל כשישלים הזמן כל ג' או יחיד מומחה מתירין לו אי נמי כשנידהו יחיד אפילו אינו מומחה על דבר עבירה כשישלים לו זמן מתירין לו כל ג' או יחיד מומחה אבל נידוהו רבים צריכים רבים כמותן להתירו עכ"ל ומביאו הב"ח ועיין מ"ש לעיל סעיף א' בשם הקונדרסים:
מד סָעִיף כו וצריך שיתירו גם הם. או בני אדם כנגדם חשובים כמותם [כן] כתב הטור בשם הראב"ד: נידוהו ואינו יודע מי נידהו אין אחרים יכולים להתירו אלא הנשיא (ש"ס):
מה סָעִיף כח צריך לנהוג כו'. ע"ל סי' ר"ח ס"ק י"ד מ"ש בזה:
מו סָעִיף כט י"א דבדיעבד הותר. דטעמא דמלתא דאין מתירין לו אלא בפניו הוא משום חשדא דפעמים שיתירוהו והמנודה לא ידע וכשלא ינהגו בו נידוי יבא לחשדן ויבאו ג"כ לזלזל פעם אחרת בנידוי אבל נידהו שלא בפניו ליכא חשדא דאף הוא סובר שמא התירוהו שלא בפניו כשם שנידוהו שלא בפניו ולפ"ז כל שהודיעוהו דליכא חשדא מתירין לו שלא בפניו (אפי' לכתחלה) וכל שהתירוהו נמי אפילו לא הודיעו מותר (דכולי האי לא גזרו) כ"כ הר"ן מיהו הרא"ש הביא די"מ דאפי' דיעבד אינו מותר ומשמע מדבריו דאפילו לכתחלה לכ"ע אין להתיר לו אפילו ע"י שיודיעוהו:
מז סָעִיף לא אפילו אם קבע כו'. אע"פ שלא הגיע הזמן דלא אמרו שאינו יכול להתירו עד שיחול אלא גבי נדר אבל נידוי קל טפי בהתרה שהמנדה מתיר לעצמו (כדלקמן סעיף ל"ג) כ"כ הרא"ש בתשובה והעט"ז וכב"י דאפי' נידוהו אחרים דינא הכי כך פסק הב"ח ותימה דלעיל סימן רכ"ח סי"ז פסקו המחבר והעט"ז והב"ח דה"ה דהמנדה עצמו על תנאי שאין מתירין לו עד שיחול כמו נדר והוא דעת הרשב"א וכן בב"ח סי' רכ"ח כתב אדברי הרשב"א והרא"ש כ' בתשובה נידוי שנידה ע"ת יכול להתירו אע"פ שלא חל ע"כ וצ"ע ולענין הלכה אע"פ שפסקו הב"י והב"ח כאן כהרא"ש ודלא כהמרדכי פרק האומנין הרי נראין הדברים דאישתמיטתהו דברי הרשב"א ועוד שהרי הם עצמם פסקו בסי' רכ"ח כהרשב"א הלכך אין מדבריהם הכרע והדרינן לכללא דיחיד ורבים הלכה כרבים דהרא"ש ה"ל יחידאי לגבי הרשב"א והמרדכי (והוא בריב"ש ס"ס רע"ב) וכ"נ מדברי הריב"ש שהביא הב"י בסי' רכ"ח ד' רס"ח ע"א שכ' על מי שקבל עליו בחרם לעשות דבר פלוני תוך שנה הרי זה כמו שנשבע שמכאן ועד זמן פלוני יעשה דבר פלוני שמעתה חלה עד שיעבור הזמן כו' וכן מוכח להדיא מדבריו בתשובה סי' קפ"ה וסי' רפ"ב שכתב מה שנסתפק לכם בהיתר החרם הוא מחמת שלא הגיע הזמן פרעון עדיין בשעת היתר החרם ואין מתירין הנדר עד שיחול וה"ה לחרם ושבועה אין בזה חשש שלא נאמר זה אלא ביחיד הנודר אבל בחרמי תקנות הקהל לא כו' והרי כאלו התנו כן בפירוש בשעת הנדר והחרם כו' וכ"נ עיקר:
מח סָעִיף לב שאין לו התרה. שכיון שנידה עצמו בעה"ב הכניס עצמו בנידוי שלמעלה ומי יתירנו לו:
מט סָעִיף לג דרך שבועה. שאמר אני נשבע להיות בנידוי אם אעשה דבר פלוני. ב"י ופרישה:
נ סָעִיף לד שצריך עשרה כו'. נראה מדברי הב"ח דה"ה לעיל סעיף ל"ג בת"ח דאינו יכול להתיר לעצמו צריך י' שיתירו לו וע"ש:
נא סָעִיף לד עשרה שיתירו לו. כדלקמן סעיף ל"ה גבי חלום אבל א"צ ששונים הלכות דשאני התם דחמיר טפי שנידוהו מהשמים. הרא"ש וטור:
נב סָעִיף לה ואפילו התירו לו בחלום אינו כלום. שא"א לחלום בלא דברים בטלים וחיישינן שמא הנידוי אמת וההתרה אינה כלום וע"ל סי' ר"י ס"ב:
נג סָעִיף לה וצריך עשרה כו'. משום דיש לחוש שמא בשליחות המקום נתנדה וכל בי עשרה שכינתא שריא:
נד סָעִיף לה וי"א דאין לו התרה רק ע"י עשרה ששנו הלכות. ואם לא מצא יש לו התרה ע"י י' ששנו משניות ויתירו לו ביחד ואם לא מצא סגי בזה אח"ז. כ' ב"י בשם מ"כ מי שנידוהו בחלום ובאים להתירו לו יאמרו מחמת דאישתמית פלוני בחלמיה מותר יהא ליה לא יסורי' ולא קללה יבואו עליו ויאמרו יחי ראובן ואל ימות וגו' תודיעני אורח חיים וגו' ה' שמעתי שמעך וגו' ויאמרו ג"פ ויעבור וגו' ע"כ וכ"כ העט"ז כתב הר"ן צ"ע במי שנידוהו בחלומו אם צריך לנהוג בכל דיני המנודה ומביאו ב"י ומסתימת דברי הפוסקים משמע דשוה למנודה בכל דבר:
נה סָעִיף לו אם מצא השליח כו' דמסתייע מלתא כיון שמצאם מכונסים:
נו סָעִיף לו ואי לא לא. דהוי כנידהו בפניו שאין מתירים לו אלא בפניו אבל ע"י מנודה עצמו ודאי מועיל אפי' ע"י חיזור בני אדם. תוספות:
נז סָעִיף לז שלא יהא מכשול לאחרים. שאינם יודעים שנידה את זה:
נח סָעִיף לט אע"פ שאינו נסמך. ובמהרי"ק שורש ק"ע נוטה לומר דאפילו אינו גדול כמותו ע"ש:
נט סָעִיף לט והאחר אינו תלמיד חכם. אע"פ שלא למד מעולם לפני המנודה. מהרי"ק שם. ולכאורה קשה דהא כ' מהרי"ק שם דהיינו דוקא למ"ד שצריך שהמתנדה נידהו אבל להרמב"ם שסובר שהב"ד נזקקין לו לנדותו ל"ש ת"ח ל"ש ע"ה כיון שאין זה חייב נידוי ב"ד חייבים לנדות המנדה עכ"ד ומביאו ב"י וא"כ הא לקמן בסעיף מ"ג העתיק המחבר לשון הרמב"ם ואפשר דהמחבר פליג אמהרי"ק בהא אלא ס"ל כדפירש הרמ"ך דברי הרמב"ם דלקמן דמיירי בנידה לת"ח דוקא ומביאו ב"י א"נ ס"ל כהרשב"ץ דלקמן ס"ק פ"ו והכא מיירי באינו רגיל בכך:
ס סָעִיף לט וה"ה תלמיד כו'. כתב מהרי"ק שם דמדברי תשובת מהר"מ נראה דאם פשע הרב ונידה בענין שה"ל לחוש שמא אינו חייב נידוי אם אמר התלמיד אדרבה נידויו נידוי ומביאו ב"י וד"מ ועיין במהרי"ק עצמו שהאריך בזה:
סא סָעִיף לט מ"מ נידוי השני ג"כ אינו כלום כו'. ואפי' לדעת הרמב"ם שב"ד נזקקין ומנדין אותו הכא אין נזקקין. ריב"ש שם:
סב סָעִיף מ ת"ח כו'. בתשובת הרא"ש איתא ת"ח או ש"ץ כו' ונראה דמיירי בנידהו הש"ץ בשליחות ב"ד:
סג סָעִיף מ עד שנידהו. ומיירי שנידהו כדין וכן בעט"ז גרס שביזהו רשע עד שנידהו וכן הוא בתשובת הרא"ש משמע דה"פ שביזה את החכם עד שבשביל כך נידהו ואחר שנידהו א"ל הרשע אדרבה וא"כ ודאי דכדין נידהו דהרי מנדין המבזה את החכם כדלקמן רסמ"ג:
סד סָעִיף מא אח גדול כו'. כפול לעיל סי' ר"מ סעיף כ"ג ושם מבואר הטעם:
סה סָעִיף מב לעולם. אפילו חזר וסרח כמה פעמים:
סו סָעִיף מב מלקין אותו בצנעא. שנאמר וכשל גם נביא עמך לילה אע"פ שכשל כסהו כלילה ואומרים הכבד ושב בביתך:
סז סָעִיף מב ושם שמים מתחלל על ידו. עד שאומרים עליו שרא ליה מריה לפלני':
סח סָעִיף מג המבזה את החכם. והוא שראוי להורות ויגע בתורה. בית יוסף בשם הקונטרסים:
סט סָעִיף מג המבזה שליח ב"ד. עי' בח"מ ס"ס ח':
ע סָעִיף מג המזלזל בדבר א' מדברי סופרים. הקשה הר"ן דבקצת דוכתי אמרינן דמאן דעבר אמידי דרבנן מלקינן ליה אבל לא משמתינן ליה ותירץ דבמילתא דעיקרה מדרבנן דכי עקר לה עקר לכולה מצוה משמתינן ליה אבל בדבר שעיקרו מן התורה והוא עובר על מה שאסרו חכמים מכין אותו מכת מרדות וכתב עליו בכ"מ וז"ל וק"ל דהא נט"י אין עיקרה מן התורה אם לא על ידי אסמכתא לכך נ"ל דהמפקפק בדבר מד"ס חמיר טפי מעובר על דבר מדבריהם ולפיכך אע"פ שהעובר אינו חייב אלא מכת מרדות המפקפק או המזלזל חייב נידוי עכ"ל ולא ידענא מאי קשיא דהא אדרבה נט"י כיון דאין עיקרה מן התורה אלא ע"ד אסמכתא מנדין אותו דכי עקר לה עקר לכולה מצוה וכ"כ הר"ן פרק מקום שנהגו להדיא וז"ל וי"ל דבמילתא דעיקרה מדרבנן דכי עקר לה עקר לכולה מצוה משמתינן ליה כי האי וכדאמרינן נמי את מי נדו את ר"א בן הצר שפקפק בנט"י כו' ועל תירוצו עדיין קשה קושית הר"ן דאמאי משמתינן על המחלל י"ט שני של גליות והעושה מלאכה בע"פ אחר חצות וכן הרואה את המת ואינו מלוהו לקמן סי' שמ"ג וא"כ צ"ל כהר"ן:
עא סָעִיף מג ה' מי ששלחו. עיין בח"מ סי' י"ח:
עב סָעִיף מג ו' מי שלא כו'. עיין בח"מ סי' ק':
עג סָעִיף מג ח' המוכר כו'. עיין בח"מ סי' קע"ה ס"ח:
עד סָעִיף מג ט' המעיד כו'. עיין בח"מ סי' כ"ח ס"ג:
עה סָעִיף מג י' טבח כהן. ע"ל סי' ס"א סעיף כ"ד:
עו סָעִיף מג י"א המחלל כו'. עיין בא"ח ר"ס תצ"ו:
עז סָעִיף מג י"ב העושה כו'. עיין בא"ח ר"ס תס"ח:
עח סָעִיף מג י"ג המזכיר כו'. ע"ל סל"ז:
עט סָעִיף מג ט"ז המחשב כו'. נראה דהיינו דוקא כשמחשב וקובע ע"פ שהיו רגילים לקבוע בא"י בזמן שהיה בהמ"ק קיים אבל לחשב בתקופות ומזלות כמו שנהגו האידנא אדרבה מצוה היא כדאמרי' [שבת ע"ה] כל היודע לחשוב תקופות ומזלות ואינו חושב עליו הכתוב אומר ואת פועל ה' לא יביטו וגו':
פ סָעִיף מג י"ט טבח כו'. ע"ל ס"ס קי"ט:
פא סָעִיף מג כ' טבח כו'. לעיל סי"ח סט"ז וכבר נתבאר שם דאין דין זה נוהג עכשיו:
פב סָעִיף מג כ"א המקשה כו'. עיין בא"ע סכ"ג ס"ג:
פג סָעִיף מג כ"ב המגרש כו'. עיין בא"ע סי' קי"ט ס"ה:
פד סָעִיף מג כ"ג חכם כו'. לעיל סמ"ב:
פה סָעִיף מג כ"ד המנדה כו'. לעיל סל"ט:
פו סָעִיף מג המנדה למי שאינו חייב נידוי. ובא לב"ד להתרעם עליו שנידהו שלא כדין ב"ד מנדין אותו עכ"ל עט"ז והוא מב"י ומשמע דכל שלא בא לב"ד לקבול עליו אין ב"ד נזקקין לנדותו וכ"כ בעל מגדול עוז ספ"ז מהל' ת"ת ובכ"מ כתוב שהרשב"ץ בתשובה תירץ בשם ר' שם טוב דהכא מיירי במי שרגיל בכך שב"ד נזקקין לנדותו משמע דברגיל אפי' אינו קובל עליו הב"ד נזקקין לנדותו:
פז סָעִיף מד חכם שהורה כו'. עיין בא"ע סימן י"ז:
פח סָעִיף מד וכן מי כו'. ע"ל סי' ר"ח כב"י דכל אלו שנזכרים בסעיף זה הם בכלל דברים שהוזכרו בסעיף הקודם דהוי בכלל המזלזל בדבר אחד מדברי סופרים כו' ע"ש ואין להקשות א"כ למה חשב י"א המחלל י"ט שני וי"א העושה מלאכה בערב פסח ויש לומר דקמ"ל בהנך אע"ג דליכא אלא מנהג מנדין ליה ומ"מ למ"ש בשם הכ"מ לעיל ס"ק ע' דמזלזל דוקא היינו דמפקפק קשה דלא הוי הנך בכלל וגם לפי' הר"ן צ"ע ויש ליישב בדוחק וצ"ע:
פט סָעִיף מה ואם דינו דין פסוק. שחייב נדוי:
צ סָעִיף מה מנודה לכל ישראל. דהוי כנדוהו ב"ד:
צא סָעִיף מה אלא לקטנים ממנו. לכאורה הלכה מגומגם דמשמע דלקטנים ממנו אפי' הם חכמים מנודה וכ"מ מלשון ב"י שכתב אבל מנודה הוא לתלמידיו לאותן שאינם גדולים ממנו כו' וזה אינו דדוקא כשאינם חכמים מנודה להם וכמ"ש לעיל סעיף ט"ו ס"ק כ"ט לדעת המחבר ולפי מה שכתב שם ס"ק ל' הכא מנודה אפי' לחכמים כמותו כל שאין גדולים ממנו:
צב סָעִיף מו ומסרב לפרוע כו'. אבל אם דוחהו איזה דחייה כגון אין לי מעות עכשיו וכה"ג לא הוי נדוי מהרי"ק וכן כשכופהו לצורך המס ולא נתחייב לגמרי אין נידויו נידוי כדאיתא בהגהת אשיר"י:
צג סָעִיף מו נידויו נידוי. אפי' אין שמעון ת"ח. כן הוא בהגהת אשיר"י:
צד סָעִיף מו וי"א כו'. אפי' ת"ח אינו יכול לנדות דאין אדם יכול לנדות לעצמו בשביל ממון בשום ענין וע"ל סי"ט ס"ק ל"ח:
צה סָעִיף מו כל שכן אם חבירו מזומן לו להיות לו ציית דין. אלא שכופר שאינו חייב לו:
צו סָעִיף מז אם יש עדים כו'. ולפעמים א"צ עדים כשרים אלא אפילו אשה או קטן או קרובים נאמנים בדבר של קטטות כ"כ מהרי"ק שורש ק"פ וכן כתב הרב בח"מ ס"ס ל"ז:
צז סָעִיף מח וע"ל סי' רכ"ה סמ"ז: וסי' רל"ב סי"ב כצ"ל:
א סָעִיף א ואפילו יש לחוש שע"י כן יצא לתרבות רעה. תמיה לי האי מילתא טובא דהיאך נחוש לאיסור שעושה זה ונביאהו לידי תרבות רעה ח"ו אשר כל באיה לא ישובון והנה מקור דין זה בפסקי מהרא"י סי' קל"ח וז"ל וראיה ממה שמצאתי בקובץ שהוכיח מהא דאמר באגודה פרק הנושא שאמר רבינו הקדוש בעת פטירתו בדרך נבואה דרב אחא בר יאשיה שמתינהו להנהו דאקפו פירי בכוורא וחללו שבת ואשתמוד משום דשמתינהו וקשה מאי קמ"ל תלמודא בהאי מילתא ורבינו הקדוש גופיה למאי הלכתא ניבא דבר זה אלא לאשמועינן דאפילו אם נראה לחכמים שמפני שהן מנדין מאן דהו שבשביל כך יצא לתרבות רעה לא יניחו עבור זה מלעשות כהלכה עכ"ל. ומ"ש בשם פרק הנושא הוא ט"ס אלא האי נבואה דרבי היא בפרק עשרה יוחסין (קידושין דף ע"ב) ולעד"נ דמהא אין ראיה כלל דהתם משמע שרבינו הקדוש בא להזהיר את השומעים שידעו שיש פסולים בבבל כמו שאמר התם טובא דיש מקום שכולם ממזרים ויש מקום שיש ב' אחים שמחליפים נשותיהם זה לזה וע"ז אמר ג"כ שיש מקום בבבל שסרו היום מאחרי המקום ברוך הוא דשמתינהו רב אחא כו' ועל כן יש להתרחק מהם וא"ל הלא המפורסם א"צ ראיה ולא דמי לשאר המקומות שהזהיר שיש ממזרים שהם אינם ידועים משא"כ בזה שהמיר ובודאי בלאו הכי יפרשו מהם לזה אימא לך דמכ"ש לק"מ דכוונתו של רבי היתה להוכיח שהנבואה דבר בו בשאר הדברים שאמר אף שלא היו מבוררי' בעיני השומעים ויביאו ראיה מדבר זה שיראו שהוא יודע בא"י מה שנעשה היום בבבל מהנך דשמתינהו רב אחא וזה א"א כי אם בדרך נבואה מזה ידעו שגם בשאר הדברים רוח ה' דבר בו כנ"ל ברור כוונת נבואה זו ויש לי להביא ראיה איפכא מתלמוד ערוך פ"ק דקדושין (דף כ') שמי שנמכר לעבודת אלילים עצמם דהיינו לחטוב לה עצים ושאר צרכים לא לשם אלהות ואמרה תורה שצריך לגאול אותו דתנא דבי ר' ישמעאל הואיל והלך זה ונעשה כומר לעבודת כוכבים אימא לידחי אבן אחר הנופל כלומר שלא תהא לו גאולה ת"ל גאולה תהיה לו והנה ק"ו יש כאן דמה התם שכבר נעשה כומר לעבודת כוכבים ואפ"ה הזהיר' תורה בקום עשה שחייבין לפדותו ק"ו בזה שעדיין לא התחיל בעבודת כוכבים כלום פשיטא שצריכים אנו להיות נזהרים להיות לפחות בשב ואל תעשה ולא לעשו' מעשה להביאם לידי עבודת כוכבים ודאי זה דבר שאין שוה על הלב להניחו וראיה עוד ממ"ש הגאון מוהר"ר יודא מינץ ז"ל בתשובה סי' ה' וז"ל ובראותי שא"א להציל שתי נפשות מישראל שלא יצאו לתרבות רעה ח"ו אמרתי להתיר מינקת חבירו כו'. ומביא ראיה מפ' השולח (גיטין ד' ל"ח) ההיא איתתא דהוה עבדי אינשי בה איסור' אמר אביי אי לא דאמר שמואל כל המשחרר עבדו עובר בעשה כו' ע"ש וא"כ ק"ו בזה שאין לעשות מעשה שיש חשש ממנו כנ"ל ברור שאין לעשות למעשה כהג"ה זאת אע"פ שהיא מהלכה ממקום קדוש בעל אגודה ז"ל ובאגודה שלנו לא נמצא זה כלל . ועיין מ"ש בס"ס זה בשם רש"ל:
ב סָעִיף ב אבל אם לא נדוהו בפירוש. פי' שלא פירשו בנידוי שלא יצטרפוהו למנין:
ג סָעִיף ו ולגרש את בניו מבית הספר כו'. כן כתב הר"ן בשם רב פלטוי גאון ורש"ל כתב ע"ז בפרק הגוזל בתרא סי' י"ג חלילה במה שהעולם אינו מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות לבטלם בשלמא מילה שעיקר המצוה תלויה באב והיא כבודו וכן לקבור מתו עליו מוטל שלא להלין והיא כבודו כופין אותו עד שיקבל עליו תשובה ואח"כ מלין וקוברין אבל בת"ת של תינוקות שאין לו תשלומין ועליו נאמר אם תעזבני יום יומים אעזבך פשיטא דלית טעמא להא מילתא גם מה שכתב להוציא את אשתו מבהכ"נ לא נהירא אם הוא חטא היא מה חטאה כו' לא אאמין שיצאו ב' דברים אלו מפי הגאון עכ"ל ויש לתמוה על תמיהתו לפי דעתו היה לו יותר לתמוה על שלא יקברו לו מתו אם הוא חטא אותו נפש מה חטאה שתהא מוטלת בבזיון וכמ"ש הטור סי' שמ"א דבזיוני דכולי חיי הוא ונלע"ד דהאי גאון לא מיירי אלא מבניו הקטנים שאין בהם זכות מצד עצמן עדיין אלא תלויים ועומדים בזכות של אביהם אותם יש רשות לעכב הקבורה אבל לא גדולים שהם בני קבולי שכר או עונש מצד עצמם ומזה הטעם נתן הגאון רשות גם כן לגרש בניו מבית הספר והיינו הקטנים אבל באשתו ודאי אין שום טעם לבזותה דהיא עולה עמו ואינה יורדת עמו כנלע"ד:
ד סָעִיף ז אף אם לא יחזור כו'. האי לא יחזור נראה פירושו שאינו מתחרט על מעשיו ואינו מבקש תשובה על מה שעשה אבל מ"מ אינו מוסיף לעשות החטא עדיין וכמ"ש הבית יוסף בשם נימוקי יוסף בסי' זה אבל אם הוא מוסיף ועושה זה החטא פשיטא שאין זה תלוי בזמן אלא לעולם נחשב לו כאילו אותו היום מחדש וזה נ"ל פשוט:
ה סָעִיף ח להחמיר עליו עוד ולהחרימו כו'. בב"י הקשה על הטור שכ"כ דהרי כבר כתב שלאחר ששונין בו ב"פ ל' יום בנדוי מחרימין אותו ומהו זה שכתב כאן שאם ירצו ב"ד יעשו כן וא"ל דקמ"ל דיש כח בידם לעשות כן להחרים אע"פ שלא היה עדיין בנדוי דהא כתב הטור בסמוך שאין מחרימין אלא עד שיתקשה שתי פעמים שבפעם הא' מנדין ושונין עד ל' יום וממתינין עוד כו' ויש מתרצים דכאן מיירי שהוא מבקש שיתירו לו דאם [לא] כן היאך אמר הטור וכשיגיע הזמן מתירים לו מיד הא בעינן שלשים יום אחרים כמ"ש לעיל אלא ע"כ דבקש מב"ד ההתרה וקמ"ל כיון דלא חזר בו לא מיבעיא שיכולים לנדותו אלא אפי' להחרימו רשאים אע"פ שהוא מבקש שיתירו לו ואין זה במשמעות הלשון ולעד"נ דהטור תנא והדר מפרש דהיינו בתחלה כתב שיש בעונש נדוי דבר זה לרחקו עד ס' יום ואח"כ להחרימו וה"א דהחיוב הוא כן דכל מי שבא לכלל נדוי חייבים ב"ד לנהוג כמ"ש לעיל דהיינו כשיעור הימים ואח"כ להחרימו וחדא תלוי בחבירו ולא תמצא זה בלא זה ע"כ אמר שאינו כן אלא כל אלו הפרטיים בנדוי אינם הכרחיים אלא הרשות ביד ב"ד לנהוג כן בין במנהג הימים שאין צריכין דוקא ל' יום וכן אין צריך להחרימו בהכרח אלא ברצון הב"ד תלוי הדבר ובזה מתורץ גם מה שקשה על הש"ע סעיף י' שכתב שלא יזמן בג' כו' שזהו נזכר כבר בדין נדוי אלא דקמ"ל דברצון הב"ד תליא מילתא שיש להם רשות לעשות כן אבל אינו מוכרח כנ"ל ברור:
ו סָעִיף יג הא דאמרינן כו'. זו דעת הראב"ד באשר"י וטור ונבאר דבריו בסייעתא דשמיא ויתבאר שמ"ש רמ"א ותוך ל' יום כו' אינו מדוקדק אע"פ שהוא נמשך מדברי הקונטרסים שהביא ב"י ת"ר אין נידוי פחות מל' יום והקשה הראב"ד מדאיתא בגמרא שאביי ס"ל דבממון אמרינן טוט אסור וטוט שרי פירוש שיוכל ב"ד להוציאו מן החרם אפי' לאלתר אם פייס בעל דינו אבל לאפקירותא בעינן ל' יום דוקא ופסק הרי"ף דלא כאביי אלא אפי' באפקרותא סגי אי פייס לבעל דינו אפי' לאלתר א"כ במאי מיירי ברייתא דאין נידוי פחות מל' יום אי דפייס לבע"ד הא לאלתר שרינן ואי לא פייסיה לבתר ל' מי שרינן וי"ל דמיירי דפייסיה לבע"ד וה"ק אין מנדין אותו תחילה לפחות מל' יום ואם חזר בו מתירין לאלתר כו' א"נ דלא פייסיה ואפ"ה אחר ל' יום מתירין לו שכבר קיבל דינו והוא שיבוא לב"ד ויבקש שיתירו לו כו' ופסק הטור והש"ע כב' התירוצים לקולא דהיינו פייסו מתירין אפי' תוך ל' ואחר ל' אפי' לא פייסו אלא שבקש מב"ד להתיר והנה על קולא השניה חולק הרמב"ם וס"ל דאין מתירין לעולם עד שירצה החכם שביזהו כמ"ש ב"י אלא דגם על קולא הראשונה כתב ב"י בשם קונטרסים דהרא"ש חולק וס"ל כאביי דלאפקירותא בעי' דוקא שלשים יום ולא כהרי"ף ותמה ב"י מאין לבעל קונטרס לומר כן ואני אומר דודאי אותו בעל קונטרס לא דק בזה דהא בתשובת הרא"ש כלל כ"א פסק להדיא כדברי הרי"ף דל"ש ממון ול"ש אפקירותא סגי בפייסו לבע"ד אפילו לאלתר וגם בפ' אלו מגלחין מביא דברי הראב"ד ולא חלק עליהם והיאך נאמר שחולק עליהם. ע"כ ברור דמ"ש רמ"א י"א דהיינו דעת הרא"ש שתוך ל' לא מהני פיוס וחזרה זה אינו מתוקן דהרי"ף והרמב"ם והראב"ד והרא"ש כולהו ס"ל האי מילתא ואין חולק על קולא הראשונה שזכרנו: והב"י רצה ליישב דעת הקונטרס מהא דאיתא ריש אלו מגלחין במועד וחשיב שם המנודה שהתירו לו חכמים פי' שלא היה יכול לגלח קודם הרגל דמנודה אסור בתגלחת ופריך בירושל' הביאו הרא"ש במה אנן קיימין אם התירו לו קודם הרגל יגלח פירוש למה לא גילח קודם הרגל ואם לא התירו לו קודם הרגל אל יגלח פי' אל יגלח ברגל דלאו אנוס היה קודם הרגל דה"ל לפייס בע"ד כדי שיתירו לו אלא בהתירו לו קודם הרגל וחל ל' שלו ברגל שאין נדוי פחות מל' יום מזה שמעינן דס"ל להרא"ש שהביא זה הירושלמי דאין נדוי פחות מל' יום ולא כמ"ש הרי"ף והראב"ד דלא בעינן ל' והוא דבר שאין הדעת סובלו דהרי גם הטור כתב כאן כהרי"ף והראב"ד ואפ"ה כתב בא"ח סי' תקל"א דדוקא אם חל יום ל' שלו ברגל כמ"ש הירושלמי שאין נדוי פחות מל' וכן הרא"ש ויהיו דבריו סותרים זא"ז בחד פירקא בפרק אלו מגלחין שבראש הפ' מביא הירושלמי הזה ובסמוך אח"כ כתב כדברי הרי"ף והראב"ד והב"י תירץ שם דהרא"ש מפרש הירושלמי דמה שאמר אביי דלאפקירותא בעינן ל' יום פי' דבתוך ל' יום אין שייך היתר כלל אפילו על אחר ל' יום וע"ז קאמר הרי"ף דלית הלכתא כן אלא עכ"פ מהני ההיתר בתוך שלשים יום על אחר שלשים יום אבל עכ"פ בעינן ל' יום לכולי עלמא ותמהתי על פה קדוש יאמר כן דהא הרי"ף והרא"ש הביאו ראיה דלית הלכתא כאביי מהנהו עובדי דריש לקיש ורב הונא דשמתוה לאיתתא דאפקה הזכרת השם מפומה כו' והתם לא המתינו כלל ל' יום וכמדומה שלא עיין הרב ב"י בזה כל הצורך. ולמו"ח ז"ל ראיתי שכ' בא"ח לתרץ דבא"ח מיירי שלא פייס לבע"ד רק פייס לב"ד שיוציאוהו מן החרם דמהני אפילו תוך ל' יום לענין שיהא מותר לאחר ל' יום מש"ה בעינן ל' יום דוקא ואחר ל' יום מגלח אפילו ברגל ודרך זה פלאי ביותר דא"כ ודאי אסור לגלח ברגל כיון שהיה אפשר לו לפייס בעל דינו ואז היה שרי לגלח לאלתר קודם הרגל וע"כ אסור לגלח ברגל וכמו שהקשה בירושלמי ולא מצינו שאיכפת לן בבקשה מב"ד אלא לאחר ל' יום שכבר סבל דינו כמ"ש הטור כאן בשם הראב"ד אבל לא תוך ל' יום לענין שיוכל לגלח אחר ל' ברגל זה לא היה ולא נברא: והנלע"ד בזה כי יש להקשות על הירושלמי והטור שפסק כוותיה דבעינן שהתירו קודם הרגל מה אכפת לן בזה הא לא שלמו ל' יום עד הרגל ולמה לא יהיה מותר לגלח אפי' לא התירו אלא ברגל ולמה היה לו לבקש היתר קודם הרגל כיון שעדיין נמשך הנדוי עליו והתוס' ר"פ אלו מגלחין הביאו ג"כ זה הירושלמי בלשון זה בירושלמי פריך והלא פשע שלא בא לפני המועד לפני חכמים להתיר לו ומשני שכלו לו ל' יום של נידוי במועד דאין נדוי פחות מן ל' יום עכ"ל הרי שלא הצריכו היתר קודם הרגל באמת וכן מוכח בגמרא שלנו בפרק אלו מגלחין דאמר רבא מי קתני שהתירוהו חכמים שהתירו לו חכמים קתני דאזיל ופייס לבעל דינו פירש"י ברגל התירו לו חכמים שבאותו דור וא"כ אמאי פסק הטור שהתירו לו קודם הרגל והלא תלמוד דידן עיקר ותו יש לי לדקדק בלשון הטור א"ח שכ' וז"ל וכן המנודה שלא היה יכול לגלח קודם שהרי המנודה אסור בתגלחת וכגון שהתירו לו קודם הרגל וחל יום ל' ברגל שלא היה יכול לגלח קודם שאין נידוי פחות מל' יום אבל אם נשאר בנדוי שלא ביקש שיתירו לו וברגל ביקש שיתירו לו לאו אנוס הוא ואינו יכול לגלח עכ"ל דקשה דמשמע דגם בסיפא מיירי שא"א לצאת מהנדוי קודם הרגל כמו ברישא אלא דבסיפא מיירי שלא ביקש קודם ואמאי סיים דלאו אנוס הוא אכתי אנוס הוא מצד שלא כלו הל' יום. ע"כ נלע"ד דפשוט דלכולי עלמא מתפרש הברייתא דאין נדוי פחות מל' יום על ב' דרכים דהיינו אם הנדוי תלוי בזמן כגון שא"א לפייסו שהלך החכם שביזהו או שאר אונסים או שראו חכמים להחמיר עליו להיות בנדוי איזה זמן וכמ"ש לקמן סעיף מ' בזה אמרי' כפשוטו אין נידוי פחות מל' יום אבל אם תלוי בפיוס החכם אז לא אכפת לן בל' יום אלא דמתחלה בשעת הנדוי אומרים שהנדוי יהיה ל' יום וכשחוזר מתירין לאלתר וזהו בעצמו הויכוח בירושלמי דהמקשן סבר דבפיוס תליא הנדוי וע"ז פריך למה יגלח ברגל אי התירו לו קודם היה לו אז לגלח ואי לא התירו קודם מצד שלא פייס קשה דפושע הוא במה שלא פייס כיון שבפיוס תליא מילתא ומשני דהך נדוי לא חליא בפיוס אלא בזמן ל' יום וכפי מה שזכרתי וע"כ אפי' התירו לו קודם הרגל מיקרי אנוס וכל שכן אם לא התירו עד הרגל נמצא דמ"ש הירושלמי בתירוצא דהתירו קודם הרגל הוא לרבותא כמ"ש וזהו ממש דברי הטור והכי קאמר וכן המנודה שלא היה יכול לגלח כו' פירוש מצד שהוא צריך דוקא שלשים יום ולא מהני פיוס מגלח ברגל כיון שחל ל' שלו ברגל ומ"ש וכגון שהתירו לו ברגל וחל ל' כו' הך תיבה וכגון לא קאי על מ"ש שהתירו לו קודם הרגל אלא אדבתריה דחל ל' שלו ברגל שזהו דוקא אבל מ"ש שהתירו לו קודם הרגל לאו דוקא אלא לרבותא נקטיה כמו שכתבתי בפי' הירושלמי וכן בכל מקום שתמצא בזה שהתירו קודם הרגל הוא לרבותא וע"כ שפיר מסיים הטור אבל אם נשאר בנדוי ולא ביקש פי' אבל אם אין הנידוי תלוי אלא בפיוס והוא נשאר בנידוי ולא ביקש לפייס קודם הרגל אז ודאי לאו אנוס הוא ונמצא כל אפייא שוין דבמקום שתלוי בפיוס סגי בפיוס אפי' לאלתר וכל העם על מקומו יבא בשלום ודברי רמ"א כאן שתוך ל' יום לא מועיל חזרה הוא דלא כמאן ולית מאן דחש לה כנלע"ד:
ז סָעִיף יח אפילו אם הבטיח הרב לפייסו אח"כ. פי' שכבר נידהו הרב ובא זה המנודה ומבטיחו לפייסו לא מהני עד שיעשה הפיוס מה שאין כן במבטיחו קודם הנידוי לא ינדה אותו אע"פ שעדיין לא עשה הפיוס ובלבוש פירש בלשון זה ואפי' הבטיח המנודה שירצה לפייס הרב אחר שיתירו לו נידויו לא מהני ואין מתירין לו עד שיעשה כו' עכ"ל הוא סבר דמ"ש רמ"א לפייסו אח"כ פירושו שאומר בפירוש שיפייסנו אחר ההיתר וממילא אם מבטיח סתם לפייסו מתירין לו ולעד"נ דאינו כן אלא אח"כ דקאמר רמ"א פירושו אחר הנידוי שנידה אותו ולא מהני אפי' אומר סתם לפייסו עד שיעשה:
ח סָעִיף יט פירוש שלא נתכוין כו'. ובהגה' מיי' פ"ו דת"ת פי' דמיירי שנדהו לפי שלא היה מכבדו כראוי בקימה והידור ולפיכך אין נידויו נידוי דהא דמנדין לכבוד הרב ה"מ שביזהו וגינהו במידי שהוא גנאי לתלמיד חכם אבל לא להגדיל כבודו:
ט סָעִיף כג שרוי לך כו'. תמהתי שאין נזהרים בזה עכשיו שאינו מותר עד שיתירו לו בפירוש כתוב בדרישה יש רוצים ללמוד מכאן דכל מי שהוא בחרם ומתירין לו שהשמש יכריז שאינו בחרם עוד ואין ראיה מכאן להכרזת השמש דדילמא א"צ אלא להתיר החרם בינם לבין עצמם ויודיעוהו ולא להכריז עכ"ל אבל נ"ל דצריך להכריז השמש שאינו בחרם מטעם שאכתוב בסמוך בנידוהו בפניו כו':
י סָעִיף כח אם זלזל כו'. בסימן ר"ח סעיף ג' פסק להיפך עיין מ"ש שם:
יא סָעִיף כט אלא בפניו. כתב הר"ן הטעם משום חשדא דפעמים שיתירוהו ומנודה לא ידע וכשלא ינהגו בו נדוי יבואו לומר שמזלזלי' בנידוי ולא יחוש לנידוי חכמי' אח"כ אבל כשנידוהו שלא בפניו [יאמר כשם שנידוהו שלא בפניו] כך התירו שלא בפניו ע"כ ומזה נלמד שיכריז השמש שפלוני נקי מהחרם ג"כ משום חשדא שמא לא ישמע אחד הפטור מהחרם כנ"ל:
יב סָעִיף לא אע"פ שלא הגיע הזמן כו'. אע"ג דלענין נדר אינו יכול להתירו עד שיחול נידוי קיל מיניה שהרי יכול להתיר לעצמו וא"צ אחר להתירו כ"כ הרא"ש ובשם המרדכי כ' בית יוסף דנדוי כנדר וכ' שהעיקר כהרא"ש וכ"פ בש"ע ותימה על הש"ע שבסי' רכ"ח סעיף י"ז פסק כהמרדכי ומדברי ריב"ש שמביא ב"י בסי' רכ"ח על מי שקיבל עליו בחרם לעשות דבר פלוני תוך שנה הרי הוא כנשבע שמכאן ועד זמן פלוני יעשה דבר פלוני ומעתה חלה השבועה כו' משמע דס"ל כהמרדכי דנדוי כשבוע' ואם כן מן הראוי הוא לקבוע הלכה כן:
יג סָעִיף לג דרך שבועה. כגון שאומר אני נשבע להיות בנדוי אם אעשה דבר פלוני. כ"כ ב"י: ומ"ש וצריך התרה כתב ב"י מ"כ בשעת ההתרה יאמרו מחמת דאשתמית פלוני בחלמיה מותר יהא ליה לא יסורין ולא קללה יבואו עליו ויאמרו יחי ראובן ואל ימות וגו' תודיעני אורח חיים וגו' ה' שמעתי שמעך וגו' ואומר ג' פעמים ויעבור וגו' עכ"ל:
יד סָעִיף לה וצריך עשרה כו'. הטעם דיש לחוש שמא מן השמי' נידוהו ועל כל בי עשרה שכינתא שריא והותר לו באותו ב"ד שנתנדה. אשיר"י:
טו סָעִיף לה לא מצא במקומו י'. בזה לא הצריך לטרוח עד פרסה שאין להם מעלה גדולה כ"כ יתר על ג' כנ"ל:
טז סָעִיף לה הלכות או משניות. בגמרא אמר איפכא דמתני או תני אלא דכאן קאי אדיעבד ור"ל לכל הפחות בעינן שוני הלכות או אפילו שוני משניות:
יז סָעִיף לז לשוא. פי' לבטלה כמ"ש בסעיף שאח"ז:
יח סָעִיף לח בד"א כו'. בטור כתוב וכתב הרמב"ם כו' וקשה מאי פליג על הסמ"ג ונ"ל דהסמ"ג נקט דוקא שוגג שאינו יודע האיסור משמע שאם יודע אלא שבשוגג נשמט מפיו יש לנדותו ומדברי הרמב"ם משמע כל שוגג שהרי כתב לא ענש הכתוב שוגג כו' גם לשון מזהירו משמע דמיירי בשאר שוגג ג"כ דאל"כ הל"ל אלא מודיעו:
יט סָעִיף מג והוציא ממנו ממון בעדותו כו' מנדין אותו עד שישלם. עיין מ"ש ע"ז בח"מ סימן כ"ח סעיף ג':
כ סָעִיף מג המזכיר ש"ש לבטלה. יש מקשין למה לא חשיב מי שלא נידה את זה המזכיר ונראה דאין חיוב לנדותו שמא סבור זה השומע שאותו המזכיר הוא אינו יודע שיש איסור בדבר ולא אמרו דהשומע צריך לנדותו אלא אם הוא יודע בעצמו בבירור שהמזכיר הוא יודע שיש איסור בדבר:
כא סָעִיף מג המנדה למי שאינו חייב נידוי. כתו' בהגהת מיימוני דוקא שיודע שאינו חייב נידוי כי הא דר"ל במועד קטן אבל מורה שנידה שסבור שזה חייב נידוי וטעה אין לנדות המורה וכתב רש"ל י"א דוקא אם אותו שנידה שלא כדין הוא ת"ח אבל לא בעם הארץ והמנדה ת"ח ומההיא דר"ל אין ראיה דשמא אותו שנידה ר"ל היה גדול ממנו:
כב סָעִיף מה צורבא מרבנן. עביד דינא ניפשיה. כתוב בדרישה בשם הג"ה על זה לא כל הרוצה לעשות עצמו צורבא מרבנן עושה ע"ש:
כג סָעִיף מח ולכן נהגו להקל. גדולה מזאת כתוב בדרישה בשם מהרמ"ץ דמהר"מ כתב דבזמן הזה שהנדויין מקולקלין אין מנדין כל מי שראוי לנדות אף בעבירות גדולות דאפילו בשורת הדין לא החמירו חכמים פן ימנענו מלעשות תשובה כל שכן שבדורינו שנבלים מביישים את האדם על ככה ולפעמים אין האדם מושל ברוחו ויבא לידי שפיכות דמים כו' ע"כ לשונו:
א סָעִיף א לאלתר. משמע אפי' בלא התראה מיהו בב"י משמע דאפי' לדבר איסור לא נהגו לנדות אלא לאחר התראה. ש"ך:
ב סָעִיף א משלשים. כתב ב"י בשם הקונטרסים דנ"מ אם חכם נדהו משום כבודו והלך לו אין מתירין לו עד אחר ל' יום לדידהו ולדידן ז' ימים דכיון דהלך לו מסתמא ניחא ליה שיתירוהו אחר זמן זה עכ"ל. ור"ל דאין לפ' דאין ביד הב"ד למעט הנידוי פחות מל' יום דהא ליתא כדלקמן ס"ו. ש"ך:
ג סָעִיף א לחוש. והט"ז כ' שאין לעשות מעשה כהג"ה זאת ומביא כמה ראיות והוכחות על זה ע"ש (ובנה"כ כתב דיש לדחות כל ראיותיו כיון דדין ב"ד הוא שמנדין אותו אין לחוש דאל"כ בטלה דין ישראל עכ"ל):
ד סָעִיף ב אמותיו. כ' הש"ך וד' אמות אלו הן לכל צד ד' אמות והוא באמצען והן ח' אמות וגם תפסי אפי' בר"ה או בסמטא ובשדה הפקר אבל לא בבית אחר:
ה סָעִיף ב מזמנין. דוקא בנתנדה מחמת עבירה אבל לא שנתנדה מחמת ממון. כ"כ בתשובת הרשב"א:
ו סָעִיף ב בפירוש. שלא פירשו בנידוי שלא יצרפוהו למנין. ט"ז:
ז סָעִיף ב להתרחק. היינו אותן שבאו לארבע אמותיו אבל אותן שהיו תחלה שם ובא אצלן א"צ להתרחק כדלקמן בהג"ה. ש"ך:
ח סָעִיף ב הסנדל. וכ"פ בא"ח סי' תקנ"ד סי"ז ולקמן סי' שפ"ב ס"ד. וכ' הש"ך ותימה דבב"י פסק כאן דמותר בנעילת הסנדל וכ"כ הריב"ש ס"ס קע"ג בשם הרשב"א והכי נהוג גם א"צ קריעה ועטיפת ראש וכפיית המטה כאבל ומותר ברחיצה וסיכה ותשמיש המטה ובתפילין ושאלת שלום כן הסכמת רוב הפוסקים. עכ"ל:
ט סָעִיף ב עומד. וצ"ע אי מהלך תופס ארבע אמות. ש"ך:
י סָעִיף ג אבן. וא"צ לעשות עליו גל כגלו של עכן. ש"ך:
יא סָעִיף ג מספידין. אבל כבוד החיים עושים לאבלים עומדים בשורה ומנחמים. הרמב"ן. וגם לענין קבורה ותכריכי המת הוא כשאר בני אדם ואפי' מוחרם נקבר בקברי אבותיו. תשובת הרשב"א:
יב סָעִיף ו הספר. ומהרש"ל כתב חלילה לבטלם שהעולם אינו מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות. גם מ"ש להוציא אשתו מבהכ"נ לא נהירא אם הוא חטא היא מה חטאה וכו' וכתב הט"ז דיש לתמוה עליו יותר דלפי דעתו כ"ש שהיה לו לתמוה על שלא יקברו לו מתו דמה חטאה הנפש ההיא שתהא מוטלת בבזיון וכמ"ש הטור סי' שמ"א דבזיוני דכולי חיי הוא אלא ע"כ דכל זה לא מיירי רק בבניו הקטנים שאין בהם זכות מצד עצמן עדיין אלא תלויים ועומדים בזכות אביהם אותם יש רשות לעכב הקבורה אבל לא גדולים (שהם בני קיבולי שכר או עונש מצד עצמן) ומזה הטעם יש ג"כ רשות לגרש בניו הקטנים מבית הספר אבל באשתו ודאי אין שום טעם לבזותה דהיא עולה עמו ואינו יורדת עמו עכ"ל:
יג סָעִיף ז יראתם. וכ' הט"ז ואם הוא מוסיף ועושה זה החטא פשיטא שאין זה תלוי בזמן וזה נ"ל פשוט עכ"ל:
יד סָעִיף י רשאים. כתב הש"ך אלא לעולם נחשב לו כאילו אותו היום עשה מחדש דצ"ע הא בזמון ובתפלה בי' בלא"ה מנודה אסור כדלעיל ס"ב ולפי מ"ש לעיל דדוקא בנתנדה מחמת עבירה אינו מצטרף לזימון ולעשרה אבל לא בנתנדה מחמת ממון י"ל דהמחבר אשמועינן דאף בנתנדה מחמת ממון הרשות ביד ב"ד לנדות שלא יזמן בג' ולא יתפלל בי' עכ"ל:
טו סָעִיף יא עבירה. ודוקא נתנדה אבל עבר עבירה לחוד אע"פ שהוא עבריין מצטרף כדלעיל ס"ב בהג"ה ובממון אפי' נתנדה מצטרף. ש"ך:
טז סָעִיף יב עליו. כתב הש"ך ונראה דלצירוף זימון ומנין מ"מ אסור אם נתנדה מחמת עבירה שהרי אין זה מטעם אבילות דהא אבל עצמו מצטרף לזימון ומנין כדלקמן ס"ס שע"ט:
יז סָעִיף יג אומרים. ר"ל כשמנדים אוחו סתם אמרינן שיהא בנידוי ל' יום. ש"ך:
יח סָעִיף יג וסובר. והט"ז חולק ע"ז ומאריך בראיותיו ומסיק שדברי רמ"א כאן שתוך ל' יום לא מועיל חזרה הוא דלא כמאן ולית מאן דחש לה וע"ש:
יט סָעִיף יד משפטו. וכתוב בקונטרסים משמע לי שאסור בתספורת אותו היום דאין למתאנח ועצב לספר ולגלח. עכ"ל ב"י:
כ סָעִיף יד זמן. היינו ז' לבני א"י ויום א' לבני בבל כדלעיל בריש הסימן:
כא סָעִיף טו לשאר. אפי' הם קטנים ממנו. ב"י וד"מ:
כב סָעִיף טו לחכמים. והש"ך מביא הרבה פוסקים דסברי דמנודה לשאר החכמים שהם כמותו כל שאינן גדולים ממנו ולפ"ז כ"ש ברב שנידה שמנודה לשאר החכמים מיהו נראה שכ"ז אם התלמיד הוא ת"ח שראוי לנדות לכבודו וכדלקמן סי"ח עכ"ל:
כג סָעִיף טו אפקירותא. הוא מן התלמיד והתלמיד עצמו צריך נידוי:
כד סָעִיף טו לקיים. וכ"כ הרב לעיל ס"ס רכ"ח לענין גזירת הקהל:
כה סָעִיף טז בפניו. אע"פ שאינו בפני רבו:
כו סָעִיף טז לרב. וה"ה לגדול מן התלמיד בחכמה. הריב"ש. ונראה דאפי' אותו גדול הוא התלמיד של אותו הרב שנידוהו לכבודו מ"מ כיון דאינו מנודה לרב אינו חייב לנהוג בו נידוי עכ"ל הש"ך:
כז סָעִיף יח מחרימין. מיהו היינו דוקא יחיד אבל ב"ד פשיטא שיכולים להחרים. ש"ך:
כח סָעִיף יח שיעשה. פי' שכבר נידהו הרב ובא זה המנודה ומבטיחו לפייסו לא מהני עד שיעשה הפיוס (משא"כ במבטיחו קודם הנידוי לא ינדה אע"פ שעדיין לא עשה). ט"ז. וע"ל סי' רמ"ג ס"ח אם ת"ח בזה"ז יכול לנדות לעצמו:
כט סָעִיף יט נתכוין. ובהג"מ בשם הרמ"ך פי' דהיינו כשלא ביזהו כלל אלא שאינו מכבדו כמו שהוא חייב לכבדו בקימה והידור אין נידויו נידוי. ומהרי"ק בשם מהר"מ פי' דמיירי שנידה אותו בשביל שמעכב ממונו שלא כדין אף ע"פ שכהלכה נידהו אין נידויו נידוי וכ"כ הרא"ש בתשו' עכ"ל הש"ך:
ל סָעִיף כ לעירו. כתב הש"ך דהב"ח פירש דהיינו במנודה מחמת כבוד דאפקיר כנגדם אע"פ שלא הפקיר בבי דינא אבל במנודה לב"ד מחמת דלא ציית דינא או באפקירותא דב"ד לדבר עבירה דינו שוה בין לעירו ובין לעיר אחרת דלכל ישראל הוא מנודה וחייבים לנהוג בו נידוי וכ"פ הלבוש עכ"ל:
לא סָעִיף כ כיוצא. אבל לא לעדיפי מינה כמ"ש ב"י:
לב סָעִיף כא לנשיא. שנידהו לכבודו:
לג סָעִיף כג התרת. כתב הט"ז דמי שהוא בחרם ומתירין לו יכריז השמש שאינו בחרם עוד משום חשדא שמא לא ישמע אחד הפטור מהחרם וכשיראה שאין נוהגים בו דין מוחרם יזלזל בנידוי וחרם ולא יחוש אח"כ לגזרת חכמים:
לד סָעִיף כד מומחה. כתב הש"ך נראה דהאידנא ליכא יחיד מומחה כמו לענין נדרים לעיל ר"ס רכ"ח. אבל מדברי הב"ח משמע דאף בזה"ז מותר ביחיד מומחה וצריך לחלק דהתם בעינן גמיר וסביר בדיני נדרים משא"כ הכא עכ"ל:
לה סָעִיף כה גדולים. כתב הראב"ד והיינו כשבאין להתיר תוך זמן הנדר אבל כשישלים הזמן כל ג' או יחיד מומחה מתירין לו. א"נ כשנידהו יחיד אפי' אינו מומחה על דבר עבירה כשישלים לו הזמן מתירין לו כל ג' או יחיד מומחה אבל נידוהו רבים צריכים רבים כמותן להתירו עכ"ל:
לו סָעִיף כו הם. או בני אדם כנגדם חשובים כמותם. וכ' הטור בשם הראב"ד אם נידוהו ואינו יודע מי נידהו אין אחרים יכולים להתירו אלא הנשיא:
לז סָעִיף כט בפניו. הטעם כ' הר"ן משום חשדא שלא יזלזל הוא בעצמו בגזרת חכמים כמ"ש בס"ק ל"ג ע"ש וכ' הש"ך דלפ"ז כל שהודיעוהו דליכא חשדא מתירין לו שלא בפניו אפי' לכתחילה מיהו מדברי הרא"ש משמע דלכתחלה לכ"ע אין להתיר לו שלא בפניו אפי' ע"י שיודיעוהו עכ"ל:
לח סָעִיף לא הגיע. וכתב הש"ך דבב"י משמע אפי' אם נידוהו אחרים דינא הכי ותימה דלעיל סי' רכ"ח סי"ז פסקו המחבר והלבוש והב"ח דה"ה דהמנדה עצמו על תנאי שאין מתירין לו עד שיחול כמו נדר ולענין הלכה נראה עיקר וכ"פ הט"ז. וכתב הש"ך דנראה מדברי הריב"ש שלא נאמר זה אלא ביחיד הנודר אבל בחרמי תקנות הקהל לא והוי כאלו התנו כן בפירוש בשעת הנדר והחרם וכ"נ עיקר עכ"ל:
לט סָעִיף לב שאין. שכיון שנידה עצמו בעה"ב הכניס עצמו בנידוי שלמעלה ומי יתירנו לו. ש"ך:
מ סָעִיף לג שבועה. שאמר אני נשבע להיות בנידוי אם אעשה דבר פלוני. ב"י ופרישה:
מא סָעִיף לד עשרה. כתב הש"ך דמדברי הב"ח נראה דה"ה לעיל סל"ג בת"ח דאינו יכול להתיר לעצמו צריך י' שיתירו לו וע"ש עכ"ל:
מב סָעִיף לה במקומו. כתב הט"ז בזה א"צ לטרוח עד פרסה שאין להם מעלה גדולה כ"כ יתר על ג' כנ"ל עכ"ל. וכתב הר"ן צ"ע במי שנידוהו בחלומו אם צריך לנהוג בכל דיני המנודה ומסתימת דברי הפוסקים משמע דשוה למנודה בכל דבר. ש"ך:
מג סָעִיף לו מכונסים. דהוי כנידוהו בפניו שאין מתירין לו אלא בפניו רק דאם מצאם מכונסים אמרינן דמסתייע מילתא והוי כבפניו אבל ע"י מנודה עצמו ודאי מועיל אפילו ע"י חיזור בני אדם. תוספות:
מד סָעִיף לז מכשול. שאחרים אינם יודעים שנידה את זה:
מה סָעִיף מג החכם. והוא שראוי להורות ויגע בתורה. ב"י בשם הקונטרסים:
מו סָעִיף מג המחשב. כ' הש"ך נראה דהיינו דוקא כשמחשב וקובע ע"פ שהיו רגילים לקבוע בא"י בזמן שהיה ב"ה קיים אבל לחשב בתקופות ומזלות כמו שנהגו האידנא אדרבה מצוה היא כדאמרי' כל היודע לחשב תקופות ומזלות ואינו חושב עליו הכתוב אומר ואת פועל ה' לא יביטו וגו':
מז סָעִיף מג למי. ובא לב"ד להתרעם עליו שנידהו שלא כדין ב"ד מנדין אותו כ"כ הלבוש ומשמע דכל שלא בא לב"ד לקבול עליו אין ב"ד נזקקין לנדותו. ובכסף משנה כתב בשם הרשב"ץ בתשובה דהכא מיירי במי שרגיל בכך שב"ד נזקקין לנדותו ומשמע דברגיל אפי' אינו קובל עליו הב"ד נזקקין לנדותו עכ"ל הש"ך:
מח סָעִיף מד לשאלה. וע"ל סי' רכ"ח ס"כ וסי' רל"ח ס"כ וצ"ע דנראין דברי המחבר כסתרי אהדדי וע"ש וק"ל ונ"ל לתרץ דמ"ש המחבר כאן שכל ב"ד שנזקק לשאלה בר שמתא הוא איירי בדבר שעדיין לא נהג איסור כימים שנהג בהם היתר כדלעיל סי' ר"ח וכן הוא בש"ס. אבל אח"כ אע"פ שעבר במזיד נשאל עליו. וכל זה בדבר ששייך לנהוג איסור וכו' אבל בדבר שאינו שייך כגון שנשבע שלא יאכל ככר ועבר ואכל מתירין לו מיד ומזה מיירי בסימן רכ"ח ורל"ח וכן מבואר חילוק זה להדיא בסימן ר"ח ס"ה ע"ש:
מט סָעִיף מו נידוי. אפי' אין שמעון ת"ח. ודוקא אם מסרב אבל אם דוחהו איזה דחיה כגון אין לי מעות עכשיו וכה"ג לא הוי נידוי. מהרי"ק. וכן כשכופהו לצורך המס ולא נתחייב לגמרי אין נידויו נידוי. כ"כ בהגהת אשר"י:
נ סָעִיף מז עדים. ולפעמים א"צ עדים כשרים אלא אפילו אשה או קטן או קרובים נאמנים בדבר של קטטות. כ"כ מהרי"ק וכן כתב הרב בח"מ ס"ס ל"ז עכ"ל הש"ך:
א סָעִיף א ואפי' יש לחוש כו'. עבה"ט ועיין בתשובת רשב"ץ ח"ב סי' מ"ז שדעתו ג"כ כדעת הנה"כ וכן כתב בתשובת שמש צדקה חי"ד סימן מ"ח ע"ש ובתשובת חות יאיר סי' קמ"א ע"ש ובשאילת יעב"ץ ח"א סימן ע"ט בסופו ור"כ בתשובת רדב"ז החדשות סימן קפ"ז וסיים ומ"מ צריך למנהיג הדור להיות מתון בדברים כאלה לפי שאין כל האנשים שוים ולא כל העבירות שוות ויהיו כל מעשיו לשם שמים ע"ש. [וכן העלה בתשו' ח"ס סי' שכ"ב וכתב שם אמנם יש להסתפק היכא דאיכא למיחש שימיר דתו ויקח גם בניו הקטנים עמו מהו לחוש לקטנים שלא חטאו. ודעתו דיש לחלק דמי שיש בו דעות כוזבות דקרוב לודאי שילמוד גם לבניו אחריו ואז יהיו גם הבנים בכלל כל באיה לא ישובון אין לחוש על הבנים ומה"ט נ"ל דהכת הארורה המאמינים בש"צ ימ"ש אם ח"ו לא יהפך לבבם לטוב רודפין אותם עם בניהם ובנותיהם כו' אבל סרבן ועבריין בעלמא מאן לימא לן שלא נחוש על בניו כו' והאריך בזה ומסיק עדיין הדבר צריך עיון ומתון ע"ש]:
ב סָעִיף ב ובנעילת הסנדל. עבה"ט ומ"ש מותר בתפילין [עיין בס' תפארת למשה שכ' ע"ז וז"ל וכן משמע מר"א בן הורקנוס (ס"פ ד' מיתות) שהניח תפילין כדאמר שבא הורקנוס בנו לחלוץ תפילין אף שהיה מרוחק ודלא כמ"ש בא"ח ס"ס ל"ח מנודה ומצורע אסורים להניח תפילין וצ"ל דט"ס הוא שם. וגם בפ' ואלו מגלחין מיבעיא לן מנודה מהו בתפילין ונשאר בתיקו ומספיקא חייב עכ"ד]. ועיין בזה בתשובת שמש צדקה חי"ד סימן ג':
ג סָעִיף ו שלא ימולו בניו. כתב בר"י בשם ספר מקום שמואל דקמ"ל מהר"ם בהג"ה דאף שאביו היה בעצמו מוהל יכולים לגזור עליו שלא ימול הוא בעצמו לבניו והוא ז"ל כתב עליו דאין דין זה ברור דאפשר דזה אין גוזרין עליו כמו שאין גוזרין עליו שלא יתפלל ולא יקרא ק"ש ולא יניח תפילין ואין ראיה ממ"ש הרב כנה"ג שלמד מתשובת הרמב"ן שיכולין לגזור שלא לומר הוא קדיש על אביו דהתם הוי דומיא דזימון ותפלה בעשרה כיון דהוא צריך לאחרים לקיים המצוה שלשה לזמן ועשרה לקדיש וקדושה גוזרין עליו שהוא מופרש ומובדל ולא יהיה לו חלק וצירוף בישראל אבל דבר שהוא יכול לקיים בעצמו מבלי צירוף אחרים כלל כגון למול את בנו זה אין לגזור עליו ע"ש:
ד סָעִיף ו מבית הספר. [עבה"ט ועיין בתשו' חתם סופר סימן שכ"ב מ"ש בזה]:
ה סָעִיף י רשאים. עיין בתשובת חינוך ב"י סימן ע"ז בשם זקינו ז"ל במי שהיה מוחרם שנולד לו בן קודם החרם ולפי שהיה חולה נדחה מילתו עד שיבריא ובתוך כך נלכד אבי הבן בנידוי והחרימוהו ב"ד שלא למול את בנו וכתב שם חכם אחד דדוקא קודם שנולד הבן רשאים להחמיר על האב שלא למול בניו דעדיין לא חל חיובא אבל לא אחר שנולד וכן אם גזרו שלא יקברו לו מת דוקא כשהיה עדיין חי בעת החרם והוא ז"ל חלק עליו ודעתו דדוקא במת יש לחלק בין אם מת קודם הנידוי או אח"כ אבל במילה אין חילוק וע"ש בהג"ה מנכדו המדפיס ספר הנ"ל שכתב דאפשר דוקא בנד"ז גזרו כך כיון שמן השמים עכבוהו שהיה חולה ונדחה מילתו לכן אמרינן כיון דאידחי אידחי אבל לדחות המילה מיום השמיני לא ע"ש:
ו סָעִיף טו אבל לא לחכמים. עבה"ט בשם ש"ך שחולק ע"ז וקשה דא"כ אמאי תני מנודה לרב מנודה לתלמיד מאי איריא לתלמיד הרי לכל החכמים מנודה ומצאתי בתשובת רדב"ז החדשות סימן שע"ח שגם הוא ז"ל העלה מנודה לרב מנודה לכל החכמים וכתב דהא דתנן מנודה לתלמיד היינו אפילו אם התלמיד נתחכם וגדול מרבו ע"ש. ומינה דהא דתנן מנודה לתלמיד אין מנודה לרב ג"כ מיירי אף אם התלמיד גדול מרבו וצ"ע:
ז סָעִיף יט פירוש שלא נתכוין. עבה"ט בשם הג"מ ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סימן קס"ח מה שהקשה על זה הבאתיו לעיל סי' רמ"ג סק"ו:
ח סָעִיף כ אינו מנודה לעירו. עיין בספר לבושי שרד שכתב דהיינו שאין בני עירו צריכים להתרחק ממנו וכה"ג אבל הוא עצמו צריך לנהוג כל הדינים שנוהגים במנודה ע"ש:
ט סָעִיף ל על תנאי. עי' בתשב"ץ ח"ב סי' ך' שכתב דבזה אפילו המנודה ת"ח דקיי"ל דמנדה לעצמו ומפר לעצמו (כדלקמן סעיף ל"ג) אינו יכול להפר לעצמו בנידוי שחל עליו מפני קבלתו שאם היה ת"ח יכול להפר לעצמו למה יהודה לא הפר לעצמו וכ"כ הראב"ד ז"ל ודבר זה צ"ע עכ"ד ע"ש:
י סָעִיף לה נידוהו בחלום. עיין בתשובת הרדב"ז ח"א סי' ק' שכתב דה"ה אם חלמו לו אחרים שהיו מנדין אותו צריך ג"כ התרה ע"ש וכ"כ בתשב"ץ סי' שכ"ט ע"ש עוד:
יא סָעִיף לה דאין לו התרה. ע' בתשו' הרשב"ש סי' שצ"ו שנשאל צבור שנידום בחלום מי מתירם מהנידוי אם מהצבור עצמם או מצבור אחר והעלה שהמנודה אפשר שיתיר לאחרים נידויו ולכן בנדון הזה יקחו עשרה מטובי הקהל בבת אחת ואפילו לסברת הרמב"ן והרא"ש ז"ל (הוא היש חולקים דלעיל סי' רל"ד סעיף כ"ט) דאין בעל מפר לשתי נשיו דוקא בנשיו משום דכתיב יפר אותה ולא אותה וחברתה אבל באינש דעלמא מפירין הרבה כאחת. ואחר שאלו התירו להצבור יעמדו עשרה מהאחרים ויתירו לאותם שהתירו לצבור וזה אי איכא עשרים דתנו ומתנו ואי ליכא עשרים יתירו לעשרה שהתירו לצבור אחד לאחד שיסתלק א' מהעשרה ויצרפו עשירי עם התשעה האחרים הנשארים. ויתירו לאותו אחד ואח"כ יסתלק אחד ויכנס האחד שהתירוהו וכן עד שיתירו את כולם ע"ש:
יב סָעִיף לט אדרבה. עיין בתשובת נו"ב חי"ד סימן ע':
יג סָעִיף לט של שני נידוי. עיין בתשובת רדב"ז החדשות סימן כ"ח:
יד סָעִיף מג המזלזל בד"א. עיין ש"ך מה שהקשה על הכ"מ ועיין בתשו' כנסת יחזקאל חא"ח סוף סי' י"ט שכתב דבמחילת כבודו של הש"ך לא הבין קושיית הכ"מ ע"ש:
טו סָעִיף מג בדבר א' מדברי סופרים. עיין בתשו' פרח מטה אהרן ח"ב סימן נ"ז שכתב על מי שקילל לת"ח ולתורתו דאף אם החכם לא הגיע עדיין למדה זו שינדו עבורו מ"מ ראוי להענישו עונש וקנס גדול כיון שנגע בכבוד התורה ע"ש:
טז סָעִיף מג מדברי סופרים. עש"ך ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סימן צ'. וע"ש מ"ש דמי שנתחייב נידוי ורוצה ליתן קנס אינו פטור מהנידוי ע"פ הדין מ"מ הכל לפי ראות עיני הב"ד אם רואים שמתחרט בלב שלם ראוי להקל דהא אין מחויבים לנדותו ברבים ע"ז ע"ש. לפ"ז נראה דאם היה בענין שמחויבים לנדותו ברבים כמו בסעיף מ"ז אי אפשר להקל עליו:
יז סָעִיף מג המחלל י"ט שני. עיין בתשובת מהר"י הלוי סי' י"א בנדון חכם שהתיר להפליג בספינה ביום טוב שני של גליות אם מנדין אותו כדין המזלזל ע"ש:
יח סָעִיף מג המחשב שנים. עש"ך ועמ"ש לעיל סי' רמ"ו סק"ד בשם תשובת חות יאיר:
יט סָעִיף מח ולכן נהגו להקל. עיין בס' בכור שור בחדושיו למס' סוטה דף מ"ז ע"ב שכתב דמזה דשו רבים וכהתירא דמי להם לחנוף לאשר לו שם ויד קצת אצל שום שררה או שאר תקיפות אע"ג דלא ברי היזיקא ע"כ תפוג תורה ואין כופין אם איש את רעהו חיים בלעו ובאמת טעות גמור הוא דדברי מהרי"ו לא נאמרו כ"א בברי היזיקא ואלת"ה בטלת לא תגורו מעיקרא דודאי לא נאמר לא תגורו כ"א בדאיכא מקום לירא והאריך בזה:
א סָעִיף א העובר כו'. ע"ל סמ"ג:
ב סָעִיף א מנדין כו'. מ"ק ט"ז א' אר"י בריה דר"ש כו':
ג סָעִיף א אבל כו'. שם ועתוס' שם ד"ה מתרינן. ויש מפרשים כו' וכ"כ הרמב"ם והרא"ש:
ד סָעִיף א אפי' פגע כו'. שם י"ד ב' א"ר מי קתני כו' וכ"מ בירושלמי הביאו הרא"ש בר"פ סמ"ח והמנודה כו':
ה סָעִיף א ומנדין כו' ואפילו כו'. קדושין ע"ב א':
ו סָעִיף ב וי"א אף כו'. מהנ"ל (עבה"ג ס"ק ז') דה"ה לב"ב. וכמ"ש הטעם דאשתו ובניו מותרים דמחיותיה לא אדרוהו וכמ"ש בנדרים ל"ט א' והוא דברי הרא"ש וטור וסברא הראשונה הוא דברי הרשב"א והר"ן מהא דנדרים ז' כ' [אבל במ"ק י"ז א' הגירסא באושפיזיה] וער"ן שם: (ליקוט) חוץ כו' וי"א כו'. ער"נ בנדרים ז' ב' ד"ה וכי עייל כו' וברא"ש שם (ע"כ):
ז סָעִיף ב ואין אוכלין כו'. כ"מ שם ט"ז א' ודאכיל ושתי כו' משמע דמ"מ איסורא איכא בלא"ה:
ח סָעִיף ב ואין כו' אבל כו'. עבא"ח סי' נ"ה:
ט סָעִיף ב (ליקוט) ואסור בתכבוסת ובתספורת. גמרא וברייתא שם אבל שאר דברים דסלקא באבעיא קי"ל ספיקא דרבנן להקל. רי"ף וכתב הרא"ש בשם הראב"ד וקשה דא"כ הא דתניא וכן אתה מוצא כו' אהייא קאי ונראה דע"כ אנעילת הסנרל קאי וכמו שמצינו בר"א ותניא בתוספתא (בתוספתא שלנו ליתא אלא באבל רבתי פ"ה) וירושלמי (פ"ב דברכות וש"מ) אבל ומנודה כו' וכמש"ל סי' שפ"ב ס"ד וערא"ש שם:
י סָעִיף ב וכן אסור להנותו. כ"כ הרא"ש בשם הראב"ד וע"ש סי' נ"ה (ע"כ):
יא סָעִיף ב ומותר לדבר כו'. ברפ"ב דמדות השוכן בבית כו' ועבה"ג. (ליקוט) ומותר לדבר כו'. דהא רב יהודה דבר עם ההוא כו' שם י"ז א'. הרא"ש שם (ע"כ):
יב סָעִיף ב ומ"מ לא כו'. ע"ל סי' שפ"ה ס"א בהג"ה:
יג סָעִיף ג ואין כו'. דהא מבזין אותו שסוקלין ארונו כ"ש שאין עושין לו כבוד. שם וה"ה בכלל הפורשים מדרכי ציבור דאמרינן אין כו' וע"ל סי' שמ"ה וז"ש וה"מ לאפקירוסא כו':
יד סָעִיף ד אפילו נידוהו כו'. ממ"ש י"ז א' עיילוה למערתא כו'. שם:
טו סָעִיף ה אע"פ כו'. ממש"ש (ט"ז א') ודאכיל ושתי כו' משמע אבל מסתמא לא:
טז סָעִיף ו אם רצו כו'. הראב"ד מירושלמי וערא"ש סנ"ה:
יז סָעִיף ו ויש רשות כו'. עס"י בבה"ג שם:
יח סָעִיף ז כשיגיע כו'. שם מירושלמי הנ"ל וממ"ש בגמרא אין נידוי פחות מל' יום והיינו בלא תורה וכמ"ש בסי"ג וערא"ש סנ"ד:
יט סָעִיף ז ומ"מ כו'. שם מירושלמי הנ"ל:
כ סָעִיף ח אם ירצו כו'. גמרא שם:
כא סָעִיף ט אם ראו כו'. גמ' שם:
כב סָעִיף יב הא כו'. דאין אבלות לחצאין. רא"ש סנ"ה:
כג סָעִיף יג הא כו' ומ"מ כו'. שם סנ"ד מדברי הרי"ף שפסק דלא קי"ל כאביי שם מהא דנדרים ז' ב': (ליקוט) הא דאמרינן כו' ומ"מ כו' ויש מי שחולק כו' ותוך ל' כו'. ער"נ בנדרים ז' ב' ד"ה וש"מ אין בין כו' (ע"כ):
כד סָעִיף יג ואפילו כו'. כתירוץ השני שם: (ליקוט) ואפילו אם לא כו'. כן פי' הראב"ד שם לחד פירושא וכ"ה בגמרא דשבועות להדיא מ"א א' וכמ"ש בח"מ סי' פ"ז ס"ט והא דנגדינן ליה משום דמשהא עלוי שמתא כמ"ש בפ"ה דיבמות (נ"ב א') ופ"ק דקדושין אלא דשם משמע דאפילו אינו מבקש שיתירו לו וכן שם סי' צ"ח ס"ה ואף שאמרו שם צ' יום שם הנידוי להבא שיבא לב"ד ויפרע או יקבע זמן וכל שעה חייב בהנידוי משא"כ בנידוי לשעבר וכמו ההיא דשבועות דאין הנידוי משום הפירעון כמש"ש דלינקטיה בכובסיה כו' אלא משום דלא רצה לישבע אבל מהא דר"א (סנהדרין ס"ח א') ועקביא (פ"ה דעדיות) משמע דוקא שמבקש וכן בירושלמי רפ"ג דמ"ק והביאו הרא"ש שם והמנודה שהתירן כו' אלא במה אנן קיימין כו' אלא דשם משמע דאין מתירין לו כלל קודם שלשים יום ולא קי"ל כן כמ"ש (מ"ק ט"ז א' ובכל ענין לדברי הרי"ף) טוט אסור כו' (ע"כ):
כה סָעִיף יג אבל אם כו'. עובדא דר"א יוכיח:
כו סָעִיף יג ויש כו'. ממש"ש י"ד ב' דאזיל ופייסיה כו' ובירושלמי שם והביאו הרא"ש שם בר"פ והמנודה כו' אלא במה אנן קיימין כו' וז"ש ותוך כו':
כז סָעִיף יד נזיפה כו'. ערא"ש שם:
כח סָעִיף טו אבל אינו כו'. עש"ך:
כט סָעִיף טו ודוקא כו'. רפ"ה דעירובין (ס"ג א'):
ל סָעִיף טו ואי פליג כו'. פ"ח דב"ב (קי"ט ב'):
לא סָעִיף טו רב כו'. ע"ל ס"ס רכ"ח:
לב סָעִיף טז תלמיד כו'. שזהו ג"כ בכלל לכבודו:
לג סָעִיף טז ומ"מ כו'. גמ' שם:
לד סָעִיף יז בד"א כו'. גמ' שם:
לה סָעִיף כ אבל מנודה כו'. כמ"ש בתלמיד לרב הוא דאינו מנודה כו' וה"ה כאן דכללינהו בברייתא ומזה נלמד מ"ש למעלה אפילו גדולה כו':
לו סָעִיף כ אבל הם כו'. פ"ק דב"ב (ח' ב'):
לז סָעִיף כג כיצד כו'. ממ"ש בסנהדרין ס"ח א' הותר הנדר וכמו בנדר סי' רכ"ח (סעיף ג') ע"ש:
לח סָעִיף כד מתירין כו'. כן משמע בנדרים ח' ב' ופשיטא דלא חמיר מנדר וכמש"ש וער"ן שם:
לט סָעִיף כד או כו'. גמ' שם:
מ סָעִיף כד וכל חרם כו'. מעובדא דר"א הנ"ל ובמ"ק י"ז א' וש"מ:
מא סָעִיף כה ויש כו'. ממש"ש גברא דחשיב כו' ומה שפחה כו' ועובדא דר"ל וערא"ש סנ"ג וסנ"ח:
מב סָעִיף כו נידוהו ג' כו'. מס' שמחות והביאו הרא"ש סנ"ג:
מג סָעִיף כו אבל כו'. דז"ש שם בגמרא וש"מ כ"א מפר חלקו. שם:
מד סָעִיף כו ואם היו כו'. מהנ"ל ג' שנידו כו' וה"ה ליותר:
מה סָעִיף כו וכל אותם כו'. כמ"ש (מגילה כ"ו וש"מ) בז' טובי העיר במעמד אנשי העיר:
מו סָעִיף כז נידוהו סתם כו'. כנ"ל סכ"ד בהג"ה: (אם זלזל כו'. ע"ל סי' ר"ח ס"ק ד' וס"ק ה'):
מז סָעִיף כט ואם התירו כו'. ער"ן ורא"ש שם וע"ל סי' רכ"ח ס"כ:
מח סָעִיף לא אפילו אם כו'. עט"ז וש"ך:
מט סָעִיף לג ואפילו כו' ויש כו'. ער"ן שם:
נ סָעִיף לה לא מצא כו'. כל זה כגירסא שלו (וכ"כ הב"ח דלא כהב"י):
נא סָעִיף לה וי"א כו' ומיהו כו'. כגירסא שלנו:
נב סָעִיף לו י"א כו'. כפי' תוס' שם:
נג סָעִיף לז או שנשבע כו'. עבפ"ק דתמורה ג' ב':
נד סָעִיף לז או שבירך כו'. פ"ה דברכות (ל"ג א'):
נה סָעִיף לז וצריך כו'. נדרים שם:
נו סָעִיף לח בד"א כו'. כ"מ ביבמות קכ"א א': (ליקוט) בד"א כו'. וכן בכ"ד שחייב נידוי וכמ"ש ביבמות קכ"א אנא מיטעא כו' (ע"כ):
נז סָעִיף מא אח גדול כו'. עבה"ג וכמ"ש בפ"ב דיבמות (כ"ב ב') וש"מ:
נח סָעִיף מב ואע"פ שנמנים כו'. פ"ד דפסחים (נ"ב א'):
נט סָעִיף מב ואי סני כו'. מ"ק י"ז א':
ס סָעִיף מב כגון כו'. הרא"ש שם:
סא סָעִיף מב שמתעסק כו'. בפ"ב דחגיגה (ט"ו ב'):
סב סָעִיף מב או כו'. פ' בתרא דיומא (פ"ו א'):
סג סָעִיף מג על כ"ד כו'. לשון גמרא דרפ"ג דברכות (י"ט א') ונקטינהו הרמב"ם ממקומות מפוזרין מבבלי וירושלמי והראב"ד וקונדרסים השיגו דמצינו עוד הרבה וכמ"ש בסמ"ד וב"י תי' דכל הנהו נכללים ברביעי המזלזל כו' ודבריו תמוהין דא"כ ה"ל להרמב"ם הרבה להשמיט מכ"ד דברים ג"כ: (ליקוט) על כ"ד כו'. עתוס' דקדושין כ"ח א' ד"ה הקורא כו' ור"נ בנדרים ז' ב' ד"ה ואם לא כו' שהרי כו' (ע"כ):
סד סָעִיף מג וא"צ לענין כו' כמ"ש (מ"ק י"ז א') ת"ח עביד דינא כו' וערא"ש שם ואמרינן (ב"ק קי"ב ב') שליח דב"ד כו':
סה סָעִיף מד (ליקוט) וכן ת"ח המחזיק כו'. עב"י שתירץ דברי הרמב"ם דלא חשיב לה שהוא בכלל המבזה החכם ודבריו תמוהין ולא עיין ברפ"ג דברכות (דא"כ מאי פריך שם ובמתני' ליכא. והא איכא כו' ותניא כו'. הלא כבר חשיב שם המספר אחר מטתן של ת"ח) (ע"כ):
סו סָעִיף מה ואם דינו כו'. שם לפי' הרא"ש בשם ר"ת:
סז סָעִיף מה ואפי' לא כו'. נדרים נ' ב':
סח סָעִיף מו ראובן כו'. שם לפי' הרא"ש וע' הג"א שם:
סט סָעִיף מו וי"א כו'. שם לפיר"ת ע"ש:
ע סָעִיף מז אבל אם כו'. מ"ק שם ואזיל ופייס כו':
עא סָעִיף מח אע"פ כו' וכל כו'. ספ"ה דשבת:
עב סָעִיף מח מ"מ אין כו'. קדושין ע"א א' (ע"ל סי' קנ"ז ס"ק ה'):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.