א הַמְאַבֵּד עַצְמוֹ לָדַעַת, אֵין מִתְעַסְקִים עִמּוֹ לְכָל דָּבָר, וְאֵין מִתְאַבְּלִין עָלָיו, וְאֵין מַסְפִּידִין אוֹתוֹ, וְלֹא קוֹרְעִין וְלֹא חוֹלְצִין, אֲבָל עוֹמְדִין עָלָיו בְּשׁוּרָה וְאוֹמְרִים עָלָיו בִּרְכַּת אֲבֵלִים וְכָל דָּבָר שֶׁהוּא כָּבוֹד לַחַיִּים.
ב אֵיזֶהוּ מְאַבֵּד עַצְמוֹ לָדַעַת, כְּגוֹן שֶׁאָמַר: הֲרֵי הוּא עוֹלֶה לְרֹאשׁ הַגַּג, וְרָאוּהוּ שֶׁעָלָה מִיָּד דֶּרֶךְ כַּעַס, אוֹ שֶׁהָיָה מֵצֵר, וְנָפַל וָמֵת, הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת שֶׁאִבֵּד עַצְמוֹ לָדַעַת. אֲבָל אִם רָאוּהוּ חָנוּק וְתָלוּי בָּאִילָן, אוֹ הָרוּג וּמֻשְׁלָךְ עַל גַּבֵּי סֵיפוֹ, הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקַת כָּל הַמֵּתִים, וּמִתְעַסְקִים עִמּוֹ וְאֵין מוֹנְעִין מִמֶּנּוּ דָּבָר. הַגָּה: מִי שֶׁגָּנַב וְגָזַל וְעַל יְדֵי זֶה נֶהֱרַג בְּדִין מַלְכוּת, מִתְאַבְּלִים עָלָיו, אִם אֵין בּוֹ סַכָּנָה מִפְּנֵי אֵימַת הַמַּלְכוּת, וְלֹא מִקְרֵי מְאַבֵּד לָדַעַת (מהרי"ו סִימָן קי"ד).
ג קָטָן הַמְאַבֵּד עַצְמוֹ לָדַעַת, חָשׁוּב כְּשֶׁלֹּא לָדַעַת. וְכֵן גָּדוֹל הַמְאַבֵּד עַצְמוֹ לָדַעַת, וְהוּא אָנוּס כְּשָׁאוּל הַמֶּלֶךְ, אֵין מוֹנְעִין מִמֶּנּוּ כָּל דָּבָר.
ד מְנֻדֶּה שֶׁמֵּת, דִּינוֹ כִּמְאַבֵּד עַצְמוֹ לָדַעַת; אֵין קוֹרְעִין וְלֹא חוֹלְצִין וְלֹא מַסְפִּידִין עָלָיו, וּמַנִּיחִין אֶבֶן עַל אֲרוֹנוֹ. וְהָנֵי מִלֵּי בְּאַפְקִירוּתָא, כְּשֶׁעוֹבֵר עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה; אֲבָל בְּמָמוֹנָא, כֵּיוָן שֶׁמֵּת, פָּטוּר מִגְּזֵרָתָם, וְאֵין מַנִּיחִים אֶבֶן עַל אֲרוֹנוֹ, ומַסְפִּידִין אוֹתוֹ כָּרָאוּי.
ה כָּל הַפּוֹרְשִׁים מִדַּרְכֵי צִבּוּר, וְהֵם הָאֲנָשִׁים שֶׁפָּרְקוּ עֹל הַמִּצְוֹת מֵעַל צַוָּארָם, וְאֵין נִּכְלָלִים בִּכְלַל יִשְׂרָאֵל בַּעֲשִׂיָּתָם, וּבִכְבוֹד הַמּוֹעֲדוֹת וִישִׁיבַת בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, אֶלָּא הֲרֵי הֵם כִּבְנֵי חֹרִין לְעַצְמָן כִּשְׁאָר הָאֻמּוֹת, וְכֵן הַמּוּמָרִים וְהַמּוֹסְרִים, כָּל אֵלּוּ אֵין אוֹנְנִים וּמִתְאַבְּלִים עֲלֵיהֶם, אֶלָּא אֲחֵיהֶם וּשְׁאָר קְרוֹבֵיהֶם לוֹבְשִׁים לְבָנִים וּמִתְעַטְּפִים לְבָנִים וְאוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּשְׂמֵחִים. הַגָּה: הַפּוֹרֵשׁ מִן הַצִּבּוּר וְלֹא רָצָה לָשֵׂאת עִמָּהֶם בְּמִסִּים וְאַרְנוֹנִיּוֹת, מִתְאַבְּלִים עָלָיו (תשו' רַשְׁבָּ"א סי' תשס"ג) אֲבָל אֵין שְׁאָר בְּנֵי הָעִיר צְרִיכִים לְבַטֵּל מִמְּלָאכְתָן בִּשְׁבִילוֹ לַעֲסֹק עִמּוֹ (כֵּן מַשְׁמָע בנ"י סוֹף מ"ק).
ו קָטָן בֶּן שָׁנָה אוֹ שְׁנָתַיִם שֶׁהֵמִיר עִם אִמּוֹ, וָמֵת, אֵין מִתְאַבְּלִין עָלָיו וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ש"מ (סָעִיף ה').
ז מִי שֶׁנָּפַל בַּיָּם, אוֹ טָבַע בַּנָּהָר, אוֹ אֲכָלַתּוּ חַיָּה, אֵין מוֹנְעִין מִמֶּנּוּ דָּבָר.
ח אָרוֹן הָעוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, אִם שִׁלְדּוֹ (פֵּרוּשׁ הַשִּׁדְרָה וְצַלְעוֹתֶיהָ) קַיֶּמֶת, עוֹמְדִין עָלָיו בְּשׁוּרָה וְאוֹמְרִים עָלָיו בִּרְכַּת אֲבֵלִים וְתַנְחוּמֵי אֲבֵלִים, אִם יֵשׁ אֲבֵלִים שֶׁמִּתְאַבְּלִין עָלָיו; וְאִם אֵין שִׁלְדּוֹ קַיֶּמֶת, אֵין עוֹמְדִין עָלָיו בְּשׁוּרָה וְאֵין אוֹמְרִים עָלָיו בִּרְכַּת אֲבֵלִים וְלֹא תַּנְחוּמֵי אֲבֵלִים.
א סָעִיף א אין מתעסקין כו'. דכתיב ואת דמכם לנפשותיכם אדרוש וגו' דעון גדול הוא המאבד עצמו לדעת וכתב בתשו' הרשב"א סי' תשס"ג דאף שאמרו בכל מקום אין מתעסקין עמהם לכל דבר לא לענין קבורה ותכריכים אמרו אלא שאין קורעין ולא חולצין כו' ומביאו ד"מ:
ב סָעִיף א ולא קורעין כו'. משמע שאין קורעין עליו כלל אפי' האבלים אבל דעת הרמב"ן והטור שהאבלי' קורעין עליו והאי אין קורעין פי' לרחוקים:
ג סָעִיף ב כגון שאמר הרי הוא עולה כו'. וכ' הרמב"ן אע"פ שלא ראוהו מפיל עצמו כיון שאמר הריני עולה לראש הגג ואפיל עצמי ואמות חזקה לדעת עשה וכ' הב"ח בשם מהרש"ל דאפי' אמר ראו שאני עולה כו' ולא ראוהו עולה אדבוריה לחוד לא סמכינן ואינו בחזקת מאבד עצמו לדעת וכתב שדבריו נכונים:
ד סָעִיף ב או הרוג כו'. ע"ל סי' שס"ד סעיף ד' דין הרוגים:
ה סָעִיף ב מי שגנב כו'. משמע דר"ל דל"ת דכיון שגנב וגזל והתיר עצמו למיתה בדיניהם לא יתאבל עליו דה"ל מאבד עצמו לדעת קמ"ל דלא לפי שהיה סבור שיוכל לברוח אבל משום עבירה דגנב וגזל מתאבלי' עליו דלא חשוב כפורש מדרכי הציבור דלקמן סעיף ה' כך משמע מדברי הרב וכן כתב הרשב"א בתשובה ס"ס תשס"ג דאחד מבעלי עבירה כגזלנים וכה"ג אינן בכלל הפורשים מדרכי הצבור ולפ"ז בגנב וגזלן שמתו על מטתן מתאבלין עליהן וכתב הב"ח שכן נוהגין ואע"פ שבתשו' מהרי"ו סי' קי"ד כתב אמעשה דגנב שנהרג בדיניהם וז"ל ומ"ש בספרים שקבל הגונב כו' לא ידענא פירושו ובודאי שיש לו כפרה וחלק לעוה"ב דאפי' הרוגי ב"ד יש להם חלק לעוה"ב אפילו עובדי כוכבים כדאיתא בפרק נגמר הדין אומרי' לו התודה שכל המתודה יש לו חל"ה וה"נ מסתמא התודה כמ"ש כו' אין ר"ל דדוקא מיתתו שנהרג הוי כפרה וכמו שהבין הב"ח מדבריו אלא ה"ה מת על מטתו הוי כפרה כשמתודה אלא דעובדא דהתם הוי בנהרג מיהו לעיל סי' ש"מ סעיף ה' כתב הרב דברגיל לעשות עבירה אין מתאבלין עליו ונראה דהיינו כשלא התודה קודם מיתתו:
ו סָעִיף ג כשאול המלך. שהרג את עצמו לפי שראה שהפלשתים יעשו בו כרצונם ויהרגוהו:
ז סָעִיף ד מנודה כו'. כפול לעיל סי' של"ד ס"ג:
ח סָעִיף ה לובשים לבנים כו'. וכתב הטור בשם הרי"ץ גיאות מכאן שהאבלים וקרובי המת לובשים שחורים וכל מקום ומקום יש לעשות כפי מנהגו:
ט סָעִיף ה ושמחים. על שאבדו שונאיו של מקום דכתיב באבוד רשעי' רנה:
י סָעִיף ו עם אמו. או עם אביו כדלעיל סי' ש"מ ס"ה בהג"ה:
א סָעִיף א קורעין. משמע שאין קורעין עליו כלל אפי' האבלים אבל דעת הרמב"ן והטור שהאבלים קורעין עליו והאי אין קורעין פי' לרחוקים עכ"ל הש"ך. וכ' בתשובת הרשב"א דבכל מקום שאמרו אין מתעסקין עמו לכל דבר מ"מ לא לענין קבורה ותכריכים אמרו וכו':
ב סָעִיף ב שאמר. וכ' מהרש"ל דאם לא ראוהו עולה אדיבוריה לא סמכינן ואינו בחזקת מאבד עצמו לדעת וכ' הב"ח שדבריו נכונים:
ג סָעִיף ב שגנב. כ' הש"ך משמע דמשום עבירה דגנבה וגזלה לא חשיב כפורש מדרכי הצבור ומתאבלים עליו ולפ"ז בגנב וגזלן שמתו על מטתן יש להתאבל עליהן וכתב הב"ח שכן נוהגין והיינו כשהתודה קודם מיתתו ומ"ש הרב בסימן ש"מ ס"ה דברגיל לעשות עבירה אין מתאבלין עליו נראה דהיינו כשלא התודה קודם מיתתו. עכ"ל:
ד סָעִיף ג כשאול. שהרג את עצמו לפי שראה שהפלשתים יעשו בו כרצונם ויהרגוהו:
ה סָעִיף ה ושמחים. על שאבדו שונאיו של מקום דכתיב באבוד רשעים רנה:
ו סָעִיף ו אמו. או אם אביו כדלעיל סימן ש"מ ס"ה בהג"ה:
א סָעִיף א ולא קורעין. עבה"ט [מ"ש אבל דעת הרמב"ן והטור שהאבלים קורעין כו' ולפ"ז ה"ה דמתאבלין עליו אלא שאין מספידין עליו עיין ב"י ועי' בתשובת ח"ס סי' שכ"ו שהראה פנים שדעת הרמב"ן הלכתא היא ודחה ראיית הלח"מ ספ"א מאבל אך להלכה למעשה מי ירים ראש נגד הסכמת הרב"י בש"ע שסתם כהרמב"ם ובשגם שהלכה כדברי המיקל באבל אמנם מ"מ אומר אני היכא דאיכא כבוד משפחה נכבדת אשר יהיה להם לבוז ולכלימה עולמית שאחד מהם קלקל מעשיו אבל אם יתיר להם המורה להתאבל אז יאמרו הבריות קמו ביה רבנן במילתא ונתבאר שלא היה לו דין מאבד עצמו אזי יכול המורה להורות לכתחלה להתאבל אפילו אם באמת נתברר לו שהיה לו כל דין מאעל"ד וראיה מסנהדרין מ"ז כו' ועוד דהעיקר כהרמב"ן ונהי דלענין אבל הלכה כדברי המיקל אבל לענין פגם משפחה אין הלכה כהמיקל בכבוד בני אברהם יצחק ויעקב עי' בא"ח סי' קל"ט ס"ג בהגה"ה עכ"ד ע"ש] ועי' בשו"ת לחמי תודה ממהר"י באסאן ז"ל סי' י"ח מ"ש בזה [וכתב עוד בתשו' ח"ס שם דאף שמורגל דא"א קדיש אחר המאעל"ד לא ידעתי טעם הגון וכי מפני שלא עשה מעשה עמיו לא נצילהו מרדת שחת ומי לנו אינו עושה מעשה עמיו כאבשלום כו' אך נשתרבב המנהג לפי דשאר אבלים לא יניחוהו לחלוק עמהם בקדישים כי יטענו לאו כל כמיניה להאביד עצמו ולהשליך תיקון נשמתו עלינו אולי היה חי כמה שנים והיה מת בזמן אחר או במקום אחר ולפ"ז נ"ל פשוט דאם הבן מקבץ עשרה בביתו באופן שאין הפסד לאבלים יכול לומר קדיש ויאמר כל י"ב חודש דטעמא מאי א"א רק יא"ח דלא לשוויה לאביו רשע האי גברא שויה נפשיה רשיעא וניחא ליה דתהוי ליה כפרה. אך לומר קדיש בבהכ"נ במקום שיש שאר אבלים אם הבנים יודעים בעצמם באמת שאביהם אע"ל אפילו אין האבלים אחרים יודעים מזה אם אומרים קדיש הרי הם גוזלים המתים הכשירים וק"ו ממ"ש המג"א סי' קנ"ב בב' אונסים כו' ואין כאן לחוש על כבוד משפחה במקום גזילת מתים האחרים. אמנם אם יש נדנוד ספק בדבר אי היה דינו כמאע"ל אי לא אפילו אם החמירו עליו בקבורתו וזלזלו ביה מ"מ לענין אמירת קדיש הדין עם בניו שיאמרו קדיש שהרי בני העיר שותפים זע"ז בענין זה ומיד כשמת אביהם זכו בחלקם והשותפים שבאו לדחותם לומר שמת אביהם באופן שהפסידו חלקם עליהם להביא ראיה וזה ברור עכ"ד ע"ש]:
ב סָעִיף ב מאע"ל. עי' בתשו' אבן שהם סי' מ"ד שנשאל באיש אחד שהלך בדרך הישר וסיגף עצמו בתענית ובטבילה ואח"כ האביד עצמו לדעת וגופא דעובדא הוי ביום א' הלך לטבול והגיד להאשה שדרה שמה אם יבקשוני תמצאוני בבית הטבילה והלך ושהה שם וחזר לביתו ולמחר מצאוהו בביתו שוכב מגואל בדם וסכין בידו ופרע ביה"ש ומקודם באיזה ימים השחיז הסכין ואמר שרוצה לעשותו סכין של שחיטה ועל הכותל נמצא כתוב בכ"י שתלמידיו יגידו אחריו קדיש אם נקרא מאע"ל והשיב שלא ימנעו ממנו דבר. חדא דאין זה מאע"ל כיון שלא ראוהו מאבד עצמו (וכמ"ש הבה"ט סק"ב) ולא סמכינן כאן אהוכחה ומה שצוה שיגידו קדיש י"ל שעלה חולשה בלבו והתיירא שימות ועוד די"ל רוח בלבלתו שעשה מתוך שגעון ולא נקרא מאבד אלא כשעושה בדעת צלולה ועוד דשמא עשה כן מחמת תשובה ע"ש עוד טעמים [עי' בתשו' ח"ס סי' שכ"ו שהאריך לפרש לשון הברייתא בזה פ"ב דשמחות והיוצא מדבריו דזה פשוט ומבואר דאפילו אמר אעלה על הגג ואפיל עצמי וגם ראינוהו עולה ואחר זמן מצאנוהו שם נפל ומת אמרינן שע"י סבה אחרת נפל אבל ראינו שנפל אע"פ שא"א לברר שהפיל עצמו מ"מ כיון שראינו נופל מאותה העליה שהבטיח להפיל בה אמרינן חזקה מדעת עשה אבל אי לא ראינו גם ההפלה אע"פ שמצאנוהו מת באותו המקום פשיטא דלא הוי מאע"ל ולפ"ז מ"ש מהרש"ל (הובא בבה"ט סק"ב) דאם לא ראוהו עולה כו' זהו משנה שאינה צריכה דאפילו ראינוהו עולה כל שלא ראינוהו נופל לא מיחשב מאע"ל. עוד מבואר שם דמ"ש בש"ע אבל אם ראוהו חנוק כו' הכוונה שהוא באופן שנראה בודאי שהוא בעצמו תלה א"ע כגון שנמצא תלוי בחדר והחדר סגור מבפנים וכן מושלך ע"ג סייפו הוא ג"כ שנראה מהענין שהוא שלט בעצמו אף דודאי איבד עצמו בידו מ"מ אמרינן שלא מדעת היה דתלינן רוח רעה ביעתתו או נתיירא מפני דבר אחד וכה"ג סבות המתהפכות. עד שנשמע מפיו מתוך ישוב הדעת שהוא עולה מחמת כעס כו' אמנם הא ודאי אף אם לא אמר בהדיא ה"ה עולה כו' אך היה ניכר מתוך מעשיו וכעסו וצערו וההכנות שהוא עושה כמכין עצמו למיתה ואח"כ אנו מוצאין אותו חנוק באופן שנראה שהוא בעצמו עשה זהו אומדנא דמוכח טובא והוי כאומר בהדיא וראיה מדברי הרא"ש ס"פ א"מ סי' קמ"א ע"ש] ועי' בתשו' בשמים ראש סי' שמ"ה שכתב באחד חסר לחם וחשוף שת שהלך בפני שנים ואמר מאסתי חיי ואבד עצמו דאינו בקרא מאע"ל כל שעשה כן מריבוי צרותיו דאגות ויסורים או עוני גמור ע"ש ועיין בספר הר אבל ענף אחד עשר שפקפק עליו בזה וכתב דלאו גושפנקא דהרא"ש חתים עלה ע"ש [גם בתשו' ח"ס שם כתב דמוכח מר"ח בן תרדיון פ"ק דע"א דאפי' המיצר ביותר מ"מ מאע"ל הוא ובזה נזדייף ס' בשמים ראש סי' שמ"ה עכ"ל] ועי' בתשובת בית אפרים חלק י"ד סי' ע"ו מ"ש בענין זה:
ג סָעִיף ה ואין מתאבלים. [עי' בתשו' חתם סופר סי' שמ"א דמ"מ מחויבים לקברם ע"ש ועמש"ל סי' שע"ד ס"ג בד"ה מת הנמצא]:
ד סָעִיף ו אין מתאבלין עליו. עי' בדגמ"ר שתמה על הש"ע בזה שהכריע להקל וכתב ואולי כיון שאבילות דרבנן מקילינן וא"כ אם נודע ביום ראשון שהוא להרבה פוסקים דאורייתא יש להחמיר ע"ש. עוד כתב דע"כ לא היקל הש"ע אלא בשאר קרוביו אבל אביו של הקטן אם המיר עם אמו או אם המיר עם אביו ודאי יש להתאבל ובפרט אם נודע ביום ראשון וכיון שמתחיל ביום א' שוב עבדינן כר"י ואינו פוסק כל ז' ע"ש:
ה סָעִיף ז שנפל בים. עי' בתשו' בית יעקב סי' קמ"ח:
א סָעִיף א (ליקוט) שמ"ה ערא"ש פ"ג דמ"ק סי' קמ"א (ע"כ): (ליקוט) המאבד כו' איזהו כו'. א"ר פ"ב (ע"כ):
ב סָעִיף ב מי שגנב כו'. כמ"ש בפ"ו דסנהדרין (מ"ז) בהרוגי מלכות דדוקא בהרוגי ב"ד שהתיר עצמו למיתה כו' דלא כמרדכי שהביא ראיה ממ"ש שאין מתאבלין עליו ועב"י ומהרי"ו כ' שט"ס במ"ש ועד"מ (וע"ל סי' שע"ה ס"ק יו"ד):
ג סָעִיף ב אם אין בו סכנה. כמ"ש בפ"ק דסנהדרין (י"א א') בר"י בן בבא ופ' בתרא דסוטה:
ד סָעִיף ג (ליקוט) קטן כו'. שם מעשה בבנו כו' מעשה בתינוק כו': ס"ה וס"ז כל הפורשים כו' מי שנפל כו'. שם (ע"כ):
ה סָעִיף ג וכן גדול כו'. ממ"ש בפ' הערל (ע"ח ב') שנענשו על שלא הספידו על שאול כמ"ש בב"ר פ' נח יכול אפילו נרדף כשאול ת"ל אך:
ו סָעִיף ד (ליקוט) מנודה שמת כו'. דהא סוקלין אותו משום בזיון כ"ש שאין מתעסקים בכבודו. תה"א (ע"כ):
ז סָעִיף ה הפורש מן כו'. ע"ל סי' של"ד ס"ג אבל לממונא כו':
ח סָעִיף ה אבל אין כו'. לגדר בעלמא ועד"מ:
ט סָעִיף ו קטן כו'. ממ"ש בתוספתא פרק בתרא דסנהדרין קטני בני עיר הנדחת רא"א נהרגין וחכ"א אין נהרגין משמע אבל באבלות דכ"ע מודי וע"ל סי' ש"מ שי"ח עליו וכ"כ במרדכי שם בשם ר"י וע"ש סי' אלף תקל"ח:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.