א מֵת, בֵּין עוֹבֵד כּוֹכָבִים בֵּין יִשְׂרָאֵל, תַּכְרִיכָיו אֲסוּרִים בַּהֲנָאָה. וְדַוְקָא שֶׁהִזְמִינָם לְצָרְכּוֹ וּנְתָנָם עָלָיו, אֲבָל בְּהַזְמָנָה לְבַד, אֲפִלּוּ עֲשָׂאָם לְצָרְכּוֹ לְאַחַר שֶׁמֵּת, לֹא נֶאֶסְרוּ, דְּהַזְמָנָה לָאו מִלְּתָא. וְכֵן אִם נְתָנָם עָלָיו וְלֹא הִזְמִינָם לְכָךְ בִּתְחִלָּה, עֲדַיִן לֹא נֶאֶסְרוּ.
ב נוֹיֵי הַמֵּת הַמְחֻבָּרִים בְּגוּפוֹ, כְּגוֹן פֵּאָה נָכְרִית וְכַיּוֹצֵא בָהּ, אֲסוּרִים כְּמוֹ הַמֵּת עַצְמוֹ. וְדַוְקָא כְּשֶׁהֵם קְשׁוּרִים בְּשַׂעֲרוֹת גּוּפָן, אֲבָל אֵינָן קְשׁוּרִים, מֻתָּר (כָּךְ מַשְׁמָע מִפֵּרוּשׁ רַשִׁ"י פ"ק דַּעֲרָכִין) ; וְלָכֵן מֻתָּר לִטֹּל טַבָּעוֹת שֶׁבְּיָדָם שֶׁל מֵתִים, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּסְתָם, אֲבָל אִם צִוָּה שֶׁיִּתְּנוּ נוֹי גּוּפוֹ הַמְחֻבָּרִים בּוֹ לִבְנוֹ אוֹ לְבִתּוֹ אוֹ לְצֹרֶךְ דָּבָר אַחֵר, מֻתָּרִים. אֲבָל שְׂעָרוֹ מַמָּשׁ, אֲפִלּוּ אִם צִוָּה עָלָיו, אָסוּר בַּהֲנָאָה. הַגָּה: אִשָּׁה שֶׁיּוֹצֵאת לֵהָרֵג, נֶהֱנִין בִּשְׂעָרָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁנִּגְמַר דִּינָה, אֵין שַׂעֲרוֹתֶיהָ נֶאֱסָרִים עַד שֶׁתִּקָּטֵל (טוּר).
ג אִם הָיוּ אָבִיו וְאִמּוֹ מְזָרְקִים עָלָיו כֵּלִים, מִצְוָה לַאֲחֵרִים לְהַצִּילָן, אִם לֹא נָגְעוּ בַּמִּטָּה הַנִּקְבֶּרֶת עִמּוֹ. הַגָּה: וְאִם הִצִּילָן, חַיָּב בִּשְׁמִירָתָן; וְאִם הֶחֱזִירָן לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ, וְחָזְרוּ וּזְרָקוּם, וְנֶאֶסְרוּ, חַיָּב הַמַּחֲזִיר לְשַׁלֵּם, דְּהָוֵי כִּזְרָקָן לִמְקוֹם גְּדוּדֵי חַיּוֹת וְלִסְטִים (בְּמָרְדְּכַי פֶּרֶק הַמּוֹכֵר אֶת הַסְפִינָה תְּשׁוּבַת מהר"מ). אֲבָל אִם נָגְעוּ בָּהּ, אֲסוּרִים, אִם הֵם שֶׁל אוֹתוֹ שֶׁזְּרָקָן עָלָיו, וְהוּא שֶׁיִּזְרְקֵם עַל דַּעַת שֶׁיִּקְבְּרֵם עִמּוֹ (טוּר בְּשֵׁם רֹא"שׁ וְהוּא סוֹף מ"ק). הַגָּה: הַדַּף שֶׁטִּהֲרוּ עָלָיו, וְכָל הַכֵּלִים שֶׁמּוֹלִיכִין הַמֵּת עֲלֵיהֶם לִקְבוּרָה, לֹא נֶאֶסְרוּ, דַּהֲרֵי לֹא נְתָנָם שָׁם עַל מְנָת לִקְבֹּר עִמּוֹ. (תְּשׁוּבַת מהרי"ל סִימָן נ"ה, וְכָךְ מַשְׁמָע מִדִּבְרֵי הָרֹא"שׁ שֶׁהֵבִיא הַטּוּר).
ד כָּל הַמַּרְבֶּה כֵּלִים עַל הַמֵּת, הֲרֵי זֶה עוֹבֵר מִשּׁוּם בַּל תַּשְׁחִית. (וַיִּקְרָא כ, יט).
א סָעִיף א אסורים בהנאה. דכתיב ותקבר שם מרים וילפינן שם שם מעגלה ערופה מה עגלה ערופה אסורה בהנאה אף מת וכל תכריכיו אסורים בהנאה:
ב סָעִיף א דהזמנה לאו מלתא היא כו'. עיין בא"ח ס"ס מ"ב:
ג סָעִיף ב ודוקא כשהם קשורים כו'. והב"ח פסק דאפי' קלועים בתוכם ואינם קשורים אסורים אלא כשאינן קשורין בה כלל דהיינו דתלי בסיכתא מותרים ע"ש:
ד סָעִיף א מצוה לאחרים כו'. שיש בו משום השבת אבדה דודאי יתחרטו אח"כ:
ה סָעִיף ג במטה הנקברת עמו. כלומר שנושאין אותו בה לקבורה:
ו סָעִיף ג אסורים. מדרבנן שגזרו בהן משום דמיחלפי בתכריכי המת:
ז סָעִיף ג אם הם של אותו כו'. לאפוקי של אחרים דלא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו:
ח סָעִיף ג והוא שיזרקם ע"ד שיקברם עמו. כגון שיזרקם מתוך מרירות הלב ע"מ לקברן עמו ונגעו במטה הנקברת לאפוקי המצע שמניחים על המת או הכר וכסת שנותנים תחת מראשותיו או סדין או טלית שפירסו על הארון או על המטה שמוליכין בה המת לקברו אינו נאסר:
א סָעִיף א בין עובד כוכבים. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל ועי' בתשו' אבן שהם סי' ל' שהעלה דמת ישראל אסור בהנאה מה"ת אבל מת עובד כוכבים אסור מדרבנן ומה"ט כתב שם באחד שחלה חולי שאב"ס ואמרו הרופאים שיקח עצם ממת לצורך איזה רפואה או מתכריכי המת דמותר ליקח עצם עובד כוכבים לזה כיון שאינו אלא מדרבנן ע"ש. ועיין עוד בתשו' צמח צדק סי' י"ג ובהג"ה שם. ובתשו' יד אליהו סי' ס"ו ובתשו' פרי תבואה סי' כ"ה ובספר ברכי יוסף להגאון מהר"ר חיד"א ז"ל ובשאילת יעב"ץ ח"א סי' מ"א ובשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' מ"ז ובתשו' הרב הגדול מהר"ר ברוך בעל טעם המלך:
ב סָעִיף א בהנאה. עי' בה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל ומ"ש ומ"מ מותר לאכול המומי"א כו' עיין מענין זה במשנה למלך פ"ח מהל' מא"ס דין י"ח ופ"ג מהל' אבל דין א' ובפ' י"ד דין כ"א. ומ"ש בשם ב"ח בגד של מת כו' עי' בתשו' יד אליהו סי' נו"ן:
ג סָעִיף ב כשהם קשורים. עי' בה"ט ועי' בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ג סי' ל"ג בא' שמת והיה בתוך פיו שן תותבת מאיזה עצם נבילה נשאל הדבר אם ליקח מפיו או לקבור עמו ורצה חכם אחד לומר שיקחו מתוך פיו ולשרפו כמו נויי המת ולא יקבר עמו מכמה טעמים. והוא ז"ל דחה דבריו וכתב שא"צ לשרפו רק יניחו כמות שהוא לקבור עמו ע"ש:
ד סָעִיף ב ולכן מותר ליטול טבעות. עי' בספר בכור שור בחידושיו למס' עבודת כוכבים דף כ"ט ע"ב שכתב דמזה משמע דאם איזה נוי של זהב או מרגליות וכדומה קשור על המת אסור בהנאה ולפ"ד הב"ח (שהביא הבה"ט סק"א) אפי' קלועים בשערות ולכאורה יש לאסור אפי' הטבעות אם הם מהודקים בחוזק דהא כתב הרא"ש ריש חולין דקשירה דכתיב גבי תפלין היינו שמהדקן על ידו כו'. מיהא עיקרא דהאי פיסקא תמיהא טובא דאנן לא שמעינן בסוף פ"ק דערכין לאסור נויי המת כ"א בתכשיטים כעין גופו כגון פאה נכרית וכדומה דהיינו שן תותבת אבל שאר תכשיטין לא נשמע בשום מקום ותו דלא עדיפי תכשיטי כסף וזהב ממלבושי המת דפשוט אפי' קשורים בו בשעת מיתה לא נאסרו ולא נשמע מעולם מי שאוסר והאריך בזה והעלה דאחרי דהרמב"ם וסמ"ג מתירים אפי' שער מת גופיה וכ"מ דעת התוס' ב"ק דף י' ד"ה שהשור ואף הרשב"א ורמב"ן לא קאסרי כ"א שערות המת עצמו ולא פאה נכרית ולכן יש לסמוך אהמתירין עכ"פ בתכשיטין של כסף וזהב ומרגליות וכדומה דלא מעין גופה הוא דאפילו קשורים בה או קלועים בשעת מיתה יש להתיר אותם ולא להשחית ממונם של ישראל עיין שם:
א סָעִיף א (ליקוט) בין עובד כוכבים. אבל הרשב"א בב"ק כתב בפשיטות דמת עובד כוכבים מותר בהנאה וכ"כ תופ' שם י' א' סד"ה שהשור וכ' הרשב"א שם דהיינו עבד ערל ע"ש וכ"כ בפ' הפרה נ"ד א' וסתר תירוץ ראשון של תוס' וי"ל דוהמת יהיה כו' דליתא דודאי כולה משתמע מוהמת י"ל כמש"ש נ"ד א' אלא א"ק והמת י"ל כ"ד כו' ועוד דפריך בין לרבנן כו' ואם איתא הא משתעי בשור לבד כו' אלא כמסקנא דתוס' בשביל עבד ועובד כוכבים דאיסורא דמת ילפינן ממרים ודוקא ישראלים כמותה עכ"ל שם (ע"כ): (ליקוט) בין עובד כוכבים. כ"כ בבד"ה בשם הרשב"א וליתא ובירושלמי פ"י דשבת הלכה ו' אמר בהדיא דמותר דגרסינן שם את המת במטה חייב דברי הכל לא כן תני אף ריח רע כל שהוא וא"ר אילא אף ר"ש מודה בה ומודה ר"ש באיסורי הנאה א"ר יודן תיפתר במת עובד כוכבים ושאין בו ריח רע והוציאו לכלבו תני חצי זית מן המת וחצי זית מן הנבילה ופחות מכעדשה מן השרץ חייב ור"ש פוטר מ"מ דר"ש כבר נתמעטה הטומאה מ"מ דרבנן כההיא דר' יודן תיפתר במת עובד כוכבים ושאין בו ריח רע והוציאו לכלבו וט"ס כאן בירושלמי וצ"ל ברישא מ"ט דרבנן ובסיפא מ"ט דר"ש וה"פ את כו' ד"ה ר"ל דל"פ אלא בסיפא בשיעורא דת"ק מחייב כשיעור טומאה ור"ש לא מחייב בכך אבל במת שלם מודה ר"ש ופריך לא כן כו' והוא בפ' כלל גדול על מתני' מקק ספרים כו' אמר שם תני כו' וה"נ ליחייב בכ"ש משום ריח רע ועוד משום איסורי הנאה וה"ה דיכול למיפרך את"ק אלא על ר"ש יותר קשה דאף בכזית פוטר וא"ר יודן כו' והוציאו לכלבו דצריכה לגופה דבלא"ה פוטר ר"ש ולכך פוטר ר"ש בכזית דבעי שיעור מלא פי כלב ואמר תני חצי כו' ר"ל מכזית כמ"ש בגמ' ור"ש פוטר וה"ה בכזית אלא משום ת"ק נקטה ואמר מ"מ דרבנן כבר כו' משום דמיעטה לטומאה אבל ר"ש פוטר משום זה משום דהוי מלאכה שא"צ לגופה אלא לטהרות הבית אבל בריח רע ואיסורי הנאה מודה דחייב אע"ג דהוי מלאכה שאצ"ל וקאמר מ"ט דר"ש כקושיא הנ"ל לא כן כו' ואמר כההיא כו'. מ"מ נשמע בהדיא דמותר וכ"כ הרשב"א והר"נ בשבת צ"ד ב' על מש"ש דמי קאמינא לר"ה כו' דמקשין דלר"ש יהא מותר אף לר"ה ותי' ר"ח דלא התירו אלא בדבר שעיקרו מד"ס אבל ר"ה לא דמי מפיס אם צריך לגופה או לא שהרי אפשר אף בהוצאת המת שיהא צריך לגופה כגון אותה שאמרו בירושלמי בעובד כוכבים שהוציאו לכלבו והן דברי הרמב"ן בספר תה"א שער ז' כ"ה ד' וכ"ד תוס' (בב"ק) הרי תוס' ורמב"ן ורשב"א ור"נ התירו וכן בירושלמי כנ"ל וכ"מ בגמ' דסנהדרין י"ט ב' ועכ"מ פ"ה דהלכות ערכין הלכה י"ז (ע"כ): (ליקוט) בין עובד כוכבים. כ"כ בבד"ה בשם תשובת הרשב"א והוא שם סימן שס"ה אבל אין הכרח דפשיטא ליה לאיסור ובחידושיו (בב"ק) כתב בשני מקומות בפשיטות להיתר ויש ראיות על זה וע' משנה למלך סוף הלכות אבל שהאריך וכתב בשם הירושלמי (כנ"ל בליקוט ב') שמותר (ע"כ): (ליקוט) בין עובד כוכבים. אבל תוס' ורשב"א לא כתבו כן והביאו משנה למלך ושאר אחרונים ראיה מדוד שקידש בערלות פלשתים ש"מ דלאו איסורי הנאה נינהו ובפ"ב דסנהדרין (י"ט ב') אמרינן דחזו לכלבי ושונרי (ע"כ):
ב סָעִיף ב בד"א בסתם כו' אבל כו' אשה כו'. הכל גמ' שם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.