Sign In

Exodus 17 — שְׁמוֹת יז

גודל הטקסט
Commentaries - Mefarshim (click to show or hide) English Summary

א וַיִּסְעוּ כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר־סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל־פִּי יְהוָה וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם׃

אוּנְקְלוֹס וּנְטָלוּ כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַדְבְּרָא דְסִין לְמַטְלָנֵיהוֹן עַל מֵימְרָא דַיְיָ וּשְׁרוֹ בִּרְפִידִים וְלֵית מַיָא לְמִשְׁתֵּי עַמָא:
אִבְּן עֶזְרָא ויסעו. אחז הכתוב דרך קצרה לומר למסעיהם כי ממדבר סין נסעו אל דפקה. ומשם לאלוש. ומאלוש לרפידים. וטעם על פי ה'. ביד משה. כאשר הזכרתי:
רַמְבַּ״ן ויסעו כל עדת בני ישראל ממדבר סין למסעיהם: על פי ה' ויחנו ברפידים יאמר שנסעו ממדבר סין שחנו שם בנסעם מאלים, והלכו למסעים רבים שעשו על פי השם, ואחרי כן חנו ברפידים. ואמר זה דרך קצרה, כי בנסעם תחלה ממדבר סין חנו בדפקה, ואחרי כן באלוש, ומאלוש לרפידים, וזה טעם "למסעיהם", כי היו להם מסעים ממדבר סין אל רפידים, ולא באו שם במסע הראשון, אבל לא בא עתה אלא לפרש תלונותם, כי בתחלת בואם במדבר ההוא ילונו על הלחם ועתה יריבו על המים: ואין מים לשתות העם כאשר באו אל המקום ההוא ולא מצאו שם עיינות מים, מיד עשו מריבה עם משה. וזה טעם וירב העם עם משה, כי התלונות במקומות שנאמר בהם "וילונו" היא תרעומת, שהיו מתרעמים על ענינם לאמר מה נעשה, מה נאכל, ומה נשתה, אבל "וירב" שעשו עמו מריבה ממש, ובאו עליו לאמר תנו לנו מים אתה ואהרן אחיך, כי עליכם הדבר ודמינו עליכם ומשה אמר להם מה תריבון עמדי מה תנסון את ה', כי הריב הזה לנסות את ה' הוא היוכל תת לכם מים, כי אם תחרישו מעלי ותתפללו אליו אולי יענה אתכם וכן היה הדבר בלבם לנסות כאשר אמר (שמות י״ז:ז׳), ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין, ואז רפתה רוחם מעליו, ועמדו יום או יומים מסתפקים במים שבכליהם, ואחרי כן ויצמא שם העם למים וילן העם על משה, כענין התרעומות אשר המה עושים בכל לבקש דבר, שיאמרו למה זה העליתנו ממצרים וכראות משה כי צמאו התפלל לשם והגיד לפניו צרתו במריבה שעשו עמו בראשונה. ור"א אמר כי היו שתי כתות, האחת מריבה והאחת מנסה את ה', והנכון מה שאמרתי:
סְפוֹרְנוֹ לשתות העם. לשתיית העם, כמו לשבת אברם:
אוֹר הַחַיִּים ויחנו ברפידים ואין מים. לדבריהם ז"ל אין רפידים אלא רפיון ידים מן התורה יכוין הכתוב לומר כשרפו ידיהם מן התורה שנמשלה למים לזה גם ה' מנע מהם המים מדה כנגד מדה:
מַלְבִּי״ם שאלות: למה הוסיף פה למסעיהם עפ"י ה', ולמה כפל ואין מים וירב העם ויצמא שם העם למים וילן העם, ולמה צוה שיעבור לפני העם ויקח אתו מזקני ישראל: ויסעו. באר שנסעו למסעיהם, כי במדבר סין היה להם מים ולא היו צריכים ליסע מן המקום ההוא, והיתה הנסיעה למסעיהם על פי ה' שהיתה פקודת ה' שיסעו המסעות האלה שבכל מסע נזורו מטומאת מצרים והתקרבו אל האלהים, וה' נסה אותם בכל מסע למען ישימו לב וילמדו לקח והיה כ"ז הכנה אל קבלת התורה. ויחנו ברפידים ואין מים. חז"ל אמרו שרפו ידיהם מן התורה והוא עפ"י מה שבארנו למעלה (יד כב) שכפי שלא שתו ממי החכמה ודעת אלהים כן לא היה להם מים בפועל:

ב וַיָּרֶב הָעָם עִם־מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ־לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה־תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה־תְּנַסּוּן אֶת־יְהוָה׃

רַשִׁ״י מה תנסון. לוֹמַר הֲיוּכַל לָתֵת מַיִם בְּאֶרֶץ צִיָּה?:
אוּנְקְלוֹס וּנְצָא עַמָא עִם משֶׁה וַאֲמָרוּ הָבוּ לָנָא מַיָא וְנִשְׁתֵּי וַאֲמַר לְהוֹן משֶׁה מָא אַתּוּן נָצָן עִמִי מָא מְנַסוּן אַתּוּן קֳדָם יְיָ:
אִבְּן עֶזְרָא וירב. הזכיר העם ולא כל העם כאשר הזכיר בדבר המן. כי שתים כתות היו. האחד אין להם מים לשתות והיא העושה מריבה עם משה. והשנית יש להם מים שהביאו מאלוש. והיא הרוצה לנסות את השם אם יתן מים. כאשר יפרש: תנו לנו מים. למשה ואהרן מדברים. ואין צורך להזכיר אהרן כי כבר פירשתי כי משה לא דיבר עם ישראל רק ע"י אהרן. והנה השיב למריבים עמו מה תריבון עמדי. נצעק כלנו אל השם. ואמר למנסים מה תנסון את ה':
סְפוֹרְנוֹ מה תריבון עמדי. הלא ידעתם שאני מצווה ועושה: מה תנסון את ה'. ואם ריבכם עמי הוא כדי לנסות המשלח, מה תנסון לרע לכם, כי זה הנסיון רב הסכנה, שאם יקצוף יראה פעלו להשחיתכם, ויהי הנסיון רע לכם, כאמרו בחנוני גם ראו פעלי, רצונו לומר לרע להם:
אוֹר הַחַיִּים וירב העם וגו'. פירוש והמריבה הוא שאמרו להם בדרך זה תנו לנו מים וכי משה יש לו מים לתת להם אין זה אלא מריבה שאם היתה כוונתם לשאול כי יצעק אל ה' היה להם לומר כדרך שדברו אליו (חקת כא ז) כששלח ה' בהם נחשים שרפים. או אפשר שהיו תובעים המים כמי שתובע חוב מחברו ואומר לו תן לי מה שאתה חייב לי, ואמרו לשון רבים ודבריהם עם משה לבד, כאן כללו לה'. ולזה אמר להם משה מה תריבון עמדי מה תנסון את ה'. ואמר בסדר זה כי בערך ה' כבר ידעו כי כל יכול אלא מנסים אם יש בקרבם:
מַלְבִּי״ם וירב העם. תחלה לא התלוננו, שהתלונה הוא על העבר שברוב התלונות אמרו למה זה יצאנו ממצרים, והם רק רבו עמו ויאמרו תנו לנו מים ונשתה, היינו שיוליכם למקום מים או שיתן להם מים בנס, ויש הבדל בין העם ובין עדת ישראל, שעדת ישראל הם הזקנים והחשובים והם לא רבו עם משה, רק העם שהם ההמונים הם רבו, ובעת ההיא היה להם עדיין מים שהביאו עמהם בנודות ולא כתיב ויצמא, והיה הריב שיקדים להמציא מים טרם שיכלו המים מן החמת, ויאמר להם משה, אם כונתכם שאני אתן לכם מים מה תריבון עמדי, אני אין בכחי לעשות דבר מבלעדי ה', ואם כונתכם על ה', מה תנסון את ה' הלא הוא בכחו לתת ויודע מחסורכם והוא הטוב והמטיב ולמה תדחקו את השעה, שבודאי לא כלו רחמיו:

ג וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל־מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת־בָּנַי וְאֶת־מִקְנַי בַּצָּמָא׃

אוּנְקְלוֹס וּצְחִי תַמָן עַמָא לְמַיָא וְאִתְרַעַם עַמָא עַל משֶׁה וַאֲמַר לְמָא דְנַן אַסֶקְתָּנָא מִמִצְרַיִם לְקַטָלָא יָתִי וְיָת בָּנַי וְיָת בְּעִירַי בְּצָחוּתָא:
אִבְּן עֶזְרָא ויצמא כאשר התחזק עליהם הצמא התרעמו על משה. כי הרע להם להוציאם מאמ"צ:
רַמְבַּ״ן להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא יזכירו לו בתלונותם גם המקנה, לאמר לו כי הם צריכים מים רבים, וצריך לתת עצה לכלם, ולכך נאמר בשנית ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם (במדבר כ יא) ורבותינו אמרו (מכילתא כאן) השוו בהמתן לגופן, אמרו בהמה של אדם היא חייו המהלך בדרך אם אין בהמתו עמו מסתגף הוא. וטעם הזכירם אותי ואת בני, ולא אמרו סתם "להמיתנו בצמא" או "להמית את כל הקהל הזה" שיכלול אנשים ונשים וטף, כמאמרם בשאר המקומות (שמות ט״ז:ג׳), כי יזכירו לו הבנים להרבות עליו תלונה שימהר לדבר, כי הקטנים לא יסבלו הצמא כלל וימותו לעיני אביהם, כטעם דבק לשון יונק אל חכו בצמא (איכה ד ד):
אוֹר הַחַיִּים ויצמא שם וגו'. הנה הענין יוליד התימה למה יביאם ה' אל הנסיון הגדול הזה למות בצמא, וכפי השכל ישער אדם שדבר זה וכדומה תוליד הכפירה. ועוד תגדל הקושיא על משה שבמקום שיאזור חלציו בתפלה ובתחנונים בא בטענה לפני ה' עוד מעט וגו' שיראה כי לא חשש על צמאונם ועל מות בני ישראל בצמא כי הכתוב מעיד כי צמאו למים: ונראה כי ה' ניסה אותם להדריכם לשאת עיניהם ולהתפלל לפני ה' כי זה עיקר גדול באמונה ובהשלמת הנפש. ותמצא שנתחכם ה' על הדבר ולא נתן להם מן יום לחודש אלא דבר יום ביומו, ואשר על כן מנע מהם הנס עד שיתחננו למול קונם וישמע צעקתם, ומודיע הכתוב כי במקום שיצעקו לה' היו מריבין עם משה וכשתקף עליהם הצמאון וילן העם על משה, לזה סדר הכתוב סדר המעשה ויצמא וגו' וילן וגו', לומר שלא עשו דבר זולת זה הא למדת כי לא צעקו לה'. וכן העיד הכתוב על נסותם וגו' היש ה' בקרבנו אם אין הא למדת כי לא היו מצדיקים בההשגחה. והן האדון ברוך הוא היה מכריחם לצעוק אליו ולהסיר המחשבה הרעה באמצעות תוקף הצמאון, וכל זה השכיל והבין משה ולזה לא התפלל אל ה' והיה מצפה לתקות האדון מהם, וכשראה כי גדול הכאב אמר לפני ה' מה אעשה לעם הזה פירוש מה אעשה להם להרחיק תלונתם מעלי ומזה תדע כי הרגיש משה כי אין דבר זה תלוי בתפלה שאם לא כן היה מתפלל כמו שעשה על הים, ולו יהיה שלא נענה היה מוסיף בתפלה עד שיענהו ה', וטען עוד לפני ה' עוד מעט וגו' פירוש אם תוסיף לצערם עוד מעט תולדות הדבר שתצא מהם היא וסקלוני, ולו יהיה שאחר תוסיף לצערם עד שיצעקו לפניך בבכיה רבה ותצא כוונת ה' לפועל אבל ביני ביני וילך משה בסקילה, וזו טענה הנשמעת. וראיתי לתת לב איך עם ה' הרואים דברים המופלאים והנוראים במצרים ועל הים ובמדבר יטעו בדבר ולא יצעקו אל ה' והלא הם המכירים תועלת הצעקה כי שמע את נאקתם במצרים. ואולי כי דעתם היה שאין צורך לתפילה על הדבר כל שה' ישנו בתוכם, כי אחר שהביאם למדבר פשיטא שלא הביאם אלא לספק צורכם שאם לא כן הלא המה אבודים ולא יצטרכו לתפלה ואין זה אלא שאין ה' בקרבם, והוא הנסיון שאמרו היש ה' בקרבנו וגו':
מַלְבִּי״ם ויצמא. אבל אח"כ כלו המים עד שצמאו, ואז חשבו שאין ה' בקרבם ושמשה עושה הכל מעצמו, ואז וילן העם וגו' ויאמר למה זה העליתנו ממצרים היתה תלונה על יצ"מ, אולם גם בזה לא נשתתפו הזקנים, ולא התלוננו רק העם ההמונים:

ד וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל־יְהוָה לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי׃

רַשִׁ״י עוד מעט. אִם אַמְתִּין עוֹד מְעַט וסקלני:
אוּנְקְלוֹס וְצַלִי משֶׁה קֳדָם יְיָ לְמֵימַר מָא אֶעְבֵּד לְעַמָא הָדֵין עוֹד זְעֵיר פּוֹן וְיִרְגְמֻנִי:
אִבְּן עֶזְרָא ויצעק. דבר הכתוב דבר משל. כי רבים מריבות עשו עמי ומתרעמים עלי. ואלו היה בהם יכולת היו סוקלין אותי:
מַלְבִּי״ם ויצעק משה. באשר ראה שאין הם שום זכות אחר שמתלוננים ומנסים את ה', ועז"א מת אעשה:

ה וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת־הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ׃

רַשִׁ״י עבור לפני העם. וּרְאֵה אִם יִסְקְלוּךָ, לָמָּה הוֹצֵאתָ לַעַז עַל בָּנַי? (שמות רבה): וקח אתך מזקני ישראל. לְעֵדוּת, שֶׁיִּרְאוּ שֶׁעַל יָדְךָ מַיִם יוֹצְאִים מִן הַצּוּר, וְלֹא יֹאמְרוּ מַעְיָנוֹת הָיוּ שָׁם מִימֵי קֶדֶם: ומטך אשר הכית בו את היאר. מַה תַּ"לֹ "אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר"? אֶלָּא שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים עַל הַמַּטֶּה שֶׁאֵינוֹ מוּכָן אֶלָּא לְפֻרְעָנוּת – בּוֹ לָקָה פַרְעֹה וּמִצְרַיִם כַּמָּה מַכּוֹת בְּמִצְרַיִם וְעַל הַיָּם – לְכָךְ נֶאֱמַר אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר, יִרְאוּ עַתָּה שֶׁאַף לְטוֹבָה הוּא מוּכָן (מכילתא):
אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה עִבַּר קֳדָם עַמָא וּדְבַר עִמָךְ מִסָבֵי יִשְׂרָאֵל וְחֻטְרָךְ דִי מָחֵיתָא בֵהּ יָת נַהֲרָא סַב בִּידָךְ וְתֵיזִל:
אִבְּן עֶזְרָא ויאמר. יש אומרים בעבור שאמר עוד מעט וסקלוני. אמר לו השם עבור לפני העם המריבים עמך להודיע כי מים תתן להם עתה: וקח אתך מזקני ישראל. ומטך אשר הכית בו. בצווי:
רַמְבַּ״ן עבור לפני העם כלשון העביר אותו לערים (בראשית מז כא), והעברתי את אויביך בארץ לא ידעת (ירמיה טו יד), שתעבור מהם אל אחר, או כמו ויעבור את הכושי (שמואל ב י״ח:כ״ג), והוא עבר לפניהם (בראשית לג ג), שקדם ללכת קודם להם. וענין הכתוב הזה, כי העם היו ברפידים, והצור אשר יצאו ממנו המים היה בחורב, והוא הר סיני, על דעת הראשונים (ראה במסכת שבת פט:), או עיר לפני ההר קרוב לו על דעתי, כאשר אפרש עוד (להלן יט א, דברים א ו). והנה הוצרך משה לקדם לפני העם לעבור מרפידים אל חורב כמהלך פרסה או פרסאות, רחוק מן המחנה לפניהם, ועל כן אמר לו עבור לפני העם וקח אתך מזקני ישראל והלכת, כלומר שתלך עד שתראה אותי עומד לפניך על הצור בחורב: והנה הכה בצור ויצאו ממנו מים, ולא ספר הכתוב ותשת העדה ובעירם כאשר בשניה (במדבר כ יא), אבל בידוע שעשו כן וברור הוא שלא הלכו העם אל חורב לשתות, כי לא באו לפני הר סיני עד אחרי כן בחדש השלישי. אבל שלחו שם נעריהם ובהמתם לשאוב מים ולהביא להם כמנהג המחנות. וקרוב אלי שיצאו מים מן הצור בחורב, מים קרים נוזלים, הלכו אל רפידים, ושם שתו אותם, והוא שאמר הכתוב (תהלים עח טז) ויוציא נוזלים מסלע ויורד כנהרות מים, וכתוב (שם קה מא) פתח צור ויזובו מים הלכו בציות נהר. ומה שאמר (שם עח כ) הן הכה צור ויזובו מים ונחלים ישטופו, גם הוא על הצור הזה בחורב על דרך הפשט: והסלע השני אשר היה בקדש נבקע בו כמו באר נובע מים, ועל כן אמר (במדבר כא טז) הוא הבאר אשר אמר ה' למשה, ואמרו בשירה (שם שם יח) באר חפרוה שרים, כי היה כמו באר חפורה, ולכן אמר שם (כ יא) ותשת העדה ובעירם, ששתו מיד שם באותו המקום, אבל כאן היו נהרות שוטפים ממנו ושותין בבתיהם לרצונם ואע"פ שהיה הכל בארה של מרים, כקבלת רבותינו (במדב"ר יט כה), יתכן שהיה בפעם הראשון וכל הארבעים שנה מושך מים כנהרות שוטפות, ובפעם השנית מפני העונש אשר היה שם נעשה כמו באר חפורה מלאה מים חיים: וטעם ומטך אשר הכית בו בצווי לאהרן. והזכיר בו מכת היאור, ולא אמר "והמטה אשר נהפך לנחש", או "והמטה אשר עשית בו את האותות", להזכיר בו פלא, כי אז הפך המים לדם והסיר אותם מטבעם, ועתה יביא מים בצור החלמיש, והנה יעשה בו דבר והפכו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ומטך אשר הכית בו את היאור. ונהפך לרעה קח בידך והכית בו בצור ויתהפך לטובה שיתהפך הצור לאגם מים. ובמדרש אשר הכית בו את היאור ג' דברים הם כל אחד מהם דחה את הפורענות והביא הפורענות, אלו הם הקטרת והארון והמטה, והקטרת דחה את הפורענות שנאמר (במדבר יז) ויתן את הקטרת ויכפר על העם, והביא הפורענות (ויקרא י) על נדב ואביהוא, הארון הוא שהרג את עוזא ואנשי בית שמש שנאמר (שמואל א ו) ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון ה' והוא שברך את עובד אדום הגתי שנאמר (שמואל ב ו) ויברך ה' את עובד אדום ואת כל ביתו, המטה של סנפירינון היה הוא שהרג בכורי מצרים והביא המכות על מצרים והוא שהוציא מים מן הצור, ע"כ במדרש. ודע והתבונן שלא נשתמש שום נביא במטה אלא משה בלבד ומפני שהמטה היה תחלת האותות נמסר למשה שהיה תחלת הנביאים, ואף יהושע תלמידו שקבל ממנו לא נשתמש במטה אלא בכידון הוא שכתוב (יהושע ח) ויאמר ה' אל יהושע נטה בכידון אשר בידך על העי, וטעם הדבר כי המטה אשר ביד המושל מורה על האדנות ועל היכולת ועל הכח כענין שכתוב (יחזקאל יט) מטה עז שבט למשול, אבל הכידון הוא מנהג כל יוצא למלחמה שנושאו בידו ואין זה סימן אדנות וממשלה כמטה. והנה ההפרש שבין המטה והכידון כהפרש שיש בין נבואת משה לנבואת יהושע, והמטה מספרו ידוע וכידון הוא המלאך והבן זה, כי נבואת משה היתה מאמתת כח העליון בלתי אמצעות מלאך ונבואת יהושע היתה על ידי המלאך שחזר למקומו אחר מות משה עבד ה', והחילוק שבין נבואת משה רבינו ליהושע כחילוק שבין השמים לארץ כי זה פועל וזה מקבל ולכך כל ימי משה אכלו לחם מן השמים שנאמר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים כיון שמת משה רבינו ובאו לרשותו של יהושע אכלו לחם מן הארץ שנאמר (יהושע ה) ויאכלו מעבור הארץ, ומזה הענין היה שהטיל משה על יהושע מלחמת עמלק בארץ ולקח לעצמו מלחמת השמים להפיל כחו של עמלק ולעקרו מן העולם, ועל ההפרש שיש בין נבואת משה ונבואת יהושע דרשו רז"ל פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה, ובאור זה כי מעלת נבואת משה מן הפועל ומעלת נבואת יהושע מן המקבל כי כן המאורות האלה חמה ולבנה זה פועל וזה מקבל.
סְפוֹרְנוֹ עבור לפני העם. ותכל תלונותם, בראותם שאתה משתדל להמציא צרכם: ומטך אשר הכית בו את היאור. ובהכאתו נלאו מצרים לשתות, עתה יעשה ההפך: והלכת. מן המחנה אל הצור:
אוֹר הַחַיִּים עבור לפני העם וגו'. אולי שידע ה' כי גדל הצמאון בעם ויהיו מסתכנים אפילו בזמן מועט, לזה אמר כי מדי עוברו יעבור לפני העם פירוש בדרך שידעו שאתה הולך למצוא להם מים כדי שישקוט אש הצמאון מהם ביני וביני ולא תעבור דרך שלא יהיה לפניהם, וגם קח עמך הזקנים כדי שתהיה ההרגשה: אשר הכית בו וגו'. וזה יהיה לנס עצום כי זה אשר הבאיש המים הנמצאים ועשאם דם יפעול בכח עליון פעולה נגדיית שימציא מים לשתות העם. ויש בזה הכחשות מופלאות מנגדות למתחכמים להכחיש כי הם פלאות אלהי ישראל במטה זה תבקע קרקפתו החושבת זרות:
מַלְבִּי״ם ויאמר ה'. הנה הם אין ראוים לנס, וצריך לזה חמשה דברים: א] עבור לפני העם שאתה תעבור לפניהם ותראה שהם יכנעו לפניך לא כמ"ש וסקלוני, וכן שעל ידך ישובו בתשובה, וגם זכותך יסייע, וכ"ז נכלל במ"ש שיעבור לפניהם, ב] וקח אתך מזקני ישראל שהם ראוים לנס כי לא התלוננו ויהיה הנס בזכותם, ג] ומטך אשר הכית בו את היאר קח בידך שאם היה להם זכות היה די בדבורו של משה לשום ארץ ציה למוצאי מים, אבל ע"י העדר הזכות צריך שתקח בידך את הכלי שכבר פעלת על ידו נסים במים להכות היאר, וכן יעשה ההפך להוציא מים, כי הנס יעשה דבר והפוכו:

ו הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל־הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל׃

רַשִׁ״י והכית בצור. עַל הַצּוּר לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא בַצּוּר, מִכָּאן שֶׁהַמַּטֶּה הָיָה שֶׁל מִין דָּבָר חָזָק וּשְׁמוֹ סַנְפִּירִינוֹן, וְהַצּוּר נִבְקַע מִפָּנָיו (שם):
אוּנְקְלוֹס הָא אֲנָא קָאֵם קֳדָמָךְ תַּמָן עַל טִנָרָא בְּחוֹרֵב וְתִמְחֵי בְטִנָרָא וְיִפְּקוּן מִנֵהּ מַיָא וְיִשְׁתֵּי עַמָא וַעֲבַד כֵּן משֶׁה לְעֵינֵי סָבֵי יִשְׂרָאֵל:
אִבְּן עֶזְרָא הנני. הטעם כי תמצאני. והטעם כחי וגבורתי בחורב: והכית בצור. שאין בו מים. ואחז דרך קצרה. שלא הזכיר ותשת העדה ובעירם:
רַמְבַּ״ן הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב בעבור כי הפלא במים במקום הזה עתה היה קבוע, שיהיה הבאר עמהם כל ימי המדבר כדברי רבותינו (במדב"ר יט כה), בעבור זה נגלית עליו השכינה במקום ההוא, כמו שאמר במן (שמות ט״ז:ז׳) ובקר וראיתם את כבוד ה', בעבור היותו פלא קיים:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב. הצור הזה שברפידים הוא הסלע שבקדש הכל אחד והוא היה בארה של מרים והלך כל ימי המדבר עמהם וזהו שאמר לשון הנני כלשון האמור במן הנני ממטיר לכם ללמד כשם שהמן עמד לישראל ארבעים שנה כן עמד הבאר הזה, ועוד כי כשם שנגלית שכינה במן שנאמר וראיתם, את כבוד ה' כן נגלית בכאן על הצור לבאר כי היה ענין הבאר פלא קיים כפלא המן. והכית בצור. אמרו במדרש מכאן שהמטה מסנפירינון היה שנאמר והכית בצור על הצור לא נאמר אלא בצור.
סְפוֹרְנוֹ והכית בצור. ושתה העם. ובזה יכירו שאין פעל המטה טבעי לו, כי הטבעי יעשה לעולם על ענין אחד. אמנם פעלו במצות פועל רצוניי הפועל פעולות הפכיות:
אוֹר הַחַיִּים הנני עומד וגו'. פירוש לפניך במקום זה ושם על הצור, כי מלא כל הארץ כבודו בתמידות באין השתנות מקום שלא יהיה בו שוכן השוכן אלא יש מקום שתגדל בו השראת שכינתו יתברך, או כפי מעלת הכנת המקום כמקום המקודש, או כפי השרויים בתוכו:
מַלְבִּי״ם ד] הנני עומד לפניך שם. שגם אני אעזר לזה ע"י שכבר אני מכין הכנות שיקבלו התורה בחורב ואני עומד שם ומכין קדושת המקום לעשות שם נסים גלוים ונוראים בעת קבלת התורה שתהיה בקרוב, וכמו שהם ישאבון שם בקרוב מי התורה והדעת כן אכין שם מעיני מים, ולכן בחר שיוציא המים בחורב לא ברפידים, ה] והכית בצור, שאם היו זוכים היה די בדבור אבל עתה יצטרך להכות, ולא אמר והכית את הצור רק (הכית בצור, היינו שיפעול השתנות בצור עצמו, כי הצור והחלמיש לא נמצאו בתוכו מעיני מים כמו שנמצאו בהסלע, שאמר (בפ' חוקת) ונתן מימיו, כי הסלע שהוא רך יש לו מים של עצמו, לא כן הצור הקשה, והיה מוכרח שהצור עצמו נתהפך למים, וידוע שכל דבר ודבר ממעשה בראשית יתאמץ בכל כחו שלא יתבטל מציאותו, ופה היה צריך שיתבטל יסוד העפר ויתהפך להיות מים, וזה לא יהיה בדבור רק בהכאה בתוכיית הצור לשנותו ליסוד אחר וע"כ אמר והכית בצור, ויצאו ממנו מים ושתה העם שכ"ז בעבור העם, כי העדה לא רבו והיה מוציא להם מים ברפידים, רק ע"י העם שלא היה להם זכות היה צריך כ"ז, ועי"ז לא השיגו מים במקומם רק הוצרכו להובילו מחורב לרפידים:

ז וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל־רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת־יְהוָה לֵאמֹר הֲיֵשׁ יְהוָה בְּקִרְבֵּנוּ אִם־אָיִן׃

אוּנְקְלוֹס וּקְרָא שְׁמָא דְאַתְרָא נִסֵיתָא וּמַצוּתָא עַל דִנְצוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל דְנַסִיאוּ קֳדָם יְיָ לְמֵימַר הֲאִית שְׁכִינְתָּא דַיְיָ בֵּינָנָא אִם לָא:
רַשְׁבַּ״ם היש ה' בקרבנו: אם יתן לנו מים:
אִבְּן עֶזְרָא ויקרא. משה. או הקורא: מסה ומריבה. בעבור שני דברים הנזכרים. ומשפט לשון הקדש כאשר יזכיר שני דברים יחל לעולם מהשני שהוא הקרוב. כמו ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו. ואחר כך ואתן לעשו. וככה הזכיר תחלה מסה ואחר כך מריבה. ושב לפרש קריאת מריבה על ריב בני ישראל עם משה. ופי' מסה על נסותם את ה'. והנה פי' המסה. היש ה' בקרבנו שיעשה כל צרכינו וזאת הכת השנית הכעיסה השם יותר מן הראשונה על כן אמר לא תנסו את ה' אלהיכם כאשר נסיתם במסה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי היש ה' בקרבנו אם אין. היה ראוי הכתוב לומר אם לא כמו (שמות טז) הילך בתורתי אם לא, אבל ירמוז על המדה הנקראת אין ונקראת יראה ושניה לה נקראת יש ונקראת חכמה וזהו (איוב כח) והחכמה מאין תמצא, ועל כן סמך לו ה' ואמר היש ה', והוא דבר יעקב שאמר (בראשית כח) אכן יש ה', והוא מאמר שלמה ז"ל (משלי ח) להנחיל אוהבי יש, וכבר ידעת שאין להפריד החכמה מן היראה ועל זה רמזו חכמי האמת באמרם אם אין יראה אין חכמה אם אין חכמה אין יראה כי הכל נקשר ומיוחד זה בזה, והנה ישראל הפרידו בכאן וקצצו ונטעו ולכך נענשו מיד ויבא עמלק והבן זה.
מַלְבִּי״ם ויקרא שם המקום. אמר ששם המקום רפידים, שהי׳ רפיון ידים, שרפו ידיהם מד״ת, הוא סבב מסה ומריבה, שהמריבה עם משה היה ע״י מסה שרצו לנסות את ה', לאמר היש ה׳ בקרבנו שאז ראוי שימלא כל צרכיהם בנס, אם אין רק הנהגתם ע״י מלאך ושליח מאתו שאז יתנהגו קרוב אל הטבע , וחז״ל אמרו אם יודע מה שבלבבנו נעבדהו ואם לאו לא נעבדהו, כי המלאכים אינם יודעים מחשבות ורצו לנסות אם מתנהגים על ידו בעצמו שהוא ראוי לעבוד אותו, ואם מתנהגים ע״י מלאך שאין ראוי לעבדו כי אסור לעבוד זולתו, וזה יתברר אם יודע. מחשבות, הוא ה׳ לבדו ויעבדוהו, ואם אינו יודע מחשבות, הוא מלאך ולא יעבדו אותו:

ח וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם־יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם׃

רַשִׁ״י ויבא עמלק וגו'. סָמַךְ פָּרָשָׁה זוֹ לְמִקְרָא זֶה, לוֹמַר, תָּמִיד אֲנִי בֵינֵיכֶם וּמְזֻמָּן לְכָל צָרְכֵּיכֶם וְאַתֶּם אוֹמְרִים הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן, חַיֵּיכֶם שֶׁהַכֶּלֶב בָּא וְנוֹשֵׁךְ אֶתְכֶם וְאַתֶּם צוֹעֲקִים לִי וְתֵדְעוּ הֵיכָן אֲנִי? מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהִרְכִּיב בְּנוֹ עַל כְּתֵפוֹ וְיָצָא לַדֶּרֶךְ, הָיָה אוֹתוֹ הַבֵּן רוֹאֶה חֵפֶץ וְאוֹמֵר, אַבָּא טֹל חֵפֶץ זֶה וְתֵן לִי וְהוּא נוֹתֵן לוֹ, וְכֵן שְׁנִיָּה, וְכֵן שְׁלִישִׁית, פָּגְעוּ בְאָדָם אֶחָד אָמַר לוֹ אוֹתוֹ הַבֵּן, רָאִיתָ אֶת אַבָּא? אָמַר לוֹ אָבִיו, אֵינְךָ יוֹדֵעַ הֵיכָן אֲנִי? הִשְׁלִיכוֹ מֵעָלָיו וּבָא הַכֶּלֶב וּנְשָׁכוֹ (תנחומא יתרו):
אוּנְקְלוֹס וַאֲתָא עֲמָלֵק וַאֲגַח קְרָבָא עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם:
אִבְּן עֶזְרָא ויבא. גוי עמלק. הוא היושב בארץ הנגב:
סְפוֹרְנוֹ ויבא עמלק. לקול מריבה וצמאון, כאמרו ואתה עייף ויגע כענין לא מים עייף תשקה וכענין בארץ עיפה:
כְּלִי יָקָר ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים. בילקוט מסיק שעמלק דומה לזבוב כו', משל למלך שהקיף כרם כו', ביאור המשל וסברתו הוא על דרך שכתבנו למעלה בפר' בראשית על פסוק לפתח חטאת רובץ (ד ז) שהיצה"ר המשילוהו רז"ל לזבוב שכח פיו חלוש לעשות נקב בבשר השלם אך במקום שהזבוב מוצא איזו מורסא או שחין אשר שם פתח פתוח קצת לבשר שם ירבץ וירחיב הפרצה, כך היצה"ר אין לו כח להזדווג אצל הצדיק השלם בכל מעשיו ולא פתח לו כלל פתח לחטאת ולנדה, אך הבא לטמא ועושה פתחים לו, שם ירבץ להרחיב הפרצה עד עלות חמ"ס גבר לאין מרפא, וארז"ל אל תטמאו בכל אלה. אדם מטמא עצמו מעט מטמאים אותו הרבה כו', ושם הארכנו לדבר מזה כי שם מקומו. כך עמלק כל זמן שהיו ישראל שלמים עם ה', והיה גם שלום ביניהם אז לא יכול להם כלל, וכאשר ראה אותם במסה ומריבה על ריב בני ישראל שהיה מריבה ביניהם, כי כל החניות שקודם מ"ת כולם היו בתרעומות ובמחלוקות, כמו שפירש"י פר' יתרו (יט ב) ועל נסותם את ה'. שהיו מריבים גם עם ה', אז מצא לו עמלק פתח פתוח ומקור נפתח לחטאת ולנדה, ויבא עמלק. להוסיף טומאה על טומאתם ע"י משכב זכור כמ"ש אשר קרך בדרך. וכל זה עשה כדי שיסור ה' מעליהם לגמרי, כי אין קדושתו ית' כי אם במקום שיש גדר ערוה, ובעבור זה יוכל להלחם בהם כי אז רפו ידיהם מכל וכל כי אין להם הצלה על צד הנס שהיה סר ה' מעליהם, וגם אין להם הצלה טבעית שאיש את רעהו יעזורו שהרי חלק לבם זה מזה, לכך נאמר ויקרא שם המקום ההוא מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' היש ה' בקרבנו אם אין. ומיד ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים, כי רפידים אותיות פרידים, ואותיות רף ידים, והא בהא תליא כי ע"י שני מיני פרידים אלו שנפרדו מאת ה' ופירוד לבבות שביניהם באו לידי רפיון ידים, ומטעם זה לא היה לעם מים ברפידים לפי שרפו ידיהם מן התורה שנמשלה למים ע"כ חסרו סתם מים, ולא נתנו להם מים כ"א בצור בחורב מקום קבלת התורה, ומטעם זה המשילו את עמלק לזבוב כי לא היה יכול לישראל כל זמן שלא פתחו לו פתח, וזה"ש משל למלך שהקיף כרם ואמר כל מי שיפרוץ הגדר ישכנו הכלב כו', ר"ל שע"י שפותח הגדר ועושה בו פרצה הרי הוא פותח פתח אל הכלב שיוכל לכנס שמה, כך עמלק בא ונזדווג לישראל ע"י שהם עצמם פרצו גדרם, וכן המן שבא מזרע עמלק בא על ישראל בטענות אלו באמרו ישנו עם אחד מפוזר ומפורד. דהיינו מפוזר איש מרעהו ומפורד מן השכינה. ואולי רמז ברפיון ידים שרפו ידיהם מן התורה שנתנה מיד ליד, ומן התפלה שעל ידי נשיאות כפים, ומן מדת גמילות חסדים דבר הניתן מיד ליד וראיה לזה ממ"ש ואהרן וחור תמכו בידיו, כדי להחזיק ג' עמודים אלו אשר בית ישראל נכון עליהם, ובהם החזיקו ג' הרועים משה ואהרן ומרים אשר בזכותם נתן להם ה' מן, ובאר, וענני כבוד, מן בזכות משה, כי לא נתנה התורה כ"א לאוכלי המן, והבאר שהיתה מספקת להם כל צרכם, בזכות מרים שהיתה מספקת מזון לילדים, שנאמר ותחיין את הילדים, וענני כבוד בזכות אהרן, שהיה עסוק בעבודת הקרבנות שהיו גורמים שתשרה שכינה בישראל וענן ה' על המשכן, וכאשר שמע עמלק מיתת אהרן, שנסתלקו ענני כבוד אז בא ללחום עמהם, כדאיתא בפר' חקת ומשם ראיה שזכותו של אהרן עמד לישראל להצילם מפני עמלק שהיה רצועה של מרדות לישראל לעולם, על כן במלחמה זו רצה משה שיהיו ידיו אמונה ע"י שיזכור להם זכות ג' עמודים אלו, ולפיכך היה משה עומד באמצע וזכות קבלת התורה בידו, ואהרן וחור תמכו בידיו מזה ומזה כי אהרן זכות העבודה בידו, וחור בנה של מרים זכות ג"ח בידו.
אוֹר הַחַיִּים ויבא עמלק וגו'. להיות שנתעצלו בתורה שנמשלה למים ולאש דכתיב כה דברי כאש ולא נתעסקו במלחמתה של תורה, לזה הענישם בצמאון כנגד בחינת המים ובאש המלחמה של עמלק:
מַלְבִּי״ם שאלות: למה לא עשה משה בעצמו מלחמת זו, ולמה נצב על ראש הגבעה עם אהרן וחור, ומה היה הסימן בהרמת ידיו, ולמה היו ידיו כבדים וישב על האבן, ומ"ש ויהי ידיו אמונה, מז"ש ושים באזני יהושע, ולמה קרא שם המזבח ה' נסי: ויבא עמלק. כבר בארו חז״ל שזה היה עונש על חטאם שעשו מריבה עם משה וינסו את ה׳ ולא האמינו בנפלאותיו, כמ״ש במדרש משל לבן שנישא על כתף אביו ואביו מצילו בכל עת והוא שואל איה אבי שאז משליכו מעל כתפו והכלב נושכו, ולא רצה להענישם במה שימנע מאתם לחם או מים שאז יאמרו מבלי יכולת ה׳ לערוך שלחן במדבר, והראה להם שהדברים שהם נמנעים מלמצוא אותם במדבר שהוא לחם ובשר ומים ספק להם כל צרכם, ובדבר שהוא נמנע מלהיות במדבר בו הענישם, כי לפי הטבע מי פתי יסור הנה להלחם עם עם פליטי חרב ההולך עיף ורעב במדבר, וא״כ היו בטוחים שם מפחד אויב והביא ה׳ עליהם חרב במקום שהיו בטוחים ממנו, וכבר בארתי בפי׳ (שמואל א' סי' טו) שמלחמת עמלק לא היתה לה שום סבה מן הסבות שבעבורה ילחמו עם בעם ממלכה בממלכה, שכל עורכי מלחמות יהיו לאחד מחמש סבות וכולם לא היו פה כמ״ש זכור את אשר עשה לך עמלק וכו', א] שילחם על ארץ לכבשה להרחיב את גבולו, וזה היה בדרך, כי לא היית אז בארץ נושבת, ב] אם יקרב אל גבול ארצו שיירא פן יירש את ארצו כמו מלחמת סיחון ועוג, וזה היה בצאתכם ממצרים, ג] אם עשו עמו מריבה והתגרו בו אבל הוא קרך בדרך דרך מקרה, ולא היה שום ריב ביניכם, ד] להראות כחו וגבורתו, ואז ילחם פנים אל פנים, והוא זנב כל הנחשלים ואתה עיף ויגע , ה] בעבור הדת שחושב שימצא חן בעיני אלהיו אם יכחיד עם הבלתי מאמינים בו, .אבל הוא לא ירא אלהים, ורק הסבה העצמיית למלחמה. זו היתה: א] מצד הכפירה באלהים, באשר אז שמעו עמים ירגזון וכל העמים האמינו בנפלאותיו אשר עשה בים ובמצרים, והוא הקשיח לבו מיראת ה׳ ויאמר לא הוא, רצה להראות לכל יושבי תבל, שאין ביכולת ה' להושיעם מידו, שכל הנסים היו מעשה להט וחכמת משה, ולכן לא עמד בפניו, באשר הוא היה אצטגנין גדול ובקי בכשפים, ולפ"ז היה עקר מלחמתו נגד ה', ב] נטר איבה על ישראל מצד אבותיו ומשטמת עשו [שהיה עמלק מזרעו] שמרה נצח לזרע יעקב, וכל עוד שהיו ישראל שלמים באמונתם, נפל פחד ה' גם על עמלק, אבל ברפידים שרפו ידיהם מן התורה והתלוננו על ה' ועל נאמן ביתו כן רפתה האמונה אצל האומות, ובאשר ראשית גוים עמלק, ר"ל שהוא ראשון למכחישי ה', פעל זה בלבו עד שהתעורר לבא אל המדבר ולהלחם עמם, מצד שהם ברפידים, שרפו ידיהם מן התורה:

ט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר־לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל־רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי׃

רַשִׁ״י בחר לנו. לִי וּלְךָ – הִשְׁוָהוּ לוֹ; מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים יְהִי כְבוֹד תַּלְמִידְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ; וּכְבוֹד חֲבֵרְךָ כְּמוֹרָא רַבָּךְ מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר "וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה בִּי אֲדֹנִי", וַהֲלֹא אַהֲרֹן גָּדוֹל מֵאָחִיו הָיָה וְעוֹשֶׂה אֶת חֲבֵרוֹ כְּרַבּוֹ. וּמוֹרָא רַבָּךְ כְּמוֹרָא שָׁמַיִם מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר "אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם" – כַּלֵּם מִן הָעוֹלָם, חַיָּבִין הֵם כְּלָיָה, הַמּוֹרְדִים בְּךָ כְּאִלּוּ מָרְדוּ בְּהַקָּבָּ"ה: וצא הלחם. צֵא מִן הֶעָנָן וְהִלָּחֵם בּוֹ: מחר. בְּעֵת הַמִּלְחָמָה, אָנֹכִי נִצָּב: בחר לנו אנשים. גִּבּוֹרִים וְיִרְאֵי חֵטְא שֶׁתְּהֵא זְכוּתָן מְסַיַּעְתָּן. דָּבָר אַחֵר – בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים שֶׁיּוֹדְעִין לְבַטֵּל כְּשָׁפִים, לְפִי שֶׁבְּנֵי עֲמָלֵק מְכַשְּׁפִין הָיוּ:
אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר משֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנָא גֻבְרַיָא וּפוּק אֲגַח קְרָבָא בַּעֲמָלֵק מְחָר אֲנָא קָאֵם עַל רֵישׁ רָמָתָא וְחוּטְרָא דְאִתְעֲבִידוּ בֵהּ נִסִין מִן קֳדָם יְיָ בִּידִי:
אִבְּן עֶזְרָא ויאמר משה אל יהושע. הוא נין הנשיא אלישמע בן עמיהוד. שהיה בעל דגל אפרים. וקראו הכתוב כאן יהושע בשם שקראו משה בדבר המרגלים: בחר לנו. דרך הלשון לומר ככה בחר לך. שבו לנו בזה: אנשים. ידועים בעלי גבורה אנשי מלחמה. כמו כלם אנשים: וצא הלחם. צא. ממחנה ישראל להלחם בעמלק. ואנכי אהיה נצב על ראש הגבעה שהוא חורב והוא הר סיני: ומטה האלהים בידי. שארים בו ידי להתפלל:
רַמְבַּ״ן ויאמר משה אל יהושע נראה מכאן כי משה מיום היותו לפניו היה קורא אותו יהושע, וכן כתוב (שמות ל״ב:י״ז) וישמע יהושע את קול העם. והכתוב שאמר בענין המרגלים ויקרא משה להושע בן נון יהושע (במדבר יג טז), למבראשונה ידבר, הודיענו כי זה הושע בן נון אשר בחרו במרגלים הוא אשר קראו משה יהושע. וכדברי רבותינו (סוטה לד:) שאמר יה יושיעך מעצת מרגלים, להגיד כי בעבור זה המעשה שהיה משה יודע שהוא עתיד ללכת עם המרגלים קרא לו השם הזה. או נאמר כי אז קבע לו משה אותו השם בפני העדה שלא יקרא שמו עוד הושע ויהיה שמו יהושע: והטעם שצוה משה את יהושע להלחם בעמלק, בעבור שיתפלל הוא בנשיאות כפים על ראש הגבעה, ועלה שם כדי שיראה את ישראל הנלחמים וישים עינו עליהם לטובה, וגם הם יראו אותו פורש כפיו השמימה ומרבה בתפלה ויבטחו בו ויוסיפו אומץ וגבורה: ובפרקי ר' אליעזר (פרק מד) עוד, כל ישראל יצאו חוץ לאהליהם וראו את משה כורע על ברכיו והם כורעים על ברכיהם, נופל פניו ארצה והם נופלים על פניהם ארצה, פורש את ידיו לשמים והם פורסים את ידיהם לשמים, כשם ששליח צבור מתפלל כך כל העם עונין אחריו, והפיל הקב"ה את עמלק ואת עמו ביד יהושע (עכ"ל) ואם כן יהיה טעם "ומטה האלהים בידי" לומר כי כאשר עלה על ראש הגבעה וראה את עמלק נטה ידו במטה להביא עליהם מכות דבר וחרב ואבדן, כענין הנאמר ביהושע נטה בכידון אשר בידך אל העי כי בידך אתננה (יהושע ח יח), כי בעת היותו מתפלל וכפיו פרושות השמים לא יתפוש בידו דבר: והיה כל הענין הזה שעשה משה רבינו, מפני שהיה עמלק גוי איתן וחזק מאד, וישראל אינם מלומדי מלחמה ולא ראו אותה מעולם, כאשר אמר פן ינחם העם בראותם מלחמה (שמות י״ג:י״ז), והוא עיף ויגע ככתוב במשנה תורה (דברים כה יח), על כן פחד מהם והוצרך לכל התפלה והתחנה הזאת: ויתכן שפחד משה פן יתגבר בחרבו מפני היותו עם נוחל החרב מברכת הזקן שאמר לו ועל חרבך תחיה (בראשית כז מ), כי המלחמה מן המשפחה הזאת היא הראשונה והאחרונה לישראל, כי עמלק מזרע עשו (שם לו יב), וממנו באה אלינו המלחמה בראשית הגוים, ומזרעו של עשו היה לנו הגלות והחרבן האחרון, כאשר יאמרו רבותינו (ע"ז ב:) שאנחנו היום בגלות אדום, וכאשר ינוצח הוא, ויחלש הוא ועמים רבים אשר אתו, ממנה נושע לעולם, כאשר אמר (עובדיה א כא) ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה והנה כל אשר עשו משה ויהושע עמהם בראשונה יעשו אליהו ומשיח בן יוסף עם זרעם, על כן התאמץ משה בדבר:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי בחר לנו אנשים. היה עמלק גדול בחכמת האצטגנינות ובחר אנשי מלחמתו אנשים שלא יוכלו למות בשנה ההיא כי הוא ידע זה בחכמת הכוכבים והמזלות ועל כן אמר משה ליהושע בחר לנו אנשים כיוצא בהם שלא יוכל להתחכם עלינו שיהרוג הוא מישראל וישראל לא יהרוג אחד מהם וזהו שכתוב ויחלש יהושע ולא אמר ויהרוג, ומה שאמר בחר לנו שהשוה אותו לעצמו ולא אמר בחר לי דרשו רז"ל מכאן יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך.
סְפוֹרְנוֹ ומטה האלהים בידי. להראות לעם בו את זמן תפלתו, כדי שיכונו לבם ויתפללו עמו, כענין המניפים בסודרים באלכסנדריאה של מצרים (פרק בתרא דסוכה):
אוֹר הַחַיִּים ויאמר משה אל יהושע. נתחכם משה כשהכיר העון שהוא לצד ביטול מלחמת התורה אמר אין ראוי לצאת למלחמה אלא יהושע שנאמר עליו (לקמן ל"ג י"א) לא ימיש מתוך האוהל בעסק התורה, ואמר לו שיבחר כיוצא בו ובזה יתגבר עליו וכן היה:
מַלְבִּי״ם ויאמר משה אל יהושע. הנה במלחמת סיחון ועוג נלחם משה בעצמו כי היתה המלחמה ע"י ה' בנסים גלרם, כמ"ש (דברים ג׳:ב׳) אל תירא כי בידך נתתי אותו כי אז היו ראוים אל הנס, לא כן עתה שה' הסתיר פניו מהם והיו צריכים למלחמה טבעיית, שזה לא היה בכחו של משה, שכל עמנו היה מעשה נסים, ולכן הוצרך שתהיה המלחמה ע"י יהושע, שהוא היה מוכן לרשת את הארץ ע"י מלחמה טבעיית בעזר אלהי בנסים נסתרים כפי הזכות וההכנה לכן צוה אל יהושע, ומשה שלא היה יכול להושיעם אז בכח שבידו להפליא פלאות בנסים גלוים כי ה' הסתיר פניו מהם, בכ"ז יצא לעזרם בתפלתו ולהפיק רצון שלא יהיה החטא מכשילם לפני צורריהם, וגם להשיב את ישראל בתשובה שבזה יעשו חיל, ולפ"ז היו פה שתי מלחמות, מלחמה טבעיית ע"י תכסיסי מלחמה שנעשה ע"י יהושע, ומלחמה נפשיית שלחם נגד שרו של עשו המקטרג על ישראל שנעשה ע"י משה, וע"כ אמר בחר לנו אנשים, שפי' ר' יהושע [במכילתא] אנשים גבורים. ור"א פי' אנשים צדיקים, ושניהם אמת, שמשה במלחמתו הנסתרת היה צריך לאנשים צדיקים לעזרו, ויהושע במלחמתו הנגלית היה צריך לאנשים גבורים, עז"א בחר לנו לי ולך, ונגד מלחמה הגלויה אמר וצא הלחם בעמלק, היה צריך לצאת וליפול במחנה עמלק, ונגד מלחמה הצפונה שעשה משה אמר מחר אנכי נצב על ראש הגבעה שם יעמוד להתפלל ולהשיב חמה, ובחר בראש הגבעה, שמשם יראהו כל ישראל עומד בפרישת כפים ויכונו תפלתם עם תפלתו, ומתנאי התפלה היא האמונה שיאמין שה' שומע תפלה ושעדיו כל בשר יבאו, ויהיה משה הש"ץ, וישראל מכונים תפלתם עם תפלתו, כמו שהיה בבהכנ"ס של אלכסנדריא שהיו מניפין בסודרין, כן היה להם אות בידו של משה, ומטה האלהים בידי, כמ"ש במדרש שלפעמים נקרא מטה משה, ופעמים נקרא מטה אהרן, ופעמים נקרא מטה האלהים, שמטה אלהים יקרא עת יעשה ה' נס להתנוסס מצד אלהותו אף שאין ישראל כדאים, וזה היה צריך בעת ההיא, ואחר שמשה הרים ידו עם המטה, היה לאות אל כל ישראל כאשר הרים וכאשר הניח ידו:

י וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר־לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה׃

רַשִׁ״י ומשה אהרן וחור. מִכָּאן לְתַעֲנִית שֶׁצְּרִיכִים שְׁלֹשָׁה לַעֲבֹר לִפְנֵי הַתֵּבָה, שֶׁבְּתַעֲנִית הָיוּ שְׁרוּיִים (מכילתא): חור. בְּנָהּ שֶׁל מִרְיָם הָיָה וְכָלֵב בַּעְלָהּ (סוטה י"א):
אוּנְקְלוֹס וַעֲבַד יְהוֹשֻׁעַ כְּמָא דְאֲמַר לֵהּ משֶׁה לְאַגָחָא קְרָבָא בַּעֲמָלֵק וּמשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר סְלִיקוּ לְרֵישׁ רָמָתָא:
אִבְּן עֶזְרָא ויעש. הזכיר אהרן וחור בעבור צורך לפרש תמכו בידיו:
מַלְבִּי״ם ויעש יהושע. המלחמה הגלויה עשה יהושע, והמלחמה הצפונה עשה משה במה שצרף עמו את אהרן וחור שעמדו לסייעו בתפלה, כמ"ש שמעמידים שני זקנים אצל הש"ץ והכ"ג היה הסגן מימינו וראש בית אב משמאלו:

יא וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק׃

רַשִׁ״י כאשר ירים משה ידו. וְכִי יָדָיו שֶׁל מֹשֶׁה נוֹצְחוֹת הָיוּ הַמִּלְחָמָה וְכוּ' כִּדְאִיתָא בְּרֹ"הַ:
אוּנְקְלוֹס וַהֲוִי כַּד יְרִים משֶׁה יְדוֹהִי וּמִתְגַבְּרִין דְבֵית יִשְׂרָאֵל וְכַד מַנַח יְדוֹהִי וּמִתְגַבְּרִין דְבֵית עֲמָלֵק:
רַשְׁבַּ״ם כאשר ירים משה ידו והמטה וגבר ישראל: שכן דרך ערכי מלחמה כל זמן שרואים הרמת ניסם קונפנון ב"ל הן מתגברין, וכשהוא מושלך רגילין לנוס ולהנצח:
אִבְּן עֶזְרָא והיה. יש אומרים כי הרמת ידו כאשר יעשה במלחמה מי שבידו הנס. ואלו היה כן מרים אותו אהרן או חור או יעמידוהו במקום גבוה בהר שיראה עומד. והנכון מה שאמרו קדמונינו:
רַמְבַּ״ן וכאשר יניח ידו על דרך הפשט, כאשר הניח ידו באונס מפני כובד ידיו ראה שגבר עמלק, וצוה לאהרן וחור שיתמכו בהם ולא יניחם עוד. ורבותינו אמרו במדרש (ספר הבהיר אות קלח) וכי משה היה עושה שיגבר עמלק עליו, אלא אסור לאדם לשהות שלש שעות כפיו פרושות השמים:
מַלְבִּי״ם והיה כאשר ירים משה ידו. ר"ל בעת צרפו ישראל תפלתם עם תפלת משה והאמינו בה' ובמשה עבדו עד שע"י זכותם היה יכול להרים את ידו וכחו למעלה, אז גבר ישראל, אבל כאשר יניח ידו כי גברו החטאים ואנשי אמונה מעטו אז גבר עמלק, וכמ"ש חז"ל וכי ידיו של משה עושות מלחמה וכו', אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה וכו':

יב וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ־אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד־בֹּא הַשָּׁמֶשׁ׃

רַשִׁ״י וידי משה כבדים. בִּשְׁבִיל שֶׁנִּתְעַצֵּל בַּמִּצְוָה וּמִנָּה אַחֵר תַּחְתָּיו, נִתְיַקְּרוּ יָדָיו: ויקחו. אַהֲרֹן וְחוּר: אבן וישימו תחתיו. וְלֹא יָשַׁב לוֹ עַל כַּר וָכֶסֶת. אָמַר: יִשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין בְּצַעַר, אַף אֲנִי אֶהְיֶה עִמָּהֶם בְּצַעַר (תענית י"א): ויהי ידיו אמונה. וַיְהִי מֹשֶׁה יָדָיו בֶּאֱמוּנָה, פְּרוּשׂוֹת הַשָּׁמַיִם בִּתְפִלָּה נֶאֱמָנָה וּנְכוֹנָה: עד בא השמש. שֶׁהָיוּ עֲמָלֵקִים מְחַשְּׁבִין אֶת הַשָּׁעוֹת בָּאִיצְטְרוּלוֹגִיאָה, בְּאֵיזוֹ שָׁעָה הֵם נוֹצְחִים, וְהֶעֱמִיד לָהֶם מֹשֶׁה חַמָּה וְעִרְבֵּב אֶת הַשָּׁעוֹת (תנחומא):
אוּנְקְלוֹס וִידֵי משֶׁה יְקָרָן וּנְסִיבוּ אַבְנָא וְשַׁוִיאוּ תְחוֹתוֹהִי וִיתֵב עֲלַהּ וְאַהֲרֹן וְחוּר סַעְדָן בִּידוֹהִי מִכָּא חַד וּמִכָּא חַד וַהֲוָה יְדוֹהִי פְּרִיסָן בִּצְלוֹ עַד דְעַל שִׁמְשָׁא:
רַשְׁבַּ״ם אמונה: קיימין בחוזקן, וכן ותקעתיו יתד במקום נאמן, מקום חזק, וכן בכל דור ודור אמונתו קיומו לדור דור, וכן וחלים רעים ונאמנים חלאים ארוכים וקיימים:
אִבְּן עֶזְרָא וידי משה. ידענו כי אין כח באדם להרים ידיו יום שלם ואפי' שעות מועטות ואף כי עד בא השמש. והנה הזכיר וידי משה כבדים יותר מידי שאר הזקנים. על כן לא היה יכול להרימם תמיד: וטעם וישימו. שלא היה יכול לעמוד. ושגבו מקומו: ואהרן וחור. עמדו. ואמר הכתוב כבדים על לשון זכרים. וככה מזה אחד ומזה אחד. וכמוהו והנה יד שלוחה אלי והנה בו מגלת ספר: ויהי ידיו אמונה. כל א' מידיו כמו בנות צעדה. וכמו וצדיקים ככפיר יבטח. ואמונה דבר עומד וקיים והוא שם דבר וי"א מגזרת ויהי אומן את הדסה. כאילו אומנים הם שישאו ידיו:
רַמְבַּ״ן וטעם ויהי ידיו אמונה שהיו עומדות וקיימות ברוממותן, כלשון ואמנה על המשוררים דבר יום ביומו (נחמיה יא כג), וכן אנחנו כורתים אמנה (שם י יא), דבר קיים בברית, וכן היתד התקועה במקום נאמן (ישעיה כב כג), חזק: ועל דרך האמת, נשא עשר אצבעות לרום השמים לרמוז על עשר ספירות לדבקה באמונה הנלחם לישראל, ובכאן נתבאר ענין נשיאות כפים בברכת כהנים וסודו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ומזה אחד. יבאר הכתוב כי משה כשהיה על ראש הגבעה פורש כפיו למעלה היה אהרן מימינו וחור משמאלו והוא באמצע נושא עשר אצבעותיו מקבל כח התמיכה בשניהם וזה דוגמת הקו האצעי שנבואתו מתוכו המקבל מהשרפים העומדים ממעל לו, וכן מצינו בכהן גדול שהיה הסגן בימינו וראש בית אב משמאלו ועשה משה דוגמת כן, אבל השפע מלמעלה דרך הקו של אמונה הנלחמת להם. ויהי ידיו אמונה. ע"ד הפשט אמר כי כאשר תמכו בידיו אהרן וחור מזה ומזה היו ידיו חזקות ולשון אמונה מלשון (ישעיה כב) ותקעתיו יתד במקום נאמן כי מתחלה כשהיו מרים ידו היו ישראל מתגברים וכאשר יניח ידו כלומר על כרחו שלא היה יכול להעמידם בזקיפה מטעם שהיו ידיו כבדים או מטעם שדרשו רז"ל אסור לאדם לעמוד שלש שעות כפיו פרושות לשמים אז וגבר עמלק ועל כן הוצרכו לאהרן וחור לתמוך בידיו. וע"ד המדרש ויהי ידיו אמונה קפץ משה להתפלל בזכות האבות אברהם יצחק ויעקב, אמונה זה אברהם שנאמר (בראשית טו) והאמין בה', עד בא זה יצחק שנאמר (שם כד) ויצחק בא מבוא, השמש זה יעקב שנאמר (שם לב) ויזרח לו השמש ע"כ, וענין המדרש הזה לפי דעתי כי כלפי שהיה עמלק בוטח ונשען על כחו של עשו הרשע זקנו המתברך מכחו של יצחק הוא מדת הגבורה ורצה להתגבר על ישראל בכח זה ע"כ הוצרך משה להתחכם עליו, והזכיר בתפלתו שלשה אבות כי הוא בן יעקב והוא החוט המשולש בזכות שלשתם, ועוד דרשו רז"ל עד בא השמש כל המלכיות אין עושין מלחמה אלא עד שש שעות מן היום אבל מלכות הרשעה עושה מלחמה שחרית וערבית. ועוד דרשו בו שעמדה חמה למשה בכאן, עד בא השמש היו מחשבים השעות באסטרולוגיא"ה מה עשה משה העמיד גלגל חמה ולבנה וערבב שעותיהן שנאמר והיה כאשר ירים משה ידו, וכתיב (חבקוק ג) רום ידיהו נשא, וכתיב בתריה שמש ירח עמד זבולה ע"כ בתנחומא. לאיש הזה, והֵאם לאו בעלת דברים דידיה היא, שאמר צעקה הנערה המאורסה, ועל כן דרשו שכן הזכיר הנביא (עובדיה יא) ביום עמדך מנגד ביום שבות זרים חילו ונכרים באו שעריו ועל ירושלים ידו גורל גם אתה כאחד מהם, למדך שכבר נתבטלה האחוה ויצאה מכללה והרי הוא כשאר האומות הזרים, שהרי הרבית לא נאסר לישראל אלא מטעם שנצטוינו להחיותו ולעשות עמו גמילות חסדים, ממה שכתוב (ויקרא כה) וחי אחיך עמך. וע"ד הקבלה ויהי ידיו אמונה היה משה מתכוין בעשר אצבעות ידיו ונושא כפיו לרום השמים הוא הקו האמצעי הנקרא רום בשור"ק וזהו לשון ירים משה ידו, והכונה למשה, או לכהן בנשיאות כפים, כי בפרישת העשר על הכוונה הזאת היו מתקדשים כל העשר והשפע נמשך בהם ומהם לשכלים ובאותה שעה רפו ידי הכחות המקטרגים ואין כח לאחד מהם לקטרג, ואז היו ישראל נוצחים ומתגברים, כי לא היה אחד מהם מן הכחות נודד כנף ופוצה פה ומצפצף, ולכך וגבר ישראל בהרמת ידיו, ובהנחתם וגבר עמלק, והיה משה מוכרח בהרמתם ובהנחתם, בהרמתם כדי שיתבטלו המקטרגים מפעולתם ויתגברו ישראל, והנחתם שאילו לא היה מניחם היו הכחות בטלים לגמרי לא יפעלו פעולתם שנתמנו עליה כלל ואין אדם רשאי לעשות כן כי לא תוהו בראה לשבת יצרה והכחות במנויים צריכים הם לעולם, וזה טעם האסור בשהיית שלש שעות וכפיו פרושות השמים וזה מבואר. ואמר ויהי והיה לו לומר ויהיו, אבל מלת ויהי תחזור למשה ובאורו ויהי משה פורש ידיו להמשיך כח אל ה"א אחרונה היא מדת הדין הנלחמת לישראל הנקראת אמונה כענין שכתוב (תהלים צב) ואמונתך בלילות והוא שאמרו רז"ל כל מי שלא אמר אמת ויציב שחרית ואמת ואמונה ערבית לא יצא ידי חובתו והטעם שלא הזכיר כל מדה ומדה בזמנה. ועוד נראה לי שיכלול ויהי ידיו כי משפט הכהן הנושא כפיו שירשום אותיות ההוי"ה בידיו וזהו לשון ויהי ידיו וכן משפטו עוד שיהיו אצבעותיו זקופים למעלה בעוצם כחו וחוזק כוונתו ושלא לחברם זו בזו וזהו לשון אמונה. והטעם כדי שיתברך למעלה כל אחד ואחד לבדו וכדי שלא לערב למטה אותיות ההוי"ה שהוא רושם באצבעותיו. ובספר הבהיר תמצא שאלו תלמידיו למי נושאים כפים לרום השמים מנא לן דכתיב (חבקוק ג) נתן תהום קולו רום ידיהו נשא, הא למדת שאין נשיאות כפים אלא לרום השמים וכשיש בישראל משכילים יודעים סוד השם הנכבד ונושאין כפיהם מיד הם נענים שנאמר (ישעיה נח) אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני, אם אז תקרא ה' יענה מיד, ומאי ניהו אז אלא מלמד שאין לה רשות לאל"ף לבדה להקראות אלא על ידי אותיות הדבקות עמה היושבים ראשונה במלכות, ועם אל"ף הם ג' נשארו ז' מעשרה מאמרות והיינו ז' וכתיב אז ישיר משה ובני ישראל גם כן ע"כ לשון ספר הבהיר.
כְּלִי יָקָר ויהי ידיו אמונה עד בא השמש. כי עמלק בא עליהם בימי משה שהיה זמן בוקרן ותחילת זריחתם של ישראל, ואח"כ בימי מרדכי ואסתר בקום עליהם המן מזרע עמלק והוא זמן הערב שמשן של ישראל, כמו שפירש"י על פסוק ולערב יחלק שלל זה בימי מרדכי (בראשית מט כז) לכך נאמר ויהי ידיו אמונה עד בא השמש, כי עמדה זכותו של משה לישראל גם בימי מרדכי, כארז"ל כיון שנפל הגורל להמן בירח אדר שמח שמחה גדולה לפי שבו מת משה והוא אינו יודע שבאדר נולד משה, עיין בילקוט דמגילה, ש"מ שהמן סבור שמשה מת ותמה זכותו, וטעה כי מאחר שנולד באדר זכות זה עמד לישראל בחודש ההוא, לכך נאמר ויהי ידיו אמונה עד בא השמש. וע"כ תקנו שם ג' עמודים אלו. תורה, שנאמר קימו וקבלו. קימו מה שכבר קבלו. עבודה, על ידי הצומות שנחשבו כקרבן, וזעקתם היינו עבודה שבלב. ומשלוח מנות, היינו ג"ח. ד"א עד בא השמש. עד בא הערב שמשו של משה, כמ"ש נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמך, ואע"פ ששמע שמיתתו תלויה בנקמה זו מ"מ לא אחר לעשות הדבר כי חפץ בבית יעקב לראות נקמתם מאויביהם בחייו, לכך נאמר עד בא השמש שכל כך היו ידיו אמונה לנקום נקמת בני ישראל עד שלא הקפיד אפילו על ביאת שמשו דהיינו מיתתו והרי כאילו מסר נפשו עליהם. ויש רמז גם על ימות המשיח כארז"ל ה' בסופה ובסערה דרכו בסופה זה משה שנאמר ותשם בסוף, ובסערה זה אליהו שעלה בסערה, ולמדו מזה שגם משה יבא עם אליהו כשיבא משיח שנאמר בו וכסאו כשמש נגדי, לכך נאמר ויהי ידיו אמונה עד בא השמש עד שיבא משיח וכאור בוקר יזרח שמש.
מַלְבִּי״ם וידי משה כבדים. אבל ידי משה היו כבדים, כי רבו מחוסרי אמונה אשר לא היה לבבם שלם עם ה', ולכן לא היה יכול להרים ידיו, כי החומריית גבר על הרוחניית העולה היא למעלה, ויקחו אבן, האבן מרמז על אחדות ישראל ואגודתם להיות עם אחד, כמו שרמזו ליעקב במה שהתאחדו אבני מראשותיו לאבן אחד, וכמ"ש משם רועה אבן ישראל, כמו שהאבן הוא דבוק חלקים רבים להיות עצם אחד, ר"ל שע"י אחדות העם תגן אמונת המאמינים וזכותם על הבלתי מאמינים, וישימו תחתיו, רומז שכל ישראל התאחדו להכנע תחת משה ויהי בישרון מלך בהתאסף וכו' יחד שבטי ישראל, וישב עליה הישיבה מורה על המנוחה, כמ"ש הרמב"ם במו"נ [ח"א] שע"י זכות זה מצא מנוח מן המקטרג, ואהרן וחור, וגם מצא תמיכה מזכות אהרן וחור שתמכוהו בזכותם ובתפלתם, והנה האבן שמורה על האחדות יהיה, אם מצד אחדות העם, אם מצד האמנתם באחדות הבורא, באופן שיתאחדו אחד אל אחד, וכמ"ש חז"ל בפסחים (דף ) בקש יעקב לגלות הקץ וכו', אמר שמא יש בלבכם מחלוקת אמרו שמע ישראל ה' אחד, פתח הזקן ואמר בשכמל"ו, ר"ל ששבטי יה התאחדו ע"י שלא היה בלבם מחלוקת וע"י האמנתם באחדות ה' ונצטרף אחד אל אחד, כמ"ש אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד, ועסקו של אהרן היה לאחד אגודת ישראל כמ"ש חז"ל שהיה אוהב שלום ורודף שלום, וחור מסר נפשו למיתה בעת העגל בעד אחדות ה', כי חטא העגל היה ששתפו ש"ש וד"א כמ"ש בסנהדרין (דף סג), ומשה היה הבריח התיכון נגד שמך אחד, כי הוא הגדיל שם ה' הגדול, ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד, אחדות ה' מזה, אתה, אחד, ואחדות ישראל מזה, ומי כעמך ישראל גוי אחד, ויהי ידיו אמונה, עתה באר מי המה הידים שהרים משה ושהם נצחו המלחמה, הידים האלה הוא אמונה, והאמונה שהאמינו ישראל בה' היא היתה ידי משה שהרימם למעלה וגבר ישראל, שע"י שישראל האמינו גברו ועשו חיל, וזה נמשך עד בא השמש, כי התענו באותו יום וכשגמרו תעניתם אז,

יג וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת־עֲמָלֵק וְאֶת־עַמּוֹ לְפִי־חָרֶב׃

רַשִׁ״י ויחלש יהושע. חָתַךְ רָאשֵׁי גִבּוֹרָיו וְלֹא הִשְׁאִיר אֶלָּא חַלָּשִׁים שֶׁבָּהֶם, וְלֹא הֲרָגָם כֻּלָּם, מִכָּאן אָנוּ לְמֵדִים שֶׁעָשׂוּ עַ"פִּ הַדִּבּוּר שֶׁל שְׁכִינָה (שם):
אוּנְקְלוֹס וְתַבַּר יְהוֹשֻׁעַ יָת עֲמָלֵק וְיָת עַמֵהּ לְפִתְגָם דְחָרֶב:
רַשְׁבַּ״ם ויחלש: נצחם כדכתיב קול ענות חלושה:
אִבְּן עֶזְרָא ויחלש. אין הפרש בין ויחלוש בין ויחלש כאשר טעם יטרוף. כמו יטרף. כי תדור נדר. וידר יעקב בפתח. רק זאת הגזרה כמלת שב. פעם יוצאת ופעם עומדת. או יהיה וגבר ימות ויחלש וכבר חלש. כדרך וירם תולעים ויבאש ע"כ הזכיר גבר בעל גבורה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויחלש יהושע. מלת ויחלש מעידה שאין הקב"ה משחית ומבטל מערכת הכוכבים לגמרי ואינו מכריח הטבע שלא יעשה דרכו ומנהגו אלא לצורך גדול ולענין הכרחי לפי שהמערכה ומעשה הטבע פעולותיו ואיך יבא כנגד פעולתו לעקור ולהשחית אבל הוא יתברך מתחכם על המערכה להציל מי שרוצה להציל ויוסיף ויגרע כרצונו על פי השכר והעונש מבלתי השחת המערכה, וזהו לשון ויחלש שלא אמר ויהרוג והקב"ה הציל את ישראל מיד עמלק והמערכה לא נשחתה. וכן מצינו שדרשו צא מאצטגנינות שלך, אברם אינו מוליד אברהם מוליד ולמה לא היה עושה שיוליד אברם אלא שלא תשחת המערכה. ויתכן עוד לומר ויחלש כי החליש כחו של מעלה ולא אמר לעמלק אלא את עמלק לרבות שרו של עמלק שהחלישו יהושע בתפלתו או מכח נשיאות כפיו של משה עד שהשר עצמו היה עוזר לישראל ובא כנגד עמלק.
סְפוֹרְנוֹ את עמלק ואת עמו. המקובץ מעם אחר להלחם:
מַלְבִּי״ם ויחלש יהושע. זה עזר ליהושע לנצח את עמלק, ובכ"ז ע"י שהיתה מלחמה טבעית והזכות היה קטן כמ"ש וידי משה כבדים לכן לא מחה שמו לגמרו רק החליש אותו, וכן לא גבר עליו בנס גלוי רק לפי חרב ע"י חרב ומלחמה:

יד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי־מָחֹה אֶמְחֶה אֶת־זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם׃

רַשִׁ״י כתב זאת זכרון. שֶׁבָּא עֲמָלֵק לְהִזְדַּוֵּג לְיִשְׂרָאֵל קֹדֶם לְכָל הָאֻמּוֹת: ושים באזני יהושע. הַמַּכְנִיס אֶת יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ, שֶׁיְּצַוֶּה אֶת יִשְׂרָאֵל לְשַׁלֵּם לוֹ אֶת גְּמוּלוֹ; כָּאן נִרְמַז לוֹ לְמֹשֶׁה שֶׁיְּהוֹשֻׁעַ מַכְנִיס אֶת יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ (שם): כי מחה אמחה. לְכָךְ אֲנִי מַזְהִירְךָ כֵּן, כִּי חָפֵץ אֲנִי לִמְחוֹתוֹ:
אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה כְּתָב דָא דוּכְרָנָא בְּסִפְרָא וְשַׁוִי קֳדָם יְהוֹשֻׁעַ אֲרֵי מִמְחָא אֶמְחֵי יָת דוּכְרָנָא דַעֲמָלֵק מִתְּחוֹת שְׁמַיָא:
רַשְׁבַּ״ם באזני יהושוע: שימלוך עליהם ויקיים מצותי למחות את שם עמלק: כי מחה אמחה וגו': כי אני רוצה שימחה שמו:
אִבְּן עֶזְרָא כתב זאת זכרון בספר. זו הפרשה בשנת הארבעים נאמרה. והעד שאמר בספר בפתחות הבי"ת הנודע. והוא ספר התורה. או ספר אחר היה להם ויקרא ספר מלחמת ה'. ואיננו אתנו כאשר אין לנו ספר הישר. ומדרש עדו ודברי הימים למלכי ישראל. וספרי שלמה. וטעם באזני יהושע. כי השם ידע כי הוא עתיד להלחם עם מלכי כנען. וטעם כי מחה אמחה. בעבור שהכעיס את השם. כי אלופי אדום נבהלו מפחדו בעבור האותות שעשה במצרים ובים. וככה מואב ופלשת. והנה זה עמלק שמע גבורות השם בעבור עמו ישראל והנה בא ממקום רחוק להלחם עם ישראל ולא פחד מהשם. וכן כתוב ולא ירא אלהים. וי"א כי עמלק היה שם המלך בעבור שאמר הכתוב את עמלק ואת עמו. או עם אחר נתחבר עמו:
רַמְבַּ״ן כתוב זאת זכרון בספר אמר רבי אברהם (אבן עזרא על שמות י״ז:י״ד) כי הוא ספר נודע, והוא "ספר מלחמות ה'" (במדבר כא יד), וכתוב בו המלחמות שעשה השם בעבור יראיו, ויתכן שהיה מימות אברהם. ואין בדבריו אלה רק תואנה. והנכון בעיני, כי "בספר" ירמוז לספר התורה, כענין שכתוב (דברים לא כו) לקוח את ספר התורה הזה, יאמר כתוב זאת בספר תורתי שיזכרו בני ישראל מה שעשה עמלק, כי מחה אמחה את זכרו ונתתי נקמתי בו ביד עמי ישראל. וזו היא המצוה שכתוב לנו במשנה תורה (דברים כה יז) זכור את אשר עשה לך עמלק. ואמר ושים באזני יהושע, לצוותו להזכיר לישראל את כל התלאה אשר באה להם על ידו, כי הוא היודע ועד, וירמוז כי אחרי שיירשו הארץ ימחו אותו, כי מצוה עליהם תחלה להכרית שבעת הגוים וינחלו הארץ, זהו שנאמר שם (כה יט) והיה בהניח ה' אלהיך לך וגו', ואם היה בימי יהושע בן נון כן, היה מזהירם למחות אותו, אבל נשאר הארץ לרשתה בימיו הרבה מאד (יהושע יג א), ולא הגיע זמנה עד מלוך שאול:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כי מחה אמחה. מחה תחלה בשמים ואח"כ אמחה בארץ וזהו שאמרו רז"ל אין אומה נופלת עד שיפול שרה תחלה שנאמר (ישעיה לד) כי רותה בשמים חרבי ואחר כך על אדום תרד. ובמדרש כי מחה בעולם הזה, אמחה לעוה"ב. מתחת השמים עליהם אמר ירמיה (איכה ג) תרדף באף ותשמידם.
סְפוֹרְנוֹ כתוב זאת זכרון בספר. פרשת זכור: ושים באזני יהושע. ושים איזה זכרון באזני יהושע, וזה עשה משה בבנין המזבח ובתפלתו אז, ובמה שאמר כי יד על כס יה: מחה אמחה את זכר עמלק. שאחרים גם את בהמתם, כאמרו והחרמתם את כל אשר לו משור עד שה וכו':
אוֹר הַחַיִּים ושים באזני וגו'. צריך לדעת למה נתיחד מאמר זה ליהושע לבד. ואולי כי לצד שראה יהושע עוצם הכעסת עמלק ותוקפו ולא היה בו כח לעשות בו כליון אלא שהחלישם לבד ויש בלבו של צדיק איך לא עשה ה' מה שראוי לעשות ברשע זה, לזה בא ה' להפיג צנתו וצוה למשה לאמר לו באזנו פירוש כי הדבר הוא להשיב למה שבלבו של יהושע ואמר לו כי לא ידאג על הדבר מחה אמחה וגו' ודבר ה' כאילו כבר היה ותהיה זאת נחמתו. וטעם כפל מחה וגו' אולי שרמז לנו זמנים שימחה בהם, א' בימי שאול וכנגדו אמר מחה, ב' בימי מרדכי וכנגדו אמר אמחה, ואחת לעתיד וכנגדו אמר מתחת השמים: חסלת פרשת בשלח
מַלְבִּי״ם ויאמר ה' אל משה כתוב ואת זכרון בספר. מפני שמלחמת עמלק היו לה שר ענינים: א] מה שבא מצד משטמה שיש לו על ישראל ורצה להשמידם ולאבדם, ב] מה שבא ללחום נגד ה' ושמו הגדול. ובמשנה תורה צוה על זכירת מעשה עמלק מצד איבתו השמורה לישראל, כי כל צוררי ישראל רצו לשלול ממונם או לכבשם לעבדים, והוא חשב למחות כל זכר למו וע"כ צוה לישראל למחות את שמו, עז"א כתוב זאת זכרון בספר, מלת זאת מציין המעשה הגלוי של עמלק שעשה נגד ישראל, יכתב בספר משנה תורה לזכרון, כמ"ש זכור את אשר עשה לך עמלק, ובכל דבר שנכתב בתורה שבכתב נמסרו ג"כ דברים בעל פה, שזה מסר משה ליהושע מפה לאזן, כמ"ש משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ועז"א ושים באזני יהושע, ר"ל שימסור לו בע"פ, שחוץ ממה שנצטוו ללחוה עמו על משטמת עולם שי"ל על ישראל, יבא עת שהשי"ת בעצמו ימחה את שמו, נגד מה שהיה מגמתו לנאץ שם ה', ונגד מה שנלחם עם ה' מחה אמחה את זכר עמלק יבא עת לעת"ל שאני בעצמי אמחה את זכר עמלק, וזה יהיה לעת"ל, ורמז ג"כ שבכל דור ודור יעמדו צוררי ישראל להשמידם וצוררי ה' ומכחישי שמו, שכלם שורש פורה ראש ולענה מעמלק, ובאחרית הימים ישמידם מתחת שמי ה':

טו וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יְהוָה נִסִּי׃

רַשִׁ״י ויקרא שמו. שֶׁל מִזְבֵּחַ: ה' נסי. הַקָּבָּ"ה עָשָׂה לָנוּ כָּאן נֵס. לֹא שֶׁהַמִּזְבֵּחַ קָרוּי ה', אֶלָּא הַמַּזְכִּיר שְׁמוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ זוֹכֵר אֶת הַנֵּס שֶׁעָשָׂה הַמָּקוֹם – ה' הוּא נֵס שֶׁלָּנוּ:
אוּנְקְלוֹס וּבְנָא משֶׁה מַדְבְּחָא וּפְלַח עֲלוֹהִי קֳדָם יְיָ דַעֲבַד לֵהּ נִסִין:
רַשְׁבַּ״ם ה' ניסי: שהמטה של הק' היה לנס על הגבעה וגם לעתיד ירים אותו הק' לעם על ההרים להלחם בעמלק שהרי אמר לו עכשיו כי מחה אמחה את זכר עמלק וזהו שמפרש והולך ויאמר כי יד על כס יה וגו', לכך אני קורא שם המזבח ה' ניסי, דוגמת שם אדם ששמו אליעזר או עמנואל שהרי הרים הק' את ידו על כסאו ונשבע כי מלחמה לו בעמלק מדר דר, דוגמת כי אשא אל שמים ידי, זהו עיקר פשוטו, ויש מפרשים כשתהיה יד וחוזק על כסא יה, שזהו כסא מלכי ישראל, אז תהיה מלחמה בעמלק, ואין נראה כלל בעיני, שכי תהיה יד היה לו לומר, אבל למעלה הוא מוסב כמו שפירשתי, ופירושו שהרי יד על כס יה:
אִבְּן עֶזְרָא ויבן מזבח. בחורב. ומלת מזבח. מושך עצמו ואחר עמו. וכן הוא מזבח ה':
סְפוֹרְנוֹ ויקרא שמו. קרא שמו של הקדוש ברוך הוא בתפלתו, כענין קראתי שמך ה': ה' נסי. ה' יהיה רוממותי, כמו נתת ליראיך נס להתנוסס כלומר ה' הוא יהיה מעלתי ורוממותי על כל מתקומם, כענין ובשמך נבוס קמינו וכענין ובשמי תרום קרנו:
מַלְבִּי״ם ויבן. ע"ז בנה משה מזבח, ויקרא שמו ה' נסי, וזה מצד ג' הוראות שיש לשם נס: א] מענין נסיון שישראל נסו את ה', וע"כ הביאם בנסיון במלחמת עמלק אם ישובו אל האמונה, ב] מענין נס מלחמה, כמ"ש כנשוא נס הרים תראו (ישעיה יח), שידי משה היו לנס, שעל פיהם גבר ישראל עת הרים ידיו לנס והאמינו והצליחו, ג] מענין נס ופלא, שלבסוף עשה להם נסים ונצחו, וכן לעת"ל ינוסס נס להתנוסס, ויאבד עמלק והיה כמסוס נוסס, וגם רמז לדורות, שמלחמת עמלק בימי משה היה נסיון על נסותם את ה', ומלחמת עמלק בימי שאול היה נס מלחמה, כי אז ה' צבאות פקד מלך ישראל וצבא מלחמה, ולעת"ל יהיה ע"י נסים ופלאות, וגם בימי מרדכי היה ע"י נסים נסתרים:

טז וַיֹּאמֶר כִּי־יָד עַל־כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַיהוָה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר׃

רַשִׁ״י ויאמר. מֹשֶׁה: כי יד על כס יה. יָדוֹ שֶׁל הַקָּבָּ"ה הוּרְמָה לִשָּׁבַע בְּכִסְאוֹ לִהְיוֹת לוֹ מִלְחָמָה וְאֵיבָה בַעֲמָלֵק עוֹלָמִית, וּמַהוּ כֵּס וְלֹא נֶאֱמַר כִּסֵּא? וְאַף הַשֵּׁם נֶחֱלַק לְחֶצְיוֹ? נִשְׁבַּע הַקָּבָּ"ה שֶׁאֵין שְׁמוֹ שָׁלֵם וְאֵין כִּסְאוֹ שָׁלֵם עַד שֶׁיִּמָּחֶה שְׁמוֹ שֶׁל עֲמָלֵק כֻּלּוֹ, וּכְשֶׁיִּמָּחֶה שְׁמוֹ יִהְיֶה הַשֵּׁם שָׁלֵם וְהַכִּסֵּא שָׁלֵם, שֶׁנֶּאֱמַר "הָאוֹיֵב תַּמּוּ חֳרָבוֹת לָנֶצַח" (תהלים ט'), זֶהוּ עֲמָלֵק שֶׁכָּתוּב בּוֹ "וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח" (עמוס א'), "וְעָרִים נָתַשְׁתָּ אָבַד זִכְרָם הֵמָּה" (תהלים שם), מַהוּ אוֹמֵר אַחֲרָיו? "וַה' לְעוֹלָם יֵשֵׁב" — הֲרֵי הַשֵּׁם שָׁלֵם, "כּוֹנֵן לַמִּשְׁפָּט כִּסְאוֹ" — הֲרֵי כִּסְּאוֹ שָׁלֵם:
אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר בִּשְׁבוּעָה אֲמִירָא דָא מִן קֳדָם דְחֵילָא דִשְׁכִנְתֵּהּ עַל כָּרְסֵהּ יְקָרֵהּ דְעָתִיד דְאִתָּגַח קְרָבָא קֳדָם יְיָ בִּדְבֵית עֲמָּ לֵק לְשֵׁצָיוּתְהוֹן מִדָרֵי עָלְמָא:
אִבְּן עֶזְרָא כי יד. כמו כי אשא אל שמים ידי והטעם כי השם שם ידו על כסאו וזאת היא שבועה. ור' ישועה אמר כי יד חזקה תהיה ליושב בראשונה על כסא ישראל. כאשר נאמר בשלמה על כסא ה'. והטעם על שאול:
רַמְבַּ״ן כי יד על כס יה ידו של הקב"ה הורמה לישבע בכסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית. ומהו כס ולא נאמר כסא, ואף השם נחלק לחציו, נשבע הקב"ה שאין הכסא שלם ואין השם מלא עד שימח שמו של עמלק בן עשו, ומשנמחה שמו יהי שם ה' מלא והכסא שלם, שנאמר (תהלים ט ז) האויב תמו חרבות לנצח, זהו עשו, שנאמר ועברתו שמרה נצח (עמוס א יא), אבד זכרם המה (תהלים ט ז), מה כתיב אחריו וה' לעולם ישב (שם ח), הרי השם מלא, כונן למשפט כסאו (שם), הרי כסא שלם. לשון רש"י. (רש"י על שמות י״ז:ט״ז) ומדרש חכמים הוא (תנחומא תצא יא): ויש מפרשים כי כאשר תהיה יד על כסא ה' תהיה מלחמה לה' בעמלק, וכן תהיה מדור לדור והענין, כי כאשר יהיה מלך בישראל יושב על כסא ה' ילחם בעמלק, והוא רמז לשאול המלך הראשון, וכן מדר דר, לאמר כי כל מלך בישראל חייב להלחם בהם עד שימחו. וגם זה מדרש הגמרא שאמרו (סנהדרין כ:) כשהוא אומר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדר דר, הרי להעמיד עליהם מלך תחלה, ואין כס יה אלא מלך, שנאמר (דהי"א כט כג) וישב שלמה, כדאיתא בפרק כהן גדול (סנהדרין כ:) ועל דרך הפשט נכון הוא: ועל דרך האמת, כי היד אשר על כסא יה, והיא מלחמה לה', הויה בעמלק מדר דר, כי מדת הדין של מעלה תהיה בו למחותו לעולם מדור דור ומדרש חכמים (תנחומא תצא טו) בשם המלא ובכסא השלם ירמוז לזה: וטעם העונש שנענש עמלק יותר מכל העמים, בעבור כי כל העמים שמעו וירגזון (שמות ט״ו:י״ד), ופלשת אדום ומואב ויושבי כנען נמוגו (שם) מפני פחד ה' ומהדר גאונו, ועמלק בא ממרחק כמתגבר על השם, ולכך אמר בו ולא ירא אלהים (דברים כה יח), ועוד כי הוא נין עשו וקרוב לנו, עובר מתעבר על ריב לא לו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויאמר כי יד על כס יה. ויאמר חוזר למשה. כי יד, כך דרך הנשבע לשים יד על חפץ ודרך משל הוא כלשון (דברים לב) כי אשא אל שמים ידי, (במדבר יד) אשר נשאתי את ידי. וע"ד הפשט כי יד על כס יה יאמר כי הש"י משביע לכל מלך ישראל שישב על כסא מלכות שיעשה מלחמה לה' בעמלק, באר כי המלחמה והשלל הכל יהיה אסור בהנאה ויהיה הכל לה' לא לבני אדם ומפני זה בא העונש לשאול ומדורו של שאול עד דורו של מרדכי וידע מרדכי כי שאול זקנו נענש בעונש גדול והיה עונשו מדה כנגד מדה כי תלה הכתוב שלמות הכסא בנקמת עמלק והוא לא נזהר בנקמתו ועל כן נענש שאבד השם והכסא כי לא נשאר לו שם אחריו אלא נהרג הוא ויהונתן בנו עמו ונפל כסא מלכותו, ומפני זה נזהר מרדכי בדבר שלא ליהנות משלל המן שהיה מזרע עמלק כענין שכתוב בפורענות המן (אסתר ט) ובבזה לא שלחו את ידם, לפי שהתורה הזהירה בכך (דברים כה) תמחה את זכר עמלק, וכן מצינו לעתיד המלחמה והשלל הכל לה' שנאמר (מיכה ד) והחרמתי לה' בצעם וחילם לאדון כל הארץ. וע"ד המדרש כי יד על כס יה לא אמר על כסא ה' נשבע הקב"ה שאין הכסא שלם והשם שלם עד שינקם מזרעו של עמלק. בדרך הקבלה יתבאר על הדרך הזה ענין המדרש. וע"ד הקבלה כי יד על כס יה היד הזאת היא מלחמה לה' שהיא מדת הדין של מעלה וגלה לך הכתוב כי היא על כס יה כי שם יה מדת הדין של מטה כענין שכתוב (שמות טו) עזי וזמרת יה וכמו שבארתי במקומו. על כן יאמר כי היד אשר על כס יה שהיא מלחמה לה' תהיה מלחמה בעמלק מדור דור, כי תעניש אותו מדה של מעלה שהיא מדת הדין הקשה כדי להאבידו מן העולם הזה והבא על הפסק כחו ממנו ובעבור כן נלחמת בו על שפסקה ממנו ונשאר השם והכסא כאלו חסר. ובאור המדרש השם והכסא הם שבע מדות הרמוזות בוי"ו ה"א שהם כסא למה שלמעלה, או יאמר כי יד על כס יה כי עמלק שלח ידו על כס יה כלומר על וא"ו ה"א שהם כסא ליו"ד ה"א, שהם ג' ראשונות כמו שידעת, ובעבור כן מלחמה לה' בעמלק מדור דור, לפי דעתי זהו סוד הכתוב שמצינו בעשו אלוף עלוה ובדברי הימים (דברי הימים א א) כתב משה עצמו אלוף עליה ביו"ד כדי לחבר השם וכענין שכתוב (תהלים ב) על ה' ועל משיחו. ועוד נכלל במלת כס שלא אמר כסא לרמוז על העננים המקיפים את הכסא שהם ז' ממה שכתוב (איוב כו) פרשז בתוספת זי"ן וכשישראל עושים רצונו של מקום העננים נפתחים כצורת כ"ף וכשאינם עושים רצונו של מקום נסגרין כצורת סמ"ך וכענין שכתוב (איכה ג) סכותה בענן, וזהו (שמות כד) ויכס הענן את ההר, (שם מ) ויכס הענן את אהל מועד, וכבר ידעת כי ז' עננים היו לישראל במדבר. וראיתי לאחד מן המקובלים שכתב בזה דע והתבונן כי כסא הכבוד הוא משפיע ברכה וכח לשבעים מלאכים הסובבים את הכסא שהם ממונים על שבעים אומות והם שרים עליהם מנהיגים אותם, והיה עמלק מזרע עשו ולפיכך היה כחו גדול ועצום שהרי כחו של עשו זקנו היה מתפרנס ומתברך מכחו של יצחק הוא מדת הגבורה, והענין הזה נרמז במלת ויחלש שלא אמר ויהרג אלא ויחלש כלומר שהחליש כחו הגדול של מעלה השואב כח ממדת הגבורה והפסיקו משם כדי שיפלו לפניו לפי חרב. והנה עמלק א' משבעים אומות והכח שלו אחד משבעים שרים וכאשר חטא עמלק זה פסק הש"י כחו מן הכסא שלא יתפרנס ממנו ושלא ימשך כח ברכה מלפני ולפנים רק מכח הכוכבים והמזלות והפסיק כחו מן הכסא הוא השבועה שבכאן שאמר כי יד על כס יה, והענין כאלו היה הכסא חסר והשם חסר כי כאשר הוא מסלק כחו מן הכסא נראה הכסא חסר וגם השם נראה חסר שנראה כאלו אינו מתקיים הכל ויש כח אחר זולתו ח"ו וע"כ חסר האל"ף מן הכסא כי כחו הקדמון נסתלק מן הכסא לצורך עמלק והוא"ו והה"א מן השם, אבל לימות המשיח כשיפקוד הש"י על צבא השמים ויבטל הממונים העליונים ממנוים וכענין שכתוב בדניאל (דניאל ח) ותגדל עד צבא השמים ותפל ארצה מן הצבא ומן הכוכבים ותרמסם יאבדו האומות על נקלה באבדן השרים הממונים עליהם, ויש מן האומות הרבה שיחזרו לדתנו כענין שכתוב (זכריה ח) יחזיקו עשרה אנשים וגו', וכתיב (צפניה ג) כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' לעבדו שכם אחד, ואין לך אומה בעולם שלא יהיה לו חלק בהקב"ה, אבל עמלק ועשו לא יהיה להם חלק וזכרון עם שאר האומות הנשארים הוא שכתוב (עובדיה יח) ולא יהיה שריד לבית עשו, באור הכתוב כי משאר העו"ג יהיו שרידים ופליטים שישארו מהם לעבוד את ה' ואין בו מזרעו של עשו אך ימחו מן העולם, כענין שכתוב כי מחה אמחה את זכר עמלק ואז יהיה השם והכסא על השלמות שהרי ג' אותיות שהן אל"ף ה"א וא"ו הם תשלום הכסא והשם. ועל זה אמר דוד ע"ה (תהלים קלב) כי בחר ה' בציון אוה למושב לו, יאמר לעתיד כשהקב"ה יבחר בציון אז ישב על כסא שלם וזה לשון אוה שהוא תשלום הכסא והשם וכן אמר דוד ע"ה (שם ט) האויב תמו חרבות לנצח וערים נתשת אבד זכרם המה, וכתיב וה' לעולם ישב כונן למשפט כסאו, וה' לעולם ישב הרי שהשם שלם כונן למשפט כסאו הרי הכסא שלם ואז תהיה הממשלה לש"י לבדו כענין שנאמר (ישעיה ב) ונשגב ה' לבדו ביום ההוא וכתיב (עובדיה כא) ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.
סְפוֹרְנוֹ ויאמר כי יד על כס יה. אמר טעם תפלתי זאת הוא מפני שהאל יתברך נשבע שתהיה לו מלחמה בעמלק מדר דר, וחייבים אנו להלחם מלחמתו בכל דור ודור, כאמרם ג' מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות בית המקדש, ולכן התפללתי שיהיה הוא נסי ורוממותי על האויב:
מַלְבִּי״ם ויאמר. מפרש הדברים האלה, כי יד זה מלחמת משה שהיתה ע"י ידיו של משה ויהי ידיו אמונה, ואח"כ לחם היושב על כס יה בימי שאול שישב על כסא ה' למלך, ולבסוף תהיה מלחמה לה' בעמלק לא ע"י יד ולא ע"י כס רק ה' בעצמו ילחם, וזה ימשך מדור דור, וכמ"ש חז"ל מדורו של משה לדורו של שאול ואח"כ לדור גאולי ה', ובדרך הפשט אחר שהרים יד על כסא ה', שרצה למרוד במלכות ה', ולכן מלחמה לה' בעמלק, כדרך המלך שלוחם נגד המורדים בו:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.