א מִצְוָה לְהִטָּמְאוֹת לְמֵת מִצְוָה, אֲפִלּוּ הוּא כֹּהֵן גָּדוֹל וְנָזִיר וְהוֹלֵךְ לִשְׁחֹט אֶת פִּסְחוֹ, וְלָמוּל אֶת בְּנוֹ, וּמָצָא מֵת מִצְוָה, הֲרֵי זֶה מִטָּמֵא לוֹ.
ב אֵינוֹ נִקְרָא מֵת מִצְוָה לְעִנְיָן זֶה, אֶלָּא אִם כֵּן מָצָא רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ. וְאִם מָצָא רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ חוּץ מֵאֵבֶר אֶחָד, חוֹזֵר לִטָּמֵא בִּשְׁבִיל אוֹתוֹ אֵבֶר.
ג אֵיזֶהוּ מֵת מִצְוָה, שֶׁמְּצָאוֹ בַּדֶּרֶךְ אוֹ בְּעִיר שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, וְאֵין לוֹ קוֹבְרִים, וּמִמָּקוֹם שֶׁמְּצָאוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לִקְרוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁיַּעֲנֵהוּ וְיָבֹא לְטַפֵּל בּוֹ וּלְקָבְרוֹ, אָסוּר לוֹ לָזוּז מִשָּׁם וּלְהַנִּיחַ אֶת הַמֵּת, אֲפִלּוּ לֵילֵךְ לָעִיר לְהָבִיא קוֹבְרִים, אֶלָּא יְטַמֵּא עַצְמוֹ וְיִקְבְּרֶנּוּ. אֲבָל אִם הָיוּ יִשְׂרָאֵל קְרוֹבִים לִמְקוֹם הַמֵּת, שֶׁהַמּוֹצֵא אֶת הַמֵּת קוֹרֵא אוֹתָם וְהֵם עוֹנִים לוֹ וּבָאִים לְקָבְרוֹ, אֵין זֶה מֵת מִצְוָה שֶׁיִּטָּמֵא עָלָיו הַכֹּהֵן, אֶלָּא קוֹרֵא אוֹתָם וְהֵם קוֹבְרִים. בָּאוּ בְּנֵי הָעִיר, אִם יֵשׁ לוֹ כָּל צָרְכּוֹ, מוֹשֵׁךְ אֶת יָדָיו. (לְשׁוֹן רַמְבַּ"ן בתה"א ורא"ש בְּהִלְכוֹת טֻמְאָה) הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים אִם אֵינוֹ מוֹצֵא שֶׁיִּקְבְּרוּהוּ, רַק בְּשָׂכָר, אֵינוֹ חַיָּב לִשְׂכֹּר מִשֶּׁלּוֹ, אֶלָּא מִטָּמֵא, אִם יִרְצֶה (נ"י פֶּרֶק הָאִשָּׁה רַבָּה בְּשֵׁם ריטב"א). מֵת הַנִּמְצָא, וְלֹא יַדְעִינָן אִם עוֹבֵד כּוֹכָבִים אִם יִשְׂרָאֵל הוּא, אַזְלִינָן בָּתַר רֻבָּא הַנִּמְצָאִים שָׁם, אִם יֵשׁ, שֶׁלֹּא נוּכַל לוֹמַר כָּל קָבוּעַ כְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א).
ד כָּל הַקְּרוֹבִים שֶׁהַכֹּהֵן מִטָּמֵא לָהֶם, שֶׁהֵם: אָבִיו, וְאִמּוֹ, וּבְנוֹ, וּבִתּוֹ, וְאָחִיו, וַאֲחוֹתוֹ מֵאָבִיו הַבְּתוּלָה, וְאִשְׁתּוֹ, מִתְאַבְּלִים עֲלֵיהֶם. וְעוֹד הוֹסִיפוּ עֲלֵיהֶם: אָחִיו מֵאִמּוֹ, וַאֲחוֹתוֹ מֵאִמּוֹ, בֵּין בְּתוּלָה בֵּין נְשׂוּאָה, וַאֲחוֹתוֹ נְשׂוּאָה מֵאָבִיו, שֶׁמִּתְאַבְּלִים עֲלֵיהֶם אַף עַל פִּי שֶׁאֵין כֹּהֵן מִטָּמֵא לָהֶם. וּכְשֵׁם שֶׁהוּא מִתְאַבֵּל עַל אִשְׁתּוֹ, כָּךְ הִיא מִתְאַבֶּלֶת עָלָיו. וְדַוְקָא אִשְׁתּוֹ כְּשֵׁרָה וּנְשׂוּאָה, אֲבָל פְּסוּלָה אוֹ אֲרוּסָה, לֹא. אֲבָל בְּנוֹ, וּבִתּוֹ, וְאָחִיו, וַאֲחוֹתוֹ, אֲפִלּוּ הֵם פְּסוּלִים, מִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶם, חוּץ מִבְּנוֹ, וּבִתּוֹ וְאָחִיו וַאֲחוֹתוֹ מִשִּׁפְחָה וְכוּתִית, שֶׁאֵינוֹ מִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶם.
ה הַגֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר הוּא וּבָנָיו, אוֹ עֶבֶד שֶׁנִּשְׁתַּחְרֵר הוּא וְאִמּוֹ, אֵין מִתְאַבְּלִין זֶה עַל זֶה. וְהוּא הַדִּין גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר עִם אִמּוֹ, אֵין מִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶם (סְבָרַת הָרַב מֵהַמָּרְדְּכַי הל' שְׂמָחוֹת מִמַּעֲשֶׂה שֶׁבָּא לִפְנֵי ר"י לְמַאי דקי"ל אֲבֵלוּת יוֹם רִאשׁוֹן דְּרַבָּנָן).
ו כָּל מִי שֶׁמִּתְאַבֵּל עָלָיו, מִתְאַבֵּל עִמּוֹ אִם מֵת לוֹ מֵת. וְדַוְקָא בְּעוֹדוֹ בְּפָנָיו, אֲבָל שֶׁלֹּא בְּפָנָיו אֵין צָרִיךְ לִנְהֹג אֲבֵלוּת; חוּץ מֵאִשְׁתּוֹ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁמִּתְאַבֵּל עָלֶיהָ אֵינוֹ מִתְאַבֵּל עִמָּהּ אֶלָּא עַל אָבִיהָ אוֹ עַל אִמָּהּ מִשּׁוּם כְּבוֹד חָמִיו וַחֲמוֹתוֹ, אֲבָל עַל אָחִיהָ וַאֲחוֹתָהּ אוֹ בְּנָהּ וּבִתָּהּ מֵאִישׁ אַחֵר, אֵינוֹ מִתְאַבֵּל עִמָּהּ. וּמִכָּל מָקוֹם אֵינוֹ יָכוֹל לְכֹפָהּ לְהִתְקַשֵּׁט, אֲבָל יְכוֹלָה לִמְזֹג לוֹ הַכּוֹס וּלְהַצִּיעַ לוֹ הַמִּטָּה וְלִרְחֹץ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו. וְכֵן הִיא אֵינָהּ מִתְאַבֶּלֶת עִמּוֹ, אֶלָּא כְּשֶׁמֵּתוּ חָמִיהָ אוֹ חֲמוֹתָהּ, אֲבָל שְׁאָר קְרוֹבָיו שֶׁמֵּתוּ, אֵינָהּ מִתְאַבֶּלֶת עִמּוֹ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָאִידָּנָא נוֹהֲגִין לְהָקֵל בַּאֲבֵלוּת זֶה שֶׁל הַמִתְאַבְּלִים עִמּוֹ, דְּאֵין זֶה אֶלָּא מִשּׁוּם כְּבוֹד הַמִתְאַבְּלִים, וְעַכְשָׁו נָהֲגוּ כֻּלָּם לִמְחֹל. וְכֵן נוֹהֲגִין הָאִדָּנָא שֶׁלֹּא לְהִתְאַבֵּל כְּלָל עִם הַמִתְאַבְּלִים (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ וְהוּא בְּפ' א"מ וְרַמְבַּ"ן בת"ה והגמי"י פֶּרֶק א), וְכָל הַמַּחְמִיר בָּזֶה אֵינוֹ אֶלָּא מִן הַמַּתְמִיהִים (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ב). וּמִכָּל מָקוֹם נָהֲגוּ שֶׁכָּל קְרוֹבֵי הַמֵּת, הַפְּסוּלִין לוֹ לְעֵדוּת, מַרְאִין קְצָת אֲבֵלוּת בְּעַצְמָן כָּל שָׁבוּעַ הָרִאשׁוֹנָה, דְּהַיְנוּ עַד אַחַר שַׁבָּת הָרִאשׁוֹן, שֶׁאֵינָן רוֹחֲצִים וְאֵין מְשַׁנִּים קְצָת בִּגְדֵיהֶם כְּמוֹ בִּשְׁאָר שַׁבָּת (גְּדוֹלֵי אוסטריי ךָ נָהֲגוּ כֵּן). וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ עוֹד לְהַחְמִיר בְּעִנְיָנִים אֲחֵרִים, וְהָעִקָּר כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי. וְכָל זֶה בִּשְׁמוּעָה קְרוֹבָה, אוֹ שֶׁהָיָה אֵצֶל הַמִּיתָה; אֲבָל בִּשְׁמוּעָה רְחוֹקָה, אֵין לַאֲבֵלוּת זֶה מָקוֹם כְּלָל (תִּמְצָא הַכֹּל מְבֹאָר בת"ה סִימָן רנ"א). מִי שֶׁרוֹצֶה לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ לְהִתְאַבֵּל עַל מִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ, אוֹ לִלְבֹּשׁ שְׁחֹרִים עַל קְרוֹבוֹ, אֵין מוֹחִין בְּיָדוֹ (הָרֹא"שׁ כְּלָל כ"ז דִּין ט').
ז אֵין מִתְאַבְּלִים עִם הַקְּרוֹבִים שֶׁמִּתְאַבְּלִים עֲלֵיהֶם, אֶלָּא כְּשֶׁמִּתְאַבְּלִים עַל הַקֻּרְבָה דִּשְׁאֵר, כְּגוֹן בְּנוֹ וְאָחִיו שֶׁמִּתְאַבֵּל עַל בֵּן וּבַת שֶׁלָּהֶם; אֲבָל עַל קֻרְבָה דְּקִדּוּשִׁין שֶׁלָּהֶם, כְּגוֹן שֶׁמֵּתָה אֵשֶׁת בְּנוֹ אוֹ אֵשֶׁת אָחִיו אוֹ בַּעַל בִּתּוֹ אוֹ בַּעַל אֲחוֹתוֹ, אֵינוֹ מִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶם.
ח תִּינוֹק, כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם וְיוֹם שְׁלֹשִׁים בַּכְּלָל, אֵין מִתְאַבְּלִים עָלָיו, אֲפִלּוּ גָּמְרוּ שְׂעָרוֹ וְצִפָּרְנָיו; וּמִשָּׁם וָאֵילָךְ מִתְאַבֵּל עָלָיו, אֶלָּא אִם כֵּן נוֹדַע שֶׁהוּא בֶּן ח'. וְאִי קִים לֵיהּ בֵּיהּ שֶׁכָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו, כְּגוֹן שֶׁבָּעַל וּפֵרֵשׁ וְנוֹלַד חַי לִט' חֳדָשִׁים גְּמוּרִים, אֲפִלּוּ מֵת בַּיּוֹם שֶׁנּוֹלַד, מִתְאַבְּלִים עָלָיו. סָפֵק בֶּן ט' לָרִאשׁוֹן (אוֹ) בֶּן ז' לָאַחֲרוֹן, שְׁנֵיהֶם מִתְאַבְּלִים עָלָיו (מָרְדְּכַי הִלְכוֹת אֲבֵלוּת וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק א' וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַתּוֹסָפוֹת).
ט יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דִּתְאוֹמִים שֶׁמֵּת א' מֵהֶם תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְהַשֵּׁנִי חַי וּמֵת אַחַר ל' יוֹם, אֵין מִתְאַבְּלִין עָלָיו.
י עַל רַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוֹ חָכְמָה נוֹהֵג דִּינֵי אֲנִינוּת, אֶלָּא שֶׁמְּבָרֵךְ וּמְזַמֵּן וּמִתְאַבֵּל עָלָיו בַּחֲלִיצַת סַנְדָּל וְכָל דִּינֵי אֲבֵלוּת, יוֹם אֶחָד. (וְכָתַב הַבֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַבִּי שִׂמְחָה שֶׁצָרִיךְ לְשַׁנּוֹת מְקוֹמוֹ בב"ה, מִיהוּ בְּמִקְצָת הַיּוֹם סָגֵי).
יא נָשִׂיא, אַף עַל פִּי שֶׁהַכֹּל מִטָּמְאִין לוֹ, אֵין מִתְאַבְּלִים עָלָיו. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין מִתְאַבְּלִין עַל בֵּן הָרִאשׁוֹן אוֹ בֵּן הַבְּכוֹר שֶׁמֵּת לְאָדָם (כָּל בּוֹ וריב"ש וּבֵית יוֹסֵף הֵבִיאוּ מִי שֶׁנָּהֲגוּ כֵּן, וְהֵם כָּתְבוּ שֶׁהוּא טָעוּת) ; וְהַמִּנְהָג הוּא מִנְהַג טָעוּת, אֶלָּא חַיָּבִים לְהִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶם. וּמִכָּל מָקוֹם נִשְׁתַּרְבֵּב הַמִּנְהָג בְּעִירֵנוּ שֶׁאֵין אָב וָאֵם הוֹלְכִים אַחַר בְּנֵיהֶם הָרִאשׁוֹן לְבֵית הַקְּבָרוֹת. יֵשׁ אוֹמְרִים בִּשְׁעַת הַדֶּבֶר אֵין מִתְאַבְּלִים, מִשּׁוּם בִּיעֲתוּתָא (תְּשׁוּבַת מהרי"ל סִימָן ג'), וְשָׁמַעְתִּי קְצָת נָהֲגוּ כֵּן.
א סָעִיף ב חוזר ליטמא כו'. כלומר דאע"ג דאינו מטמא עליו אלא כשמצא ראשו ורובו היינו לטמאות לכתחלה אבל אם כבר קברו חוץ מאבר א' חוזר לטמאות על אותו אבר ובזה חמור מהקרובים שאינו מטמא להם אלא א"כ הם שלמים כדלעיל ס"ס הקודם:
ב סָעִיף ג אזלינן בתר רוב הנמצאים שם אם לא שנוכל לומר כל קבוע כמחצה כו'. כצ"ל ור"ל דאזלינן בתר רוב העוברים ושבים המצויים שם או בתר רוב עיירות אם רובו עובדי כוכבים א"צ לקברו ואם רובו ישראל הוי מת מצוה ולא אזלינן בתר העיר הקרובה אפי' בקורבה דמוכח אלא בתר רובו אזלינן דכל דפריש מרובא פריש כן הוא בתשו' הרשב"א סי' פ"ג ס"ק ח':
ג סָעִיף ג שנוכל לומר כל קבוע כו'. כגון שידוע שהיו כאן ט' עובדי כוכבים וחד ישראל ונהרג אחד מהן במקומו דה"ל קבוע לא אזלינן בתר רוב עובדי כוכבים אלא הוי כמחצה על מחצה וכ' העט"ז ולחומרא ואין הכהן מטמא עכ"ל ר"ל דכיון דהוי כמחצה על מחצה אם כן הוי ספיקא ואזלינן לחומרא וצריך לקברו ומ"מ אין הכהן מיטמא מספק כדלעיל סי' שע"ג ס"ח:
ד סָעִיף ה וה"ה גר כו'. ואע"פ דבמרדכי כ' דגר מתאבל על אמו היינו למ"ד אבילות יום ראשון דאורי' ולא לדידן דקי"ל לקמן ס"ס שצ"ט דהוא מדרבנן וכן כ' בד"מ:
ה סָעִיף ו אינו אלא מן המתמיהים. ואינו כמכבד האבלים אלא כלועג להם. שם בהגמ"ר ואע"ג דמי שרוצה להחמיר ולהתאבל על מי שאינו צריך הרשות בידו וכמ"ש הרב בסוף ההג"ה היינו דוקא כשמתאבל לגמרי כדין אבילות אבל כשאינו מתאבל אלא לפניו הוי כלועג לאבל. נ"ל:
ו סָעִיף ו הפסולים לו לעדות כו'. עיין בח"מ סי' ל"ג איזהו פסולין לעדות ומ"מ נראה דדוקא פסולי עדות מחמת קורבה דשאר ולא פסולי עדות מחמת קורבה דקידושין כדלקמן בסעיף שאח"ז והכי נהוג שאינם רוחצים כי אם בפושרים גמורים. ת"ה שם:
ז סָעִיף ו דהיינו עד אחר שבת הראשון. הן סמוך הן מופלג וכ' הב"ח דכ"ש דאסור לילך לסעודת מצוה כגון ברית מילה עד מוצאי שבת ע"ש ובתשו' משאת בנימין סי' פ"ג כ' וז"ל קרובי המת שאינן חייבים להתאבל ומ"מ מראין קצת סימני אבילות ראיתי מקומות חלוקים בזה יש מקומות שנוהגין רק פסולי עדות למת מראין אבילות אבל הכשרים לעדות אין מראין אבילות כלל ויש מקומות שאפי' שלישי ברביעי מראין אבילות והיכא דנהוג נהוג והיכא דלא נהוג נראה דאין להראות אבילות רק הפסולים לעדות וכדעת תרומת הדשן סימן רצ"ח מ"מ נראה דאין כל הקרובים שוים לזה אלא קרוב קרוב קודם ואותם קרובים שמן הדין היו חייבים להתאבל ממש כדאמרינן כל שאתה מתאבל עליו אתה מתאבל עמו אף ע"ג דהאידנא לא נהיגין הכי מ"מ באבילות ממש צריכין להראות אבילות ביום המית' או ביום השמוע' אם הוא תוך ל' עד מוצאי שבת הא' ואין להחליף מבגדי חול לבגדי שבת וגם אין לרחוץ בחמין גם לא לחוף הראש רק בצונן או במים פושרין גם אין לאכול חוץ לביתו לא בסעודת מצוה ולא בסעודת מריעות אבל כתונת לבן אין למנוע לכבוד שבת גם אין לשנות את מקומם בב"ה אבל במו"ש מותר בכל דבר בין אם הוא מופלג או סמוך ואותן הקרובים שמן הדין אין מתאבלין אין להחמיר עליהן ברחיצת חמין וחפיפת הראש ולא בחילוף בגדי שבת כל כך ודי להם בבגד העליון של חול ושלא לאכול חוץ לבית וכ"ש אותן מקומות שנהגו דאפילו הכשרים לעדות מראי' קצת אבילות שאין להחמיר כל כך עכ"ל ומ"ש להתיר ברחיצת חמין וחפיפת הראש באותן קרובים שאין מתאבלים עם מי שמתאבל עמהן אין נראה כן מדברי ת"ה והרב דהא אוסרי' ברחיצ' על קרובי המת הפסולים לעדות דהיינו שני בשני אע"ג שאין מתאבלין גם מ"ש להחמיר שאין להחליף כלל מבגדי חול לשבת כאותן שמתאבלין אין נראה כן מדבריהם אלא משנים רק קצת מבגדיהן ומ"מ נראה דהולכים בדברים אלו אחר המנהג:
ח סָעִיף ח אין מתאבלין עליו כו'. משמע דמיירי דלא קים לן שכלו חדשיו והיינו שהשיג הב"י על הגהת אשר"י וז"ל ואיני יודע למה התנה שלא גמרו שערו וצפרניו כו' דלא כהב"ח שכ' על הב"י ומ"ש הגהת אשר"י ולא גמרו שערו וצפרניו כו' היינו משום דאי גמרו שערו וצפרניו ודאי מתאבלין כיון דספק הוא אם כלו חדשיו תלינן דכלו לו חדשיו כיון דלא מת עד לאחר שלשים וגם גמרו שערו וצפרניו והב"י כתב על הגהת אשר"י זו ואיני יודע כו' ושגגה יצאה מתחת קולמסו דהדבר פשוט כדפרישית עכ"ל ולא עמדתי על סוף דעתו דהא הב"י מיירי השתא במת תוך ל' וכן מיירי בהגהת אשר"י וז"ל בסוף מ"ק והיכא דלא קים לן אי כלו לו חדשיו או לאו ולא גמרו שערו וצפרניו ומת ביום ל' אין מתאבלין עליו עכ"ל ודוחק לומר דמת ביום ל' דינו כלאחר ל' דהא קי"ל בענין אבילות דיום ל' כתוך ל' וכדמסיק רב אשי בפרק יש בכור ריש (בכורות ד' מ"ט) וכן דעת הרמב"ן והטור להדיא דאם מת ביום שלשים אפי' גמרו שערו וצפרניו אין מתאבלין עליו היכא דלא קים ליה ביה שכלו חדשיו וכן דעת המחבר:
ט סָעִיף ט והשני חי אחר שלשים יום כו' כצ"ל. ור"ל אין מתאבלין ע"ז שמת תוך ל' ולא אמרינן מדזה הוא חי והוא בן קיימא אפילו גם זה שמת מסתמא בן קיימא הוי דלא כהעט"ז שכתב שאין מתאבלין על זה השני שמת אחר שלשים דמסתמא נמי נפל היה דהא ודאי ליתא וכבר השיג עליו הב"ח בזה וכן משמע להדיא בא"ז גופיה שממנו מקור דין זה ומביאו בד"מ וז"ל תשובה על תאומים שמת אחד מהן תוך ל' והשני חי לא אמרינן מדהשני חי הראשון נמי בן קיימא הוי ואין מתאבלין עליו עכ"ל תשובת הרשב"א וכן פירש בהגה' דרישה ועיקר:
י סָעִיף י על רבו כו'. ע"ל סימן רמ"ב סעיף כ"ו:
יא סָעִיף יא שאין אב ואם הולכים כו'. אבל על בניהם השני הולכים אע"פ שהראשון היה נפל וכן נוהגין:
א סָעִיף ג אינו יכול לקרות ישראל. כתב רש"ל לעולם הוא מ"מ עד שיהיו שם נושאי המטה וקובריה. רוקח עכ"ל:
ב סָעִיף ו עד אחר שבת הראשון. כתב מו"ח ז"ל כ"ש שאין נכנסין לסעודה אפילו לסעודת מצוה עד מוצ"ש ובספר משאת בנימין כ' שיש להחמיר עוד שלא לחוף הראש בחמין אותו ערב שבת:
ג סָעִיף ח שניהם מתאבלין עליו. אע"ג דאבילות דרבנן החמירו כאן בספק דגנאי היה לו אם לא היו מתאבלין עליו כלל. כ"כ במרדכי:
ד סָעִיף ט ומת אחר ל' יום אין מתאבלין עליו. לפי זה משמע דעל השני אין מתאבלין והטעם דאנו רואין שגם השני אינו בן קיימא כיון שהוא מטיפה אחת עם הראשון וכ"פ בלבוש ואמר דהיינו דוקא כשהי' השני ג"כ חולה בשעת מיתת הראשון והאריך בזה לחזק דבריו ובאמת דעתו מתמיה מאד לפטור מאבילות מכח סברא חלושה כזאת ובדרכי משה ראיתי שהעתיק בלשון זה כתב אור זרוע תשובה על תאומים שמת אחד מהן תוך שלשים והשני חי לא אמרינן מדהשני חי הראשון נמי הוה בן קיימא ואין מתאבלין עליו עכ"ל רשב"א עכ"ל. ונמצא דעל הראשון קאמר דאין מתאבלין אבל על השני דמת אחר שלשים יום ודאי מתאבלין עליו וכאן הוא ט"ס וצריך להיות והשני חי עדיין אחר שלשים יום אין מתאבלים עליו וקאי על הראשון וכן משמע בסימני הטור שחיבר בעל השו"ע שז"ל תאומים שמת אחד מהם תוך שלשים יום והשני חי עדיין אין מתאבלין עליו אפילו מת בסוף שלשים עכ"ל הרי כ' אין מתאבלין עליו קודם שזכר אפי' מת בסוף ל' ואם איתא דעל השני כ' אין מתאבלין היה לו לכתוב תחילה מיתתו של שני ואדרבה כתבו אחר שכ' שהשני חי עדיין אלא פשוט שעל הראשון קאי ועליה מסיים אפי' מת בסוף ל' כלומר ביום הל' עצמו אפ"ה אין מתאבלין עליו אע"פ שיש שתי סברות להתאבל על הראשון. האחת כיון שחי עד יום ל' ובו מת ועוד שהשני חי עדיין והם מטפה אחת הוה אמינא כמו שהשני בן קיימא ה"נ הראשון קמ"ל דלא ומימים רבים הודעתי דברים אלו למו"ח ז"ל והשיב לי שמזמן קודם הרבה התעורר אותו הרב הגאון מוהר"ר משה חריף ז"ל בזה וכן עלה המוסכם בין שניהם וכן קבע בחבורו דאראשון דוקא קאי וכן כתב בפרישה. אח"כ מצאתי בתשובת מהר"ם מינץ בסי' נ"ה שהביא בהדיא המקור מהלכות שמחות שדין זה קאי שהשני חי עדיין ואז נאמר שהראשון גם כן לא היה נפל ולקמן סימן שצ"ז אעתיק דבריו ודברי הלבוש אינם נכונים בזה דעל השני אם מת פשיטא שחייב להתאבל עליו. שוב ראיתי שגם מהר"ר מאיר ז"ל מלובלין פסק בתשובות סימן ס"ז דאין להתאבל על השני מכח הג"ה זאת והוא מחסרון ידיעה שהיה לו להרב בזה ועלה לו כמו לבעל הלבוש:
ה סָעִיף י וכל דיני אבילות יום אחד. בסימן רמ"ב מבואר דסגי במקצת יום ראשון וכתב רש"ל ונכון להם שלא לשתות ולא לאכול בשר כל היום עד לאחר קבורה מא"ז עכ"ל:
א סָעִיף ב ליטמא. כלומר דאע"ג דאינו מטמא עליו אלא כשמצאו ראשו ורובו היינו לטמאות לכתחלה אבל אם כבר קברו חוץ מאבר א' חוזר לטמאות על אותו אבר ובזה חמור מקרובים שאינו מטמא להם אא"כ הם שלמים כמ"ש בס"ס שע"ג עכ"ל הש"ך:
ב סָעִיף ג צרכו. כתב מהרש"ל לעולם הוא מת מצוה עד שיהיו שם נושאי המטה וקובריה עכ"ל:
ג סָעִיף ג רובא. כתב הש"ך דר"ל דאזלינן בתר עוברים ושבים המצויים שם או בתר רוב עיירות ולא אזלינן בתר העיר הקרובה אפילו בקורבה דמוכח דכל דפריש מרובא פריש אם לא שנוכל לומר כל קבוע וכו' כגון שידוע שהיו כאן ט' עובדי כוכבים וחד ישראל ונהרג אחד מהן במקומו לא אזלינן בתר רוב עובדי כוכבים אלא הוי כמחצה ע"מ. וכתב הלבוש ולחומרא ואין הכהן מטמא מספק כדלעיל סי' שע"ג ס"ח עכ"ל:
ד סָעִיף ו המתמיהים. כתב הש"ך ואע"ג דמי שרוצה להחמיר ולהתאבל על מי שאינו צריך הרשות בידו וכמ"ש הרב בסוף הג"ה היינו דוקא כשמתאבל לגמרי כדין אבילות אבל כשאינו מתאבל אלא לפניו הוי כלועג לאבל עכ"ל (ולי נראה הא דאמר אין מוחין בידו היינו מי שעושה זה מצד עצמו שיודע שאינו חייב בדבר אלא שעושים מקצת אבילות לכבוד המת מצד שהיה אוהבו או קרובו או מצד מע"ט שהיה בו או משארי טעמים שזו היתר גמור כמו שמביא בד"מ תשובת הרא"ש כלל כ"ז סי' ט' וז"ל וששאלתם אם הרשות בידם ללבוש שחורים על חמיו שנפטר או על אוהבו י"ב חודש. על חמיו פשיטא דרשות בידו כו' ועל אוהבו נמי אם רוצה להצטער עליו בלבישת שחורים או בשביל כבודו הרשות בידו. וכן מצינו בדוד שקבל הבראה על אבנר עכ"ל. ומ"ש שאינו אלא מן המתמיהים היינו מי שרוצה לעשות זה מצד החיוב לנהוג אבלות כמו האבלים ורוצה לדחוק עצמו בקורבה כמו האבלים ממש וזה נקרא כמו לועג לאבל. ובאה"ע סי' קמ"ה ס"ט בהג"ה אשה שנתגרשה על תנאי ומת הבעל אינה צריכה להתאבל עליו אבל אין איסור אם רצונה להחמיר על עצמה לבכות עליו ולצאת אחר מטתו עכ"ל ופי' בה"י דלא חיישינן שמא יוציאו לעז על הגט ויאמרו שאינו גט אעפ"כ אין איסור בדבר הרי שאומר בלשון שרצונה להחמיר באיזה דבר שמותר):
ה סָעִיף ו לעדות. עי' בח"מ סי' ל"ג איזהו פסולין לעדות ומ"מ נראה דדוקא פסולי עדות מחמת קורבה דשאר אבל לא מחמת קורבה דקדושין כדלקמן בסעיף שאח"ז עכ"ל הש"ך:
ו סָעִיף ו הראשון. וכתב הב"ח דכ"ש דאסור לילך לסעודת מצוה כגון ברית מילה עד מוצאי שבת וכתב בתשובת מ"ב דיש מקומות שנוהגים רק פסולי עדות למת מראין קצת אבילות ויש מקומות שאפילו שלישי ברביעי מראין אבילות והיכא דנהוג נהוג והיכא דלא נהוג נראה דאין להראות אבילות רק הפסולים לעדות. ומ"מ נראה דאין כל הקרובים שוים לזה אלא קרוב קרוב קודם. ואותם קרובים שמן הדין היו חייבים להתאבל ממש אע"ג דהאידנא לא נהיגין הכי מ"מ צריכין להראות אבילות ביום המיתה או ביום השמועה אם הוא תוך ל' יום עד מוצאי שבת הראשון ואין להחליף מבגדי חול לבגדי שבת גם אין לרחוץ בחמין ולא לחוף הראש רק בצונן או במים פושרין ואין לאכול חוץ מביתו לא בסעודת מצוה ולא בסעודת מריעות אבל כתונת לבן אין למנוע לכבוד שבת גם אין לשנות את מקומן בבהכ"נ ובמו"ש מותר בכל דבר בין אם הוא מופלג או סמוך ואותן הקרובים שמן הדין אין מתאבלין אין להחמיר בכל אלו ודי להם בבגד העליון של חול ושלא לאכול חוץ לבית ע"כ ומ"ש להתיר לקרובים שאין מתאבלים מן הדין ברחיצת חמין וכו' אין נראה כן מדברי הרב דהא אוסר ברחיצה לפסולי עדות דהיינו שני בשני אע"פ שמן הדין אין מתאבלין. גם מ"ש להחמיר באותן שמתאבלין מן הדין שלא להחליף כלל מבגדי חול אין נראה כן אלא משנים רק קצת מבגדיהם. ומ"מ נראה דהולכים בדברים אלו אחר המנהג עכ"ל הש"ך:
ז סָעִיף ט עליו. הט"ז והש"ך כתבו שט"ס יש כאן בהג"ה וכצ"ל והשני חי עדיין אחר ל' יום ור"ל דאין מתאבלין על הראשון ולא אמרי' מדזה הוא חי והוא בן קיימא מסתמא גם זה שמת הוה בן קיימא דלא כהלבוש שכתב שעל השני קאי דאין מתאבלין עליו אפי' מת אחר ל' דמסתמא נמי נפל היה דהא ודאי ליתא וכן הסכים הב"ח והגאון מוהר"ר משה חריף ז"ל דעל השני שמת אחר ל' ודאי דמתאבלין עליו ודלא כמוהר"ם מלובלין בתשובה ששגג בזה ג"כ עכ"ל הט"ז:
ח סָעִיף י אחד. וכתב מהרש"ל ונכון שלא לשתות יין ולא לאכול בשר כל היום עד לאחר קבורה מא"ז עכ"ל:
ט סָעִיף יא הראשון. כתב הש"ך אבל על בניהם השני הולכים אע"פ שהראשון היה נפל וכן נוהגין עכ"ל:
א סָעִיף ג מת הנמצא כו'. [עי' בתשו' ח"ס סי' שמ"א אודות אחד מאנשי חיל בארץ תוגר שמת בבתי החלאים ויודע הדבר לג"ח מבני עמינו ויבוקש הדבר וימצא כי הוא מהול ויחקרו אצל שומר החלאים ואמר כי לא נודע לו ממנו כי בא אליו בחליו והנה נמצא לו דמות פסל קשור בצוארו כנהוג אצל בעלי דת ההוא ונסתפקו אי שפיר דמי להתעסק בקבורתו והורה צורבא מרבנן להשתדל בקבורתו וכן עשו וגם הביאוהו לקבר ישראל ועתה פקפקו איזה לומדים על הוראה זו. והוא ז"ל האריך בזה והעלה דודאי מחוייבים להתעסק בקבורתו לא מבעיא אם נמצא מת שלא במקום קביעות אנשי החיל אלא אפילו מת במקום קביעותם גם כן איכא כמה טעמים לחיוב לעסוק בקבורתו ולכן יפה עשו בזה שהשתדלו בקבורתו אך מה שקברוהו בקברי ישראל שלא כדין עשו דאין קוברין רשע אצל צדיק הוא איסורא דאורייתא מהלל"מ והולכין בספיקו להחמיר. איברא אחרי שכבר נקבר אין נראה לחטוטי שכבי מספיקא ושב ואל תעשה עדיף עש"ב]:
ב סָעִיף ד ארוסה לא. עי' בתשו' פרח מטה אהרן ח"ב סי' ק' דשומרת יבם שמתה אין היבם מתאבל עליה ע"ש ועי' בתשו' משאת משה יו"ד סי' כ"ז חלק עליו והסכים דחייב להתאבל אך בתשו' נחפה בכסף יו"ד סי' א' הובא בס' בר"י שקיל וטרי בכל דבריו ומסיק כדברי הרב פרח מ"א שאינו חייב להתאבל ע"ש:
ג סָעִיף ו חמיו וחמותו. עיין בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' קע"ה שכתב במי שמת אשת אביו בחיי אביו דצריך לנהוג מקצת אבילות עד מוצאי שבת הראשון דאם משום כבוד חמיו וחמותו מראין אבילות דאינו אלא סמך בעלמא מכ"ש כבוד אשת אביו שהוא מן התורה מאת אביך ובדקדוק גדול נקטו הרמב"ם וש"ע לקמן ס"ז אבל על קורבא דקידושין שלהם כגון כו' והשמיטו אשת אביו ובעל אמו וחמיו וחמותו כי אלו אע"פ שהמה מפאת קורבה דקדושין מ"מ מתאבל עליהם משום שהוא חייב בכבודם ע"ש:
ד סָעִיף ו נהגו שכל קרובי המת. עי' בשו"ת אדני פז סי' י"א שכתב במי שמת לו קרוב מפסולי עדות במקום אחר ויש לו מתאבלין פה שאין יודעים מזה עדיין שאין צריך לשנות בגדיו כפי המנהג בשבת ראשונה כיון דעיקר מנהג זה הוא משום כבוד המתאבלים וכן משמע ברמ"א דכתב משום כבוד המתאבלים עמו א"כ הכא דאינם מתאבלים פשיטא דפטור ואפילו איסור יש משום זלזול כבוד שבת ע"ש. ולי נראה דמ"ש רמ"א ומ"מ נהגו מיירי אפילו באין כאן קרובים המתאבלים וכן מבואר בד"מ ע"ש א"כ צריך לשנות בגדיו:
ה סָעִיף ו שבוע הראשונה. עיין בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' מ' דאם אירע רגל שמבטל גזרת שבעה אז הקרובים שחייבים מדינא להתאבל ישנו קצת בגדיהם אבל אותן שאינם חייבים אלא משום כבוד פטורים ע"ש:
ו סָעִיף ו קצת בגדיהם. עבה"ט סק"ו בשם ש"ך מה שהשיג על המ"ב שכתב שאין להחליף כלל מבגדי חול לשבת באותן שמתאבלין ועיין בדגמ"ר שהסכים עם המ"ב וכתב שגם בדברי הרמ"א ז"ל יש ט"ס שבתה"ד ובד"מ כתוב וגם לא יחליפו בגדיהם כו' ע"ש:
ז סָעִיף ו להתאבל על מי שא"צ. עיין בתשו' בשמים ראש סי' קכ"ג שכתב דמ"מ להתנהג בכל דיני שבעה לא יאות והדיוט הוא העושה כן ע"ש:
ח סָעִיף ח ויום שלשים בכלל. [עיין בתשו' ח"ס סי' שמ"ג בנידון תינוק שמת ביום ל"א ללידתו טרם הגיע שעה שנולד בה. והורה רב אחד להתאבל עליו דאין מחשבין שעות וערערו עליו כיון דעכ"פ איכא פלוגתא בתוס' ערכין ל"א א"כ נהי דסוגיא דעלמא דלכל מילי לא בעי משעה לשעה מ"מ לענין אבילות דקי"ל הלכה כדברי המיקל באבל היה לו להקל והוא ז"ל האריך בזה ומסיק דטב הורה דצריך להתאבל בכה"ג חדא דע"כ לא פליגי אלא בשנים אבל בימים לחשוב שעות ליומא ליכא פלוגתא כלל. ולכ"ע לא בעי מעל"ע ומש"ה פשיטא דשמעתין פ' ר"א דמילה (שבת קל"ו ע"א) דשמונה ימים דבהמה איננו מעל"ע ודלא כפמ"ג לעיל סי' ט"ו (עמ"ש בפ"ת שם סק"ב) ועוד דהא התוספות הקשו בכמה דוכתי הא רובא בני קיימא ילדו ותירצו משום חשש חומרת יבום כו' וכיון דהתם גופא לא מחשבינן שעות א"כ איך נקל ונחשוב שעות באבילות ועוד דלא אמרינן הלכה כדברי המיקל באבל אלא בפלוגתא דאינו נוגע רק לענין אבילות אבל בפלוגתא במילי אחרינא ומסתעף מיניה דיני אבילות ולשאר מילי כבר אפסיק דלא מחשבים שעות אע"ג דמסתעף מיניה חומרא לענין אבילות לא ניזל לקולא דאלת"ה גם לענין פדיון בכור נמי נימא מת ביום ל"א קודם זמן לידתו נאמר הלכה כדברי המיקל לענין ממון לנתבע ויפטור האב מפדיונו ויטעון קים לי וזה מבואר הביטול אע"כ כיון דפלוגתתם לאו לענין ממון איתשל וכ"כ מורי ז"ל בהפלאה ספ"ק דכתובות וה"נ דכוותיה ע"כ הוראת הרב בלי שום פקפוק עש"ב]:
ט סָעִיף ח חדשים גמורים. עי' בתשו' מעיל צדקה סי' ה' שכתב באשה אחת שטבלה לבעלה בכ"ה בניסן ונזדקקה לו בכ"ז בו ובבוקר נסע בעלה ממנו לדרכו ונשתהה בדרך עד סוף ימי אלול והיא נתעברה מביאת ימי ניסן והוכר עוברה והרגישה בו לפעמים בימים אשר בעלה חוץ לביתה ואח"כ בליל ר"ח שבט המליטה ולד נגמר בשערו וצפרניו וחי שמונה ימים והלך אח"כ לעולמו ושנה הזאת היה חשוון וכסליו וטבת חסרים ונסתפקו אם חייבים להתאבל על תינוק זה אי בעינן הני ט' חדשים כולם בני שלשים יום שלמים ואכתי חסר שני ימים או לא והשיב דחייבים להתאבל עליו אחרי שכבר ידע בבירור שימי עיבורה ללבנה נשלם לה ועוד לה ימים יתרים מקרי כלו חדשיו ע"ש:
י סָעִיף ח ספק בן ט' לראשון. עי' בשו"ת השיב רבי אליעזר סי' ז' אות ל"ב שכתב דין חדש הא דגבי ספק בן ט' לראשון או בן שבעה לאחרון נותנים עליו חומרי שניהם היינו דוקא היכא דהיתה בפנינו כי מלאו שלשה חדשים ולא ניכר עוברה ואז איתרע לה רובא אבל היכא דלא היתה בפנינו עד אחר שלשה חדשים דנשואי שני. תלינן דנתעברה מהראשון והוא בן תשעה כדרך רוב הנולדים וא"כ אין נותנין עליו רק חומרי הראשון ולא חומרי השני רק לענין ירושה אינו יורש אף את הראשון דאין הולכין בממון אחר הרוב אבל לענין איסורא בודאי הולכין אחר הרוב ואמרינן דלתשעה ילדה והוא מהראשון ע"ש:
יא סָעִיף ח מתאבלין עליו. עט"ז הטעם ועיין בס' תבת גמא בסוף הספר חקירה ששית שכתב דדוקא בשניהם קיימים הדין כן דגנאי הוא אבל אם מת אחד אין השני חייב להתאבל דאין גנאי דתולין שהיה של השני ובמידי דרבנן ספיקא לקולא. וכתב עוד שהבן הספק חייב להתאבל על שניהם אם מתו ואם אחד מת כשהיה קטן אפשר אינו חייב להתאבל על השני. וע"ש עוד לענין אם זינתה ונשאת תוך ג' חדשים:
יב סָעִיף יא משום ביעתותא. [ואם עבר הזעם בתוך שלשים מבואר לקמן סי' שצ"ו ס"ג בד"ה בטל ממנו]:
א סָעִיף ג (ליקוט) איזהו כו' באו כו'. ירושלמי פ"ו דנזיר איזהו מ"מ כל שהוא צווח ואין בני העיר באין באו בני העיר ה"ז מושך את ידו עד היכן עד כדי נושאי המטה וחילופיהן וחילופי חילופיהן בשא"צ אבל היו צריכין לו לא בדא בשאין מכירין אותו אבל היו מכירין אותו לא בדא ושאין כבודו לכך אבל אם היה כבודו לכך לא בדא והנשיא כבודו לכן. ומהו שיטמא כהן לכבוד הנשיא כד דמך ר' יודן נשיא אכריז ר' ינאי ואמר אין כהונה היום כד דמך ר' יודן נשיא בר בריה דר' יודן נשיא דחף ר"ח בר בא לר"ז בכנישתא דגופנא דצפרין וסאביה. ומ"ש ומהו כו' ר"ל באינו מת מצוה וזהו שאמרו בגמרא בפי"ב דכתובות (ק"ג ב') אותו היום שמת ר' בטלה כהונה (כ"ה בתה"א וברא"ש הלכות טומאה) וכן בפ"ג דברכות (ופ"ז דנזיר) בירושלמי ודלא כתוס' דכתובות שם ד"ה אותו כו' ומפרש בירושלמי (שם ושם) שעשו אותו כמ"מ ושאלו בירושלמי בתלמיד אצל רבו אם יטמא ולא איפשטא הלכך לא יטמא. תה"א וע' סי"א נשיא כו' כ"כ הראב"ד והרמב"ן הניח בצ"ע (ע"כ): (ליקוט) איזהו מ"מ כו' באו כו'. א"ר פ"ד הלכה כ"ט. אם יש לו כו'. שם הלכה ל' לעולם כו' (ע"כ):
ב סָעִיף ג אם יש לו כ"צ כו'. ירושלמי שם והביאו הרא"ש שם כל זה:
ג סָעִיף ג מת הנמצא כו'. בירושלמי נהרג מטבריא לצפורי חזקה הוא ישראל:
ד סָעִיף ד וכשם שהוא כו'. (מתני' ביבמות מ"א חוץ מן האלמנה מפני האיבול ובברייתא שם מ"ג ב' וכמה איבול שלה שלשים יום) עס"ו כל מי שמתאבל כו' וכן היא אינה כו':
ה סָעִיף ד ודוקא אשתו כו' אבל כו'. כמו בטומאה דלא הוסיפו אלא השנויין כברייתא כאן כמ"ש הוסיפו כו' ובארוסה אמרינן בהדיא בפ"ג דיבמות (כ"ט ב') וש"מ לא אונן כו':
ו סָעִיף ה הנר כו'. עפי"א דיבמות צ"ז ב':
ז סָעִיף ו וכן היא כו' אבל כו'. מדקאמר חמיה וחמותה: (ליקוט) וכן היא כו'. תוס' שם ד"ה אלא כו' ועיין ס' תה"א (ע"כ): (ליקוט) וכן היא כו'. מדקאמר וכן היא שמת כו' אבל י"ח ממש"ש לא אמרו לכבוד אשתו (אלא חמיו וחמותו) ול"ק ג"כ ולא אמרו לכבוד בעלה (אלא חמיה וחמותה) וכן תניא בירושלמי להדיא הרי שמת חמיו או חמותו (או א' מקרובי אשתו. כ"ה הגירסא שלנו בהירושלמי והיא הברייתא דא"ר ולפ"ז י"ל דשמואל משבש גם הסיפא ורישא נקט וה"ה לסיפא. ודברי הרמב"ן לפי גירסתו) אינו כופה לא לכחול ולא לפקוס אלא נוהג עמה כדרך שהיא נוהגת וכן היא שמת חמיה או חמותה או א' מקרובי בעלה אינה כוחלת ולא פוקסת אלא נוהגת עמו כדרך שהוא נוהג שמואל אמר ל"ש אלא חמיו וחמותו הא בשאר כל הקרובים לא וכן בא"ר (פי"א) אלא דשם קתני גם קרובי אשתו ומשובשת היא או י"ל דקתני משום זה דאינו יכול לכופה:
ח סָעִיף ו ומ"מ נהגו כו'. אבל מדינא חייב בכל אבלות שבעה ושלשים וכנ"ל כדרך שהיא נוהגת כו' וכן בגמ' דקאמר (סבר למיתב עליה שבעה ושלשים כו') צודנייתא קבעית כו'. תה"א (ע"כ): (ליקוט) ומ"מ נהנו כו'. דמדינא בכל דיני אבלות חייב תוס' שם ד"ה באפה כו' (ע"כ):
ט סָעִיף ז אין מתאבלין כו'. כמו שהם אין מתאבלין עליו כמ"ש בס"ו:
י סָעִיף ח אא"כ כו'. עמ"ש בא"ח סי' של"א ס"ג:
יא סָעִיף ח ספק כו'. עתוס' דיבמות ל"ו ב' ד"ה הא. והא דתנן כו' וכ"כ הרא"ש בספ"ב דברכות ובפ"ג דמ"ק וכן תניא בהדיא בפ"ד דמ"ש ספק שהוא אחיו ספק שאינו אחיו ספק שהוא בנו ספק שאינו בנו מתאבל ואונן ואינו מטמא. ב"י:
יב סָעִיף ט יש כו'. עש"ך: (ליקוט) יש מי כו'. עפ"ב דנזיר י"ג א' תוס' ד"ה והפילה כו' (ע"כ): (ליקוט) ס"ט עהג"א סי' קמ"א ד"ה תאומים כו' (ע"כ):
יג סָעִיף יא שהכל מטמאין לו. ירושלמי פ"ז דנזיר וגמ' פי"ב דכתובות (וע"ל ס"ק א'):
יד סָעִיף יא אין כו'. עב"י (דלענין טומאה עשו אותו כמת מצוה אבל אבלות לא למדנו בו. וע"ל סי' ש"מ ס"ק ל"ט):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.