א אָבֵל אָסוּר לֶאֱכֹל מִשֶּׁלוֹ בִּסְעֻדָּה רִאשׁוֹנָה, אֲבָל בַּשְּׁנִיָּה מֻתָּר, אֲפִלוּ בְּיוֹם רִאשׁוֹן. וּמִצְוָה עַל שְׁכֵנָיו שֶׁיַּאֲכִילוּהוּ מִשֶׁלָהֶם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאכַל מִשֶּׁלוֹ. וְיָכוֹל אֶחָד לְהַאֲכִיל אֶת חֲבֵרוֹ בִּימֵי אֶבְלוֹ, וְהוּא יַחֲזֹר גַם כֵּן וְיַאֲכִילֶנּוּ בִּימֵי אֶבְלוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַתְנוּ בִּתְחִלָה.
ב אִשָּׁה שֶׁאֵרְעָהּ אֵבֶל, אֵין לַאֲנָשִׁים לְהַבְרוֹתָהּ; אֲבָל נָשִׁים מַבְרִין אוֹתָהּ. וְאִשָּׁה נְשׂוּאָה שֶׁאֵרְעָהּ אֵבֶל, אֵינָהּ יְכוֹלָה לֶאֱכֹל סְעֻדָּה רִאשׁוֹנָה מִשֶּׁל בַּעֲלָהּ. וְכֵן מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ סוֹפֵר אוֹ שָׂכִיר, אִם אוֹכֵל בִּשְׂכָרוֹ וְאֵרְעוֹ אֵבֶל, לֹא יֹאכַל סְעֻדָּה רִאשׁוֹנָה מִשֶּׁל בַּעַל הַבַּיִת. אֲבָל מִי שֶׁזָּן עָנִי אוֹ יָתוֹם אוֹ לִבְנוֹ וּבִתּוֹ, בְּלֹא תְּנַאי, וְאֶרְעָם אֵבֶל, יְכוֹלִים לֶאֱכֹל סְעֻדָּה רִאשׁוֹנָה מִשֶּׁל בַּעַל הַבַּיִת.
ג אִם רָצָה הָאָבֵל שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, מֻתָּר לֶאֱכֹל מִשֶּׁלוֹ אֲפִלוּ סְעֻדָּה רִאשׁוֹנָה. הַגָּה: וְכֵן אִם לֹא הִבְרוּהוּ בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁנִּמְשַׁךְ עַד הַלַּיְלָה, מֻתָּר לֶאֱכֹל בַּלַּיְלָה מִשֶּׁלּוֹ, וְאֵין צָרִיךְ הַבְרָאָה (טוּר בְּשֵׁם רֹב הַפּוֹסְקִים).
ד הָיוּ נוֹהֲגִים לְהִתְעַנּוֹת בְּיוֹם מִיתַת הַחֲכָמִים.
ה מִי שֶׁנִּקְבַּר בְּעֶרֶב שַׁבָּת סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה קֹדֶם בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁמַּבְרִין אוֹתוֹ אָז; וְלִי נִרְאֶה דְּכֵיוָן שֶׁאֵינוֹ חוֹבָה טוֹב שֶׁלֹּא לְהַבְרוֹתוֹ אָז, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת, וְכֵן נוֹהֲגִין.
ו אֵין מַבְרִין עַל הַקָטָן אֶלָא אִם כֵּן הוּא בֶּן שְׁלשִׁים יוֹם שְׁלֵמִים, אוֹ קִים לֵהּ בֵּהּ שֶׁכָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו.
ז מַרְבִּיצִין וּמְכַבְּדִין בְּבֵית הָאָבֵל, וּמְדִיחִין קְעָרוֹת, כּוֹסוֹת וּצְלוֹחִיּוֹת וְקִיתוֹנוֹת, וְאֵין מְבִיאִין שָׁם לֹא בְּשָׂמִים וְלֹא מֻגְמָר, אֲבָל מְבִיאִים אוֹתָם בַּבַּיִת שֶׁהַמֵּת שָׁם וְאֵין מְבָרְכִים עֲלֵיהֶם; וְאֵין אוֹמְרִים שְׁמוּעָה וְאַגָדָה בְּבֵית הָאָבֵל, אֶלָא יוֹשְׁבִין וְדוֹמְמִים.
ח כֵּיוָן שֶׁנִּקְבַּר הַמֵּת, מֻתָּר לֶאֱכֹל בָּשָׂר וְלִשְׁתּוֹת יַיִן מְעַט בְּתוֹךְ הַסְעֻדָּה, כְּדֵי לִשְׁרוֹת אֲכִילָה שֶׁבְּמֵעָיו אֲבָל לֹא לִרְווֹת.
ט מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַבְרוֹת בְּבָשָׂר וְיַיִן וּמִינֵי מַטְעַמִּים עוֹשִׂים; וּמַבְרִין תְּחִלָה בְּבֵיצִים אוֹ בְּתַבְשִׁיל שֶׁל עֲדָשִׁים, זֵכֶר לַאֲבֵלוּת, וְאַחַר כָּךְ אוֹכְלִים כָּל צָרְכָּם.
י אֵין לֶאֱכֹל עִם הָאָבֵל כָּל כָּךְ בְּנֵי אָדָם שֶׁיִּתְחַלְקוּ לִשְׁנֵי מְקוֹמוֹת.
יא הֵיכָא שֶׁצָּרִיךְ לִמְנוֹת שִׁבְעָה אַחַר הָרֶגֶל, וְכֵן אִם שָׁמַע שְׁמוּעָה בְּשַׁבָּת, צָרִיךְ לְהַבְרוֹתוֹ הַבְרָאָה רִאשׁוֹנָה שֶׁבִּימֵי אֲבֵלוּת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכֵּיוָן שֶׁנִּדְחָה יוֹם רִאשׁוֹן אֵין מַבְרִין אוֹתוֹ, וְכֵן נוֹהֲגִים (בְּמָרְדְּכַי במ"ק בְּשֵׁם י"א ונ"י), וַאֲפִלּוּ הֵיכָא דְּעוֹלֶה לוֹ לְמִנְיַן ז' כְּגוֹן בִּמְקוֹמוֹת שֶׁעוֹשִׂין שְׁנֵי יָמִים, שֶׁשֵּׁנִי עוֹלֶה.
יב אֵין מַבְרִין עַל שְׁמוּעָה רְחוֹקָה.
יג פָּרֵיס (פֵּרוּשׁ בּוֹצֵעַ לֶחֶם לְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא) מְנַחֵם גָדוֹל דִּבְּהוֹן, וּבְשַׁבָּת פָּרֵיס כְּאוֹרְחֵיהּ.
א סָעִיף א שיאכילוהו משלהם. כלומר הסעודה ראשונה מצוה שיאכילוהו משלהם אבל בסעודה שניה אין כאן מצוה שהרי יכול לאכול משלו:
ב סָעִיף א בימי אבלו. פירוש אע"פ ששניהם אבלים:
ג סָעִיף ב ואשה נשואה כו'. דכיון שחייב במזונותיה כמשלה דמי:
ד סָעִיף ג אם רצה כו'. ומשמע דאם רצה האבל להתענות באותו היום מותר וכ"פ הב"ח:
ה סָעִיף ג מותר לאכול. ביום שני או בלילה שאחר יום ראשון משלו אפילו סעודה ראשונה:
ו סָעִיף ה יש מי שאומר כו'. הוא המרדכי (ואגודה) שהביא בב"י והיינו מ"ש בפרישה וב"י לא כ' כן ואוסר אף בע"ש והיינו דעתו כאן בש"ע ודלא כהגהת דרישה שכ' ולא ידעתי למה כתב א"א ז"ל וב"י לא כ"כ ע"ש:
ז סָעִיף ח כיון שנקבר כו'. אבל קודם קבורה אסור בבשר ויין דהוי אונן וכדלעיל סימן שמ"א:
ח סָעִיף ט בביצים כו'. שאין להם פה כמו אבל שאין לו פה:
ט סָעִיף י אין לאכול כו'. דהוי כסעודת מריעות שיש בה שמחה:
י סָעִיף יא היכא כו'. כלומר ואפי' במקום שעושים ב' י"ט שהשני עולה למנין ז' וכמו שנתבאר באו"ח סי' תקמ"ח ס"ב ולקמן סי' שנ"ט (סד"א) [סי"ג] דיש להברותו אח"כ דהא לא נדחה דה"ל להברות ביום ז' שהרי שייך ביה אבילותה כיון דעולה למנין ז' קמ"ל דאמרי' בזה ג"כ כיון דנדחה נדחה ואין צריך הבראה:
יא סָעִיף יא אם שמע שמועה בשבת. צריך עיון דבד"מ ס"ס זה פסק כב"י שכ' בסי' שצ"ג דמברין בשבת וכתב שכן פשט המנהג בכל העולם להברות בשבת ולא נשמע בעולם שום פוצה פה ומצפצף:
א סָעִיף א אסור לאכול משלו. נראה דאם לא שלחו לו או שהוא יחידי בעיר אין חייב לצער עצמו שלא לאכול כלל דמשום הכי כתב כאן הטור ושלחן ערוך דמצוה על שכיניו שיאכילוהו שלא יאכל משלו שזהו מיותר לכאורה אלא הכוונה דעיקר מצוה על השכנים שלא יגרמו שיצטרך לאכול משלו דאם לא ישלחו לו יהיה לו היתר לאכול משלו ע"י ההכרח:
ב סָעִיף ז בבית שהמת שם. להעביר הסרחון:
א סָעִיף א אסור. כתב הט"ז נראה דאם לא שלחו לו או שהוא יחידי בעיר אינו חייב לצער עצמו שלא לאכול כלל ומש"ה כתב המחבר דמצוה על שכניו שיאכילוהו שלא יאכל משלו דלכאורה הוא יתור לשון אלא הכוונה דעיקר מצוה על השכנים שלא יגרמו שיצטרך לאכול משלו עד כאן לשונו:
ב סָעִיף א יחזור. פי אע"פ ששניהם אבלים. ש"ך:
ג סָעִיף ג לאכול. ומשמע דאם רצה האבל להתענות באותו היום מותר וכ"כ הב"ח עכ"ל הש"ך (ובהג"א פרק אלו מגלחין כתב בשם א"ז אין מניחים את האבל להתענות ביום ראשון אלא מאכילין ומשקין אותו אפילו בתענית שלפני ראש השנה לא הניח הרשב"ם להתענות ביום הקבורה ע"כ. ב"י ופוסקים. ומכל מקום שמעינן מהא אפילו למאי דפסקינן שמותר להתענות אם רצה האבל שלא להתענות בימים שלפני ראש השנה או בתעניות הדומים לזה הרשות בידו ואם מת בחצי היום וכבר קבל עליו התענית ממתין לעת ערב עד אחר התפלה ולא משלים לגמרי):
ד סָעִיף ז שהמת. כדי להעביר הסרחון:
ה סָעִיף י שיתחלקו. דהוי כסעודת מריעות ושיש בה שמחה. ש"ך:
ו סָעִיף יא בשבת. כתב הש"ך צ"ע דלקמן ס"ס שצ"ט פסק הב"י דמברין בשבת וכתב שכן פשוט המנהג בכל העולם להברות בשבת ולא נשמע מעולם שום פוצה פה ומצפצף עכ"ל (ואפשר שזהו לפי יש נוהגין שמברין כל ז' כפי מנהג הספרדיים בהרבה מקומות לפי שאין האבל מכין עצמו דבר מכח טרדת אבלותו. וגם כדי שלא לבייש מי שאין לו לזון עצמו ז' ימים ימי בטולו ממלאכתו. וכ"כ רבינו ירוחם. וע"כ גם בשבת מברין שהאבלים סומכין על זה ובלא זה אין לו מה יאכל בשבת. אך לפי הנוהגין שאין מברין אלא סעודה הראשונה באיזה לחם וביצים מעולם לא שמענו שעושין זה בשבת כנ"ל): ..
א סָעִיף א (ליקוט) אבל בשניה כו'. אבל תוס' לא כתבו כן ע"ש כ' א' ד"ה שכבר כו' ושם כ"ז ב' ד"ה יום כו' (ע"כ):
ב סָעִיף ב (ליקוט) אשה שאירעה כו'. א"ר פי"א (ע"כ):
ג סָעִיף ב אבל נשים כו'. עבמ"ר פ' ויקרא פ' ו' ובאיכה רבתי על פ' ידי נשים רחמניות כו':
ד סָעִיף ג וכן אם כו'. נלמד מהנ"ל:
ה סָעִיף ד (ליקוט) היו כו'. ירושלמי (פ"ג דמ"ק) הרואה ת"ח שמת כרואה ס"ת שנשרף א"ר אבהו יבא עלי אם טעמתי כלום כל אותו היום ר' יונה הוה שמע דדמך בר בריה דר"י אע"ג דאכל גבינה ושתא מיא אסקיה צום כל ההוא יומא והביאו הרא"ש בפ"ק דתענית וכן בגמ' רפ"ג דשבועות כיום שמת כו' (ע"כ):
ו סָעִיף ה יש מי כו'. דקי"ל כר' יוסי בע"ש ועי"ט כמ"ש בפ' בתרא דפסחים (צ"ט ב'):
ז סָעִיף ה ול"נ כו'. כנ"ל ס"ג:
ח סָעִיף ה טוב כו'. עבא"ה סי' רמ"ט ס"ב:
ט סָעִיף ז וא"א כו'. כת"ק שם:
י סָעִיף ח כיון כו'. תענית י"ג ב' נדרים נ"ו א':
יא סָעִיף ח מעט בתוך הסעודה. פ"ק דכתובות (ח' ב') התחילו כו' חזרו הדבר ליושנה ופי' בתה"א משום דבתוך הסעודה אינו משכר כמ"ש בירושלמי פ' בתרא דפסחים והביאו הרא"ש וש"פ שם וז"ש אבל לא לרוות:
יב סָעִיף ט מקום כו'. מ"ש והביאו תה"א והטור וכן בגמ' דנדרים הנ"ל: (ליקוט) מקום כו'. פי"ד דא"ר הכל מעלין כו' (ע"כ): (ליקוט) מקום כו'. לשון הרמב"ן בשם א"ר מקום שנהגו לנחם אבלים בביצים ועדשים מאכילין מקום שנהגו בבשר ויין מאכילין וירושלמי פ"ג דברכות כד דמך ר' יוסי קבל ר"ח בר בא אבלויי ואוכלין בשר ואשקינן חמר כי דמך ר"ח בר בא קבל ר"ש בר ר"י אבלוי ואוכלון טלפחין (כ"ה בתה"א ולעיל סי' רמ"ב ס"ק ס"ו הביא רבינו גירסא שלנו) מימר כמא דו מנהגא ר"ז מידמך פקיד ומר לא תקבלון עלוי יומא דין אכילה ולמחר מדידיה וז"ש בס"ג אם רצה כו' (ע"כ):
יג סָעִיף ט ומברין כו'. ספ"ק דב"ב:
יד סָעִיף י אין לאכול כו'. ירושלמי פ"ג דמ"ק והביאו הג"מ פי"ב הות מגורתיה זעירא וקרובוי בעי מיכל גביה מהו דיעלון ויתבין פלגא ופלגא מן לבד א"ל יעלון פלגא יומא דין ופלגא למחר: (ליקוט) אין לאכול כו'. דכל בני המשפחה והעוסקין בהספד דינם לברות עמו ממ"ש בחה"מ אין מברין אלא קרוביו של מת (מתני' כ"ד ב') ובחכם (כ"ה א' ושבת ק"ה ב') הכל מברין עליו כו'. תה"א (ע"כ):
טו סָעִיף יא (ליקוט) היכא כו'. עתוס' כ' א' ד"ה שכבר כו' בשם רש"י ע"ש (ע"כ): (ליקוט) היכא כו'. היינו שמת בי"ט האחרון אבל בלא"ה מברין בח"ה כמ"ש במתני' כ"ד ב' וכמש"ל סי' ת"א ס"ד ובא"ח סי' תקמ"ז (ע"כ):
טז סָעִיף יב (ליקוט) אין כו'. וכ"ה בסי' ת"ב ס"ג. תוס' כ"ד ב' ד"ה אלא כו' ע"ש (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.